פרויקט הסיפור הקצר

search

מה ששימח אותו בנעוריו הפך לעול זִקנָתו. לפני ארבעים שנה, ווֹרמַאלד חשב לעצמו שאין דרך טובה יותר להעביר יום מאשר בציד ספרים. הוא רמס את מדרכות לונדון, אדיש לעייפות שלו ולסוליות נעליו השחוקות, תוך שהוא בוזז ספרים זולים ורק נוגע בקנאה בספרים שלא יכול היה להרשות לעצמו את מחירם. עכשיו, עדיין אסף ספרים, אך לא עבורו; הוא עבד כאספן מקצועי עבור סוחר ספרים גדול. בכל בוקר יצא לדרכו עם רשימת ספרים, שאותם יצטרך להשיג מהמוציא־לאור שלהם או לחפש בחנויות יד־שנייה. עכשיו, המדרכות היו קשות יותר ולא נרמסו כמו פעם. לקראת הצהריים רגליו נעשו רעועות ולעתים רבות קילל את הספרים עבי הכרס שכופפו את גבו.

אם רק יכול היה לזחול לאיזו פינה שקטה ונטולת ספרים שבה יוכל לנוח מבלי שיציקו לו.

לא כך דמיין, לפני ארבעים שנה, את הסיומת של חייו: הוא היה חכם וחשב שהעולם חייב להיכנע לו בסופו של דבר; שהעוני שלו לא יוכל לדכא את זעמו האציל; שעוד יש לו תקווה. היה לו חבר בעל אמצעים, שקרא את שיריו והעריץ אותם, כן־כן, ונשא בעלויות ההוצאה־לאור שלהם. איזה יום זה היה! הספר הכחול הקטן שלו חצה את הזמן לשניים; העולם עמל ויגע במשך עידנים אינספור עד להופעת הספר שלו, שסימן את תחילתו של עידן חדש. המבקרים התעלמו מהספר הכחול הקטן, והקונים לא חיפשו אותו בחנויות. כאילו זה משנה! ומה היתה ההתקבלות של אנדימיון או של מרד האיסלאם?[1]

בימים ההם היו לו שיער שופע, עיניים קורנות, ושפתיים שחייכו בפתיינות או בבוז. וגם כשלא היה לו מה לאכול, לא נתן לרעב להטריד אותו. היה לו מראה אצילי שהרגיש לו טבעי לגמרי בעודו הולך ברחוב "אֵרֶקטוֹס אַד סִידֵרָה טוֹלֵרָה ווּלְטוּס".[2] עכשיו, הכובע העלוב שחבש שימש להסתרת הקרחת; עיניו היו לחות ועמומות; והוא חרש את הרחוב כשמבטו נתון במדרכה. העולם היה חזק ממנו. הוא לא פרסם ספר נוסף, ואפילו לא היה לו עותק־משלו מהספר הכחול הקטן. כל תכונות נעוריו אבדו לו  – נתפזרו כמו זכרונות־חייו באתרי שממה, במעמקים מרוחקים.

בוקר אחד, כשהיה בחנות הספרים שעבד עבורה ורשם את רשימת הספרים היומית שהוכתבה לו בעל פה, קרה משהו מדהים.

"שִירֵי שַחֲרוּת מאת אלפרד וורמאלד, מו"ל: רובינסון, 1852."

ידו עצרה והוא הביט באדם שהכתיב לו.

"מה? כנראה לא שמעתי…"

"איזה משורר נשכח עם שם זהה לשלך, מר וורמאלד. הכותר נקרא שירי שחרות."

המכתיב חזר עבור וורמאלד על הפרטים, והוא רשם אותם באופן אוטומטי. לאחר מכן הוכתבו לו עוד שנים־עשר ספרים והרשימה הושלמה. רק אז הוא פנה אל המכתיב.

"תוכל לומר לי של מי ההזמנה?" קולו של וורמאלד רעד קצת. "אני מתכוון לשירי שחרות."

"רגע, אתה מתכוון לומר ש…?"

"אני כתבתי אותו. כן, הוצאתי ספר."

"איזה מקרה משונה. בוא נראה, מדובר בהזמנה של מר פְרֵשׁווֹטֶר מִרובע צ'יזיק.[3] אני מניח שיש לך עותק שתוכל לוותר עליו?"

וורמאלד הניד בראשו, מלמל כמה הערות לא־ברורות ויצא ליום העבודה שלו. מצב רוחו השתנה עליו. ובמקום ללכת בסבלנות אל היעד הראשון ברשימה שלו, הוא התחיל לשוטט ברחובות כשמחשבתו מפוזרת ומוסחת מרשלנותו המקצועית. הוא התחיל להבין בהדרגה כי מישהו בעולם רצה לרכוש את הספר הכחול הקטן שלו. דבר כזה עדיין לא קרה לו בשמונה השנים בהן עבד כאספן עבור החנות; מעולם לא חשב על האפשרות הזאת. מה המשמעות של זה? מי היה מר פרשווטר מִצ'יזיק?

לאחר זמן רב, שבו שוטט הרחק ממסלולו המתוכנן, הצליח להירגע ובחן את עצמו מול חלון ראווה של חנות. "אתה לא מבין?" אמר לעצמו, "זו האמת הפשוטה. מר פרשווטר מצ'יזיק רוצה את הספר שלך, רוצה אותו עד כדי כך שהזמין אותו במיוחד. הוא ללא ספק סטודנט לספרות, אולי אפילו משורר בעצמו. מישהו סיפר לו על שירי שחרות. מישהו הקריא לו שירים מתוכו. השירים ריגשו והלהיבו אותו, והוא תהה איך מעולם לא שמע את השם אלפרד וורמאלד. הוא כתב, תכף ומיד, לסוחר הספרים שלו."

האיש הזקן הזדקף, ונראה היה שניער מעליו כמה שנים זקנות. היו לו מספר מטבעות בכיסו, לכן החליט ללכת לפָּאבּ ושתה שם משקה חזק. עכשיו היה מוכן!

החיפוש שלו, באותו היום, היה לשווא. המוציא־לאור רובינסון, שפעל ב־1852, נעלם כבר מזמן ונשכח כמו סוחרי הספרים של רומא העתיקה. איש לא שמע על שירי שחרות. למחרת וורמאלד המשיך בחיפושיו חרף הייאוש העמוק שנאבק בו. ביום השלישי הוחלט לפרסם מודעה בביטאון המו"לים, אבל רק לאחר שפרסמו את המודעה פעם נוספת נתקבלה תגובה. גלויה הגיעה מסוחר ספרים מִברמינגהאם, שיכול היה לספק עותק אחד של שירי שחרות במצב "משומש מאוד", ושאחד הדפים הריקים שבסופו נתלש, תמורת מחיר של שילינג אחד. סיפרו על כך לוורמאלד וליבו געש. ההמתנה המתוחה והצעידות הקשות לכל חנות ודוכן שהכיר החלישו אותו באופן ניכר לעין. הוא סבל כעת מרעידות קבועות ביד שלו, ומכאבים משונים ברגל הנגדית ליד.

העותק של הספר הכחול, כפי שוורמאלד וידא (דבר שהפך למעין בדיחה על חשבונו בחנות), נשלח למר פרשווטר ביום שישי. בשבת בצהריים וורמאלד לבש את בגדיו הייצוגיים ביותר ונסע לצ'יזיק. הוא השיג בחשאי את כתובתו של מר פרשווטר מרשימת הלקוחות, כדי שמעסיקיו לא יחשדו בכוונותיו.

בית גדול; גינה ותיקה ומטופחת, שנמצאת כעת בשיא תפארתה הקיצית. וורמאלד ניער את ידיו ורגליו וניגש לדלת הראשית. מר פרשווטר עלול לא להיות בביתו; במקרה שכזה הדבר הנכון יהיה ללכת מבלי להשאיר את שמו ולכתוב לו מכתב. האם לא היה חכם יותר לכתוב מכתב מלכתחילה? אבל הוא כבר עמד מול הדלת והחליט לנסות את מזלו. כן, מר פרשווטר נמצא בבית, ומי מבקש? בפה יבש ולשון חצי־משותקת, קולו המשתנק אמר "אלפרד וורמאלד," ואז הזדרז לתקן, "מר אלפרד וורמאלד."

הוא הוּבל במסדרון אל הספרייה – ספרייה יפה ומפוארת, מהסוג, שלפני ארבעים שנה, היתה גורמת לו להתרגשות אלוהית. מר פרשווטר עמד ליד שולחן הכתיבה שלו; אדם בגיל העמידה עם פנים ממולחות ומגולחות, וגוף שמנמן. הוא קיבל את וורמאלד בנימוס מופתע.

"אדוני, אני אלפרד וורמאלד."

"אני חושש שאני לא זוכר את שמך."

וורמאלד הזקן הצטמרר לרגע ועיניו שוטטו בחדר. "קיבלת מסוחר הספרים שלך עותק של שירי שחרות," אמר בלשון כושלת; ופניו לבשו הבעה מוזרה שגרמה למר פרשווטר להרגיש בחוסר נוחות.        

"שירי שחרות? יכול להיות. אם מדובר בספר שירה אז כנראה שהספרן שלי הזמין אותו. לגבי מה רצית לדבר איתי?"

וורמאלד ציווה על עצמו להתעשת ובמבט מכובד־יותר שאל, "אתה אוסף ספרי שירה, אדוני?"

"כן, אני אספן. אך בנושא זה עליי להפנות אותך לספרן שלי. אני אוסף רק פריטים מסוימים. כרגע למשל, אני אוסף ספרי שירה מהעת הוויקטוריאנית של מו"לים שכבר לא קיימים. אני מבין שאתה במקצוע? אתה יותר ממוזמן לשלוח לי את הקטלוג שלך. אם כי בקרוב אני אעבור לרכוש כתבי עת מהתקופה הוויקטוריאנית המוקדמת. רצית משהו נוסף?"

"תודה אדוני, זה הכול." אמר וורמאלד והלך.

"איזה זקן מוזר." מלמל לעצמו מר פרשווטר. "סוחר ספרים שחוק, ככל הנראה. צריכים לבנות בית אבות בשבילם." הוא התיישב לשולחנו וחזר לקרוא בעותק החדש של מחירון הספרים העדכני.

[1]  אנדימיון היא פואמה של ג'ון קיטס ומרד האיסלאם היא פואמה של פרסי ביש שלי. שתי הפואמות יצאו לאור ב־1818 וזכו להתקבלות פושרת.

[2]  לטינית: כשפניו לכוכבים. חלק מתוך משפט מפורסם של אובידיוס במטמורפוזות, שנמצא בסיפור בריאת האדם על ידי פרומתיאוס. לפי הסיפור פרומתיאוס הבדיל את בני האדם מהחיות לפי מושא המבט שלהם: "ובזמן שחיות אחרות מסתכלות מטה אל האדמה הוא הורה לבני האדם שאת מבטם יכוונו אל השמיים כשפניהם לכוכבים."

[3]  אזור יוקרתי מאוד במערב לונדון.

8

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

8

מיכאל סגר אחריה את הדלת ומשב של קור חדר לדירה.

"שוב יורד שלג," היא נאנחה והניחה על הרצפה מזוודה קטנה.

אחר כך פשטה באטיות את הצעיף ואת הז'קט, ומיכאל מיהר לתלות אותם על אחד הווים וחייך במבוכה כשנתקלו זה בזה. קתרינה הייתה במקלחת, והוא הוביל את אווה למטבח ומזג לה כוס יין. "אני עדיין קצת חולה, אבל קצת יין בטח לא יזיק," אמרה והשיקה איתו כוס.

אחרי שלגמו, הניחו את כוסות היין ואווה דרשה סיור. היא שיבחה את מראה הדירה וכשנעמדו מול החלון בחדר השינה שצפה אל בית הקברות השתתקה לרגע קל. שניהם בהו בנוף ואז היא החלה לספר לו על השותפה שלה לדירה, אנטיפתית, חסרת גבולות ורודנית חסרת תקנה בכל הקשור להרגלי ניקיון ומוסר תשלומים. הוא חש הקלה כששמע את קתרינה יוצאת מהמקלחת. לאחר שהצטרפה אליהם מיכאל הרגיש מיותר והשאיר אותן לבדן, אבל גם מהמטבח הצליח לשמוע את סיפוריה של אווה על הסמסטר בצרפת שבוטל במפתיע, על כך שהיא חולה המון בזמן האחרון ועל השותפה, השותפה. לבסוף הן נכנסו למטבח.

"אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב עכשיו, בגלל המחלה והכול,״ אמרה אווה כשהסתכלה בראגו שמיכאל בישל. היא חזרה על המשפט עוד פעם או פעמיים ולבסוף הסכימה לקחת חצי מנת פסטה, ואחריה מנה נוספת. הם המשיכו לשבת סביב השולחן ולשתות, וכשקתרינה ואווה החלו להעלות זיכרונות מהגימנזיום במייסן, מיכאל הסתלק לסלון. גם משם שמע את אווה מבצעת את החיקוי הקבוע של המנהל שלהן, שעיקר גאוותו נבעה מכך שלסינג למד שם, באותו בית ספר בדיוק, אי אז באמצע המאה השמונה עשרה. אווה נכנסה למקלחת וקתרינה ומיכאל הציעו את המזרן שעל רצפת הסלון. הם התיישבו על הספה מול המרפסת (שעדיין לא הניחו בה ולו עציץ אחד) והתבוננו בשלג שהחל לרדת שוב. זה היה חורף ארוך וקר, הארוך ביותר במאה האחרונה, לטענת העיתונים. אף על פי שאפריל כבר היה בפתח, לא נראה עדיין סימן לסיומו.

"אתה בטוח שזה בסדר מבחינתך?"

"בטח, היא חברה שלך ועובר עליה משהו, אני מבין."

“כן. היא לא אמרה לי, אבל אני בטוחה שזה עניין של כמה ימים, לא יותר.״

לפני שמיכאל הספיק להגיב אווה יצאה מחדר הרחצה במגבת קצרה מדי, והוא הסתלק מהסלון בעודו סוקר את רצפת העץ ודורך על סימני הפסיעות שהשאירה. במטבח הוא חיסל את שאריות היין ובהה בדלת הסלון הסגורה.

כשקתרינה נכנסה למיטה מיכאל כבר ישן. למחרת בבוקר, כשהתעוררה, הוא נישק אותה לשלום ויצא, והיא אכלה את ארוחת הבוקר לבדה במטבח. דלת הסלון לא נפתחה עד שקתרינה יצאה לאוניברסיטה.

מיכאל חזר מהמשרד לקראת הערב. קתרינה טרם הגיעה ואווה בישלה במטבח, כלים מלוכלכים רבים נערמים סביבה. הוא בירך אותה לשלום והמשיך מיד לסלון הקפוא. אווה כיבתה את החימום ופתחה את החלון, תמיד ההתעקשות הזו על frische Luft [1]. המזרן הונח במרכז החדר וכמה בגדים היו פזורים סביבו ועל הספה. הוא בדק מיילים במחשב הנייד אף על פי שרק לפני רגע עשה זאת בעבודה, ואז מצא את עצמו מביט בעציץ ולא מצליח להחליט אם הוא חדש או ישן. אווה הצטרפה אליו כעבור כמה דקות. "מצטערת על הבלגן."

"שטויות," הוא ענה. "תרגישי כמו בבית."

היא אספה את בגדיה בזריזות והחלה לדחוף את המזרן לפינת החדר למרות מחאתו הרפה של מיכאל. הוא הבחין מיד בכך שהיא לא לובשת חזייה. זוג השדיים שלה ריקד מולו כשהתכופפה להכניס את הבגדים לתיק. הוא בהה בה, וכשהרימה את מבטה נתקלה במבטו וחייכה. סומק קל פשט בלחייו.

כעבור זמן קצר, במקלחת, הוא השתהה דקות ארוכות מתחת לזרם המים החמים ודמיין את אותם שדיים מלאים ויפים רוכנים מעליו. כששמע את הדלת נטרקת הפסיק, אך קתרינה לא נכנסה לומר לו שלום. בדרך מחדר הרחצה לחדר השינה הוא שמע שהן מנהלות שיחה ערה. הוא נשכב על המיטה והמשיך לדמיין את השדיים של אווה, כשהוא דרוך וער לרחשים שבחוץ. כעבור כמה דקות קתרינה נכנסה לחדר כדי להודיע לו שהאוכל יהיה מוכן עוד מעט. הוא העמיד פנים שהוא ישן, אך כשהתקרבה אליו הבחינה מיד בזקפה שהמגבת לא הצליחה להסתיר.

"מחרמנת אותך האורחת שלנו?"

מיכאל חייך ופקח עין אחת, וקתרינה הסתובבה והלכה לסגור את הדלת. כשחזרה הוא כבר עמד והיא ירדה על ברכיה והחלה ללקק את האשכים שלו באותן תנועות קטנות ומדויקות שאהב כל כך. כשהתחילה למצוץ לו הוא משך את החולצה מעל ראשה וחפן את שדיה הקטנים ביד אחת. את היד השנייה הניח על לחיה, מלטף אותה ונהנה להרגיש את הלסת שלה, את הזין שלו. אווה קראה להם מהמטבח שניות אחדות לפני שגמר ופלט אנקה קולנית שנותרה תלויה באוויר רגע ארוך מדי. צחוקה של אווה נשמע מבעד לדלת הסגורה. קתרינה ניגבה את השאריות בנייר טואלט ולבשה חזרה את חולצתה, ומיכאל נשכב על המיטה ונשם בכבדות. לפני שיצאה היא הגניבה אליו חיוך וביקשה שלא יירדם כמו תמיד. לא, הפעם לא נרדם.

אווה בישלה מרק תפוחי אדמה וטיגנה נקניקיות שהביאה איתה מהביקור האחרון אצל אביה הקצב בקירשדורף. מיכאל פתח בירות לשלושתם והקפיד לציין יותר מפעם אחת שהכול נראה מצוין. "למישהו השתפר מצב הרוח," אמרה אווה וקרצה לעברו. משטח העץ היה מכוסה בקליפות תפוחי אדמה ובצל, ומיכאל וקתרינה הביטו בו מדי פעם בפעם כשלגמו מהמרק הסמיך מדי. בסוף הארוחה מיכאל קם לשטוף כלים ואווה החלה לספר על הביקור הקצר אצל אביה.

"לא ייאמן איך שבכפר שלי, תמיד כשאני מגיעה עם מישהו, מיד מתחילות הלחישות מאחורי הגב שלי: ׳ראיתם את החבר החדש של השֶפֶרית?׳"

היא לחשה את המילים האחרונות ואז התרוממה מהכיסא, התקרבה למיכאל והניחה את ידה על אוזנו כמסתודדת עמו ושלושתם פרצו בצחוק. צמרמורת עברה בו כשהשפה שלה רפרפה על אוזנו. היא חזרה למקומה והמשיכה את הסיפור.

"נסעתי לעזור לאבא שלי, כרגיל, ובכל פעם שאני רואה את הקצבייה הזאת אני נזכרת בסיפור שאימא שלי הייתה מספרת. עשרים שנה היא חלמה אותו חלום: היא מתעוררת בבוקר וצריכה ללכת לקצבייה. היא מגיעה לשם ומתחילה לסדר אבל זה נמשך ונמשך בלי סוף, Schwein ohne Ende, bis zum Dach[2], שעות על גבי שעות. ואז במציאות השעון המעורר מצלצל, ובחלום היא צריכה לפתוח את החנות אבל היא אף פעם לא מספיקה. ואחרי לילה כזה היא הייתה מתעוררת והולכת לעבודה. Zwanzig Jahre! [3]."

מיכאל סיים לשטוף את הכלים, נאנח בכבדות ועמד לומר שעדיף למות מלחיות חיים שכאלה, אבל אז נזכר שהיא אכן נפטרה, לפני שנתיים בערך. קתרינה לא אמרה דבר, ואווה המשיכה לנושא הבא וסיפרה להם כמה סבלה בשיעור היחיד שלה באוניברסיטה היום ושהיא שוקלת להישאר בבית מחר. מיכאל וקתרינה החליפו ביניהם מבט חטוף כשאווה אמרה "בבית" כמי שגרה שם מאז ומעולם. בשלב מסוים מיכאל הציע להן לעבור לסלון ושהוא יסדר את המטבח. "כמה בלגן השארתי," התנצלה אווה בחיוך בדרכה החוצה. "שטויות," ענה מיכאל.

כשסיים לסדר הוא עבר בסלון ואיחל להן לילה טוב. קתרינה הצטרפה אליו במיטה כעבור שעה קלה.

"קצת משוגעת החברה שלך."

"אתה מספר לי? תמיד זה היה ככה. אבל לא נורא, רק עוד יום־יומיים. אתה חושב שהיא סקסית?"

"לא ממש, לא הטיפוס שלי. קצת גדולה מדי וקצת בלונדינית מדי."

אבל כשהם שכבו הוא דמיין את אווה במקום קתרינה וגמר מהר מדי. הוא נרדם מיד אך ישן שינה טרופה, לא מבין אם התמונות של אווה מחזיקה נקניקים, עירומה מתחת לחלוק לבן, הן פרי חלומותיו או שהוא מפנטז אותן במצב של ערות חלקית. אחת לזמן מה התעורר שטוף זיעה, נהנה ומתייסר מן המראות גם יחד.

***

למחרת מיכאל שב הביתה בשעות אחר הצהריים ומצא את המטבח שוב מלא כלים מלוכלכים. הפעם שום ארוחה לא המתינה לו. דלת הסלון הייתה סגורה ואווה הייתה שם — עוד מהרחוב הבחין באור הבוקע מן החלון. המקרר היה כמעט ריק, ואחרי שבהה בו באכזבה הוא התפנה להחזיר את הסדר למטבח. למראה כמות הכלים הוא תהה אם אירחה מישהו כשלא היו בבית. אווה קטעה את הרהוריו כשיצאה מהסלון בשער סתור, פתחה בקבוק בירה והתיישבה ליד השולחן.

"יום מוצלח במשרד?"

"לא רע, הייתי היום בבית המשפט עם אחד השותפים ו…"

"אתה מרוצה כאן?" היא קטעה אותו בגסות. הוא הנהן בחיוך והוסיף עוד הנהון כששאלה אותו אם הוא מאושר עם קתרינה. המבוכה שלו הצחיקה אותה.

"את רעבה?"

"למען האמת אכלתי בלי הפסקה כל היום."

"אני אצא לקנות כמה דברים."

"אני נשארת, אין לי חשק לצאת לקור."

כשחזר הביתה מצא אותה באותו מקום בדיוק. הוא הניח את שקיות הקניות על הרצפה ופתח בקבוק בירה. ״פְּרוּסט,״ הוא אמר לה ואז שם לב שהיא פתחה שני כפתורים בחולצה ונפטרה מן החזייה. הרגל שלה נחה על הכיסא הפנוי, אך היא לא הזיזה אותה גם כשהתקרב, והביטה בו ממושכות היישר בעיניים. אווה פתחה כפתור נוסף בחולצה וצחקקה כשהבחינה בבליטה שהופיעה תחת מכנסיו. מיכאל נצמד אליה והדביק את פרצופו לשלה, בניסיון לנשק אותה. היא שיחקה בלשונה ומשכה אותו קרוב אליה ואז הדפה אותו אחורה. הוא חזר להישען על הכיור ואדמומיות פשטה בפניו ובצווארו. היא פרמה את יתר הכפתורים בחולצתה והסיטה אותה מעט הצדה, פטמה בוהקת הזניקה את מיכאל ממקומו והוא חזר לנשק אותה, תחב את ידו אל עומק חולצתה ולחץ שד מוצק וגדול. היא החליקה את ידה על המכנסיים שלו בקצב אטי ומענג. מיכאל נצמד אליה והיא התרוממה, מניחה לחולצה שלה ליפול על הרצפה בשעה שהדביקה אותו לכיור וסילקה את המכנסיים שלו מהדרך. היא הניחה לו לנשק אותה ושלחה יד מתחת לתחתונים שלו, מרפרפת ועוזבת. ואז שוב. הוא לא הצליח להתאפק עוד והשכיב אותה על שולחן המטבח. בקבוק הבירה נפל על הרצפה. הוא חש סיפוק כשהתבונן בה פרושה כך על השולחן, תחב יד לתוך מכנסיה והרגיש אותה נדרכת תחתיו. היא אפשרה לו להניח שתי אצבעות על התחתונים, אבל רק לרגע, ואז דחפה אותו אל הכיור וחזרה לשבת על הכיסא, סידרה את שערה הפרוע וצחקה בקול רם.

"אחד באפריל," אמרה לו משועשעת והרימה את חולצתה מן הרצפה. היא כפתרה אותה באטיות והניחה לו להתבונן היטב בשדיה. כשקתרינה חזרה הביתה כל האורות כבר היו כבויים.

***

קתרינה התעוררה ביום החופשי שלה וגילתה שאווה הלכה לאוניברסיטה והבית עומד כולו לרשותה. היא נכנסה לסלון והחלה לסדר. בגדיה המשומשים של אווה היו זרוקים על הספה והתיק היה מונח במרכז החדר. שני זוגות תחתונים וחזייה השתלשלו ממנו ונגעו ברצפה.

היא ניקתה את הבית במשך כמה שעות וריכזה את חפציה של אווה ואת המזרן בפינת הסלון. לאחר מכן התיישבה לקרוא וניסתה להתרכז ביער הגרמני ובאנטה פון דרוסטה־הילסהוף, עיקר עיסוקה בסמסטר הנוכחי, אך עיניה נדדו אחת לכמה דקות חזרה לתחתונים שבצבצו מהתיק, שחורים וקטנים. מיכאל התקשר לפנות ערב להודיע שיאחר וקתרינה ניצלה את השיחה כדי להתלונן על היום הלא פורה שעבר עליה. אווה חזרה זמן קצר לאחר מכן ונבלעה בסלון. קתרינה שהתה במטבח לבדה עד שמיכאל חזר.

"היא ממש מוזרה. אני חושבת שהיא כועסת."

"למה?"

"לא יודעת ולא אכפת לי. אין לי כוח אליה יותר ונראה לי שאין לה כוונה לעזוב בקרוב," אמרה קתרינה כשתחושת מחנק מפעפעת בה. היא רצתה שהסלון יחזור לרשותם, שהבית ישוב להיות שלהם. מיכאל התיישב לידה וניסה לחייך.

"אני בטוח שהיא תעזוב בקרוב."

"אני מוכרחה לדבר איתה, אחרת היא תישאר כאן לנצח."

"אל תגזימי," הוא ענה, אבל היה ברור לו שהיא צודקת.

קול מוזר בקע מהסלון וקטע את שיחתם. בהתחלה הם לא היו משוכנעים שהוא מגיע מתוך הבית, אך הקול התגבר ולא הותיר מקום לספק, אווה ייבבה שם.

"כמו ילדה קטנה," נאנחה קתרינה.

"אולי תיגשי אליה?"

"אין סיכוי, זה בדיוק מה שהיא רוצה."

הם עברו לחדר השינה והתיישבו על המיטה. הבכי נמשך, עיקש וקולני. וילון אפור כיסה את דלת המרפסת שהשקיפה על בית הקברות ומיכאל הסיט אותו ופתח את הדלת. "מוכרחים לאוורר קצת." קתרינה התחפרה בתוך השמיכה העבה. הוא יצא אל המרפסת הקטנה ועמד שם זמן מה והתבונן באפלה של בית הקברות. שועל בודד חיפש את דרכו בין המצבות וקול צעדיו הגיע אל המרפסת.

"אפשר כבר להריח את האביב," קרא לעבר החדר.

"עדיין קר."

"כן, אבל זה כבר קור שונה, אפשר להרגיש את זה באוויר, להריח את הפריחה."

״Frühling lässt sein blaues Band…[4]״, קתרינה דקלמה את מריקה בפאתוס ושניהם צחקו.

אבל קול הבכי של אווה לא פסק, וכעת היה חזק כל כך עד שהיה נדמה שהוא בוקע מן התקרה ומן הרצפה, מכל הקירות גם יחד. "אני לא ניגשת אליה," אמרה קתרינה למיכאל, ששב מהמרפסת וסגר את הדלת. הוא כיבה את האור ונכנס למיטה. "אני שונאת אותה," סיננה קתרינה כעבור כמה דקות ויצאה בזעם מהמיטה ואז מהחדר. הוא ניסה להקשיב לשיחה שהתנהלה שם, מבעד לדלתות, אך הצליח לשמוע רק את קול הבכי של אווה, ומקץ כמה דקות ויתר ונרדם. למחרת, רגע לפני שיצא לעבודה, שאל את קתרינה מה קרה בליל אמש.

"אני לא רוצה לדבר על זה. זה עושה לי בחילה," אמרה קתרינה וסובבה אליו את הגב.

"אני חושב שצדקת אתמול, אולי באמת צריך לתכנן איך מעיפים אותה."

היא לא ענתה וגם לא נפרדה ממנו לשלום כשיצא מהחדר.

אווה נכנסה למטבח כשקתרינה אכלה ארוחת בוקר והכינה קפה. עיניה היו אדומות ונפוחות, והן ישבו בשתיקה זו מול זו לצד החלון. קתרינה ציינה שנראה שהחורף עומד להיגמר, ואווה אמרה שהיא משתוקקת כבר למזג אוויר קודר פחות. אחר כך קתרינה יצאה לאוניברסיטה, ואווה המשיכה לשבת שם ולבהות בנוף שנשקף מהחלון.

***

בבוקר שבת יצאו שלושתם לבית קפה. כשחצו את הרחוב ועברו ליד תחנת סודשטרן אמרה אווה שהיא נסעה בתחתית אולי פעם אחת במהלך השבוע. "ואני לא מצליחה להיזכר מתי זה היה." כמה דקות לאחר מכן הם כבר ישבו בבית הקפה העמוס. שולחנות החצר היו מכוסים ביריעת פלסטיק כהה שהגנה עליהם מהשלג, שנמס כעת וטפטף מהגגות ומהעצים. מדי פעם בפעם התנתק גוש קרח גדול ממקומו והתנפץ על הקרקע.

"נו, מרגישה יותר טוב?" שאלה קתרינה את אווה, שהנהנה בלי להסיר את עיניה מהתפריט. "אני מתה מרעב," אמרה אווה כשהמלצר הגיע לקבל מהם את ההזמנה. כשהסתובב ללכת בחנה אותו אווה שניות ארוכות והיא וקתרינה החליפו מבט וצחקקו.

המלצר חזר עם הקפה ואווה ליטפה בהיסח הדעת את ידו שעל השולחן. הוא הסמיק קלות והתנצל, ואווה שאלה אותו לשמו. "לוקה," הוא אמר, "נעים מאוד." "Piacere [5]", ענתה אווה והם ניהלו שיחה קצרה והחליפו תלונות שגרתיות על מזג האוויר. אווה עברה לאיטלקית קלוקלת ושאלה אותו מאין הוא. "וואו, סיציליה," חזרה אחריו בחולמנות, והם המשיכו לשוחח עוד זמן מה — ברלוסקוני ועבודה, עבודה וברלוסקוני. מיכאל שיחק בעצבנות במלחייה.

לבסוף לוקה נעלם וגם קתרינה הודיעה שהיא צריכה ללכת לשירותים. כשהיו לבדם חייך מיכאל לעבר אווה והוסיף בנימה עוקצנית שלא התרשם שהיא טיפוס חברותי כל כך. היא הישירה אליו מבט וליטפה באטיות את כף ידו. הוא קפא לכמה שניות אך לבסוף נענה לה והניע מעט את האצבעות. כף ידה הייתה חמה והוא הרגיש את לבו הולם שעה שהיד טיפסה במעלה זרועו ונחה על הכתף. משם טיילה באטיות מטה אל המותניים ולבסוף עצרה לנוח במעלה ירכיו. "אל תהיה קנאי," היא אמרה ופרצה בצחוק רם שסובב כמה ראשים לעברם. כשקתרינה חזרה הידיים כבר נחו במקומן.

קתרינה שאלה את אווה על תכניותיה לסוף השבוע. "לישון," ענתה לה. "לישון, לישון ולישון." אחר כך ציינה שלמחרת אמור להיות חם יותר והציעה שייצאו לטיול קטן יחד. קתרינה אמרה שהיא צריכה להכין הרצאה ומיכאל הוסיף שגם הוא מוכרח לעבוד בסוף השבוע. שתיקה אפפה את השולחן.

הם צעדו בזריזות ברחובות הרטובים חזרה לדירה, שקידמה אותם בריח מחניק וחריף. "מצחיק איך לא שמים לב לזה כשנמצאים בתוך הבית," אמרה אווה שעה שפתחו את כל החלונות. טיפות קטנות של גשם חדרו פנימה ומשב רוח קר עבר בין חדר השינה לסלון.

מיכאל יצא אל המרפסת. הוא צפה בבית הקברות ובמעט האנשים שהיו בו. אווה הצטרפה אליו לסיגריה, ויחד הם הביטו במצבות. קבר דמוי פגודה שכן לצד מה שנראה כמקדש רומאי והיה, סביר להניח, קבר של משפחה שלמה. מיכאל התוודה שטרם היה שם מאז עברו לדירה. דווקא כשראו את הדירה לראשונה התלהב מבית הקברות היפה שנשקף משתי המרפסות וראה את עצמו מטייל בו. הסיגריה נגמרה וכשחזרו פנימה מיכאל הרגיש שנפלה עליו העייפות של כל השבוע האחרון ופרש לחדר השינה.

הוא התעורר בלילה, חלש וחסר יכולת לזוז. הוא לא ראה דבר בחדר החשוך, אבל חש בנוכחותה של דמות לידו. מישהו הסתובב סביב המיטה, הוא היה משוכנע בכך. משב רוח קל הרעיד אותו. הוא רצה לקום ולהדליק את האור, רצה לצאת מהחדר, אך הרגיש עייף וחסר אונים ועיניו שהתרגלו לחשכה הבחינו כעת בדמות שנעצרה לצד המיטה. זאת אווה, רוכנת מעליו ואוחזת סכין קצבים גדול ומבטה השליו חודר עמוק לתוכו. הוא נבהל והתעורר, הפעם לחלוטין, והתיישב במיטה. הוא ניסה להעיר את קתרינה ולספר לה על החלום, אך היא הדפה אותו והפנתה אליו את גבה. "תחזור לישון או שתקום, אין לי כוח לסיפורים האלה עכשיו."

הוא קם מהמיטה תשוש ופסע למטבח. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואין סיכוי שיצליח להירדם שוב. מאַין נחתה עליו התשישות הזאת שהפכה לו את היום כולו? הוא הכין קפה והתיישב על אחד הכיסאות. דלת הסלון הייתה סגורה והוא הביט בה ותהה מה מעשיה של אווה בחדר הסמוך, אפילו חשב לרגע לבדוק אם היא ערה. לבסוף לקח את המחשב הנייד מחדר השינה וחזר איתו למטבח. הוא ניסה לעיין במסמכים שהיה אמור לעבור עליהם בסוף השבוע, אבל לא הצליח להתרכז ועבר לאתרי חדשות, רפרף על פני כתבות רכילות שוליות ותמונות עירום של מגישות טלוויזיה. בשלב מסוים עזב את המחשב, ניגש לסלון ודפק קלות על הדלת. משלא נענה הוא אחז בידית ופתח את הדלת באטיות. בשלב מסוים הדלת הישנה השמיעה חריקה והוא קפא על מקומו. רגע לאחר מכן התעשת וסגר אותה. הוא חזר למטבח וגלש באתר הפורנו החביב עליו. השמש החלה לזרוח בדיוק כשגמר, והוא שטף את ידיו בכיור המטבח שהתפקע מרוב כלים מלוכלכים. שעה קלה עמד והתבונן ברחוב הריק שבהדרגה נשטף באור יום חיוור, ולאחר מכן חזר לעיתון והמשיך לקרוא את התחזיות לבחירות שייערכו בבאדן־וירטמברג בעוד כמה חודשים ועל רצף אסונות הטבע שפקדו לאחרונה את מרכז אמריקה.

בסביבות השעה שמונה אווה הצטרפה אליו וביקשה שיכין לה קפה. הוא שטף את הקנקן והשאיר אותה לשתות את הקפה לבדה, יצא אל המרפסת שבסלון ובהה ממנה פנימה, במצעים הסתורים ובבגדיה של אווה הפזורים בחדר. חזייתה הייתה תלויה על מנורת השולחן שמעל פינת העבודה שלו. כשחזר פנימה לחומה המלטף של הדירה, קתרינה כבר התעוררה. היא אמרה שהיה לה לילה נורא ולא שכחה לציין את תרומתו לעניין. לאחר מכן הודיעה שתלך היום לספרייה כי היא מוכרחה להתרכז. אווה חזרה לסלון ומיכאל וקתרינה שתו קפה יחד ואז כל אחד פנה לענייניו. "תעדכן אותי אם היא עוזבת," אמרה לו קתרינה לפני שיצאה.

מיכאל ישב משועמם זמן רב ותהה מה קורה מאחורי דלת הסלון הסגורה שהשתקפה אליו דרך המראה במסדרון. הוא שמח כשהדלת נפתחה סוף סוף ואווה שאלה אותו אם ירצה להצטרף אליה לסיבוב בחוץ. "בטח," ענה, וכמה דקות לאחר מכן הם ירדו יחד במדרגות.

הם עצרו בחנות שמעבר לפינה, ואווה קנתה שני בקבוקי בירה. "Auf uns! [6]", הם השיקו בקבוקים והמשיכו ללכת בעודם לוגמים לגימות קצרות, נהנים מהשמש העדינה וממראה שלדי הענק של עצי הלבנה. בקרוב כבר לא יהיו כה עירומים. על עץ שניצב לפני חומת האבן של בית הקברות להקת סנאים שרדפו זה אחר זה משכה את תשומת לבם של העוברים והשבים. הם עצרו להתבונן בסנאים מרעידים את העץ, לא ברור אם יצאו מדעתם או קיימו אורגיה רבת משתתפים. כולם נראו משועשעים. לבסוף ילד קטן זרק לעברם אבן ושם קץ למחזה לקול נזיפות הוריו ומבטי האכזבה על פניהם של הסובבים.

הם נכנסו לבית הקברות, חצו את הכנסייה הקטנה ואת חנות הפרחים שבצד השער. בחור שנראה בגילם עקף אותם בצעד נמרץ, זר פרחים גדול בידו. הם השתרכו בעקבותיו במעלה השביל. נוף בית הקברות מילא את האופק כולו. מבטם נח על חזית הכנסייה, שגפן עירומה ומשורגת לפתה אותה בכל כוחה. המראה הזה הבעית את מיכאל משום מה, והוא מיהר להפנות את מבטו ולהסתלק משם. “הריח הזה…״ אמרה אווה ומיכאל הנהן בחיוך רחב.

הם הגיעו עד החומה בקצהו השני של בית הקברות. שאון המכוניות שחלפו לא הרחק משם נשמע בבירור. מצבות־מצבות עמדו לאורך החומה והם פנו ימינה וקראו ברפרוף את הכתוב על האבנים. אווה התיישבה על אחד הספסלים. שרידים של קרח עוד נחו על שתי המצבות שלרגליה, ומיכאל ניסה לדמיין כיצד הן נראו לפני שבועות אחדים כשעוד היו מכוסות שלג. אווה שיהקה בקולניות ולגמה שוב מהבירה, התמתחה ופשטה את רגליה על המצבה, משחקת בקצה נעלה בצלב היצוק במרכז. מיכאל נותר לעמוד כמה רגעים ולבסוף התיישב לצדה, מבטו מתעכב על שני הקברים.

“תראי את רוברט פה, הוא נפטר יום אחרי שנולדתי.״

אווה שתקה והמשיכה לשחק בצלב.

"את יודעת, כשהייתי ילד תמיד כששמעתי על אנשים שנפטרו בתאריך הלידה שלי, חשבתי איך היו נראים החיים שלי אם הייתי הם, שאולי הייתי קודם הם ועכשיו אני אני. שבגלל זה אני בכלל חושב את המחשבה הזאת. מבינה למה אני מתכוון?"

אווה הביטה בו בחוסר עניין ושאלה אם כל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על שיגעונות הילדות שלו. ואז בכל זאת זרקה מבט לעבר המצבה המדוברת, צחקקה וציינה שיום הולדתו חל בקרוב. "קתרינה מתכננת לך משהו מיוחד?" "אין לי מושג," ענה בעלבון ולגם מהבקבוק. ידה של אווה נגעה בירכו, ספק בטעות, והיא לגמה את שארית הבירה שלה וזרקה את הבקבוק אחורה בלי להסתכל. הבקבוק נחת על מרבץ שלג ולא התנפץ. מיכאל סובב את ראשו ובדק שאין איש בסביבה. אווה רק צחקה והחזירה את ידה אל ירכו. הם ישבו כך רגעים ספורים, ואז אווה התרוממה והחלה לפסוע חזרה אל השביל.

מיכאל השתהה. הוא תהה אם כדאי כבר לחזור ואם יצטער על הטיול הזה, אך לא היה מסוגל לעזוב כעת, אף על פי שרצה בכך. לבסוף קם גם הוא והחל לפסוע בעקבותיה של אווה. הוא בחן את אחוריה, שמכנסי הג‘ינס ההדוקים עטפו יפה כל כך. הם התקדמו באטיות והסתכלו בקברים בלי להוציא הגה. מיכאל עקב בקדחתנות אחר תאריכים. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה מתים. הם המשיכו ללכת ולא היה ברור מי מהם הוביל בין כל ההצטלבויות והשבילים בתוך בית הקברות. הם חלפו על פני מריה הבוכייה שהצמידה כפות ידיים קטועות אצבעות, ולצד אחד הקברים נתקלו בבחור שעקף אותם קודם לכן, בכניסה. כעת ישב על האדמה והתייפח, זר הפרחים היה שמוט לצדו. מיכאל התבונן במצבה וניסה לקרוא את הכתוב, אך הבחור הרים את ראשו למשמע קול צעדיהם ומיכאל הסיט מיד את מבטו. הוא הרגיש את עיניו עוקבות אחריהם, נעוצות בעורפם, עד שנעלמו מעבר לעיקול.

"יפה כאן," אמר מיכאל והצביע על מלאך חסר ראש ואז על צלב שנצנץ באור השמש. אווה חייכה, אך לא היה ברור לו מדוע. השמש החלה להתחזק, וההליכה האיצה מעט את הדופק והעלתה את חום הגוף. כמה התגעגע לתחושה הזאת.

הם התקרבו לקצה נוסף של בית הקברות. מעבר לחומה ניצבה שורת הבניינים שדירתו הייתה בה. המרחק קצר, אך מכאן הכול נראה שונה. אווה הציעה שייגשו לראות איך הבניין נראה מבחוץ, ומיכאל נגרר אחריה בחוסר חשק. שיר מוכר התנגן מרחוק ומילא את החלל, ומיכאל חיפש את החלון שבקע ממנו.

Am Ende denk ich immer nur an dich"[7]", נשמע הקול הצרוד שהוא וקתרינה אוהבים, אך לא היה לו ברור מניין הגיעו הצלילים.

אווה התיישבה על הספסל הראשון שראתה, קרוב לגַלעד מוקף עמודים ישנים וסדוקים, שכיפה גדולה, בולטת למרחקים, ניצבה מעליהם. מיכאל התיישב לידה בחשש, אפשר לראות מכאן את הדירה. הווילון היה מוסט, בדיוק כפי שהשאיר אותו, ודבר לא נראה מעבר לחלון. אווה חטפה ממנו את הבקבוק ולגמה ארוכות. כשסיימה היא השליכה אותו לאחור באותה אגביות כמו קודם, אך הפעם הוא התנפץ על חומת האבן. אווה צחקה ומיכאל הסתכל סביבו בחוסר נחת. המבוכה שלו רק הגבירה את צחוקה והיא אמרה לו להפסיק לדאוג, "ממילא אין פה אף אחד." צליל הזכוכית הנשברת הדהד במשך כמה שניות ונמוג לתוך השיר שעדיין התנגן. מיכאל שאל שאלה סתמית על קירשדורף ואווה ביטלה אותו בהינף יד: "באמת בא לך לדבר על אבא שלי עכשיו?"

הקול הצרוד נשמע שוב. מיכאל העיף מבט חטוף בחלון דירתם. הווילון נותר מוסט. אווה בחנה אותו שניות אחדות ואז הניחה עליו את ידה וטיפסה במעלה הירך. מיכאל הציץ אל השביל. שני גברים פסעו הרחק מהם ונעלמו מאחורי עץ אלון גדול. כשהחזיר את מבטו אליה היא כבר כרעה מולו — פותחת את כפתורי הג‘ינס ומחלצת משם את הזין שלו. מגע הספסל הקר והרטוב העביר בו צמרמורת ואווה נישקה אותו בעדינות וליטפה את אשכיו. מיכאל הרגיש שהוא משתגע רק מהמגע של שדיה מבעד לז‘קט. הוא הרגיש שהיה יכול להחזיק אותם במשך שעות. אווה התחילה למצוץ לו והוא הפשיט אותה ביד אחת ובאצבעות ידו השנייה ריחף על הפטמות. הוא דחף את עצמו עמוק יותר לתוך פיה ומשך בשערה. "חזק יותר," היא אמרה, שרבבה לשון וליקקה לו את הביצים. אחרי כמה דקות אווה התרוממה ונפטרה ממכנסיה. מיכאל שלח יד עדינה ללטף אותה, והיא סילקה אותה בגסות ונעמדה על הספסל, מקרבת לרגע את ירכיה אל פרצופו אך לא מניחה לו לנשק אותה. כמה רצה לעשות זאת. היא התיישבה עליו, ברכיה לוחצות את כתפיו והוא אוחז בנעליה, בישבנה, בכל מה שאפשר לאחוז בו. היא הכניסה אותו לתוכה בתנועות ארוכות ועמוקות, עוטפת אותו ומשעינה עליו את משקלה. אווה התנועעה, עולה ויורדת בקצב מתגבר, ושחררה אנחות קטנות, מביטה בו בריכוז. ברכיה לחצו על גופו והכאיבו לו מעט בעודה תופסת בכוח את כתפיו, תלויה על הזין שלו. הוא ניסה לנשק את שדיה, אך בכל פעם שהתקרב היא התרחקה. הוא רצה לקום אך היא לא נתנה לו, הסתובבה כשהוא עוד בתוכה, והמשיכה בתנועותיה הקצובות בגבה אליו. מיכאל הרגיש שהוא לא יכול יותר וניסה להאט את הקצב, הביט קדימה אל בית הקברות הריק מאדם. הוא אחז במותניה וניסה לעצור אותה. היא לא נענתה לו והקצב התגבר והתגבר. שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי הוא הדף אותה מעליו, התרומם והצמיד אותה למצבה הקרובה. אווה ניסתה להתנגד אך השתטחה על האבן והוא אחז את שדיה וחדר אליה באטיות. רק עוד קצת, חשב לעצמו ושלח מבט נוסף אל בית הקברות. לרגע הבחין, ממרחק, בבחור שראו קודם לכן, וחשש שיעצור ויסתכל לעברם. אבל הבחור נעלם כהרף עין, ומיכאל החזיר את מבטו אל אווה. עורה הלבן בהק על רקע המצבה הכהה, אפה השתפשף כנגד האבן. הוא הגביר את הקצב ואווה נאנקה בקולניות. הוא שלח יד לכסות את פיה, והיא נשכה אותו בעוצמה ותפסה את אשכיו. "תמשיך," ציוותה עליו. נדמה כאילו כל האורנים זזו איתו, והוא הידק את אחיזתו באגן, חדר אליה מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר. כשהרגיש שאינו יכול להתאפק עוד, אחז בחוזקה בשערה וגמר כשהוא דוחף את ראשה אל המצבה, לא נותן לה לזוז עד שיתרוקן מכל טיפה.

Christus ist die Auferstehung und das Leben"[8]", קרא בקול מפסלו הגדול של הצלוב שניצב במרחק כמה מטרים מהם על קבר אחר, שתי עיניו המרוסקות מתבוננות בהם. אווה הדפה אותו ממנה, והוא התיישב על הספסל. הרוח, קרה ומלטפת, גרמה לעורו להצטמרר. אווה התלבשה בזריזות והכריזה שהיא מוכרחה לשתות משהו ומהר. מיכאל הביט לעבר החלון ולרגע היה נדמה לו שהווילון תלוי באופן שונה, אולי הוסט מעט. הוא לא הצליח להיזכר כיצד נראה קודם לכן. אווה לא חיכתה לו, והוא הזדרז והצליח להדביק אותה בהמשך השביל. הם האטו את קצב הליכתם ונכנסו לשדה רחב ופתוח למדי של קברים. שני הגברים שראה קודם לכן, אב ובן כנראה, עמדו לא רחוק מהם והתפעלו מהפגודה הגדולה בעלת גג הטורקיז המתקלף, אך השתתקו כשאווה ומיכאל חלפו על פניהם. רק אחרי כמה צעדים הם חזרו לדבר, ומיכאל שמע את האב מפטיר באוזניו של הבן, Früher war der Tod einfach mehr wert"[9]".

*

מתחת לבניין עצר מיכאל לרגע להציץ בפניו בראי צד של מכונית חונה. הוא נלחץ כשגילה ששריטה דקיקה עיטרה את לחיו השמאלית ושסימני השיניים של אווה נראו בבירור על אצבעו. בחדר המדרגות נשמעה מוזיקה רועשת, שהתגברה ככל שהתקרבו לדירה. קתרינה הייתה שם וכיבתה את המוזיקה כשנכנסו. היא הספיקה לבחון אותו בחטף לפני שנמלט לחדר הרחצה, משם שמע את אווה אומרת שהם היו בטיול נחמד בבית הקברות ואת קתרינה עונה שעבר עליה יום נורא. "לא הצלחתי להתרכז בספרייה." מיכאל שטף את פניו ושמח לגלות שהשריטה כמעט בלתי נראית כעת. האצבע לעומת זאת עדיין כאבה לו והוא חשש שתתנפח. הוא נכנס למקלחת ומבעד לזרם המים שמע דלת נטרקת. קולות הדיבור מהסלון הפכו בינתיים לצעקות. כשסיים הוא התעטף במגבת וניסה להקשיב למה שנאמר שם, אך לא הצליח להבין מילה.

כשיצא לבסוף מחדר הרחצה, דלת הסלון הייתה סגורה וקול בכי דק נשמע מבעדה. לפתע חלפה בו מחשבה מפחידה שאולי ייאלץ לעזוב. הוא הסדיר את נשימתו ונכנס לחדר השינה. מן החלון נגלה אליו מיד המקום שהיה בו עם אווה קודם לכן. כעת הספסל עמד מיותם ואפלולי, רק ישו סקר באכזבה ובשיעמום את החלל הריק. מיכאל התנחם במחשבה שהפינה הזאת, למרות הנוף היפה והקודר, אינה משמשת את קתרינה ואותו כמעט אף פעם. אז שמע את דלת הדירה נפתחת ונטרקת. כמה שניות לאחר מכן קתרינה נכנסה לחדר והביטה בו בכעס.

"אני אומרת לך, היא משוגעת, אבל העפתי אותה החוצה. בלי עזרתך, כמובן! הלכתם לטייל, מה? נחמד מאוד, עכשיו היא כבר לא פה," בישרה לו וחייכה: "סוף סוף." היא יצאה מהחדר ומיכאל סיים להתלבש והצטרף אליה בסלון הפתוח לרווחה. אווה עזבה בחיפזון ושני זוגות תחתונים דקיקים נשכחו על צינור הגז, תלויים לצד הטלוויזיה. מיכאל ניגש לקתרינה וניסה בעדינות לברר מה נאמר בשיחה, אך היא דחתה אותו מעליה. "יש לי המון עבודה," אמרה לו ועברה למטבח. הוא התמקם בפינת העבודה שלו, טרם עשה דבר ממה שהיה אמור לעשות. גם עכשיו לא הצליח להביא את עצמו להתרכז בכך, ורק ישב שם במשך שעות ושחזר שוב ושוב את אירועי היום. מחשבותיו נקטעו כשקתרינה נכנסה פתאום לחדר ותלשה את תחתוניה של אווה מצינור הגז. "תעופי מפה כבר," צעקה על התחתונים. בלילה הוא נכנס למיטה הרבה אחריה, והיא סילקה את ידו שנכרכה סביבה.

***

בבוקר יום ההולדת שלו הם התעוררו מאוחר. שניהם עבדו שעות ארוכות כדי להרוויח את יום החופש הזה, וכעת נהנו מבטלה של יום חול ועשו את דרכם באטיות אל בית הקפה. האביב קפץ על העיר ביומיים האחרונים, ריח משכר של פריחה עמד ברחובות ותחושת הקלה ניכרה באוויר, כמו אחרי כל חורף.

הם הזמינו קפה וקראו את העיתון בנחת, נגעו זה בזה בחיבה מפעם לפעם. לפתע הסבה קתרינה את תשומת לבו לבחורה שישבה בחזית בית הקפה. "היא דומה לאווה," אמרה למיכאל שהפנה את מבטו בהיסוס. לא היה ספק, זאת היא. לצדה ישב לוקה, ושניהם לגמו קפה בנינוחות. "בואי נלך," הציע לקתרינה, אך היא סירבה בתוקף מחשש שיתגלו. הם המשיכו לשבת שם, ובמשך כל אותו הזמן אווה לא סובבה את ראשה לעברם ולו פעם אחת. כמעט שעה חלפה עד שאווה ולוקה קמו ופנו ללכת. מיכאל התבונן בהם, ידו של לוקה חבקה את מותניה של אווה. היא נצמדה אליו ולחשה משהו על אוזנו. קתרינה לא הרימה את עיניה מהעיתון.

לפני ששבו הביתה, קתרינה גררה אותו לסיבוב קטן בבית הקברות. "כל כך נהנית שם עם אווה," התגרתה בו. מיכאל פסע אחריה בחוסר חשק. הם צעדו בשבילים המפותלים בין שיחים גזומים בקפידה. כעת הכול נראה קטן כל כך והיה נדמה לו שבתוך דקות ספורות כבר חצו את בית הקברות לאורכו. קתרינה התרשמה מהמצבות ומהעלים הירוקים שהחלו ללבלב בכל פינה. מיכאל התקשה להאמין שזה אותו המקום. רק אפרוריות המצבות נותרה כשהייתה, אלא שכעת הופיעו לצדן מרבדים קטנים של פרחים. לא היה כל זכר לשלג. הם הבחינו בזוג פוסע בשביל הרחק מהם, וקתרינה מיהרה לשנות מסלול, היא חשבה שזאת שוב אווה. הוא דווקא לא היה בטוח בזה, גם אם ראה אותם רק לרגע קצר. הם המשיכו לצעוד ולבסוף עצרה קתרינה והתיישבה על אחד הספסלים, נהנית מהמראה המרהיב. האביב. הריח. האור. היא התרפקה על מיכאל ברוך שרק עורר בו חוסר נינוחות. קתרינה הבחינה בכך, עזבה את הספסל והתחילה לצעוד במורד השביל. מיכאל הלך במרחק צעדים ספורים ממנה, סוקר את הסביבה ומחפש את הזוג. בהמשך הבחין בהם עומדים לצד חומת האבן, לא רחוק מהמקום שהיה בו עם אווה.

הוא החל להפשיט את קתרינה עוד בחדר המדרגות, ובעודם מתנשקים נכנסו לדירה. ברגע שהדלת נסגרה נכנסה קתרינה לשירותים. "רק לשנייה," הבטיחה לו. מיכאל נכנס לחדר השינה והסיט את הווילון, פתאום לא הצליח לזהות היכן היה המקום שהכול קרה בו. בית הקברות נראה מיותם ועצי הערמון שלצד הגדר, שהתכסו בינתיים בעלים מלבלבים, הסתירו כעת הרבה יותר מכפי שהסתירו ביום ההוא. הוא התפשט מול החלון, סורק במבטו את בית הקברות. זכר לא נותר לשריטה על הלחי או לאצבע החבולה. קתרינה חזרה עירומה מהשירותים, והם התנשקו ארוכות לפני שזרקה אותו על המיטה. אחר כך נשכבה על ידו, והוא נישק אותה וליטף את גופה היפה, העדין, הגמיש. כמה זמן כבר לא שכבו כך זה לצד זה, עירומים. "את לא רוצה לסגור את החלון?" הוא שאל והיא צחקה. "האוויר עושה לי טוב," ענתה. הם התנשקו בעיניים עצומות, והוא לחץ בעדינות שד אחר שד, מקרב אותה אליו וקובר את עצמו בשערה, בגופה, בריחה. אנחה רמה עלתה פתאום מבית הקברות והציפה את החדר.

[1]    אוויר צח. (כל התרגומים בהערות השוליים הן מהשפה הגרמנית אלא אם כן צוין אחרת).

[2]    חזיר עד התקרה.

[3]    עשרים שנה!

[4]    האביב הניח למטפחתו הכחולה להתנפנף…

[5]    נעים מאוד (איטלקית).

[6]    לחיינו.

[7]    בסוף אני תמיד חושב רק עלייך.

[8]    כריסטוס הוא התחייה והחיים.

[9]    פעם המוות היה שווה יותר.


מתוך 'האורחת', קובץ סיפורים מאת רן גלוזמן בהוצאת לוקוס, 2019

9

מאמא תמיד אמרה שעדיף בנות. בנות נשארות קרובות לאמא. ובן זה חתיכת נביילה. ימצא לו אישה וחת שתיים ישכח את אמא שלו. אבל זה היה  מזמן. עוד באירופה. כשהייתי ילדה ומאמא עליה השלום עוד לא נשרפה באוושוויץ. וזה בנצ'יק שלי דודינק'ה נו, זה מה יש. רציתי עוד ילדה אבל נחצ'ה תמיד אמר לי אין כסף לעוד ילד , ובטח אין כסף לעוד ילדה. עד שבסוף אמרתי לו נחצ'ה זה עכשיו הזמן ובת זה השקעה, זה כמו ביטוח אתה תשמע לי אתה כי אחר כך תצטער כל החיים. והוא אמר בסדר-בסדר, אבל אז זה נפל, ועוד פעם נפל ואז גם נולדה ילדה מתה ואז נחצ'ה נפל ואני לא היה לי לב להגיד לו, רואה?  כמה שאני שונאת להיות צודקת. אבל במקום זה היתי עוזרת לנחצ'ה להתקלח ולנגב ומקללת בשקט בהונגרית  כי נחצ'ה מבין רק רומנית וקצת אידיש. ודודינקה בדיוק למד משפטים. באוניברסיטה העברית! ואני הייתי גאה מאד ולא ביקשתי אפילו פעם אחת עזרה. רק לתת לו ללמוד בשקט שיהיה עורך דין גדול גדול ויעזור לכל מיני אנשים חשובים באמת.

דודינק'ה נהפך בסוף להיות עורך דין גדול ולי היה נחת. היו קוראים לו לתוכניות טלויזה שואלים אותו כל מיני שאלות קשות שאני לא מבינה בזה כלום והוא היה עושה ככה עם הגבות, חזק כמו שהיה עושה כשלא היה רוצה לאכול. עלי הקונצים שלו לא עבדו אף פעם. לא אוכל? תשאר רעב או שתאכל אוכל קר. אבל על האנשים בטלוויזיה זה עבד יופי יופי. ודודינק'ה תמיד אמר את המילה האחרונה ואז היה לו את החיוך הקטן הזה של הילד החכם של אמא שיודע את כל התשובות הנכונות. הרבה מאד אנשים רצו את דודינק'ה בתור העורך דין שלהם והוא קנה אוטו שחור ובית כחול ליד הים וגם היתה לו אישה בלונדינית קטנה. מיכל. איזה קלפטע! אני ממבט ראשון כבר לא אהבתי אותה. מה זה מבט? עוד מלפני המבט! כשדודינק'ה הביא לי אותה בפעם הראשונה אני שמעתי עקבים טוק טוק טוק במדרגות ואמרתי לעצמי מי זה דופק פה ככה בצהריים ואז דפקו בדלת ואני אמרתי לעצמי לא יכול להיות! ושמה מיכל עמדה על נעליים האלה ואמרה גיברת רוטנברג? נעים מאד אני מיכל. דודי בדיוק מחנה את האוטו. את יודעת. אין  חניה בשכונה הזאת וחייכה את החיוך של הצבוע שלה שאוכל נבלות. ומאז הייתי רואה אותו ככה פעם בחודשיים, כשהיה בא לארוחת צהריים עם הילדים והקלפטע, שהיתה יושבת ככה בפרצוף לימון ואומרת לא תודה חנהל'ה, אני לא רעבה חנהל'ה אני בדיאטה, אני לא אוכלת פחמימות. וגם היתה אומרת לרועיקי וליהלוש, לא לגעת, להזהר, לא לטפס,יש שם אבק, זה מקולקל, זה שביר, לא לאכול עוגיות. ודודינק'ה היה כל הזמן בטלפון. עסוק, עצבני, עד שהוא היה אומר ביי אמא. תודה רבה על האוכל הטעים. נתראה בפעם הבאה.

ואז גם אני נפלתי ושברתי את האגן. וכשיצאתי מהבית חולים הייתי צריכה עזרה אז ביקשתי מדודניק'ה שיעזור לי למצוא פילפינית מהונגריה. אבל אין פיליפיניות מהונגריה. אפשר למצוא פיליפיניות מרומניה אבל הן גם יותר יקרות וגם פחות נחמדות. ורומנית גם אם אני קצת שומעת אני בטח לא מדברת. אז כבר עדיף פילפינית אורגינל מהפיליפינים, שתלמד עברית מה קרה? וככה הגיע אלי נריסה. כבר 10 שנים שהיא אצלי. באה לשלוש שעות כל יום, עוזרת לי קצת והולכת. בהתחלה לא היינו מדברים בכלל אבל נריסה למדה מהר מאד עברית. הלכה לאולפן ושמה גם הכירה את יורי שבא מאוקראינה וחת שתיים גם נהיתה להם את קסניה החמודה. אני לא יודעת לגבי יורי הוא לא כל כך טוב לנריסה שלי אבל קסניה. איזה קסם של ילדה. שיער בהיר ועינים כחולות מלוכסנות. כשנריסה הייתה מורידה אותי עם הכיסא גלגלים לגינה וקסניה הייתה מצטרפת, כל התנועה הייתה עוצרת. אנשים פשוט היו חייבים ללטף את השיער של הילדה הזו ולהסתכל לה בעיניים בזכותה גם אני הפכתי לפחות שקופה. הייתי מספרת לכל אחד בגינה שלא רצה לשמוע שנריסה זו הכלה שלי, אישתו של הבן הקטן שנהרג בהתהפכות פיל או בהתפרצות נמר בג'ונגל של הפיליפינים, ועיניים של קסניה זה בדיוק כמו עיניים של מאמא שגם היו קצת מלוכנסות אבל בעיקר כחולות וגם השיער די דומה. קסניה היתה ילדה טובה טובה והיתה באה לבקר אותי גם לא בשעות של נריסה ואני הייתי אופה לה עוגיות קנמון ממתכון סודי של מאמא שעובר במשפחה כבר דורות מאמא לבת. כשהיתה בגן רשות היא ביקשה רשות לצייר אותי בעץ המשפחה. בגן חובה היא ביקשה תמונה שהייתי ילדה בשחור ובלבן ועשתה תליון תמונות. אני והסבתא. בכיתה א קניתי לה קלמר בצורה של לב נפתח ונסגר ובכיתה ג' היא סיפרה בדמעות בכיתה על מאמא ואיזה אמיצה היא היתה ואיך היא החביאה אותי בביוב עד שתפסו אותה והיא נשרפה. אני מאד רציתי שרועיקי ויהלוש יהיו חברים של קסניה אבל הם תמיד היו מאד עסוקים ועכשיו שניהם גדולים, לומדים ומסתובבים בעולם. אבל תמיד היו נכדים טובים טובים. פעם, כשהיינו נפגשים כמעט כל חג, הם היו מאד מנומסים לקסניה.

יום אחד נריסה קיבלה מהממשלה מכתב עם סמל של מדינה. היה כתוב שם שהיא לא חוקית ואין פרמיט והיא צריכה תיכף ומייד לחזור לפילפינים. וגם קסניה שלי ככה היה כתוב נעשתה בלי רשות מהממשלה ולכן גם היא צריכה ללכת שמה. כמה שהיא בכתה. קסניה. היא כתבה מכתב יפה יפה לשר הפנים בעד זה שהיא מאד אוהבת את ישראל ורוצה להיות קצינה בחיל השריון ולדרוס בטנק גדול את כל האויבים של ישראל. כל הכיתה שלה חתמה על המכתב והמנהלת הצטלמה בטלוויזה ואמרה כמה שקסניה היא ילדת מופת וזה למרות שבכיתה אין מזגן. כמה שאני התחננתי לדודינק'ה שיעשה משהו לא סתם הוא עורך דין כזה גדול שיעזור גם פעם אחת לאנשים קטנים ולא רק לגדולים וחשובים. אבל דודינק'ה צחק ואמר שהוא פליליסט והוא לא מבין בדברים האלה כלום, ואם היא רוצה עזרה ממנו היא צריכה קודם כל לרצוח משהו וגם זה לא יעזור לה כי היא צריכה גם הרבה מאד כסף בשבילו. חוץ מזה הוא אמר לא נורא בכלל אם היא תלך. אחרי עשר שנים כל מטפל סיעודי כבר מתעייף וצריך לרענן זה הרי לא משפחה תמיד אפשר למצוא חדש. אולי היום כבר ניתן להשיג פיליפיניות מהונגריה ובכלל הכי טוב שאני אבדוק בית אבות נחמד כי זה כבר מסוכן שאני אגור לבד ושם יתנו לי כמו שהוא אמר, מענה כולל. אז אני אמרתי לו שיכניס לו טוב טוב לראש שאני מהבית הזה יוצאת רק עם רגליים קדימה! והייתי כל כך  מרוגזת  שניתקתי לו את הטלפון ישר בפרצוף. אחר כך הצטערתי שניתקתי לו וניסיתי כמה פעמים לשמוע ממנו אבל כל הזמן היה צליל של תפוס. אחר כך הרגשתי קצת את הלב אבל מזל שקסניוש היתה כל הזמן לידי ועשתה לי תה עם לימון ועזרה לי להכנס למיטה לישון. ואז באיזה יום אחד בצהריים כשאני הייתי נחה, פתאום שמעתי דפיקות חזקות חזקות בדלת כמו של גסטאפו. ושמה בדלת עמדה נריסה כל כולה לבנה כמו רוח רפאים. וסיפרה שפקחים עצרו אותה ברחוב וביקשו ממנה תעודה וכבר רצו להכניס אותה למכונית גדולה ולשלוח אותה ישר לבן גוריון. והיא הצליחה לתת זפטה לפקח ולרוץ מהר מהר להנה וקסניה עדיין בבית ספר ולא עונה ובכלל היא ממש לא יודעת מה לעשות. איך שאני הלכתי לעשות כוס תה עם לימון ועוגיות קנמון, פתאום אנחנו שומעות עוד דפיקות כל כך חזקות כאילו הדלת עשתה להם משהו רע. נריסה הסתכלה עלי בפרצוף של מתה ואני צעקתי לדלת רק רגע בבקשה אני ערומה, ולקחתי את נריסה לארון שלי ושם עזרתי לה להתעטף בשמלה הלבנה הגדולה שלי שמכסה הכול ואמרתי לה לשמור על דממת מוות. ושם לפקח אני עשיתי כזה פרצוף מופתע. שאני לא ראיתי אותה כבר יומיים ונתתי לה חופש כי לקסניוש יש יום הולדת ובטח היא תיכף ומייד קונה מתנה לקסניוש שהיא כזאת ילדה חמודה ומתוקה. אני יודעת טוב מאד לבלבל במוח של אנשים עד שהעיניים שלהם מתחילות להסתובב והם אומרים סליחה גיברת אנחנו מאד מצטערים ומסתלקים להם. כשהוצאתי את נריסה מהארון הדופק שלה היה מאד מהיר והיא בקושי נשמה. אמרתי לה נריסל'ה תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב. כשז'נדרמים כאלה מתחילים לרדוף אותך אין לך שום סיכוי. אני יש לי נסיון מר בדברים כאלה. אז אם זה ככה עדיף שתלכי בטוב ותוכלי להתארגן עם קסניוש גם אם זה אומר שאת משאירה אותי כאן מאחורה. ועכשיו תביאי את הפומפה. כן כן את הפומפה בארון הגבוה. יופי. ותרימי כאן בלטה מתנדנדת. יופי אישתנם. ועכשיו תראי סליק סודי שלי שאני שומרת עוד מזמן שנחצ'ה היה. הוא תמיד אמר תקני רק כסף של אמריקנים, כל הזמן תקני ותחביאי טוב טוב. אף פעם לא תדעי מתי תזדקקי לזה. אז הנה, אי צווי דרי… זיבן…  צוונציק אלף. קחי לך תשימי בחזייה. בעצם זה קטן. עדיף תשמרי בתחתונים שלך. ותחזירי בבקשה את החבילה הגדולה טוב טוב מתחת לבלטה מתנדנדת. נריסה חיבקה אותי ונתנה לי נשיקות רטובות על הלחיים ואמרה תודה מאמא תודה מאמא ואני עשיתי תנועה של עזבי שטויות עם היד אבל לא יכולתי להגיד מילה כי הגרון שלי היה חנוק מדמעות ולא הייתי מוכנה להפרד ממנה ובטח לא מקסניוש שלי. נריסה  אמרה לי בואי מאמא נלך לנוח עכשיו ואני אמרתי לא לא אני לא יכולה לנוח כל הגוף שלי בהתרגשות והיא אמרה זהו מאמא אני דואגת לך לכי לנוח ואני אמרתי בסדר והיא עזרה לי לשכב על המיטה וכסתה אותי יפה יפה ואז לקחה את הכרית וסדרה לי ככה שלא יפריע לי בראש. ושמה לי על הפנים ולחצה חזק כל כך שאני לא יכולתי להוציא הגה. לחצה ולחצה עם כל הלב.

***

אחרי שאני מתתי נריסה שמה עלי קצת סומק וגם אודם בשפתיים שאראה יפה, ואז ארזה טוב טוב את כל הכסף והסתלקה לה מהר מהר לאסוף את קסניוש מהבית ספר. קסניוש איך שראתה אותה התחילה לבכות. היא ייללה וביקשה לראות אותי עוד פעם אחת ולהפרד. מתוקה שלי. אבל נריסה אמרה לה שאסור ולא כדאי וגם אין זמן וצריך למהר כי צ'יק צ'ק באים אותם לקחת. והם הלכו עם כמה מזוודות גדולות אחרי שדחפו לשם את כל מה שהיה ניתן, ועמדו בפינה של הרצל או וייצמן או בן גוריון, אני לא רואה טוב בלי משקפיים את השם של הרחוב, איפה שמה קודם באו הפקחים לתפוס את נריסה. עמדו בשמש שיראו אותם וחיכו. ושמה כל מיני נהגים והולכי רגל עצרו וצפצפו להם, וחלק אמרו מילים לא יפות וחלק ממש לא היו ג'נטלמנים והציעו לנריסה כל מיני הצעות שהפה שלי מתבייש להגיד. אבל היו כמה אנשים טובים שהציעו לנריסה מים ולקסניוש מיץ תפוזים. אבל לפקחים האלה ימח שמם, בטלנים, לא היה  זכר. וכבר הגיע הערב וקסניוש היתה עייפה ועוד לא הספיקה לסיים את כל השיעורים במולדת וגם היא עוד פעם ביקשה לבוא הנה ולהגיד לי שלום. נריסה צעקה עליה כל כך חזק שקנסיוש התחילה לבכות. לא יפה! אבל אז היא חיבקה אותה ואמרה שאין ברירה והם צריכים לקחת מונית שירות לבן גוריון כי זה הכי בטוח. נריסה באה ישר לאייר פרנס כדי לקנות טיסה לפריס ומשמה הלאה לפילפינים, כי אם כבר אז למה לא לראות את פריז ואולי גם קסניוש תלך ליורודיסני. חלום שלה היה לראות מתקן עולם קטן. מתוקה. ואז רגע לפני ביקורת של דרכונים, עוד מעט הם בחופשי, פתאום שוטרת אומרת לה שאסור לה לצאת סתם ככה  כי היא חייבת להיות מגורשת. וזה ממש לא בסדר שהיא הולכת ככה בלי אישור גירוש ותיכף ומייד שמה אותם במעצר וכבר היה אמצע הלילה וקנסיוש היא ילדה. אין להם לב לאלה. כל הלילה היא בכתה שם. נריסה מאד פחדה שיסתכלו במזוודה שלה ויראו את כל הדולרים מקופלים להם יפה יפה בין הבגדים אבל זה לא עניין אותם בכלל. בבוקר הגיעו לשם שני הפקחים היוצמחים האלה וכל מה שהם רצו זה שנריסה תחתום להם על המסמך שהם תפסו אותם עד מאתמול כי מה לעשות גם להם יש רנטה לפי ראש והם צריכים לקבל את מה שמגיע להם. ואז היא תוכל למחרת לעלות על טיסה לאוזביקסטן ומשמה למנילה כי מה לעשות מדינה משלמת על טיסות דרך אוזביקסטן והיא לא יכולה לבחור דרך איזה מקום להיות מגורשת. קסניוש בכתה נורא. היא מאד מתגעגעת וקשה לה אבל נריסה לחשה בשקט שפקחים לא ישמעו שיש לה מספיק כסף לקחת אותה אחרי זה לא רק לראות מתקן עולם קטן אלא גם לראות עולם גדול, באיזה גודל שהיא רק בוחרת. קנסיוש התעקשה להתקשר אלי להגיד שלום ונריסה אמרה שאני בטח נחה עכשיו אבל קנסיוש התעקשה והתקשרה, נתנה הרבה מאד צלצולים. אבל ילדה מתוקה שלי, אני כבר אינני ולא יכולה לענות. בביקורת  של המזוודות נריסה הייתה מאד מתוחה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים שכל מיני אנשים עם מחשבים ומצלמות שיושבים למעלה ראו וסימנו אותה. אבל קסניוש הצילה את המצב המתוקה. היא אמרה לשוטרת שאמא מתוחה ועצובה כי היא גרה כאן כבר עשר שנים והם בכו כל הלילה ולא ישנו כבר יומיים אז מספיק עם זה ודי. ובאמת השוטרת ליטפה לה הראש ושמה מדבקה חיובית על המזוודה, ושלחה אותה ישר לבטן של המטוס. ואז רגע לפני שהמטוס ממריא, פתאום הטייס קורא לנריסה ומבקש ממנה לסור. והיא לא מבינה מה קורה ומתחילה להזיע בכל הגוף וכל הגב שלה רטוב, למרות שקסניוש צוהלת ושמחה ואומרת אולי לטייס הזה יש לב גדול כי היא הרי שמעה שמועה שכל האנשים הטובים הולכים לטייס אז אולי הוא באמת מרחם עליהם ולא מוכן לגרש אותם. והם מורידים אותם מהמטוס שממריא עם המזוודה בבטן וקסניוש כל כולה זורחת, ונריסה מבקשת שיעצרו את המטוס בשמיים ויחזירו להנה את כל הרכוש שלה כי יש מתנה שמאד חשובה לה שהיא קיבלה מאמא שלה ואם היא תאבד אותה זה יהיה אסון נורא. בשדה הם פוגשים איש קטן ונרגש שאמר שהמנהלת בית ספר של קסניוש עשתה מגבית ועכשיו הוא פונה לבית משפט גבוה כדי שיהיה צדק והוא מאד מאד מתנצל בפני נריסה על העיכוב ושהיה צריך מגבית של כסף כי הוא אמנם מתנדב ורוצה להיות מתקן עולם אבל הוא קטן ובכל זאת יש הוצאות הנהלה וכלליות. אבל בינתיים הם יכולים לשוב ולסור לתא המעצר עד שבית משפט גבוה יעשה צדק כי זה עלול לארוך  קצת זמן. וכן, כן, הוא יוכל לעזור לנריסה גם לתבוע נזיקין מהחברה האוזבקית על אובדן מזוודה אבל לא בטוח שיוכל לתבוע ערך מתנה יקרה של אמא שלה. ושמה במעצר נריסה כל הזמן רועדת ובוכה וקסניוש אומרת לה אמא יהיה בסדר הנה מנסים לעזור לנו אנשים טובים ורוצים אותנו. אבל נריסה לא שומעת כלום ורק רועדת ובוכה ולא יכולה לדבר וגם כשהעורך דין הקטן מביא אותה לטלוויזה היא לא מוכנה להגיד מילה ורק יושבת בפינה ובוכה. ועוד הפעם קסניוש מצילה את המצב. כמה אני גאה בילדה הזו. היא סיפרה לכתבת איך זה שהיא אוהבת את ישראל והיא יודעת רק עברית וקוראת ספרים וכל החברים וכל השירים שלה הם עבריים והיא כבר מתגעגעת לסבתא ולמורה ולכל החברים ומתחילה לבכות וגם הכתבת בוכה יחד איתה ואפילו המגישה בחדשות שיושבת זקופה ויפה כמו בובה נהית לה דמעה קטנה בעין והיא אומרת למרות שזה לא כתוב לה להגיד שהיא מקווה שיהיה שם משהו למעלה שישמע ויעזור. והמישהו זה בנצ'יק שלי, דודינק'ה. דגנרט. ישב על אופני כושר בסלון ופתאום רואה את קנסיוש בוכה. והוא לא ידע בכלל אם אני מתתי היום או אולי אתמול בעד זה שהוא לא טרח להרים אלי צלצול. פה! אבל לשר פנים הוא מייד התקשר ואמר לו  אחי, דחילק ושמחילק, וחת שתיים שר פנים סידר עניינים ובא לנריסה עם מצלמה ותעודות זהות ואמר שיש לב יהודי וזה מקרה הומניטרי מיוחד,  ובשום אופן לא מדיניות ותיכף נפרס עלינו החג, עלינו ועל כל ישראל. ואפילו העורך דין הקטן שהתקשר לאוזבקיסטן הצליח להחזיר לנריסה מזוודה והיא בדקה וראתה שממתנה של אמא לא חסר אפילו פירור. ואז סוף סוף דודינק'ה נזכר לתת צלצול ולהגיד לי שנריסה יכולה לחזור ולטפל בי מתי שאני רק רוצה. טמפיט זה. כמה שאני  כועסת עליו! לא יכול להתקשר לחבר שלו ולהגיד דחילק ושמיחלק קודם לכן? אולי אני היום עוד הייתי הנני. ועכשיו רגל שמאל שלי כבר שחורה לגמרי ואני מסריחה נוראה והוא הרי יודע כמה שחשוב לי להיות תמיד אלגנט. בגלל מצב שלי גם רופא שוטר לא ידע בדיוק אם אני מתתי היום או אולי אתמול אבל בטוח לא יותר משבוע כי יד ימין שלי עוד לא הייתה שחורה לגמרי וכיוון שפקחים יוצמחים חתמו ונשבעו בספר תורה שהם עצרו את נריסה וקסניוש עוד מלפני כן אז לא הייתה עילה ונריסה יצאה חופשית. וקסניוש? היא נהייתה כוכבת. לקחו אותה לכל מיני תוכניות ילדים ותוכניות מבוגרים ואמרו שהיא סמל של מאבק והיא שמה מלא תמונות שלה במחשב איפה שהמון המון אנשים יכולים לעשות לה לב מרחוק. וזה היה יכול להיות הסוף הטוב של הסיפור הזה אם לא נריסה שהיא אישה טיפשה. לקחה כסף גדול שלה וקנתה בזה אוטו גרמני. ועוד במקום להחביא אוטו גרמני זה טוב טוב בגרז' היא הייתה נוסעת ועושה שוויצים בכל העיר. נו מה את חושבת לעצמך גיברת? עד שיום אחד דודינק'ה נסע בעיר וראה את נריסה נוהגת באוטו הגרמני. והוא סיפר לי פעם שלכל הקליינטים שלו יש כזה אוטו ומי מהם שלא יכול להרשות לעצמו כזה אז הוא גם לא יכול להרשות לעצמו את דודינק'ה. ואיך שהוא ראה אותה כל הגלגלים שלו בראש זזו מהר מאד והוא ישר הבין מאיפה יש לה כסף כזה גדול. אני כל כך כועסת עליו! מה זה עניינך? אתה קיבלת בית והיא קיבלה כסף. עכשיו זה ממש לא מתאים לי מריבות במשפחה. אבל אני מכירה את דודינק'ה. כשהוא רוצה משהו הוא לא  מוותר אף פעם. אז אני מזהירה אותך  גיברת, קומי ותקחי את הרגליים מהר מהר, כי את תגיעי לבית סוהר ואסור שקסניוש תגדל בלי אמא. תאמיני לי מניסיון, זה לא תענוג גדול. וחוץ מזה אין מה לעשות. כל אחד צריך לגור במדינה שלו. גם אני לא אהבתי את כל החולירע שיש בישראל אבל זה חולירע שלנו. רק תבטחי לי דבר אחד, כן? תשמרי לי שם טוב טוב על קסניוש שלי. שמעתי שיש שמה בפיליפינים הרבה פילים ונמרים שמסתובבים חופשי.

53

פקחתי את עיניי לָעולם בעיר שאין בה חיים לַילדוּת. פקחתי את עיניי אל שדה קרב. איש לא אמר לי מי החיילים ומה זה כיבוש.

גדלתי עם המחשבה שהלא-נורמלי הוא הטבעי ושהאנשים שמפחידים אותנו תמיד בכל מקום שהם נמצאים בו אינם משלנו.

כשפקחתי את עיניי לָעולם חשבתי שהנערים והצעירים שנמלטים מהחיילים משחקים במשחקים החביבים עליהם, מחבואים או תופסת.  

טעיתי.

ברבות הימים והשבועות והחודשים, ואולי השנים, הבנתי שהגברים החמושים האלה הם האויב, הכיבוש, ואין להם אלא מטרה אחת: להרוג.

הפעם הראשונה שבה הייתי קרוב אליהם מאוד הייתה כשהלכתי עם אמי ברחוב הראשי בדרכנו אל השוק. הייתי אז בן שלוש.

כלי הרכב באו מרחוק והאנשים התחילו לרוץ.

פתאום משכה אותי אמי אליה, הרימה אותי ואימצה אותי אליה בכוח ועמדה וצפתה בשלושת הג'יפים הצבאיים העוברים על פנינו.

חבוק בין זרועותיה חשתי את פעימות לבה. כשהורידה אותי, הרגשתי זרם של רגיעה שוטף את ידיי ורגליי, ובעקבותיו – בלבול עצום.

באותו רגע תפסתי שמשהו כאן לא בסדר. אחר כך לא לקחה אותי עוד אמי אל השוק אף פעם.

המשחק הראשון ששיחקתי בו עם בני גילי בשכונה נקרא "יהודים וערבים". בפעמים הראשונות לא התנגדתי לרעיון להיות יהודי, כלומר, "אל-גֵ'יש", הצבא (זו הייתה משמעות המילה במשחק).  

יום אחד, הייתי אז בן ארבע, התאספנו לשחק את המשחק הזה. הייתי הכי קטן בחבורה והם החליטו שאני אהיה "אל-גֵ'יש".

"לא! לא!" אמרתי להם. "אני רוצה להיות ערבי."

"לא, אנחנו הערבים, אתה היהודי, ואתה איתם," הורה אחד הילדים הגדולים אל הקבוצה ששיחקה את היהודים.

לא הייתי מרוצה מזה ועניתי:

"אני לא רוצה להיות האיש הרע. לא אהיה חייל."

כעסתי, ופרשתי מהם והתרחקתי. התיישבתי על אחד הבלוקים מבטון שעל יד הגדר של השכנים שלנו, וצפיתי במשחקם. הערבים יידו אבנים והילדים ששיחקו את תפקיד החיילים חיקו יריות בקולות שפלטו מבין השפתיים.

כשהיה המשחק הזה מסתיים עשינו לנו מנהג להקים מחסום מסלעים וענפים של עצים והמכוניות נאלצו להאט בזמן שאנחנו אחזנו בידינו מקלות ששימשו לנו רובים.

 התגובות של הנוסעים לא היו אחידות. היו מי ששיבחו אותנו וקראו לנו "גיבורים" ואפילו התבדחו והראו לנו את תעודות הזהות שלהם. ולפעמים היו חמומי מוח שקיללו אותנו מרחוק והודיעו לנו בזה שהמשחק הסתיים.

כל תנועה, כל מילה, וכל משחק שיקפו את המצוקה ואת הקסם של ילדותנו בעזה. גנבו את ילדותי לנגד עיניי בזמן שאני חשבתי שזה טבעי ככה. 

יום אחד צדו עיניי עיתון שמישהו השליך. תמיד נמשכתי מאוד להסתכל בתצלומים שבעיתונים. התקרבתי אל העיתון לאט, ברגליים יחפות שהיו מכוסות אבק מרוב ריצה והליכה ברחוב, הרמתי אותו ולקחתי אותו אל שפת הרחוב, על יד הכניסה לביתנו. התחלתי להפוך את דפי העיתון, דף אחרי דף, כמו אבי כשהוא קורא עיתון, אבל אני נעצתי את עיניי רק בתצלומים. פתאום התקבעו עיניי בעמוד שהיה מלא תצלומים. תצלומים בְּצבע. תצלומים של נשים בוכות וגופות ודם וילדים הרוגים וחיילים חמושים.

מצאתי את עצמי כורע על הברכיים ומתקרב עוד אל העיתון, מצמצתי בעיניי בניסיון לבחון את הגופות של הילדים. "למה הם לא צעקו?" קרא קול באוזניי. כעבור שנים הבנתי שבטבח גדול אי-אפשר לשמוע את קולם של הילדים, רק את היריות שומעים. התבוננתי בתצלומים יותר מחצי שעה. בכל תצלום לחוד. פתאום נתקפתי זעם, השתלטתי על עצמי, לקחתי את העיתון והלכתי אל אחותי הגדולה.

"זרוק את הזבל הזה," צעקה אמי מרחוק והצביעה על העיתון. "אביך יביא לך מחר עיתון אחר."

לא נשמעתי לה. פתחתי את העמוד שהיו בו התצלומים ושאלתי את אחותי הגדולה: "מי הרג אותם?"

היא הביטה עליי, אחר כך הסתכלה בעיתון והציצה במה שכתוב בו, ואחר כך אמרה לי: "הצבא".

"למה?" שאלתי אותה.

היא שתקה רגע, ואמרה:

"כי הם כמונו, פלסטינים."

"גם אותנו הם יהרגו?"

"לא. זה בלבנון, סברא ושתילא, זה קרה מזמן," אמרה והרימה את ידה אל גובה פניה והניפה אותה לאחור: "מזמאאאן, מזמאאאן", מתוך כוונה להרגיע אותי ולגרש את פחדיי.  אולי היא הרגישה בפחד העמוק שבדבריי.

מאותו רגע לא יכולתי עוד לסלק מראשי את סברא ושתילא ולשכוח את הטבח. כמוני כילד שלא שוכח לעולם את הפעם הראשונה שעלה על סיפונה של אונייה, גם אני לא שכחתי את הפעם הראשונה שלקחתי את העיתון ועם ההתחלה הקשה הזאת התקבלתי.

מאותו יום נהייתי כרוך עוד יותר אחרי עיתונים. יום אחד מצא אותי אבי אוסף עיתונים ברחוב ומנסה להתבונן בתצלומים שבהם.

"זרוק אותם," צעק עליי.

"אני רוצה לראות את התצלומים," אמרתי לו.

"טוב, מחר אביא לך עיתונים חדשים," אמר לי וציווה עליי להיכנס הביתה.

באותו שבוע גיליתי אוצר. מצאתי אותו בחדר של אחי מתחת למזרן של אחת המיטות הגדולות בבית. היו שם עשרה מגזינים צבעוניים. שם המגזין היה "עבּיר" – מגזין לאומי, שהיו בו הרבה צילומי צבע של פדאיון ומבוקשים, כלומר לוחמים של ההתנגדות. 

באותו שבוע גם התחיל אבי להביא אחרי העבודה את העיתון אל קודס. הוא היה קונה אותו יומיום עד שיצא לגמלאות. אני הייתי מחכה לו תמיד בשובו מהעבודה וברגע שהופיע ברחוב הייתי רץ אליו ברגליים יחפות ולוקח ממנו את משאו: פירות, ירקות, והעיתון.

אחת מאחיותיי הגדולות ממני, שכבר ידעו לקרוא, הייתה לוקחת אותו מידי ונותנת לי את מוספי התרבות והספורט, שהיו בהם הרבה תצלומים, בזמן שהיא עצמה הייתה קוראת את השאר. הייתי מרוצה. כשחזר הארגון לשחרור פלסטין אל פלסטין, נוספו ל"אל קודס" עוד שני עיתונים, "אל חיאת" ו- "אל אייאם". ואני ושלוש אחיותיי הגדולות היינו מתחרים בינינו מי יקרא אותם הראשון.

כשגדלתי, ניסיתי לדמות לי את ילדותי בלי העיתונים, בלי המגזינים, בלי התצלומים, בלי המילים וריח הדפים. בלעדיהם, ייתכן שעולמי היה נעשה עוד יותר כאוטי, היה אפילו קורס.  העיתונים והתצלומים נהיו לי העולם שהוציא אותי ממשחק "ערבים ויהודים". הם היו המאבק היומי שלי לחדש לי את עולמי ולנסח את השאלות שנדחו ושאני ממשיך להשיב עליהן עד היום, כשכבר עברתי את שנתי השלושים.

7

דבר כמעט-אחרון שהיה מתאים לי בימים האלה זה להיתקע עם איזה עשרה ונצואלנים בהוסטל נעול. אז טוב שמצאתי את הסידור הזה. רק במזל שמעתי בזמן על חדר שהתפנה באחת הדירות של החבר'ה שפזורים כאן ברחבי העיר, מוגלים מהעסקים אל תוך הדירות מכורח מציאות דמיונית שנפלה על העולם. בינתיים הימים שעוברים כבר נערמים לערמה גדולה מדי, עד שההומניטרית תגיע. מתישהו תגיע. בזמנים כאלה נחמד שיש מישהו משלנו קרוב. וגם חומר מצפצף לקריאה.

 

מיקי: בלי לחץ מיותר חברים, יש בינינו מישהו שהסתפר אצל חקובו?

יואל: מי זה חקובו?

מיקי: אני שואל כי הספר חקובו נדבק בנגיף לפני איזה 10 יום ונפטר היום

ליאור: עכשיו קיבלתי את זה:

שיתוף: חקובו הספר שהיה בדליכושר עבר לעולם שכולו טוב נדבק בקוביד ותוך 8 יום החזיר ציוד

מיקי: כל מי שהסתפר אצלו דחוף להיכנס לבידוד או לעשות בדיקה

Ram…:  לא מבין למה לא מודיעים בזמן

יואל: חבל באמת שלא מודיעים.

מאיר:  בחיים לא ראיתי שם מספרה

מיקי: קיימת כמה חודשים. הרבה הסתפרו. תעבירו הלאה שיידעו

צפריר: עוד סימן לחזור לארץ אבותינו

צחי:  לא מכיר חקובו

מני: אין על המדינה שלנו

Ram…:  הספר שעובד בדליכושר ליד החנות סלולר

שלומי: שמעתי שנפטר אבל לא ידעתי שמת מקורונה. שמעתי שנפל ושבר את הכתף וכנראה טיפלו בו לא נכון. הסתבך בגלל הסוכר. הטסיטאס היו נמוכים שמעתי. לא שמעתי קורונה אבל גם יכול להיות

ליאור:  לא. קורונה קורונה

צחי: בן כמה היה הבחור?

Ram…: מבוגר, 60 אולי משהו כזה

צחי: ירחם השם

מיקי: חברים לא לזלזל. בלי מפגשים מיותרים לשמור על הכללים והחיים. בשורות טובות!

מני: ולהתפלל ולעשות תשובה

מיקי: בטוח זה תמיד

ליאור: רק היום 1300 מקרים חיוביים חדשים

Ram…: מה יהיה? אותם מספרים כל יום

יואל: טירוף!

מאיר: לאיפה זה יגיע רק אלוהים יודע

צפריר: לא לפחד כלל. הכול תוכנית של אבא

ליאור: שליש מהבדיקות חיוביות, 25-30 מתים כל יום

עומר: יותר מדי יציב

Ram…: חסר עוד חודש

צפריר: עוד חודש למה? עוד חודש משיח בא

Ram…: עד שיהיה שינוי

מיקי: לא יהיה שינוי פה. רק אם יסגרו אותם עם ברזלים יהיה

צחי: הגאון פותח סוכנויות מכוניות

צפריר: מי קונה עכשיו מכונית?

ליאור: בגלל זה הוא פותח

Ram…: עזוב נו חמורים

מיקי: עד שלא יהיה סגר טוטאל 15 יום רצוף לא ירדו פה המספרים

יואל: ראיתם בחדשות? הם בנו אוהלים ליד הבתי חולים. כבר אין להם מקום.

צחי: לא יקרה בחיים 15 יום

ליאור: חולים רגילים שצריכים טיפול אין מקום. לא יעזור גם חודש סגר

רפאל: יעזור עם יהיה סגר בלי סלבוקונדוקטו. בלי כלום.

מיקי: סגר עם ירי. עם אלות. ברזלים לרגליים.

מאיר: ואאלה רק ככה

מיקי: שלא נצטרך אף פעם את העזרה שלהם אלה

יואל: אמן ואמן!

ליאור: 700 אלף סלבקונדוקטו במדינה של 4 מיליון ואנחנו בהסגר. שתבינו את הטמטום

עומר: הכבישים עמוסים, איזה סגר?

מאיר: עולם שלישי, מה ציפיתם

מיקי: תכלס לא היה פה סגר אפילו יום אחד. הכול חארטה.

צחי: כל בנאדם שלישי עם סלבוקונדוקטו בכיס. רק אנחנו סגורים בבית.

Ram…: כן הדפיסו ים אישורים בלי לחשוב. טוב אין שכל

ליאור: בגלל זה לא ירד פה הנדבקים

מיקי: חוץ מחנויות וקניונים הכול עובד

יואל: חברים הכול בידי שמיים. אין מה לעשות. בסוף הם יבינו.

Ram…:  אלה יבינו? יואל אח יקר, לא רואה את זה קורה

צפריר: להתפלל לשמירה שלנו ושל כל עם ישראל

מיקי: גם להתפלל וגם להיזהר

מאיר: שמעתם את הנאום של הגאון?

צחי:  מטומטם שחבל על הזמן, רק שטויות מדבר

ליאור: מדבר אבל לא אומר כלום

Ram…: יאלה שיפתח סוכנויות מכוניות, זה בדיוק מה שיעזור

מיקי: רק 15 יום סגר עם ירי

צחי: איזה ירי? ביצים של שלגיה יש לגאון הזה

רפאל: נשיא מדינה עאלק

עומר: חחח

מיקי: וואלה ביצים של שלגיה!

רפאל: איפה הוא ואיפה ביבי?

מיקי: אמרנו בלי פוליטיקה. למרות שנכון!! 

יואל: מישהו שמע אם יוצאת טיסה הומניטרית לארץ?

Ram…: לא יהיה בקרוב

מיקי: מי שהיה לחוץ על ישראל כבר עזב

ליאור: אין למי למכור כרטיסים. אז למה שיביאו מטוס?

מאיר: השדה סגור עד ספטמבר לפחות

צחי: זה ימשך עד ינואר. לא יותר

יואל: באמת? עד ינואר???

Ram…: לדעתי בספטמבר ישחררו קצת. הכי מצחיק שמדברים כאן על חיסון מקומי שלהם

ליאור: זה שמענו כבר במאי

עומר: על פרות לא הייתי מנסה את החיסונים שלהם

רפאל: חחחח

Ram…: חבל על הפרות

מיקי: לפחות מהפרות יוצא פה משהו טוב

Ram…: קוסטריקה מיליון תושבים יותר מפה והמספרים שלהם סבירים. וכאן…

מיקי: בלי עין הרע ישראל 10 מיליון 443 מתים. כל אחד זה עולם ומלואו אבל היחס פה והבתי חולים הורגים את האנשים

מני: הוא חייב לסגור את המדינה

עומר: איזה יסגור איזה נעליים

שלומי: אומרים שכאן הכי הרבה מקרים ל100,000 איש בעולם

ליאור: בארץ עכשיו אלפיים ביום מ25 אלף בדיקות. פה היום כמעט 1500 מ 3000 בדיקות

Ram…: חמישים אחוז היום!

מאיר: זה לא נורמאלי

מיקי: להשוות אותם לישראל זה כמו להשוות את בני סכנין לריאל מדריד

Ram…: אין על המדינה שלנו!!!

יואל: אם העסק לא היה תופס אותי בביצים עכשיו אני חוזר לארץ.

מני: גם אצלי הביצים קשורות חזק לחנות

רפאל: אף אחד לא בא לפה בגלל שהיה לו טוב שם

מיקי: דיבור נקי חברים

ליאור: לחשוב טוב יהיה טוב

שלומי: יואל אחי, חושב לקפל ולחזור לארץ?

יואל: שוקלים כן. אתם רואים מה זה כאן.

מני: ומה תעשה בארץ???

צחי: תגיד לי אם אתה חוזר אחי. אני בא אתך

יואל: יאללה ביחד, נפתח ישיבה קטנה בצפת.

צחי: סגור אחי

מיקי: רק לפני שאתם פותחים ישיבה בצפת, היום ב8 שיעור עם הרב בזום

Ram…: עוד שלוש שעות. לבוא חדים היום

ליאור: מתחילים לחדד

מני: מה השתתקתם?

שלומי: שמעתם הגיע עכשיו גל חרגולים?

רפאל: חרגולים כתבת או זה המתקן מילים

מאיר: אמרו גל שני, לא אמרו גל חרגולים

Ram…: חגבים לא חרגולים

יואל: מצאתי שניים במרפסת. 5-6 סנטימטר כל ראש.

מיקי: ארבה חברה ארבה

צחי: עכשיו גם מכת ארבה???

ליאור: זה כשר לא?

מני: כבר היה עדיף לשתוק

צפריר: חבלי משיח בני אדם

Ram…: התימנים אוכלים

אלי: זה קריספי

צחי: תאמינו לי לסגור את המדינה

מאיר: הולך טוב דווקא ארבה עם טחינה חחח

מני: לסגור דחוף 

9

 

02/03/2019            שעה 11:32

תוכן הפנייה: לכבוד מחלקת כח אדם,

ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך שטרם בוצעה העלאה בדרגה. אני בטוחה שטעות זו מקורה באי הבנה, שכן הדוחות והערכות הרלוונטיות, כמו גם האישורים והטפסים נשלחו למשרדכם לפני כחודש בדואר יונה, כפי שדרשתם.

בברכה,

שרית

תשובה: שרית שלום, לפי הנתונים המצויים בידינו עולה כי אכן עברת הערכה המקצועית  אבל לא שמרת על רצף שלוש שנים, כפי שהרפורמה החדשה דורשת. רק לאחר שתשלימי 30 שעות תקודמי בדרגה. בברכה מרכז שירות מידע ארצי

סטטוס: נסגר   בשעה 10:00         3/3/2019   

4/3/2019              שעה 09:40

תוכן הפנייה: שלום רב, מזה ארבע שנים אני לומדת לתואר משולב, שני ושלישי. אי לכך, מספר הקורסים שאני לומדת ושלמדתי עולה על 30 שעות. מצרפת אישור סיום לימודים תואר שני, אישור על לימודים בשנה הנוכחית וכן גיליון ציונים מעודכן.

מחכה לתשובתכם,

יום טוב

שרית

קבצים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

Pdf  אישור סיום לימודים

Pdf אישור לימודים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות :" יש לסרוק בצורה מסודרת את גיליון הציונים כקובץ מצורף, מקווה שאת לא ברפורמה החדשה. ." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה  11:32   5/3/2019

6/3/2019                 12:01

תוכן הפנייה: צרפתי שוב קובץ סרוק בצורה מסודרת. אני דווקא כן ברפורמה החדשה…  חשבתי שהיא אמורה לסייע לציבור העובדות… אני סמוכה ובטוחה שעל אף היותי ברפורמה החדשה, בסופו של דבר יוכרו לימודיי כהשתלמויות, ואכנס לארץ המובטחת, דרגה ארבע.  

תשובה:  להלן תשובת מחלקת כח אדם: "יש לשלוח בפניה מקוונת את שם ההשתלמות כפי שמוכר במשרד החינוך, סמל ההשתלמות המורכב מ-7 עד 8 ספרות ואת מיקום ביצוע ההשתלמות – לצורך בירור ועדכון." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה 10:32  07/03/2019

07/03/2019            11:45

תוכן הפנייה: מסמכים סרוקים מצורפים שוב. כפי שהסברתי, אלו קורסים אקדמאיים באוניברסיטה מוכרת ובעלת שם, ולא השתלמויות.

מסמכים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

תשובה: בקשתך הועברה למחלקת כוח אדם.

סטטוס: פעיל

תשובה: שרית שלום, לא שמרת על רצף של שלוש שנים, כלומר את אמורה להשתלם כל שנה. מהנתונים שלנו ההשתלמות האחרונה שלך היתה ב-2016.

בברכה, מרכז שרות ארצי

סטטוס: נסגר  בשעה 13:07  8/3/2019

08/03/2019                     17:05

תוכן הפנייה: בחיי שאני לא מבינה מה את/ה אומר/ת. את/ה מחזיר/ה לי את אותה תשובה כבר פעם שלישית בלי להתייחס למה שנשלח אליך/אלייך. האם תוכל/י לשוחח איתי בטלפון ולחסוך את עוגמת הנפש הכרוכה במיילים לא הגיוניים? באותה ההזדמנות אשמח לברר אם לפנות אלייך/אליך בלשון נקבה או זכר.

תשובה: בשיחה טלפונית הוסבר ללקוחה כי לא שמרה על רצף של שלוש שנים.

סטטוס: נסגר בשעה 09:04    10/3/2019

12/3/2019                15:02

תוכן פנייה: אוקיי, הבנתי. המוקדן הסביר לי, כפי שהוסבר לי בפורטל, שלא שמרתי על רצף של שלוש שנים. עכשיו אני פונה אל ההיגיון שלכם – האם קורסים אקדמיים במסגרת תואר שני ושלישי באוניברסיטה ידועה, מכובדת ובעלת יוקרה אקדמית אינם מוכרים כהשתלמויות?

בברכת פסח שמח,

מי יתן שנזכה לצאת מעבדות הנונסנס לחירות הקומון סנס

12/3/2019     23:45

תוכן פנייה: דבר נוסף, ראש החוג שבו אני לומדת הואיל לכתוב מכתב ובו הוא מאשר את הסטטוס שלי כסטודנטית מן המניין. בנוסף לכך, צרפתי תשלום מקדמה על שכר הלימוד לתואר משולב. כפי שתיווכחי, למקרה שאת לא מאמינה לי ולמרות הררי הטפסים שאני נדרשת לצרף, הוספתי מקבץ נאה משלי של טפסים, תעודות, מכתבי המלצה וכו'.

Pdf מכתב ראש חוג

Pdf תשלום עבור מקדמה 2019

Pdf גיליון ציונים 2017-2019

Pdf מכתב מנהלת מתיא 2019

בברכה שרית

13/3/2019               00:30

תוכן פנייה: אה, ועוד משהו ששכחתי לציין בפנייה הקודמת ונזכרתי רק עכשיו, מתנצלת על השעה, לא הצלחתי להרדם… אז הדבר הוא כזה – את שכר הלימוד אתם, בטובכם, משלמים (כחלק מהסכם קיבוצי שמעודד השכלת עובדים בחברה, באמצעות תשלום חלקי של שכר הלימוד) עדות חותכת נוספת להכרת המשרד בסטודנטיותי. כלומר אני סטודנטית. כלומר אני לומדת ולומדת ולא מפסיקה ללמוד מזה שנים רבות, איך זה לא מוכר לי כלימודי השתלמות? הלו?

 תשובה:  שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה     11:62           13/03/2019

13/03/2019                    12:04

תוכן פנייה: אוקיי ניצחתם. הבנתי שהקורסים לא יוכרו לי כהשתלמויות. אוותר על ה-7.5 אחוז שדרגה ארבע הייתה מקנה לי. כלומר, על תוספת של 592.5 ש"ח למשכורת. תואר מספר שתיים ותואר מספר שלוש ימתינו כלאחר כבוד. אין הרפורמה מעודדת השכלה רחבה. לב דואב – כן, טרפת בירוקרטית –בוודאי. השכלה, תגמולים, דרגות ותוספת שכר – לא.

תשובה: זה לא עניין של ניצחון או הפסד. מחלקת כח אדם תשמח להעלות אותך בדרגה, במידה ואת עומדת בתנאים הנדרשים, כפי שנקבעו ברפורמה החדשה.

בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:78    14/3/2019     

15/3/2019                  8:00

תוכן פנייה: אם הרפורמה הזו כל כך חדשה איך זה שחזרנו אחורה שנות אור? הגיון פשוט היה פותר את הבעיה, הייתכן שהגיון אינו סעיף ברפורמה החדשה… אפרופו סעיפים… סעיף "תקשורת" בתלוש המשכורת נמוך משמעותית מחודש שעבר. מדוע?

תשובה: שרית שלום, אלה הנהלים ברפורמה החדשה. לגבי "תקשורת", אנא פני למזכירת המתי"א, שתעביר דיווח למחלקת כח אדם. סעיף תקשורת הוא קבוע, ולכן כל בעיה שנתקלת בה עלייך להפנות למזכירת המתיא במחוז מרכז.

בברכה, מרכז שירות ארצי.

נסגר בשעה 15:68     16/3/2019        

20/4/2019                 9:07

תוכן פנייה: בבקשה קראי עד הסוף את המייל… אני מנסה כיוון חדש. אחרי הכול, 592 נקודה חמש הוא סכום לא מבוטל. ולכן, ערכתי בדיקה יסודית ומקיפה של כל חוזרי המנכ"ל מהשנים האחרונות, עברתי סעיף סעיף (מלה יפה "סעיף") ומצאתי להפתעתי אחד שחמק מעיניי ועונה לקריטריונים שהמשרד מציב בנוגע להשתלמויות והעלאות בדרגה.

מתוך מסמך שנקרא "מדיניות והנחיות לעובדים במסגרת הרפורמה החדשה", בפרק א' סעיף 9 שכותרתו "לימודים בשנת שבתון" מצוין שהלימודים בשנה זו יחשבו כשעות השתלמות, ואני מצטטת "עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות עפ"י השעות שנלמדו ועם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו."

בברכת – אם אתה לא יכול לנצח אותם,

הצטרף אליהם,

האזרחית ש'

תשובה: שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "שלום רב,​​​​​​​ בהתאם לנהלים, עובד בשנת שבתון היוצא ללימודי תואר שני, זכאי לקבל גמול על השעות גם אם לא סיים את התואר. על מנת שניתן יהיה לדון בבקשה, יש לשלוח גיליון ציונים לתואר הכולל ציונים + חתימת מוסד הלימודים. גיליון ציונים שאינו חתום ע"י מוסד הלימודים ושאינו כולל ציונים לא מאושר. בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה   15:65         22/04/2019

22/04/2019                       18:54

תוכן פנייה: מצרפת גיליון ציונים חתום ומעודכן. בפעם הרביעית. דרגה ארבע, היר איי קאם!

Pdf  גליון ציונים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת כוח אדם : "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

סטטוס: נסגר בשעה 11:00          25/04/2019

25/4/2019                          20:07

תוכן הפנייה: חלם שלום, אנא קראי את שני חלקיה של הפנייה שכן היא ארוכה וחורגת ממספר התווים האפשריים, כפי שנוכחתי לדעת. גיליון הציונים שצורף יועד לשם קבלת גמול על לימודים בשנת שבתון. תמוהה בעיניי תשובתך, שכן מזה מספר חודשים אנחנו מתקשרים דרך הפורטל ובו בלבד, ולכן כל התכתובת שלנו מתועדת. דפדוף בפניות הקודמות יעלה את הסטטוס שלי, היסטוריית תכתובות וכן את המוטיבציה העיקרית שלי לפניות חוזרות ונשנות אליכם. הרי תקציר הפרקים הקודמים: גיליון ציונים, סיום תואר שני, מסמכים שצורפו זה מכבר, שנת 2017 יציאה לשבתון ובה לימודים אקדמאים שאבקש שיחשבו כהשתלמויות כפי שמופיע בחוזר מנכ"ל. ציטטתי ואצטט שוב (זהירות ציטוט ארוך ומפורט, מתנצלת. גם אני נרדמתי תוך כדי קריאתו. אבל הוא מהימן ויקנה לי גישה למחוזות ה-592 נקודה חמש ):

"לימודים בשנת שבתון. עובד היוצא לשנת שבתון מלא ומעוניין ללמוד בקורסים לפיתוח מקצועי במסגרת הרפורמה החדשה יוכל לקבל הכרה בלימודים של עד 120/180/210 שעות.

 9.1 תכנון הלימודים בשנת שבתון יהיה בהתאם להנחיות הבאות: ניתן להעביר רק 105/90 שעות במעבר מדרגה לדרגה ובה יוכל ללמוד במסגרת השבתון סה"כ 120/180/210 שעות בהתאם לדרגה. באם העובד פיצל את שנת השבתון לשנתיים (חצי שבתון בכל שנה) באותה דרגה, יוכל לצבור מקסימום 90/105 שעות בהתאם לדרגה עבור כל שנה. עובד היוצא לשבתון מלא פעמיים באותה דרגה, יזוכה בשעות פעם אחת בדרגה. עובד הנמצא בחצי שנת שבתון, יוכל לקבל עד 90/105 שעות בשנת השבתון ועל פי הכללים שצוינו לעיל. עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות ועפ"י השעות שנלמדו עם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו.

9.2 עובד הנמצא בשנת שבתון, יוכל ללמוד באחד המסלולים הבאים: קורסים מתוך מתווה התוכניות לפיתוח מקצועי של המשרד במסגרות המאושרות ללימודים. לימודים במוסדות מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, מכללות לחינוך ואוניברסיטאות. הלימודים יהיו במסגרות אקדמיות בלבד ובמסלולים לתואר בתחומים רלוונטיים. עובד אינו חייב להיות תלמיד מן המניין לתואר אך חייב לעמוד בכל דרישות הקורס ולהגיש גיליון ציונים למפקחת הפיתוח המקצועי במחוז עבודתו. קורסים במוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אשר קיבלו מראש אישור של המפקח המחוזי לפיתוח מקצועי, והם תואמים לקורסים המפורטים במתווה. קורסים אילו מיועדים לעובדים בשנת שבתון בלבד .קורסים נבחרים שאושרו לארגוני העובד, שקבלו הכרה לרפורמה החדשה. עובד בשנת שבתון הלומד בישיבה, יכול ללמוד עד 60 שעות לימודי ישיבה על פי הכללים. לימודי תעודה בשנת שבתון:

25/4/2019                          20:15

תוכן הפנייה: המשך מהפנייה הקודמת – בקשות ללימודי תעודה, יש להגיש 25 יום מראש בצירוף סילבוס למפקח על הפיתוח המקצועי במחוז. היקף השעות שיאושר יהיה בהתאם לנושא הקורס. עם סיום הלימודים חובה להגיש גיליון ציונים מפורט ותעודת זכאות. על הלימודים להיות בעלי זיקה לתחומי העיסוק, במוסדות שאושרו לכך ע"י המועצה להשכלה גבוהה, לא יאושרו שעות פיתוח מקצועי נוספות שתלמדנה לתעודה, לאחר שנת שבתון."

בברכת שיגמר במהרה,

ק'.

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות: "בהמשך לפנייתך הריני להשיב ולהבהיר:

1. בפנייתך הראשונה לפורטל שנעשתה ביום 20.4.2019 ונענתה על ידי ביום 22.4.2019 אכן אישרתי את נכונות הציטוט שציינת בנושא זכאות לשעות בגין תואר שני לעובד בשבתון. 2.בפנייתך השנייה לפורטל שנעשתה ביום 22.4.2019 ונענתה על ידי ביום 25.4.2019, השבתי לך כי מכירים בתואר שני בסיום המסלול וזאת כיוון שלא צוין בפנייה כל פרט על היותך בשבתון ואין באפשרות אגף פיתוח מקצועי לדעת אם עובד היה בשבתון.

2. לידיעתך, אנו מקבלים מאות פניות ביום ואם כל פנייה נעשית בנפרד, הרי שהיא נענית לגופו של עניין, כפי שהיה בנושא זה. ככלל, בהתאם לתקשי"ר בנושא פניות בדוא"ל/דואר/פקס וכו' ניתן להשיב עד 14 ימי עבודה (בפרט בחודש אפריל שמחציתו היה חופשת חג). לאור האמור לעיל, אני לא רואה כל עיכוב במתן תשובה ובקשתך תידון בשנית בהתאם לנהלים". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:09      01/05/2019                

01/05/2019                        14:30          

תוכן פנייה: שלום לך, רק לידיעה – הפנייה הראשונה שנעשתה אליכם היתה ב- 2/3/2019ולא ב- 20/4/2019 כפי שציינת בחוסר דיוק אופייני. כמובן שאין בכוונתי להוכיח אותך, אני מתארת לעצמי שאת, בדומה לי, עובדת קשה בשביל ה-592 נקודה חמש שלך. אם לא פחות מזה.

מהירות סגירת הפנייה אכן ראויה לשבח, גם אם לעתים נדמה כי זאת המטרה העיקרית. שוב, הסימפטיה שלי נתונה לך, מבינה שהכמות חייבת לעלות על האיכות, שאת נבדקת, נמדדת ונשפטת מדי יום. בדיוק כמוני. תפוקה אינה מילה גסה, הגם שהמשרד המעסיק אותי עשה אאוטסורסינג לשירות בסיסי שהוא אמור לספק לציבור עובדיו, כלומר לי. ולכן כשיוצא ומודיעים לך שהגיע העת להתקדם, לעלות בדרגה, לראות שכר בעמלך הרב את חייבת לראות את היום ולתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידייך הצנועות. לא כל יום מוקירים את עבודתך ומתגמלים אותה. מי כמוך יודעת. לכל אחד מאתנו יש את 592 נקודה חמש שלו. בבחינת מעט המחזיק הרבה. הפינג-פונג הארוך בינינו היה נחסך אילו יכולנו לשוחח כמו שני אנשים בעולם. תחשבי כמה תסכול ואי הבנה היו נמנעים.

לצערי, ואולי גם לצערך, את כפופה לנהלים שמעודדים דוקומנטציה על פני אינטראקציה.  במייל המפורט שענית לי נותרה שאלה אחת מדממת, מעיקה ובעיקר פתוחה – העלאה בדרגה?

בברכת חג עצמאות שמח בסימן חיבורים בחברה הישראלית –

מצדיעים לרוח הישראלית, 

שנהיה לראש ולא לזנב,

בבחינת ונהפוך הוא,

על פי מורשת "האחר הוא אני",

בריאות נפשית ואורך רוח,

לכל הנוגעים בדבר ולכל מאן דהוא,

שרית
תשובה: הועבר למחלקת השתלמויות לשם המשך טיפול

נסגר ב 4/5/2019                      13:85

 

4

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

23

בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. 

אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים.

ששת ילדיה של אימי נמצאו בדיוק בחופשה מהלימודים, מי מכפר הנוער, מי מהפנימייה הירוקה שבכפר-סבא ומי מפנימיית האבן היוקרתית "למחוננים" שבירושלים.

אימי ניגשה להעיר את אבי, הבוקר ללא כוס הדוּרָלֶקְס עם הקפה המבושל והמקציף.

"ניתקו את המים," אימי אמרה.

אבי התיישב על המיטה במכנסי הפיז'מה ובחולצה הלא מכופתרת, כדרך שנהג בבקרים הרבים שבהם לא יצא לעבוד. הוא מתח את גוו ומלמל משהו בינו לבין עצמו.

"מישהו דפק בדלת לפני שניתקו?" הוא שאל.

"לא, אף-אחד."

"ידעת שהם הולכים לנתק?" אבי שאל אחרי השתהות קצרה.

"אמרתי להם שהילדים בחופש, הם אמרו שאולי יסדרו בתשלומים."

אבי נעל את נעלי הבית וקם מהמיטה. הוא נכנס למקלחת ופתח את ארון הכלים הגדול, פשפש בתוך אחד הדליים ושלף מתוכו פלאייר-פטנט.

"תביאו סירים ובואו איתי," הוא אמר לשני בניו הבוגרים.

אבא לקח שני דליים, ירד מהבית ושני בניו מלווים אותו וסירים בידיהם. 

כשהתקרבנו לברז כיבוי האש התאים אבי את הבורג שבפלאייר-פטנט, פתח את הברז בעדינות ונתן למים לשטוף לרגע. הדליים והסירים התמלאו, וכשחזרנו הביתה הוצב דלי אחד במקלחת, דלי אחר מחוץ לדלת השירותים והסירים הועמדו במטבח. 

מגש קטן ועליו שבע כוסות של תה וכוס אחת של קפה מבושל עשה את דרכו מהמטבח לשולחן.

"מתי נגמר החופש?" שאל אבי את בנו בכורו.

"בעוד שבוע," עניתי.

"בעוד שישה ימים," תיקן אלי שעדיין שיחק בפלאייר-פטנט.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנותקים. כשמנתקים את החשמל אז האמת שזה די נחמד. מדליקים בלילה נרות, הילה ועובדיה משחקים בלהפחיד ולהבהיל אחד את השני בכל דרך אפשרית, והאמת היא שזה קצת כמו טיול שנתי, או כיבוי-אורות מוקדם בפנימייה. אני אוהב את השקט שהניתוק מטיל בבית. 

כשמנתקים את הגז אז תמיד יש פתילייה ופרימוס בצד. כשמכינים ביצים ותפוחי-אדמה לשבּת על הפתילייה, אז אפשר לשים חול בתחתית של הסיר וככה הביצים יוצאות הכי אדומות והכי טעימות שיש. או שממלאים בפרימוס קצת נפט, מנפחים טוב-טוב-טוב ואפשר לבשל כמה שרוצים. תמיד אהבתי את הרעש של הפרימוס. הרעש הזה מזכיר לי את הסיפורים על הצריף במעברה, ועל עץ האקליפטוס שאבא שתל שם כשהיה קטן, ושפעם הוא לקח את כולם לבקר שם את העץ, שנהיה ענק בינתיים. לפעמים אבא מדליק גחלים בגָ'פוּף באמצע הסלון וצולה עליהם חצילים. אחר-כך הוא מוסיף הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל, ובשבילי הטעם הנפלא הזה הוא מה שהכי מזכיר ניתוק של גז.

גם להיות מנותקים ממים זה לא כל-כך נורא. עד סוף החופש היינו יורדים בכל יום עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר-פטנט וחוזרים הביתה בשיירה רטובה ועליזה. אבא אמר שלא נבזבז יותר מדי מים כשאנחנו פותחים את הברז-כיבוי כי הכינרת בצרות וכל המדינה צריכים לחסוך, אז היינו משפריצים קצת בזמן שהיינו מחליפים דלי בסיר וסיר בבקבוק, אבל באמת שהשתדלנו לא להכניס את הכינרת לצרות גדולות יותר.

החופש נגמר ולא חזרנו לפנימייה. במקום זה נסענו לעירייה לעשות שביתה. אימא הכינה סל עם אוכל ושתייה, רקפת הביאה איתה את הבובה שאבא קנה לה בשוק הפשפשים ואלי הביא את הכדורגל שהיה צמוד אליו בכל הזדמנות (בזמן האחרון הוא התאמן הרבה בלהקפיץ את הכדור עם העקבים אל מעל הראש). 

התמקמנו במבוא אולם הפקידים של מחלקת המים. אימא שמה לתמיר ולרקפת סנדוויצ'ים ביד ושאלה מי עוד רוצה. אחר-כך היא נכנסה עם אבא לדבר עם הפקידים.

"ילד, אתה מוכן לא לשחק כאן בכדור?" גער אחד הפקידים באלי.

אלי העלה את הכדור לאוויר בעזרת העקב והתחיל להקפיץ אותו על הראש. הכדור ברח והתגלגל בכיוונו של הפקיד, שהתכופף להרימו, אבל אלי מהיר כמו שד, נתן לו להרים רק אוויר.

אבא התחיל להתעצבן אצל אחד הפקידים והפקיד שלנו התלונן בקול, "אני לא מבין מה זה צריך להיות!"

אבי הסתובב בכיוונו של הפקיד שהתלונן, ואמר, "אם היה להם מים בבית הם לא היו פה עכשיו. זה מה שזה צריך להיות!"

הפקיד שלנו השתתק והפקיד הרחוק ניסה להסביר משהו לאבי. אבא התחיל לצעוק ועוד ועוד פקידים זרמו מכל עבר אל שולחן המריבה. לקחנו את הסל ונעמדנו כולנו מאחורי אבי, לצד אימי.

"תראה, מר רחמים," אמר אחד הפקידים, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם." 

"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא," הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו."

"מר רחמים, תבין–" ניסה הפקיד שוב.

אבא קטע את דבריו בצעקות, לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש. אבא הנחית אגרוף על השולחן וכמה פקידים עפו לצדדים. כשנראה שהדברים יוצאים משליטה, והמצב נהיה אפילו קצת מפחיד, אבא הסתובב בכיווננו, כאילו בדרך-אגב, וברגע אחד הפנים שלו נראו רגועות, והוא שלח אלינו קריצה לסמן שהכול בסדר, ושלא צריך להיבהל. 

מנהל מחלקת המים הופיע משום מקום וביקש מאבא להתלוות אליו למשרד ולהסדיר את העניינים בצורה שקטה, לא ככה ליד הילדים.

עוד באותו היום חזרו המים לברזים, וכבר למחרת חזרנו כולנו ללימודים.

בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת  המוות: עוני".

בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף-אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים.


*הסיפור ראה אור בקובץ הסיפורים "פיגומים", הקיבוץ המאוחד, 2009.

49

בספטמבר הגעתי לליסבון ותוך זמן קצר התחלתי לשקר. אולי כי היה יום יפה. חבל היה לי לקלקל. בכל נסיעה ארוכה דיה, מוכה געגוע, הייתי עוצם עיניים, נשען אחורה ומדמיין שהיא עדיין איתי, מונחת עליי כמכסה. עד שיום אחד נגזלה ממני האפשרות להיזכר. בדיוק כשנתתי לעפעפיי להיטרק, האוטובוס בלם בכבדות במרכז מסחרי על אם הדרך. הנהג הבהיר שאנחנו צריכים לרדת, הוא חייב לתדלק. התכנסנו ליד חנות הכריכים. לפתע הכול הכה אותי בסנוורים. מראות המכוניות. חלונות הראווה. מכונות הקפה שמעבר לזגוגית. אפילו צמרות העצים הבהיקו בלובן. כל העצמים בעולם קיבלו על עצמם את הדין להיות סוכנים של השמש. מי מתוך כניעה, מי בתקווה לגמול. הראש שלי עוד היה שרוי בשאריות חלום ים תיכוני.

הגבוה, זה שדמה בעיניי לנסיך שייקספירי, ניגש אליי בכיפוף גמלוני וכחכח פעמיים בגרון, כאילו הוא עומד לפצוח במונולוג. הוא היה גבעולי ובהיר, עטוי בדים צבעוניים. סביב צווארו נכרכו שני צעיפים, כל אחד דק ממשנהו. הוא הביט לי ישר באישונים, באופן שכפה עליי להביט בשלו. אבל המונולוג לא בא. "אנחנו חושבים שאיבדת את זה," אמר. סליחה, עניתי מבולבל. "אנחנו די משוכנעים שאיבדת את זה," חזר ואמר, ומילותיו דהרו על גלי המבטא האנגלי. חבר שלו, שדמה לי במקצת, הושיט לעברי את היומן שלי, שנשמט כנראה מכיס החולצה. היא עמדה בידיים שלובות מאחוריהם, עם שיערה הבהיר, הלבן כמעט, ומשקפי שמש מלבניים, שחורים. שפת הגוף שלה סימנה שהיא מתכוונת להתבצר בגבולותיה, אבל פניה המחויכות אמרו דבר אחר, והפנים הן שקובעות.

"מאיפה אתה?" שאל אותי זה שפניו הזכירו את שלי. בלי סיבה, במקום להשיב שאני מישראל, עניתי –  בעודי מדפדף ביומן, מוודא שכל השורות עומדות במקומן ואף מילה לא נזנחה על האספלט – "משום מקום מיוחד, אני סתם מטייל." "אז אין לך בסיס," תהה הנסיך בקול. "רוב חיי הייתי באירופה, או באמריקה, לפעמים גם במזרח," שיקרתי. הנימוס האירופי מנע מהם להעמיק בחקירה. גם אני השתתקתי. מרגע שאתה מפנה לה עורף, ארוכה וסבוכה הדרך חזרה אל האמת.

הנחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. חמקה מדעתי העובדה הברורה, שאנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס שיוביל אותנו אל אותה נקודה. כשירדנו בסינטרה הזמינו אותי להתלוות אליהם וגופי נמשך אחריהם בהיסוס. ניסיתי להקרין בתנועותיי הקפוצות שאני מעדיף להישאר עצמאי, ובכל זאת, משהו בהם קסם לי בהרבה מבדידותי. היא האטה, והתאימה את קצב הליכתה לשלי. בשפה משובשת שאלה אם ביקרתי אי פעם בהולנד, משם היא באה. "לא," השבתי, "דווקא שם לא יצא. אבל שמעתי טובות על התעלות היפות של אמסטרדם, ולא פחות מכך, על סצנת האמנות והמחול בהאג." "אני לא משם או משם," אמרה, "אני גרה באזור הכפר, ומתקשה למצוא את עצמי בערים הגדולות. אני צריכה שדות גבוהים ושקיעות נמוכות." רגע לפני שהשיחה גוועה הוסיפה, "אתה יודע, אני זו שמצאתי את היומן שלך. הכתב שלך מאוד מסודר, רק שלא הצלחתי להבין באיזו שפה אתה רושם. זיהיתי שהוא הולך מימין לשמאל, וניסיתי להיזכר אילו שפות כאלה אני מכירה, ברוורס?" "זו מחברת לימודי השפות שלי," אמרתי בטון שהתפקע ממאמץ להישמע אגבי, "יש שם בליל של דברים." "אה," אמרה. "מה למשל?" עשיתי את עצמי לא שומע. אחרי כמה שניות של דממה היא זירזה את צעדיה, בחצאי דילוגים, ונעשתה שוב יחידה אחת עם חבריה. היומן הזה, שליווה אותי שלוש שנים לפחות, סיפק הצצה בלתי מתווכת אל נפשי.

סינטרה מכושפת, עיר של טחב, ארמונות ותיירים מתרוצצים, רצוצים. מקום מההיסטוריה שנראה כמו אזור התכנסות מהמעשיות. מצאנו את עצמנו בהוסטל תמוה. מבנה ישן של שלוש קומות, אוסף חדרים נטולי דלתות. רק וילונות רקומים, שנותרים תמיד פעורים לרווחה. את חפציך האישיים אתה מוזמן להשאיר בתא העץ שתחת המיטה, ואין וו למנעול. מלבדנו היו בחדר עוד שתי מיטות. אחת ריקה, ובשנייה שכב גבר קירח ומזוקן, לבוש בגלביה כחולה וארוכה. הוא נשען על הקיר, וקשה היה לומר האם הוא ער או ישן. כמעט התפתיתי להגיד להם, בעברית, "זהירות מהמכשף".

יצאתי להתהלך. מצאתי בספרייה של ההוסטל מדריך טיולים וקראתי על העיירה. למדתי שהפירוש המקובל לשם סינטרה הוא "כוכב זוהר", מה שנשמע מבטיח למדי, ולרגע קצר אפילו סיפק לי איזו נחמה. אבל בפסקה הבאה כבר צוין שחוקרים אחרים טוענים שמשמעות השם היא דווקא "נבלע בערפל". לעולם אי אפשר להישען על השפה. טיפסתי בכיוון מצודת המוּרים, האתר המרכזי של העיר, הניצבת בראש הגבעה החולשת על העיירה. אני מעדיף לנפות מהרשימה קודם כל את אתרי החובה, כדי להתפנות לשוטטות חסרת מטרה. הצעידה הייתה ארוכה, ובדרך ניהלתי שיחות שדחיתי זמן רב, עם חברים, עם ההורים, עם זו שנותרה בארץ. שיחות קטועות ומפוזרות ביני לביני. כשהגעתי לפסגה עצרתי להשקיף על השטחים הירוקים, והתנשפתי נשען על שתי ברכיי. את אוזניי לכד דיבור מוכר. "איך הייתי מת עכשיו לבירה," אמר בחור אחד. "איפה?" שאל השני. "בבר עם המלצרית החמודה בשוק," ענה. "איזה שוק ואיזה מלצרית?" שאל. "הג'ינג'ית במחנה יהודה," פירט. הם המשיכו לדון במלצריות ובמסעדות ירושלמיות, ואני האזנתי בדומיה, מדי פעם מציץ בהם בחטף. "קלוט איך הוא מקשיב," אמר אחד מהם. "לא, הוא לא מבין מילה," אמר השני, וקרא לכיווני: "אחי, אתה שומע?" נעצתי את מבטי בנקודה בנוף ונזהרתי לא למצמץ. אחר כך דעכה השיחה, והם התקדמו אל שער המצודה. הרמתי את הראש להתבונן בצריחים הגבוהים, המאיימים, ואז בתור המתפתל, המאיים לא פחות.

בהוסטל פגשתי את שותפיי יושבים בסלון עם בקבוקי בירה. אישה מבוגרת בבגדי ספורט ובנדנה לראשה התמקמה בפינת החלל המשותף ועמלה על שזירת לוכד חלומות. ההולנדית שכבה על הספה והאזינה למוזיקה באוזניות. תנועות כף רגלה הסגירו את הקצב האיטי של השיר, והאופן שבו נאלצה להתקפל חשף את גובהה. זה שדמה לי ישב על הכיסא מולה, מחזיק גיטרה שכנראה חיכתה בסלון לטובת אורחים מזדמנים כמוהו, ופרט על המיתרים החלודים. זיהיתי כמה מילים בצרפתית. "זה מוסטאקי או ברסנס," ניסיתי את מזלי. "לא זה ולא זה, זה משהו שאני כתבתי, ככה שאין סיכוי שתכיר," אמר בזחיחות. הנסיך השייקספירי ישב ביניהם ובהה בחלל. אני בהיתי בו. מהצד נראינו בטח כמו משפחה של מדוכאים. ההולנדית הורידה את האוזניות, נעמדה על רגליה, ושאלה תוך כדי שהיא מתמתחת:" אף אחד לא רעב?" אחר כך, בחדר, כשעשיתי סדר באביזרי הרחצה, נדמה היה לי שהיא מתחככת בי בכוונה.

יצאנו לבר. מעבר לדלת העץ הכבדה מצאנו מלצרית בלבוש ימי-ביניימי, וברמן שנראה כמו אביר, מלבד הגוף הרופס, המכריס, והשעון החכם. על חיפוי האבן הזול נתלו מגני עץ, חרבות ושלטי ניאון של מותגי בירה בינלאומיות. השלישייה האירופית השתעשעה בהזמנת מנות מקומיות, ורק אני, ברוב זהירותי, הזמנתי טוסט. "כמה זמן אתם כבר מכירים?" שאלתי אותם. "הוא ואני הכרנו לפני חמישה ימים, בדרום ספרד," אמר הבחור הגבעולי, והצביע על הצרפתי. "אותה הכרנו לפני יומיים." "מעניין," אמרתי, "אני מרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים, ואני אורח שהצטרף באיחור." "ובכן, כולנו יושבים עכשיו סביב אותו שולחן," אמר זה שדומה לי, בלי קצה של חיוך, ברצינות של שופט. היין האדום נמזג בתנופה מהקנקן אל הכוסות. הוא הטה את ראשו הצידה, והרגשתי שהוא עומד לומר משהו. ושזה לא בהכרח יהיה נעים.

"יצאתי קודם לסיבוב קצר, ופגשתי שני בחורים," אמר. "ליתר דיוק, פגשתי בחורה איראנית נחמדה, והתיישבתי לפטפט איתה. זה היה באיזה קפה קטן בכיוון המצודה. השיחה קלחה, ופתאום הגיעו שני הבחורים האלה, מיוזעים ומתנשפים, והזמינו את עצמם להצטרף. הם אמרו שהם מישראל. שתי דקות אחר כך הם כבר השתלטו על השיחה, התעקשו לדבר על פוליטיקה, כפו על האיראנית לתת דין וחשבון על המעשים של ארצה. לכאורה פניהם היו לשלום – הם לא תקפו אותה באופן ישיר, ובכל זאת, משהו היה נבזי בעצם נוכחותם, התנהלותם, הצדקנות שלהם." הנסיך הביט בו והניד בראשו. לא הצלחתי להבין אם בהסתייגות מדבריו, או להיפך, בזעזוע של הסכמה. ההולנדית הביטה בי ובצרפתי לסירוגין, כמו מי שמצפה לתאונה. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחרונה, וסיכם: "בקיצור, אני בהחלט מקווה לא להיתקל בהם שוב. לעולם."

"מה שקורה במזרח התיכון עצוב מאוד," בקע הנסיך מתוך עצמו בטון נוגה, "מנסים לקרצף דם עם דם. אבל האזרחים לא אשמים, אלה המנהיגים." "אתה נאיבי," אמר הצרפתי, "בסופו של דבר יש מי שיורה ויש מי שנטבח. לא רציתי להגיד את זה, אבל כנראה שאין ברירה – יש כובש ויש נכבש." והנסיך אמר, "אני לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט." כעת הצרפתי הביט בי ישירות (תהיתי באותו רגע האם כולם מבחינים עד כמה אנחנו דומים, או שזה רק בראשי) ואמר: "אם טיילת כל כך הרבה בעולם, כמו שאתה אומר, בטח יצא לך לעבור במזרח התיכון, לא?" השבתי בפשטות, "כן." ואז הוא אמר, "ככה חשבתי. אז בתור מי שמכיר את הדברים מקרוב, מה אתה חושב?" הוא העביר שוב ושוב את שיני הסכין על שולי הצלחת. נאלמתי במבוכה, אך לבסוף הצלחתי לומר – "כל מי שיש לו דעה מוצקה לגבי הנעשה במזרח התיכון, הוא שרלטן או נבל." ההולנדית הפתיעה אותי כשאמרה, "או שהוא איבד מישהו שהוא אוהב."

שמענו קול נפץ וצעקות מכיוון המטבח, וקול גברי נוזף בקול נשי מתחנן. ניסינו להבין מה נאמר, אבל איש מאיתנו לא דיבר פורטוגזית. מיד אחר כך המלצרית יצאה בסערה מהמטבח, בלבוש בת האיכר שלה – מחוך עור על גבי חולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, ועלתה בריצה במעלה מדרגות העץ החורקות. הברמן המשיך לגדף, למרות שכבר לא הייתה בסביבה, ונשמע שצלחת נוספת פגשה את הרצפה. המשכנו להזרים את היין וניסינו לחדש את השיחה. הנסיך סיפר שהוא עובד כמנהל מוצר בסטארט-אפ קטן שקשור למדפסות תלת ממד, וחי עם בן זוגו בפרבר של לונדון. הצרפתי ניסה לגרור אותי לשיחה על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ואני החזרתי בשאלות שלא ידע להשיב עליהן על הגל החדש, טריפו וגודאר. ההולנדית סיפרה לנו על בני המשפחה שלה, כאילו אנחנו מכירים אותם כבר מזמן: בשמותיהם הפרטיים, וכשנקודת ההתחלה של כל סיפור הייתה תמיד רגע לפני שיאו. היא אמרה שהיא חולמת לכתוב ספרי טיולים, ולפגוש אנשים מכמה שיותר מקומות, כי בכפר שממנו היא באה, כולם מכירים את כולם, עד שכבר לא נשאר מה לומר. מדי פעם הגיחו מבקרים מזדמנים שהנהנו לברמן לשלום, וטיפסו במדרגות. אחר כך ירדו בפנים קפואות. כשאזל היין, החלטנו לבדוק מה קורה. שלחנו את הצרפתי למעלה, וגם לאחר דקות ארוכות ומתוחות, לא חזר. עלינו שלושתנו, וגילינו שבקומה השנייה פועלת חנות קטנה למזכרות, תכשיטים, פסלים קטנים של דרקונים וחפצי נוי מהסוג הזה. המלצרית עמדה מאחורי הקופה, וזה שדמה לי עמד לצדה, וניהל איתה שיחה ערה על החיים בעיירה. היא סיפרה שהיא והברמן נשואים, הורים לשתי בנות, ומנהלים את המקום יחד. "אני מודה לכם על הדאגה," אמרה בגבות מורמות, "אבל מה שקורה בינינו יישאר בינינו, ברשותכם. זה סתם ריב שגרתי של זוג."

כשיצאנו משם הראש שלי היה סחרחר מיין. פניתי ללכת בכיוון ההוסטל, אבל הצרפתי משך לכיוון ההפוך. "אנחנו בכיוון השני," הערתי. "אני לא ממהר לשום מקום," אמר, ופנה לשני האחרים: "בואו נצא להסתובב, הלילה עוד צעיר." שוטטנו ברחבי סינטרה. תחילה בשתיקה מתוחה, ובהמשך ההולנדית החלה לשיר, בקול עמוק להפתיע. שאלתי אם זה שיר ערש, והיא ענתה: "לא, מה פתאום, זה השיר שניצחנו איתו באירוויזיון." הצרפתי הוביל אותנו לבריכה גדולה ועתיקה, עשויה אבן. "עברתי כאן מוקדם יותר היום," אמר, "תהיתי איך זה ייראה בלילה." טיפסנו מעל שער ברזל קטן, כדי לעמוד על שפת הבור. מבעד לחושך הצלחתי לזהות מים ירוקים, ובתוכם אדוות קטנות. צפרדע קיפצה מעלה-מעלה, כמעט מעדה, אך התאזנה לבסוף. "אז אתה אומר שאין לך ממש בית," אמר הצרפתי, ובמקום להתקרב אליי, התרחק לצדה השני של הבריכה. "כן," אמרתי. ולא הצלחתי לראות את פניו. "ואם נניח יקרה לך משהו, חס וחלילה, אף אחד לא ישים לב?" הבטתי לכיוונה של ההולנדית, שישבה על מעקה אבן גדול, ופניה מורמות לשמים, אל אור הירח. עכשיו היה תורה להעמיד פנים שאינה שומעת. "אתה יודע," אמר לי הצרפתי – הפעם התקדם לכיווני, בעודי מתרחק ממנו – מקיפים את הבריכה כמו בדו קרב – "מישהו עלול לקבל את הרושם שאתה בורח ממשהו או ממישהו. ויום אחד תפגוש את האיש הלא נכון, שעלול להיעלב או להתרגז." מצדי השני התקרב אליי הנסיך והניח יד על כתפי. זה שדמה לי אמר: "אני פשוט מציע לך להיזהר, כי יש אנשים שמבחינתם חצי אמת גרועה יותר משקר." הוא בעט אבן לתוך הבריכה, והצפרדע המבוהלת זינקה מהעלה אל תוך המים. הנסיך אמר: "כדאי שנחזור, כי מתחיל להתקרר."

בלילה חיכיתי שהם ירדמו, והדלקתי את פנס הטלפון. שלפתי מעמקי התיק את היומן ונשאבתי לתוכו, כאילו פתחתי חלון של מטוס באוויר. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. אני שוכב עכשיו בסינטרה, כתבתי. אני שוכב עכשיו אצלה במיטה, בעיר במישור החוף, והיא עליי, חוצצת ביני לבין השמים. עיניי עצומות. אני שוכב עכשיו בשוחות, כתבתי, של איזושהי מלחמה. אני לא בטוח איזו. אני שומע הפגזות, אני שומע צעקות, ויודע שאני אמור להסתער. אבל הגוף שלי לא זז. אם מהרהרים בזה חזק מספיק, אפשר להאמין שהעבר אמיתי יותר מהווה, ושהחושך הוא שער טוב מהאור. החושך הוא אותו חושך, תמיד. מלבד הלחות, הריחות, הקולות.

התעוררתי בבוקר והחדר היה ריק – לא רק מאנשים, גם מחפצים. שטפתי פנים בזריזות וטסתי לקומת הקרקע, לבדוק מה קורה. האישה בבגדי הספורט שטפה את הלובי בספונג'ה. מצאתי את שלושתם יושבים בחוץ, חיוורים וטרוטי עיניים, התיקים ארוזים תחת ישבניהם. "מה קרה?" שאלתי. "מוזר שלא שמעת," אמרה הבחורה בהתלהבות מעורבת במצוקה. "שלושתינו הקאנו כל הלילה, חטפנו קלקול קיבה. רק אתה ישנת כמו תינוק." הצרפתי נכנס בדבריה: "אנחנו הולכים לעזוב את המקום המטונף הזה, שלמען האמת, מוציא את כולנו מדעתנו. אולי גם שתינו אתמול קצת יותר מדי." הוא לא הביט לי בעיניים. זה היה יום שמשי, אבל בסמטאות נשבו רוחות קרות. בכיכר המרכזית צפינו בשחזור של קרב בין אבירים, עם סוסים, רמחים וכל הכרוך. הילדים בהו והמבוגרים צילמו. כשאחד האבירים נפל מהסוס, לכאורה אל מותו, ילד אחד נשכב על הרצפה והתייפח במחאה. האביר קם לתחייה כדי להרגיעו, וליטף את ראשו. ההולנדית סיפרה לי שבלילה, בעודם מתאספים לדסקס במצבם הגסטרונומי תחת האור הקטן בשירותים, נחרדה להבחין שהמכשף שוכב במיטתו, במנח הקבוע, כשעיניו פעורות לרווחה. אנחנו מצטערים על הרעש, אמרה, והוא בתגובה סימן בידיו על אוזניו. אנחנו מרגישים נורא, היא הסבירה בקול רם. הוא פתח את פיו לדבר: מצטער, אני לא שומע כלום, אני חירש. כשפניהם של השלושה החווירו, אמר: סתם, אני צוחק, גם אני לא מצליח להירדם. כבר כמה לילות. כמעט התעלפתי במקום, היא אמרה לי.

בדרך חזרה לליסבון היא ישבה לידי וישנה, או העמידה פני ישנה, ראשה על כתפי השמאלית. האנגלי והצרפתי ישבו צמוד, כמה ספסלים מאחורינו. שלפתי את היומן בזהירות, ובראש דף ריק כתבתי את המילים "כוכב" ו"ערפל". סימנתי תחתיהן שני קווים. בזווית העין קלטתי אותה בוחנת את כתב היד שלי, את הצורות האקראיות. בליסבון הבנים הודיעו שמאסו סופית בפורטוגל, והם מתכוונים לבדוק מה הדרך הכי מהירה וזולה להגיע למרוקו. אתם מוזמנים להצטרף, אמרו, יותר בחובה מאשר עם כוונות, וההולנדית ואני השבנו שנישאר לעת עתה בליסבון. "ככה בדיוק חשבתי," אמר לי הצרפתי, וחבט בכתפי באגרופו, בעוצמה. את ההולנדית חיבק, ולחש משהו על אוזנה. הנסיך אמר לי, "אני מצטער שלא יצא לנו בכלל להכיר. אולי נפגש שוב, בדרך אל מקום אחר." הם ניגשו אל סוכנות הנסיעות בתחנה המרכזית, ואנחנו יצאנו לעיר.

התהלכנו בלי כיוון ובלי מטרה, ונעצרנו באחד הגנים. שכבנו על הדשא ובגופי פשטה תחושת הקלה. היא התהפכה על בטנה, ונשפה לי בשיער, לכיוון הפנים. מצמצתי, הטיתי את הראש, ביקשתי שתפסיק. "אתה יודע," אמרה לי, "עליתי על הסוד שלך מזמן. מהרגע הראשון." הנהנתי ואמרתי, "אוקיי." "אני יודעת מי אתה," אמרה. לא פציתי פה. שלחתי יד ומשכתי אותה לכיווני. רמזתי לה בעדינות לטפס עליי. היא הצמידה את הלחי השמאלית שלה ללחיי הימנית, והרגשתי את משקלה נפרש באופן שווה על איבריי. שנינו התחלנו לנשום כבד. "רק תגיד לי אם הרגת מישהו," אמרה, וחיככה את האף שלה באוזני. "אני צריכה לדעת אם עשית משהו רע." ליטפתי את הגב שלה בתנועות מעגליות ועצמתי עיניים. מדי פעם הקפדתי לשנות כיוון. אני לא בטוח כמה זמן העברנו ככה. המחשבות שלי הלכו ברוורס.

22