Write Stories

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."

קטר הקיטור הקטן, מס' 4, התקרב משקשק וכושל מכיוון סֶלסטוֹן ואחריו שבעה קרונות מלאים. הוא צץ מעבר לפינה באיומים קולניים של מהירות, אבל הסייח שאותו החריד ממרבצו בין שיחי האלגומין, שהבליחו עדיין במעומעם באור אחר הצהריים הדשן, השיג אותו בדהירה קלה. אישה שהלכה לאורך המסילה לכיוון אָנדֶרווּד נסוגה אל תוך גדר השיחים, החזיקה את סלה לצדה והתבוננה בתא הנהג של הקטר קרב והולך.  קרונות המשא הלמו בכבדות כשחלפו על פניה בזה אחר זה בתנועה איטית בלתי נמנעת, שעה שעמדה לכודה, חסרת חשיבות, בין הקרונות השחורים המיטלטלים לבין גדר השיחים. אחר כך הם התעקלו הלאה משם אל עבר החורשה שעלי עץ אלון כמושים נשרו בה דומם, והציפורים, שניצבו על מותני הארגמן של הפסים, המריאו אל דמדומי הערב שכבר הזדחלו אל תוך החורש. באוויר הפתוח, עשן הקטר שקע ונלפת בעשב הגס. השדות היו קודרים ונידחים, וברצועת הביצה שהוליכה אל הבלתי צפוי, בריכה בוצית מצומחת קנה, כבר זנחו העופות את ההתרוצצות בין עצי האלמון וחזרו לדגור בלולים המדופנים זפת. גדת המכרה השתרעה מאיימת מעבר לבריכה, להבות כמו פצעים אדומים ליחכו את שולי האפר שלה באור אחר הצהריים העכור. ממש מאחוריה התנשאו הארובות המתחדדות והולכות ותושבות הגלגלים השחורות, המגושמות, של מכרה הפחם של בְּרינזלִי. שני הגלגלים חגו במהירות על רקע השמים, והמנוע הסיבובי השמיע בנקישות את פרכוסיו הקטנים. הכורים החלו לעלות מן המכרה.

הקטר שָרק כשנכנס אל רציף המסילה הרחב שלצד המכרה, ששורות של קרונות חנו בו.

כורים, יחידים, בזה אחר זה או בקבוצות, עברו כמו צללים מתפצלים בדרכם הביתה. בקצה המשטח המפוספס של שלוחות המסילה כרעה בקתה נמוכה, שלוש מדרגות מתחת למסילת האפר. גפן גדולה וגרומה לפתה את הבית, כאילו כדי לעקור בציפורניה את גג הרעפים. מסביב לחצר המרוצפת לבֵנים צמחו כמה פרחי בכור- אביב חורפיים. מעבר לה השתפלה הגינה המוארכת אל ערוץ נחל מחופה שיחים. היו שם כמה עצי תפוח חשופי ענפים, עצים שנסדקו בחורף וכמה כרובים ממורטטים. לצד השביל היו שרועות כריזנטמות ורודות, פרועות כותרת, כמו בגדים ורודים תלויים על השיחים. אישה יצאה כפופה מתוך לול העופות המחופה לֶבֶד, שעמד במחצית הדרך אל קצה הגן. היא סגרה ונעלה את הדלת, ואז הזדקפה, מסלקת כמה שיירים מסינרה הלבן.

היא הייתה אישה גבוהת קומה בעלת הליכות מלכותיות, יפה, גבותיה שחורות ומודגשות. בשיערה השחור, החלק, הייתה פסוקת מדויקת. כמה רגעים היא עמדה במקומה והביטה בכּורים כשחלפו לאורך המסילה. אחר כך פנתה והלכה אל שביל הנחל. פניה היו שלווים ויציבים, פיה סגור בפיכחון. כעבור רגע היא קראה:

"ג'ון!" לא נשמעה תשובה. היא חיכתה ואז אמרה בבירור:

"איפה אתה?"

"כאן!" השיב קול זועף של ילד מתוך השיחים. האישה הביטה במבט נוקב מבעד לאור הדמדומים.

"אתה ליד הנחל?" היא שאלה בחומרה.

במקום תשובה התייצב הילד לפני קני הפטל שהזדקרו כמו שבטים. הוא היה ילד קטן קומה וחסון בן חמש. הוא עמד בלי שום תזוזה, בהתרסה.

"הו!" אמרה האם, מפויסת. "חשבתי שאתה למטה בנחל הרטוב הזה – ואתה זוכר מה אמרתי לך…"

הילד לא זע ולא ענה.

"בוא, בוא תיכנס הביתה," אמרה ברוך רב יותר. "מחשיך כבר. הנה הקטר של סבא שלך מגיע!"

הילד התקדם לאט, בהתרסה. הוא היה לבוש מכנסיים ומותנייה מבּד שהיה עבה ונוקשה מדי ביחס למידת הבגדים. ניכר בהם שנגזרו מבגדי גבר.

כשהלכו לאט לעבר הבית תלש הילד את צרורות הכריזנטמות העלובים ופיזר את עלי הכותרת חופנים-חופנים לאורך השביל.

"אל תעשה את זה, זה נראה מכוער," אמרה אמו. הוא חדל, והיא, לפתע פתאום בחמלה, שברה ענף עם שלושה-ארבעה פרחים תשושים והצמידה אותם אל פניה. כשהגיעו האם ובנה לחצר ידה היססה, ובמקום להשליך את הפרח תחבה אותו בחגורת סינרה. האם ובנה עמדו למרגלות שלוש המדרגות והתבוננו מעבר לרציף המסילות איך הולכים הכורים הביתה. שקשוק הרכבת הקטנה היה קרוב. לפתע פתאום הגיח הקטר במלוא עוצמתו, חלף על פני הבית ועצר מול השער.

נהג הקטר, איש קצר קומה בעל זקן עגול ואפור, רכן מתוך תא הנהג, גבוה מעל לאישה.

"יש לך כוס תה?" אמר בעליצות לבבית.

זה היה אביה. היא נכנסה פנימה, אמרה שתכין. בן רגע היא חזרה.

"לא באתי לבקר אתכם ביום ראשון," פתח ואמר האיש הקטן, אפור הזקן.

"לא ציפיתי שתבוא," אמרה בתו.

נהג הקטר נרתע בכאב. אחר כך, בלובשו שוב את מנהגו העליז והקליל, ואמר:

"נו, אז שמעת? מה דעתך?"

"דעתי היא שזה די מוקדם," ענתה.

למשמע נזיפתה החווה האיש הקטן מחווה של קוצר רוח ואמר בנימה משדלת, ועם זאת בקרירות מסוכנת:

"נו, אבל מה יכול הבן אדם לעשות? אלה לא חיים לאיש בגילי, לשבת ליד האח שלי כמו איש זר. ואם אני מתכנן להתחתן שוב אז טוב מוקדם מאשר מאוחר. מה זה אכפת למישהו?"

האישה לא ענתה, אלא פנתה לאחור ונכנסה לבית. האיש בתא הקטר עמד תקיף, עד שחזרה עם ספל תה ופרוסת לחם בחמאה על צלחת. היא טיפסה במדרגות ונעמדה ליד משטח העמידה בתא הנהג של הקטר הרוחש.

"לא היית צריכה להביא לי לחם בחמאה," אמר אביה. "אבל ספל תה" – הוא לגם מתוך הערכה – "זה מאוד נחמד". הוא לגם רגע או שניים, ואז אמר, "שמעתי שוולטר קיבל עוד משמרת?"

"מתי הוא לא קיבל?" אמרה האישה במרירות.

"סיפרו לי ששמעו אותו ב'לורד נלסון' משוויץ שהוא יבזבז את זה עוד לפני שהוא הולך. על חצי כתר הוא דיבר".

"מתי?" שאלה האישה.

"שבת בערב – אני יודע שזה נכון".

"סביר מאוד," היא צחקה במרירות. "הוא נותן לי עשרים ושלושה שילינג".

"כן, מאוד יפה, שבן אדם אין לו מה לעשות עם הכסף שלו חוץ מלעשות מעצמו בהמה!" אמר האיש בעל זקן הלחיים האפור. האישה הפנתה את ראשה ממנו. אביה בלע את שארית התה והושיט לה את הספל.

"כן," הוא נאנח, מוחה את פיו. " זאת עובדה בשטח, זה מה שזה".

הוא הניח את ידו על הידית. הקטר הקטן התאמץ וגנח, והרכבת התגלגלה ברעם לעבר צומת המסילות. האישה הביטה שוב מעבר לפסי הברזל. חשיכה החלה להשתרר מעל מרחבי הפסים והקרונות. הכורים, בקבוצות אפורות, עגמומיות, עדיין הלכו לבתיהם. המנוע הסיבובי הלם במהירות, בהפוגות קצרות. אליזבת בייטס הביטה בזרם הקודר של הגברים ונכנסה הביתה. בעלה לא בא.

המטבח היה קטן ומלא באורה של האש: פחמים אדומים זרחו ליד לוע הארובה. כל חיי החדר כמו נראו גלומים בתוך האח הלבנה, החמימה, ובמגן הפלדה שהאש האדומה השתקפה בו. המפה הייתה פרושה לקראת ארוחת הערב; ספלים הבהבו בין הצללים. מאחור, במקום שהמדרגות הנמוכות ביותר בלטו בו אל תוך החדר, ישב הילד ונאבק בסכין ובפיסת עץ לבנה. הוא היה חבוי כמעט כליל בתוך הצללים. השעה הייתה ארבע וחצי. לא היה עליהם אלא לחכות לאב שיבוא כדי להתחיל בארוחה. בהתבוננה במאבק הקטן והנרגז של בנה עם העץ, ראתה האם את עצמה בשתיקתו ועקשנותו. היא ראתה את האב באדישותו של הילד לכל דבר מחוץ לעצמו. דומה שבעלה הטריד את מחשבותיה. הוא בוודאי חלף ליד ביתו, התגנב על פני דלתו שלו, כדי לשתות לפני שיבוא הביתה, בזמן שארוחתו מתקלקלת ויורדת לטמיון בהמתנה. היא הציצה בשעון ולאחר מכן לקחה את תפוחי האדמה כדי לסנן אותם בחצר. הגן והשדות שמעבר לפלג היו חתומים בחשיכה מהוססת. כשהזדקפה עם הסיר והותירה את מי הבישול מאחוריה, מהבילים אל תוך הלילה, ראתה שהפנסים הצהובים הודלקו לאורך הדרך הראשית שטיפסה במעלה הגבעה, הרחק מעבר למרחב פסי הרכבת והשדה.

אחר כך הסתכלה שוב על הגברים הצועדים הביתה, מתמעטים והולכים.

בתוך הבית פנימה החלה האש לדעוך והחדר היה אדום כהה. האישה הניחה את הסיר שלה על הכיריים והציבה בלילת פודינג ליד לוע התנור. אחר כך עמדה ללא ניע. צעדים רכים וחפוזים התקדמו בנעימים היישר אל הדלת. מישהו נשען על הידית לרגע אחד, ואז נכנסה ילדה קטנה והחלה לתלוש מעצמה את בגדי החוץ שלה; המון תלתליה, שצבעם העמיק מזהב לחום, נמשכו בכבדות מתוך כובעה על פני עיניה.

אמה נזפה בה על שחזרה מאוחר מבית הספר, ואמרה שיהיה עליה להחזיק אותה בבית בימי החורף החשוכים.

"אבל אמא, בקושי קצת החשיך. הפנסים עוד לא דולקים, ואבא שלי עוד לא הגיע הביתה".

"נכון, הוא עוד לא הגיע, אבל כבר רבע לחמש! ראית אותו איפשהו?"

הילדה הרצינה. היא הביטה באמה בעיניים כחולות גדולות ונוגות.

"לא, אמא, לא ראיתי אותו. למה? הוא עבר והמשיך ל'אולד ברינזלי'? הוא לא עשה את זה, כי לא ראיתי אותו".

"הוא ידאג לזה," אמרה האם במרירות. "הוא ישים לב שלא תראי אותו. אבל אני מבטיחה לך, הוא יושב ב'פרינס אוף ויילס'. אחרת הוא לא היה מאחר כל כך".

הילדה הביטה באמה ברחמים.

"בואי נאכל את הארוחה שלנו, אמא, טוב?" היא אמרה.

האם קראה לג'ון אל השולחן. היא פתחה את הדלת עוד פעם אחת והביטה אל מעבר לחשכת הפסים. הכל היה נטוש. היא לא שמעה את המנועים הסיבוביים.

"אולי," אמרה לעצמה, "הוא התעכב כדי לחצוב קצת בעצמו".

הם התיישבו לאכול. ג'ון, בקצה השולחן סמוך לדלת, כמעט אבד בחשיכה. פניהם היו נסתרים זה מזה. הילדה כרעה ליד מגן האח והעבירה אט אט פרוסת לחם על האש. הילד, פניו כתם אפלולי על פני הצללים, ישב והביט בדמותה ששינתה צורה בנגה האדום.

"אני באמת חושב שכל כך יפה להסתכל באש," אמר הילד.

"באמת?" אמרה האם. "למה?"

"היא כל כך אדומה, ומלאה מערות קטנות – והיא נעימה כל כך, וגם אפשר להריח אותה".

"תכף היא תדעך," השיבה האם, "וכשאבא שלך יבוא הוא יתלונן ויגיד שאף פעם אין אש בבית כשהבן אדם חוזר הביתה מזיע מהמכרה. בפאב תמיד חם מספיק".

השתררה שתיקה עד שהילד אמר בתלונה: "תזדרזי כבר, אנני".

"אני מזדרזת! אני לא יכולה לזרז את האש, נכון?"

"היא מושכת את זה בכוונה כדי שזה יהיה יותר לאט," רטן הילד.

"מספיק עם הדמיון המרושע הזה, ילד," ענתה האם.

עד מהרה היה החדר מלא בצליל הפריך של כרסום. האם אכלה מעט מאוד. היא שתתה את התה שלה בנחישות וישבה תפוסה במחשבות. כשקמה על רגליה ניכר כעסה בזקיפות החמורה של ראשה. היא הביטה בפודינג שבמגן האח, והתפרצה:

"זאת שערורייה שגבר לא מסוגל אפילו לבוא הביתה לארוחת ערב שלו! אם היא תישרף ותתפחם לגמרי אני לא רואה סיבה שיהיה לי אכפת. הוא עובר ליד הדלת שלו עצמו כדי ללכת לפאב, ואני יושבת כאן עם ארוחת הערב שלו ומחכה לו…"

היא יצאה החוצה. כששמטה גוש אחרי גוש של פחם על האש האדומה נפלו הצללים על הקירות עד שהחדר היה שרוי כמעט באפלה גמורה.

"אני לא רואה," רטן ג'ון הסמוי מן העין. בעל כורחה, האם צחקה.

"אתה מכיר את הדרך אל הפה שלך," אמרה. היא הציבה את יעה הפחמים מחוץ לדלת. כשנכנסה שוב בדמות צל על האח, חזר הילד על דבריו, מתלונן בזעף:

"אני לא רואה".

" בשם אלוהים!" קראה האם ברוגזה, "אתה גרוע כמו אבא שלך כשקצת מחשיך!"

למרות זאת היא לקחה גזיר נייר מתוך צרור שעמד על אדן האח וניגשה להדליק מנורה שהשתלשלה מן התקרה באמצע החדר. כשהתמתחה מעלה, ניכר בגזרתה שהיא מתעגלת מחמת הריון.

"אוי, אמא!" קראה הילדה.

"מה?" שאלה האישה, משתהה באמצע פעולת הנחת אהיל הזכוכית מעל הלהבה. מחזיר האור העשוי נחושת שפך עליה אור יפה וזורח שעה שעמדה בזרוע מורמת, פניה מופנים לעבר בתה.

"יש לך פרח בסינר!" אמרה הילדה בפרץ קטן של התלהבות לרגל האירוע הבלתי הרגיל.

"בחיי!" קראה האישה בהקלה. "אפשר לחשוב שהבית נשרף". היא הניחה את אהיל הזכוכית במקומו וחיכתה רגע לפני שהעלתה את הפתיל. צל חיוור נראה צף במעורפל על הרצפה.

"תני לי להריח!" אמרה הילדה, עדיין אחוזת התרגשות, בעודה ניגשת ומקרבת את פניה אל מותני אמה.

"לכי מכאן, טיפשונת," אמרה האם והעלתה את הפתיל במנורה. האור חשף את המתח שלהם עד כדי כך שהאישה הרגישה שהוא כמעט בלתי נסבל. אנני עדיין הייתה כפופה אל מותניה. האם התמלאה רוגז והוציאה את הפרחים מתוך חגורת סינרה.

"אוי אמא, אל תוציאי אותם!" קראה אנני ותפסה בידה בניסיון להחזיר את הענף למקומו.

"איזה שטויות!" אמרה האם ופנתה משם. הילדה הצמידה את הכריזנטמות החיוורות אל שפתיה ומלמלה:

"נכון שהן מריחות נהדר!"

אמה השמיעה צחוק קצר.

"לא," היא אמרה, "לא בעיני. היו כריזנטמות כשהתחתנתי אתו, וכריזנטמות כשאת נולדת, ובפעם הראשונה שהביאו אותו הביתה שיכור, היו לו כריזנטמות חומות בדש בגדו".

היא הביטה בילדים. עיניהם ושפתיהם הפשוקות הביעו תהייה. האם ישבה והתנדנדה בשתיקה למשך זמן מה. אחר כך הביטה בשעון.

"עשרים דקות לשש!" בנימה דקה של אדישות מרירה היא המשיכה: "נו, הוא לא יבוא עכשיו עד שיסחבו אותו. והוא יקיא! אבל שלא ייכנס לכאן עם הלכלוך שלו מהמכרה, כי אני לא ארחץ אותו. הוא יכול לישון על הרצפה – איי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! ובשביל זה באתי לכאן, לחור המלוכלך הזה, עם חולדות והכל, כדי שהוא יתגנב ויעבור על פני הדלת שלו. פעמיים בשבוע האחרון – הוא התחיל עכשיו…"

היא היסתה את עצמה וקמה לפנות את השולחן.

בזמן שהילדים שיחקו כשעה או יותר בשקט דרוך, בדמיון פורה, מאוחדים בחששם מפני חמת זעמה של אימם ומבוהלים מפני חזרתו הביתה של אביהם, ישבה הגברת בייטס בכיסא הנדנדה שלה ותפרה גופייה מבד פלנל עבה בצבע קרם, שהשמיע צליל פצוע, עמום, כשתלשה את שוליו האפורים. היא עבדה על התפירה שלה בתנופה, מקשיבה לילדים, וכעסה התייגע, שכב לנוח, מזמן לזמן פקח את עיניו והתבונן בריכוז, אוזניו זקורות בהאזנה. לפעמים אפילו רעד כעסה והתכווץ, והאם השעתה את התפירה והתחקתה אחר הצעדים שהלמו לאורך אדני הרכבת שבחוץ. היא נשאה מעת לעת את ראשה בחדות והתכוונה להסות את הילדים, אבל התעשתה בזמן, והצעדים חלפו על פני השער, והילדים לא הושלכו בכוח מתוך עולם המשחקים שלהם.

אך לבסוף נאנחה אנני והתייאשה. היא הביטה בעגלת נעלי הבית שלה, ובזה למשחק. היא פנתה ביגון אל אמה.

"אמא!" — אבל לא הצליחה לנסח את רצונה.

ג'ון זחל כמו צפרדע מתחת לספה. אמו נשאה את עיניה. "כן," היא אמרה. "תראה את השרוולים האלה!"

הילד הושיט אותם לפניו כדי לבחון אותם בלי לומר דבר. אחר כך קרא מישהו בקול צרוד הרחק ליד המסילה ומתח הסתמר בחדר, עד ששני אנשים עברו בחוץ, משוחחים.

"הגיע הזמן ללכת לישון," אמרה האם.

"אבא שלי לא הגיע," יללה אנני בצער. אבל אמה הייתה חדורת אומץ.

"לא משנה. יביאו אותו כבר כשהוא יגיע, כמו קרש עץ". היא התכוונה שהיא לא תתחיל ריב. "והוא יכול לישון על הרצפה עד שהוא יעיר את עצמו. אני יודעת שהוא לא ילך לעבודה מחר אחרי זה!"

ידיהם ופניהם של הילדים נוגבו בבד פלנל. הם היו שקטים מאוד. לאחר שלבשו את כותנות הלילה שלהם, הם אמרו את תפילותיהם והילד מלמל. האם הרכינה את מבטה אליהם, הביטה ברעמת תלתלי המשי שהשתרגו על עורפה של הילדה, על ראשו השחור והקט של הילד, ולבה התפקע מרוב כעס על אביהם שגרם לשלושתם מצוקה גדולה כל כך. הילדים טמנו את ראשם בשמלתה כדי להתנחם.

כשירדה הגברת בייטס למטה היה החדר ריק באורח משונה ושררה בו מתיחות של המתנה. היא הרימה את מלאכת התפירה שלה ותפרה זמן מה בלי להרים את ראשה. בינתיים קיבל כעסה גוון של פחד.

II

השעון צלצל שמונה והיא קמה פתאום, ומלאכת התפירה שלה נשמטה על כיסאה. היא הלכה אל הדלת שלמרגלות המדרגות, פתחה אותה והקשיבה. אחר כך יצאה ונעלה את הדלת מאחוריה.

משהו נשמע מתרוצץ בחצר והיא נבהלה, אף על פי שידעה שאלה רק החולדות ששרצו שם בהמוניהן. הלילה היה חשוך מאוד. במפרץ העצום של פסי רכבת, העמוס קרוניות, לא היה שביב של אור, רק הרחק מאחור יכלה לראות כמה פנסים צהובים בראש המכרה, ואת הכתם האדום של גדת המכרה הבוערת משׁוּחַ על הלילה. היא מיהרה לאורך שפת הפסים, ואז, אחרי שחצתה את המסילות המתמזגות, הגיעה אל גרם המדרגות שליד השערים הלבנים, ושם עלתה אל הכביש. אז דעך הפחד שהנחה אותה. אנשים הלכו לכיוון ניו ברינזלי. היא ראתה את האורות בבתים. כעשרים מטרים הלאה משם היו החלונות הרחבים של "פרינס אוף ויילס", חמימים ומאירים מאוד, וקולותיהם הרמים של גברים נשמעו בבירור. איזו טיפשה הייתה כשחשבה שמשהו קרה לו! הוא פשוט שותה שם ב"פרינס אוף ויילס". היא היססה. עד כה אף פעם לא הלכה לקחת אותו, וגם לעולם לא הייתה הולכת.  על כן המשיכה בדרכה לאורך קו הבתים הארוך והמתבדר, שניצב ממש על אם הדרך. היא נכנסה לתוך מעבר בין בתי המגורים.

"מר ריגלי? – כן! את רוצה אותו? לא, הוא לא בבית".

האישה בעלת העצמות הגסות רכנה לפנים מתוך המטבח החשוך שלה והציצה אל האישה השנייה, שאור עמום נפל עליה דרך הווילון של חלון המטבח.

"זאת גברת בייטס?" היא שאלה בנימה שניכרה בה מידה של יראת כבוד.

"כן. תהיתי אם בעלך בבית. שלי לא חזר עדיין".

"לא, אה? אוי, ג'ק בא לבית ואכל ארוחת ערב והלך החוצה. הוא הלך רק לחצי שעה לפני שהוא יושן. הלכת  ל'פרינס אוף ויילס'?"

"לא…"

"לא, בטח שלא! זה לא כזה נחמד שם". האישה האחרת התאמצה לרַצות. השתררה הפוגה מביכה. "ג'ק לא אמר כלום על – על הבעל שלך," היא אמרה.

"לא! אני מתארת לעצמי שהוא תקוע שם!"

אליזבת בייטס אמרה את הדברים במרירות ובפזיזות. היא ידעה שהאישה שבחצר ממול עומדת ליד הדלת ומאזינה, אבל לא היה לה אכפת.

בשעה שהסתובבה אמרה גברת ריגלי:

"חכי רגע! אני רק ילך לשאול פה את ג'ק אם הוא יודע משהו".

"לא, לא – לא הייתי רוצה להטריח א….!"

"כן, אני ילך. אם רק תיכנסי פה ותשמרי שהילדים לא יורדים למטה ושורפים את עצמיהם".

אליזבת בייטס, ממלמלת תוכחה, נכנסה פנימה. האישה האחרת התנצלה על מצב החדר.

המטבח דרש התנצלות. שמלות קטנות ומכנסיים קטנים ובגדים תחתונים של ילדים היו פזורים על הספה ועל הרצפה, ואנדרלמוסיה של צעצועים בכל מקום. על מפת השעוונית השחורה שעל השולחן היו פיסות של לחם ועוגה, פירורים, כתמי נוזל וקנקן תה ובו תה קר.

"כן, אצלנו לא יותר טוב," אמרה אליזבת בייטס,  מביטה באישה, לא בבית. גברת ריגלי עטפה את ראשה בצעיף, מיהרה החוצה ואמרה:

"אני כבר חוזרת".

האישה האחרת ישבה, מציינת לעצמה במורת רוח קלה את האי-סדר הכללי בחדר. אחר כך שקעה בספירת הנעליים במידות שונות שהיו פזורות על הרצפה. היו שם שנים עשר. היא נאנחה ואמרה: "לא פלא!" – בעודה מביטה באנדרלמוסיה. אז נשמעה חריקה של שני זוגות רגליים בחצר, ובני הזוג ריגלי נכנסו. אליזבת בייטס קמה על רגליה. ריגלי היה גבר מגודל בעל עצמות גדולות מאוד. ראשו במיוחד נראה גרמי. על רקתו הייתה צלקת כחולה שנגרמה מפציעה במכרה, פצע שאבק-הפחם נשאר בו כחול כמו קעקוע.

"הוא עוד לא בא לבית?" שאל האיש, בלי שום ברכת שלום, אבל בכבוד והזדהות. "אני אין לי מושג איפה הוא – הוא לא שם!" – הוא החווה בראשו בחדות לכיוון ה"פרינס אוף ויילס".

"אולי הוא הלך ל'עץ'," אמרה גברת ריגלי.

השתררה הפוגה נוספת. ניכר בריגלי שהוא רוצה להסיר משהו מלבו:

"כשאני הלכתי הוא גמר איזה עבודה," פתח ואמר. "היה כבר צלצול של סוף משמרת לפני עשר דקות, אז אני צעקתי 'אתה בא, וולט?' והוא אמר, 'לך, אני יבוא עוד חצי דקה', אז באנו ללמטה, אני ובָּאוּוֶרס, חשבנו שהוא ממש מאחורינו, ועלינו בקבוצה אחרי זה…"

הוא עמד נבוך, כאילו השיב על האשמה בגין נטישת חברו. אליזבת בייטס, ששוב הייתה בטוחה שאירע אסון, מיהרה להרגיע אותו: "הוא בטח הלך ל'עץ הגדול', כמו שאמרתם. זאת לא הפעם הראשונה. הפחדתי את עצמי למוות קודם. הוא יחזור הביתה כשיסחבו אותו".

"אוי, זה באמת חבל!" אמרה האישה האחרת בצער.

"אני רק יקפוץ לדיק לראות אם הוא שם," הציע האיש, חושש מלהיראות מודאג, חושש לחרוג מן הנימוס.

"לא, חלילה לי להטריח אותך עד שם," אמרה אליזבת בייטס בהדגשה, אבל הוא ידע שהיא שמחה על הצעתו.

בשעה שכשלו לעבר היציאה שמעה אליזבת בייטס את גברת ריגלי חוצה את החצר בריצה ופותחת את הדלת אצל השכנה. וכך לפתע פתאום כל הדם בגופה כמו החליף לפתע כיוון והתרוקן מתוך לבה.

"תזהרי!" התריע מר ריגלי. "כבר אמרתי מאה פעם שצריך לתקן את החורים האלה בכניסה, שמישהו עוד ישבור את הרגליים".

היא התעשתה ומיהרה לצדו של הכורה.

"אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים במיטה, בלי אף אחד בבית," אמרה.

"לא, בטח!" הוא אמר בנימוס. עד מהרה הגיעו אל שער הבקתה.

"טוב, ייקח לי רק כמה דקות, אל תדאגי, את, הוא יהיה בסדר," אמר החבר מהמכרה.

"תודה רבה לך, מר ריגלי," השיבה.

"אין בעד מה!" גמגם כשהתרחק. "אני חוזר פה עוד כמה דקות".

הבית היה שקט. אליזבת בייטס הסירה את כובעה וצעיפה וגללה את המרבד. כשסיימה התיישבה. השעה הייתה דקות אחדות אחרי תשע. היא נחרדה מהגניחה המהירה של המנוע הסיבובי במכרה, ומן החריקה החדה של הבלמים על החבל היורד. שוב הרגישה את הסחיפה המכאיבה של דמה, הניחה את ידה על צד גופה, ואמרה בקול: "אלוהים אדירים! …זה רק מנהל המשמרת של תשע יורד למטה," נזפה בעצמה.

היא ישבה בלי ניע והקשיבה. מקץ חצי שעה כזאת הייתה מותשת.

"מה אני מטפחת את הדאגה הזאת?" היא אמרה לעצמה באורח מעורר רחמים. "אני רק אעשה לעצמי נזק".

היא הוציאה שוב את התפירה שלה.

ברבע לעשר נשמעו צעדים. אדם אחד! היא חיכתה לדלת שתיפתח. זו הייתה אישה מבוגרת בכובע קטן שחור ורדיד צמר שחור – אמו. היא הייתה בת ששים בערך, בהירת עור, בעלת עיניים כחולות, ועורה מקומט כולו ואומלל. היא סגרה את הדלת ופנתה לכלתה בחרדה.

"אוי, ליזי, מה נעשה, מה נעשה!" היא קראה.

אליזבת נרתעה מעט לאחור, בחדות.

"מה קרה, אמא?" היא אמרה.

האישה המבוגרת התיישבה על הספה.

"אני לא יודעת, ילדתי, אני לא יכולה להגיד לך!" – היא הניעה בראשה מצד לצד באיטיות. אליזבת ישבה והתבוננה בה, חרדה ומוטרדת.

"אני לא יודעת!" ענתה הסבתא ונאנחה עמוקות. "אין סוף לצרות שלי, אין. הדברים שעברתי, אני בטוחה שזה מספיק…!" היא בכתה בלי למחות את עיניה, והדמעות זלגו וזלגו.

"אבל אמא," קטעה אותה אליזבת. "למה את מתכוונת? מה קרה?"

הסבתא מחתה אט אט את עיניה. ישירותה של אליזבת בלמה את מעין דמעותיה.

"ילדתי המסכנה! אוי, ילדתי המסכנה!" נאנחה. "אני לא יודעת מה נעשה, אני לא– ואת במצבך — איזה דבר, איזה דבר!"

אליזבת חיכתה.

"הוא מת?" שאלה, ולשמע המלים שאמרה הלם לבה בעוצמה, אם כי הרגישה פרץ קל של בושה בגלל ההפרזה הגמורה של השאלה. דבריה הפחידו די הצורך את הגברת הזקנה, כמעט החזירו אותה לעשתונותיה.

"אל תגידי את זה, אליזבת! אנחנו מקווים שזה לא רע עד כדי כך; לא, שאלוהים ירחם עלינו, אליזבת. ג'ק ריגלי בא בזמן שישבתי לשתות כוסית לפני שאני יושנת ואמר, 'אולי  את יכולה ללכת למסילה, גברת בייטס. לוולט היתה תאונה. אולי את יכולה ללכת לשבת איתה עד שנביא אותו לבית'. לא היה לי זמן לשאול מילה לפני שהוא הלך. ושמתי את הכובע  שלי וישר באתי, ליזי. חשבתי לעצמי, אוי, הילדה מסכנה, אלוהים שיברך אותה, אם מישהו יבוא ויספר לה, ככה פתאום, אלוהים יודע מה יקרה לה'. אל תדאגי מזה, ליזי – או שאת יודעת מה יכול לקרות. איזה חודש את, שישי – או חמישי, ליזי? הה!" – הזקנה הנידה בראשה מצד לצד – "הזמן עובר מהר, הוא עובר מהר! כן!"

מחשבותיה של אליזבת נדדו למקום אחר. אם הוא נהרג – האם תצליח להסתדר עם הקצבה הקטנה שלו ועם מה שתצליח להרוויח? – היא חישבה במהירות. אם הוא נפצע – הם לא ייקחו אותו לבית חולים – כמה מייגע יהיה לסעוד אותו! – אבל אולי היא תצליח להרחיק אותו מהשתייה וממנהגיו המאוסים. היא תוכל – בזמן שיהיה מרותק למיטתו. הדמעות היו קרובות לגאות בעיניה כשראתה בדמיונה את התמונה. אבל אילו מין מותרות רגשניים היו המחשבות האלה? היא פנתה לחשוב על הילדים. בכל מקרה היא הייתה נחוצה להם באופן מוחלט. הם היו עניינה.

"כן!" חזרה ואמרה הזקנה, "זה נראה כאילו רק שבוע או שבועיים עברו מאז שהוא הביא לי את הכסף הראשון שלו מהעבודה. כן – הוא היה ילד טוב, אליזבת, הוא היה, בדרך שלו. אני לא יודעת למה הוא הפך להיות כאלה צרות, לא יודעת. הוא היה בחור שמח בבית, רק היה לו מלא מרץ. אבל שלא תהיה טעות, הוא היה צרה צרורה, כן! אני מקווה שאלוהים ירחם עליו כדי שהוא יוכל לכפר על המעשים שלו. אני מקווה, אני מקווה. הייתה לך מנה גדולה של צרות איתו, אליזבת, באמת הייתה לך. אבל הוא היה ילד שמח אצלי, באמת, אני מבטיחה לך. אני לא יודעת איך…"

הזקנה המשיכה להרהר בקול רם, בצליל חדגוני ומרגיז, שעה שאליזבת חשבה בריכוז ונחרדה פעם אחת, כששמעה את המנוע הסיבובי גונח במהירות ואת הבלמים ממהרים בצווחה. אחר כך שמעה את המנוע נע לאט יותר, והבלמים לא השמיעו שום קול. הזקנה לא שמה לב. אליזבת חיכתה במתח. החמות דיברה, ומדי פעם הפסיקה ושתקה.

"אבל הוא לא היה הבן שלך, ליזי, וזה משנה. מה שהוא לא היה, אני זוכרת אותו כשהוא היה קטן, ואני למדתי להבין אותו ולוותר לו. צריכים לוותר להם…"

השעה הייתה עשר וחצי, והזקנה אמרה: "אבל זאת צרה מההתחלה עד הסוף. אף פעם את לא זקנה מדי בשביל צרות, אף פעם את לא זקנה מדי בשביל זה —" -השער נהדף בחבטה וצעדים כבדים נשמעו על המדרגות.

"אני אלך, ליזי, תני לי ללכת," קראה הזקנה וקמה על רגליה. אבל אליזבת הייתה ליד הדלת. זה היה איש בבגדי מכרה.

"הם מביאים אותו, גברת," הוא אמר. לבה של אליזבת עצר מלכת לרגע. אז גאה שוב וכמעט חנק אותה.

"הוא… זה חמוּר?" שאלה.

האיש פנה ממנה והביט אל החשיכה:

"הרופא אומר שהוא מת כבר לפני שעות. הוא בדק אותו בצריף של הציוד".

הזקנה, שעמדה ממש מאחורי אליזבת, נשמטה לתוך כיסא, שילבה את כפות ידיה וקראה: "אוי, הילד שלי, הילד שלי!"

"ששש!" אמרה אליזבת בעווית קטנה של זעף. "שקט, אמא, אל תעירי את הילדים. אני לא מוכנה שהם יירדו לכאן בעד שום הון שבעולם!"

הזקנה גנחה חרישית והתנדנדה. האיש נסוג לאחור. אליזבת פסעה פסיעה אחת לפנים.

"איך זה קרה?" שאלה.

"טוב, אני לא יודע בוודאות," ענה האיש באי נוחות רבה. "הוא גמר משהו בעבודה והחברים כבר הלכו והמון דברים נפלו עליו".

"ומחצו אותו?" קראה האלמנה ברעד.

"לא," אמר האיש. "זה פגע בו מאחורה. זה היה מתחת לפרצוף שלו, ובכלל לא נגע בו. זה חסם אותו בתוכו. כנראה שהוא נחנק".

אליזבת נרתעה לאחור. היא שמעה את הזקנה קוראת מאחוריה:

"מה? – מה הוא אמר שזה היה?"

האיש ענה בקול רם יותר: "הוא נחנק!"

אז ייללה הזקנה בקול רם, והדבר הקל על אליזבת.

"אוי, אמא," אמרה, מניחה את ידה על הזקנה, "אל תעירי את הילדים, אל תעירי את הילדים".

היא בכתה מעט, בבלי דעת, שעה שהזקנה התנדנדה ונאנחה. אליזבת נזכרה שהם מביאים אותו הביתה ושעליה להתכונן. "הם ישכיבו אותו בחדר האורחים," אמרה לעצמה, ועמדה לרגע חיוורת ומבולבלת.

אחר כך הדליקה נר ונכנסה אל החדר הקטנטן. האוויר היה קר וטחוב אבל היא לא יכלה להבעיר אש, לא הייתה שם אח. היא הניחה את הנר והסתכלה על סביבותיה. אור הנר התנצנץ על הכוסות המצופות ציפוי מבריק, ועל שני האגרטלים שהכילו כמה מהכריזנטמות הוורודות ועל עץ המהגוני הכהה. ניחוח קר, ניחוח מוות של כריזנטמות, שרר בחדר. אליזבת עמדה והביטה בפרחים. היא נפנתה מהם וחישבה אם יהיה מספיק מקום בחדר להשכיב אותו בין הספה לשידת המגירות המהודרת. היא דחפה את הכיסאות הצדה. יהיה מקום להשכיב אותו ולפסוע סביבו. אחר כך הביאה את מפת השולחן האדומה הישנה, ועוד בד ישן, ופרשה אותם כדי להגן על פיסת השטיח שלה. היא רעדה כשיצאה מחדר האורחים; ואז, מתוך שידת הבגדים היא הוציאה חולצה נקייה והניחה אותה ליד האש לאוורור. כל אותה שעה התנדנדה חמותה בכיסא ונאנחה.

"תצטרכי לזוז משם, אמא," אמרה אליזבת. "הם יכניסו אותו הביתה. בואי אל כיסא הנדנדה".

האם הזקנה קמה מוכנית על רגליה, התיישבה ליד האש והמשיכה לקונן. אליזבת נכנסה למחסן להביא עוד נר, ושם, בחדר הקטן משופע התקרה מתחת לרעפים העירומים, שמעה אותם באים. היא עמדה בלי ניע בכניסה למחסן והקשיבה. היא שמעה אותם עוברים את קצה הבית ויורדים במגושם בשלוש המדרגות, בליל של דשדוש רגליים וקולות ממלמלים. הזקנה השתתקה. הגברים היו בחצר.

אחר כך שמעה אליזבת את מתיוז, מנהל המכרה, אומר: "אתה תיכנס ראשון, ג'ים. בזהירות!"

הדלת נפתחה, ושתי הנשים ראו כורה נכנס בגבו לחדר, נושא קצה אחד של אלונקה, שעליה יכלו לראות את מגפי המכרה המסומרות של המת. שני נושאי האלונקה נעצרו, האיש שהחזיק בראש האלונקה התכופף תחת משקוף הדלת.

"איפה תרצו שנשים אותו?" שאל המנהל, גבר קצר קומה בעל זקן לבן.

אליזבת התנערה ונכנסה מהמחסן, נושאת בידה את הנר שלא הודלק.

"בחדר האורחים," אמרה.

"לשם, ג'ים!" הצביע המנהל, ונושאי האלונקה הסתובבו לאחור אל תוך החדר הזעיר. המעיל שבו כיסו את הגופה נפל כשתמרנו בגמלוניות במעבר דרך שתי דלתות, והנשים ראו את האיש שלהן, ללא כותנתו, עירום ועריה. הזקנה החלה להיאנח בקול נמוך ספוג אימה.

"תשימו את האלונקה בצד," אמר המנהל קצרות, "ותניחו אותו על הבדים. בזהירות! שימו לב —!"

אחד הגברים הפיל אגרטל של כריזנטמות. הוא בהה במבוכה, ואז הם הניחו את האלונקה. אליזבת לא הביטה בבעלה. ברגע שיכלה להיכנס לחדר היא ניגשה ואספה את האגרטל השבור ואת הפרחים.

"חכו רגע!" אמרה.

שלושת הגברים חיכו בדממה שעה שניגבה את המים במטלית.

"אי, איזה דבר, איזה דבר. בחיי!" אמר המנהל, משפשף את מצחו בדאגה ובבלבול. "לא נתקלתי בדבר כזה בחיים, בחיים לא! אסור היה להשאיר אותו שם. בחיים לא ראיתי דבר כזה! נפל עליו חד וחלק, וחסם אותו. בקושי נשאר לו מטר – אבל זה כמעט לא שרט אותו".

הוא הביט מטה אל האיש המת, שוכב אפרקדן, עירום למחצה, מלוכלך כולו באבק פחם.

"נחנק," הרופא אמר. "זה הדבר הכי נורא שנתקלתי בו. כאילו עשו את זה בכוונה. נפל ממש עליו, וחסם אותו בפנים, כמו מלכודת עכברים…" הוא החווה בידו תנועה חדה כלפי מטה.

כורי הפחם שעמדו לצד האלונקה נדו בראשיהם בחדות בתגובה נואשת.

אימת הדבר טיפסה והעבירה צמרמורת בהם כולם.

אז שמעו את קולה של הילדה מלמעלה קורא בצווחה: "אמא, אמא, מי זה? אמא, מי זה?"

אליזבת מיהרה אל תחתית המדרגות ופתחה את הדלת:

"לכי לישון!" היא ציוותה בחדות. "מה את צועקת? לכי לישון מיד, לא קרה שום-"

אחר כך החלה לטפס במדרגות. הם שמעו אותה על לוחות הרצפה, ועל רצפת הגבס של חדר השינה הקטן. הם יכלו לשמוע אותה בבירור:

"מה קרה עכשיו? מה קרה לך עכשיו, טיפשונת?" קולה היה נסער מאוד, הייתה בו נימת רוך לא ממשי.

"חשבתי שאיזה אנשים באו…" אמר קולה העצוב של הילדה. "הוא בא?"

"כן, הביאו אותו. אין מה להתרגש. תחזרי לישון עכשיו, תהיי ילדה טובה".

הם שמעו את קולה בחדר השינה, הם חיכו בשעה שכיסתה את הילדים מתחת לשמיכות.

"הוא שיכור?" שאלה הילדה חלושות, בחשש.

"לא! לא, הוא לא שיכור! הוא… הוא ישן".

"הוא ישן למטה?"

"כן, ואל תרעישי".

השתררה שתיקה לרגע, אחר כך שמעו הגברים שוב את הילדה המפוחדת:

"מה זה הרעש הזה?"

"זה שום דבר, אני אומרת לך, ממה את דואגת?"

הרעש היה גניחתה של הסבתא. היא לא חשה במתרחש סביבה, ישבה על כיסא הנדנדה שלה וגנחה. המנהל הניח את ידו על זרועה והורה לה "ששש!"

הזקנה פקחה את עיניה והביטה בו. היא הייתה המומה מההפרעה ונראתה משתאה.

"מה השעה?" — קולה הדק והעצוב של ילדה, שוקעת שוב בלי חדווה בשינה, שאל את השאלה האחרונה הזאת.

"עשר," השיבה האם ביתר רכות. אז רכנה בוודאי ונשקה לילדים.

מתיוז אותת לאנשים ללכת. הם חבשו את כובעיהם והרימו את האלונקה. הם פסעו מעל הגופה ויצאו על קצות אצבעותיהם מהבית. איש מהם לא דיבר עד שהיו רחוקים מהילדים הערים.

כשירדה אליזבת למטה היא מצאה את האם הזקנה לבדה על רצפת חדר האורחים, גוחנת מעל האיש המת, ודמעותיה נושרות עליו.

"אנחנו חייבות להכין אותו," אמרה הרעיה. היא שפתה קומקום, אחר כך חזרה וכרעה על ברכיה והחלה להתיר את שרוכי העור. החדר היה לח ואפלולי והיה בו נר אחד בלבד, על כן נאלצה לכפוף את ראשה כמעט עד לרצפה. בסופו של דבר הצליחה לחלוץ את המגפיים הכבדים והניחה אותם בצד.

"את חייבת לעזור לי עכשיו," היא לחשה לזקנה. יחד הן הפשיטו את האיש.

כשקמו על רגליהן וראו אותו מוטל באצילות התמימה של המוות, עמדו הנשים שבויות בפחד וביראת כבוד. כמה רגעים עמדו בלי ניע, מסתכלות מטה, והאם הזקנה ייבבה. אליזבת הרגישה שהמרו את פיה. היא ראתה אותו, מוטל שם בתוך עצמו בלי שום אפשרות לחילול. לא היה לה שום קשר אליו. היא לא יכלה לקבל זאת. היא רכנה והניחה את ידה עליו בתביעת בעלות. הוא עדיין היה חם , כי המכרה היה חם במקום שבו מת. אמו החזיקה את פניו בין ידיה ומלמלה דברים לא ברורים. הדמעות הזקנות נשרו בזו אחר זו כמו טיפות מעלים רטובים; האם לא התייפחה, רק דמעותיה זלגו. אליזבת נשקה לגופת בעלה, בלחייה ובשפתיה. נדמה שהיא מקשיבה, חוקרת, מנסה להשיג איזה קשר. אבל לא היה בכוחה לעשות זאת. היא נדחקה משם. הוא היה בלתי חדיר.

היא קמה על רגליה, הלכה למטבח, ויצקה שם מים חמים לתוך קערה, והביאה סבון ופיסת פלנל ומגבת רכה.

"אני חייבת לרחוץ אותו," אמרה.

אז קמה הזקנה באיברים נוקשים והתבוננה באליזבת כשרחצה בזהירות את פניו, הברישה בזהירות את שפמו הבלונדיני הבהיר מפיו בפיסת הפלנל. היא הייתה אחוזה בפחד שאין לו תחתית, על כן שירתה אותו. הזקנה, שקנאה, אמרה:

"תני לי לנגב אותו!" – וכרעה בצד השני, מנגבת אט אט בזמן שאליזבת רחצה, וכובעה השחור התחכך לפעמים בראשה הכהה של בתה. הן עבדו כך בדממה שעה ארוכה. לרגע לא שכחו שהיה זה מוות, ומגע גופו המת של הגבר עורר בהן תחושות משונות, שונות אצל כל אחת מהנשים; אימה גדולה אחזה בשתיהן, האם הרגישה שרחמה נבגד, היא נגזלה; הרעיה הרגישה את בידודה המוחלט של נפש האדם, והילד שבתוכה היה משקולת נפרדת ממנה.

לבסוף נשלמה העבודה. הוא היה גבר יפה גוף ובפניו לא ניכר זכר של שתיינות. הוא היה בלונדיני, מלא, בעל גפיים נאים. אבל הוא היה מת.

"שאלוהים יברך אותו," לחשה אמו, מסתכלת כל הזמן בפניו ומדברת מתוך בעתה צרופה. "נער יקר — שיברך אותו!" היא דיברה בריגשה שורקנית רפה של פחד ואהבת אם.

אליזבת שקעה שוב לרצפה, הצמידה את פניה אל צווארו ורעדה והצטמררה. אבל היה עליה להתרחק שוב. הוא היה מת, ולבשרה החי לא היה מקום לצדו . אֵימה ועייפות גדולות אחזו בה. היא הייתה חסרת תועלת כל כך. חייה חלפו כך ואינם.

"לבן כמו חלב, בהיר כמו תינוק בן שנה, שאלוהים יברך אותו, יקר שכמותו!" מלמלה האם הזקנה לעצמה. "אפילו סימן אין עליו, בהיר ונקי ולבן, יפה כמו שאף ילד לא היה," היא מלמלה בגאווה. אליזבת הסתירה את פניה.

"הוא הלך בשקט, ליזי – שקט כמו בשינה. נכון שהוא כל כך יפה, השֶׂה? כן, הוא כנראה השלים עם אלוהים, ליזי. אולי הוא תיקן את הכל, ליזי, כשהוא היה סגור שם. היה לו זמן. הוא לא היה נראה ככה אם הוא לא היה משלים עם אלוהים. השֶׂה, השֶׂה היקר. כן, אבל היה לו צחוק מחמם את הלב, אהבתי לשמוע אותו. היה לו הצחוק הכי מחמם את הלב, ליזי, כשהוא היה קטן—"

אליזבת נשאה את מבטה. פיו של האיש היה שמוט, פתוח מעט מתחת לכיסוי השפם. העיניים, עצומות למחצה, לא נראו מזוגגות אל האין. החיים על בעֵרתם העשֵנה, משעה שהלכו ממנו, הותירו אותו נפרד וזר לה לחלוטין. והיא ידעה עד כמה היה זר לה. פחד קפוא היה ברחמה, בגלל הזר הנפרד הזה שעמו חייתה כבשר אחד. האם זה פירושם של כל הדברים – נבדלות גמורה, מוחלטת, שחום החיים מטשטש אותה? היא הפנתה את פניה ממנו באימה. העובדה הייתה קטלנית מדי. דבר לא היה ביניהם, ובכל זאת הם התאחדו, והחליפו זה עם זה את עירומם שוב ושוב. בכל פעם ששכב איתה הם היו שתי ישויות נפרדות, רחוקות זו מזו כמו עכשיו. הוא לא היה אשם בזה יותר ממנה. הילד היה כמו קרח ברחמה. שכן בשעה שהתבוננה באיש המת, מחשבתה, קרה ומנותקת, אמרה בבהירות: "מי אני? מה עשיתי עד כה? נאבקתי בבעל שלא היה קיים. הוא היה קיים כל הזמן. במה פשעתי? מה היה הדבר שחייתי אתו? זוהי המציאות כפי שהיא, הגבר הזה". ונשמתה גוועה בתוכה מרוב פחד: היא ידעה שמימיה לא ראתה אותו, שהוא מימיו לא ראה אותה, הם נפגשו בחשיכה ונאבקו בחשיכה, בלי לדעת במי פגשו ובמי נאבקו. ועכשיו ראתה, והשתתקה בִּרְאוֹתה. מפני שטעתה. היא אמרה שהוא דבר-מה, שבעצם לא היה; היא הרגישה שהיא מכירה אותו. ואילו הוא היה נפרד כל אותו זמן, חי כפי שהיא לא חייתה מעולם, הרגיש כמו שהיא לא הרגישה מעולם.

באימה ובאשמה הביטה בגופו העירום, שהכירה באופן כוזב. והוא היה אבי ילדיה. נשמתה נקרעה מגופה וניצבה מן הצד. היא הביטה בגופו העירום והתביישה, כאילו סירבה לו. אחרי ככלות הכל, הגוף היה הגוף. הוא נראה לה איום ונורא. היא הביטה בפניו והפנתה את פניה שלה אל הקיר. משום שארשת פניו הייתה שונה משלה, דרכו לא הייתה דרכה. היא מנעה ממנו להיות מה שהיה באמת – היא ראתה זאת עכשיו. היא סירבה לו בתור מי שהוא. ואלה היו חייה, וחייו. היא הייתה אסירת תודה למוות, שהשיב את האמת על כנה. והיא ידעה שהיא לא מתה.

וכל אותה שעה התפקע לבה מרוב יגון וחמלה כלפיו. מה סבל? אילו רגעים של בעתה לאיש חסר האונים הזה. גופה היה נוקשה מייסורים. נבצר ממנה לעזור לו. הוא נפצע פציעה אכזרית, האיש העירום הזה, היצור האחר הזה, ולא היה בכוחה לעשות כל תיקון. היו הילדים – אבל הילדים שייכים לחיים. לאיש המת הזה לא היה שום קשר אליהם. הוא והיא היו רק ערוצים שדרכם זרמו החיים כדי להביא לעולם את הילדים. היא הייתה אֵם – אבל כמה נורא היה זה להיות רעיה, היא ידעה עכשיו. והוא, שהיה מת עכשיו, כמה נורא הרגיש בוודאי להיות בעל. היא הרגישה שבעולם הבא הוא יהיה לה אדם זר. אם ייפגשו בעולם שמעבר, הם רק יתביישו במה שקרה קודם. הילדים באו, מאיזו סיבה מסתורית, מתוך שניהם. אבל הילדים לא איחדו אותם. עכשיו כשמת, היא ידעה עד כמה היה נפרד ממנה לנצח, עד כמה, לנצח, לא היה לו עוד שום קשר אתה. בעיניה היה הפרק הזה של חייה סגור. הם התכחשו זה לזה בחיים. עכשיו הוא נסוג לתוך עצמו. כאב נורא השתלט עליה. זה נגמר אפוא. הדברים היו חסרי תוחלת ביניהם זמן רב לפני שמת. ובכל זאת הוא היה בעלה. אבל כמה מעט! —

"יש לך את החולצה שלו, אליזבת?"

אליזבת הסתובבה בלי להשיב, אף על פי שהשתדלה לבכות ולהתנהג כפי שציפתה חמותה. אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא הושתקה. היא נכנסה למטבח וחזרה עם הבגד.

"היא מאווררת," אמרה, חופנת את חולצת הכותנה פה ושם כדי לבדוק. היא כמעט התביישה לגעת בו; איזו זכות הייתה לה, או לכל אחד אחר, לגעת בו. אבל מגע ידה היה עניו על גופו. הייתה זו מלאכה קשה להלביש אותו. הוא היה כבד וחסר תנועה כל כך. בעתה נוראה לפתה אותה כל אותה שעה: שהוא מסוגל להיות כבד כל כך וחסר תנועה לגמרי, אינו מגיב, נפרד. אימת המרחק ביניהם הייתה כמעט רבה מדי בשבילה – היא נאלצה לחצות במבטה פער אינסופי כל כך.

לבסוף נשלמה העבודה. הן כיסו אותו בסדין והשאירו אותו מוטל, פניו מכוסים. והיא נעלה את דלת חדר האורחים הקטן, לבל יראו הילדים מה מוטל שם. לאחר מכן, בעוד השלווה שוקעת בכבדות על לבה, היא ניגשה לסדר ולנקות את המטבח. היא ידעה שהיא מרכינה את ראשה לפני החיים, שהיו אדוניה עתה. אבל מפני המוות, מי שיהיה אדוניה לבסוף, נרתעה בפחד ובבושה.

כיצד החלה הפרשה? הפרשה החלה בדרך מקרה. היה יום ראשון בערב ולא היתה עבודה קשה באותו יום. הגיליון של יום שני מוקדש ברובו לתחקירים וראיונות ולכתבות מקומיות מוכנות מראש, ולעיתים קרובות אני רק עובר באופן כללי על התיקונים שהכניסו עמיתים אחרים שלי יום או יומיים לפני כן.

על פי זיכרוני, לא התקיימו באותו יום ראשון משחקים במסגרת האליפות, מסיבות שאיני זוכר כרגע, וגם החומר שנועד למלא את מוסף הספורט של יום שני הצטמצם להערכה של התחרויות הקודמות, כמה ניתוחים טכניים של הסבבים שקדמו, הצצה לאליפויות האירופיות, וריאיון ארוך עם יושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית. הריאיון נסב על הוויכוח שהתנהל בעניין התוכנית לעבור לשיטת המקצוענים או החובבים למחצה, שנקראה "שיטת הלא-תחביב", על הבעיות של הכדורגל התוניסאי ועל הדרכים להשיב את הנבחרת הלאומית לתהילתה אחרי ההידרדרות במשחקי האליפות בתוניסיה ושרשרת האכזבות במאמץ להגיע לגביע העולם לאחר ההשתתפות המיתולוגית בקרב הגבורה בארגנטינה 1, אני זוכר זאת היטב, משום שעד היום אני שומר אצלי עותק של הגיליון השלם של העיתון. איך לא, אחרי המהומה שהגיליון ההוא חולל?

באתי אל מערכת העיתון ובידי ידיעה בלעדית על בּגינדה. הייתי בטוח ששום עיתון לא יפרסם אותה לפנינו, משום שהעיתון יוצא ביום שני על פי היתר מיוחד של משרד ההסברה, ואילו שאר עיתוני יום שני הם שבועונים שכמעט מוכנים כבר בשבת או ביום ראשון בבוקר, בשל המחסור בבתי דפוס. אחדים מהם אף מודפסים בבית הדפוס של עיתוננו. גם אם נניח שהידיעה הגיעה אל העיתונים המתחרים, לי היה על הפרשה מידע שהיה ידוע רק לי, ואיש זולתי לא יכול להשיגו.

כשמסרתי לראש מדור הספורט בעיתון את נוסח הידיעה הבלעדית הוא נדהם וביקש מ"אדון חסן", הממונה על הקלדנים והמופקד על התיאום עם המעצב הגרפי ועם בית הדפוס, להורות למעצב למקם את הידיעה בחלק העליון של העמוד הראשון – גם הוא, כמוני, חשב שהיא חשובה ובלעדית, ותמשוך קוראים חובבי ספורט וגם קוראים שאינם חובבי ספורט. אבל הוא ביקש ממני להמתין זמן מה עד שיגיע טלקס מסוכנות הידיעות "תוניסיה אפריקה". הוא שיער שידיעה כזו תתקבל ללא ספק בסוכנות, גם אם לא תכלול כמה פרטים בלעדיים שהשגתי.

וכאן בדיוק מסתתרת יד המקרה. באותו בוקר הלכתי כהרגלי לקפה "חאג' שמנטטו" ב"בּאבּ אלג'דיד" כדי להיפגש עם הידידים והאנשים היקרים ועם תושבי השכונה, שכן אף על פי שעזבתי את "בּאבּ אל-ג'דיד" לפני שנים ועברתי לגור בשכונת "בּארדו", לא ניתקתי את הקשר עם השכונה ועם החברים בני גילי. בביקור השבועי שלי הייתי הולך לדרוש בשלומו של חאג' מחמוד, אבי, הייתי נפגש עם אחותי הצעירה יסר ושומר על קשר עם אמי זיינבּ ועם אחיותיי. הייתי סבור שאף על פי שאני הכבשה השחורה בחצרו של חאג' מחמוד, כדברי אמי, קצת חברותיות לא גורעת מעצמאותי, שבה אני נאחז בציפורניים, ולא פוגעת בחירותי לחיות הרחק מן הצביעוּת והלחצים המשפחתיים.  

בבית הקפה דיברו הכול על מה שאירע לבּגינדה, הכוכב האהוב שלהם והשחקן המוכשר, בן השכונה השכנה. הם היו גאים בו אף על פי שהיה השייך ל"איחוד התוניסאי", בעוד שרוב בני שכונת "בּאבּ אל-ג'דיד" היו אוהדים נלהבים של "המועדון האפריקני". בּגינדה עצמו נמנה עם יקירי "המועדון האפריקני", כמו רוב בני שכונת "מעקל א-זעים". על כל פנים, "האיחוד התוניסאי" לא היה קבוצה שנדרש מאיתנו להתחרות ולהיאבק  בה עד כדי שנאה הדדית, כמו קבוצת "בּאבּ סוויקה", "תקוות הספורט התוניסאית".

הכול הצטערו על מה שקרה, והיו שהבטיחו מתוך תחושת קנאות לנקום בבני השכונות הסמוכות. החלו ניחושים בנוגע למבצעים ולמניעיהם, לסיבות ולגורמים. לאוזניי הגיעו פיסות מידע סותרות וכל אחד טען שגרסתו היא הנכונה ללא כל ספק. כל אחד דיבר כאילו נכח באירוע, הטיח האשמות ותיאר את התקיפה בדיוק נמרץ ופירש אותה כיודע דבר. האזנתי לכולם בתדהמה וניסיתי להבין ולהשוות בין הגרסאות והסיפורים ולבודד גרעין של אמת מתוך הגוזמאות וההפלגות והטענות, לדלות מידע מוכח שאומת ממקורות שונים. רשמתי בפנקסי הקטן שהיה עמי בכל מקום את נקודות המחלוקת, ואפילו את הגוזמאות. ולולא חששתי להאריך, הייתי מציג אותן כאן, לאחר שמצאתי אותן בתיק בּגינדה השמור אצלי.

אבל פיסת המידע החשובה ביותר הגיעה אלי בקפה "חאג' שמנטטו", ומי שסיפק לי אותה בדרך אגב היה חבר לספסל הלימודים, בן השכונה, שעובד במשרד הנוער והספורט, בלשכת כבוד השר, ומשמש יועץ לענייני הכשרה ותוכניות לימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום הספורט. הוא אמר לי שבאותו יום, שהיה יום המנוחה השבועי, הוא זומן לפגישה דחופה עם השר לדיון בתקרית בּגינדה.

במשרד סברו הכול,  על סמך מידע ביטחוני, כנראה, שאין זה אירוע סתם, אלא ניסיון התנקשות במלוא מובן המילה, והדבר שממנו חששו יותר מכול היה שלניסיון ההתנקשות הזה יש השלכות החורגות מתחום הספורט. דבריו של מונסף אל-ח'וזאמי עוררו מבוכה רבה ותהיות שהוא פירט באוזניי בתום הישיבה שנמשכה כשלוש שעות ובמהלכה יצא השר מכליו, הטיח האשמות בכל הנוכחים, ובהם האיש מספר אחד בהתאחדות הכדורגל התוניסאית, היושב ראש הצעיר והמצליח עימאד בּלח'וג'ה. הישיבה היתה סוערת ויושב ראש האגודה, איש בעל השפעה, לא נמנע מלהשיב לשר בחריפות והאשים אותו במעמד כל הנוכחים בשיטיון ובהזיות. הוא איים שיעלה את הנושא אישית בפני"הלוחם הדגול" 2, משום שאינו מסכים שיטילו ספק ביושרו והוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע את השר למשפט. לאחר מכן עזב את הישיבה בזעם, ללא בקשת רשות מהשר, ואם לא די בכך, טרק את דלת חדר הישיבות בכוח, תוך כדי מלמול דברים שאמנם לא היו ברורים כלל אבל היה אפשר להבין שהוא מגדף את השר ומשתמש במילים גסות ומחוצפות ובניבולי פה שאינם הולמים את המקום. לשמע הדברים נתקף השר היסטריה – הוא צעק והשתולל שלא לפי כבודו והשמיע באוזני הנוכחים ביטויים משפת הרחוב. בקהל ישבו יושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית, יושב ראש  הוועד האולימפי התוניסאי, קצין בכיר בכוחות הביטחון, וכן מספר מנכ"לים במשרד הספורט ויועצים בלשכת השר.

כל זה נודע לי לפני שהגעתי למערכת. מיד בהגיעי ניסחתי את הידיעה, ומסרתי את הנוסח הראשוני לראש מדור הספורט, מר עז א-דין אל-ג'עאיבי. הוא אהב את הידיעה, הן משום שהיתה סקופ והן בזכות הניסוח. הוא פנה אלי בצרפתית הצחה שלו: "אתה תעשה חיל בעולם העיתונות, ילד. כל הכבוד! מדהים!" אבל הוא פתח פנקס ישן וביקש ממני להתקשר למזכיר הכללי של מועדון "האיחוד התוניסאי",  ליושב ראש קבוצתו של בּגינדה ליושב ראש התאחדות הכדורגל התוניסאית, למאמניו של בּגינדה בקבוצתו ובנבחרת הלאומית, לשם בירור נוסף עם המזכיר וכדי לקבל תגובות מן האחרים על מה שהתרחש.

איש מאנשים האלה לא רצה לדבר: המזכיר הכללי הכחיש את הידיעה מכול וכול; יושב ראש הקבוצה ניתק את הטלפון ברגע שהבין שאני עיתונאי;  יושב ראש ההתאחדות טען שאין לו מושג על הפרשה ואמר שאינו יודע מה התרחש בישיבה עם שר הספורט, למרות שהתעקשתי שוב ושוב שהוא נכח בה. המאמנים מילאו פיהם מים בטענה שאינם יודעים כלום.

"הצייר הזה!" קרא ווֹלטֶר לַדלָאוּ בהתרגשות.1 "לא זו בלבד שהוא עילוי באמנותו, אלא שגדולה ועצומה בקיאותו בכל שאר הלימודים והחוכמות. עם הדוקטור מאדֶר2 הוא משוחח בעברית ובאוזני הדוקטור בּוֹילסטוֹן3 הוא מרצה הרצאות באנטומיה. הקיצור, כשווה מול שווה הוא מתייצב נוכח טובי המשכילים אשר בקירבנו. יתר על כן, ג'נטלמן מהוקצע הוא – אזרח העולם – אכן, קוסמופוליטן אמיתי; שכן בכוחו לדבֵּר ממש כבן המקום בכל אקלים ובכל ארץ ברחבי תבל, זולת יערותינו שלנו, שמה מועדות פניו עתה. אבל לא על אלה בלבד נתונה לו הערצתי."

"האומנם?" אמרה אֶלינוֹר, שהאזינה בקשב של אשה לתיאורו של אדם שכזה. "והרי הדברים הללו לבדם ראויים להערצה."

"בוודאי," השיב אוהבה, "אך במידה פחותה בהרבה משראוי לה כשרונו הטבעי לסגל עצמו לכל סוגי האופי שבעולם, עד כדי כך שאין איש – ואף לא אשה, אלינור – שלא ימצא לעצמו אספקלריה בצייר הנפלא הזה. ואולם הפלא הגדול מכולם טרם נאמר."

"הוֹ, אם הוא ניחן עוד בסגולות נפלאות מאלה," אמרה אלינור וצחקה, "הרי שבוסטון היא מישכן מסוכן לג'נטלמן המיסכן. האם על צייר אתה מספר לי, או על מכשף?"

"לאמיתו של דבר," החזיר הלה, "אפשר לשאול שאלה זו אף ביתר רצינות משהינך מעלה בדעתך. אומרים שלא רק את תוויו של האדם הוא מצייר, כי אם גם את רוחו ואת לבו. תשוקות ומאוויים כמוסים הוא לוכד ומטיל אותם על הבד כמו את אור החמה, או שמא – בדיוקנאותיהם של בריות שנשמתן שחורה – כמו ניצוץ של אש הגיהינום. סגולה נוראה היא זו," הוסיף ואמר וולטר, מנמיך את קולו שנישא בהתלהבות. "כמעט ואתיירא לשבת לפניו."

"וולטר, אתה מתלוצץ?" קראה אלינור.

"למען השם, אלינור יקירתי, אל נא תניחי לו לצייר את ארשת הפנים הזו," אמר אוהבה, מחייך, אם גם נבוך קימעה. "הנה, עכשיו נגוזה, אבל בדַבּרך שרתה אימת מוות על פנייך, וגם עצב גדול. על מה חשבת?"

"לא כלום, לא כלום," ענתה אלינור בחופזה. "הדמיונות שלך הם שצובעים את פני. ובכן, בוא אלי מחר ונלך לבקר אצל האמן הנפלא הזה."

אולם משהלך לו האיש הצעיר לדרכו, אין לכחד שהבעה יחידה במינה שבה ונראתה על פניה הנאוות והצעירות של אהובתו. ארשת נוגה ודאוגה היתה זו, שאינה הולמת ביותר את הרגשות הראויים לעלמה ערב כלולותיה. ואף-על-פי-כן היה וולטר לַדלָאוּ בחיר לבה.

"ארשת פנים!" אמרה אלינור בלבה. "אין תימה שכה הרעישה אותו, אם הביעה את מה שאני חשה לפעמים. מנסיוני אני יודעת מה מחרידה עלולה ארשת פנים להיות. אך כל זה לא היה אלא תעתוע. כאַיִן היה הדבר בעיני בשעתו – מאז לא ראיתיו כלל – לא היה זה אלא חלום."

ואז השקיעה עצמה ברקימת צווארון המלמלה המסולסל שאמרה לענוד לכשיצוייר דיוקנה.

הצייר שדיברו בו לא היה מאותם אמנים ילידי המקום, שבתקופה מאוחרת יותר נטלו את צבעיהם מהאינדיאנים ואת מכחוליהם התקינו מפרוותיהן של חיות הבר. לוּ יכול היה לבטל את חייו כלא היו ולהתוות את גורלו מראש, היה בוחר אולי להימנות עם אותה אסכולה שאין לה רב-אמן בראשה, בתקווה להיות לכל הפחות מקורי, מאין בנמצא יצירות לחקותן ולא כללים לציית להם. אבל הוא נולד באירופה ושם גם חונך. הבריות אמרו שהתעמק בגדוּלה או ביופי של התפיסה האמנותית, ובכל נגיעה של יד האמן בנודעות שבתמונות באוספים פרטיים, ובגלריות, ועל כותלי כנסיות, עד כי לא נותר לרוחו רבת התעצומות דבר ללמדו. האמנות לא יכלה להוסיף לו עוד מאום על לקחיה, אך אפשר שהטבע יוכל. לפיכך תייר בעולם שאיש מעמיתיו לא פקדוֹ לפניו, להשׂביע את עיניו במראות הנגלים לעין, שגם אם היו נאצלים וציוריים, מעולם לא הועלו על הבד. אמריקה היתה דלה מלהציע פיתויים אחרים לאמן בעל שיעור-קומה, אף כי תיכף לבואו של הצייר הביעו רבים מבני העילית הקולוניאלית את רצונם להנחיל את קווי תוארם לדורות הבאים באמצעות כשרונו. כל אימת שהועלתה הצעה שכזו, היה קובע את עיניו החודרות בפונה אליו, וכמו התבונן בו לפני ולפנים. אם ראה לפניו אך קלסתר חלק ונינוח, הגם שהצטרפו אליו מקטורן רקום-זהב לקישוט התמונה וגיניאות של זהב לשלם בעבורה, היה דוחה בנימוס את ההזמנה ואת שכרה. אבל אם רימזו הפנים על דבר-מה בלתי-שכיח במחשבה, ברגש או בנסיון-החיים; או אם נקרה לו ברחוב קבצן שַׂב-זקן וקמוט-מצח; או אם אירע לפעמים שילד נשא את מבטו וחייך; או אז היה מרעיף עליהם עד תום את כל האמנות שמנע מבעלי המאה.

כיוון שמיומנות הציור היתה חזון לא נפרץ בַּמושבות, נעשה הצייר מטרה לסקרנות הכלל. היו אומנם אך מתי מעט, אם בכלל, שהיה לאל ידם להעריך נכונה את טיב העבודה ביצירותיו, אולם בעניינים מסויימים לא נפלה דעת ההמון במאומה ממישפטו המעודן של הידען. האמן היה קשוב לרושם שהעירה כל תמונה ותמונה אצל הצופים ההדיוטות, והפיק לקח מהערותיהם, אף כי הם עצמם לא העלו בדעתם להורות הלכה לו, השׂורה, כמדומה, עם הטבע, כשם שלא היו מהינים להשיא עצה לטבע עצמו. התפעלותם, יש להודות, נצבעה בדיעות-הקדומות של המקום והזמן. היו מי שראו כפירה בתורת משה, ואפילו לעג גבה-לב לבורא, בעצם הבאתן לעולם של תמונות כה חיות של ברואיו. אחרים, אחוזי מורא מפני אמנות שבכוחה להעלות רוחות באוב ולשמר את צורת המתים בקֶרֶב החיים, נטו לראות בצייר רב-מג, ואולי אף את האיש-השחור מעידן המכשפות, הרוקם עכשיו את מזימותיו במסווה חדש. דמיונות נואלים אלו זכו ליותר משמץ של אמונה בקרב האספסוף. אפילו בקרב חוגים נכבדים יותר עטתה אישיותו מין הדרת-קודש עמומה, שבחלקה היתמרה כעשן מנבכי האמונות-התפלות שרווחו בקרב העם, אך בעיקרה נבעה משלל הכשרונות והיֶדע שגייס האמן לשירות עבודתו.

כיוון שעמדו ערב כלולותיהם, היו וולטר לַדלָאוּ ואלינור להוטים לרכוש לעצמם את דיוקנאותיהם, העתידים להיות, כך קיוו מן הסתם, הראשונים בסידרה ארוכה של תמונות משפחתיות. למחרת השיחה שנרשמה לעיל, ערכו איפוא ביקור בחדריו של הצייר. משרת הכניס אותם לדירה, שהאמן עצמו אומנם לא נראה בה, אך נכחו בה אנשי-שם שהשניים התאפקו אך בקושי מלברכם בכבוד רב. אכן, היטב ידעו כי אין ההתכנסות כולה אלא תמונות, אך נבצר מהם שלא למצוא חיים ותבונה בחיקויים מרשימים כל-כך. אחדים מהדיוקנאות היו מוּכרים להם, מי כאישיות רמת דרג באותה תקופה, מי מהיכרות אישית. המושל בַּרנֶט היה שם, ומראהו כאילו קיבל זה עתה מסר לא-ראוי מבית-הנבחרים והוא מנסח מענה חריף ביותר. מר קוּק התנוסס לצד השליט שהיה יריבו, מוצק, פוריטני משהו, כראוי למנהיג עממי. רעייתו הישישה של סֶר ויליאם פִיפְּס לטשה בהם עיניים מן הקיר, עדויה צווארון נוי ושימלת חישוקים, גבירה זקנה ושתלטנית, לא חפה מחשד כישוף. ג'ון וינְסְלוֹ, עודנו איש צעיר לימים, עטה הבעה של תעוזת לוחם, זו שכעבור זמן רב תעשה אותו למצביא דגול. את ידידיהם האישיים זיהו מייד. במרבית התמונות נוצקו כל רוחו ואישיותו של המצוייר אל קלסתר הפנים ורוכזו בארשת אחת ויחידה, וכך, אם לנקוט לשון פרדוקס, המקור דמה לדיוקן יותר משדמה לעצמו.

בין נכבדי ההווה היו שני קדושים עבדקנים מימי קדם, שכמעט נמוגו אל תוך הבד המאפיל. היתה שם גם מדונה, חיוורת אך לא דהויה, שסגדו לה אולי פעם ברומא, ועתה הביטה אל הנאהבים במבט כה רך וחסוד, עד שעלה אף בהם הרצון לסגוד לה.

"כמה מוזר לחשוב," העיר וולטר לַדלָאוּ, "שהפנים היפהפיים הללו יפהפיים זה למעלה ממאתיים שנה! הוֹ, אילו היה כל יופי מיטיב כה להשתמר! האם אינך מקנאה בה, אלינור?"

"לוּ היתה האדמה שמיים, אולי," השיבה. "אך במקום שכל הדברים קמלים, מר גורלו של זה אשר לא יוכל לקמול!"

"פֶּטרוּס-הקדוש הזקן והאפל הזה מעווה את פניו בזעף, למרות קדושתו," הוסיף ואמר וולטר. "הוא טורד את מנוחתי. ואולם הבתולה מביטה בנו בטוּב-לב."

"כן; אבל בצער רב, נדמה לי," אמרה אלינור.

כַּן הציור ניצב מתחת לשלוש התמונות הישנות, ועליו תמונה שהוחל בה זה לא כבר. לאחר בדיקה קצרה, החלו מזהים את תוויו של כוהן קהילתם, הכומר דוקטור קוֹלמן, והנה הוא הולך ולובש צורה וחיים, כביכול, מתוך ענן.

"זקן טוב-לב!" קראה אלינור. "הוא מביט בי כמבקש לתת איזו עצה אבהית."

"ובי," אמר וולטר, "כמבקש לנענע בראשו ולהוכיחני על איזה עוול שנחשדתי בו. אבל כך נוהג גם המקור. לעולם לא אהיה נינוח תחת מבטו, עד אשר נתייצב לפניו שיביאנו בברית הנישואים."

והנה שמעו קול צעדים, ובפנותם ראו את הצייר, שנמצא בחדר זה רגעים אחדים והאזין לחלק מדבריהם. היה זה איש בגיל העמידה, בעל קלסתר פנים הראוי בהחלט למכחולו שלו. אכן, בגלל מלבושיו ההדורים, שהיו ערוכים בסדר ציורי אף כי מרושל, ואולי כיוון שנשמתו היתה שרויה תמיד בין דמויות מצויירות, ניכר באמן עצמו דמיון מה לתמונת דיוקן. אורחיו קלטו בחושיהם מעין קירבת משפחה בין האמן לבין יצירותיו, ודמה עליהם כאילו ירדה אחת התמונות מעל הבד להקדים להם שלום.

וולטר לַדלָאוּ, שהיה מוּכּר מעט לאמן, הסביר לו את מטרת ביקורם. בעודו מדבר נפלה קרן שמש אלכסונית על פני דמותו ודמותה של אלינור, וכה צלח הרושם שנוצר, שאף הם נראו כתמונות חיות של נעורים ויופי. ניכר בבירור שהאמן התרשם עמוקות.

"הכַּן שלי תפוס בימים הקרובים, ושהותי בבוסטון לא תארך," אמר, מהורהר; ואחרי מבט מעמיק, הוסיף: "אבל מישאלתכם תתמלא, גם אם אאכזב את בית-הדין ואת מרת אוליבֶר. אסור לי לבזבז את ההזדמנות הזו בעבור ציור אי-אילו אמות של אריגי צמר ובּרוֹקאד."

הצייר הביע את רצונו לכלול את דיוקנאות שניהם בתמונה אחת, ולהציג אותם כשהם עסוקים בפעולה הולמת. תוכנית זו היתה מסבה עונג רב לאוהבים, אלא שמן ההכרח היה לדחותה, כיוון שיריעת בד כה רחבה לא התאימה לחדר שאותו נועדה התמונה לקשט. הוחלט איפוא על שני דיוקנאות של חצי-גוף. לאחר שיצאו, שאל וולטר לַדלָאוּ את אלינור בחיוך, האם ידוע לה איזו השפעה על גורלותיהם עתיד הצייר לקנות לו.

"זיקנות בוסטון טוענות," המשיך ואמר, "כי משעה שקנה לו שליטה על פניו ועל דמותו של אדם, הוא מסוגל לצייר אותו בכל מעשה ובכל מצב – והתמונה תהיה נבואית. התאמיני?"

"לא לגמרי," אמרה אלינור וחייכה. "ואולם, גם אם יש בידו כוח-קסם שכזה, הרי יש משהו כה חביב בהליכותיו, שאני סמוכה ובטוחה כי ישתמש בו לטובה."

היתה זו בחירתו של הצייר לעסוק בשני הדיוקנאות בעת ובעונה אחת, והטעם שנתן לדבר, בלשון המיסטית שהיה נוקט לפעמים, הוא שקלסתרי הפנים מאירים זה את זה. אשר על כן, העניק פעם קו לוולטר ופעם לאלינור, ותוויהם החלו מתבלטים בחיוּת כה רבה, עד כי דומה היה שאמנותו הכבירה תעקור ותוציא אותם מן הבד בפועל. בינות לאור השופע ולצל העמוק, הם חזו ברוחות-הרפאים של עצמם. ואולם, למרות ההבטחה לדמיון מושלם, לא רוו נחת מהבעת הפנים; זו נראתה עמומה יותר מאשר ברוב יצירותיו של הצייר. הוא, לעומת זאת, היה מרוצה מסיכויי ההצלחה, וכיוון שמצא עניין רב באוהבים, ניצל רגעים של פנאי, בלי ידיעתם, לרישום של דמויות שניהם. במהלך הישיבות שישבו לפניו קשר עמם שיחה, והלהיט בפניהם תווים של אופי, שאף כי פשטו ולבשו צורה בלי הרף, היה בכוונתו לשלבם יחדיו ולקבעם. לבסוף הודיע כי בביקורם הבא יהיו שני הדיוקנאות מוכנים למסירה.

"לוּ רק ישמור עפרוני אמונים לתפיסתי בקווים המעטים האחרונים שאני הוגה בהם," העיר, "תהיינה שתי התמונות האלה המעולות שבכל מעשי ידי. אכן נדיר הוא שמזדמנים לאמן נושאים שכאלה."

בדברו הוסיף ונעץ בהם את עינו החודרת, ולא הסירהּ מעליהם עד שהגיעו לתחתית גרם המעלות.

אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המְשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מייד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו. הרגשה זו לא היתה זרה לוולטר ולאלינור, והם מיהרו אל חדרו של הצייר, בדיוק בשעה היעודה, לפגוש באותן צורות מצויירות, שנועדו לייצגם לפני הדורות הבאים. הבזק של אור שמש חדר אל הדירה בעקבותיהם, אך הותירהּ קודרת משהו משסגרו את הדלת.

עיניהם נמשכו מייד אל הדיוקנאות, שנשענו על הקיר המרוחק של החדר. במבט ראשון, מבעד לאור הקלוש ולמרחק, כשראו את עצמם בתנוחה טבעית כה מדוייקת, עם אותה ארשת שהיטיבו כל-כך להכיר, פלטו שניהם כאיש אחד קריאה של קורת-רוח.

"הנה אנחנו," צעק וולטר בהתלהבות, "ניצבים לנצח באור השמש! שום יצר אפל לא יוכל להעיב על פנינו!"

"לא," אמרה אלינור, ביתר שלווה; "שום שינוי עגום לא יוכל להעציבנו."

הדברים נאמרו בעודם קרבים והולכים, קודם שראו את התמונות בשלמותן. הצייר, לאחר שקידם את פניהם בברכה, התעסק לו אצל אחד השולחנות בהשלמת רישום גיר והניח לאורחיו שיקבעו להם דיעה משלהם על פרי עמלו. לפרקים היה משגר מבט חטוף מתחת לגביניו העבותים, בוחן את קלסתריהם בצדודית, כשעפרונו מושהה מעל הרישום. כעת עמדו כבר רגעים אחדים, איש נוכח דיוקן חברו, מתבוננים בתשומת-לב נלהבת, אך בלי להוציא אף הגה. כעבור זמן מה פסע וולטר פסיעה לפנים, ושוב פסיעה לאחור, צפה בדיוקנה של אלינור פעם באור זה ופעם באחר, ולבסוף דיבר.

"האם לא חל שום שינוי?" אמר, בנימה מהוססת ומהורהרת. "כן; התחושה מתחזקת והולכת ככל שאני מאריך להביט. ודאי שהתמונה אותה תמונה שראיתי אתמול; השימלה – תווי הפנים – כולם זהים; ואף-על-פי-כן, דבר-מה השתנה."

"האם דומה התמונה איפוא פחות משדמתה אתמול?" הקשה הצייר, שקרב אליהם עכשיו, בהתעניינות שלא ניתן לכובשה.

"התווים מושלמים, אלינור," השיב וולטר, "ובמבט ראשון דומה כי גם ההבעה היא הבעתה. ואולם דומני כמו השתנה תואר הדיוקן בעודי מביט בו. העיניים נעוצות בעיני בהבעה של עצב מוזר וחרדה. לא, כי יגון ואימה יש בהן! כלום זה דומה לאלינור?"

"השווה את הפנים החיות למצויירות," אמר הצייר.

וולטר ליכסן מבט חטוף אל אהובתו ונרתע בבהלה. דוממות ומרוכזות – מרותקות, כביכול – בהתבוננות בדיוקנו של וולטר, לבשו פניה של אלינור בדיוק אותה ארשת שעליה הלין זה עתה. גם אילו התאמנה שעות תמימות לפני המראָה, לא היתה מצליחה לסגל לעצמה את הארשת במידה כזו של הצלחה. אילו היתה התמונה עצמה מראָה, לא היה בה כדי להחזיר לה את חזותה הנוכחית במידה עזה ועגומה יותר של אמת. דומה היה שכלל אינה מבחינה בדו-שיח בין האמן לאוהבה.

"אלינור," קרא וולטר בתדהמה, "איזו תמורה התחוללה בך?"

היא לא שמעה אותו, אף לא חדלה מלנעוץ את מבטה, עד אשר אחז בידה כדי למשוך את תשומת-לבה; ואז, ברעד פתאומי, הסיטה את מבטה מהתמונה אל קלסתרו של המקור.

"כלום אינך רואה שום תמורה בדיוקנךָ?" שאלה.

"בדיוקני? – לא ולא!" ענה וולטר ובחן את הציור. "אבל הבה נראה! כן; יש תמורה קלה – שיפור, לדעתי, בתמונה, אף כי לא בדוֹמוּת. ההבעה ערנית יותר משהיתה אתמול, כאילו בורקת איזו מחשבה בהירה בעיניים, כמעט עולה על דל השפתיים. עכשיו שתפסתי את המבט, הדבר ניכר ממש בבירור."

בעוד הוא מפליג ככה בהערותיו, פנתה אלינור אל הצייר. היא התבוננה בו ביגון וביראת-כבוד, וחשה שהוא גומל לה באהדה ובחמלה, ברם על מה ולמה לא יכלה לנחש אלא במעורפל.

"המבט הזה!" לחשה וצמרמורת חלפה בה. "מניין בא לשם?"

"גבירתי," אמר הצייר בצער, נוטל את ידה ומוליכה הצידה, "בשתי התמונות ציירתי את אשר ראיתי. האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעֵבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו, במבטים המביעים מחשבה ורגש פרי שנים רבות. ולוואי והייתי משתכנע כי טעות בידי במיקרה הנוכחי!"

עכשיו קרבו אל השולחן, שהיו מונחים עליו ראשים רשומים בגיר, ידיים רבות הבעה לא פחות מפנים מצויות, מיגדלי-כנסיה עטורי קיסוס, בקתות מכוסות סכך, עצים עתיקים מוכי ברק, מחלצות מזרחיות ומלבושים עתיקים, ושאר גחמות ציוריות פרי שעותיו הבטלות של אמן. משהפך בהם, כמו בהיסח-הדעת, נגלה רישום גיר של שתי דמויות.

"אם נכשלתי הפעם," הוסיף ואמר, "אם אין לבך מכיר את בבואתו בדיוקנך, אם אין עמך טעם נסתר לתת אמון בַּמיתווה של האחר – עדיין לא מאוחר לשנותם. גם את פעולת הדמויות הייתי יכול לשנות. אך כלום יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות?"

הוא הפנה אותה אל הרישום. רטט עבר בגופה של אלינור; זעקה התמלטה אל שפתיה, אך היא כבשה אותה, באותה שליטה עצמית הנעשית הֶרגל לכל הכומסים מחשבות של פחד ומצוקה בעומק לבם. בפנותה מן השולחן הבחינה בוולטר שקרב די הצורך לראות את הרישום, אף כי לא ידעה בבירור אם אכן נקלט בעינו.

"לא נבקש לערוך שום שינוי בתמונות," אמרה בחופזה. "אם תמונתי עצובה, הרי אני עצמי איראה אך עליזה שבעתיים בזכות הניגוד."

"כה יהי," ענה הצייר וקד לפניה. "מי יתן ויהיו יגונייך כה מדומים, שרק תמונתך לבדה תהא מצרה בעטיים! ושימחותייך מי יתן ותהיינה אמיתיות ועמוקות, מי יתן ותצטיירנה על פנייך עד שתפכרנה את אמנותי מכל וכל!"

לאחר כלולותיהם של וולטר ואלינור היו התמונות שכיות החמדה המרהיבות ביותר במעונם. זו לצד זו היו תלויות, רק לוח צר מפריד ביניהן, ונדמה שהן מתבוננות זו בזו בלי הרף, ועם זאת תמיד הן מחזירות מבט אל הצופה. אדונים למודי מסעות, שהחזיקו עצמם בקיאים בכגון אלה, החשיבו אותן בין הדוגמאות הנפלאות ביותר של אמנות הדיוקן בעת החדשה; ואילו צופים מן השורה השוו אותן למקור, תו מול תו, והפליגו בשבח הדוֹמוּת. ואולם, על סוג שלישי של אנשים – לא המומחים למודי המסעות אף לא הצופים מן השורה, כי אם מי שניחנו ברגישות טבעית – על סוג זה של אנשים נודעה לתמונות ההשפעה העזה ביותר. אנשים כאלה, גם אם תחילה נתנו בתמונות אך מבט סתמי, הרי משניעורה בהם ההתעניינות, היו שבים יום אחר יום ומעיינים בפנים המצויירות כמי שמעיין בדפי ספר של תורת הסוד. דיוקנו של וולטר לַדלָאוּ הוא שמשך את תשומת-לבם תחילה. בהעדרו ובהעדר כלתו, היו מתפלמסים לעיתים באשר להבעה שביקש הצייר לשוות לתווי הפנים; ואף כי הכל הסכימו כי ארשת הרת משמעות נסוכה עליהם, לא נמצאו גם שניים שפירשוה באותו האופן. חילוקי-דיעות פחותים מאלה שררו לגבי תמונתה של אלינור. אומנם חלקו איש על רעהו כשניסו לעמוד על תכונתה של הקדרות השורה על פניה ועל עומקה, אבל כולם הסכימו כי קדרות היא, הזרה כל-כך למזגה הטבעי של ידידתם הצעירה. בעל-חלומות אחד הכריז, בעקבות בחינה ממושכת, כי שתי התמונות אינן אלא חלק מקומפוזיציה אחת, וכי עוצמת הרגש המלנכולי בקלסתרה של אלינור מתייחסת לרוח היותר סוערת, או כלשונו, ליצר הפראי, בקלסתרו של וולטר. ואף שקצרה ידו באמנות, פתח אפילו בשירטוט, שנועד להפגין את התואם בין פעולת שתי הדמויות ובין הבעותיהן ההדדיות.

מפה לאוזן לחשו ידידים, כי מיום ליום הולכות פניה של אלינור ולובשות גון אפל יותר של כובד-ראש, המאיים להופכה עד מהרה לבבואה נאמנה מדי של תמונתה הקודרת. וולטר, לעומת זאת, תחת שיזכה בארשת החיוּת שהעניק לו הצייר על פני הבד, נעשה מסוייג ושחוח, בלא שום הבזק של רגש גלוי לעין, יהיו אשר יהיו הרגשות העשויים לבעור בקירבו. במרוצת הזמן תלתה אלינור לפני התמונות וילון מפואר עשוי משי סגול, מקושט בפרחים ומצוייץ בגדילי זהב שופעים, בתואנה כי האבק עלול לטשטש את צבעיהן, או האור להדהותן. בכך היה די. המבקרים בביתה חשו כי אל להם להפשיל את קפלי המשי הכבדים, אף לא להעלות עוד את זכר הדיוקנאות לפניה.

הזמן חלף; והנה שב הצייר. במסעותיו הרחיק לירכתי צפון עד שראה את האשד הכסוף בגיבעות הבדולח ועד שהשקיף סביב-סביב על המעגל העצום של ענן ויער מעל פיסגתו של הנישא בהרי ניו-אינגלנד. ברם, הוא לא חילל את המקום בחיקוי הנלעג של אמנותו. הוא השתרע לו פרקדן בתוך קאנוּ בלב ימת ג'ורג', נשמתו אספקלריה לחֵן היַמָּה ותפארתה, עד כי שום תמונה בוותיקן לא השתוותה בחיוּתהּ, לזכרונותיו משם. עם הציידים האינדיאנים יצא אל הניאגרה, ושם, שוב, שמט אל התהום את עפרונו חסר התוחלת, חש כי כוחו לצייר משהו מן המפל המופלא כמוהו ככוחו לצייר את שאגת המים. לאמיתו של דבר, אך לעיתים נדירות חש דחף להעתיק את מראות הטבע, אלא אם כן שימשו לו רקע להתוויית צלם האדם עם פניו המלאות מחשבה, תשוקה או סבל. ובאוצר של רשמים כאלה אכן העשיר אותו סיורו רב ההרפתקאות: הדרת-הפנים החמורה של ראשי-שבט אינדיאנים; חִנן הכהה של נערות אינדיאניות; חיי היומיום בַּוִיגוַאם; ההילוך המתגנב; הלחימה בצלם האפלולי של עצי המחט; מצודת הסְפר וחיל-המישמר שלה; מוזרותו של הפרטיזן הצרפתי הוותיק, שהתחנך בחצרות מלכים, אך האפיר בישימון גס ונידח; כאלה היו המראות והדיוקנאות שרשם. הריגוש שברגעי סכנה; פרצי רגש עז; מאבקי כוח פראיים – אהבה, משטמה, יגון, השתוללות יצרים – בקצרה, כל לבה הבלה של האדמה הקדמונית נתגלה לפניו בצורה חדשה. תיקו התמלא איורים לכרך עב-הכרס של זכרונו, שהגאונות עתידה להתמירם למהותה שלה ולהפיח בהם אלמוות. הוא סבר כי הנה נמצאה לו חוכמת האמנות העמוקה שאחריה ביקש כל ימיו.

ואולם, בלב הטבע האכזר או רב היופי, בתוככי סכנות היער או שלוותו המהממת, ליוו אותו כל העת שתי רוחות-רפאים בכל אשר הלך. ככל אדם הנתון כל כולו לתכלית אחת שאין בלתה היה אף הוא מבודד מכלל האנושות. לא היתה לו מטרה – לא הנאה – לא נטיה – שלא נתקשרו בסופו של דבר אל אמנותו. אף שהיה נעים הליכות, הגון בכוונה ובמעשה – ברגשות נדיבים לא התברך; קר היה לבו; שום יצור חי לא יכול לִקרב אליו שייחם לו. ואולם כלפי שתי הנפשות הללו חש בשעתו, בעוצמה רבה, משיכה כְּזו שקשרה אותו אל הדברים שצייר. בשעתו הציץ אל תוך נשמתם, ואת התובנה החודרת שהפיק צייר בתווי פניהם במיטב כשרונו, עד כי רחק אך כחוט השערה מן המעלה ששום גאון עוד לא הגיע עדיה – מתפיסתו המחמירה שלו עצמו את האמנות. מתוך אפלולית העתיד – לפחות כך דימה בנפשו – חילץ סוד נורא, ובאורח סתום חשף אותו על פני הדיוקנאות. כל-כך הרבה מעצמו – מדמיונו ומשאר סגולותיו – הקדיש לחקירת וולטר ואלינור, עד שראה בהם כמעט ברואים מעשה-ידיו, בדומה לאלפים אחרים שכבר איכלס בהם את מחוזות הציור. ועל כן ריפרפו לפניו מבעד לדימדומי החורש, ריחפו על פני ערפילי האשדות, ניבטו אליו מאספקלריית היַמָּה, ואף בשמש הצהריים לא נמוגו. לא כחיקוי לחיים רדפו את דמיון הצייר שלו, אף לא כצלליהם החיוורים של המתים, אלא בדמות דיוקנאות, כל דיוקן עם הבעתו שאין לשנותה, ההבעה שהעלה הוא בלהטיו מנבכי נשמתם. נבצר ממנו לשוב ולחצות את האוקיינוס האטלנטי בטרם יחזה פעם נוספת במקור לתמונות הערטילאיות הללו.

"הוֹ, אמנות רבת תפארת!" כה הגה הצייר הנלהב בלכתו ברחוב. "אַת הינך צלמו של בורא עולם. הצורות לאין מיספר התועות להן ברחבי האַיִן, הלוא די שתרמזי – והן באות לכלל קיום. המתים קמים מעפרם. את משיבה אותם אל מישכנם משכבר, ומעניקה לצִלם העמום את ברק החיים הראויים, חיים עלי אדמות עם חיי נצח. אַת גואלת את הרגעים בני-החלוף של ההיסטוריה. במחוזותייך העבר אינו עבר; כי למגעך, כל שיש עמו גדוּלה נעשה הווה נצחי; ואנשי-שם חיים לדורי דורות, מחוללים לנגד עינינו את המיפעלות שבזכותם קנו להם את שמם. הוֹ, אמנות כבירה! אַת שיש לאל ידך להציב את העבר, המתגלה אך במעורפל, ברצועת האור הצרה הקרויה בפינו 'עכשיו', האם תוכלי לצוות גם על העתיד הכמוס מעין שיבוא ויפגשנו שם? ואני, כלום לא חוללתי זאת? האין אני נביאך?"

כך, בלהט גא אך נוגה, הזדעק כמעט בקול רם, בעודו עובר ברחוב המשמים, בקרב בריות שאין להן ולא כלום עם חזיונותיו, ונבצר מהן אף למצוא בהם טעם או להבינם. לא טוב לו לאדם לטפח בלבו שאיפה ערירית. אם לא יימצא לצדו מי שישמש לו מופת להתקין על-פיו את דרכיו, עלולים הירהוריו, תשוקותיו ותקוותיו לחרוג מכל מידה, והוא עצמו – להידמות, ושמא אף להיות ממש, למטורף. בעודו קורא בנפש הזולת לפני ולפנים, כמעט שלא כדרך הטבע, לא ראה הצייר את האנדרלמוסיה בתוך נפשו שלו.

"והנה, כמדומני, הבית," אמר, סוקר את החזית ממסד ועד טפחות, קודם שהקיש בדלת. "שמיים, הושיעו את מוחי! התמונה הזאת! הרי נדמה כי לעולמי-עד לא תימחה. בין אם אביט בחלונות או בדלת, הנה היא שם, קבועה וממוסגרת ביניהם, מצויירת בתנופה, מזהירה בשלל צבעים – פניהם של הדיוקנאות – הדמויות והפעולה שברישום!"

הוא הקיש.

"הדיוקנאות! הם שם?" שאל את המשרת; ואז התעשת ואמר: "אדונך וגבירתך! האם הם בבית?"

"הם בבית, אדוני," אמר המשרת, והוסיף, כשהבחין בחזותו הציורית, שמעולם לא עלה בידי הצייר להיפטר ממנה: "וגם הדיוקנאות!"

האורח הוכנס לטרקלין שדלת מחברת בינו לבין חדר פנימי בגודל דומה. החדר הראשון היה ריק, והוא נכנס אל החדר השני, שם פגש מבטו את הדמויות עצמן, ועמן ייצוגיהן המצויירים, שזה כבר ריתקו אליהם את כל מעייניו באורח כה מוזר. בעל כורחו השתהה על הסף.

הם לא הבחינו בכניסתו. וולטר ואלינור ניצבו נוכח הדיוקנאות, וולטר הסיט זה עתה את קפליו השופעים של מסך המשי המפואר, פתיל הזהב בידו האחת, וידו השניה לופתת את יד רעייתו. התמונות, שהוסתרו מעין רואה זה חודשים רבים, חזרו עתה וקרנו בזוהרן שלא הועם, אך דומה שלא בזכות אור שאוּל הן נגלות לעין, אלא אדרבה, הן עצמן מפיצות אור קדורני על סביבותן. תמונתה של אלינור היתה נבואית כמעט. ארשת מהורהרת, ולאחריה עצבות רכה, שׁרו בזו אחר זו על קלסתרה, והעמיקו במרוצת הזמן עד שהיו לעֱנות חרישית. נופך של אימה היה משווה לה עתה את ארשת הדיוקן כפי שהוא. פניו של וולטר היו מדוכדכות ומשמימות, ורק הבזקי חיוּת חטופים פיעמו בהן מדי פעם, אבל אורם הרגעי רק הותיר אחריו אפילה כבדה עוד יותר. הוא הסיע את מבטו מאלינור אל דיוקנה ומשם אל דיוקנו שלו, ולבסוף השתקע בהתבוננות בו.

הצייר דימה לשמוע את פעמי הגורל קרב ובא מאחוריו, נע לעבר קורבנותיו. מחשבה מוזרה צצה במוחו. כלום לא בדמותו-הוא נתגלם אותו גורל, וכי אין זה הוא שבפועלו המיט את הפורענות המתרגשת ובאה, שאת קוויה התווה מראש?

כל אותה העת ניצב וולטר דומם נוכח התמונה, מתייחד עמה בשתיקה, מתייחד גם עם לבו, מפקיר עצמו לקסמו של הכוח הרע שיצק הצייר בתווי הפנים. אט אט ניצתה אש בעיניו; בעודה מתבוננת בפראות החומרת וגואה בפניו, לבשו פניה של אלינור ארשת בעתה; וכשפנה וולטר לעברה לבסוף דמו השניים לדיוקנאותיהם תכלית דמיון.

"גורלנו השיגנו!" נהם וולטר. "מוּתי!"

בעודו אוחז באלינור הצונחת ארצה שלף סכין וכיוון אותו אל חזהּ. בַּמעשה, במבע ובתנוחה ראה הצייר את הדמויות כפי שהופיעו ברישום. התמונה, על כל צבעוניותה המהממת, הושלמה.

"הרף, מטורף!" קרא הלה בתקיפות.

הוא נכנס פנימה והתייצב בתווך בין שני האומללים, בתחושה שבכוחו לכוון את גורלם כשם שביכולתו לשנות תמונה על פני הבד. כמכשף עמד שם, מנצח על רוחות-הרפאים שהעלה באוב.

"מה!" מילמל וולטר לַדלָאוּ, חוזר ושוקע מריגוש אלים לדממה קודרת. "כלום יחזור בו הגורל מן הגזֵרה שגזר?"

"גברת אומללה!" אמר הצייר. "כלום לא הזהרתיך?"

"אכן הזהרת," השיבה אלינור בשלווה, יגונה השקט חוזר ותופס את מקום האימה שהפֵרה אותו. "אבל אני – אהבתיו!"

כלום לא טמון מוסר השכל עמוק במעשיה הזאת? לוּ פריו של מעשה ממעשינו, או פירות מעשינו כולם, היו לובשים צורה ומוצגים לפנינו, היו מי שמכנים זאת 'גורל' ואצים הלאה בדרכם, אחרים היו נסחפים על גלי תשוקותיהם הסוערות, ואיש לא היה סוטה ממהלכו בשל התמונות הנבואיות.


*מתוך "שבעה סיפורי דיוקן", בעריכת משה רון, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2000.

*דימוי: דברה סטייר

1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement1, כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus2. כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose3. היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte.4"

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.


*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

(התרגום מוקדש בכבוד ובהוקרה רבה לפרופסור ששון סומך, שתרגם את הסיפור לראשונה בשנת 1977)

"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור",  והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער.

הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות. ילדים מסולסלי פיאות השתעשעו בינות להריסות ולירק ועוררו את פליאתם של הילדים שבאו אתנו להיפרד מסבתם: "בנים עם צמות? איך אפשר?"

בתווך, רחבה גדולה של אספלט מאובק בלב השכונה ששמה המוכר לנו הוא מוסררה. שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".

השוטר אנפף וסינן מבין שיניו את המילה "יציאה" והתכוון בכך ללמדני שיעור: היציאה, לאמור, היציאה מגן עדן, היא הדבר החשוב ולא הכניסה ל"שם"!  גם שוטר המכס לא רצה  כנראה שנחמיץ את הלקח. שכן כאשר התנשקנו עם אימא לפרידה, אמר: "מי שיוצא מכאן לא חוזר אף פעם"!

אני חושב שהרהורים דומים רדפו גם את אימא בימיה האחרונים עמנו. כאשר התאספו הידידים ובני המשפחה בביתה ערב הנסיעה לירושלים, אמרה: "זכיתי לראות במו עיני, בעודני בחיים, את הבאים לניחום המתאבלים עלי." ובבוקר, כשירדנו במורד הסמטה התלולה אל המכונית, פנתה לאחור והורתה בידה אל עצי הזית והמִשמש היבשים ואל מפתן הבית ותהתה: "עשרים שנה גרתי פה, וכמה פעמים עליתי וירדתי בסמטה הזאת!"

כשעברה המכונית ליד בית הקברות שבפרוור העיר, פנתה וקראה אל קרוביה ואל ידידיה המתים: "מדוע לא התמזל מזלי להיקבר כאן? ומי יניח פרחים על קבר נכדתי?" בשנת 1940, כש"עלתה לרגל" לירושלים, ניבא לה מגיד עתידות שהיא עתידה למות בעיר הקודש. האם תתממש נבואתו בסופו של דבר?

בת שבעים וחמש היא ועדיין לא התנסתה ברגשות האלה שלופתים את הלב ומפוררים אותו. הרגשות האלה שמשאירים ריקנות בנפש ומועקה בחזה, כמו ייסורי מצפון. געגועים למולדת. אבל אילו נשאלה מה המשמעות של המילה הזאת, "מולדת", הייתה מתבלבלת, כמו שהתבלבלה באותיות של המילה הזאת כשנתקלה בה בספר התפילה: האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה ומכתש הקוּבֶּה שירשה מאמהּ (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקוּבֶה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה!

המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה:

"הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן עירום —  לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום — לשווא טָרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשׂת כנף ופרחת.

אילו נאמר לה שכל זה הוא "המולדת", לא היתה מבינה יותר משהבינה קודם לכן. אבל עכשיו, כשהיא משקיפה על "שטח ההפקר" ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בִּתה ואומרת: "מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!"

אחיה הזקן, שבא מן הכפר להיפרד ממנה, נד בראשו ללא הרף ופניו מביעות כאב ותמיהה. ה"דבר" המסתורי הזה, שאחותו מקוננת על שהיא משאירה אותו מאחור ואינה יכולה לקחת אותו אתה — דבר זה יקר מאוד גם ללבו.

 אמר לו שכן שלנו:

"אבל בסוף אתה תחתום להם על חוזה המכירה כי החוק לצידם".

הזקן הכפרי פנה אלי ואמר:

"שמע, בן אחותי, פעם אחת שמרנו במִקשה, אני ואבי ואחי הקטן. פתאום נחתה על השדה להקת חוגלות. אחי מיהר לקחת רובה ציד, כאילו הוא גבר. אבי התעלף מצחוק. אתה זוכר איך היה סבא שלך צוחק? 'שמע ילד, ציד חוגלות הוא עיסוק לגברים!' אבל הקטן שלנו היה עקשן. כעבור שעה הוא חזר אלינו ובידו, הפלא ופלא, חוגלה חיה. השתוממנו. והוא, השובב הקטן, רקד והתגאה בשלל שלו. אבי קרא: 'אבל לא שמענו קול ירייה!' הצייד הקטן ענה לו: 'כישפתי את הרובה, אבא!'; ואותי הוא השביע באבי-אבות-אבותי שלא אגלה את הסוד לאבינו: הוא ראה את העוף המסכן בין מלתעותיו של חתול גדול ורץ ורץ אחרי החתול משׂיח אל שׂיח ובין קני התירס, עד שחילץ אותו. זהו, ועכשיו הם מצפים ממני שאחתום על מסמך מכירה של הזיכרונות האלה? כמה חסרי אונים החוקים שלהם!

עצה לי אליך, שלא תבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים. לא מפני שהבתים ההרוסים והנטושים מפתים אותם לחפש בהם את מנורת הקסמים ואת הרפתקאות עלאא' אלדין. ולא מפני שהפאות המסולסלות מעלות על שפתיהם שאלות שעלולות לסבך אותך במצב ביש. לא, אלא מפני שברחוב המוביל אל שער מנדלבאום לא פוסקת, אף לא לרגע, תנועת המכוניות החוצות אותו במהירות אירופית בבואן "משם" או בצאתן "מכאן" – מכוניות אמריקאיות מפוארות שנוסעיהן לבושים בהידור, בחליפות מטופחות ובחולצות צבעוניות, או במדי צבא שנתפרו כדי להתאים שיישפכו עליהן טיפות ויסקי ולא טיפות דם.

המכוניות האלה הן של אנשי שביתת הנשק, ועדות הפיקוח, האו"ם והשגרירים והקונסולים של מדינות המערב, רעיותיהם והטבחים של רעיותיהם, וה"בּרים" והיפהפיות שלהם. הן נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלנו" כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלנו", כדרכם של בני תרבות, ואחר כך חוצות את "שטח ההפקר", נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלהם", כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלהם", כדרכם של בני תרבות, ולכבד זה את זה בחפיסות סיגריות, להתלוצץ זה עם זה וכדומה. נערכת פה תחרות בין ישראל וירדן, וההפך נכון גם כן.  

על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: "היוצא אינו חוזר", ואף לא חוק גן עדן: "הנכנס אינו יוצא". כבוד המשקיף יכול לסעוד את ארוחת הצהריים במלון פילדלפיה ואת ארוחת הערב במלון עדן, והחיוך המנומס לא סר מעל פניו לא בבוקר ולא בערב.

כשפנתה אחותי אל החייל העומד ליד "השער שלנו" בבקשה שירשה לה ללוות את אמהּ עד השער הירדני, השיב החייל: "אסור, גבירתי!"

"אבל אני רואה את הזרים האלה נכנסים וגם יוצאים כאילו הם בבית שלהם, ואפילו עוד יותר."

"לכל אחד מותר להיכנס ולצאת דרך השערים האלה חוץ מאשר לבני הארץ, גבירתי הנכבדה."

 והשוטר אמר:  "אבקשכם להתרחק מהכביש. זה כביש ראשי סואן." וקטע את דיבורו כדי להחליף דברים עם נוסעי מכונית שהגיעה (האם זו היתה מכונית "יוצאת" או "נכנסת"?) וכולם צחקו, הם אליו והוא אליהם. אבל אנחנו לא הבנו מה מצחיק כאן.

"יש סוף לכל דבר, אפילו לשעת פרידה!" אמר שוטר המכס.

מן השער "שלנו" יצאה אישה זקנה, נשענת על מקלה, לעבר השער "שלהם", והתחילה לחצות את "שטח ההפקר" כשהיא מפנה מזמן לזמן את ראשה ומנפנפת בידה, ומתקדמת הלאה. למה עכשיו, דווקא עכשיו, היא נזכרת בבנה שמת לפני שלושים שנה כשנפל לה בין הידיים מהאינטרסול? ולמה עכשיו, דווקא עכשיו, היא מרגישה נקיפות מצפון.

מבין ההריסות, בצד שממול, הגיח חייל גבה קומה, לראשו כאפייה ועקאל, וקיבל את פני הזקנה "הנכנסת" ונעמד לדבר אתה. שניהם הביטו לעברנו.

אנחנו עמדנו כאן, עם הילדים שלנו, ונפנפנו בידינו. לפנינו עמד חייל גבה קומה, גלוי ראש, ודיבר אתנו. אנחנו הבטנו לעברם, והוא אמר לנו שאי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד נוסף.

למה הוא אמר לנו: "היא כאילו עברה עכשיו את עמק המוות שאין ממנו חזרה. זו מציאות של מלחמה, גבולות ושל שער מנדלבאום. אבקשכם לפנות מקום למעבר מכונית של או"ם!"

פתאום נחלץ מתוכנו גוף קטן מלא חיים, כמו כדור שנבעט מרגלו של כדורגלן מצטיין לעבר שערה של הקבוצה היריבה, והדבר הקטן הזה רץ קדימה, חצה את רחבת "שטח ההפקר", ואנחנו ראינו, נאלמים דום מרוב תדהמה, שבתי הקטנה היא שרצה אל סבתה וקוראת: סבתא, סבתא!" הנה היא עוברת את "שטח ההפקר", הנה היא מגיעה אל סבתה וסבתה מחבקת אותה בזרועותיה.

מרחוק ראינו את החייל בכאפייה ובעקאל משפיל את ראשו ארצה. עיניים חדות לי וראיתי אותו חופר ברגלו באדמה. ואילו השוטר שעמד בחיבוק ידיים בפתח משרדו נכנס אל המשרד, ושוטר המכס פשפש בכיסיו וחיפש משהו שכנראה אבד לו פתאום.

 איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את "עמק המוות שאין ממנו חזרה" וחזרה ממנו וביטלה את ה"מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום".

ילדה בורה שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש. איזו  תמימונת! כיוון שראתה שהיא לא מפליגה אל מעבר לים לארצות אחרות, דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחר עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהיתה רגילה לעשות יומיום? בייחוד שלנגד עיניה מכוניות חוצות את "שטח ההפקר" הלוך ושוב , ממש כמו המכוניות ליד ביתה. פה מדברים עברית, ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה האחת עם נינה ובאחרת עם סוּסוּ.

שוטר המכס נואש כנראה מלמצוא את "מה שאיבד" (יש סוף לכל דבר, אפילו למצב ביש), שכן כשם שהתחיל במלאכת החיפוש המתישה כך גם חדל ממנה פתאום, ואז כעכע בגרונו ואז אמר לחייל כמשתתף באבלו: "ילדה בורה…"

"אבקשכם, רבותי, להתרחק מהכביש, שלא ייפול אחד הילדים שלכם בין גלגלי המכוניות שנוסעות פה במהירות, כמו שאתם רואים."

והוא התרחק ראשון.

ובכן, אתה מבין למה יעצתי לך לא לבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים? כי ההיגיון שלהם פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!

 

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


א.

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו-נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המועצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן-השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד, יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אני מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות-לא-מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנחם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי-תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות-של-הרף-עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח-שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי-בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל  תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר-כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת-אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק , מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה-של-חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי-בר-יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר-ר-ר-ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם-כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות, אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות-לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת-משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו-שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם זאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות-בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו-הבין פתאום) שאי-אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידו והלך לביתו.

ב.

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה'כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא-ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי-הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או-אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות-עשויות-נייר-עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככת-בלא-קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא או מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל-של-עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא-אחת, ללכידות לא-מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי-השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי-פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל"שיוויתי" על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם-מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך שאתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי-השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב-אנגלי-יבש.

ג.

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי-בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות-קונדס על אוזנו של ילד. הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה-בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית-דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקןף עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.