1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement1, כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus2. כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose3. היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte.4"

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.


*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

(התרגום מוקדש בכבוד ובהוקרה רבה לפרופסור ששון סומך, שתרגם את הסיפור לראשונה בשנת 1977)

"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור",  והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער.

הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות. ילדים מסולסלי פיאות השתעשעו בינות להריסות ולירק ועוררו את פליאתם של הילדים שבאו אתנו להיפרד מסבתם: "בנים עם צמות? איך אפשר?"

בתווך, רחבה גדולה של אספלט מאובק בלב השכונה ששמה המוכר לנו הוא מוסררה. שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".

השוטר אנפף וסינן מבין שיניו את המילה "יציאה" והתכוון בכך ללמדני שיעור: היציאה, לאמור, היציאה מגן עדן, היא הדבר החשוב ולא הכניסה ל"שם"!  גם שוטר המכס לא רצה  כנראה שנחמיץ את הלקח. שכן כאשר התנשקנו עם אימא לפרידה, אמר: "מי שיוצא מכאן לא חוזר אף פעם"!

אני חושב שהרהורים דומים רדפו גם את אימא בימיה האחרונים עמנו. כאשר התאספו הידידים ובני המשפחה בביתה ערב הנסיעה לירושלים, אמרה: "זכיתי לראות במו עיני, בעודני בחיים, את הבאים לניחום המתאבלים עלי." ובבוקר, כשירדנו במורד הסמטה התלולה אל המכונית, פנתה לאחור והורתה בידה אל עצי הזית והמִשמש היבשים ואל מפתן הבית ותהתה: "עשרים שנה גרתי פה, וכמה פעמים עליתי וירדתי בסמטה הזאת!"

כשעברה המכונית ליד בית הקברות שבפרוור העיר, פנתה וקראה אל קרוביה ואל ידידיה המתים: "מדוע לא התמזל מזלי להיקבר כאן? ומי יניח פרחים על קבר נכדתי?" בשנת 1940, כש"עלתה לרגל" לירושלים, ניבא לה מגיד עתידות שהיא עתידה למות בעיר הקודש. האם תתממש נבואתו בסופו של דבר?

בת שבעים וחמש היא ועדיין לא התנסתה ברגשות האלה שלופתים את הלב ומפוררים אותו. הרגשות האלה שמשאירים ריקנות בנפש ומועקה בחזה, כמו ייסורי מצפון. געגועים למולדת. אבל אילו נשאלה מה המשמעות של המילה הזאת, "מולדת", הייתה מתבלבלת, כמו שהתבלבלה באותיות של המילה הזאת כשנתקלה בה בספר התפילה: האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה ומכתש הקוּבֶּה שירשה מאמהּ (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקוּבֶה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה!

המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה:

"הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן עירום —  לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום — לשווא טָרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשׂת כנף ופרחת.

אילו נאמר לה שכל זה הוא "המולדת", לא היתה מבינה יותר משהבינה קודם לכן. אבל עכשיו, כשהיא משקיפה על "שטח ההפקר" ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בִּתה ואומרת: "מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!"

אחיה הזקן, שבא מן הכפר להיפרד ממנה, נד בראשו ללא הרף ופניו מביעות כאב ותמיהה. ה"דבר" המסתורי הזה, שאחותו מקוננת על שהיא משאירה אותו מאחור ואינה יכולה לקחת אותו אתה — דבר זה יקר מאוד גם ללבו.

 אמר לו שכן שלנו:

"אבל בסוף אתה תחתום להם על חוזה המכירה כי החוק לצידם".

הזקן הכפרי פנה אלי ואמר:

"שמע, בן אחותי, פעם אחת שמרנו במִקשה, אני ואבי ואחי הקטן. פתאום נחתה על השדה להקת חוגלות. אחי מיהר לקחת רובה ציד, כאילו הוא גבר. אבי התעלף מצחוק. אתה זוכר איך היה סבא שלך צוחק? 'שמע ילד, ציד חוגלות הוא עיסוק לגברים!' אבל הקטן שלנו היה עקשן. כעבור שעה הוא חזר אלינו ובידו, הפלא ופלא, חוגלה חיה. השתוממנו. והוא, השובב הקטן, רקד והתגאה בשלל שלו. אבי קרא: 'אבל לא שמענו קול ירייה!' הצייד הקטן ענה לו: 'כישפתי את הרובה, אבא!'; ואותי הוא השביע באבי-אבות-אבותי שלא אגלה את הסוד לאבינו: הוא ראה את העוף המסכן בין מלתעותיו של חתול גדול ורץ ורץ אחרי החתול משׂיח אל שׂיח ובין קני התירס, עד שחילץ אותו. זהו, ועכשיו הם מצפים ממני שאחתום על מסמך מכירה של הזיכרונות האלה? כמה חסרי אונים החוקים שלהם!

עצה לי אליך, שלא תבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים. לא מפני שהבתים ההרוסים והנטושים מפתים אותם לחפש בהם את מנורת הקסמים ואת הרפתקאות עלאא' אלדין. ולא מפני שהפאות המסולסלות מעלות על שפתיהם שאלות שעלולות לסבך אותך במצב ביש. לא, אלא מפני שברחוב המוביל אל שער מנדלבאום לא פוסקת, אף לא לרגע, תנועת המכוניות החוצות אותו במהירות אירופית בבואן "משם" או בצאתן "מכאן" – מכוניות אמריקאיות מפוארות שנוסעיהן לבושים בהידור, בחליפות מטופחות ובחולצות צבעוניות, או במדי צבא שנתפרו כדי להתאים שיישפכו עליהן טיפות ויסקי ולא טיפות דם.

המכוניות האלה הן של אנשי שביתת הנשק, ועדות הפיקוח, האו"ם והשגרירים והקונסולים של מדינות המערב, רעיותיהם והטבחים של רעיותיהם, וה"בּרים" והיפהפיות שלהם. הן נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלנו" כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלנו", כדרכם של בני תרבות, ואחר כך חוצות את "שטח ההפקר", נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלהם", כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלהם", כדרכם של בני תרבות, ולכבד זה את זה בחפיסות סיגריות, להתלוצץ זה עם זה וכדומה. נערכת פה תחרות בין ישראל וירדן, וההפך נכון גם כן.  

על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: "היוצא אינו חוזר", ואף לא חוק גן עדן: "הנכנס אינו יוצא". כבוד המשקיף יכול לסעוד את ארוחת הצהריים במלון פילדלפיה ואת ארוחת הערב במלון עדן, והחיוך המנומס לא סר מעל פניו לא בבוקר ולא בערב.

כשפנתה אחותי אל החייל העומד ליד "השער שלנו" בבקשה שירשה לה ללוות את אמהּ עד השער הירדני, השיב החייל: "אסור, גבירתי!"

"אבל אני רואה את הזרים האלה נכנסים וגם יוצאים כאילו הם בבית שלהם, ואפילו עוד יותר."

"לכל אחד מותר להיכנס ולצאת דרך השערים האלה חוץ מאשר לבני הארץ, גבירתי הנכבדה."

 והשוטר אמר:  "אבקשכם להתרחק מהכביש. זה כביש ראשי סואן." וקטע את דיבורו כדי להחליף דברים עם נוסעי מכונית שהגיעה (האם זו היתה מכונית "יוצאת" או "נכנסת"?) וכולם צחקו, הם אליו והוא אליהם. אבל אנחנו לא הבנו מה מצחיק כאן.

"יש סוף לכל דבר, אפילו לשעת פרידה!" אמר שוטר המכס.

מן השער "שלנו" יצאה אישה זקנה, נשענת על מקלה, לעבר השער "שלהם", והתחילה לחצות את "שטח ההפקר" כשהיא מפנה מזמן לזמן את ראשה ומנפנפת בידה, ומתקדמת הלאה. למה עכשיו, דווקא עכשיו, היא נזכרת בבנה שמת לפני שלושים שנה כשנפל לה בין הידיים מהאינטרסול? ולמה עכשיו, דווקא עכשיו, היא מרגישה נקיפות מצפון.

מבין ההריסות, בצד שממול, הגיח חייל גבה קומה, לראשו כאפייה ועקאל, וקיבל את פני הזקנה "הנכנסת" ונעמד לדבר אתה. שניהם הביטו לעברנו.

אנחנו עמדנו כאן, עם הילדים שלנו, ונפנפנו בידינו. לפנינו עמד חייל גבה קומה, גלוי ראש, ודיבר אתנו. אנחנו הבטנו לעברם, והוא אמר לנו שאי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד נוסף.

למה הוא אמר לנו: "היא כאילו עברה עכשיו את עמק המוות שאין ממנו חזרה. זו מציאות של מלחמה, גבולות ושל שער מנדלבאום. אבקשכם לפנות מקום למעבר מכונית של או"ם!"

פתאום נחלץ מתוכנו גוף קטן מלא חיים, כמו כדור שנבעט מרגלו של כדורגלן מצטיין לעבר שערה של הקבוצה היריבה, והדבר הקטן הזה רץ קדימה, חצה את רחבת "שטח ההפקר", ואנחנו ראינו, נאלמים דום מרוב תדהמה, שבתי הקטנה היא שרצה אל סבתה וקוראת: סבתא, סבתא!" הנה היא עוברת את "שטח ההפקר", הנה היא מגיעה אל סבתה וסבתה מחבקת אותה בזרועותיה.

מרחוק ראינו את החייל בכאפייה ובעקאל משפיל את ראשו ארצה. עיניים חדות לי וראיתי אותו חופר ברגלו באדמה. ואילו השוטר שעמד בחיבוק ידיים בפתח משרדו נכנס אל המשרד, ושוטר המכס פשפש בכיסיו וחיפש משהו שכנראה אבד לו פתאום.

 איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את "עמק המוות שאין ממנו חזרה" וחזרה ממנו וביטלה את ה"מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום".

ילדה בורה שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש. איזו  תמימונת! כיוון שראתה שהיא לא מפליגה אל מעבר לים לארצות אחרות, דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחר עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהיתה רגילה לעשות יומיום? בייחוד שלנגד עיניה מכוניות חוצות את "שטח ההפקר" הלוך ושוב , ממש כמו המכוניות ליד ביתה. פה מדברים עברית, ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה האחת עם נינה ובאחרת עם סוּסוּ.

שוטר המכס נואש כנראה מלמצוא את "מה שאיבד" (יש סוף לכל דבר, אפילו למצב ביש), שכן כשם שהתחיל במלאכת החיפוש המתישה כך גם חדל ממנה פתאום, ואז כעכע בגרונו ואז אמר לחייל כמשתתף באבלו: "ילדה בורה…"

"אבקשכם, רבותי, להתרחק מהכביש, שלא ייפול אחד הילדים שלכם בין גלגלי המכוניות שנוסעות פה במהירות, כמו שאתם רואים."

והוא התרחק ראשון.

ובכן, אתה מבין למה יעצתי לך לא לבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים? כי ההיגיון שלהם פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!

 

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


א.

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו-נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המועצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן-השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד, יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אני מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות-לא-מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנחם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי-תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות-של-הרף-עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח-שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי-בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל  תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר-כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת-אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק , מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה-של-חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי-בר-יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר-ר-ר-ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם-כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות, אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות-לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת-משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו-שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם זאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות-בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו-הבין פתאום) שאי-אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידו והלך לביתו.

ב.

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה'כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא-ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי-הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או-אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות-עשויות-נייר-עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככת-בלא-קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא או מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל-של-עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא-אחת, ללכידות לא-מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי-השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי-פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל"שיוויתי" על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם-מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך שאתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי-השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב-אנגלי-יבש.

ג.

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי-בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות-קונדס על אוזנו של ילד. הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה-בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית-דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקןף עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


לקראת הסוף המתקרב של חופשת הקיץ שלי וימים ספורים לפני שובי לעבודה במכללה למורים בתחילת השבוע השלישי של ספטמבר, הרגעתי את אשתי, זליכה א-נַדְ'רי, שהתלוננה שמחכות לה מלאכות רבות בדירה שלנו באוראן, ואמרתי לה שלא נתעכב אפילו יום אחד נוסף. ביקשתי ממנה שתתכונן לנסיעה מחר. אחר כך יצאתי. ואחרי מטרים אחדים – שלושים, זה היה המספר לפי צעדיי הקטנים לפני שנים – נעמדתי על המדרכה שממול, עמידה עגומה שכמותה לא עמדתי קודם לכן, לפני ביתו של חיים בן מימון, שנראה דומם כמו יצור שהתאבן, כרוך על הריק שהשתכן בו מזמן שהגורל סילק, לפני שלושה חודשים, את אחרוני דייריו שאינם עוד.

התקרבתי. כשעמדתי על יד הדלת השותקת, אותה דלת שלפני עשרים ושמונה שנים ראיתי את חיים יוצא ממנה עם ילקוטו כדי ללכת אתי בפעם הראשונה לבית הספר ז'יל פֶרי, הסרתי את ידי מחתיכת המתכת הקרה שתלויה במסגרת קטנה עם מדבקה שכתוב עליה בכתב יד "מפתח הבית", זה היה המפתח שהכנסתי לחור המנעול וסובבתי פעמיים. נכנסתי, ושוב פעם תקפה אותי תחושה שלא תקפה אותי אפילו ביום שחזרתי אל בית סבתי אחרי מותה, התחושה שכובדו של השקט הוא אולי הכובד שרובץ על הפרוזדור שאינו ארוך ואינו רחב מאוד, והמרצפות שלו אדומות ושני קירותיו צבועים בחום בהיר מאוד. השקט הזה שאינו חדל להשתיק את הדלתות של שלושת החדרים ושל המטבח, שניים מכל צד זה מול זה ודלתותיהם פתוחות כולן, רק הדלת המוליכה אל החצר האחורית נעולה.

כל דבר, כל הרהיטים, נראו לי עומדים במקומם במצב שבו עזב אותם חיים בפעם האחרונה, כמו שרציתי שיישארו מאז שהנחיתי את המשרתת עַוְנייה שלא תזיז שם שום דבר כשהיא מנקה את הבית פעם בשבועיים ומשקה כל שבוע בגינה שבחצר את הצמחים שזקוקים להשקיה.

כמה ארוך יותר נראָה לי הפרוזדור וכמה גדול יותר שעון הקיר שלו – כאילו שזה קורה לי בפעם הראשונה – ממה שהם נראו לי כשהייתי עובר שם בילדותי! וכמה רחב יותר נראה לי חדר השינה של חיים עם חלונו הנשקף אל הרחוב ולו וילון לבן מקושט בדגם של טווס ـ עכשיו החדר הזה הוא ספרייה ויש בו כיסא מבמבוק ושולחן מלבֵּני מעץ אלון שעדיין מונחים עליו עט נוצה פַּרקֶר וקסת דיו שחורה תוצרת ווֹטֶרמן, וביניהם יומן. כשנכנסתי לפני חודשיים וראיתי אותו, נמשכתי אליו כאילו נעניתי לקריאת קול מעורפל שאמר לי שהוא הונח ככה כדי שאשים לב אליו, לולי כן היה חיים תוחב אותו למקום אחר שלא היו רואים אותו שם, או היה משלב אותו בין הספרים על אחד ממדפי הספרייה. למרות זה היססתי רגעים אחדים לפני שפתחתי אותו.

והנה חדרם של הוריו, שהיה לחדר השינה שלו אחרי מותם. גם לו יש חלון, עם תריס רפפות, והוא פונה אל הרחוב והוא מוגף. עדיין נמצא בו הארון שמשני צדדיו המצעים והכיסויים מסודרים על שני שולחנות, ונמצאת בו המיטה הגדולה עם שתי שידותיה, שעל האחת אהיל ועל האחרת מנורת שבעת הקנים וספר תורה בכריכת עור חומה כהה.

גם חדר האורחים היה שם עם חלונו הגדול שהווילון שלו שקוף, מעוטר בגבעולי שיבולת שועל, והוא פונה אל החצר, עם שתי הספות ושתי כורסאות העץ שלו בעלות המסעדים והשולחן העומד ביניהן על שטיח ـ פה שָׁתינו לפני שלושים שנה אני וזליכה קפה שהגיש לנו חיים אחרי שניצל בבוקר יום העצמאות מחטיפה ועינויים. על הקיר הראשון, מימין, תלויים שלושה ציורי שמן, ועל הקיר האחר יש תצלומים ממוסגרים מוגדלים של פלג הגוף העליון: האחד של משה, אביו של חיים, בטורבן מאריג צמר משובח, והאחר של אמו, זהירה סמאח. כמה דומה היתה בעיני, במבטה הטוב והשלו ובעדיים שלאוזניה ולצווארה ובכיסוי הראש המהודק שלראשה, לסבתי רַבּיעה! והתצלום השלישי, של חיים עצמו משנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר ז'יל פֶרי, עורר בי געגועים אל הישיבה אתו אל שולחן אחד, אל ריח הדיו וקולות הנפץ של עצי ההסקה, וצלצול השעון, אל הצפיפות והדוחק של הסמטה ואל כיכר העירייה בימים המושלגים כשידינו כדורי שלג זה בזה, ואל הנחל, בימי הקיץ, כששחינו פעם ערומים והתגלה לנו שאנחנו נימולים.

"מאז הגיל הזה, היה לתווי פניך הנעימים ולהופעתך השקטה ולעיניך החולמות כוח משיכה חבוי," לחשתי.

כשנדמָה לי שהוא מחייך, הוספתי:

«אתה זוכר את התעלול האחרון שלנו?», איך נבהלנו מהצעקה של אלפונסו בטיסט כשהיינו תלויים על עץ אגס במטע שבחווה שלו על יד השפה המערבית של הנחל בשכונה הדרומית וקפצנו ארצה והסתננו כמו שני שועלים נוכלים בין חוטי התיל של הגדר ופתחנו בריצה, שנינו במכנסיים קצרים וחולצות טריקו וסנדלי גומי, ולא פנינו לשום כיוון עד שהופיע לעינינו גשר הקשתות העילי ובקרבתו שמענו נהמת מנוע של מכונית, שכאשר פניתי הצידה בחטף ראיתי אותה מתחילה לגמוא מאחורינו את דרך העפר שעל יד המסבאה סיגוֹרה והיא מעלה אבק כבד ככובד כעסו של אלפונסו בטיסט שהחזיק בכוח את ההגה וגם לחץ בכוח על דוושת הבנזין ובתוך כך ראה בדמיונו, ככה חשבתי לי, מה הוא עומד לעשות בבנו של הערבי ובבנה של היהודייה.

"כי הוא הכיר אותנו," הזכיר לי חיים כעבור שנים במסעדה של "מלון המזרח" שאכלנו שם את ארוחת הצהריים שלנו וגלגלנו שיחה על המקרה ההוא, ודיברנו על מורנו לשעבר, מסיה חַימֶה סאנשֶׁז, שימים אחדים קודם לכן ליווינו אותו אל מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות הנוצרי בעיר המזרחית ונזכרנו בקשיחותו ובהגינותו כלפי כל התלמידים, בלי שום משוא פנים, ורק מההספד שספדו לו נודע לנו שהוא היה אחד הקומוניסטים שלחמו בשורות הרפובליקאים נגד פרנקו.

בעיצומה של שעת מנוחת הצהריים ההיא היינו בעיני אלפונסו בטיסט — היום אין לי ספק בכך — ארורים יותר משני שדים קטנים בזמן שנסע מאחורינו והוא רותח מכעס ומחליף מהירויות או מסובב את ההגה ימינה ושמאל. על פי תיאורו של חיים בשעת אותה ארוחת הצהריים, הוא דמיין לעצמו שתפס אותנו, מותשים כליל וכנועים, וזרק אותנו כשתי חיות שניצודו לתא המטען של מכוניתו והחזיר אותנו קשורים גב אל גב אל אותו עץ אגס עצמו. אחר כך שבר כמה ענפים של עצים אחרים, עצי שזיף ותפוח, והעלה והוריד את סכום הפיצויים שהוא עומד לדרוש מבני שתי המשפחות של הגנבים הקטנים, ככה הוא כינה אותנו, ואמר שאם לא ישלמו יגיש נגדנו תלונה.

עד עכשיו אוחזת אותי צמרמורת הבהלה ההיא בכל פעם שאני נזכר איך עמדה מכוניתו של אלפונסו בטיסט להשיג אותנו בין המסבאה לגשר הקשתות שהוואדי עובר תחתיו, שכן החולשה כבר התחילה לזחול אל ברכי וההתנשפות של חיים מאחורי עוד הגבירה את הפחד שלי – חששתי שהוא עלול ליפול – ואז צץ בראשי הרעיון שנשליך את עצמנו למים, וסימנתי לו בידי שיבוא אחרי. בבת אחת סטינו ימינה אל הוואדי, מנופפים בזרועותינו כציפורים, וגלשנו במדרון והשלכנו את עצמנו למים והתחלנו לשחות לרוחב הוואדי כמו בונים לעבר הגדה שממול, וכשהגענו אליה פנינו לאחור בפחד וראינו את אלפונסו בטיסט שיצא ממכוניתו ורץ בעקבותינו ונעמד על הגדה ונהם והניף את ידו לעברנו באיום, ואנחנו צחקנו ופנינו לאחור והסתתרנו במטע הזיתים הצפוף.

בדרכנו לשוב אל השביל עברנו את מסילת הברזל ונכנסנו לרחוב זֶ'רוויל שכמו שאר הרחובות היה כמעט שומם באותה שעת צהריים לוהטת, חוץ ממכונית שעברה בחריקת מנוע ורעש גלגלים על האספלט או האישה ההיא שעברה בכובע הטרופי הלבן שלה או האיש שעמד על המדרכה בצלו של דולב ועישן סיגריה.

אילו נפלתי היה תופס אותי כמו ארנב," אמר חיים.

צחקתי.

"ואני ידעתי שהלשון שלך יצאה החוצה כמו לשון של גור."

"נכון. אבל מאין נחת עליך הרעיון?"

עניתי שאינני יודע, ניחשתי רק שכך תתקצר הדרך.

"למזלנו, בימי הקיץ זרימת הנחל קלה וחלקה, לולי כן היינו טובעים!" הוסיף חיים כשהוא צובט ומושך שוב ושוב את בגדיו הנדבקים פעם לבטנו ופעם לירכיו.

"זה לא היה קורה, כי הפחד העניק לנו כוח לחצות ים!" אמרתי וניערתי משערי את שארית המים.

חיים הניף את אגרופיו לאות ניצחון, צחק בשמחה ואני הצטרפתי לצחוקו.

ואז, אחרי שעברנו את כיכר השעון, פוסעים קרוב לשעון השמש שצורתו צורת קובייה והולכים בלי להתבלבל ממבטו החשדן של השוטר, נגלה לעינינו, משמאל, בית הספר ז'יל פרי, ונעמדנו, מַפנים אליו את פנינו בשתיקה. מה רבים הקולות שמילאו אותו שש שנים בשמחה, בצער ובתככים!

אחר כך פנינו, יד ביד, אל השביל, ממזרח לבית העירייה בעל גג הרעפים השחור. מימיננו "מלון המזרח" בסוף רחוב איזְלי, ולא הרחק מבתי משפחותינו מצאנו לנו מקלט בצריף נטוש חסר גג בקצה השביל והתיישבנו על שתי אבנים תחת השמש הקופחת. בזמן שחיכינו שבגדינו יתייבשו שִׁחזרנו את מה שזממנו נגד מקס בטיסט חברנו לספסל הלימודים, העניין שבגללו הוא התלונן עלינו באוזני אביו אלפונסו – הוא טען שלעגנו לו פעם בחצר בית הספר מפני שהרטיב את מכנסיו כשהמורה קרא לו אל הלוח לפתור פעולה עם שבר עשרוני. ושפעם אחרת צחקנו עליו כשהעמיד פנים שהוא יודע בעל פה את משל העורב והשועל, ונכשל. הוא אמר לאביו שבדרך כלל מסיֶה סאנשֶׁז מעמיד פנים שהוא לא רואה ולא שומע כלום.

"אני יודע, בני," אמר לו אביו, "כי אדון סאנשז' אוהד את המקומיים, היהודים והמוסלמים."

עד מהרה התפשטו דבריו אלה ועוררו הדים וכששמע זאת מסיה סאנשז הוא הקדיש את השיעור באזרחות לסוגיית האתיקה של היושרה. הוא כתב על הלוח: "המורה בבית הספר נוהג בתלמידיו בלי משוא פנים ואינו מפלה ביניהם על בסיס דת או גזע", והורה לנו להעתיק את המשפט למחברותינו.

אבל מה שמקס הסתיר מאביו הוא שנענינו לפיתויים שפיתה אותנו בַּממתקים ובשוקולד שהיו לו בכיסים ועזרנו לו לפעמים על יד שער בית הספר, לפני הכניסה וביציאה, להכין את שיעורי הבית ולפתור את התרגילים.

ביום שאדון אלפונסו בטיסט ביקר אצל מנהל בית הספר ודרש ממנו הבהרה זומן המורה מסיה סאנשז ונשאל אם נכון הדבר. הוא הכחיש בתוקף ואולם אדון אלפונסו בטיסט לא השתכנע ואיים שיפסיק את תרומות צדקה שלו לבית הספר אם לא יינקטו צעדים נגד שני התלמידים העבריינים, ארסלאן בנו של אל-קאיד וחיים בנו של היהודי (רק אחר כך נודע לי שאלפונסו בטיסט נמנה עם תומכי המרשל פֶּטן). המנהל הציע לו לערוך מיד במשרדו עימות בינינו ובין בנו כדי לברר מה קרה. אבל אלפונסו בטיסט חזר בו ואמר שהפעם הוא שותק אבל אם יפגעו שוב בבנו יתלונן בפני ראש העירייה בכבודו ובעצמו.

בהתחשב בתוצאות העלובות שהשיג מקס לעומת התוצאות המצוינות שהשגנו אנחנו, הבנו שנינו, שני השדים הקטנים, שאף אחד לא יעז להעניש אותנו, לא בגירוש ולא בהעברה לבית ספר אחר ולא בהשעיה זמנית. ואפילו לא בשלילת ארוחת הצהריים במסעדה של בית הספר או בהרחקה מן הצפייה החודשית בסרט באולם הגדול. עם זאת, המנהל נזף בנו בעל פה בנוכחות המורה שלנו.

כשעמדתי באותו רגע מול התצלום של חיים, התפלאתי איך התיישב לו בראשנו הרעיון להתנקם ככה באביו של מקס. אבל דבר אחד ידעתי, כמוני כחיים, ובזה היינו בטוחים, שאלפונסו בטיסט לא ישוב להתלונן עלינו בפני מנהל בית הספר ז'יל פרי, כי בניגוד לבנו מקס, שנשאר כיתה, אנחנו זכינו בתחרות הכניסה לשנה השישית ולא עמדנו לחזור עוד לבית הספר הזה.

באותה שנה מלאו לנו שתים-עשרה. מלחמת העולם השנייה עמדה בשנה ההיא להסתיים כעבור שנה.

כשהפכתי את גבי לתמונתו של חיים בדרכי לצאת, נעמדתי שוב לפני היומן שבין העט לקסת הדיו, היססתי כמה רגעים, ואז שמתי פעמיי במסדרון אל דלת היציאה.

 

הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה 1  על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.  

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.


לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו 1

1

 

האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה?

הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים!

האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך?

שום דבר לא יועיל עכשיו. מה שחשוב, שהוא הגיע הביתה לבסוף ועיניו חבקו את הים הזה אחרי מסע תלאות שאין הוא זוכר ממנו הרבה ושארך שני עידנים מחייו.

שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה כאשר סחבו אותך מן העולם הזה.

 הקֵש על הדלת עכשיו. הכול נגמר. הקש.

 

2

 

כשנפגשו בפעם הראשונה, כל המחיצות והגבולות נמסו. ונמס הכפור של עידן הפרידה. אבל המולדת, החלום, היתה לשיר בוער בחזה ובראש.

היא נתנה מנוחה לעיניה על עיניו, ונערמה לשכון בגופו. ריסיה ציירוהו יפה להפליא למרות ריח הדימום שנדף מאיבריו המכוסים במלח הימים.

פקח היטב את עיניך. אתה רואה אותה? את אשתך, שאתה רושם עכשיו את מפת תוויה כדי שתזכור היטב. היא ישֵנה כפצע השוכֵן בין פרקיך המקועקעים בצלקות הכלא. אהבת אותה. לא היית גיבור רומנטי שכבש את לִבן של יפהפיות השכונה, אבל כל אחד מכם התיישב בדימום של האחר, מולדת שמסדרת את פניה מחדש. בפעם הראשונה שראית אותה היית ימאי שמתפרנס במקומות הכי מטונפים וכל רכושו רָעָב וחלומות להיאבק למענם, ובלבו הוא מטפח תקווה למצוא לו אישה שתחמם את לילותיו.

הוא עמד והרהר והים קופץ לפני עיניו בעוצמה שאין לה שיעור. הוא גילה בפעם הראשונה את העולמות הכחולים האלה. הוא שם את ידו על הדלת הסגורה שעדיין לא העז להקיש עליה.

"אלוהים! בין הים ובין תא האסירים לא מפריד אלא טפח, ובכל זאת הוא רחוק."

האינך יודע? הרי כבר עברת את העשור השלישי שלך, ועכשיו אתה מפחד שזו אשר אהבה בך את ריח הרעב והים וחלקה אתך את החלום לא תכיר אותך! שש שנים, שושלות מלכים שלמות נפלו וקמו בהן. אתה שב אליה מבטן הגלות של מרתפי הכלא הקרים. בעיניך הרועדות רשום הנצח. איך יצאת משם ואיבריך מחוברים לגופך. העינויים היו אכזריים. בעיר, הילדים רצו אחריך וצעקו. בתי הקפה והרחובות והסמטאות המלוכלכות יידו בך אבנים. כאחד המשוגעים נחשבת, כי בזמן הזה לבשו תווי פניך עֶריה ופחד.

"כל שאלותיך המתישות נשארו בלי מענה."

הפעם היית ז'אן וַלז'אן 2 שנקבר חי בגלל פרוסת לחם שגנב כאשר הרעב צר על ארבעת הרבעים, והמוות שכב עם אלפי הפיות המתמרדים.

זאבים. זאבים. זאבים.

 

3

 

אתה זוכר אותם היטב. הם היו לילה של חיפושיות שחורות. הם הוליכו אותך, שטוף זיעה, כחיות פרא מטורפות. ואז חבריך נשאו אותך, כנושאים סדק בראש ומוקש בלב. הבנתָ היטב שיוליכו אותך אל מקום שמי שפוקד אותו לא ישוב לעולם, כי גופך הדיף את ריח הליל, והם שונאים אנשים מן הזן הזה. עמדת מול הים בפעם העשרים וחיפשת עבודה ועיניך רוחצות בעצב. הסכמת באי-רצון תמורת כמה פרנקים רעבים.. כעבור שנים הציפו אותך שיטפונות אדירים של אזהרות כי יצאת מחוג השתיקה והטענת את תודעתך בחומר נפץ.

אתה חשוד.  

ביקשו את ראשך באשמת הפרת הסדר בעיר והפצת עלונים מחתרתיים.

האזיקים פצעו את פרקי ידיך בכמיהה משונה. חלומות הילדוּת הקטנים שלך נקרעו על גבי סוסי הפחד וחיפושיות הלילה, משטרת המזל הביש. העלו אותך על ג'יפ שסבב בכל הרחובות והשכונות הצרות בעיר הנגועה הזאת. חבריך מהים ליוו אותך לדרכך האחרונה בשתיקה. הפצע בחזותיהם חדר והגיע עד הלב.

פָּרקו אותך אל צינוק חשוך וצרחו לך בפרצוף כשהופקרת כל כולך להימכר לחדרי העינויים.  

"מחק מזיכרונך את כְּחול הים."

"אבל הים הוא נשמת עירי הרעבה."

"אינך משם עוד, אין לך עיר."

על תווי פניך הרחבים הופיעו ניצנים של עקשנות, ומכל עבר ניתכו עליך בעיטות וצרו עליך שוטים. הדם ניגר בשטף מִגפּיך הרצוחים בעיצומו של היום. לא היית גיבור אגדי ולשווא ניסית למחות את צבע הים מעיניך. 

אמרת בלבך:

"זהירות, הצבעים הם עצמך ובשרך, יימחו, תיעלם איתם גם אתה."

פתאום נזכרת שאינך אלא צבע כחול ותו לא.

 

4

 

במרחק לא גדול פרצה הרכבת בצווחה חדה. הוא ידע היטב שבין רכבת שבאה ורכבת שנוסעת יש עידנים של מאבק במוות. החלום יצא מהזיכרון שלו מעוּות ומשותק. על מפת פניו וגופו הרועד הצטיירה טרגדיה שנזכרה בכל רגע ורגע שלה על אנחותיו וגניחותיו. והכול, צפירת הרכבת וצעקות האסירים, התערבב והתלכד יחד לתמונה טעונה במוות ובהרס וברגעים של אימה שאין לעמוד בפניה.

כשהשליכו אותך אל מעגל החקירות והעינויים היה הקור כידון שהשתכן בגופך. היית שקט למרות הצרחות שהחרישו את אוזניך, שתקת שתיקת שלגים, אבל הם היו חזקים ממך.

"לווה את עצמך למנוחות בצינוק הזה."

אחד מהם היה בפניך. עיניו עיני חתול, פניו מצולקות מאבעבועות. הפחד רעד בעיניך כאיילה שבורחת מפני זאבה זקנה.

הם צחקו זה עם זה כשקירבו אל אפך בקבוק יין. אמרת:

"אני שותה רק בנסיבות מיוחדות ובחברת ידידים."

אחד מהם צחק:

"גם אנחנו ידידים."

כאשר גילית בעיניך הקרועות לרווחה שהבקבוק ריק, ידעת את הסוד.

הם הושיבו אותך על בקבוק היין עירום כעכבר שעוד לא פקח את עיניו.   

לפניך נָבְלה אישה… חברה למאבק… מעולפת כסחבה בלויה. היא נאחזה באחד מהם אבל הוא לא ריחם עליה. הוא דחף אותה והיא נפלה והארץ הקפואה שימשה לה יצוע. בין שוקיה המפושקות צייר הדם צורות סוריאליסטיות. ואתה, הגיבור המובס, הסבת את עיניך מגופה השסוע ועצמת אותן בכוח רב. וניסית לשווא למחוק את התמונה מזיכרונך.

קיללת ופחדת שהם שמעו אותך:

"בני כלבה, הם יודעים מה הכי מכאיב והכי אכזרי."  

אחד מהם, ידו מגואלת בדמהּ, העיר אותך. 

"כולכם דומים כשהשתיקה חופרת בכם. ידידך מת. החבֵרה למאבק נפלה. ואתה, מָלאה סאת ייסוריך. אתה יודע שגם אתה תנבול, כמוך כמו כולם. דַבֵּר, ומיד נחזיר אותך לחיים."

כושי מרוּמה אכל את איבריך, ועוד דברים. תולעים בוקעים מכפות ידיך ובגוף הקרוע נובטים סכינים.

מלמלת מילים ששבו אחור אל גופך. היית בין מוות קרוב וחיים שהתרחקו.

"הה, הלוואי שאפגוש אותו ביער שומם…"

"ומה תעשה בו?"

"אסלק אותו מן החיים לעולם ועד. אהרוג אותו בלי שמץ של חרטה. גוף האישה קדוש, אז איך זה נעם לו לקרוע אותו ולהטיל בו מום? בוודאי היה חולה ומובס."

השוט הצליף שוב על כפות ידיך והסכין חפר חריצים עמוקים בחזך.

"אם לא נקבל את הרשימה, אתה תמות פה. אמור לנו ונשחרר אותך מאתנו."

"על איזו רשימה אתם מדברים?"

"זו שיש לך בראש."

"בראש שלי אין כלום. האם עוד יש לי ראש?"

לפני שסיימת את המשפט התפתל השוט על גופך כנחש. הטמנת את ראשך בין ידיך והנחת לו לאכול אותך פיסה-פיסה ולהתענג על קריעתך לחתיכות.

 

5

 

היה יום שחור  משחור כשקיבלת את המברק שאמר:

הבוקר נעקרו הרחובות משורשיהם והסתלקו, אבל את ההפגנה הם ניצחו והימאים נסוגו. המושל צופה שהאירועים יישנו ולכן, בימים הבאים התפרסמו הודעות ונתלו כל מיני כרזות. ראשו של ח'אברא נתלה במכירה פומבית. כ.ס., מוחמד אַלהִם, קרס תחת העינויים כי לא הסכים לדבר, ערבּי הנמוך נתפס בים מחלק עלונים מחתרתיים ונורה. חוסיין בוּסָפָאיא נמצא בוקר אחד נפוח על חוף הים ובבטנו מונחים מסמכים מסוכנים. החברים לא שכחו את הפקודה.

העיר קיבלה עליה לפלוט את החדשות באמצעות מברקים ומכשירי רדיו שהיו קבועים בקצות הרחוב.

זה קרה כשהיית בכלא ושמות של אנשים שחלקו אתך את שמחת הים ואת אימתו נשרו מן הרשימה של האנשים שעוררו עליהם זעם. מספרים שכאשר שוב התפרצה ההפגנה היא היתה עזה מקודמותיה.

 

6

 

עכשיו אתה עומד כחייל ואינך מעז להקיש על הדלת

רק הקש על הדלת ותראה.

הנֵכר הורג אותך. הים נמצא כטפח ממך. אתה יכול להתחיל לחדור אל חלומך דרך שעריו הפתוחים לרווחה. לקפוץ פנימה ולרחוץ את גופך ולאחות את צלקותיך המדממות במימיו המלוחים. אתה יכול לעשות הכול בלי פחד. היֵה בטוח שזה נכון.   

אוּף. אל תפחד, כי עיני הכלבים שהורשו לשוב אל עריהם הרחוקות לא יעקבו אחריך. אבל דברים רבים קבועים ודחוקים בתוך הזיכרון. 

כל דבר נראה מוזר בעיניו. הבית הרובץ על יד הים שהקיא אותו, ותקרתו וכתליו מכורסמים. מלחי הים כילו את קירות העץ שלו והוא החל מתמוסס בהדרגה.    

"מן הבקתות האלה יצא בנך שחוף מן הרטיבות ומחבק את ירקוּת היער ונושא עמו את אותם המברקים והפקודות שנמים עכשיו במוחך."

הוא מישש את הדלת בשקט. היא היתה כבדה כעצבותו של מי שגילף אותה.

אלף פעם ופעם אמר לך לבך לברוח, ואפך נחבט בדלת הברזל הקשה ונשבר. כמה פעמים ניגרו המכות על רקותיך והשוט פילח את גבך. השומרים איימו שיהרגו אותך כדי שיראו וייראו, כי הפקר אתה ודמך מותר.

 

7

 

כשהשליכו אותך לצינוק שמו אותך בין ארבע קירות צרים דולפים והכריחו אותך לנקות את הביוב המקולקל ואת בתי השימוש ולאסוף את בדלי הסיגריות בזמן שעל גבך מפהקים מנות ההצלפות.

"כלבים ואבות של כלבים זה מה שהם. מניין באו ואיך גזלו את הארץ והפכו אותה לזירה של הרג יומיומי סודי? מניין באו והיכן היו קודם לכן?"

כל המשאלות מסורבות.

פעם קרה שהסחת את דעתך וחלמת חלום אחר שגודלו היה כגודל הירח הקבור. והנה נחת על ראשך רובהו של שומר הלילה והוא גרר אותך כפגר ונעל את דלת הצינוק שלך. ואז נרדמת בעל כורחך בגלל החבטה המרושעת. 

"אסור לחלום… לחלום אסור."

אלה המילים היחידות ששמעת לפני שנפלת.

בגדיך התקשו על עורך. שש שנים של שגרת התשה אינן דבר פשוט. בשנים האלה חלמת עד שאפסו כוחותיך. והתחרטת ברפיון על דברים אחרים.

והרחובות השוממים של עירך, שליוו את כל עתותיך ופרשׂת עליהם את לילותיך הקרים, זוכרים היטב את תווי פניך שעיצב הים.

הוא נערם בגופו כחילזון נטוש.

אתה מתמוסס בדמך עכשיו. בבטנך מייללות חביות המים והסבון שהשקו אותך בכוח כדי שתגלה את הרשימה שבראשך. וכשניגר הדם מכל חלקי גופך הבנת שאתה עומד למות בתוך הטינופת הזאת.

ואם תמות, אז מה? האם תיסוב הארץ בכיוון אחר? הכלב טוב ממך. והחוק לא יובס אחריך כי הוא קיים כדי להגן על חשובים וגדולים ממך.

 

8

 

הוא מישש שוב את הקיר. הבית נהיה זקן ישיש רדוף ימים, ותלאות היום-יום חרשו בו את חרישם.

"אוף. אזור אומץ. הקש על הדלת. הקש ולא תפסיד מאומה. מאחורי הלוחות האלה שתולעי הים העיוורות אכלו אותם נמצאות הפנים האחרות שלך, שם שוכן זוהר הנזר שמידתו כמידת הייסורים האלה והזיכרון הזה. הקש, הקש, כי לא תפסיד מאומה.    

טוּק. טוּק. טוּק.

אינך יודע איך נחתה ידך בכבדות על הדלת.

פתאום נדמָה לך שאתה שומע מזמור של הים מקִרבת מקום. עיניך מחליקות אל האור השוכן בים. נדמה לך שמנגינות עממיות מתנגנות, מנגינות שהשמיעו אנשים כחולים ששכנו בים ובַספינות.

אחר כך השתרר שקט גדול. הוא הרגיש שצער עמוק מעוות את מה שנשאר מתווי פניו. העידן הראשון מת  והותיר אחריו עידן מושחת ונגוע.

"אלוהים! הבוס השמן אולי יתאווה בחושך הזה לצרף אל הצי שלו את סירות הדייגים האחרונים ולמכור את עמלם בשוק. לפני שנים התנבא מגיד העתידות ואמר:

"כאשר ילך ז'אק, הבוס השמן עוד יהיה כאן."

ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד.

(הסתובבת קצת. נדמָה לך שהחלום מתפשט ולובש צורה של מפה חדשה כצורת הים.)

הרחובות המסתלקים עם צעקותיהם היו סגורים ומסוגרים בגוויות המבוקעות בתוך דוחק הלילה. ידי הדייגים היו משולבות זו בזו בצורה מופלאה בלשון המעטה. הן החזירו את הסירות ואת צבע הים ואת השירים היפים.

סבא, שלילה אחד בלע אותו הים, היה חוזר ואומר מימרה עתיקה:

"הנהר הוא חלומם של העניים. הים הוא חלומם של הזרים. והלילה הוא זיכרונם של האוהבים."

"למדת את זה היטב וחזרת על זה במקשה אחת כי חוברים בך הגלות והעוני. ואין בין הברואים מי שישווה לך באהבת החיים."

 

9

 

טוּק. טוּק. טוּק.

הקשתָ שוב מהר יותר.

"אדוני?"

שתיקה.

"אדוני? אתה זקוק למשהו? אנחנו כמוך, אין לנו שום דבר לתת לך חוץ מקצת חום, אם קר לך ואתה מפחד מהרעמים והגשמים."

בפתח הדלת דיברה אישה יגעה, ימיה מותשים והשנים כרסמוה כתולעים. בין קמטיה השחומים שכנו עידנים של מאבק במוות. אור הנר ושְׁחוֹר הלֵיל רשמו את תווי דמותה. 

"אדוני."

היא. היא השתנתה מעט מאוד.

הוא נפל על פני עיניה ככוכב לוהט. כל החלומות והערים הכחולות זרחו מכוח רושמהּ.  

 

10

 

לשווא ניסית למחות את זיכרונך.

פתאום היא פתחה את עיניה. וראתה אותך מאחורי הזקן העבות שגנב את אור פניך, ומעֵבר לקמטיך הרבים. היא חיבקה אותך בעוצמה והתכדרה בחזך ושכנה בו כקעקוע ירוק. היא קרסה על גופך כמו ים ומפרשים ברוח.

כשנפגשו בפעם השנייה, וכל אחד מהם גורר עמו רכבות של שנים עייפות, נעלמו כל המחיצות והגבולות. וכל אחד מהם סידר את פני האחר ועיצב את עיניו כְּים ומפה של המולדת הבורחת.    

"ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד."

זה היה העידן הראשון. וזה העידן השני. העידן היפה עתיד לצמוח.

עפעפי הים שלהם התרחבו בניסיון לשכוח את שנות האובדן והתרמית.

האם היא רק חלום בלהות שדומה לתרמית או יותר מזה?

ואולי היא היתה משהו אחר. הם גזלו ממך הכול. את המולדת. את חייך. את אשתך. את בניך, שמתו בהעדרך. גזלו ממך את האפשרות לאהוב.

עכשיו עליך ללמוד כל דבר מחדש. עליך ללמד את הורגך איך להיות בן אדם. תגיד לו שהמלחמה הסתיימה ועליו להתמסר לבניין ארץ שהיתה לאפר והיורשים הפכו אותה לאלמנה.

היורשים? היזהר מלומר את המילה הזאת. יאשימו אותך שאתה קומוניסט, כופר, אתיאיסט, לאוּמן, מתחזה למאמין, בוגד… לא חשוב. אל תאמר כלום ולמֵּד את הורגך לראות בך בן אדם כמוהו.

שמעת אותה ממלמלת:

"חזרתָ וזה כל מה שחשוב לי. עם הזמן נשקם את עצמנו."

עצמת את עיניך והיא שקעה במערבולת של בכי מר שלא ידעת מניין הוא נובע. 

 


 

*(הסיפור נכתב ב1977 ונכלל בקובץ הסיפורים "דגי הארץ הפראית", דאר אל-ג'מאל 2010 [ أسماك البر المتوحّش، دار الجمل، 2010]).