מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי. כולם מסתכלים עלי. זאת לא טעות, אני מבין טוב מאוד מה הם חושבים לעצמם. הם מזלזלים בי, לא, הם לועגים לי. אני לא מבין, מה כל כך בער לה לקנות כרטיסים לפנַי? מה, לא ברור לה שזה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי? אני גבר, ג'נטלמן. מישהו אי פעם ראה גבר לוקח בחורה לסרט – לצורך העניין, לא משנה איזו בחורה – ואז את הבחורה הזאת הולכת וקונה כרטיסים בעצמה? ברור שלא. גם אני בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. הפרצוף שלי בוער מחום, אני בטח מסמיק נורא. אין פה ראי? אם יש, אוכל להסתכל על עצמי. אה, האיש הזה פשוט צוחק עלי לפני כולם! ככה אתה משפיל אותי? אתה רוצה להגיד לי שלא ראית איך פתאום היא הסתערה על אשנב הכרטיסים? לא הצלחתי למנוע את זה, כי מי בכלל העלה על דעתו דבר כזה? אני לא יכול לשאת את זה יותר, מתחשק לי פשוט להסתובב ולהסתלק מכאן. טוב, אני אצא החוצה ואעמוד כמה רגעים על המדרגות. 

רגע, היא עוד לא קנתה כרטיסים? כמה צפוף שם! אין לי מושג למה היא צריכה להילחם ככה על כרטיסים בצפיפות הזאת. היא לא מוכנה שאזמין אותה לסרט? אז למה אתמול בערב היא הסכימה? למה אתמול בערב, כשליוויתי אותה הביתה, היא הסכימה שאזמין אותה לצאת היום? היא חושבת שהיום היא צריכה להחזיר לי טובה? נו, באמת! אם זה מה שעובר לה בראש, אז אולי במקום שנתחיל להתחרות מי מזמין את מי, עדיף שניפרד וגמרנו! הרי לא הזמנתי אותה לראות סרט רק כדי שהיא תזמין אותי בפעם הבאה. אולי פשוט לא נעים לה שתמיד אני מזמין אותה לבלות, ולכן היום היא החליטה לקנות את הכרטיסים בעצמה, רק כדי לשמור על הדימוי שלה? כן, בהחלט ייתכן. נשים הרבה פעמים חושבות ככה, נשים יכולות להיות ממש גאוותניות. רגע, מה קורה פה? היא עוד לא השיגה כרטיסים? למה שלא אדחק בעצמי לתור ואנסה להקדים אותה? אני צריך פשוט להשלים בשלוות נפש עם אינספור המבטים הלעגניים האלה? אני צריך לגשת לשם, לא בטוח שהיא כבר הצליחה לקנות כרטיסים. איך המחירים כאן? 60 אגורות באולם התחתון. ובעליון? לעזאזל עם האיש הזה והראש הענקי שלו, אני לא רואה. אה, הנה, 80 אגורות. רגע, היא ניגשת לכאן. היא כבר קנתה כרטיסים. מוזר, איך לא ראיתי אותה? מאיפה היא השיגה את הכרטיסים?

טוב, לא חשוב, ניכנס. אבל למה היא נותנת לי את שני הכרטיסים? אה, אלה כרטיסי circle! מה פתאום היא משחקת אותה כאילו היא שוחה בכסף? אני מבין, זאת הדרך שלה לרמוז לי שהיא לא מרוצה מזה ששלשום קניתי כרטיסים למושבים רגילים ביציע. זה משפיל אפילו עוד יותר. אני לא עומד בזה! אני מעדיף לנתק את קשרי הידידות איתה ולא לקבל את הכרטיסים האלה! לא, אני לא מוכן לקחת אותה שוב לסרט. שום דבר, לא טיולים בפארק, לא גלידה, לעולם לא! רגע, היא אומרת משהו:

"אזלו כל הכרטיסים למעלה ולמטה, נשארו רק כרטיסים ליציע."

אוי! אני ממש מתנצל, לרגע היתה פה אי-הבנה. איך פספסתי את ההודעה שתלו באשנב הקופה, שאומרת שאין יותר כרטיסים למושבים הרגילים? הרי כל אלה שהצטופפו בתור כבר התפזרו, לא? הם בטח נורא מאוכזבים. מה, הסרט עד כדי כך מוצלח? אה, אני מבין, יום ראשון היום. אנחנו צריכים לעלות למעלה. אבל… היא נתנה לי את שני הכרטיסים. מה אני אמור להבין מזה? המדרגות האלה צרות מדי, לא רחבות כמו "בקולנוע גוּאָנְגמינג". שני אנשים יכולים רק בקושי לעלות זה ליד זה. התחיל הסרט? אני שומע שהמוזיקה מתנגנת. הנה בודקים את הכרטיסים. אה, אני מבין, היא רוצה שאני אמסור אותם לסדרן, כאילו אני זה שקנה אותם. כן, בדיוק ככה, היא לא רוצה שאתבזה. רגע אחד, צריך להעיף מבט לאחור, אולי מישהו ראה אותה קונה את הכרטיסים. לא, אנחנו כנראה הצופים האחרונים שנכנסו פנימה. מה עם הרוסי הזה שהרגע הביט בי בבוז למטה? והבחורה שלובשת צ'יפּאו צמוד? והברנש השחצן שעישן סיגר? הם בטח לא השיגו כרטיסים, והלכו. מגיע להם! באיזו זכות הם מזלזלים בי ככה? איפה אנחנו יושבים? שבעים וארבע, שבעים וחמש. לא ברור אילו מושבים אלה. קנינו כרטיסי circle. שכה אחיה! שורה שלישית. זאת לא השורה האחרונה? מה, צריך להמשיך עוד הצדה? אלה המושבים שלנו? על הפנים. אנחנו בקצה, נהיה חייבים לפזול כדי לראות את הסרט. טוב, לפחות אתן לה לשבת במושב הפנימי יותר.

האוויר כאן מחניק, והאולם מתפקע מצופים. איזה סיגר הוא מעשן, הגרמני הזה? סירחון נוראי. מה הדבר הזה שהיא נותנת לי? אה, תוכנייה, ברור. למה אני תמיד צריך להיות מרושל כל כך, איך שכחתי לקחת את התוכנייה בכניסה? אבל מוזר שלא ראיתי מתי היא לקחה את התוכנייה. אה, זה בטח היה כשבדקתי איפה אנחנו יושבים. סרט של אולפני  "אופא". אכן, אני יודע שהסרט הזה הופק בידי  "אופא". קולנוע "פריז" מקרין בקביעוּת את הסרטים שלהם. לא רע. מעניין אם היא שמה לב. אני צריך לספר לה.

"עוד סרט של "אופא"."

מה פתאום היא מסתכלת עלי?! היא לא מכירה את "אופא"? טוב, זה מצריך הסבר. אבל נדמה לי שאני צריך לדבר בשקט:

"הסרטים של "אופא" הם הכי טובים, אלה אולפנים מפורסמים מגרמניה. אלה הסרטים האהובים עלי. לדעתי, אלה סרטים יותר טובים מהסרטים של הוליווד, בלי יוצא מהכלל."

היא לא מתכוונת לענות? היא רק מהנהנת. אולי עכשיו, בגלל ההסבר שלי, היא חושבת שאני יהיר. היא בטח מעוצבנת כי נדמה לה שאני לא מעריך את הידע שלה בקולנוע. שוב היא שקועה בתוכנייה. איך אני צריך להתבטא לידה? אני רוצה לבדוק אם יש כאן מישהו מוּכּר. אם מישהו יראה אותי כאן איתה ויפיץ את השמועה, בהחלט תהיה אי-נעימות. אבל רגע אחד, אי-נעימות? הרי כבר חשבתי על זה. אין מה להסתיר. מה, אסור לי לצאת עם מישהי לסרט? אני באמת עוד פוחד מהדברים האלה? האורות כבו, מיד יתחיל הסרט. טוב, אף אחד כבר לא יראה אותנו. היא סיימה עם התוכנייה? קשה לי להאמין שהיא מסוגלת לקרוא במהירות כזאת, בטח קראה רק חצי. האמת, הגענו מאוחר מדי. באשמתה, כי היא לא הסכימה לקחת מונית והתעקשה ללכת דרך השדרה המוצלת. אני באמת לא מבין מה היא רוצה.

הכיסאות כאן קטנים מדי, לא נוחים. מה, היא מניחה את היד על המשענת גם בצד הזה? טוב, אם ככה נשארה לי רק המשענת שבקצה. אני אשב נטוי, אתרווח לי קצת. היי, מאיפה בא הריח הנפלא הזה? בטח ממנה. גם אתמול, כשהתיישבנו לנוח קצת בפארק, הרחתי את הריח הזה, אבל הוא לא היה חזק כל כך. אה, עכשיו אני נזכר, אחרי ארוחת הערב היא התעכבה למעלה שעה ארוכה עד שכמעט פקעה הסבלנות שלי. בטח אז היא התגנדרה. אם שואלים אותי, היא אפילו החליפה תחתונים. רגע אחד, אסור לי לדבר ככה, זה ממש מגונה! אבל למה היא צוחקת? בעצם, כולם צוחקים! אולי הם גילו מה עובר בראש המלוכלך שלי? לא יכול להיות. הם בכלל צוחקים על הפיל הזה שנתקע לו החדק בחריץ. ה-cartoon הזה באמת לא רע.

בשביל מה היא תוקעת מרפק בזרוע שלי? הרגשתי כאילו היא דוחפת אותו לעברי. היא עשתה את זה בכוונה או שבלי לשים לב? מספיק לבחון את ההבעה שלה כדי לדעת. חבל שהמסך חשוך מדי, אני לא מצליח לראות בבירור. והיא, כאילו לא קרה כלום, נועצת מבט ישר במסך ועוטה ארשת מהוגנת. נדמה שהיא פשוט שכחה שהיא יושבת איתי בקולנוע. אם היא היתה זוכרת, מה היא היתה צריכה לעשות? אולי לשגר אלי עוד ועוד מבטים? אני עושה צחוק מעצמי! מה לכל הרוחות עובר לי בראש? הו, הפעם תפסתי אותה. היא ממזרה גדולה, בלי להזיז את הראש אפילו טיפונת היא מלכסנת מבט לעברי. למה היא מתנהגת ככה? הרי ברור שבסתר לבה היא מתעניינת בי. גם היא בטח הבחינה שאני מביט בה. באמת, השפתיים שלה קצת זזות כאילו היא מחניקה חיוך. על מה היא חושבת? אני באמת לא מצליח לקרוא אותה. מה טיב היחסים בינינו עכשיו? אני מאוהב בה? אפילו את עצמי אני לא מצליח לקרוא. למה אני כל כך שמח לצאת איתה? בשלושת הימים האחרונים אני פשוט לגמרי לא מאופס. בילינו כמעט בכל פינה בשנגחאי. אפילו עם אשתי מעולם לא הייתי לבבי כל כך. אני מרחם עליה, אבל אין לי ברירה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי. היא מהכפר, יצור עדין ומסכן. היא בטח כבר ישנה עכשיו. מה הסיכוי שהיא חולמת שהלכתי לסרט עם מישהי אחרת?  

איזה חום, נדמה לי שאני מרגיש אגלי זיעה זולגים לי על המצח. איפה הממחטה שלי? אני לא מוצא אותה אפילו בכיס האחורי. אה, נזכרתי, שכחתי אותה על הספסל בפארק חוֹנג-קוֹאוּ אחרי שפרשתי אותה שם בשבילה. עכשיו אני חושש שהיא תיהפך לזיכרון סודי, מתוק. מה היא אמרה כשישבה על הספסל והחזיקה עלה ערבה שנשר לה על הכתף? "איך יכול להיות שלא הכרנו קודם?" היא אמרה את זה, לא? נכון, אני זה שאמר ראשון: "איך זה לא הכרתי אותך קודם." אני לא מבין איך יכולתי לומר את זה אז, מה פירוש הדבר? אולי העברתי לה איזה מסר סמוי? ערבי הקיץ בפארק חונג-קואו פשוט נהדרים. עד עכשיו אני עוד רואה מולי את הירח הזהוב משתקף וצף לו במימי הבריכה, מקסים! אבל אולי היא התכוונה לומר שאם היא היתה מכירה אותי קודם, אז גם … קודם? ומה פירוש "קודם"? כשעוד לא הייתי נשוי… זה מה שהשתמע ממה שאמרתי לה? מוזר. כנראה התנסחתי בצורה עמומה מדי. לא הייתי צריך לדבר בצורה מעורפלת כזאת אל בחורה רגישה כל כך.

עכשיו היא קיבלה רושם מוטעה. היא בטח חושבת שאני מאוהב בה. האמת, היא לא ממש טועה, אני באמת קצת מאוהב בה, ואני לא מבין למה. אני לא יודע אם עדיף להגיד לה ולגמור עם זה. למשל עכשיו כשישבנו יחד בפארק, אם הייתי אומר לה שאני אוהב אותה, איך היא היתה מגיבה? בוכה? כן, אני יודע שנשים תמיד מייבבות בבכי או מרכינות את הראש בשתיקה כשהן נקלעות למצבים האלה. ואיך הייתי אמור להגיב אז? לנחם אותה? היא היתה נותנת לי לנשק אותה כמו שחקניות הקולנוע מלאות התשוקה שעל המסך? אני חושש שלא. ברור שלא! הנסיבות לא אותן נסיבות. היא יודעת שאני נשוי, כמובן. מה עובר עליה? היא נראית חסרת מנוחה. היא מושיטה את היד עוד קצת קדימה. אני יכול להרגיש את החום של העור שלה. היא מפנה את הראש, היא מנסה לומר לי משהו?

"איך קוראים לו?"

"למי? על מי את שואלת?" היא שאלה על אחת הדמויות בסרט. כנראה על השחקן שמשחק בתפקיד השָליש. מי זה? אני לא מצליח להיזכר. מדברים עליו כל הזמן, איך זה שפתאום אני לא מצליח להיזכר? הוא כוכב קולנוע רוסי. אני יודע. כן, נזכרתי.

"את שואלת על השָליש? זה איוון מוז'וחין, שחקן רוסי מפורסם."

"נכון, איוון מוז'וחין, אתה צודק. אני זוכרת. הוא מופיע בהמון סרטים, אני ממש אוהבת אותו."

מה, היא אוהבת אותו? איך בחורה סינית יכולה לאהוב טיפוס קר וחמור סבר כמו מוז'וחין? שקר. אני לא מאמין. מילא אם היתה אומרת ולנטינו. מה שנכון נכון, כל מי שמגלם בחורים צעירים יכול להשיג בחורות בקלות. אבל שחקנים, אחרי הכול, לא מהווים סכנה של ממש, או לכל הפחות אפשר לומר ששׂחקנים זרים לא מהווים סכנה. את אוהבת אותו? אבל איך הוא יֵדע? תראי, הוא מנשק בחורה אחרת. את לא מקנאה? חה חה, nonsense!

אני חושב שהיא מביטה בי. לא רק מלכסנת מבט כמו לפני רגע, אלא ממש מפנה את המבט ומתבוננת. מה זה אומר? אז גם אני צריך להסתובב ולהצליב מבטים איתה? לא, זה מיותר, זה רק עלול להביך אותה. אבל רואים שהיא מחייכת. כן, אני חושב שהיא ממש מתבוננת בי ומחייכת. מה מבדר אותה כל כך? אולי היא קוראת את המחשבות המופרעות שלי? זה היה סתם בצחוק. אולי להפנות מבט ולהסתכל לה ישר בעיניים? צריך לעשות את זה מהר, שהיא לא תוכל להתחמק, ואז אוכל לשאול אותה למה היא מתבוננת בי ומחייכת.

"למה את מחייכת?"

אה, תפסתי אותה. רואים שהיא נבוכה. נראה איך היא תענה.

"בגללך."

מה, פשוט ככה? מחייכת בגללי, את זה אני יודע גם בלי שתגידי לי. אבל אני רוצה לדעת למה את מחייכת. מה בי גורם לך לחייך? אשאל אותה שוב:

"למה את מחייכת בגללי?"

"בגלל איך שאתה צופה בסרט, בפה פתוח, במבט הלום."

מוזר! בפה פתוח, במבט הלום. מאיפה היא שלפה את זה? אני אף פעם לא ככה. גם היום לא. בטח לא הרגשתי. שקר, עוד שקר! נשים מומחיות בשקרים. כמה מתוחכם מצדה. ברור שלא זאת הסיבה שהיא מחייכת. היא מחייכת בלי שום סיבה. אני יודע. בטח משעמם לה לצפות בסרט סתם ככה. הרי מה היה הטעם אם כולם היו נטועים במושבים שלהם כמו בולי עץ ובוהים במסך? בסופו של דבר, באים לכאן כדי לנצל את החשכה, לא פחות ולא יותר. יש תנועות רבות ומילים רבות שזקוקות לחסוּת החשכה. תראו, היא שוב נוטה לעברי. עכשיו המרצע יצא מן השק. אם זווית הצפייה היתה מפריעה לה, היא היתה צריכה להטות את הגוף ימינה, אבל ברור שהיא נצמדת לכתף שלי בכוונה. אולי גם אני אצמד אליה קצת, ונראה אם היא נרתעת או לא.

שכה אחיה, היא אפילו לא זזה. היא שמה לב לתנועות שלי? יכול להיות שהיא מרגישה משהו כלפי? כן, ביומיים האחרונים היא לא דחתה אותי אפילו פעם אחת. למה שלא אעז ואתקדם עוד קצת? אין לי אומץ. אני אוהב אותה, התאהבתי בה! אבל איך אגיד לה את זה? היא תוכל לאהוב גבר נשוי? אני חושש… אני חושש שאחרי שאגיד לה, אפילו רק ארמוז לה, טיפ-טיפה, היא פשוט תברח. היא לעולם לא תפגוש אותי שוב, ואפילו הידידות בינינו תגווע. 

"הפסקה." כבר הפסקה. כבר הקרינו חצי סרט. עבר מהר. לא ראיתי אפילו קצת. גלידה, בול בזמן, אני מת מחום. אבל מה היא רוצה? גלידה? גזוז? אשאל אותה:

"את רוצה גלידה או גזוז?"

"שום דבר."

מה פתאום היא מנומסת כל כך דווקא היום? ביומיים האחרונים היא לא היתה ככה. למה היא לא רוצה כלום? לא חם לה? הרי רק אתמול בערב אכלנו שני ארטיקים ב"קרלטון". למה היום היא מתעקשת לא לאכול? אני לא אוהב שהיא מנומסת כל כך.

"היי, שתי גלידות שוקולד."

קניתי. נראה אם היא באמת לא רוצה.

"לא, אני באמת לא רוצה. לא מתחשק לי לאכול גלידה היום."

אה, ניחשתי נכון. זאת בדיוק הסיבה. היא מסמיקה קצת, לא? לא הייתי צריך לדחוף לה את זה בכוח, להעמיד אותה במבוכה. אחרת היא לא היתה דוחה אותי ככה. היא מעולם לא התנהגה בצורה כזאת. היא לא אמרה שהיא רוצה לאכול היום? טוב, אני אוכל את שתיהן. אבל הן קרות מדי, אני לא מסוגל לגמור שתי גלידות, לא רוצה לחטוף קלקול קיבה. למה היא מסתכלת מסביב? את מי היא מחפשת? או שאולי היא חוששת שמישהו הבחין בנו? האמת היא שאני דווקא מקווה שכן. נו, שיָפיצו את זה, אולי יֵצא מזה משהו טוב. האצבעות שלי מרוחות בשוקולד, דביקות. ממש לא נוח בלי ממחטה. אני אמחה אותן בתוכנייה. רגע, איפה התוכנייה שלי? הרגע הנחתי אותה על הברך. נפלה על הרצפה. היא בטח מטונפת עכשיו, לעזאזל. איך אני אמור לנגב את הידיים?

היא נותנת לי ממחטה. היא עקבה אחרי כל הזמן הזה? הממחטה קטנה כל כך, חמה כל כך, לחה כל כך, היא בטח מחתה בה הרבה זיעה. טוב, ניקיתי את האצבעות שלי. רגע אחד, אני רוצה להריח אותה. אני יכול להעמיד פנים שאני מוחה את השפתיים ותוך כדי כך להריח. מי יראה? הו, ניחוח נפלא, זה באמת הריח שלה, שילוב של בושם וזיעה. אני מת ללקק את זה, לטעום את הריח הזה. הוא מרתק אותי. אני יכול למחות את השפתיים בממחטה הזאת, מן הקצה השמאלי של השפה העליונה עד לקצה הימני של השפה התחתונה, ולנצל את זה כדי לשרבב את הלשון וללקק. אפילו אם אמצוץ קצת אף אחד לא יגלה אותי. זה יהיה צעד מחוכם מאוד. טוב, האורות כבו בבת אחת. ההקרנה מתחדשת. הנה ההזדמנות שלי למצוץ ככל יכולתי. כמה מלוח. זאת בטח הזיעה. אבל מאיפה הריח החריף הזה? כנראה ליחה ונזלת. אכן, ליחה ונזלת, דביקות להחריד. מעדן שמעולם לא טעמתי, מין עקצוץ מעודן בקצה הלשון. מוזר, אני מרגיש כאילו אני מחבק את הגוף העירום שלה. אני לא יכול להשאיר אצלי את הממחטה הזאת? מה היא תגיד אם פשוט אכניס אותה לכיס? לא, גם אם היא לא תפצה פה, זאת תהיה ממש גסות רוח. אסור לי להתנהג בצורה בזויה כל כך. אני חייב להחזיר לה, ברגע זה!

היא לא המשיכה להחזיק בממחטה ותחבה אותה ישר לכיס. היא כנראה עלתה עלי. הממחטה רטובה לגמרי מרוב שמצצתי אותה, כאילו ניגבו בה בגד שנרטב במבול קיצי. אה, איזה מעדן! איזה מעדן! אם היא רק היתה מרשה לי למצוץ את השפתיים העדינות שלה, למצוץ מאחורי האוזניים שלה, הייתי מתחיל לרעוד בכל הגוף. שכה אחיה! עכשיו אני רק רוצה לדעת איך היא תגיב אם אחשוף את האהבה הסודית שלי כלפיה. אם רק הייתי יכול לדעת שהיא לפחות לא תדחה אותי. אני לא מבין למה אני מרגיש חוסר ישע כזה. לשָאוֹיֵאן היו הרבה מאהבות, לא? אני בטוח שיש לו שיטות שונות משלי. מעניין מה הוא עושה אם מישהי מסרבת לו אחרי שהתוודה בפניה שהוא אוהב אותה. רק את זה אני רוצה לדעת. אבל היתה מי שסירבה לו בכלל? הוא יפה תואר, שופע קסם, נסיך החלומות. יכול להיות שנשים לא אוהבות לפגוע בזולת, אבל מה שלא יהיה, מספיק אפילו הסירוב הכי קטן כדי שאפגע עד עמקי נשמתי.  

טוב, עכשיו אני צריך לחשוב על זה לעומק, איזו סיבה יש לה לסרב לי? היא הרי נהנית לבלות איתי כל יום. היא מתנגדת נחרצות שנצרף עוד מישהו לבילוי חוץ משנינו. היא נעלמת בכל פעם שנודע לה שאשתי נמצאת בשנגחאי. כשאנחנו יוצאים לאכול יחד, תמיד היא מבקשת לאכול בחדר פרטי. כשאני לא שם לב, היא מרכינה את הראש ושוקעת במחשבות. וזה לא הכול, היא כל הזמן נועצת בי מבטים מסתוריים, שלפעמים נמשכים אפילו ארבע-חמש דקות. מה פירוש כל הדברים האלה? כן, מה פירוש כל הדברים האלה? אני משוכנע שאין לה שום סיבה לסרב לי מלבד זה שאני נשוי.

אבל זה לא מופרך שבחורה תתאהב בגבר נשוי. אדרבה, זה די נפוץ. מה הבעיה בעצם? חוץ מזה, אם היא לא רוצה אותי, היא היתה יכולה להתרחק ממני מזמן. יכול להיות שהיא רגועה כל כך שהיא חושבת שלעולם לא אטריד אותה בעניין? לא, לא יכול להיות. אלה בדיוק השנים שבהן מישהי כמותה מחפשת אהבה, ואם היתה לה כוונה מראש לדחות אותי, בשביל מה לה לבזבז עלי זמן רק בשביל לצאת איתי לבילויים חסרי תכלית? זאת תעלומה, ואת התעלומה הזאת אני חייב לפענח, כך או כך.

מה קורה שם בסרט? הוא מסיר את טבעת הנישואים של אשתו לשעבר וזורק אותה לפני העיניים של האישה הזאת? יפה! הבעות הפנים של מוז'וחין מרשימות מאוד. תראו כמה כואב לו. ממש קשה לעטות הבעת פנים כזאת. אבל, מה קרה קודם? לא שמתי לב. בחיים שלי לא צפיתי בסרט בהיסח דעת כזה כמו היום. רגע, מה לגבי טבעת הנישואים שלי? איך היא תרגיש אם גם אני אסיר עכשיו את טבעת הנישואים של אשתי? היא בכלל תבחין בכך? ואם כן, היא תגיד משהו? טוב, צריך לנסות. הנה, אני מסיר את הטבעת מהאצבע ומגלגל אותה ביד. היא בטוח הבחינה בזה, אני יודע. מה, מאיפה באה האנחה הזאת? מי נאנח כאן עכשיו? כל הצופים נאנחים? אה, הם מתחבקים. הגיבורה סוף-סוף השליכה את עצמה לזרועות השָליש. למה היא לא מביטה במסך? היא עוד עוקבת אחרי. הנה, גם אני מסתובב לעברה ונראה מה יהיה. היא מסתכלת בטבעת שביד שלי? מה היא אומרת?

"מה אתה עושה?"

"מה אתה עושה?" זה מה שהיא שאלה? איך אני אמור לענות על שאלה ישירה ובוטה כזאת? ולְמה היא מתכוונת? היא שואלת למה הסרתי את הטבעת או למה הפניתי את המבט לעברה? טוב, אני אשיב לה תשובה מעורפלת:

"לא עושה כלום."

היא נבוכה, ורואים שלא נעים לה. למה היא מפנה את המבט הלאה ממני ומרכינה את הראש? על מה היא חושבת עכשיו? כן, אני חייב להבין מה חולף לה במוח עכשיו. אבל היא שותקת, ולי אין שום דרך לדעת. נשים שומרות על הסודות שלהן, תמיד, עד המוות. אבל לפעמים הן עלולות להתחרט.

כולם נעמדים. אה, נגמר הסרט. האורות חזקים מדי, אני מסונוור לגמרי. אוּף, כמה צפוף כאן. אנחנו צריכים לרדת במדרגות בקצה ההוא. מה היא אמרה? לא שמעתי.

"שאלתי אותך מה דעתך."

מה דעתי? מה זאת אומרת? אה, היא בטח שואלת על הסרט.

"אה, מצוין. ממש טוב."

מגוחך. האמת היא שבכלל לא צפיתי בו. אוי! זהירות! לכי ישר. איך פספסת את המדרגה הזאת? אולי היא עשתה את זה בכוונה. היא עשתה את זה בכוונה כדי להישען עלי. עכשיו היד שלי כרוכה סביבה. אני צריך להסיר אותה? לאו דווקא, עוד לא הגענו למטה, היא עלולה למעוד שוב.

כמה קריר ונעים בחוץ. רק ביציאה מקולנוע "נאנג'ינג" מרגישים משב של רוח חמה. איזה כיף. הגיע הזמן להסיר את היד ממנה. מה השעה? אחת-עשרה וארבעים. השעון שלי ממהר בעשר דקות. בכל אופן, אחת-עשרה וחצי בערך. עוד מוקדם, אזמין אותה לאכול דים סאם. 

למה היא מנומסת כל כך היום? למה היא לא מוכנה לצאת לאכול? אפילו ללוות אותה הביתה היא לא נתנה לי, ופשוט עצרה מונית לבדה. תכננתי ללוות אותה הביתה. יכול להיות שאין לה כוח אלי? אולי. כנראה קצת נמאס לי ממני היום. אבל… אבל למה היא שוב קבעה איתי למחר בשתיים בצהריים לטיול בפארק פּאן-וָואנג-דוּ? אני לא מבין.

 

למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת שבבית הזה גר המשורר הלאומי שלנו. האמת היא שבאותה עת גם לא ידעתי מה משמעות המושג "משורר לאומי". המורה לעברית שתלה במוחנו את הרעיון שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי בה"א הידיעה. שלא יכול לקום משורר לאומי לאומה כלשהי כמו ביאליק לאומה העברית. כאשר התבגרתי התחלתי לשאול שאלות של ילד קטן: למה אין לנו משורר לאומי משלנו, כמו שיש להם המשורר הלאומי שלהם? כל כך רציתי שאבי והמורה להיסטוריה יהיו משוררים לאומיים.

אבי עליו השלום היה משורר וגם אני נהייתי משורר. נהגתי לכתוב שירי אהבה וחיזור ולהתפאר בהם בפני הילדים. הם כינו אותי משורר בית הספר. כל זה היה טוב ויפה עד שמנהל בית הספר הניח את ידו על שיריי והוציא נגדי פקודת מעצר מנהלי בחדר ההנהלה. הוא החל לחקור: "למי כתבת את השירים הללו, יא עומר בן אבו רביעה?" (היה זה גדול מחברי שירי האהבה בתקופה שלפני האיסלאם).

אני סברתי לתומי שלמשורר מותר מה שאסור לאחרים. שמותר לי במאה ה־20 להצהיר על אהבתי בפומבי כפי שמותר היה למשורר׳ הג׳אהליה. ציינתי בפניו שם של נערה. הוא קפץ נרעש: "הא הא. נחפש את בני משפחתה. אם הם יסכימו שתחזר אחר בתם אשחרר אותך לכיתה. ואם הם יערפו את ראשך, תיפול חלל על מזבח השירה. אתה, גדול המשוררים יא אבו אל־טייב אל־מותנבי".

חמש שעות החזיק בי המנהל בחדרו כשאני צופה מבעד לחלון, רועד מפחד, ומצפה לכורתי ראשי. לבסוף החלטתי לשקר על מנת להציל את עורי. התכחשתי לשיריי, לערגה ולאהבה. נשבעתי בפניו שעודני צעיר מכדי לאהוב. הוא שחרר אותי. מאז אותו יום לא כתבתי שירי אהבה.

אותו מנהל אף ציווה עליי מדי שנה לחבר שיר למסיבת יום העצמאות רבת המשתתפים, שאליה הוזמנו תושבי הכפר, מפקחי משרד החינוך, נציגי הממשלה, הממשל הצבאי ואפילו מנהל כלא דאמון ששכן בסמוך. המורה לערבית היה מתקן את השיר ומאמן אותי בדקלומו. כאשר הייתי מסיים לקרוא היו כולם מוחאים כף, ועימם המנהל ונציגי הממשל הצבאי.

לאחר שסיימתי את בית הספר, הופיע פעם בביתנו המורה לערבית. מודאג ועצוב הוא ביקש ממני את שירי יום העצמאות. הוא אמר שבן בליעל מכפרנו הכפיש את שמו בפני השב"כ, והלשין שהוא מעורר בלבותינו רגשות לאומיים ואהבת עבד אל־נאצר. הם גירשו אותו ממשרד החינוך, והוא ביקש להראות להם את שיריי על מנת להוכיח שהוא דווקא ביקש לטעת בנו את שמחת החג ואת אהבת המדינה. בכך אולי יבטיח את פת הלחם של ילדיו. מסרתי לו את השירים ואמרתי לעצמי: אם שיריי הפכו לתעודת יושר אצל שירותי הביטחון, אולי עדיף שאפסיק לכתוב שירה.

נפגשתי עם אבו סלמא בקיץ 1980 בעיר סופיה. הוא בא להקריא שירה, ואני נסעתי ללמוד קומוניזם. הוא דיבר על חיפא. הוא תיאר לי עיר שונה מזו שהכרתי. העיר שבה למדתי ובה ביליתי את רוב שעות היום ספון בחדר קטן, במערכת העיתון אל־אתיחאד. באחד מחדרי המערכת הונח שולחן מעץ עבה, שהיה פעם שולחנו של אבו סלמא. אנחנו שמרנו איתו על קשר באמצעות שולחן משרדו, והוא שמר על קשר באמצעות מפתחות הבית. כמו שיח אוהבים עם ירח שלא נעלם, אבל נמצא רחוק רחוק.

הוא שאל אותי על שארע אל־מלוכ ועל סאחת אל־חנאטיר, ואמר שביתו נמצא בשארע אל־בסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל: "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה: "ואתה, למה עזבת?"

אבו סלמא נפטר חודשים מספר אחרי שנפגשנו במלון הבלקן. הוא מת באמריקה ונקבר בדמשק. את המפתח הוריש לבנו סעיד. חזרתי אל הבית בשארע אל־ בסאתין. רציתי לשאול אותו אם גם הוא מתגעגע לבני הבית כמו שהם מתגעגעים אליו. עד עכשיו אני תמה כיצד עברתי ליד הבית מדי יום ביומו מבלי שאבחין בו. אולי משום שהמורה היהודייה לאזרחות אמרה לנו: "הערבים ברחו מחיפה מפחד החביות אשר גלגלנו במורד סטלה מאריס ובמורד המדרגות אשר חצצו בין חיפה עילית וחיפה תחתית. הם חשבו שאלו רעשים של מטוסים וטנקים, נטשו את בתיהם וברחו. מספרים על אשה אחת שלקחה איתה כרית, ואת תינוקה הותירה ישן במיטתו. כאשר נכנסו לבתים, האוכל התבשל עדיין על האש".

אחרי הנסיעה לבלקן חזרתי לחיפא. מדרגות מאבנים מסותתות חוצצות בין חיפא של אתמול לחיפא של היום. העבר שוכן למטה וההווה מתרחש למעלה. הים נסוג לאחור. הפסגות המוריקות שמסביב הולכות ומקריחות שנה אחרי שנה. חיפא הפכה לעיר חיוורת, אפופה בעשן סמיך של בתי חרושת ומוטרדת מן הצפירות הממושכות של הספינות הנכנסות והיוצאות מן הנמל.

הלכתי אל חנא נקארה, חברו של אבו סלמא. ביקשתי ממנו שייקח אותי אל הבית. כשהגענו, התנגשנו בסולם העץ שעמד בכניסה. הרעש מחריש האוזניים לא העיר את יושבי הבית. המתנו שמישהו יפתח את הדלת ויאמר: תפדלו! הרגשנו כמי שמתהלכים בתוך מערה נטושה. "שם חדר השינה", הצביע ואמר. אחר כך הכה חנא בכף ידו על הגדר שהתנודדה והיטלטלה קלות. ההד נעלם. בעיניו נקוו שתי דמעות. אחת נותרה תלויה בקצות ריסיו ואילו השנייה צנחה לה על רצפת העץ של המסדרון.

נקשנו על הדלת. לא שמענו כל רחש. אולי הוא נטוש? נקשנו פעם נוספת. "מי שם?" נשמע קול של אשה שכאילו התעוררה מתרדמה עמוקה. לא ידענו איך להציג את עצמנו.

לו רק ידענו שנעלה את מפלס החרדה בעיר. הפחד תמיד עולה ממילא כשאדם זר נוקש על דלת הבית ללא הודעה מוקדמת. אולי זה גנב. אולי זה שוטר. גם זה וגם זה מגבירים את תחושות הפחד.

"סלאם עליכום גברת".

הגברת נאלמה דום. הוא המשיך: "את גרה כאן הרבה זמן? מאז 48'?"

זקנה בשנות השישים לחייה עמדה מאחורי הדלת הסדוקה והביטה בנו נבוכה ופזורת נפש. בכל אותה העת ניסינו להציץ פנימה. "אני גרה פה מאז שנת 49'".

חנא הצביע על החדר הרחב ואמר: "זה היה הסלון. כאן הוא נהג לקבל אותנו". שאלנו את הגברת: "את יודעת מי גר בבית הזה לפני שהגעתם?" הגברת ענתה:

"לא יודעת. משפחה פולנייה. לפני זה משפחה מגרמניה". אמר חנא נקארה: "הבית הזה הוא של קרוב שלי שנפטר לפני חודש. הוא נאלץ לעזוב אותו לפני שלושים ושתיים שנים". שאלה הגברת: "הוא ערבי?"

אשה זקנה הגיעה מרומניה ונכנסה לבית. באותה עת סחב בעל הבית את המפתח, לקח את קובץ השירים ועלה על הספינה אשר עגנה בחוף ימה של חיפא. הוא שט

לעבר עכא. ומשם לטראבלוס.

"בעל הבית הזה הוא משורר פלסטיני חשוב שנפטר לפני חודש. את יודעת שהוא המשיך להחזיק במפתח של הבית בתקווה לשוב אליו?"

היא הנידה בראשה כמי שאומרת: מסכן המשורר הזה! אחר כך המשיכה: "הבית כבר ישן. ביקשתי מן העירייה שייתנו לי בית אחר. אבל לא מצאו כסף. אני חיה בחדר אחד. כאן מטבח, וכאן מקלחת, וכאן חדר אטום בבטון. העירייה סגרה אותו. המים דולפים לתוכו, הקירות סדוקים והחלונות שבורים".

חנא הושיט את ידו ולחץ את ידה של הגברת הזקנה. הדמעה שעוד הייתה תלויה על ריסי עיניו היבשות זלגה על לחיו. חזרנו בדרך אל סולם העץ. המסדרון. יצאנו בעד דלת הכניסה. הסתכלנו סביב. שם נמצא הבית של פוזי בנדר. הוא היה סוכן ביטוח. וזה הבית של זכי אל־תמימי. וזה של חסין עבד אל־צמד. וזה של דג'אני וזה של ענבתאוי. ושם נצאר אל־פרמשאני. וכאן ביתו של עורך הדין עיסא הזו. בתי האבן שלהם עדיין עומדים על תלם. האם לקחו איתם את המפתחות?

אחר כך שמעתי את הסיפור על המפתח של אבו סלמא. הוא שחרר אותי ממשטמת המפתחות שהתגברה אצלי באחד מלילות חודש ספטמבר 1977. בחצות אותו

לילה סיימתי לעשן את כל חפיסת הסיגריות שהייתה ברשותי. בכך חרגתי ממנהגי

להשאיר סיגריה לבוקר, כדי לעשן אותה לצד הקפה. אחר כך התברר לי שסיגריה

אחת בבית היא קמע המגרש את הגנבים, השדים והבני זונות. האם זה מסביר את מה שקרה באותו הלילה?

נעלתי את הדלת והשתרעתי על מיטתי. עוד לא הספקתי לעצום את עיניי ולפתע שמעתי נקישות חזקות על הדלת. בחוץ נשמעו המולה והלמות צעדים. אשתי והילדים התעוררו מבועתים. גם אני התעוררתי בבהלה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי גברים מספר. תחילה היו רק שלושה, אחר כך ארבעה וחמישה. לפתע עמדו מולי בכניסה לבית עשרה גברים בלבוש אזרחי ומשטרתי. אחד מהם אמר: "באנו לערוך חיפוש בבית!"

הוא נופף מול פניי במסמך, אולם עוד לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב בו הם נכנסו בכוח והתפזרו ברחבי הבית. הם חיפשו וחיטטו בחדר העבודה, בארונות, במקרר ומתחת למיטות. מספר המחפשים גדל מרגע לרגע והגיע לשלושים. הילדים הלכו לאיבוד ברחבי הבית כשהם בוכים וצורחים. הם לא הבינו את המתרחש.

על השולחן היה מונח מפתח גדול לשער עתיק שירשנו מסבי. כאשר הבטתי בו דמיינתי את העבר. הוא החזיר אותי אל הימים ההם, ואל ההווה של הדור הפלסטיני המיוסר. נראה שמפקד חוליית החיפוש, בפיקחותו המודיעינית הזריזה, הבין את עומק הקשר ביני ובין המפתח והתחיל לחקור: "מהיכן יש לך את זה?"

הוא פקד עליי להוביל אותו אל השער הגדול שעבורו מיועד המפתח. שכנעתי אותו שהשערים הללו כבר אינם קיימים. היו אלו השערים של בתי האבן שהרסו הדחפורים שלהם. פניו התכרכמו מכעס. הוא החרים את המפתח ואמר: זה יהווה עדות מרשיעה נגדך. הוא פקד עליי לעלות למכונית. המפתח נשאר אצלו. ביליתי שני לילות בתא הכלא באל־ג'למה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לתא הכלא. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסיגריה הפכה להיות מכשיר התעללות.

ביקשתי מן הסוהר: "תן לי סיגריה!" הוא התכופף לעבר הצוהר המרובע שהיה מקובע בחזית הדלת, חייך חיוך מטופש, ואמר: "עוד מעט". אחר כך נשמע קרקוש המפתחות והוא נעלם. ה"עוד מעט" התארך ונמשך כשעתיים. אחר כך הוא חזר. הוא פתח את הצוהר והושיט לי סיגריה. אולם אז אמר שוב בחיוך מטופש: מצטער, שכחתי את הגפרורים. "עוד מעט" אביא לך אותם. ה"עוד מעט" השני היה ארוך מקודמו. הבנתי שהחלו טקסי ההתעללות. חשתי הקלה רק כאשר הוא פתח את הדלת והוביל אותי אל חדר החקירות.

בחדר החקירות ישבו שלושה חוקרים: הטוב, הרע והמכוער. הטוב הגיש לי סיגריה וקפה. הוא היה אדיב וניסה לשכנע אותי להימנע מפעילות פוליטית נגד המדינה. הוא הציע לי שלמונים, תפקידים ואפילו מושב בכנסת. אחר כך הוא פתח תיק עב כרס ואמר: "כל מה שאמרת, כתבת ופרסמת נמצא בתיק הזה. הכול מתורגם לעברית. מילה במילה". אמרתי לו: "אני שמח שיש אנשים שמתעניינים במה שאני כותב. אני עוד יותר שמח שכתיבתי מתורגמת לשפתכם. יכול להיות נחמד אם תפרסמו אותי בעברית". התשובה המתחכמת העלתה את חמתו. הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס הרע ואמר שהוא יכול להרוס את ביתי ולהפוך את חיי לגיהינום. מדינה שניצחה מאות מיליונים של ערבים לא תעשה חשבון לאחד כמוני. אמרתי לו: אני יודע שאתם חזקים. לעולם לא אעז להתגרות בטנקים שלכם. הוא שאל: "אם כך, האם תפסיק לעשות בעיות?"

אחר כך גם הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבדי. אחר כך נכנס המכוער. צעיר גבה קומה, חסון ובעל שרירים משורגים. הוא התחיל לחוג סביבי ובתוך כך נעץ בי מבטים מזרי אימה. אחר כך אמר: "מי אתה חושב שאתה? מה אתה שווה? אתה לא שווה אפילו את הכדור שיפלח את מוחך. לא. לא נבזבז עליך כדור יקר. נשחרר אותך לחופשי. נודיע לך שאתה משוחרר. נגיד לך: אתה חופשי לדרכך. עלה על מכוניתך וסע לדרכך. לפתע מגיעה מן הצומת משאית גדולה. סמיטריילר. לפני שאתה מתעשת היא דורסת ורומסת אותך כמו שרומס הפיל את הנמלה. אחר כך תתרוצץ אשתך במסדרונות חברת הביטוח ותתחנן לפיצויים".

התרגיל הזה חזר על עצמו במשך שתי יממות שלמות. למדתי מזה לקח אחד: אינני הולך לישון מבלי שאשאיר לעצמי סיגריה לקפה של הבוקר.

מאז שנאתי קרקוש מפתחות. עד המפגש עם אבו סלמא במלון הבלקן שבסופיה. המפתח קיבל פתאום משמעות אחרת. המפתח של אבו סלמא לימד אותי שהימים והלילות בכלא אל־ג'למה היו המפתח לעולם של עימות נחוש שבו נלחמנו על עצמאות הזיכרון. ללא מיקוח. וללא פשרה על הזכות והצדק.

"להתראות בחיפא".

כך אמרתי לאבו סלמא. לאחר כחודשיים הוא עזב אותנו לנצח והשאיר את המפתח. שיריו האבודים היו ספוגים במלחו של הים. 


הסיפור התפרסם לראשונה בגליון הראשון של כתב העת גרנטה – מגזין לספרות חדשה, 2014.

 כולם מקשיבים בדריכות לקול הצעדים הלא מוכרים במסדרון, מנסים לנחש מי תורן הערב. מיהו האבא המסכן שאמור לאכוף את כיבוי האורות לאחר שכל ההורים השכיבו אותנו לישון ועזבו."אבא חדש," לוחש יודה וכולם תוהים בוודאי איזה אויב מצפה לנו הלילה. מתוחכם כמו ברמן החשמלאי והפנס שלו, שמוציא את הפקק מארון החשמל? חפפן כמו וקסמן שעוזב אחרי חמש דקות של שקט? או אכזר כמו צוקרמן שלא מהסס להפליק למישהו גם אם הוא לא תופס אותו על חם? רק אני יודע שהערב זה תורו של אבא לאכוף את הוראת כיבוי האורות הכללי בבית הילדים שלנו.

דממה משתררת ויוּדָה מחליט שהגיע הזמן לגלות מי התורן. הוא קם בחושך וחובט עם הכרית חבטה רועמת על הקיר. מוישה מזנק אל מתג החשמל, מדליק ומכבה את האור פעמיים להזמין את ההורה לחדר שלנו כדי לברר עם מי יש לנו עסק הערב. הוא חוזר במהירות למיטה שלו, ורשרוש השעוונית מתחת לסדין מזכיר לכולנו שהוא עדיין מרטיב בלילות. כמי שנגמל רק לאחרונה אני מכיר היטב את גערות המטפלות בבוקר ואת מבטי הלגלוג של הילדים שנגמלו מזמן. אני שוכב בשקט מתוח, חושש מהלילה המצפה לאבא ולי. "למיטות!" צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, ותוך רגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת ומאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, " תודיע לדויד, הוא בחדר של שרה א." דויד הוא ילד חדש שהגיע ממרוקו. בלילות הראשונים שלו בבית הילדים הוא עקב בהפתעה מתחת לשמיכה אחרי הפעילות המרדנית הלא מוכרת. אבל, בתחרות הפלוצים האחרונה, מוישה, שופט תחרויות הפלוצים, הכריז שדויד ניצח והעניק לביצוע המנצח את השם: "טרומפלדור מדור לדור." באותו לילה דויד כבר הצטרף בשמחה לשיגועים. 

צביקה מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לדויד דרך מגני השמש שהגיע תורם.  כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של דויד מהדהד עוד לפני שכולנו מכוסים. הם דופקים שם על הרצפה עם רגלי מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה הנחפזים של אבא. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של דויד.  "בבקשה תוותר," אני משדר לאבא תחינה טלפתית, "'למען שנינו.". אין לאבא שום סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני שבע, בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ומרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני שמש. במסדרון עוברים מחדר לחדר בהליכה, ובמגני השמש בצד המנוגד, אפשר להעביר מסרים ולעבור מחדר לחדר בזחילה על ארבע. בזמן בניית הבניין הזה היה כנראה חוסר בתריסים והמתכנן שבחר בפתרון הזה לא הבין שבכך הוא הבטיח את ניצחון הילדים בלילות.

ברגע שאבא מגיע לחדר של דויד, הוא מוזמן חזרה בטריקת דלת לחדר הבנות בצד השני. מינה שם פוחדת מרעמים, ובלילות סערה היא בוכה ולא משתתפת בשיגועים, אבל הלילה שקט ואפשר לסמוך עליה. כולם יודעים שאסתר שם לא תשתתף. היא הגיעה חדשה מחיפה הרבה לפני דויד, אבל עדיין לא התאקלמה. כל לילה אחרי שהחגיגות נגמרות, וכולם באמת הולכים לישון, היא מתיישבת במגני השמש ובוכה. היא לא מבינה למה ההורים שלה, שגרים כל כך קרוב, ובטח שומעים אותה, לא באים.   

הפוגה משתררת שוב, ואני מתפלל להפסקת השיגועים. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, "תורנו, הוא יושב ליד המקלחות" החדר חשוך אבל אני יודע שכולם ממתינים לי. "קדימה!" מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. " תורך עכשיו!" חבל לי על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם חודש שלם על ידי כולם.

 אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, 'טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ'. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות  בשמיכה, כשקול צעדיו של אבא מתקרב. הוא נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות בעיניים עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי ומסדר את הכרית מתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. "אני יודע שהשתתפת במהומה," הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.

 כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדרי הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים, שוכב במיטה ובוהה בתקרה.

 

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה להתאושש מהחלום, ואז הבינה שאינה לבדה. בקצה המיטה ישבה רעות ונעצה בה את מבטה המזוגג בחשכה.

"מה קורה פה?" שאלה שחר.

"כנראה היה לך סיוט," אמרה רעות ברוך, "אני רוצה שתספרי לי, מלאכית."

שחר שפשפה את עיניה. היא עמדה לספר אך אמרה, "אני לא זוכרת."

"זהו, נסגרת," אמרה רעות ועיקמה את הפרצוף. "את כבר לא מספרת לי כלום."

"למה את יושבת פה ככה?"

"הלילה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להסתכל עליך ישנה. את הולכת ממני."

שחר נאבקה להסדיר את קצב נשימותיה. רעות התקרבה וליטפה את שיערה הקצוץ.

"מלאכית," לחשה רעות, "בבקשה אל תעזבי אותי."

שחר פלטה אנחה של חוסר-ישע. עדיין דבקו בעיניה קרומי השינה ועדיין הייתה נתונה תחת רושם הפורענות והזדון של אנשי האבן.

בקושי רב פלטה, "אני לא עוזבת אותך."

"נכון, את  נוטשת," קבעה רעות.

"את יודעת שאני חייבת."

"לא אני לא. וגם את לא."

"דיברנו על זה מאה פעם."

"את דיברת. את החלטת. כמו תמיד. לא נתת לי שום סיכוי."

שחר השפילה את ראשה, חומקת מעיניה החתוליות הירוקות של רעות. היא לא ידעה כיצד להגיב. פעם נוספת הייתה המומה מהקלות שבה לשה רעות את המציאות כך שתתאים לרצונה. ועם זאת היא הייתה משוכנעת כל כך בדבריה, שהיה בזה משהו מנחם, ושחר כמעט התפתתה להאמין לה.

"די."

"מה די?" הרימה רעות את קולה, "אני לא מבינה! את לא צריכה את החרא הזה?"

"הסברתי לך," התגוננה שחר, "דפנה אומרת ש…"

"אני לא יכולה לשמוע את זה! אז היא אומרת! אז מה? מה, היא אלוהים?"

"לא…"

"את לא רואה שהיא רעה?"

"אל תדברי עליה ככה."

"למה לא? מי היא בכלל?"

"את יודעת כמה היא עוזרת לי."

"לא. מה שאני יודעת זה שהיא רק רוצה לקחת אותך ממני. ואם את לא רואה את זה את פאקינג עיוורת!"

"את יודעת שאת נשמעת כמו בן-אדם משוגע?"

רעות שיספה את שחר במבט ואמרה "את מאוהבת בה."

"מה?"

"ידעתי…" סיננה רעות ונשכה שפתיים. היא קמה והתהלכה בחדר בעצבנות.

"את מדברת שטויות," אמרה שחר.

רעות נעצרה בתיאטרליות.

"כן? מוזר. לפני שהכרת אותה דווקא הערכת את כל מה שאני עושה בשבילך."

"אני עדיין מעריכה, נשמה שלי, את יודעת את זה."

"את מי את יותר אוהבת? את האמת! אותי או אותה?"

שחר לא ענתה.

רעות הטיחה את עצמה על המיטה, הליטה את פניה ומלמלה, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה."

עכשיו נראתה כה קטנה ושברירית. חמלה הציפה את שחר. התעורר בה צורך להתנצל על משהו. היא התקרבה אל רעות בזהירות, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארה וליטפה את שיערה החום הארוך.

"בבקשה אל תכעסי עליי, נשמה," אמרה, "אין לי ברירה…"

"יש לך אותי!" צעקה רעות בעיניים קרועות מבכי, "את החיים שלי!"

חוסר הישע הזה כמעט שהכריע את שחר. לרגע חשבה לעצמה, אף אחד לא יאהב אותי ככה, מה אני עושה? איך אני מוותרת על זה? אבל מיד התעשתה.

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה, "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."

"לעשות מה?" שאלה רעות והתיישבה, "את מושלמת! את היצור הכי מדהים ביקום! ישבתי פה עכשיו איזה שעה וחשבתי, איזה מזל יש לי שאלוהים נתן לי כזה מלאך. רק בגללך אני יודעת שאני טובה, בלעדיך אני כלום."

רעות חפנה את סנטרה של שחר בידה והטתה את פניה לעברה בעדינות. "ואת יודעת מה עוד חשבתי? מה יקרה אם אני אסתום לך את הפה והאף כשאת ישנה? ואז אף פעם לא תעזבי אותי."

שחר בלעה רוק. "את מפחידה אותי."

"מה מפחידה, מה? אני שומרת עליך! אני אוהבת אותך! אני היחידה שבאמת אוהבת אותך! תכניסי את זה לראש!" רעות קמה מהמיטה ברוגז.

"זהו, נדפקת, השתנית. אני בקושי מזהה אותך."

שחר מצאה את עצמה מזדחלת אל קצה המיטה ומתחננת, "אל תכעסי עליי, בבקשה. אני רק רוצה להיות נורמלית."

"אין כזה דבר נורמלית! זה הכול הגדרה של גברים שמחפשים לשלוט בנו!"

"את יודעת שהיום בערב, לפני שחזרת, מרוב פחד ממחר, לקחתי חצי קופסא של משלשלים?"

"סו וואט אלס איז ניו?"

"זה נראה לך רגיל?!"

רעות שילבה את ידיה על החזה, הלכה לחלון והביטה החוצה אל הלילה.  

"אז אני מבינה שזה סופי."

"כן…" אמרה שחר בלי להישיר אליה מבט.

דממה השתררה בחדר ואז ברגע אחד רעות התפרצה.

"לכי תזדייני! כשדפנה העיפה אותך למי באת ישר, אה? כמו כלבה זחלת אליי! ואני נתתי לך לגור פה, נתתי לך את האוטו שלי! קניתי לך סיגריות! ואת? לרגע לא אהבת אותי באמת! שקרנית-כפוית טובה-נצלנית…"

"זה לא נכון! בבקשה!"

"את לא יודעת לאהוב! את רעה! את לב אבן!"

שחר קפאה. עיניה הוצפו דמעות למשמע שתי המילים האחרונות. היא תקעה ברעות מבט הלום.

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה…"

"מה לעשות? התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מסתבר." רעות ניגשה לדלת.

"ואת יכולה לשכוח מהסעה מחר!"

"אבל הבטחת!"

"טאפ."

"אז איך אני אגיע?"

"על הזין שלי. תקחי אוטובוס או מונית מצדי."

"את יודעת שאני לא יכולה."

"תסתדרי. אני. איתך. גמרתי."

*

בבוקר מצאה שחר את הדירה ריקה. רעות נעלמה ואפילו לא השאירה פתק. זה לא היה בלתי-אופייני לה, להתנדף ברגע של זעם. אבל הפעם לשחר לא היה זמן לבזבז בתהיות על מקום הימצאה. למזלה אתמול הכינה את המזוודה לפני שלקחה את כל המשלשלים. היא התלבשה מהר והזמינה מונית, דורשת נהגת אישה.

אבל כשהגיעה לאשפוז לא הייתה לה ברירה אלא להיכנס לחלל צר עם גבר – מנהל מחלקת הפרעות אכילה, ד"ר כץ.

לא היה גבר שהפחיד את שחר יותר מד"ר כץ, היא כבר הכירה אותו באשפוז הראשון שלה, לפני כמעט עשור. לאורך השנים תיארה אותו לא אחת בתור השטן בהתגלמותו, כינתה אותו "מיזוגן" ו"שונא-נשים". הדבר הנורא ביותר בו בעיניה היה העובדה שלא יכלה אפילו לנחש מה הוא מרגיש כלפיה.  היא הניחה שמדובר בשנאה תהומית.

כשנכנסה למשרד הדחוס שלו לא נרשם בפניו ולו המבע הצנוע ביותר של הכרה. שחר התיישבה לפני השולחן ומיד התמוססה אל תוך דמות הילדה הטובה והצייתנית הרחוקה כל-כך ממי שהיא באמת. בזמן הראיון הקצר, שנתן לה הרגשה של נצח קטן, היא גילמה במקצוענות את הדמות החביבה והמתוקה, אבל ד"ר כץ היה ענייני ולא נענה לניסיונותיה להתבדח. אפילו לא התיק את מבטו ממסך המחשב בזמן ששאל אותה את השאלות הרגילות. בזמן שהקליד את תשובותיה נפערו שתיקות, ושחר נחפזה לסתום אותן בהצהרות על מוטיבציה גבוהה ובהבטחות שהפעם הזאת תהיה שונה.

"אפילו נפרדתי מרעות," התגאתה. "דפנה עזרה לי להבין שהיא לא טובה לי, שהיא חלק מרכזי ב…" עצרה ושאפה אוויר, "בפתולוגיה שלי."

היה אפשר לראות שד"ר כץ לא מתרשם מהשימוש בז'רגון מקצועי. הוא סיים להקליד משהו, הסיר את משקפיו, נשען לאחור והתבונן בה ארוכות. מבטו גרם ללבה להתכווץ.

"את נפרדת ממנה או שהיא נפרדה ממך?"

"אתה לא מאמין לי?"

"לא."

"למה אתה מזלזל בזה?! אתה יודע כמה קשה זה היה?!"

"אני בטוח. אבל הדינמיקה שנוצרה ביניכן כאן זכורה לי היטב. מיוזמתך לא היית נפרדת ממנה."

"הקשר איתה הוא הדרך שלי לפגוע בעצמי," דיקלמה שחר את מילותיה של דפנה.

"ו…?"

"ואני לא רוצה יותר לפגוע בעצמי."

היא תלתה בו מבט נואש והוא התבונן בה בשוויון נפש.

"אני אגיד לך את האמת, שחר," אמר ונשען לאחור. "לא רציתי לקבל אותך."

"אני יודעת."

"יפה. זה כבר הסיבוב החמישי שלך פה. לצערי, לא דבר נדיר אצלנו, אבל מי כמוך יודעת כמה משאבים מושקעים בכל מטופלת." הוא החל למנות באצבעותיו, "אתן מקבלות ליווי צמוד של אחות, עובדת סוציאלית ודיאטנית. יש לכן פסיכותרפיה פעמיים בשבוע, קבוצה דינמית, קבוצת CBT, קבוצת DBT, קבוצת תרפיה באמנות, תרפיה בצילום, תרפיה בתנועה…"

"אני יודעת את כל זה," הפטירה שחר ביובש.

"יפה. אז את מבינה שאנחנו מספקים לכן את כל האפשרויות להצליח. אבל אני לא אוהב להשקיע כל כך הרבה במישהי שלא רוצה להחלים."

"אבל אני רוצה!" מחתה שחר.

"אני חושב שאת אומרת את מה שנדמה לך שאני רוצה לשמוע. אבל אני רק רוצה לשמוע את האמת."

"אז מה האמת?"

"האמת היא שאני לא מוצא שום אינדיקציה לכך שאת מוכנה לוותר על המחלה שלך. דפנה חושבת אחרת ממני. רק בגלל שאני מעריך את דעתה המקצועית הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת."

מבטה זלג לרצפה.

"אבל," אמר ד"ר כץ ואז רכן כלפיה והשעין את מרפקיו על השולחן, "היות שאת כבר כאן, אני מקווה שאתבדה."

שחר הרימה את עיניה וראתה לפניה מפלצת זחוחה.

"אני מבין שיש לנו תוכנית," הוא המשיך. "שלושה חודשים את פה. אם תעמדי בזה, תוכלי לחזור לבית השיקומי ולהמשיך שם את התהליך, כפי שסיכמת עם דפנה."

שחר תקעה בו מבט עגום.

"בדבר אחד דפנה ואני תמימי דעים: שנינו חושבים שעדיין לא החלטת שאת רוצה לחיות."

שחר החלה לרעוד ללא סיבה נראית לעין. המרחב נהיה לחוץ ודוחק. כל איבריה זעקו כנגד המשך השהות פה. בקול רפה שחררה, "אני רוצה."

ובזה זה נגמר.

כשיצאה מהחדר והביטה במסדרונות האפורים של המחלקה ראשה הסתחרר. היא נתקפה בחילה. היא רצתה לנוס על נפשה ולא להיות – פה או בכל מקום אחר.

קול מוכר התגנב לתוכה ואמר: אין סיכוי שתשרדי כאן.

*

שחר בילתה את השבועות הראשונים במחלקה להפרעות אכילה בהיכרות מחודשת עם כל הדברים ששנאה במקום הזה. המשטר הנוקשה הטריף את דעתה. בזמנים שבין הארוחות היא ישבה במועדון כמו נרקומנית בגמילה – עצבנית, כוססת ציפורניים.

היא לא האמינה ששוב היא נמצאת במקום שבו היא לא יכולה ללכת לחרבן בלי לבקש רשות והכי מעליב, ללא ליווי של איש צוות. אף שהכירה את כל נהלי המחלקה היטב, היא נשמעה מופתעת כשהתלוננה עליהם באוזני דפנה בשיחות הטלפון השבועיות שלהן. היא קבלה על כך שאוסרים עליה אפילו לסגור את הדלת עד הסוף או להוריד את המים לפני שמוודאים שאין סימני הקאה, והתרעמה על חוסר האמון המשווע.

היא שנאה גם את האוכל השומני ואמרה לדפנה "הוא קצת מוציא אותי מאיזון." אבל עוד יותר שנאה לשמוע את הבנות מתלוננות שהוא "לא בריא". הן לא מבינות, הייתה אומרת בידענות,  שאם ישרדו את האוכל של המחלקה אין דבר שלא יוכלו להכניס לפה.

הרגיז אותה גם הפיקוח ההדוק בזמני הארוחות, אבל לא כמו המבטים שהבנות האחרות נעצו אחת בשנייה. היה לה קשה לראות אותן לועסות ובולעות כאילו לא למדו מעולם לאכול כמו שצריך או שפשוט שכחו אחרי תקופה ארוכה כל כך של הרעבה עצמית.

היא עדיין הייתה מזועזעת מכל התכסיסים שלהן, שנועדו לצמצם את כמות המזון שהכניסו פנימה או לפחות לשלול את ההנאה שבאכילה, שחס וחלילה לא ילמדו לאהוב לאכול. זואי, למשל, חתכה את השניצל שלה למאה חתיכות זעירות. מרים אכלה את היוגורט במזלג, בכוונה, שיטפטף. ובאחת מארוחות הבוקר שרון יצקה קטשופ על הקורנפלקס.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. היו בנות שביצעו את העבירות האלה כמו מטומטמות. אחרות היו עברייניות מוכשרות להפחיד. למשגיחה התורנית לא היה סיכוי לקלוט כל דבר קטן שהתרחש. ובכל זאת, כשאחת הבנות הייתה נתפסת על חם, היו לכך סנקציות מיידיות, כגון הארכת זמן ההשגחה לאחר הארוחות או – וזה היה הסיוט הגדול של כולן – שתיית אנשור.

שחר ראתה והבינה הכול, ומאחר שהרגישה שהעבירות האלה פוגעות בה איכשהו, אפילו התפתתה להלשין. במובן אחר זה גרם לה להרגיש שהיא מתקדמת מהבנות האחרות. עכשיו יכלה להביט לאחור על השנה שבילתה בבית השיקומי ולהבין שבניגוד למה שרעות הייתה אומרת, זה לא היה בזבוז זמן; היא למדה.

ההרגשה הזו נטעה בה ביטחון, אבל מדי יום במקלחת כל הביטחון הזה היה יורד לביוב. מחוץ לבית החולים שחר הייתה מסוגלת להעביר שבועות בלי להתקלח, אפילו בקיץ. היא הייתה הולכת, רצה ועושה קיק-בוקסינג בבגדי ספורט ארוכים, מזיעה, כמעט נחנקת מהצחנה של עצמה, מכחידה בשיטתיות כל סיכוי שאיזה גבר יימשך אליה מספיק כדי להתקרב יותר מדי.

אבל כאן לא הייתה לה ברירה. הכריחו אותה לטפל בעצמה.

כשהתפשטה הייתה מתמלאת תיעוב כלפי גופה. היא הייתה מתקלחת מהר ומסתבנת בספוג עבה כדי לא לגעת בעצמה, מסתכלת על התקרה כדי לא לראות את הבטן השמנה הגועלית, את המותניים הדוחים, את ירכיי הפרה, ואת השוקיים העבים הגסים, את כל גופה המזוויע. היא הייתה מכריחה את עצמה לשיר או לשרוק כדי להסיח את הדעת.

אחרי המקלחת תמיד הייתה נתקפת דחף להתקשר לרעות. אבל רעות לא ענתה ולא השיבה להודעותיה ולא התקשרה חזרה. בקיצור, מחקה אותה, באופן טיפוסי ביותר.

שחר התביישה לספר על כך לדפנה אך לבסוף סיפרה בדמעות.  

דפנה שאלה, "למה את עושה את זה לעצמך?"

שחר ידעה את התשובה, ולמרות זאת לא הייתה מסוגלת להגות אותה בקול רם. מרוב חולשה כמעט שמטה את הטלפון מידה.

באחד מרגעי השפל אפילו התקשרה לאמא שלה, המקבילה ללחתוך את עצמה בחיפוש אחר כאב קונקרטי ומובן יותר, שיפיג ולו על דרך ההמרה בלבד את הכאב העמום והמבעית שהציף אותה. אבל היא ניתקה בשנייה ששמעה את הקול הצרוד מעבר לקו. על כך כבר לא סיפרה לאיש.

*

באותם שבועות תיארה שחר באוזניי דפנה את חוויית האשפוז במונחים של הליכה על סף תהום: כל הזמן חוששת ליפול, מייחלת לכך בסתר. שני דברים שמרו על יציבותה: הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, והפחד לאכזב את דפנה.

היא התייצבה בזמן לארוחות, הקפידה על התפריט, שיתפה פעולה בטיפול הדיאטני ובשיחות עם ענת, העובדה הסוציאלית. היא עלתה במשקל באופן מדוד – חצי קילו בשבוע – על פי התוכנית. בהתחלה נבהלה מהבהלה של עצמה, אבל דפנה עזרה לה לראות כיצד הפעם היא פוחדת שלא תעלה במשקל יותר משהיא פוחדת כן לעלות. ושחר הודתה שזה משנה הכול.

בקבוצות הטיפוליות התנהגה למופת והתאמצה להשתתף בלי להשתלט, שלא יגידו עליה שהיא בריונית. היא השתדלה לשמור על עצמה ולא לפסוע למלכודות שבהן נפלה באשפוזים קודמים, כולל זה שבו הכירה את רעות. הפעם מיעטה להתערות עם הבנות האחרות. זאת הייתה התקופה הבודדה בחייה, אפילו יותר מאשר בימיה הראשונים בבית השיקומי, לפני כמעט שנה וחצי. כל יום הסתיים אותו הדבר, כשהיא טומנת את ראשה בכרית ובוכה עד שהיא נרדמת.

*

אחרי חודש הייתה שחר מוכנה להניף דגל לבן. הקול שעודד אותה להמשיך להיאבק לא יכול עוד לגבור על הקול האחר, המרושע, שלא חדל לפתות אותה להקיא, להרעיב את עצמה, להיכנע.

זו הייתה מלחמת הישרדות תמידית והיא דלדלה את שחר לגמרי והתישה את כוח הרצון שלה.

ודווקא אז השתחררה רוני, השותפה שלה לחדר, והיא התבשרה שמצרפים לה מישהי חדשה.

רוני הייתה האנורקטית הקלאסית, יצור אנמי וחרד שמפחד מהצל של עצמו ולא מוציא מהפה מילה. היא בילתה את מרבית זמנה בכתיבה ביומן, ולכן הייתה השותפה המושלמת בשביל שחר. חדרן היה דוגמא ומופת לאזור נקי מסימפטומים, מרחב קטן ויחסית בטוח, מעין מקלט.

בניגוד לדעה הרווחת במחלקה, שחר השלתה את עצמה איכשהו לחשוב שמיטתה של רוני תישאר ריקה. המחשבה הנעימה הזאת החזיקה אותה בזמנים הקשים, כשנדמה היה לה שכל השאר פועל נגדה. כשד"ר כץ זימן אותה למשרדו ובישר לה ביובש על השינוי בתנאי המגורים שלה, שחר הפצירה, התחננה ובכתה. היא התפוצצה מזעם, איימה שתעזוב את המחלקה מיד. הצרחות שלה הדהדו בחוץ כך שכולם יכלו לשמוע. היא ניסתה הכול, ללא הואיל. ד"ר כץ ישב מולה בפנים שלווים וחתומים, מחכה בסבלנות שתמצה פחות או יותר את כל שלבי היגון לנגד עיניו, מאפשר לה לחתום את ההתפרצות ביבבה חרישית, והחלטתו עומדת בעינה.

היא רצה מיד והתקשרה לדפנה, בתקווה שתוכל למשוך באיזה חוט למענה, אבל אחרי עשרים דקות של בכי ותלונות, שבמהלכן ניסתה דפנה לשכנע אותה שהעולם פחות קודר משנדמה לה, היא הציעה שיתעמקו בנושא בשיחתן השבועית בעוד יומיים, ושחר אמרה "הבנתי, אין לך זמן בשבילי," וניתקה.

*

היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים.

שחר ישבה עם עוד כמה בנות מחוץ למועדון, בעמדת תצפית אל הכניסה למחלקה, כשגבר גבוה בשיער כסוף וחליפה כחולה פסע פנימה. הוא לא דמה במאום למבקר הממוצע במחלקה הזאת, הוא הקרין הצלחה. אחריו השתרכה בחורה נמוכה ושחורת שיער, לבושה בקפושון שחור.

שחר ידעה מיד שהיא מכירה אותה, אך לא זכרה מהיכן וממתי.

האיש המצליח פנה לתמי המזכירה ובתום בירור קצר ניגש אל חדרו של ד"ר כץ והבחורה הצעירה אחריו. בעודם ממתינים סקרה הבחורה את המחלקה באופן המוזר ביותר, כאילו נחשפה לראשונה למציאות ועדיין לא ראתה לפניה אלא צללים נטולי צורה. במבט ראשון קשה היה לזהות שהיא לא בריאה. פניה היו חיוורים אך נאים. את העיגולים הכהים שחיתלו את עיניה ניתן היה לייחס לחוסר שינה או לאלרגיה כלשהי, ואילו הסווטשרט השחור הענקי, עם סמל הגולגולת שעל הגב, הגיע כמעט עד ברכיה והסווה לחלוטין את הגוף שתחתיו.

בעודה משקיפה עליה מרחוק ניסתה שחר לאתר את הנקודה בעבר שבה פגשה אותה. הבנות האחרות הביטו בה אף הן, מתלחששות בסקרנות ובהתרגשות. וכשאחת הבנות אמרה, "זאת רומי נכטיילר," לבה החמיץ פעימה והיא רצה לחדרה והתקשרה לדפנה. אבל דפנה לא ענתה. אז היא פנתה לענת, העובדת הסוציאלית, נכנסה למשרדה בלי לדפוק ואמרה שהיא לא מסוגלת להיות באותו חדר עם רומי נכטיילר, שהיא בחורה "נתעבת."

"מה יש ברומי שמעורר בך את הרגשות העוצמתיים האלה?" חקרה ענת, ועוררה בשחר רצון להדביק לה סטירה.

שחר חזרה על אותה מנגינה: רומי היא יצור נבזי ורקוב מבפנים. לבסוף קמה כשענת הייתה באמצע משפט ואמרה "את לא עוזרת לי, לא בא לי יותר על השיחה הזאת."

כשחזרה לחדרה מצאה את רומי יושבת על מיטתה החדשה וניגשה אליה בצעדים מאיימים.

"את לא פונה אליי," אמרה ונופפה באצבע. "את לא מדברת איתי. מבחינתי, את לא קיימת. ברור, גברת אווה X?"

שפתיה הדקות וחסרות הצבע של רומי התעקלו לצורה הדומה לחיוך, אך החיוך דהה לפני שהספיק להופיע. פניה הצחורים, הזרועים נמשים אפרפרים, שקעו בערפול חושים.

"כן," היא אמרה באיטיות, "אני לגמרי מבינה מאיפה את באה."

שחר הביטה ישירות בעיניים השחורות האלה, שהיו מרוחקות כעיניו של אדם מת.

היא הבחינה בפלומה השחרחרה שמעל לשפתיים ובפאות הלחיים, בעצם הבריח הבולטת שלה, שבצבצה מתוך הסווטשרט, ובעצמות הבולטות לא פחות של מפרקי כפות ידיה. משם הסיטה את מבטה אל החלון הפתוח, ורומי מיד חיקתה אותה ושייטה בעקבותיה.

"אני שוקלת עשרים ושמונה קילו," אמרה רומי כמתוך פיהוק. "כמה את?"

שחר שיגרה לעברה מבט מצמית.

"עוד מילה ואני רוצחת אותך, שמעת?"

"בטח. אני הרי פה, לא?"

שחר כבר הייתה ליד הדלת כשההד השיג אותה.

"יש לי סיגריות," אמרה רומי. "אל תהססי לבקש."

שחר התכווצה, נשמה עמוק ויצאה.

*

כל אותו יום הסתובבה שחר במחלקה בסערת נפש. כשרומי לא הופיעה לארוחת הצהריים והערב, היא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. כשהסתיימה ההשגחה, כמה מהבנות הלכו לבקר את רומי בחדר. הן התאספו סביב מיטתה כאילו הייתה אלילה. הן הפגיזו אותה בשאלות, והיא ענתה בחוסר חשק מופגן.

שחר הרגישה כלואה בחוץ. כל כמה דקות ניגשה לבדוק אם הן עדיין שם. כשפקעה סבלנותה, היא התפרצה פנימה.

"יאללה, בנות, להתפנות."

הן מיד הלכו.

באותו לילה שחר התהפכה במיטתה והתקשתה להירדם. נשימותיה של רומי הציקו לה. היא ידעה שגם היא ערה.

לפתע בקע הקול מתוך אפלת החדר.

"קוראים לך שחר, נכון?"

שחר לא ענתה.

"את שחר, נכון?"

דממה.

"שמעתי עליך. אני חברה של מיקה. הבנתי שבירמנתם יחד ב"צפע". אני חושבת שפעם ראיתי אותך. את נורא יפה."

"אני ישנה."

"אה, סליחה. חשבתי שגם את לא מצליחה להירדם."

"אני מנסה. ואת מפריעה לי."

"שוב, סליחה. אני אשתוק, מבטיחה. רק רציתי להגיד שאת נורא יפה בעיניי."

*

בלילה הבא שוב נדדה שנתה של שחר ושוב היא ידעה שהיא לא לבד. היא חששה שרומי שוב תדבר אליה. כשהתהפכה במיטה ברגע של תסכול, זה קרה.

"זאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אני מבינה."

אל תעני לה, אל תתני לכלבה כלום.

"שחר?"

לא לענות, לא לענות.

"שחר, את ערה?"

סתמי את הפה!!!

"לי בכל אופן זאת הפעם הראשונה פה, אבל את בטח כבר יודעת את זה. אמרו לי שהמחלקה זה סוף הדרך, שמכאן אין יותר לאן להתדרדר וכל הג'ז הזה. מה את אומרת?"

שחר פקחה עיניים ונעצה מבט מיואש בתקרה.

"האמת שזה נשמע לי בולשיט," אמרה רומי. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה, "ואת יודעת מה עוד סיפרו לי? שזה כמו להיכנס לכלא. ואנס את פה זה מכניס אותך לזהות של המחלה או משהו כזה. ככה אמרה לי הפסיכולוגית שלי, אבל נראה לי שהיא מדברת מקנאה. היא חתיכת דבה. מה דעתך?"

"דעתי היא שאת אוכלת את הראש."

"מעניין," אמרה רומי בלי נימה. "ומה עוד את חושבת?"

"על מה?"

"על מה שהפסיכולוגית שלי אמרה."

שחר לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. דוקטרינת ההתעלמות קרסה.

"תגידי את פה כדי להרגיז אותי?"

"חלילה וחס. אני פה כי הכריחו אותי."

"אז את לא רוצה להחלים?" שאלה שחר.

"להחלים ממה?"

*

עד מהרה רכשה לעצמה רומי מעמד בתור המטופלת הקשה ביותר במחלקה. אפילו ד"ר כץ הודה שטרם נתקל בהתנגדות כה חריפה לטיפול. רומי סירבה להכניס אוכל לפה ולבלוע אותו, מה שאילץ את הצוות לנקוט אמצעים יותר ויותר קיצוניים, שלא ננקטו במחלקה שנים.

בהתחלה ניסו הליך רגיל של הזנה מלאכותית, אבל רומי פשוט הייתה מסירה את הזונדה ומעיפה אותה. אז הצמידו לה את השפופרת לאף כמו נזם, אבל היא ניתקה אותה ותוך כדי כך פצעה את האף. בסוף קשרו אותה למיטה. בחורה שבקושי מסוגלת לשאת את הראש בלי שיישמט מרוב חולשה נאבקה בחירוף נפש והסתכנה בשבירת העצמות הדקות נטולות הסידן, עד שנדרשו שלושה אנשי צוות לרתק אותה למיטה. גם בקבוצות הטיפוליות היא לא שיתפה פעולה. היא סירבה להסיר את הקפושון מראשה ופשוט ישבה שם, מכונסת בתוך עצמה, מקרינה חוסר עניין, מבטה תועה אל מחוץ לחלון.

שחר לא יכלה לסבול את זה. הן היו חולפות זו על פני זו במחלקה בלי להחליף מילה. התקשורת ביניהן התקיימה רק בלילות, ותמיד ביוזמתה של רומי, אבל לשחר נדמה שהיא מצויה בכל מקום, בוחנת אותה, שוחרת את רעתה.

לילה אחד רומי שאלה, "אז את רוצה להחלים?"

"כן."

"ממה?"

"מלחרבן לעצמי את החיים."

"מעניין. אז את רוצה להפסיק?"

"כן."

"אבל לא תהיי יפה יותר."

"על הזין שלי."

"ואחרי שתפסיקי, מה יהיה?"

"אני פשוט אחיה. תעזבי אותי."

"מה גורם לך לחשוב שהפעם תצליחי?"

"ס'תמי ת'כוס," אמרה שחר, הפנתה לה את הגב ונדרה שלא להקשיב לה. אך כעבור כמה שניות שאלה, "מי הכריח אותך לבוא לפה?"

"הפסיכיאטרית שלי אמרה שאם אני אמשיך ככה אני אמות תוך שנה מדום לב, אז ההורים שלי נבהלו. בעיקר אבא שלי. אז הוא התחיל לערבב את כל העולם ואשתו, כולל שר הבריאות, אגב, כדי להשיג צו אשפוז. אבל הם לא מבינים."

"מה הם לא מבינים?"

"שהגוף שלי לא צריך אוכל כדי להתקיים."

"זיבי."

"אל תאמיני."

"אני לא מאמינה."

"זה בגלל שאת מקנאה."

*

למחרת נכנסה שחר לחדר של ענת בלי לדפוק על הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, רומי משגעת לה את השכל, היא רעה, רוע מזוקק וטהור. והיא מתעללת בה.

"מה היא עושה?" שאלה ענת באהדה.

"את לא מבינה," אמרה שחר. "זה לא מה שהיא עושה, היא פשוט שם, היא רוצה להרוס לכולנו. אסור לה להיות כאן."

ענת התחילה להגיד משהו אך שחר נכנסה לדבריה.

"את לא מבינה כמה הבחורה הזאת חולה."

"מה זאת אומרת?"

שחר שאבה אוויר פנימה, ואז שחררה את הסוד שכרסם בה מאז שהגיעה הבחורה החדשה. למרות שהיא רק בת תשע-עשרה, רומי היא סלבריטאית בקהילת האנורקטיות והבולמיות, אושיית פרו-אנה. יש לה בלוג שבו היא מטיפה להרעבה עצמית, משיאה עצות להקאה יעילה ומקדמת את אידיאל היופי החולני, בין היתר, על-ידי העלאת תמונות עירום של נשים עם מראה שלדי.

"היא קוראת לעצמה אווה X."

"גם הבנות האחרות יודעות שזו היא?"

"ברור שהן מעריצות אותה ומקנאות בה בגלל שהיא הכי רזה, וגם שמעתי חלק מהן מדברות על האווה הזאת, אבל לא נראה לי שהן יודעות שזאת היא."

"ואיך את יודעת?"

 "הכרתי אותה פעם."

*

בלילות הבאים שחר לא עצמה עין. היא פחדה מהכול – שרומי תדבר אליה שוב או שתחטוף דום לב ובבוקר היא תמצא גופה במיטה הסמוכה. היא הייתה עצבנית ותשושה כל הזמן. בבקרים התקשתה לקום מהמיטה. היה עליה להתאמץ כדי לגרור את עצמה לחדר האוכל. היא ביקרה אצל האחות כמה פעמים ביום כדי להתלונן על מיגרנות ובחילות וכאבי בטן. היא התחננה בפני הדיאטנית שלה שתקל עליה בתפריט, משמע פחות מזון, פחות קלוריות. בארוחות התפתתה לצמצם אך ידעה שאם יבחינו זה הסוף שלה. רק פעם אחת, כשלא יכלה לשלוט בעצמה, פיזרה כמות מגוחכת של מלח על האורז, אבל מיד התחרטה. השקילות היומיות נהיו מקור לחרדה גדולה, עכשיו לא בגלל האפשרות שלא תעלה במשקל אלא בגלל האפשרות שכן תעלה. והיא המשיכה לעלות, בדיוק חצי קילו בשבוע, לפי התוכנית.

ולפתע החלה לשים לב שמשאלה מוכרת מתגנבת פנימה: היא רצתה לחתוך את עצמה כדי להקל את הכאב המייסר שהרעיל את נשמתה. אבל היא לא ידעה איך, נדמה היה שכל התחבולות ששלטה בהן בעבר נמחקו לגמרי מזיכרונה. ובכל פעם שנכנסה למקלחת רצתה להכניס אצבע לגרון ולהקיא הכול החוצה, אבל הייתה משוכנעת שד"ר כץ רק מחכה להזדמנות להעיף אותה ולא הייתה מוכנה לתת לו את העונג. היא התהלכה ברחבי המחלקה באי-שקט. בקבוצות הייתה יושבת מרוחקת ושקטה. כשנשאלה שאלה ישירה הייתה ממלמלת "אין לי כוח לדבר."

יותר ויותר הייתה מהרהרת, מתוך עוגמת-נפש של ממש, במצבה השפל; טובעת בייאוש בנוגע לסיכוי שאי פעם תברא לעצמה "חיים ששווה לחיותם" כפי שניסחה זאת דפנה, שידעה טוב יותר מכל אדם אחר כיצד לצייר עבור שחר אופק ורדרד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר אליה.

היא גם הפסיקה להתקשר לרעות. סתם התעלמות לא הספיקה לה יותר, היא רצתה להיפגע ממש. אז היא התקשרה לאמא שלה, בידיעה שהשיחות האלה תמיד נגמרות רע.

ואמה לא אכזבה. הן לא דיברו כמעט שנה וכששחר סיפרה לה מהיכן היא מתקשרת, היא אמרה לה, "הסכימו לקבל אותך? כנראה את לא רזה מספיק!"

*

בוקר אחד נכנסה שחר לבלוג של אווה X וראתה שהוא פעיל. היא נדהמה לגלות שהיא ממשיכה להעלות את הגיגיה החולניים מתוך המחלקה. דמה התרתח. באותו יום הגיעה עצבנית במיוחד לקבוצה הדינמית. חצי שעה ישבה בלי לדבר, גופה רוטט, מחשבותיה מתרוצצות.

לפתע פנתה אליה ענת ושאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"שחר, מה עובר עליך לאחרונה?"

"מה עובר עליי? אני נגעלת ממה שקורה פה. איך שכולן מלקקות לרומי. והיא שמה עליכן זין!"

"שחר," אמרה ענת.

"מה שחר? זאת אשמתי שכולן שפוטות מפגרות ולא קולטות איך היא דופקת אותן? שתהרוס לעצמה אם היא רוצה, לא לאחרות."

"שחר, אני מבקשת ממך להירגע."

"מה להירגע, מצדי שתמות."

"אנחנו לא מדברות פה ככה, שחר."

"על הזין שלי."

"שחר, אני מבקשת שתצאי."

"שתמות הזונה. את מבינה?" שחר קמה בזעם והעיפה את הכיסא שלה.

היא התקרבה לרומי.

"תמותי כבר!" צרחה, "תמותי!"

החיים נשאבו מהחלל. כל הבנות הביטו בשחר בבהלה ובתמהון. רומי פשוט ישבה שם בעיניים חלולות והבעה של אדם חירש.

*

בלילה פנתה רומי לשחר כאילו לא קרה כלום.

"זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הכריח אותי להיות פה?"

"נו."

"אז זאת צביעות מצדו. כי אם יש בעיה, ואני לא אומרת שיש בעיה, אבל אם יש אז הוא אשם. הוא ואמא שלי. אבל בעיקר הוא. לך יש אבא?"

"לא."

"ואמא?"

"בקושי."

"איפה אבא שלך?"

"מת."

"אוי, אני מצטערת לשמוע. מתי זה קרה?"

"מזמן."

"בת כמה היית?"

"תשע."

"הו, זה ממש פיצי-מיצי."

"סוג של."

"יש לך זכרונות ממנו?"

"לא הרבה."

"מה כן?"

שחר התהפכה כלפי רומי, שהתבוננה בה בסקרנות.

"אמא שלי תמיד הייתה קוראת לו לב-אבן."

"מצחיק."

"זאת לא הייתה בדיחה."

"אופס, סליחה. אז למה היא קראה לו ככה?"

"לא משנה."

"ומה הרגשת כשהוא מת?"

"מה?"

"מעניין אותי לדעת פשוט."

"למה? מה לך ולי?"

"אני פשוט מתעניינת בדברים כאלה, כמו מה מרגישים כשמישהו מת."

"את ממש חולה, את יודעת את זה?"

"לא מהפרספקטיבה שלי."

"את מזיינת בשכל."

"בבקשה תגידי לי."

"מה להגיד?"

"איך הרגשת?"

"שמחתי! מרוצה?"

"מעניין… אפשר לשאול למה?"

"לא."

"בסדר. אני לא אשאל… אז בעצם את עשית את זה."

"מה?"

"הרגת אותו, את אבא שלך."

"מה זה!?"

"אם שמחת סימן שקיווית לזה, שביקשת את זה, בטח גם התפללת. זה אומר שאת גרמת לזה לקרות. יש לך כוחות."

שחר לא הגיבה. זמן מה שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה. לבסוף התיישבה ואמרה, "תגידי, מה זה החרא הזה?"

"סליחה?" שאלה רומי והתיישבה.

"את מסרבת לאכול, את נלחמת איתם כל יום כמו משוגעת. את עושה את כל הבלגן הזה כשברור שאת לא רוצה להיות פה. אז למה את לא עפה מכאן?"

רומי נעצה בה מבט בחשכה.

"תראי, שחר, מה שאת צריכה להבין זה שיש צו אשפ-"

"זה זיון מוח," אמרה שחר. "את נהנית מזה."

"זה פשוט לא נכון."

"לא, אני חושבת שזה נכון מאוד. את נהנית מהמאבק, מזה שקושרים אותך וכל החרא הזה. כי את חולה בראש!"

"את טועה."

"כן? נראה אותך! יש פה חלון, ואנחנו בקומה ראשונה. את יכולה פשוט לפתוח אותו ולצאת."

"באמת?"

"זה יותר קל ממה שנדמה לך."

רומי קמה מהמיטה וניגשה לחלון. זמן מה עמדה ובחנה את נתיב המילוט ואז הפנתה זוג עיניים שואלות לשחר.

"די, רומי, את כבר לא ילדה קטנה, אי אפשר להכריח אותך לחיות."

"מעניין," אמרה רומי וחזרה למיטה.

*

באותו לילה שוב חלמה שחר על אנשי האבן, וכרגיל קדמה לחלום אותה תחושה ייחודית שאין לה מילים, שלא חוותה בשום מצב אחר. רשרוש פנימי התרחב בהדרגה עד שנהיה לטלטלה מצמררת. היא פרכסה במיטה מתוך שינה וגנחה חלושות.

בחלום מצאה את עצמה מגיחה מתוך האין אל מקום שכבר הייתה בו בעבר. לנגד עיניה היא רואה אגם בלב הרים שפסגותיהם המושלגות משתקפות במים הזכים.

דממה מופלאה שורה סביב, עד שמפלח אותה קול המשוטים. אי מזה צצה סירת עץ ובה אנשי האבן. סמוך לחרטום ניצב איש האבן הגדול מכולם, והוא עטוי שריון קשקשים ונושא אלה כבדה ושואג בקול מקפיא דם בשפה שרק היא מבינה.

הוא צורח לאנשי האבן שלו לחתור חזק יותר, במרץ, לא לעצור.

ורק היא לבדה יודעת שהם בדרכם לפשוט על העיירה השוכנת מעבר להרים בכוונה לבזוז אותה ולזרוע בה הרס וחורבן, לאנוס את כל הנשים.

והמשוטים קורעים את המים, והאדוות שהם מחוללים נפוצות לכל עבר.

והרעש גובר.

והיא מתענה על המיטה, מתהפכת וגונחת, כל גופה מתעוות.

וכמו תמיד, כשאנשי האבן מגיעים ליבשה, היא מתעוררת.

היא פקחה עיניים, הכול מטושטש.

כולה בעתה וזיעה קרה. אבל רוח קרירה צלפה בלחיה. החלון היה פתוח. הווילון התנופף. עוד בוקר הפציע והחדר נשטף קרני שמש לבנות.

סוף סוף המיטה שלצדה הייתה ריקה.

דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה.  בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.

היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "

”יהיה בסדר. "

"תודה, אבל לא. "

באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.

"מה? "

"את יכולה לקבל אחת. "

היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."

"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.

"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."

"רק אחת."

"אתה באמת רציני."

ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות  וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.

הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.

עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.

מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.

"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות  את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.

"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."

"מה עשית?"

"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על  העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."

"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.

"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"

"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.

"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.

"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.

"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."

"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.

"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"

"הייתה לך חברה קודם?"

 "הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "

"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."

"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד  חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "

"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"

"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.

מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."

האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "

"אין לי בגד ים."

"אני תמיד מביא אחד נוסף."

הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים  ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "

"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."

הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.

הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?

בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.

"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.

"מעולה," אמר דיוויד.

"הבגד ים מתאים? "

דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.

"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.

מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.

"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה –  ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.

"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו –  מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.

בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "

מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.

"למה אתה מתכוון?"

"השחייה."

"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.

"משהו מטריד אותך?"

"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.

מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "

"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "

"רוצה לספר לי על זה? "

"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "

"נשמע כמו בעיית תחבורה. "

דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."

"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "

"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא  כל כך בטוח."

"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"

"כן."

"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."

"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."

"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."

הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.

"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.

"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "

הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.

"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."

"תודה."

"רוצה שנתקלח יחד?"

"מה?"

"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "

"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "

הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.

הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.

אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.

"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "

מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."

כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.

הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.

הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.

"איך היה? "

"שונה. "

"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "

"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."

"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"

הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?

"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.

"יש לך ריח של כלור. "

"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."

"הלכת לשחות? עם מיילס? "

"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."

"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.

האם תמיד רצה להציל אנשים?

"הו," קראה רוז.

"את בסדר? "

"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.

הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.

לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "

"אתה…"

"מה?"

"אמרת את השם שלו."

מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "

"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."

"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.

דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "

"גם אני. הכאבתי לך?"

"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."

היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."

הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.

כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות,  הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "

דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.

אור השמש התגנב אל תוך החדר ויצר מסגרת לבנה סביב הווילון הכהה הקצר שבקושי כיסה את החלון. הזוהר סביב החלון המואפל הזכיר לו את הריבוע השחור של מלביץ'. הוא נאנח. ורה היתה צוחקת למחשבה המגוחכת הזו. הוא ישב על קצה המיטה, וחש אי נחת בנוגע לתכניותיו. הקופסה היתה בסלון והוא רצה לגשת, לפתוח אותה ולחוות איזו חוויה מיסטית.

הוא החליט שיכסה את כל המראות בבית. זה לא היה רגע שבו ביקש לעמוד מול המציאות, אלא זמן לברוח ממנה. האם עליו להחליף את בגדיו? הוא הרשה לעצמו להיעדר מהעבודה היום ולבש את בגדי הבית מתוך הרגל. אבל האם זה הולם? יתכן שכן. אחרי הכול, רוב הבילויים המשותפים שלהם היו בסופי שבוע ובחופשות.

הוא התחיל את המשימה שלו בכיסוי פניה של כל מראה ומראה בתשומת לב קפדנית. כשסיים, ניקה את האבק מן ההדום שוורה אהבה לשבת עליו.

הוא לקח את החבילה והניח אותה בזהירות לצד ההדום. הוא פתח את הקופסה ומצא בפנים קופסה נוספת. בקרטון הקטן יותר היה ראש קלקר שהחזיק את הפאה במקומה. הוא הוריד אותה ונשם נשימה עמוקה. לא היה לה הריח שלה, אבל המראה היה מושלם. הוא הניח את הפאה על שערו המסורק בקפידה. הוא ישב בלי נוע וקרא את המסר שנכתב על החשבונית:

"לבקשתך, סידרנו את שיערה של אשתך על פי התמונה ששלחת לנו."

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. 

מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.

הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:

– הוא עכשיו במלבורן.

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.

– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?

– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.

היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".

אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי. 

עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.

– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.

יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.

בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:

– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!

ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:

– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun

מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.

* * *

היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:

– בואי!

כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.

– בואי!

לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!

– אֶוולין! אֶווי!

הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.


*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.