search

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה להתאושש מהחלום, ואז הבינה שאינה לבדה. בקצה המיטה ישבה רעות ונעצה בה את מבטה המזוגג בחשכה.

"מה קורה פה?" שאלה שחר.

"כנראה היה לך סיוט," אמרה רעות ברוך, "אני רוצה שתספרי לי, מלאכית."

שחר שפשפה את עיניה. היא עמדה לספר אך אמרה, "אני לא זוכרת."

"זהו, נסגרת," אמרה רעות ועיקמה את הפרצוף. "את כבר לא מספרת לי כלום."

"למה את יושבת פה ככה?"

"הלילה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להסתכל עליך ישנה. את הולכת ממני."

שחר נאבקה להסדיר את קצב נשימותיה. רעות התקרבה וליטפה את שיערה הקצוץ.

"מלאכית," לחשה רעות, "בבקשה אל תעזבי אותי."

שחר פלטה אנחה של חוסר-ישע. עדיין דבקו בעיניה קרומי השינה ועדיין הייתה נתונה תחת רושם הפורענות והזדון של אנשי האבן.

בקושי רב פלטה, "אני לא עוזבת אותך."

"נכון, את  נוטשת," קבעה רעות.

"את יודעת שאני חייבת."

"לא אני לא. וגם את לא."

"דיברנו על זה מאה פעם."

"את דיברת. את החלטת. כמו תמיד. לא נתת לי שום סיכוי."

שחר השפילה את ראשה, חומקת מעיניה החתוליות הירוקות של רעות. היא לא ידעה כיצד להגיב. פעם נוספת הייתה המומה מהקלות שבה לשה רעות את המציאות כך שתתאים לרצונה. ועם זאת היא הייתה משוכנעת כל כך בדבריה, שהיה בזה משהו מנחם, ושחר כמעט התפתתה להאמין לה.

"די."

"מה די?" הרימה רעות את קולה, "אני לא מבינה! את לא צריכה את החרא הזה?"

"הסברתי לך," התגוננה שחר, "דפנה אומרת ש…"

"אני לא יכולה לשמוע את זה! אז היא אומרת! אז מה? מה, היא אלוהים?"

"לא…"

"את לא רואה שהיא רעה?"

"אל תדברי עליה ככה."

"למה לא? מי היא בכלל?"

"את יודעת כמה היא עוזרת לי."

"לא. מה שאני יודעת זה שהיא רק רוצה לקחת אותך ממני. ואם את לא רואה את זה את פאקינג עיוורת!"

"את יודעת שאת נשמעת כמו בן-אדם משוגע?"

רעות שיספה את שחר במבט ואמרה "את מאוהבת בה."

"מה?"

"ידעתי…" סיננה רעות ונשכה שפתיים. היא קמה והתהלכה בחדר בעצבנות.

"את מדברת שטויות," אמרה שחר.

רעות נעצרה בתיאטרליות.

"כן? מוזר. לפני שהכרת אותה דווקא הערכת את כל מה שאני עושה בשבילך."

"אני עדיין מעריכה, נשמה שלי, את יודעת את זה."

"את מי את יותר אוהבת? את האמת! אותי או אותה?"

שחר לא ענתה.

רעות הטיחה את עצמה על המיטה, הליטה את פניה ומלמלה, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה."

עכשיו נראתה כה קטנה ושברירית. חמלה הציפה את שחר. התעורר בה צורך להתנצל על משהו. היא התקרבה אל רעות בזהירות, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארה וליטפה את שיערה החום הארוך.

"בבקשה אל תכעסי עליי, נשמה," אמרה, "אין לי ברירה…"

"יש לך אותי!" צעקה רעות בעיניים קרועות מבכי, "את החיים שלי!"

חוסר הישע הזה כמעט שהכריע את שחר. לרגע חשבה לעצמה, אף אחד לא יאהב אותי ככה, מה אני עושה? איך אני מוותרת על זה? אבל מיד התעשתה.

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה, "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."

"לעשות מה?" שאלה רעות והתיישבה, "את מושלמת! את היצור הכי מדהים ביקום! ישבתי פה עכשיו איזה שעה וחשבתי, איזה מזל יש לי שאלוהים נתן לי כזה מלאך. רק בגללך אני יודעת שאני טובה, בלעדיך אני כלום."

רעות חפנה את סנטרה של שחר בידה והטתה את פניה לעברה בעדינות. "ואת יודעת מה עוד חשבתי? מה יקרה אם אני אסתום לך את הפה והאף כשאת ישנה? ואז אף פעם לא תעזבי אותי."

שחר בלעה רוק. "את מפחידה אותי."

"מה מפחידה, מה? אני שומרת עליך! אני אוהבת אותך! אני היחידה שבאמת אוהבת אותך! תכניסי את זה לראש!" רעות קמה מהמיטה ברוגז.

"זהו, נדפקת, השתנית. אני בקושי מזהה אותך."

שחר מצאה את עצמה מזדחלת אל קצה המיטה ומתחננת, "אל תכעסי עליי, בבקשה. אני רק רוצה להיות נורמלית."

"אין כזה דבר נורמלית! זה הכול הגדרה של גברים שמחפשים לשלוט בנו!"

"את יודעת שהיום בערב, לפני שחזרת, מרוב פחד ממחר, לקחתי חצי קופסא של משלשלים?"

"סו וואט אלס איז ניו?"

"זה נראה לך רגיל?!"

רעות שילבה את ידיה על החזה, הלכה לחלון והביטה החוצה אל הלילה.  

"אז אני מבינה שזה סופי."

"כן…" אמרה שחר בלי להישיר אליה מבט.

דממה השתררה בחדר ואז ברגע אחד רעות התפרצה.

"לכי תזדייני! כשדפנה העיפה אותך למי באת ישר, אה? כמו כלבה זחלת אליי! ואני נתתי לך לגור פה, נתתי לך את האוטו שלי! קניתי לך סיגריות! ואת? לרגע לא אהבת אותי באמת! שקרנית-כפוית טובה-נצלנית…"

"זה לא נכון! בבקשה!"

"את לא יודעת לאהוב! את רעה! את לב אבן!"

שחר קפאה. עיניה הוצפו דמעות למשמע שתי המילים האחרונות. היא תקעה ברעות מבט הלום.

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה…"

"מה לעשות? התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מסתבר." רעות ניגשה לדלת.

"ואת יכולה לשכוח מהסעה מחר!"

"אבל הבטחת!"

"טאפ."

"אז איך אני אגיע?"

"על הזין שלי. תקחי אוטובוס או מונית מצדי."

"את יודעת שאני לא יכולה."

"תסתדרי. אני. איתך. גמרתי."

*

בבוקר מצאה שחר את הדירה ריקה. רעות נעלמה ואפילו לא השאירה פתק. זה לא היה בלתי-אופייני לה, להתנדף ברגע של זעם. אבל הפעם לשחר לא היה זמן לבזבז בתהיות על מקום הימצאה. למזלה אתמול הכינה את המזוודה לפני שלקחה את כל המשלשלים. היא התלבשה מהר והזמינה מונית, דורשת נהגת אישה.

אבל כשהגיעה לאשפוז לא הייתה לה ברירה אלא להיכנס לחלל צר עם גבר – מנהל מחלקת הפרעות אכילה, ד"ר כץ.

לא היה גבר שהפחיד את שחר יותר מד"ר כץ, היא כבר הכירה אותו באשפוז הראשון שלה, לפני כמעט עשור. לאורך השנים תיארה אותו לא אחת בתור השטן בהתגלמותו, כינתה אותו "מיזוגן" ו"שונא-נשים". הדבר הנורא ביותר בו בעיניה היה העובדה שלא יכלה אפילו לנחש מה הוא מרגיש כלפיה.  היא הניחה שמדובר בשנאה תהומית.

כשנכנסה למשרד הדחוס שלו לא נרשם בפניו ולו המבע הצנוע ביותר של הכרה. שחר התיישבה לפני השולחן ומיד התמוססה אל תוך דמות הילדה הטובה והצייתנית הרחוקה כל-כך ממי שהיא באמת. בזמן הראיון הקצר, שנתן לה הרגשה של נצח קטן, היא גילמה במקצוענות את הדמות החביבה והמתוקה, אבל ד"ר כץ היה ענייני ולא נענה לניסיונותיה להתבדח. אפילו לא התיק את מבטו ממסך המחשב בזמן ששאל אותה את השאלות הרגילות. בזמן שהקליד את תשובותיה נפערו שתיקות, ושחר נחפזה לסתום אותן בהצהרות על מוטיבציה גבוהה ובהבטחות שהפעם הזאת תהיה שונה.

"אפילו נפרדתי מרעות," התגאתה. "דפנה עזרה לי להבין שהיא לא טובה לי, שהיא חלק מרכזי ב…" עצרה ושאפה אוויר, "בפתולוגיה שלי."

היה אפשר לראות שד"ר כץ לא מתרשם מהשימוש בז'רגון מקצועי. הוא סיים להקליד משהו, הסיר את משקפיו, נשען לאחור והתבונן בה ארוכות. מבטו גרם ללבה להתכווץ.

"את נפרדת ממנה או שהיא נפרדה ממך?"

"אתה לא מאמין לי?"

"לא."

"למה אתה מזלזל בזה?! אתה יודע כמה קשה זה היה?!"

"אני בטוח. אבל הדינמיקה שנוצרה ביניכן כאן זכורה לי היטב. מיוזמתך לא היית נפרדת ממנה."

"הקשר איתה הוא הדרך שלי לפגוע בעצמי," דיקלמה שחר את מילותיה של דפנה.

"ו…?"

"ואני לא רוצה יותר לפגוע בעצמי."

היא תלתה בו מבט נואש והוא התבונן בה בשוויון נפש.

"אני אגיד לך את האמת, שחר," אמר ונשען לאחור. "לא רציתי לקבל אותך."

"אני יודעת."

"יפה. זה כבר הסיבוב החמישי שלך פה. לצערי, לא דבר נדיר אצלנו, אבל מי כמוך יודעת כמה משאבים מושקעים בכל מטופלת." הוא החל למנות באצבעותיו, "אתן מקבלות ליווי צמוד של אחות, עובדת סוציאלית ודיאטנית. יש לכן פסיכותרפיה פעמיים בשבוע, קבוצה דינמית, קבוצת CBT, קבוצת DBT, קבוצת תרפיה באמנות, תרפיה בצילום, תרפיה בתנועה…"

"אני יודעת את כל זה," הפטירה שחר ביובש.

"יפה. אז את מבינה שאנחנו מספקים לכן את כל האפשרויות להצליח. אבל אני לא אוהב להשקיע כל כך הרבה במישהי שלא רוצה להחלים."

"אבל אני רוצה!" מחתה שחר.

"אני חושב שאת אומרת את מה שנדמה לך שאני רוצה לשמוע. אבל אני רק רוצה לשמוע את האמת."

"אז מה האמת?"

"האמת היא שאני לא מוצא שום אינדיקציה לכך שאת מוכנה לוותר על המחלה שלך. דפנה חושבת אחרת ממני. רק בגלל שאני מעריך את דעתה המקצועית הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת."

מבטה זלג לרצפה.

"אבל," אמר ד"ר כץ ואז רכן כלפיה והשעין את מרפקיו על השולחן, "היות שאת כבר כאן, אני מקווה שאתבדה."

שחר הרימה את עיניה וראתה לפניה מפלצת זחוחה.

"אני מבין שיש לנו תוכנית," הוא המשיך. "שלושה חודשים את פה. אם תעמדי בזה, תוכלי לחזור לבית השיקומי ולהמשיך שם את התהליך, כפי שסיכמת עם דפנה."

שחר תקעה בו מבט עגום.

"בדבר אחד דפנה ואני תמימי דעים: שנינו חושבים שעדיין לא החלטת שאת רוצה לחיות."

שחר החלה לרעוד ללא סיבה נראית לעין. המרחב נהיה לחוץ ודוחק. כל איבריה זעקו כנגד המשך השהות פה. בקול רפה שחררה, "אני רוצה."

ובזה זה נגמר.

כשיצאה מהחדר והביטה במסדרונות האפורים של המחלקה ראשה הסתחרר. היא נתקפה בחילה. היא רצתה לנוס על נפשה ולא להיות – פה או בכל מקום אחר.

קול מוכר התגנב לתוכה ואמר: אין סיכוי שתשרדי כאן.

*

שחר בילתה את השבועות הראשונים במחלקה להפרעות אכילה בהיכרות מחודשת עם כל הדברים ששנאה במקום הזה. המשטר הנוקשה הטריף את דעתה. בזמנים שבין הארוחות היא ישבה במועדון כמו נרקומנית בגמילה – עצבנית, כוססת ציפורניים.

היא לא האמינה ששוב היא נמצאת במקום שבו היא לא יכולה ללכת לחרבן בלי לבקש רשות והכי מעליב, ללא ליווי של איש צוות. אף שהכירה את כל נהלי המחלקה היטב, היא נשמעה מופתעת כשהתלוננה עליהם באוזני דפנה בשיחות הטלפון השבועיות שלהן. היא קבלה על כך שאוסרים עליה אפילו לסגור את הדלת עד הסוף או להוריד את המים לפני שמוודאים שאין סימני הקאה, והתרעמה על חוסר האמון המשווע.

היא שנאה גם את האוכל השומני ואמרה לדפנה "הוא קצת מוציא אותי מאיזון." אבל עוד יותר שנאה לשמוע את הבנות מתלוננות שהוא "לא בריא". הן לא מבינות, הייתה אומרת בידענות,  שאם ישרדו את האוכל של המחלקה אין דבר שלא יוכלו להכניס לפה.

הרגיז אותה גם הפיקוח ההדוק בזמני הארוחות, אבל לא כמו המבטים שהבנות האחרות נעצו אחת בשנייה. היה לה קשה לראות אותן לועסות ובולעות כאילו לא למדו מעולם לאכול כמו שצריך או שפשוט שכחו אחרי תקופה ארוכה כל כך של הרעבה עצמית.

היא עדיין הייתה מזועזעת מכל התכסיסים שלהן, שנועדו לצמצם את כמות המזון שהכניסו פנימה או לפחות לשלול את ההנאה שבאכילה, שחס וחלילה לא ילמדו לאהוב לאכול. זואי, למשל, חתכה את השניצל שלה למאה חתיכות זעירות. מרים אכלה את היוגורט במזלג, בכוונה, שיטפטף. ובאחת מארוחות הבוקר שרון יצקה קטשופ על הקורנפלקס.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. היו בנות שביצעו את העבירות האלה כמו מטומטמות. אחרות היו עברייניות מוכשרות להפחיד. למשגיחה התורנית לא היה סיכוי לקלוט כל דבר קטן שהתרחש. ובכל זאת, כשאחת הבנות הייתה נתפסת על חם, היו לכך סנקציות מיידיות, כגון הארכת זמן ההשגחה לאחר הארוחות או – וזה היה הסיוט הגדול של כולן – שתיית אנשור.

שחר ראתה והבינה הכול, ומאחר שהרגישה שהעבירות האלה פוגעות בה איכשהו, אפילו התפתתה להלשין. במובן אחר זה גרם לה להרגיש שהיא מתקדמת מהבנות האחרות. עכשיו יכלה להביט לאחור על השנה שבילתה בבית השיקומי ולהבין שבניגוד למה שרעות הייתה אומרת, זה לא היה בזבוז זמן; היא למדה.

ההרגשה הזו נטעה בה ביטחון, אבל מדי יום במקלחת כל הביטחון הזה היה יורד לביוב. מחוץ לבית החולים שחר הייתה מסוגלת להעביר שבועות בלי להתקלח, אפילו בקיץ. היא הייתה הולכת, רצה ועושה קיק-בוקסינג בבגדי ספורט ארוכים, מזיעה, כמעט נחנקת מהצחנה של עצמה, מכחידה בשיטתיות כל סיכוי שאיזה גבר יימשך אליה מספיק כדי להתקרב יותר מדי.

אבל כאן לא הייתה לה ברירה. הכריחו אותה לטפל בעצמה.

כשהתפשטה הייתה מתמלאת תיעוב כלפי גופה. היא הייתה מתקלחת מהר ומסתבנת בספוג עבה כדי לא לגעת בעצמה, מסתכלת על התקרה כדי לא לראות את הבטן השמנה הגועלית, את המותניים הדוחים, את ירכיי הפרה, ואת השוקיים העבים הגסים, את כל גופה המזוויע. היא הייתה מכריחה את עצמה לשיר או לשרוק כדי להסיח את הדעת.

אחרי המקלחת תמיד הייתה נתקפת דחף להתקשר לרעות. אבל רעות לא ענתה ולא השיבה להודעותיה ולא התקשרה חזרה. בקיצור, מחקה אותה, באופן טיפוסי ביותר.

שחר התביישה לספר על כך לדפנה אך לבסוף סיפרה בדמעות.  

דפנה שאלה, "למה את עושה את זה לעצמך?"

שחר ידעה את התשובה, ולמרות זאת לא הייתה מסוגלת להגות אותה בקול רם. מרוב חולשה כמעט שמטה את הטלפון מידה.

באחד מרגעי השפל אפילו התקשרה לאמא שלה, המקבילה ללחתוך את עצמה בחיפוש אחר כאב קונקרטי ומובן יותר, שיפיג ולו על דרך ההמרה בלבד את הכאב העמום והמבעית שהציף אותה. אבל היא ניתקה בשנייה ששמעה את הקול הצרוד מעבר לקו. על כך כבר לא סיפרה לאיש.

*

באותם שבועות תיארה שחר באוזניי דפנה את חוויית האשפוז במונחים של הליכה על סף תהום: כל הזמן חוששת ליפול, מייחלת לכך בסתר. שני דברים שמרו על יציבותה: הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, והפחד לאכזב את דפנה.

היא התייצבה בזמן לארוחות, הקפידה על התפריט, שיתפה פעולה בטיפול הדיאטני ובשיחות עם ענת, העובדה הסוציאלית. היא עלתה במשקל באופן מדוד – חצי קילו בשבוע – על פי התוכנית. בהתחלה נבהלה מהבהלה של עצמה, אבל דפנה עזרה לה לראות כיצד הפעם היא פוחדת שלא תעלה במשקל יותר משהיא פוחדת כן לעלות. ושחר הודתה שזה משנה הכול.

בקבוצות הטיפוליות התנהגה למופת והתאמצה להשתתף בלי להשתלט, שלא יגידו עליה שהיא בריונית. היא השתדלה לשמור על עצמה ולא לפסוע למלכודות שבהן נפלה באשפוזים קודמים, כולל זה שבו הכירה את רעות. הפעם מיעטה להתערות עם הבנות האחרות. זאת הייתה התקופה הבודדה בחייה, אפילו יותר מאשר בימיה הראשונים בבית השיקומי, לפני כמעט שנה וחצי. כל יום הסתיים אותו הדבר, כשהיא טומנת את ראשה בכרית ובוכה עד שהיא נרדמת.

*

אחרי חודש הייתה שחר מוכנה להניף דגל לבן. הקול שעודד אותה להמשיך להיאבק לא יכול עוד לגבור על הקול האחר, המרושע, שלא חדל לפתות אותה להקיא, להרעיב את עצמה, להיכנע.

זו הייתה מלחמת הישרדות תמידית והיא דלדלה את שחר לגמרי והתישה את כוח הרצון שלה.

ודווקא אז השתחררה רוני, השותפה שלה לחדר, והיא התבשרה שמצרפים לה מישהי חדשה.

רוני הייתה האנורקטית הקלאסית, יצור אנמי וחרד שמפחד מהצל של עצמו ולא מוציא מהפה מילה. היא בילתה את מרבית זמנה בכתיבה ביומן, ולכן הייתה השותפה המושלמת בשביל שחר. חדרן היה דוגמא ומופת לאזור נקי מסימפטומים, מרחב קטן ויחסית בטוח, מעין מקלט.

בניגוד לדעה הרווחת במחלקה, שחר השלתה את עצמה איכשהו לחשוב שמיטתה של רוני תישאר ריקה. המחשבה הנעימה הזאת החזיקה אותה בזמנים הקשים, כשנדמה היה לה שכל השאר פועל נגדה. כשד"ר כץ זימן אותה למשרדו ובישר לה ביובש על השינוי בתנאי המגורים שלה, שחר הפצירה, התחננה ובכתה. היא התפוצצה מזעם, איימה שתעזוב את המחלקה מיד. הצרחות שלה הדהדו בחוץ כך שכולם יכלו לשמוע. היא ניסתה הכול, ללא הואיל. ד"ר כץ ישב מולה בפנים שלווים וחתומים, מחכה בסבלנות שתמצה פחות או יותר את כל שלבי היגון לנגד עיניו, מאפשר לה לחתום את ההתפרצות ביבבה חרישית, והחלטתו עומדת בעינה.

היא רצה מיד והתקשרה לדפנה, בתקווה שתוכל למשוך באיזה חוט למענה, אבל אחרי עשרים דקות של בכי ותלונות, שבמהלכן ניסתה דפנה לשכנע אותה שהעולם פחות קודר משנדמה לה, היא הציעה שיתעמקו בנושא בשיחתן השבועית בעוד יומיים, ושחר אמרה "הבנתי, אין לך זמן בשבילי," וניתקה.

*

היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים.

שחר ישבה עם עוד כמה בנות מחוץ למועדון, בעמדת תצפית אל הכניסה למחלקה, כשגבר גבוה בשיער כסוף וחליפה כחולה פסע פנימה. הוא לא דמה במאום למבקר הממוצע במחלקה הזאת, הוא הקרין הצלחה. אחריו השתרכה בחורה נמוכה ושחורת שיער, לבושה בקפושון שחור.

שחר ידעה מיד שהיא מכירה אותה, אך לא זכרה מהיכן וממתי.

האיש המצליח פנה לתמי המזכירה ובתום בירור קצר ניגש אל חדרו של ד"ר כץ והבחורה הצעירה אחריו. בעודם ממתינים סקרה הבחורה את המחלקה באופן המוזר ביותר, כאילו נחשפה לראשונה למציאות ועדיין לא ראתה לפניה אלא צללים נטולי צורה. במבט ראשון קשה היה לזהות שהיא לא בריאה. פניה היו חיוורים אך נאים. את העיגולים הכהים שחיתלו את עיניה ניתן היה לייחס לחוסר שינה או לאלרגיה כלשהי, ואילו הסווטשרט השחור הענקי, עם סמל הגולגולת שעל הגב, הגיע כמעט עד ברכיה והסווה לחלוטין את הגוף שתחתיו.

בעודה משקיפה עליה מרחוק ניסתה שחר לאתר את הנקודה בעבר שבה פגשה אותה. הבנות האחרות הביטו בה אף הן, מתלחששות בסקרנות ובהתרגשות. וכשאחת הבנות אמרה, "זאת רומי נכטיילר," לבה החמיץ פעימה והיא רצה לחדרה והתקשרה לדפנה. אבל דפנה לא ענתה. אז היא פנתה לענת, העובדת הסוציאלית, נכנסה למשרדה בלי לדפוק ואמרה שהיא לא מסוגלת להיות באותו חדר עם רומי נכטיילר, שהיא בחורה "נתעבת."

"מה יש ברומי שמעורר בך את הרגשות העוצמתיים האלה?" חקרה ענת, ועוררה בשחר רצון להדביק לה סטירה.

שחר חזרה על אותה מנגינה: רומי היא יצור נבזי ורקוב מבפנים. לבסוף קמה כשענת הייתה באמצע משפט ואמרה "את לא עוזרת לי, לא בא לי יותר על השיחה הזאת."

כשחזרה לחדרה מצאה את רומי יושבת על מיטתה החדשה וניגשה אליה בצעדים מאיימים.

"את לא פונה אליי," אמרה ונופפה באצבע. "את לא מדברת איתי. מבחינתי, את לא קיימת. ברור, גברת אווה X?"

שפתיה הדקות וחסרות הצבע של רומי התעקלו לצורה הדומה לחיוך, אך החיוך דהה לפני שהספיק להופיע. פניה הצחורים, הזרועים נמשים אפרפרים, שקעו בערפול חושים.

"כן," היא אמרה באיטיות, "אני לגמרי מבינה מאיפה את באה."

שחר הביטה ישירות בעיניים השחורות האלה, שהיו מרוחקות כעיניו של אדם מת.

היא הבחינה בפלומה השחרחרה שמעל לשפתיים ובפאות הלחיים, בעצם הבריח הבולטת שלה, שבצבצה מתוך הסווטשרט, ובעצמות הבולטות לא פחות של מפרקי כפות ידיה. משם הסיטה את מבטה אל החלון הפתוח, ורומי מיד חיקתה אותה ושייטה בעקבותיה.

"אני שוקלת עשרים ושמונה קילו," אמרה רומי כמתוך פיהוק. "כמה את?"

שחר שיגרה לעברה מבט מצמית.

"עוד מילה ואני רוצחת אותך, שמעת?"

"בטח. אני הרי פה, לא?"

שחר כבר הייתה ליד הדלת כשההד השיג אותה.

"יש לי סיגריות," אמרה רומי. "אל תהססי לבקש."

שחר התכווצה, נשמה עמוק ויצאה.

*

כל אותו יום הסתובבה שחר במחלקה בסערת נפש. כשרומי לא הופיעה לארוחת הצהריים והערב, היא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. כשהסתיימה ההשגחה, כמה מהבנות הלכו לבקר את רומי בחדר. הן התאספו סביב מיטתה כאילו הייתה אלילה. הן הפגיזו אותה בשאלות, והיא ענתה בחוסר חשק מופגן.

שחר הרגישה כלואה בחוץ. כל כמה דקות ניגשה לבדוק אם הן עדיין שם. כשפקעה סבלנותה, היא התפרצה פנימה.

"יאללה, בנות, להתפנות."

הן מיד הלכו.

באותו לילה שחר התהפכה במיטתה והתקשתה להירדם. נשימותיה של רומי הציקו לה. היא ידעה שגם היא ערה.

לפתע בקע הקול מתוך אפלת החדר.

"קוראים לך שחר, נכון?"

שחר לא ענתה.

"את שחר, נכון?"

דממה.

"שמעתי עליך. אני חברה של מיקה. הבנתי שבירמנתם יחד ב"צפע". אני חושבת שפעם ראיתי אותך. את נורא יפה."

"אני ישנה."

"אה, סליחה. חשבתי שגם את לא מצליחה להירדם."

"אני מנסה. ואת מפריעה לי."

"שוב, סליחה. אני אשתוק, מבטיחה. רק רציתי להגיד שאת נורא יפה בעיניי."

*

בלילה הבא שוב נדדה שנתה של שחר ושוב היא ידעה שהיא לא לבד. היא חששה שרומי שוב תדבר אליה. כשהתהפכה במיטה ברגע של תסכול, זה קרה.

"זאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אני מבינה."

אל תעני לה, אל תתני לכלבה כלום.

"שחר?"

לא לענות, לא לענות.

"שחר, את ערה?"

סתמי את הפה!!!

"לי בכל אופן זאת הפעם הראשונה פה, אבל את בטח כבר יודעת את זה. אמרו לי שהמחלקה זה סוף הדרך, שמכאן אין יותר לאן להתדרדר וכל הג'ז הזה. מה את אומרת?"

שחר פקחה עיניים ונעצה מבט מיואש בתקרה.

"האמת שזה נשמע לי בולשיט," אמרה רומי. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה, "ואת יודעת מה עוד סיפרו לי? שזה כמו להיכנס לכלא. ואנס את פה זה מכניס אותך לזהות של המחלה או משהו כזה. ככה אמרה לי הפסיכולוגית שלי, אבל נראה לי שהיא מדברת מקנאה. היא חתיכת דבה. מה דעתך?"

"דעתי היא שאת אוכלת את הראש."

"מעניין," אמרה רומי בלי נימה. "ומה עוד את חושבת?"

"על מה?"

"על מה שהפסיכולוגית שלי אמרה."

שחר לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. דוקטרינת ההתעלמות קרסה.

"תגידי את פה כדי להרגיז אותי?"

"חלילה וחס. אני פה כי הכריחו אותי."

"אז את לא רוצה להחלים?" שאלה שחר.

"להחלים ממה?"

*

עד מהרה רכשה לעצמה רומי מעמד בתור המטופלת הקשה ביותר במחלקה. אפילו ד"ר כץ הודה שטרם נתקל בהתנגדות כה חריפה לטיפול. רומי סירבה להכניס אוכל לפה ולבלוע אותו, מה שאילץ את הצוות לנקוט אמצעים יותר ויותר קיצוניים, שלא ננקטו במחלקה שנים.

בהתחלה ניסו הליך רגיל של הזנה מלאכותית, אבל רומי פשוט הייתה מסירה את הזונדה ומעיפה אותה. אז הצמידו לה את השפופרת לאף כמו נזם, אבל היא ניתקה אותה ותוך כדי כך פצעה את האף. בסוף קשרו אותה למיטה. בחורה שבקושי מסוגלת לשאת את הראש בלי שיישמט מרוב חולשה נאבקה בחירוף נפש והסתכנה בשבירת העצמות הדקות נטולות הסידן, עד שנדרשו שלושה אנשי צוות לרתק אותה למיטה. גם בקבוצות הטיפוליות היא לא שיתפה פעולה. היא סירבה להסיר את הקפושון מראשה ופשוט ישבה שם, מכונסת בתוך עצמה, מקרינה חוסר עניין, מבטה תועה אל מחוץ לחלון.

שחר לא יכלה לסבול את זה. הן היו חולפות זו על פני זו במחלקה בלי להחליף מילה. התקשורת ביניהן התקיימה רק בלילות, ותמיד ביוזמתה של רומי, אבל לשחר נדמה שהיא מצויה בכל מקום, בוחנת אותה, שוחרת את רעתה.

לילה אחד רומי שאלה, "אז את רוצה להחלים?"

"כן."

"ממה?"

"מלחרבן לעצמי את החיים."

"מעניין. אז את רוצה להפסיק?"

"כן."

"אבל לא תהיי יפה יותר."

"על הזין שלי."

"ואחרי שתפסיקי, מה יהיה?"

"אני פשוט אחיה. תעזבי אותי."

"מה גורם לך לחשוב שהפעם תצליחי?"

"ס'תמי ת'כוס," אמרה שחר, הפנתה לה את הגב ונדרה שלא להקשיב לה. אך כעבור כמה שניות שאלה, "מי הכריח אותך לבוא לפה?"

"הפסיכיאטרית שלי אמרה שאם אני אמשיך ככה אני אמות תוך שנה מדום לב, אז ההורים שלי נבהלו. בעיקר אבא שלי. אז הוא התחיל לערבב את כל העולם ואשתו, כולל שר הבריאות, אגב, כדי להשיג צו אשפוז. אבל הם לא מבינים."

"מה הם לא מבינים?"

"שהגוף שלי לא צריך אוכל כדי להתקיים."

"זיבי."

"אל תאמיני."

"אני לא מאמינה."

"זה בגלל שאת מקנאה."

*

למחרת נכנסה שחר לחדר של ענת בלי לדפוק על הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, רומי משגעת לה את השכל, היא רעה, רוע מזוקק וטהור. והיא מתעללת בה.

"מה היא עושה?" שאלה ענת באהדה.

"את לא מבינה," אמרה שחר. "זה לא מה שהיא עושה, היא פשוט שם, היא רוצה להרוס לכולנו. אסור לה להיות כאן."

ענת התחילה להגיד משהו אך שחר נכנסה לדבריה.

"את לא מבינה כמה הבחורה הזאת חולה."

"מה זאת אומרת?"

שחר שאבה אוויר פנימה, ואז שחררה את הסוד שכרסם בה מאז שהגיעה הבחורה החדשה. למרות שהיא רק בת תשע-עשרה, רומי היא סלבריטאית בקהילת האנורקטיות והבולמיות, אושיית פרו-אנה. יש לה בלוג שבו היא מטיפה להרעבה עצמית, משיאה עצות להקאה יעילה ומקדמת את אידיאל היופי החולני, בין היתר, על-ידי העלאת תמונות עירום של נשים עם מראה שלדי.

"היא קוראת לעצמה אווה X."

"גם הבנות האחרות יודעות שזו היא?"

"ברור שהן מעריצות אותה ומקנאות בה בגלל שהיא הכי רזה, וגם שמעתי חלק מהן מדברות על האווה הזאת, אבל לא נראה לי שהן יודעות שזאת היא."

"ואיך את יודעת?"

 "הכרתי אותה פעם."

*

בלילות הבאים שחר לא עצמה עין. היא פחדה מהכול – שרומי תדבר אליה שוב או שתחטוף דום לב ובבוקר היא תמצא גופה במיטה הסמוכה. היא הייתה עצבנית ותשושה כל הזמן. בבקרים התקשתה לקום מהמיטה. היה עליה להתאמץ כדי לגרור את עצמה לחדר האוכל. היא ביקרה אצל האחות כמה פעמים ביום כדי להתלונן על מיגרנות ובחילות וכאבי בטן. היא התחננה בפני הדיאטנית שלה שתקל עליה בתפריט, משמע פחות מזון, פחות קלוריות. בארוחות התפתתה לצמצם אך ידעה שאם יבחינו זה הסוף שלה. רק פעם אחת, כשלא יכלה לשלוט בעצמה, פיזרה כמות מגוחכת של מלח על האורז, אבל מיד התחרטה. השקילות היומיות נהיו מקור לחרדה גדולה, עכשיו לא בגלל האפשרות שלא תעלה במשקל אלא בגלל האפשרות שכן תעלה. והיא המשיכה לעלות, בדיוק חצי קילו בשבוע, לפי התוכנית.

ולפתע החלה לשים לב שמשאלה מוכרת מתגנבת פנימה: היא רצתה לחתוך את עצמה כדי להקל את הכאב המייסר שהרעיל את נשמתה. אבל היא לא ידעה איך, נדמה היה שכל התחבולות ששלטה בהן בעבר נמחקו לגמרי מזיכרונה. ובכל פעם שנכנסה למקלחת רצתה להכניס אצבע לגרון ולהקיא הכול החוצה, אבל הייתה משוכנעת שד"ר כץ רק מחכה להזדמנות להעיף אותה ולא הייתה מוכנה לתת לו את העונג. היא התהלכה ברחבי המחלקה באי-שקט. בקבוצות הייתה יושבת מרוחקת ושקטה. כשנשאלה שאלה ישירה הייתה ממלמלת "אין לי כוח לדבר."

יותר ויותר הייתה מהרהרת, מתוך עוגמת-נפש של ממש, במצבה השפל; טובעת בייאוש בנוגע לסיכוי שאי פעם תברא לעצמה "חיים ששווה לחיותם" כפי שניסחה זאת דפנה, שידעה טוב יותר מכל אדם אחר כיצד לצייר עבור שחר אופק ורדרד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר אליה.

היא גם הפסיקה להתקשר לרעות. סתם התעלמות לא הספיקה לה יותר, היא רצתה להיפגע ממש. אז היא התקשרה לאמא שלה, בידיעה שהשיחות האלה תמיד נגמרות רע.

ואמה לא אכזבה. הן לא דיברו כמעט שנה וכששחר סיפרה לה מהיכן היא מתקשרת, היא אמרה לה, "הסכימו לקבל אותך? כנראה את לא רזה מספיק!"

*

בוקר אחד נכנסה שחר לבלוג של אווה X וראתה שהוא פעיל. היא נדהמה לגלות שהיא ממשיכה להעלות את הגיגיה החולניים מתוך המחלקה. דמה התרתח. באותו יום הגיעה עצבנית במיוחד לקבוצה הדינמית. חצי שעה ישבה בלי לדבר, גופה רוטט, מחשבותיה מתרוצצות.

לפתע פנתה אליה ענת ושאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"שחר, מה עובר עליך לאחרונה?"

"מה עובר עליי? אני נגעלת ממה שקורה פה. איך שכולן מלקקות לרומי. והיא שמה עליכן זין!"

"שחר," אמרה ענת.

"מה שחר? זאת אשמתי שכולן שפוטות מפגרות ולא קולטות איך היא דופקת אותן? שתהרוס לעצמה אם היא רוצה, לא לאחרות."

"שחר, אני מבקשת ממך להירגע."

"מה להירגע, מצדי שתמות."

"אנחנו לא מדברות פה ככה, שחר."

"על הזין שלי."

"שחר, אני מבקשת שתצאי."

"שתמות הזונה. את מבינה?" שחר קמה בזעם והעיפה את הכיסא שלה.

היא התקרבה לרומי.

"תמותי כבר!" צרחה, "תמותי!"

החיים נשאבו מהחלל. כל הבנות הביטו בשחר בבהלה ובתמהון. רומי פשוט ישבה שם בעיניים חלולות והבעה של אדם חירש.

*

בלילה פנתה רומי לשחר כאילו לא קרה כלום.

"זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הכריח אותי להיות פה?"

"נו."

"אז זאת צביעות מצדו. כי אם יש בעיה, ואני לא אומרת שיש בעיה, אבל אם יש אז הוא אשם. הוא ואמא שלי. אבל בעיקר הוא. לך יש אבא?"

"לא."

"ואמא?"

"בקושי."

"איפה אבא שלך?"

"מת."

"אוי, אני מצטערת לשמוע. מתי זה קרה?"

"מזמן."

"בת כמה היית?"

"תשע."

"הו, זה ממש פיצי-מיצי."

"סוג של."

"יש לך זכרונות ממנו?"

"לא הרבה."

"מה כן?"

שחר התהפכה כלפי רומי, שהתבוננה בה בסקרנות.

"אמא שלי תמיד הייתה קוראת לו לב-אבן."

"מצחיק."

"זאת לא הייתה בדיחה."

"אופס, סליחה. אז למה היא קראה לו ככה?"

"לא משנה."

"ומה הרגשת כשהוא מת?"

"מה?"

"מעניין אותי לדעת פשוט."

"למה? מה לך ולי?"

"אני פשוט מתעניינת בדברים כאלה, כמו מה מרגישים כשמישהו מת."

"את ממש חולה, את יודעת את זה?"

"לא מהפרספקטיבה שלי."

"את מזיינת בשכל."

"בבקשה תגידי לי."

"מה להגיד?"

"איך הרגשת?"

"שמחתי! מרוצה?"

"מעניין… אפשר לשאול למה?"

"לא."

"בסדר. אני לא אשאל… אז בעצם את עשית את זה."

"מה?"

"הרגת אותו, את אבא שלך."

"מה זה!?"

"אם שמחת סימן שקיווית לזה, שביקשת את זה, בטח גם התפללת. זה אומר שאת גרמת לזה לקרות. יש לך כוחות."

שחר לא הגיבה. זמן מה שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה. לבסוף התיישבה ואמרה, "תגידי, מה זה החרא הזה?"

"סליחה?" שאלה רומי והתיישבה.

"את מסרבת לאכול, את נלחמת איתם כל יום כמו משוגעת. את עושה את כל הבלגן הזה כשברור שאת לא רוצה להיות פה. אז למה את לא עפה מכאן?"

רומי נעצה בה מבט בחשכה.

"תראי, שחר, מה שאת צריכה להבין זה שיש צו אשפ-"

"זה זיון מוח," אמרה שחר. "את נהנית מזה."

"זה פשוט לא נכון."

"לא, אני חושבת שזה נכון מאוד. את נהנית מהמאבק, מזה שקושרים אותך וכל החרא הזה. כי את חולה בראש!"

"את טועה."

"כן? נראה אותך! יש פה חלון, ואנחנו בקומה ראשונה. את יכולה פשוט לפתוח אותו ולצאת."

"באמת?"

"זה יותר קל ממה שנדמה לך."

רומי קמה מהמיטה וניגשה לחלון. זמן מה עמדה ובחנה את נתיב המילוט ואז הפנתה זוג עיניים שואלות לשחר.

"די, רומי, את כבר לא ילדה קטנה, אי אפשר להכריח אותך לחיות."

"מעניין," אמרה רומי וחזרה למיטה.

*

באותו לילה שוב חלמה שחר על אנשי האבן, וכרגיל קדמה לחלום אותה תחושה ייחודית שאין לה מילים, שלא חוותה בשום מצב אחר. רשרוש פנימי התרחב בהדרגה עד שנהיה לטלטלה מצמררת. היא פרכסה במיטה מתוך שינה וגנחה חלושות.

בחלום מצאה את עצמה מגיחה מתוך האין אל מקום שכבר הייתה בו בעבר. לנגד עיניה היא רואה אגם בלב הרים שפסגותיהם המושלגות משתקפות במים הזכים.

דממה מופלאה שורה סביב, עד שמפלח אותה קול המשוטים. אי מזה צצה סירת עץ ובה אנשי האבן. סמוך לחרטום ניצב איש האבן הגדול מכולם, והוא עטוי שריון קשקשים ונושא אלה כבדה ושואג בקול מקפיא דם בשפה שרק היא מבינה.

הוא צורח לאנשי האבן שלו לחתור חזק יותר, במרץ, לא לעצור.

ורק היא לבדה יודעת שהם בדרכם לפשוט על העיירה השוכנת מעבר להרים בכוונה לבזוז אותה ולזרוע בה הרס וחורבן, לאנוס את כל הנשים.

והמשוטים קורעים את המים, והאדוות שהם מחוללים נפוצות לכל עבר.

והרעש גובר.

והיא מתענה על המיטה, מתהפכת וגונחת, כל גופה מתעוות.

וכמו תמיד, כשאנשי האבן מגיעים ליבשה, היא מתעוררת.

היא פקחה עיניים, הכול מטושטש.

כולה בעתה וזיעה קרה. אבל רוח קרירה צלפה בלחיה. החלון היה פתוח. הווילון התנופף. עוד בוקר הפציע והחדר נשטף קרני שמש לבנות.

סוף סוף המיטה שלצדה הייתה ריקה.

דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה.  בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.

היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "

”יהיה בסדר. "

"תודה, אבל לא. "

באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.

"מה? "

"את יכולה לקבל אחת. "

היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."

"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.

"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."

"רק אחת."

"אתה באמת רציני."

ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות  וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.

הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.

עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.

מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.

"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות  את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.

"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."

"מה עשית?"

"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על  העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."

"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.

"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"

"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.

"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.

"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.

"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."

"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.

"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"

"הייתה לך חברה קודם?"

 "הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "

"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."

"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד  חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "

"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"

"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.

מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."

האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "

"אין לי בגד ים."

"אני תמיד מביא אחד נוסף."

הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים  ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "

"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."

הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.

הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?

בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.

"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.

"מעולה," אמר דיוויד.

"הבגד ים מתאים? "

דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.

"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.

מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.

"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה –  ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.

"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו –  מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.

בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "

מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.

"למה אתה מתכוון?"

"השחייה."

"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.

"משהו מטריד אותך?"

"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.

מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "

"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "

"רוצה לספר לי על זה? "

"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "

"נשמע כמו בעיית תחבורה. "

דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."

"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "

"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא  כל כך בטוח."

"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"

"כן."

"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."

"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."

"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."

הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.

"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.

"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "

הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.

"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."

"תודה."

"רוצה שנתקלח יחד?"

"מה?"

"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "

"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "

הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.

הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.

אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.

"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "

מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."

כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.

הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.

הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.

"איך היה? "

"שונה. "

"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "

"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."

"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"

הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?

"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.

"יש לך ריח של כלור. "

"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."

"הלכת לשחות? עם מיילס? "

"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."

"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.

האם תמיד רצה להציל אנשים?

"הו," קראה רוז.

"את בסדר? "

"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.

הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.

לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "

"אתה…"

"מה?"

"אמרת את השם שלו."

מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "

"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."

"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.

דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "

"גם אני. הכאבתי לך?"

"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."

היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."

הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.

כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות,  הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "

דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.

אור השמש התגנב אל תוך החדר ויצר מסגרת לבנה סביב הווילון הכהה הקצר שבקושי כיסה את החלון. הזוהר סביב החלון המואפל הזכיר לו את הריבוע השחור של מלביץ'. הוא נאנח. ורה היתה צוחקת למחשבה המגוחכת הזו. הוא ישב על קצה המיטה, וחש אי נחת בנוגע לתכניותיו. הקופסה היתה בסלון והוא רצה לגשת, לפתוח אותה ולחוות איזו חוויה מיסטית.

הוא החליט שיכסה את כל המראות בבית. זה לא היה רגע שבו ביקש לעמוד מול המציאות, אלא זמן לברוח ממנה. האם עליו להחליף את בגדיו? הוא הרשה לעצמו להיעדר מהעבודה היום ולבש את בגדי הבית מתוך הרגל. אבל האם זה הולם? יתכן שכן. אחרי הכול, רוב הבילויים המשותפים שלהם היו בסופי שבוע ובחופשות.

הוא התחיל את המשימה שלו בכיסוי פניה של כל מראה ומראה בתשומת לב קפדנית. כשסיים, ניקה את האבק מן ההדום שוורה אהבה לשבת עליו.

הוא לקח את החבילה והניח אותה בזהירות לצד ההדום. הוא פתח את הקופסה ומצא בפנים קופסה נוספת. בקרטון הקטן יותר היה ראש קלקר שהחזיק את הפאה במקומה. הוא הוריד אותה ונשם נשימה עמוקה. לא היה לה הריח שלה, אבל המראה היה מושלם. הוא הניח את הפאה על שערו המסורק בקפידה. הוא ישב בלי נוע וקרא את המסר שנכתב על החשבונית:

"לבקשתך, סידרנו את שיערה של אשתך על פי התמונה ששלחת לנו."

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. 

מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.

הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:

– הוא עכשיו במלבורן.

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.

– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?

– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.

היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".

אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי. 

עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.

– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.

יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.

בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:

– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!

ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:

– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun

מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.

* * *

היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:

– בואי!

כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.

– בואי!

לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!

– אֶוולין! אֶווי!

הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.


*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.

את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר עם קיוסק, כנסייה, קנטינה, רחובות מרוצפים אבן.

אולגריו פנה אליי באנגלית. אני לא גרינגו, אמרתי לו. הוא היה כבן חמישים, היו לו כובע, שפם בנוסח סָפָּאטָה ומגפי בוקרים, אבל לבש טי שרט בלי שרוולים של ה"אוקלנד רֵיידֶרְס". אני יכול להזמין אותך למשקה? אמר. עניתי שכן והוא קרא ללַבְּיוֹס, נער כבן חמש עשרה שהיה לו שסע ורוד שפילח לשניים את הפה והחך. תביא עוד כוס לחבר, הורה לו. מה אתה שותה? שאל אותי. לא חשוב מה.

לביוס הביט בבעל הבית, ישיש כחוש ששיחק דומינו בפינה ושמו היה כריסטִינו. הזקן אישר בניד ראש ורשם את המשקה שלי על חתיכת קרטון ששימשה אותו גם לניהול חשבונות המשחק.

לא רציתי לדבר, אבל זה לא ריפה את ידיו של אולגריו. הוא סיפר לי שנולד בעיירה הזאת אבל שכבר בגיל צעיר עבר לקליפורניה. הוא חזר כדי להציג את נכדו הראשון לפני הבתולה מטַלְפָּה. אמר שהיא עשתה לו נס. שני נסים, למעשה: העניקה לו נכד והחזירה את בנו מעירק בריא ושלם.

נסים, חשבתי. דְיֵגוֹ, חשבתי. אחר כך גמרתי את המשקה וגרסתי את קוביות הקרח.

הבן נכנס כעבור זמן קצר. היה לו בקבוק בירה ביד והוא כבר התנודד מצד לצד. זיהיתי אותו: הוא היה הבחור שראיתי בכיכר רודף אחרי בחורות על אופנוע. עלה על הספסלים, הסתער עליהן וצעק כשהן ברחו בריצה. כאילו זה משעשע. זה וילי שלי, אמר האב, לוחץ קלות בזרועו על צווארו ועל ראשו. הבן התנער מהחיבוק, אמר לי נעים מאוד וצחק צחוק מקרקר כשנקש בבקבוק הבירה שלו בכוס שלי והקצף גלש על ידי.

לביוס הגיע מיד וניגב.

לווילי היו טִיקים של מכור לקוקאין: הוא כיווץ את האף כששתה, עפעף, קטע את דיבורם של אחרים. כשנגמרה לו הבירה הוציא חמישים דולר והורה ללביוס להגיש סיבוב לכולם. עזוב, אמר האב, אני משלם, והחזיר את השטר אל הכיס שלו, אבל וילי צעק באנגלית אני עושה בכסף שלי מה שבא לי. הוא היה אדום ובמצחו התבלט עורק. הרווחתי אותו ביושר, לא?

לביוס אסף מהרצפה את השטר המקומט והביא אותו לכריסטינו.

אני לא יודע כמה שתינו. זוכר רק שירד הלילה. ושכריסטינו הפעיל זרקור מסתובב, כשהוא על שרפרף גבוה, והחדר הואר והחשיך הואר והחשיך, עד שהכול היה אור, ומישהו בעט בבקבוק בירה, לא יודע אם אני, ולביוס טאטא ואולגריו אמר אין דבר, חבר, אל תבכה, בתוכי הכול החשיך, בשמים היו רק גוני אפור ושחור והאור הצהוב של דוכן טאקוס, ואני חשבתי רק על דייגו.

אני גם לא זוכר כמה סיפרתי, אבל אולגריו אמר לי תבטח בבתולה, היא שמרה על הבן שלי בעירק. קראתי לוויליאם ושאלתי אותו איך שרד, כי הילדים תמיד מתים לנו, והוא אמר לי שקודם היה באוסטרליה ובחוף של אפריקה, ושאחר כך חזר לשבועיים לסטייטס, כך אמר, ואז הם נסעו לתת להם בראש, והם נכנסו לבגדד כדי לתפוס את סדאם והכול הלך יותר קל ממה שחשבו, כי הזבל הזה ברח, ואז הם יצאו לחפש אותו בכל מקום ולהרוג זבלים.

הדברים שסיפר הבן התחילו להביך את אולגריו וכעבור רגע הוא אמר לו שלא יגזים. ויל צחק: No dad, we were just picking flowers. אחר כך הוא הלך להשתין ואולגריו התנצל בפניי. הוא הולך לפסיכולוג צבאי, אמר לי. זה דבר די רגיל.

ויל שאל אותי אחר כך אם ראיתי ביוטיוב את הסרטונים שמצלמים הטרוריסטים כשהם מפוצצים טנקים של הצבא האמריקאי. אמרתי לו שכן, והוא התחיל לדבר על הסרטונים האלה, הוא לא הבין איך מישהו יכול לתכנן משהו כזה ולצלם אותו בשלוות נפש, והוא אמר לי שהכי גרוע זה הרגעים שלפני. על המסך מופיע טנק באיזה שטח פתוח וכבר יודעים מה יקרה, ראיתי איך זה נגמר, אמר בעיניים שקועות, הטנק מתקדם כאילו נוסע רגיל, אלה שבפנים לא מתארים לעצמם שמישהו מצלם אותם, בטח לא שאנחנו רואים את זה, אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. זה הגרוע מכול, אמר, ואז חיקה רעש של התפוצצות שגרם לכל הנוכחים בקנטינה להסתובב.

אולגריו הסמיק. הוא הסתובב כדי להביט באחרים, בעיקר בכריסטינו, שראה הכול מעמדתו ליד שולחן הדומינו. וילי, אמר האב. זה שייך לעבר. אתה מילאת את חובתך.

אתה מדבר כמו אלה עם החליפות, צעק ויל. הוא הניע את בקבוק הבירה בין אצבעותיו. רוצים להגיד לי איך להתנהג אבל אף פעם לא מלכלכים את הידיים שלהם, צעק. הבקבוק פלט קצף ונזל ונפל על רצפת העץ של כריסטינו. מה אתה יודע, אבא? אמר סנטימטרים מפניו. אולגריו הלך והתכווץ, מבויש יותר ויותר. תודה לאל שאתה בסדר, אמר. הבתולה שמרה עליך. איזה בתולה קיבינימט, צעק ויל, ואחר כך אמר בספרדית שתלך להזדיין הבתולה, או הבתולה בתחת שלי, או הבתולה יכולה למצוץ לי.

ואז כריסטינו עזב את אבני הדומינו ואמר תן כבוד בחור, וּויליאם אמר חתיכת זקן מזוין, אתה אל תתערב, וכריסטינו אמר אתם לא יכולים לבוא ולעשות מה שאתם רוצים, תלמדו לתת כבוד, וּויל התחיל לקלל אותו באנגלית, אמר כל כך הרבה פעמים fuck you עד שכריסטינו פקד שיסלקו אותו, ושלושת שותפיו של הזקן למשחק הדומינו, שלושה חוואים שמנים, ניגשו אל החייל והוא העיף להם בקבוק בראש.

2

מצאתי באיזה בלוג את עדותו של ריימונד קְרוֹס, חייל אחר שהיה בעירק. התרגום שלי:

"אחרי המבצע במחנה האימונים של הטרוריסטים יצאנו למשימת סיור. בין הגוויות של הבני זונות שהתכוננו לפוצץ את הטנקים ואת המטוסים שלנו, ואפילו להעיף רכבות ואוטובוסים עם אזרחים חפים מפשע, זיהיתי גבר אחד.

הזזתי אותו עם הנעל; הוא לא זז. אז התכופפתי ונגעתי לו בצוואר.

ראיתי אותו שבועיים או שלושה קודם, במהלך משימה אחרי הפגזה על כפר של טרוריסטים. כשנכנסנו עדיין ראינו עשן ואש בוערת פה ושם ובאוויר ריחף האבק הלבן הזה שנשאר אחרי הפגזות. האיש הופיע בין ההריסות, עם זקן ופנים מלוכלכים. הוא חיפש מישהו בצעקות ורצה להתקרב אל הכוח, אבל כיוונו אליו נשק לראש והזבל נעצר. חבר, חבר, הוא חזר ואמר בידיים מורמות. דני בדק אותו וּוידא שהוא נקי.

הוא ניגש אל הסמל והתחיל לדבר אליו בעירקית. לא הבנו מה הוא אומר, והמתורגמן לא היה אתנו, אבל הוא נראה באמת מיואש. אחר כך הוא התחיל לבכות ולמרוט לעצמו את השערות ולצעוק ואמר כמה פעמים ילדים ילדים, באנגלית. אחר כך התחיל להסתובב בין ההריסות ונעלם.

כשהסתיימה המשימה – לא היה אף אחד במה שנשאר מהכפר – וחזרנו לשריונית, ראינו אותו שוב. הוא בכה על גופה של ילד קטן, אולי בן שמונה או תשע, ששכבה על עגלה עמוסה מלונים מעוכים שממנה עלה הריח המתוק היחיד של אחר הצהריים. לילד הייתה חולצה של רונלדיניו, הכדורגלן של ברצלונה, וסנדלי אצבע כחולים היו תלויים בין האצבעות הקטנות של הרגליים שלו.

ואז הוא הבחין בנו והתחיל לקלל אותנו."

3

אחרי ההלוויה אמליה הסתלקה עם אחותה. היא הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לראות אותי. לא יכולתי לישון במיטה שלנו. התעוררתי בשעות הרגילות – חצות, שלוש וחמש לפנות בוקר – כאילו עדיין יש צורך להפוך את דייגו כדי להמריץ את זרימת הדם שלו. הלכתי לחדר שלו וראיתי את המיטה שלו ריקה, עם המעקה שמנע ממנו ליפול. כוח הכבידה העיק יותר על גופו. בין הצללים ראיתי את הכיסא שעליו הייתה אמליה מתיישבת כדי לומר לו דברים אף על פי שהוא לא היה יכול להבין אותה. ראיתי את המנוף ואת הרתמה שהשתמשנו בהם כדי להזיז אותו כשגדל, את כיסא הגלגלים המקופל והדומם, את המתלה שממנו השתלשלו שקית הנוזל והזונדה.

חשבתי שזה יעבור לה כעבור כמה ימים, אבל אמליה סרבה לראות אותי. אחותה אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול ומבלה את כל היום בבכי ובצפייה בתצלומים של דייגו. ניסיתי להוציא אותה מהחדר הזה, להאכיל אותה, אבל היא האשימה אותי, מעברה השני של הדלת, שאני לא סובל מספיק. נראה אפילו שרצית להיפטר ממנו, אמרה.

שנים חלמתי שאמליה ואני ניסע לאיזה חוף ים או איזה הר, ושלא נצטרך לבקש תשובה שאף אחד לא יכול לתת לנו, חלמתי שנוכל לישון כמה שנרצה בלי לפחד שהמוות ייכנס לנו לחלום; שנהיה שוב לבד ושהיא תהיה בהריון. וכך הייתי שם, בוכה באמצע הלילה בחדר הריק שעדיין היה בו ריח של תרופות, חושש שהיא יוצאת מדעתה, לא מצליח להבין מה שלא אבין לעולם: מי היה הבן שלנו, הזר הזה שהתמסרנו לו במשך שתים עשרה שנים, איך הצליח לשרוד זמן כה רב ולמה כעת חסר לנו כל כך מישהו שאולי מעולם לא ידע על קיומנו.

4

אני לא מאמין באלוהים, אבל התנ"ך עדיין נראה לי ספר ראוי לספקות שלי.

יש סצנה בספר בראשית, אני לא יודע אם נטורליסטית או שמימית, שבה שלושה זרים, נוודים במדבר, מתארחים אצל אברהם ושרה. לאחר שנחו בצל העץ, אכלו חמאה ושתו חלב עז, מודיע קול שהוא בדרך פלא הן קולו של יהוה, האל היחיד, והן קולם של שלושת האנשים: שרה תלד בן.

שרה השומעת את השיחה המתנהלת מאחורי גבה חושבת שהיא כבר בת תשעים ותשע, אין לה יותר מחזור וזה מצחיק אותה. למה צחקה שרה? שואל יהוה (או שואלים שלושת האורחים). לא צחקתי, אומרת שרה, והטקסט מסביר במאמר מוסגר, אחד מאותם מאמרים מוסגרים שכמוהם כמשאבות יניקה:

("כי יָרֵאָה").

יש משהו בצמצום הזה שפוצע אותי. האם זה כל מה שיכולה לומר לעצמה אישה בלה שסוף-סוף עשויה ללדת ילד? כאילו לא ידענו שלהיות הורה פירושו בעיקר לחיות בפחד: מה אם יקרה לו משהו? מה אם אני אמות? איך הוא ישרוד?

הסיפור התנ"כי נמשך, ולאחר חיים קצרים או ארוכים כמידת מאה וחמישה פסוקים, אלוהים דורש מאברהם להמית את בנו. במאכלת. על אחד ההרים.

אלוהים דורש שיעלה באש את גופתו.

(והמספר מזכיר בדרך אגב שכך הלכו שלושה ימים: שלושה ימים בשתי מילים).

הסוף כבר ידוע לנו, משום שבסיפורים הטובים, בעיקר אלה התנ"כיים, הסוף מצוין במשפט הראשון: אלוהים ניסה את אברהם.

יכולתי לומר שאני נושא מחלה מוּלדת. בפעם הראשונה לא ידעתי זאת והסוף כבר ידוע: דייגו, בני. אמליה ואני עשינו בדיקות והרופאים אמרו קדימה, אתם יכולים להיכנס שוב להריון, אבל אחרי חמישה עשר שבועות התברר שגם התינוק הזה פגום. יהוה ניסה אותנו, היה אומר מְסַפֵּר ספר בראשית ומשתתק. לא, אמרתי כשראיתי את בני שוכב חסר תנועה וחשבתי על הגֵנים המקולקלים שלי. ואחרי שהלכה לרופא כדי שיהרוג אותו אמליה הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לדבר אתי.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

5

כעבור שלוש שנים חזרתי לעיירה. כל אותו זמן חלמתי כמה פעמים שאני בקנטינה של כריסטינו. חלמתי על ויליאם, בעיקר חלמתי על הקול שלו. מתגרה. אלים. רווי טינה. והמילים שלו התערבבו עם סבלותיי ועם תמונות של גבעות חול קרות במדבריות עירק ועם השתיקה של אמליה ועם טנק שהפך לארון מתים.

המלון היחיד בעיירה היה תפוס כולו בידי קבוצה של גרינגוס. בזמן שחיפשתי מקום לינה באחד הבתים ראיתי את אולגריו בתוך אטליז. הוא היה שם עם שני גברים אחרים, קרובי משפחה מן הסתם, שניסו לפלט נתח בשר או כבד או לבלב או כליה של פרה.

ניגשתי לומר לו שלום והוא לא זיהה אותי. הזכרתי לו איך היכרנו. הוא חייך רגע והנהן בראשו. מה שלום וילי? שאלתי. אתה זוכר! הוא אמר, ואחר כך הרכין את ראשו. באחת מידיו שיטח את נתח הבשר, נעץ בו סכין ופילח אותו לשניים. הבשר היה אדום מאוד אבל לא דימם.

תיארתי לי שהוא צבר שלוש הרשעות על אלימות במשפחה ועוד שתיים על נהיגה בשכרות, שהוא סובל מנדודי שינה כרוניים, שהגלולות לא מסלקות ממנו את הצללים של חבריו ההרוגים. ואולי לילה אחד מעד במדרגות של בניין בלהבות והרג את התינוק שלו, או שהתרסק עם האופנוע שלו על קיר של בית ספר, או שנהיה נרקומן, או שהוא ממתין להוצאה להורג בכלא של מחוז אורנג' בעוון סחר באיברים של ילדים מגואטמלה.

חזר לעירק ונהרג, אמר אולגריו.

אחרי רגע של שתיקה, הזמנתי אותו לבירה. חצינו את הכיכר ונכנסנו לקנטינה. כריסטינו, שישב במקומו הרגיל, בירך את אולגריו בניד ראש. בי הסתכל בלי לזהות אותי. אחר כך הורה שיגישו לנו.

לביוס כבר לא היה שם.

הסמל גי בּון היה עורך דין בחייו האזרחיים. כחייל בצבא צרפת הוא נפלט בחורף 1939 משירות קרבי בקו הגבול עם לוקסמבורג בגלל דלקת ריאות חמורה. כעת שירת במחלקה המשפטית של חיל ההנדסה בפריז. ב-12 ביוני, יום רביעי, זימן אותו מפקד כוחות היבשה, קולונל א' רז'ינבּל ללשכתו. בתיק האישי של בון מצוין שסיים קורס בפיצוץ קונסטרוקציות פלדה וגשרים משוריינים.

רז'ינבל הודיע לבון שיהיה עליו לפוצץ את האנטנה הגבוהה ביותר ובעלת טווח הקליטה הגדול ביותר בצרפת ובמקביל גם את מגדל אייפל שאל קצהו האנטנה מחוברת, וזאת לפני שארמיה מס' 18 של הצבא הגרמני תיכנס לפריז. תגובתו הראשונה של בון:

למה אני?

לפי הוראות חיל ההנדסה ידע בון כי רק קצין קרבי מורשה להוציא לפועל פיצוץ בסדר גודל כזה, אך לא מישהו בדרג זוטר מהמחלקה המשפטית.

‒ אני מצטער, עליי לסרב לבקשה.

‒ זאת לא בקשה, זאת פקודה. אתה האדם היחיד עם הכישורים הנדרשים שאני יכול להשיג כאן.

‒ בלי ספק. אבל אין לי סמכות.

‒ אישור ממני מקנה לך סמכות.

‒ האם אקבל את הפקודה בכתב?

‒ לא.

‒ אם כן, אני מצטער.

הרבה אי-בהירויות. פריז הוכרזה עיר פרזות, כלומר, יש איסור על "פעולות עוינות" בתוך העיר. אין ספק שפיצוץ מבנה בעל חשיבות רבה לתקשורת הצבאית הוא בגדר פעולה עוינת. בון ראה לנגד עיניו סיכון כפול: הוא יכול להיות מואשם על ידי רשויות החוק של ארצו כאשר אלה ישובו לתפקד עם חלוף המשבר הזמני בפריז; אבל גם האויב, במקרה שבון ייפול לידיו, עלול, על פי חוקי המלחמה, להאשימו בהשחתה ‒ כלומר, בפגיעה במעמדה של פריז.

‒ לפיצוץ בסדר גודל כזה יש צורך בצוות חיילי הנדסה. חמישה-עשר חיילים. מלבד זאת אהיה זקוק לתוכניות הבנייה של המגדל. אהיה חייב לדעת אם קיימות בו נישות להנחת חומר נפץ.

‒ אם כן, אתה מוכן לעשות את הדבר?

‒ לא זה מה שאמרתי. גם אם יהיה בידי כל הנחוץ, יהיה צורך ביומיים להוציא לפועל מבצע כזה.

‒ יש לך יומיים, אם הגרמנים יחכו עד אז.

‒ אתה מאמין שהם יחכו, המפקד?

‒ עלינו לצאת מהנחות כלשהן.

‒ חומר נפץ חזק ימוטט כנראה את המגדל. אבל גם אם רק יטה אותו אל צדו, הנזק יהיה בלתי הפיך. כלומר, פעולה עוינת.

‒ אסור לבצע פעולות עוינות.

‒ לי אתה לא צריך לומר את זה, המפקד.

‒ אנחנו נמצאים במצב חירום.

‒ כמפקדך אני פוקד עליך לבצע את המשימה.

‒ אני לא חייב לציית לפקודה בלתי חוקית. יגידו לי: אתה משרת כמשפטן של חיל ההנדסה.

‒ במלחמה כל אחד עושה מה שהוא יכול. יש לך הכשרה של מומחה לנפץ.

‒ כן, אבל לא כדי להשתמש בידע הזה בעיר פרזות.

‒ אתה רוצה להשתמט מחובתך?

‒ בשום פנים ואופן לא. אני מעלה ספקות בנוגע לפקודה שלך.

מפקד כוחות היבשה שתק. על הסיבה המהותית לסירובו של בון לא נאמר דבר: איך אפשר לפוצץ את סמלה של פריז? מצב שבו כוחות זרים עמדו לכבוש את העיר לא היה חריג, כך כבר היה ב-1815, וב-1871. הקולונל נראה כעוס. בון באופיו לא היה איש של עקרונות. פיצוץ ענק היה מוצא חן בעיניו. אבל לא היתה בו היומרה (ה"אגואיזם") לאזור אומץ ולהיות האיש שפוצץ את מגדל אייפל. אפשר לתת ביטוי לעצבנות, להתמוטטות הרגשית, בעיר הגדולה באותו יום רביעי (למעשה, הכוחות הגרמניים לא נכנסו אלא רק יומיים אחר כך) בדרכים אחרות מלבד במעשה אלים כזה. גם הקולונל היסס. הוא פקד על בון להישאר במפקדה הראשית, להמתין לפקודות נוספות.

בשנות ה-30, התרחש מהפך בדימוי של האינטלקטואלים. הם נרשמו במהלך לימודיהם לקורסים מעשיים, רצו לקבל הכשרה במשהו שימושי, בצורה שתהלום את המאה של המעשה. משפטנים צעירים, רופאים, תלמידי האוניברסיטאות הגדולות, פרלמנטרים לעתיד, מזרחנים, נרשמו לקורסי טיס, צניחה, נפץ, הישרדות בצפון אפריקה, וכיוצא באלה. כך הם קיצרו הן את השירות הצבאי והן את תקופת הלימודים. המקצוענות כוללת, לדברי סנט-אכזיפרי, מוח וידיים. היא מתגלמת בדימוי המקצועי של המהנדס.1

אולם דימוי האדם העתידני הזה התאים פחות למצבי המגננה שצרפת היתה נתונה בהם באותה עת. האם היה ניתן להמיר לתגובה התקפית את רגשות הפחד, את הזעם העז, שמילא את המטות הצבאיים של פריז? הצבא הצרפתי עדיין חלש על הקשר האלחוטי ברחבי העולם. בשעה 15:00, השעות חלפו כה מהר, זומן בון שנית למשרד הקולונל. בסופו של דבר לא רוצים לפוצץ את מגדל אייפל; גם תוכניות המבנה לא נמצאו. במקום זאת יש תוכנית פעולה אחרת. קילומטר וחצי מדרום לפריז, כלומר, סמוך לעיר פרזות, במוצב איסי-לה-מולינו, ממוקם משדר צבאי, קונסטרוקציית פלדה בעלת שני מגדלים שגובה כל אחד מהם 70 מטרים, כלומר מבנה דומה למדי למגדל אייפל, אם כי לא פופולרי כמוהו; זהו מרכז הבקרה שבאמצעותו אפשר ליצור תקשורת אלחוטית עם חילות צרפת בסוריה.

בון, ואיתו שתי מזוודות מלאות במטילי מֶליניט קטנים2, יצא מיד לדרך. בשטח המחנה לא היו כלי רכב. כל מונית לא היתה בנמצא, הוא הגיע במטרו לעיבוריה הדרומיים של העיר. במוצב ראה בון את שני מגדלי הפלדה שניצבו במרחק 140 מטרים זה מזה. הם נתמכו על ידי עמודים משופעים בדומה למגדל אייפל. בון הניח את המליניט לרגלי עמודי התמיכה. פעולה ברגעי סכנה משפיעה על המוח ועל מערכת העצבים כמו סם. בון היה זקוק לחומר נפץ נוסף. הוא דרש שיעמידו לרשותו משאית ונהג. את הארגז המלא בקפסולות כספית החזיק בחיקו, אך לא רחוק מספיק מחומר הנפץ שבמשאית, אם חלילה תקרה תאונה. הוא לא היה בטוח שעליו לקוות להכרה רשמית במקרה של הצלחה.

הערב ירד. רוח מערבית נשבה. תוך כדי ארוחה קלה דפדף בחוברת הדרכה לפיצוץ מתקני פלדה ‒ היא היתה משנת 1890. בשעה 22:00 עדיין התקבלו מברקים ממגדל אייפל במשדר הזה, שאויש על ידי שבעה-עשר אלחוטאים. התשדורות הועברו הלאה לביירות. בשעה 1:00 לאחר חצות עדכנה התחנה את התחנות הצרפתיות שמעבר לים על הפסקת הפעילות.

שעה של פרידה. שעה של התרגשות: אנשי הצוות ניפצו את מכשירי השידור בעזרת פטישים, ביתקו את חוטי החשמל במצבטים. בון הצית את הפתיל בסיגריה. הוא רץ, ספר עד 110. קול פיצוץ בודד ויבש, גשם של פלדה.

המגדל השני התמוטט על בניין המרכזייה. בונוס מיוחד. בון בחן בדקדקנות את העמודים ההרוסים, את הבור שנפער במקום אשר עד לפני זמן קצר עמד המשדר הראשי ויצר קשר מופשט עם אתרים רחוקים ביותר. ב-8:30 בבוקר הגיע בון למרגלות מגדל אייפל. עוד נשארו לו רזרבות של חומר נפץ במשאית. הוא היה עייף וחסר מעצורים, עדיין נתון להשפעת סם הפעולה ומסוגל למוטט גם את המגדל הזה. יחידת המהנדסים עמדה כאן לשירותו. הם הרסו את הגנרטורים שבקומה הראשונה בפטישי פחחים. איזו תועלת היתה יכולה לצמוח לגרמנים מקשר אלחוטי עם סוריה, סנגל, גינאה הצרפתית והאוקיינוס השקט, אם בכלל היו להם אלחוטאים דוברי צרפתית?

על הפיצוץ המקצועי ש המגדלים באיסי חיבר מפקד המוצב דו"ח הריסה. לבּון לא חלקו שבחים, הוא גם לא נענש. כאשר ביקש רשו לבחון את שרידי המוצב ‒ זה היה עוד לפני כניסת הגרמנים לפריז, בקשתו נדחתה. כך, למשך זמן קצר, הוא שב לטפל בתיקיות שלו. מה עוד היה יכול לעשות למען המולדת?

אור השמש ‒ לעולם אין בו די

מסלול הפלנטה ‒ לאה מדי


*הסיפור לקוח מתוך: הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה, פיתום הוצאה לאור, 2003.

"היי אתה! שם למטה!"

כששמע את הקול שקרא אליו הוא עמד בפתח הביתן שלו והחזיק בידו את דגלו, כרוך סביב מוט קצר. לפי פני השטח אפשר היה להניח שהוא יודע בלי כל פקפוק מנין הקול מגיע; אלא שבמקום להרים את מבטו למעלה, אל המקום שעמדתי בו, על שפת מִבתָר המסילה התלול, כמעט ישר מעל לראשו, הוא הפנה את גופו הצדה והביט מטה אל הפסים. היה משהו יוצא דופן בתנועה שעשה, אבל בשום פנים לא יכולתי לומר מהו. עם זאת, אני יודע שהדבר היה יוצא דופן במידה מספקת לעורר את תשומת לבי, אף שדמותו של האיש, שעמד בתחתית התעלה העמוקה, הייתה מקוצרת ולוטה בצל, ואילו אני הייתי גבוה מעליו, וכה מואר בזוהר קרניה היוקדות של השמש השוקעת עד שהייתי מוכרח לסוכך על עיניי לפני שראיתי אותו.

"אתה! למטה!"

הוא הסיר את מבטו מהמסילה, שב והטה את גופו, ואז נשא את עיניו מעלה וראה את דמותי גבוה מעליו.

"אולי יש כאן איזה שביל שאפשר לרדת בו לדבר אתך?"

הוא הביט אליי למעלה בלי להשיב, ואני הבטתי אליו מטה בלי לדחוק בו ולחזור מיד על שאלתי הסתמית. ממש אז התחיל רטט עמום בקרקע ובאוויר שבמהרה התחלף בחבטות עזות ובסאון הולך וקרב, ואני נרתעתי לאחור בבהלה כאילו היה בכוחו למשוך אותי מטה. עשן קיטור גבוה כקומתי נפלט מאותה רכבת מהירה, ולאחר שחלף על פניי והמשיך בריחופו על פני הנוף החזרתי את מבטי מטה, וראיתי שהוא שב וכורך על המוט את הדגל שהניף כשעברה הרכבת.

חזרתי על שאלתי. לאחר שתיקה, שבמהלכה נראָה כסוקר אותי בתשומת לב רבה, הוא הורה בדגלו הכרוך על נקודה על שפת המִבתר, במרחק שבעים עד מאה מטר ממני. "בסדר גמור!" קראתי אליו וצעדתי בכיוון שהורה. ושם, בתום סריקה מדוקדקת מסביב, מצאתי שביל חתחתים עקלתוני שהשתפל מטה, והתחלתי לרדת בו.

המבתר היה עמוק מאוד, ותלול במידה בלתי רגילה. הוא נחצב בסלע רך, שנעשה בוצי ורטבובי ככל שירדתי. לפיכך הייתה דרכי ארוכה, ונותר בידי די זמן להיזכר בנימה מובחנת של הסתייגות, או רתיעה, כשהוא הצביע על השביל.

משירדתי בשביל העקלתון עד שיכולתי לראות אותו שוב, ראיתי שהוא עומד בין הפסים שלפני רגע עברה עליהם הרכבת, ולפי תנוחתו הוא ממתין לבואי. כף ידו השמאלית אחזה את סנטרו, ומרפקו השמאלי עמד על אמת ידו הימנית שהייתה מונחת לרוחב חזהו. מראהו אמר ציפייה ודריכות כאלה שלהרף עין נעצרתי ותמהתי על כך.

המשכתי לרדת בשביל, וכשהגעתי למישור מסילת הברזל והתקרבתי אל האיש, ראיתי שהוא גבר קודר, חיוור, שזקנו כהה וגבותיו עבותות מאוד. עמדת האיתות שלו הייתה המקום המבודד והמדכא ביותר שראיתי מימיי. משני העברים התנשאו קירות סלע מנטפי מים וחסמו את כל הנוף, חוץ מרצועת שמים. המראה בקצה אחד לא היה אלא המשך מעוקם של הצינוק הגדול הזה; בקצה הנגדי היה שדה הראייה קצר עוד יותר, ובסופו אור אדום קודר, בכניסה קודרת עוד יותר אל מנהרה שחורה, שהמבנה המוצק שלה עורר תחושות של איום, עוינות ומועקה. קרני שמש מעטות כל כך הצליחו לפלס להן דרך אל המקום הזה עד שנדף ממנו ריח של עפר ומוות; ורוח קרה כל כך נשבה בו עד שאחזה בי צינה כאילו עזבתי את העולם הזה.

לפני שהוא זז ממקומו כבר הייתי קרוב אליו עד שיכולתי לגעת בו. הוא לא גרע את עיניו ממני גם אז, עשה צעד לאחור, והרים את ידו.

מאוד נידחת, העמדה שאתה מוצב בה (אמרתי), והיא עוררה את סקרנותי כשראיתי אותה מלמעלה. אורח הוא נדיר למדי כאן, אני משער; נדיר אך בלתי רצוי, אני מקווה? בי אין הוא רואה אלא אדם שהיה סגור כל חייו בגבולות צרים, ועכשיו, משיצא לחופשי סוף-סוף, ניצת בו עניין מחודש במפעלים הכבירים הללו. זה היה הרושם שרציתי לטעת בו; אם כי ייתכן מאוד שאיני זוכר במדויק מה אמרתי; כי לא זו בלבד שאינני איש שיחה מטבעי, אלא שהיה בו, באיש ההוא, משהו שהרתיע אותי.

הוא שלח מבט מוזר עד מאוד בפנס האדום הסמוך לפי המנהרה, בחן אותו בעיון כאילו חסר בו דבר מה, ואז החזיר את מבטו אליי.

הפנס הזה הוא חלק מתפקידך, הלוא כן?

הוא השיב בקול נמוך – "וכי אינך יודע זאת?"

מחשבת פלצות עלתה בראשי כשהתבוננתי בעיניו הלטושות ובפניו הקודרים, שמא זו רוח רפאים, לא אדם. תהיתי אפוא אם ייתכן שהוא לוקה בנפשו.

עתה נסוגותי אני צעד לאחור. אך כשעשיתי זאת גיליתי בעיניו פחד כמוס מפניי. דבר זה הבריח מראשי את מחשבת הפלצות.

"אתה מביט בי," אמרתי, והתאמצתי לחייך, "כאילו אתה מבועת מפניי."

"שאלתי את עצמי," השיב, "אם כבר ראיתי אותך פעם."

"היכן?"

הוא הורה על הפנס האדום שעליו הביט קודם לכן.

"שם?" שאלתי.

מבטו היה נעוץ בי, והוא השיב (אך בלי קול), "כן".

"ידידי הטוב, מה לי ולמקום הזה? על כל פנים, מעולם לא הייתי שם, אתה יכול להיות בטוח בכך."

"ייתכן," הוא השיב. "כן, אני בטוח בכך."

ניכר שרווח לו, וכך גם לי. הוא השיב על כל שאלותיי בחפץ לב, וברר בקפידה את מילותיו. האם יש לו כאן עבודה רבה? כן; יש לומר, אחריות גדולה מוטלת על כתפיו; אלא שדייקנות וערנות הן הדרישות הראשיות, ועבודה ממשית – עבודת כפיים – כמעט שאין לו. להחליף את האיתות בתמרור, להבטיח את תקינות הפנסים, ואחת לכמה זמן למשוך בידית הברזל הזאת – בכך מסתכמות דרישות התפקיד. אשר לשעות הבדידות הרבות והארוכות, שבעיניי נתפשו כקושי העיקרי, על כך הוא יכול רק לומר ששגרת החיים שלו כבר בנויה בצורה הזו, ושהוא הסתגל לכך. הוא למד כאן בכוחות עצמו שפה חדשה – אם זיהוי מילים לפי המראה בלבד ומושג מעורפל פרי מוחו על ההגייה, נחשבים לימוד שפה. הוא גם תרגל שברים ושברים עשרוניים, וניסה כוחו באלגברה; אבל הוא נותר, כפי שהיה בילדותו, חלש בחשבון. האם הוא מחויב, כשהוא בתפקיד, להישאר תמיד בתעלה הזו של אוויר טחוב? האם אינו רשאי לצאת מקירות האבן הגבוהים הללו ולעלות אל אור השמש? ובכן, הדבר תלוי בזמן ובמצב. בנסיבות מסוימת פוחת העומס על המסילה, והוא הדין בשעות מסוימות ביום ובלילה. במזג אוויר בהיר, אכן, הוא מוצא לו הזדמנויות לעלות ולשהות זמן קצר מעל לצללים האפלים הללו; אך כיוון שבכל שעה עשוי הפעמון החשמלי לקרוא לו, הוא כורה אוזן בדריכות כפולה ומכפלת, וההקלה שבכך פחותה מכפי שנדמה לי.

הוא הכניס אותי אל הביתן שלו, שהיו בו אח מבוערת, מכתבה לפנקס הרשמי שבו נדרש לנהל רישומים, מכשיר טלגרף עם חוגה, לוח ספרות וסיכות, והפעמון הקטן שכבר הזכיר בדבריו קודם לכן. כשהבעתי תקווה שייסלח לי אם אציין שאני מתרשם כי הוא אדם משכיל מאוד, ואולי אף (אם יורשה לומר, ולא בכוונה לפגוע) משכיל מדי לתפקידו זה, הוא ציין שאי-התאמה מהסוג הזה אינה בלתי שכיחה בחברות הגדולות; הוא שמע שזה המצב בבתי החרושת, במשטרה, ואפילו באותו מפלט אחרון, הצבא; וידוע לו שאלו הם, פחות או יותר, פני הדברים בקרב צוותי העובדים של כל חברת רכבות גדולה. בצעירותו היה (אם אני מסוגל להאמין בכך, כשאני יושב אתו כאן בבקתה – הוא עצמו מתקשה) סטודנט למדעי הטבע, ושמע הרצאות; אבל הוא פרק כל עול, ניצל לרעה את ההזדמנויות שניתנו לו, הידרדר לתחתית ושוב לא הצליח לעלות. אין לו כל תלונה על כך. הוא הציע לעצמו את המיטה, והוא ישכב עליה. עכשיו כבר מאוחר להציע מיטה חדשה.

את כל הדברים שתמצתי כאן הוא אמר בשקט, ומבטיו הרציניים והקודרים נחו עליי ועל אש האח לסירוגין. מפעם לפעם, בעיקר כשדיבר על ימי נעוריו, נקט את המילה "אדוני" – כאילו ביקש ממני להבין שאינו מתיימר להיות דבר מלבד מה שאני רואה בו. דבריו הופרעו פעמים אחדות בצלצול הפעמון הקטן, ואז היה צריך לקרוא הודעות ולשגר תשובות. פעם אחת נדרש לצאת החוצה, להניף דגל כשעברה הרכבת, ולהחליף כמה מילים עם הנהג. בשעה שביצע את המטלות האלה התרשמתי שהוא דייקן מאין כמותו, דרוך לקריאה – נכון לקטוע את דבריו באמצע המילה ולשמור על שתיקה עד שתושלם משימתו.

בקיצור, הייתי מציין את האיש כאחד מהמהימנים ביותר במילוי התפקיד הזה, אלמלא השתתק והחוויר פעמיים בשעת שיחתנו, הפנה את פניו אל הפעמון הקטן שלא צלצל, פתח את דלת הבקתה (שהוחזקה סגורה מפני הלחות המזיקה לבריאות), והביט החוצה בכיוון הפנס האדום הסמוך לפי המנהרה. באותן שתי פעמים הוא חזר אל האח ומראהו אפוף תעלומה, שחשתי בה כבר קודם לכן, כשמרחק גדול כל כך חצץ בינינו, ולא הצלחתי לעמוד על פשרה.

וכך אמרתי, בקומי להיפרד ממנו: "אתה כמעט מעורר בי רושם שפגשתי אדם שמח בחלקו."

(חוששני כי מחובתי להודות שאמרתי זאת כדי להוליכו שולל.)

"אני חושב שבעבר הייתי כזה," הוא השיב לי באותו קול נמוך שבו פנה אליי בפעם הראשונה; "אבל משהו מעיק עליי, אדוני, מעיק מאוד."

לו יכול, היה חוזר בו מדבריו. אבל הוא אמר אותם, ואני עטתי עליהם מיד.

"מדוע? מה מעיק עליך?"

"קשה מאוד לספר, אדוני. קשה מאוד, מאוד, לדבר על זה. אם אי-פעם תכבד אותי בביקור נוסף, אשתדל לספר לך."

"אני בהחלט מתכוון לבקר אותך שוב. אמור לי, מתי לבוא?"

"אני הולך לישון השכם בבוקר, אדוני, ואשוב למשמרת כאן מחר בעשר בלילה."

"אבוא באחת-עשרה."

הוא הודה לי וליווה אותי החוצה. "אאיר לך בפנס הלבן שלי, אדוני," אמר בקולו הנמוך, המוזר. "עד שתמצא את השביל למעלה. וכשתמצא אותו, אל תצעק! וכשתגיע למעלה, אל תצעק!"

התנהגותו כאילו הגבירה עוד יותר את צינת המקום בתוכי, אך לא אמרתי אלא "כמובן".

"וכשתבוא מחר בלילה, אל תצעק! והרשה לי לשאול אותך שאלה לפרידה: מה גרם לך לצעוק, 'היי אתה! שם למטה!' הלילה?"

"השד יודע," אמרתי. "צעקתי משהו דומה לזה –"

"לא דומה לזה, אדוני. אלה המילים המדויקות. אני מכיר אותן היטב."

"אני מודה שאלה המילים המדויקות. ואמרתי אותן, כמובן, כי ראיתי אותך למטה."

"בלי שום סיבה אחרת?"

"איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי?"

"לא הייתה לך הרגשה שהמילים הועברו אליך בדרך על-טבעית?"

"לא."

הוא איחל לי ליל מנוחה והגביה את הפנס. פסעתי לצד המסילה (בתחושה לא נעימה שמאחוריי מתקרבת רכבת) עד שמצאתי את השביל. העלייה הייתה קלה מהירידה, ושבתי אל האכסניה שלנתי בה ללא מאורעות נוספים.

דייקתי לפגישה, ובליל המחרת הצבתי את כף רגלי על החריץ הראשון בשביל העקלתון כששעונים רחוקים צלצלו אחת-עשרה. הוא חיכה לי למטה ופנסו הלבן דולק בידו. "לא צעקתי," אמרתי כשהתקרבנו זה לזה; "מותר לי לדבר עכשיו?" "בהחלט, אדוני." "לילה טוב אפוא, והנה היד שלי." "לילה טוב, אדוני, והנה שלי." ואז פסענו זה לצד זה אל הביתן, נכנסנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו ליד האח.

"באתי לכלל החלטה, אדוני," פתח ואמר מיד לאחר שהתיישבנו, רכן לפנים ודיבר בקול שהיה רם רק במעט מלחישה, "לא תצטרך לשאול אותי שנית מה מעיק עליי. אתמול בערב חשבתי שאתה מישהו אחר. זה מה שמעיק עליי."

"הטעות?"

"לא. המישהו האחר."

"מיהו?"

"אינני יודע."

"דומה לי?"

"אינני יודע. מעולם לא ראיתי את פניו. זרועו השמאלית מסתירה את הפנים, והזרוע הימנית מנופפת – מנופפת בפראות. הנה כך."

עקבתי במבטי אחר תנועתו, שהייתה מחוות יד נסערת של "זוז הצדה, למען השם!"

"ליל ירח אחד," אמר האיש, "ישבתי כאן, ופתאום שמעתי קול צועק, 'היי אתה! שם למטה!' קמתי בבהלה, עמדתי בפתח הדלת הזאת, וראיתי את המישהו האחר הזה עומד ליד הפנס האדום הסמוך למנהרה, ומנופף כפי שהראיתי לך כרגע. הקול נשמע צרוד מצעקות וקרא, 'היזהר! היזהר!' ואז שוב 'היי אתה! שם למטה! היזהר!'" תפסתי את המנורה שלי, הדלקתי בה את האור האדום, רצתי אל הדמות וקראתי, 'מה קרה? מה קרה? איפה?' הוא עמד ממש ליד הפתח השחור של המנהרה. התקרבתי אליו כל כך שתהיתי מדוע הוא ממשיך להסתיר את עיניו בזרועו. הגעתי למרחק פסיעה ממנו, שלחתי יד אל הזרוע שלו, להסיט אותה, ואז הוא נעלם."

"במנהרה?" שאלתי.

"לא. רצתי עוד מאה מטר לתוך המנהרה. נעצרתי, הרמתי את המנורה מעל לראשי, וראיתי את כתמי הרטיבות ואת הטיפות הזולגות על הקירות ומטפטפות מהקמרון. רצתי החוצה מהר יותר משרצתי פנימה (כי אימת המוות של המקום השתלטה עליי) וסקרתי באור האדום שלי את כל האזור של הפנס האדום העומד, ועליתי בסולם הברזל אל המפלס למעלה, ושבתי וירדתי, ורצתי בחזרה הנה. שיגרתי מברק לשני צדי הקו, 'נשמעה אזעקה. יש תקלה?' התשובה שהגיעה, משני הצדדים, 'הכול תקין'."

נאבקתי בזחילתה האיטית של אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי, והסברתי לו שהדמות הזו הייתה כנראה תעתוע של חוש הראייה, כי ידוע שדמויות כאלה, שמקורן במחלה של העצבים השולטים בפעולת העין, כבר הטרידו לא מעט חולים, וכמה מהם הכירו את טיבה של הפגיעה, ואף הביאו הוכחות לקיומה בניסויים שערכו על עצמם. "ואשר לאותה צעקה דמיונית," המשכתי ואמרתי, "די להאזין לרגע לרוח בגיא הלא-טבעי הזה כשאנחנו מדברים כל כך בשקט, ולפריטה הפראית שלה על חוטי הטלגרף."

כל זה טוב ויפה, השיב לאחר שהאזנו זמן מה, והוא הרי יודע דבר או שניים על הרוח ועל החוטים – הוא זה שעשה כאן לא מעט לילות חורף ארוכים לבדו במשמרת. אבל הוא מבקש לציין שטרם סיים את דבריו.

ביקשתי את סליחתו, והוא הוסיף באיטיות את המילים האלה, ונגע בזרועי –

"שש שעות לאחר אותה תופעה אירעה התאונה הזכורה בקו הזה, ובתוך עשר שעות הובאו פצועים והרוגים מהמנהרה אל המקום שבו עמדה הדמות."

צמרמורת טורדנית אחזה בי, אבל ניסיתי ככל יכולתי להתגבר עליה. אין להכחיש, השבתי, שזה צירוף מקרים בלתי רגיל, מחושב היטב להטביע בו את רישומו. עם זאת, הרי אין כל ספק שצירופי מקרים בלתי רגילים מתרחשים כל הזמן, ויש להביא אותם בחשבון כשבוחנים מקרה כזה. אם כי למען האמת, הוספתי (כי חשבתי שאני רואה שהוא מתכוון להעלות טענת נגד), בעלי השכל הישר אינם מניחים לצירופי מקרים להשפיע על שיקוליהם בחיי היומיום.

שוב הוא ביקש להעיר שעדיין לא סיים את דבריו.

שוב ביקשתי את סליחתו על הפרעותיי.

"זה קרה," הוא אמר, ושוב הניח את ידו על זרועי, והביט מעבר לכתפו בעיניים קמות, "לפני שנה בלבד. חלפו שישה או שבעה חודשים, וכבר התאוששתי מהתדהמה והזעזוע, והנה בוקר אחד, כשעלה השחר, עמדתי בפתח הדלת, הבטתי אל הפנס האדום, וראיתי את יצור הרפאים שוב." הוא השתתק, ומבטו היה נעוץ בי.

"והוא צעק?"

"לא. הוא שתק."

"והוא נופף בידו?"

"לא. הוא נשען אל עמוד הפנס, ושתי כפות הידיים שלו היו מורמות לפני הפנים. כך."

שוב עקבתי במבטי אחר תנועתו. זו הייתה תנועה של אֵבל. ראיתי תנוחות כאלה בפסלי אבן על מצבות.

"וניגשת אליו?"

"נכנסתי פנימה וישבתי, גם כדי להירגע וגם מפני שנתקפתי חולשה. כשחזרתי אל הדלת כבר היה אור יום, ורוח הרפאים נעלמה."

"אבל לא קרה עוד משהו אחר כך? לא היה המשך?"

הוא נגע בזרועי באצבעו המורה פעמיים או שלוש, וליווה כל נגיעה בהנהון מבעית.

"באותו יום ממש, כשיצאה רכבת מהמנהרה, ראיתי מחלון של קרון לצדי משהו שנראה כערבוביה של ראשים וידיים; ודבר מה מתנפנף. הספקתי לאותת לנהג, עצור! הוא כיבה את המנוע והפעיל את הבלמים, אבל הרכבת המשיכה לנוע עוד חמישים מטר או יותר עד שנעצרה. רצתי אחריה, וכשהתקדמתי שמעתי צרחות וזעקות שבר. אישה צעירה, יפהפייה, מתה פתאום באחד הקרונות; היא הובאה לכאן, והושכבה על הרצפה הזו שבינינו."

הרחקתי בלי משים את כיסאי כשהתבונתי מלמעלה במקום שהצביע עליו.

"זו האמת, אדוני. כך זה קרה, בדיוק כפי שאני מספר לך."

לא ידעתי מה לומר, מטוב ועד רע, ופי היה יבש מאוד. הרוח וחוטי הטלגרף כאילו המשיכו לספר את הסיפור בקינה יללנית ארוכה.

הוא המשיך. "עכשיו, אדוני, שמע את זה, ותבין איזו מועקה רובצת עליי. יצור הרפאים שב לפני שבוע. ומאז הוא מופיע כאן מדי פעם."

"ליד הפנס?"

"ליד פנס-הסכנה."

"מה הוא עושה?"

הוא חזר, נרגש ונסער עוד יותר, במידה שהדבר אפשרי, על אותה מחווה של "זוז הצדה, למען השם!"

אחר כך המשיך. "מאז אין לי שלווה ואין לי מנוחה. הוא קורא לי, דקות ארוכות, בקול מיוסר, 'שם למטה! היזהר! היזהר!' הוא עומד ומנופף אליי. הוא מצלצל בפעמון הקטן –"

נאחזתי בזה. "האם הוא צלצל בפעמון אמש כשהייתי כאן, ואתה הלכת אל הדלת?"

"פעמיים."

"הנה, אתה רואה," אמרתי, "איך דמיונך מתעתע בך. ראיתי את הפעמון לנגד עיניי, ושמעתי באוזניי את צלצוליו, ואם אני אדם חי, הוא לא צלצל בפעמים הללו. לא אז, וגם לא בכל זמן אחר, מלבד הצלצולים במהלך ההפעלה הרגילה של המכשירים לצורך התקשורת של התחנה אתך."

הוא נענע בראשו. "בכל זאת אינני טועה בעניין הזה, אדוני. אינני מבלבל בין צלצול הרפאים לבין צלצול אדם. הצלצול של רוח הרפאים הוא רטט מוזר בפעמון ותו לא, ולא טענתי שהפעמון נע באופן נראה לעין. איני מתפלא שלא שמעת אותו. אבל אני שמעתי."

"ויצור הרפאים היה שם כשהבטת החוצה?"

"הוא היה שם."

"בשתי הפעמים?"

הוא חזר בתוקף: "בשתי הפעמים."

"האם תיגש אתי אל הדלת לראות אם היצור נמצא שם עכשיו?"

הוא נשך את שפתו התחתונה כממאן, אך קם על רגליו. פתחתי את הדלת ונעמדתי על המדרגה, והוא נעמד על המפתן. שם פנס-הסכנה. שם פי המנהרה האפל. שם קירות האבן הגבוהים והלחים של מִבתר הרכבת. ושם מעליהם הכוכבים.

"אתה רואה אותו?" שאלתי, ובחנתי בעיון את פניו. עיניו היו בולטות ומאומצות, אבל ייתכן שלא יותר משלי, כששלחתי מבט קודח אל אותו מקום.

"לא," הוא השיב. "הוא לא שם."

"מוסכם," אמרתי

שבנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו במקומותינו. אני חשבתי איך לנצל את היתרון שהשגתי, אם אפשר לכנות זאת כך, ואילו הוא המשיך בשיחה בטבעיות גמורה, כאילו הניח שאין כל מחלוקת בינינו על העובדות, וכי אני הוא זה המרגיש שנדחק לעמדת חולשה.

"עכשיו בוודאי כבר הבנת היטב, אדוני," אמר, "שהדבר שמטריד כל כך את מנוחתי הוא השאלה, מה פירושו של יצור הרפאים?"

אינני בטוח, אמרתי, שאני יורד לסוף דעתו. "מפני מה הוא מזהיר?" אמר, מהורהר, ועיניו היו נעוצות באש ורק מדי פעם נחו עליי. "מהי הסכנה? היכן הסכנה? אי-שם מרחפת סכנה על הקו. פורענות איומה עומדת להתרחש. אין לפקפק בכך, בפעם הזו, השלישית, לאחר מה שקרה. אבל אין ספק שמדובר במשהו שרודף באכזריות אותי. מה אוכל לעשות?"

הוא שלף את ממחטתו, ומחה את טיפות הזיעה ממצחו הלוהט.

"אם אבריק התראת סכנה לאחת התחנות או לשתיהן, לא אוכל לספק סיבה להתראה," המשיך ופכר את אצבעותיו. "אני רק אסתבך בצרה, ולא אועיל לאיש. יחשבו שאני מטורף. הנה, זה מה שיקרה – תשדורת: 'סכנה! היזהרו!' מענה: 'איזו סכנה? היכן?' תשדורת: 'איני יודע. אבל, למען השם, היזהרו!' הם יפטרו אותי. מה עוד הם יוכלו לעשות?"

מצוקתו הנפשית הייתה ניכרת ורחמיי נכמרו עליו. אלה היו עינוי נפש של אדם מצפוני, שכרע תחת נטל האחריות הבלתי נתפשת לחיי אדם.

"כשהוא עמד שם תחת פנס-הסכנה בפעם הראשונה," המשיך, וסילק את שׂערו השחור ממצחו ושפשף שוב ושוב את רקותיו בידיו במתח עז וקדחתני, "מדוע הוא לא אמר לי היכן תתרחש התאונה – אם נגזר שתתרחש? מדוע הוא לא אמר לי איך אפשר למנוע אותה… אם אפשר היה למנוע אותה? ובהופעה השנייה שלו, כשהסתיר את פניו, מדוע הוא לא אמר לי במקום זה, 'היא עתידה למות. מוטב להשאיר אותה בבית'? אם הוא הופיע בשתי הפעמים הללו רק כדי להראות לי שאזהרותיו הן אמת, ולהכין אותי כך לפעם השלישית, מדוע לא להזהיר אותי מפורשות עכשיו? ואני, יעזור לי אלוהים! בסך הכול כַּוון עלוב בתחנה הנידחת הזו! למה לא לפנות למישהו שידוע כאישיות מכובדת, ושיש לו סמכות לנקוט פעולה?"

כשראיתי אותו במצב הזה, הבנתי שהן למען האיש האומלל והן למען ביטחון הציבור, מחובתי קודם כול להרגיע את רוחו. לפיכך זנחתי כל מחלוקת בינינו על מציאות ודמיון, והבהרתי לו שכל מי שממלא את תפקידו בקפדנות, עושה את מלאכתו נאמנה, ושהוא יכול לפחות להתנחם בכך שהוא מבין את תפקידו, גם אם אינו מבין את פשר ההופעות המתעתעות האלה. במאמץ הזה נחלתי הצלחה גדולה הרבה יותר מאשר בניסיונותיי לשכנע אותו להפעיל שיקול דעת בנוגע לאמונתו. הוא נרגע; המטלות שנדרש לבצע בעמדתו תבעו את תשומת לבו ככל שהתקדמו שעות הלילה; הלכתי משם בשתיים לפנות בוקר. הצעתי להישאר כל הלילה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע כל כך.

אכן, הבטתי לאחור אל הפנס האדום יותר מפעם אחת כשעליתי בשביל, אכן, אותו פנס אדום הדריך את מנוחתי, ואכן, שנתי הייתה מן הסתם נטרפת אילו עמדה מיטתי מתחתיו – את אלה אין לי כל סיבה להסתיר. גם שני צירופי המקרים של התאונה והאישה המתה הדריכו את מנוחתי. אין לי כל סיבה להסתיר גם את הדבר הזה.

אך הדבר שהעסיק את מחשבותיי יותר מכול היה השאלה, כיצד עליי לפעול משהובא לידיעתי המידע הזה? נוכחתי לדעת שהאיש נבון, ערני, זהיר ודייקן; אבל כמה זמן הוא ימשיך להיות כזה, באותו הלך רוח שלו? אמנם עמדתו זוטרה, אבל אחריות רבה מוטלת עליו, והאם אני (לדוגמה) הייתי מוכן להמר בחיי על הסיכוי שימשיך לבצע את תפקידו כנדרש?

לא יכולתי להימנע מהתחושה שתהיה בכך מעין בגידה אם אמסור לממונים עליו בחברה את מה שסיפר לי, בלי לדבר קודם כול אתו ולהציע לו דרך ביניים, לכן החלטתי לבסוף לבקש ממנו שאתלווה אליו (ומכל מקום, לשמור לפי שעה על סודו) להתייעצות עם הרופא המדופלם ביותר שאפשר למצוא באזור הזה. בליל המחרת, כך אמר לי, יחול שינוי בשעות המשמרת שלו, והוא יסיים את עבודתו שעה או שעתיים לאחר הזריחה, ויחל את משמרתו הבאה מיד לאחר השקיעה. קבעתי לשוב בהתאם.

ערב המחרת היה נאה, ויצאתי מוקדם כדי ליהנות ממנו. השמש טרם שקעה כשצעדתי בשביל השדות ליד שפת המִבתר העמוק. אאריך את טיולי בשעה, אמרתי בלבי, מחצית השעה הלוך ומחצית השעה חזור, ואז יגיע הזמן ללכת אל הביתן של הכַּוון שלי.

לפני שהמשכתי בשיטוט פסעתי אל שפת המבתר, ובלי משים הבטתי מטה מאותו מקום שממנו ראיתי אותו לראשונה. לא אוכל להביע במילים את הצמרמורת שאחזה בי כשראיתי, בקרבת פי המנהרה, דמות אדם שזרועו השמאלית מונחת לרוחב פניו, והוא מנופף בהתרגשות בידו הימנית.

האימה הבל-תתואר שתקפה אותי חלפה כעבור רגע, כי בן רגע ראיתי שהדמות היא אדם אמיתי, ושיש שם במרחק מה חבורה קטנה של אנשים, ונדמה שלמענם הוא חוזר על תנועותיו. פנס-הסכנה עדיין לא הודלק. לפני עמוד הפנס עמד מבנה נמוך, חדש לגמרי במקום הזה, עשוי כלונסאות עץ ובד עבה. הוא לא נראה גדול ממיטה.

אחוז תחושה שדבר מה אינו כשורה – והתלקחות של כעס על עצמי מחשש שאירעה פגיעה אנושה כי עזבתי את האיש לנפשו ולא דאגתי שיישלח לשם מישהו שיפקח עליו או יתקן את מעשיו – ירדתי בשביל החתחתים מהר ככל שיכולתי.

"מה קרה?" שאלתי את האנשים.

"כֲּוון נדרס הבוקר, אדוני."

"לא האיש מהעמדה הזו?"

"כן, אדוני."

"האיש שהכרתי?"

"ודאי תזהה אותו, אדוני, אם הכרת אותו," אמר האיש שדיבר בשם האחרים, הסיר בטקסיות את כובעו והרים את שוליה של יריעת הבד, "כי הפנים שלו נותרו שלמות למדי."

"הה, איך זה קרה, איך זה קרה?" שאלתי, ופניתי מאדם אחד לאחר בעוד יריעת הבד מושבת למקומה.

"קטר פגע בו, אדוני. בכל אנגליה לא היה אדם ששלט במלאכתו טוב ממנו. אבל משום מה הוא לא התרחק מהמסילה. זה קרה באור יום. הוא הדליק את האור, והחזיק את המנורה בידו. כשהקטר יצא מהמנהרה הוא עמד בגבו אליו, והקטר דרס אותו. האיש הזה הוא הנהג, והוא בדיוק הראה לנו איך זה קרה. הַראה לאדון, טום."

האיש, שלבש חלוק כהה מבד מחוספס, פסע לאחור, אל המקום שעמד בו קודם לכן, בפי המנהרה.

"ברגע שיצאתי מהעיקול במנהרה, אדוני," אמר, "ראיתי אותו בקצה, כמו שרואים במשקפת. לא היה זמן להאט, וידעתי שהוא זהיר מאוד. שמתי לב שהוא לא מגיב לצפירה, לכן השתקתי אותה כשהתקרבנו אליו וצעקתי חזק ככל שיכולתי."

"מה צעקת?"

"צעקתי, 'אתה! שם למטה! היזהר! היזהר! זוז הצדה, למען השם!'"

נדהמתי.

"אח! זאת הייתה זוועה, אדוני. לא הפסקתי לצעוק. הרמתי את היד הזו לפני העיניים שלי כדי שלא אראה, וביד השנייה נופפתי עד לרגע האחרון; אבל ללא הועיל."

בלי להאריך עוד בסיפור ולהתעכב על התרחשות מוזרה כזו או אחרת, אבקש, לסיום, להצביע על צירוף המקרים באזהרתו של נהג הקטר, שכללה לא רק את המילים שהכַּוון ביש המזל סיפר לי שרודפות אותו, אלא גם את המילים שאני – ולא הוא – הוספתי, וגם זאת רק בלבי פנימה, לתנועות שהראה לי.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty