the short story project

search

פקחתי את עיניי לָעולם בעיר שאין בה חיים לַילדוּת. פקחתי את עיניי אל שדה קרב. איש לא אמר לי מי החיילים ומה זה כיבוש.

גדלתי עם המחשבה שהלא-נורמלי הוא הטבעי ושהאנשים שמפחידים אותנו תמיד בכל מקום שהם נמצאים בו אינם משלנו.

כשפקחתי את עיניי לָעולם חשבתי שהנערים והצעירים שנמלטים מהחיילים משחקים במשחקים החביבים עליהם, מחבואים או תופסת.  

טעיתי.

ברבות הימים והשבועות והחודשים, ואולי השנים, הבנתי שהגברים החמושים האלה הם האויב, הכיבוש, ואין להם אלא מטרה אחת: להרוג.

הפעם הראשונה שבה הייתי קרוב אליהם מאוד הייתה כשהלכתי עם אמי ברחוב הראשי בדרכנו אל השוק. הייתי אז בן שלוש.

כלי הרכב באו מרחוק והאנשים התחילו לרוץ.

פתאום משכה אותי אמי אליה, הרימה אותי ואימצה אותי אליה בכוח ועמדה וצפתה בשלושת הג'יפים הצבאיים העוברים על פנינו.

חבוק בין זרועותיה חשתי את פעימות לבה. כשהורידה אותי, הרגשתי זרם של רגיעה שוטף את ידיי ורגליי, ובעקבותיו – בלבול עצום.

באותו רגע תפסתי שמשהו כאן לא בסדר. אחר כך לא לקחה אותי עוד אמי אל השוק אף פעם.

המשחק הראשון ששיחקתי בו עם בני גילי בשכונה נקרא "יהודים וערבים". בפעמים הראשונות לא התנגדתי לרעיון להיות יהודי, כלומר, "אל-גֵ'יש", הצבא (זו הייתה משמעות המילה במשחק).  

יום אחד, הייתי אז בן ארבע, התאספנו לשחק את המשחק הזה. הייתי הכי קטן בחבורה והם החליטו שאני אהיה "אל-גֵ'יש".

"לא! לא!" אמרתי להם. "אני רוצה להיות ערבי."

"לא, אנחנו הערבים, אתה היהודי, ואתה איתם," הורה אחד הילדים הגדולים אל הקבוצה ששיחקה את היהודים.

לא הייתי מרוצה מזה ועניתי:

"אני לא רוצה להיות האיש הרע. לא אהיה חייל."

כעסתי, ופרשתי מהם והתרחקתי. התיישבתי על אחד הבלוקים מבטון שעל יד הגדר של השכנים שלנו, וצפיתי במשחקם. הערבים יידו אבנים והילדים ששיחקו את תפקיד החיילים חיקו יריות בקולות שפלטו מבין השפתיים.

כשהיה המשחק הזה מסתיים עשינו לנו מנהג להקים מחסום מסלעים וענפים של עצים והמכוניות נאלצו להאט בזמן שאנחנו אחזנו בידינו מקלות ששימשו לנו רובים.

 התגובות של הנוסעים לא היו אחידות. היו מי ששיבחו אותנו וקראו לנו "גיבורים" ואפילו התבדחו והראו לנו את תעודות הזהות שלהם. ולפעמים היו חמומי מוח שקיללו אותנו מרחוק והודיעו לנו בזה שהמשחק הסתיים.

כל תנועה, כל מילה, וכל משחק שיקפו את המצוקה ואת הקסם של ילדותנו בעזה. גנבו את ילדותי לנגד עיניי בזמן שאני חשבתי שזה טבעי ככה. 

יום אחד צדו עיניי עיתון שמישהו השליך. תמיד נמשכתי מאוד להסתכל בתצלומים שבעיתונים. התקרבתי אל העיתון לאט, ברגליים יחפות שהיו מכוסות אבק מרוב ריצה והליכה ברחוב, הרמתי אותו ולקחתי אותו אל שפת הרחוב, על יד הכניסה לביתנו. התחלתי להפוך את דפי העיתון, דף אחרי דף, כמו אבי כשהוא קורא עיתון, אבל אני נעצתי את עיניי רק בתצלומים. פתאום התקבעו עיניי בעמוד שהיה מלא תצלומים. תצלומים בְּצבע. תצלומים של נשים בוכות וגופות ודם וילדים הרוגים וחיילים חמושים.

מצאתי את עצמי כורע על הברכיים ומתקרב עוד אל העיתון, מצמצתי בעיניי בניסיון לבחון את הגופות של הילדים. "למה הם לא צעקו?" קרא קול באוזניי. כעבור שנים הבנתי שבטבח גדול אי-אפשר לשמוע את קולם של הילדים, רק את היריות שומעים. התבוננתי בתצלומים יותר מחצי שעה. בכל תצלום לחוד. פתאום נתקפתי זעם, השתלטתי על עצמי, לקחתי את העיתון והלכתי אל אחותי הגדולה.

"זרוק את הזבל הזה," צעקה אמי מרחוק והצביעה על העיתון. "אביך יביא לך מחר עיתון אחר."

לא נשמעתי לה. פתחתי את העמוד שהיו בו התצלומים ושאלתי את אחותי הגדולה: "מי הרג אותם?"

היא הביטה עליי, אחר כך הסתכלה בעיתון והציצה במה שכתוב בו, ואחר כך אמרה לי: "הצבא".

"למה?" שאלתי אותה.

היא שתקה רגע, ואמרה:

"כי הם כמונו, פלסטינים."

"גם אותנו הם יהרגו?"

"לא. זה בלבנון, סברא ושתילא, זה קרה מזמן," אמרה והרימה את ידה אל גובה פניה והניפה אותה לאחור: "מזמאאאן, מזמאאאן", מתוך כוונה להרגיע אותי ולגרש את פחדיי.  אולי היא הרגישה בפחד העמוק שבדבריי.

מאותו רגע לא יכולתי עוד לסלק מראשי את סברא ושתילא ולשכוח את הטבח. כמוני כילד שלא שוכח לעולם את הפעם הראשונה שעלה על סיפונה של אונייה, גם אני לא שכחתי את הפעם הראשונה שלקחתי את העיתון ועם ההתחלה הקשה הזאת התקבלתי.

מאותו יום נהייתי כרוך עוד יותר אחרי עיתונים. יום אחד מצא אותי אבי אוסף עיתונים ברחוב ומנסה להתבונן בתצלומים שבהם.

"זרוק אותם," צעק עליי.

"אני רוצה לראות את התצלומים," אמרתי לו.

"טוב, מחר אביא לך עיתונים חדשים," אמר לי וציווה עליי להיכנס הביתה.

באותו שבוע גיליתי אוצר. מצאתי אותו בחדר של אחי מתחת למזרן של אחת המיטות הגדולות בבית. היו שם עשרה מגזינים צבעוניים. שם המגזין היה "עבּיר" – מגזין לאומי, שהיו בו הרבה צילומי צבע של פדאיון ומבוקשים, כלומר לוחמים של ההתנגדות. 

באותו שבוע גם התחיל אבי להביא אחרי העבודה את העיתון אל קודס. הוא היה קונה אותו יומיום עד שיצא לגמלאות. אני הייתי מחכה לו תמיד בשובו מהעבודה וברגע שהופיע ברחוב הייתי רץ אליו ברגליים יחפות ולוקח ממנו את משאו: פירות, ירקות, והעיתון.

אחת מאחיותיי הגדולות ממני, שכבר ידעו לקרוא, הייתה לוקחת אותו מידי ונותנת לי את מוספי התרבות והספורט, שהיו בהם הרבה תצלומים, בזמן שהיא עצמה הייתה קוראת את השאר. הייתי מרוצה. כשחזר הארגון לשחרור פלסטין אל פלסטין, נוספו ל"אל קודס" עוד שני עיתונים, "אל חיאת" ו- "אל אייאם". ואני ושלוש אחיותיי הגדולות היינו מתחרים בינינו מי יקרא אותם הראשון.

כשגדלתי, ניסיתי לדמות לי את ילדותי בלי העיתונים, בלי המגזינים, בלי התצלומים, בלי המילים וריח הדפים. בלעדיהם, ייתכן שעולמי היה נעשה עוד יותר כאוטי, היה אפילו קורס.  העיתונים והתצלומים נהיו לי העולם שהוציא אותי ממשחק "ערבים ויהודים". הם היו המאבק היומי שלי לחדש לי את עולמי ולנסח את השאלות שנדחו ושאני ממשיך להשיב עליהן עד היום, כשכבר עברתי את שנתי השלושים.

1

דבר כמעט-אחרון שהיה מתאים לי בימים האלה זה להיתקע עם איזה עשרה ונצואלנים בהוסטל נעול. אז טוב שמצאתי את הסידור הזה. רק במזל שמעתי בזמן על חדר שהתפנה באחת הדירות של החבר'ה שפזורים כאן ברחבי העיר, מוגלים מהעסקים אל תוך הדירות מכורח מציאות דמיונית שנפלה על העולם. בינתיים הימים שעוברים כבר נערמים לערמה גדולה מדי, עד שההומניטרית תגיע. מתישהו תגיע. בזמנים כאלה נחמד שיש מישהו משלנו קרוב. וגם חומר מצפצף לקריאה.

 

מיקי: בלי לחץ מיותר חברים, יש בינינו מישהו שהסתפר אצל חקובו?

יואל: מי זה חקובו?

מיקי: אני שואל כי הספר חקובו נדבק בנגיף לפני איזה 10 יום ונפטר היום

ליאור: עכשיו קיבלתי את זה:

שיתוף: חקובו הספר שהיה בדליכושר עבר לעולם שכולו טוב נדבק בקוביד ותוך 8 יום החזיר ציוד

מיקי: כל מי שהסתפר אצלו דחוף להיכנס לבידוד או לעשות בדיקה

Ram…:  לא מבין למה לא מודיעים בזמן

יואל: חבל באמת שלא מודיעים.

מאיר:  בחיים לא ראיתי שם מספרה

מיקי: קיימת כמה חודשים. הרבה הסתפרו. תעבירו הלאה שיידעו

צפריר: עוד סימן לחזור לארץ אבותינו

צחי:  לא מכיר חקובו

מני: אין על המדינה שלנו

Ram…:  הספר שעובד בדליכושר ליד החנות סלולר

שלומי: שמעתי שנפטר אבל לא ידעתי שמת מקורונה. שמעתי שנפל ושבר את הכתף וכנראה טיפלו בו לא נכון. הסתבך בגלל הסוכר. הטסיטאס היו נמוכים שמעתי. לא שמעתי קורונה אבל גם יכול להיות

ליאור:  לא. קורונה קורונה

צחי: בן כמה היה הבחור?

Ram…: מבוגר, 60 אולי משהו כזה

צחי: ירחם השם

מיקי: חברים לא לזלזל. בלי מפגשים מיותרים לשמור על הכללים והחיים. בשורות טובות!

מני: ולהתפלל ולעשות תשובה

מיקי: בטוח זה תמיד

ליאור: רק היום 1300 מקרים חיוביים חדשים

Ram…: מה יהיה? אותם מספרים כל יום

יואל: טירוף!

מאיר: לאיפה זה יגיע רק אלוהים יודע

צפריר: לא לפחד כלל. הכול תוכנית של אבא

ליאור: שליש מהבדיקות חיוביות, 25-30 מתים כל יום

עומר: יותר מדי יציב

Ram…: חסר עוד חודש

צפריר: עוד חודש למה? עוד חודש משיח בא

Ram…: עד שיהיה שינוי

מיקי: לא יהיה שינוי פה. רק אם יסגרו אותם עם ברזלים יהיה

צחי: הגאון פותח סוכנויות מכוניות

צפריר: מי קונה עכשיו מכונית?

ליאור: בגלל זה הוא פותח

Ram…: עזוב נו חמורים

מיקי: עד שלא יהיה סגר טוטאל 15 יום רצוף לא ירדו פה המספרים

יואל: ראיתם בחדשות? הם בנו אוהלים ליד הבתי חולים. כבר אין להם מקום.

צחי: לא יקרה בחיים 15 יום

ליאור: חולים רגילים שצריכים טיפול אין מקום. לא יעזור גם חודש סגר

רפאל: יעזור עם יהיה סגר בלי סלבוקונדוקטו. בלי כלום.

מיקי: סגר עם ירי. עם אלות. ברזלים לרגליים.

מאיר: ואאלה רק ככה

מיקי: שלא נצטרך אף פעם את העזרה שלהם אלה

יואל: אמן ואמן!

ליאור: 700 אלף סלבקונדוקטו במדינה של 4 מיליון ואנחנו בהסגר. שתבינו את הטמטום

עומר: הכבישים עמוסים, איזה סגר?

מאיר: עולם שלישי, מה ציפיתם

מיקי: תכלס לא היה פה סגר אפילו יום אחד. הכול חארטה.

צחי: כל בנאדם שלישי עם סלבוקונדוקטו בכיס. רק אנחנו סגורים בבית.

Ram…: כן הדפיסו ים אישורים בלי לחשוב. טוב אין שכל

ליאור: בגלל זה לא ירד פה הנדבקים

מיקי: חוץ מחנויות וקניונים הכול עובד

יואל: חברים הכול בידי שמיים. אין מה לעשות. בסוף הם יבינו.

Ram…:  אלה יבינו? יואל אח יקר, לא רואה את זה קורה

צפריר: להתפלל לשמירה שלנו ושל כל עם ישראל

מיקי: גם להתפלל וגם להיזהר

מאיר: שמעתם את הנאום של הגאון?

צחי:  מטומטם שחבל על הזמן, רק שטויות מדבר

ליאור: מדבר אבל לא אומר כלום

Ram…: יאלה שיפתח סוכנויות מכוניות, זה בדיוק מה שיעזור

מיקי: רק 15 יום סגר עם ירי

צחי: איזה ירי? ביצים של שלגיה יש לגאון הזה

רפאל: נשיא מדינה עאלק

עומר: חחח

מיקי: וואלה ביצים של שלגיה!

רפאל: איפה הוא ואיפה ביבי?

מיקי: אמרנו בלי פוליטיקה. למרות שנכון!! 

יואל: מישהו שמע אם יוצאת טיסה הומניטרית לארץ?

Ram…: לא יהיה בקרוב

מיקי: מי שהיה לחוץ על ישראל כבר עזב

ליאור: אין למי למכור כרטיסים. אז למה שיביאו מטוס?

מאיר: השדה סגור עד ספטמבר לפחות

צחי: זה ימשך עד ינואר. לא יותר

יואל: באמת? עד ינואר???

Ram…: לדעתי בספטמבר ישחררו קצת. הכי מצחיק שמדברים כאן על חיסון מקומי שלהם

ליאור: זה שמענו כבר במאי

עומר: על פרות לא הייתי מנסה את החיסונים שלהם

רפאל: חחחח

Ram…: חבל על הפרות

מיקי: לפחות מהפרות יוצא פה משהו טוב

Ram…: קוסטריקה מיליון תושבים יותר מפה והמספרים שלהם סבירים. וכאן…

מיקי: בלי עין הרע ישראל 10 מיליון 443 מתים. כל אחד זה עולם ומלואו אבל היחס פה והבתי חולים הורגים את האנשים

מני: הוא חייב לסגור את המדינה

עומר: איזה יסגור איזה נעליים

שלומי: אומרים שכאן הכי הרבה מקרים ל100,000 איש בעולם

ליאור: בארץ עכשיו אלפיים ביום מ25 אלף בדיקות. פה היום כמעט 1500 מ 3000 בדיקות

Ram…: חמישים אחוז היום!

מאיר: זה לא נורמאלי

מיקי: להשוות אותם לישראל זה כמו להשוות את בני סכנין לריאל מדריד

Ram…: אין על המדינה שלנו!!!

יואל: אם העסק לא היה תופס אותי בביצים עכשיו אני חוזר לארץ.

מני: גם אצלי הביצים קשורות חזק לחנות

רפאל: אף אחד לא בא לפה בגלל שהיה לו טוב שם

מיקי: דיבור נקי חברים

ליאור: לחשוב טוב יהיה טוב

שלומי: יואל אחי, חושב לקפל ולחזור לארץ?

יואל: שוקלים כן. אתם רואים מה זה כאן.

מני: ומה תעשה בארץ???

צחי: תגיד לי אם אתה חוזר אחי. אני בא אתך

יואל: יאללה ביחד, נפתח ישיבה קטנה בצפת.

צחי: סגור אחי

מיקי: רק לפני שאתם פותחים ישיבה בצפת, היום ב8 שיעור עם הרב בזום

Ram…: עוד שלוש שעות. לבוא חדים היום

ליאור: מתחילים לחדד

מני: מה השתתקתם?

שלומי: שמעתם הגיע עכשיו גל חרגולים?

רפאל: חרגולים כתבת או זה המתקן מילים

מאיר: אמרו גל שני, לא אמרו גל חרגולים

Ram…: חגבים לא חרגולים

יואל: מצאתי שניים במרפסת. 5-6 סנטימטר כל ראש.

מיקי: ארבה חברה ארבה

צחי: עכשיו גם מכת ארבה???

ליאור: זה כשר לא?

מני: כבר היה עדיף לשתוק

צפריר: חבלי משיח בני אדם

Ram…: התימנים אוכלים

אלי: זה קריספי

צחי: תאמינו לי לסגור את המדינה

מאיר: הולך טוב דווקא ארבה עם טחינה חחח

מני: לסגור דחוף 

8

 

02/03/2019            שעה 11:32

תוכן הפנייה: לכבוד מחלקת כח אדם,

ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך שטרם בוצעה העלאה בדרגה. אני בטוחה שטעות זו מקורה באי הבנה, שכן הדוחות והערכות הרלוונטיות, כמו גם האישורים והטפסים נשלחו למשרדכם לפני כחודש בדואר יונה, כפי שדרשתם.

בברכה,

שרית

תשובה: שרית שלום, לפי הנתונים המצויים בידינו עולה כי אכן עברת הערכה המקצועית  אבל לא שמרת על רצף שלוש שנים, כפי שהרפורמה החדשה דורשת. רק לאחר שתשלימי 30 שעות תקודמי בדרגה. בברכה מרכז שירות מידע ארצי

סטטוס: נסגר   בשעה 10:00         3/3/2019   

4/3/2019              שעה 09:40

תוכן הפנייה: שלום רב, מזה ארבע שנים אני לומדת לתואר משולב, שני ושלישי. אי לכך, מספר הקורסים שאני לומדת ושלמדתי עולה על 30 שעות. מצרפת אישור סיום לימודים תואר שני, אישור על לימודים בשנה הנוכחית וכן גיליון ציונים מעודכן.

מחכה לתשובתכם,

יום טוב

שרית

קבצים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

Pdf  אישור סיום לימודים

Pdf אישור לימודים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות :" יש לסרוק בצורה מסודרת את גיליון הציונים כקובץ מצורף, מקווה שאת לא ברפורמה החדשה. ." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה  11:32   5/3/2019

6/3/2019                 12:01

תוכן הפנייה: צרפתי שוב קובץ סרוק בצורה מסודרת. אני דווקא כן ברפורמה החדשה…  חשבתי שהיא אמורה לסייע לציבור העובדות… אני סמוכה ובטוחה שעל אף היותי ברפורמה החדשה, בסופו של דבר יוכרו לימודיי כהשתלמויות, ואכנס לארץ המובטחת, דרגה ארבע.  

תשובה:  להלן תשובת מחלקת כח אדם: "יש לשלוח בפניה מקוונת את שם ההשתלמות כפי שמוכר במשרד החינוך, סמל ההשתלמות המורכב מ-7 עד 8 ספרות ואת מיקום ביצוע ההשתלמות – לצורך בירור ועדכון." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה 10:32  07/03/2019

07/03/2019            11:45

תוכן הפנייה: מסמכים סרוקים מצורפים שוב. כפי שהסברתי, אלו קורסים אקדמאיים באוניברסיטה מוכרת ובעלת שם, ולא השתלמויות.

מסמכים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

תשובה: בקשתך הועברה למחלקת כוח אדם.

סטטוס: פעיל

תשובה: שרית שלום, לא שמרת על רצף של שלוש שנים, כלומר את אמורה להשתלם כל שנה. מהנתונים שלנו ההשתלמות האחרונה שלך היתה ב-2016.

בברכה, מרכז שרות ארצי

סטטוס: נסגר  בשעה 13:07  8/3/2019

08/03/2019                     17:05

תוכן הפנייה: בחיי שאני לא מבינה מה את/ה אומר/ת. את/ה מחזיר/ה לי את אותה תשובה כבר פעם שלישית בלי להתייחס למה שנשלח אליך/אלייך. האם תוכל/י לשוחח איתי בטלפון ולחסוך את עוגמת הנפש הכרוכה במיילים לא הגיוניים? באותה ההזדמנות אשמח לברר אם לפנות אלייך/אליך בלשון נקבה או זכר.

תשובה: בשיחה טלפונית הוסבר ללקוחה כי לא שמרה על רצף של שלוש שנים.

סטטוס: נסגר בשעה 09:04    10/3/2019

12/3/2019                15:02

תוכן פנייה: אוקיי, הבנתי. המוקדן הסביר לי, כפי שהוסבר לי בפורטל, שלא שמרתי על רצף של שלוש שנים. עכשיו אני פונה אל ההיגיון שלכם – האם קורסים אקדמיים במסגרת תואר שני ושלישי באוניברסיטה ידועה, מכובדת ובעלת יוקרה אקדמית אינם מוכרים כהשתלמויות?

בברכת פסח שמח,

מי יתן שנזכה לצאת מעבדות הנונסנס לחירות הקומון סנס

12/3/2019     23:45

תוכן פנייה: דבר נוסף, ראש החוג שבו אני לומדת הואיל לכתוב מכתב ובו הוא מאשר את הסטטוס שלי כסטודנטית מן המניין. בנוסף לכך, צרפתי תשלום מקדמה על שכר הלימוד לתואר משולב. כפי שתיווכחי, למקרה שאת לא מאמינה לי ולמרות הררי הטפסים שאני נדרשת לצרף, הוספתי מקבץ נאה משלי של טפסים, תעודות, מכתבי המלצה וכו'.

Pdf מכתב ראש חוג

Pdf תשלום עבור מקדמה 2019

Pdf גיליון ציונים 2017-2019

Pdf מכתב מנהלת מתיא 2019

בברכה שרית

13/3/2019               00:30

תוכן פנייה: אה, ועוד משהו ששכחתי לציין בפנייה הקודמת ונזכרתי רק עכשיו, מתנצלת על השעה, לא הצלחתי להרדם… אז הדבר הוא כזה – את שכר הלימוד אתם, בטובכם, משלמים (כחלק מהסכם קיבוצי שמעודד השכלת עובדים בחברה, באמצעות תשלום חלקי של שכר הלימוד) עדות חותכת נוספת להכרת המשרד בסטודנטיותי. כלומר אני סטודנטית. כלומר אני לומדת ולומדת ולא מפסיקה ללמוד מזה שנים רבות, איך זה לא מוכר לי כלימודי השתלמות? הלו?

 תשובה:  שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה     11:62           13/03/2019

13/03/2019                    12:04

תוכן פנייה: אוקיי ניצחתם. הבנתי שהקורסים לא יוכרו לי כהשתלמויות. אוותר על ה-7.5 אחוז שדרגה ארבע הייתה מקנה לי. כלומר, על תוספת של 592.5 ש"ח למשכורת. תואר מספר שתיים ותואר מספר שלוש ימתינו כלאחר כבוד. אין הרפורמה מעודדת השכלה רחבה. לב דואב – כן, טרפת בירוקרטית –בוודאי. השכלה, תגמולים, דרגות ותוספת שכר – לא.

תשובה: זה לא עניין של ניצחון או הפסד. מחלקת כח אדם תשמח להעלות אותך בדרגה, במידה ואת עומדת בתנאים הנדרשים, כפי שנקבעו ברפורמה החדשה.

בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:78    14/3/2019     

15/3/2019                  8:00

תוכן פנייה: אם הרפורמה הזו כל כך חדשה איך זה שחזרנו אחורה שנות אור? הגיון פשוט היה פותר את הבעיה, הייתכן שהגיון אינו סעיף ברפורמה החדשה… אפרופו סעיפים… סעיף "תקשורת" בתלוש המשכורת נמוך משמעותית מחודש שעבר. מדוע?

תשובה: שרית שלום, אלה הנהלים ברפורמה החדשה. לגבי "תקשורת", אנא פני למזכירת המתי"א, שתעביר דיווח למחלקת כח אדם. סעיף תקשורת הוא קבוע, ולכן כל בעיה שנתקלת בה עלייך להפנות למזכירת המתיא במחוז מרכז.

בברכה, מרכז שירות ארצי.

נסגר בשעה 15:68     16/3/2019        

20/4/2019                 9:07

תוכן פנייה: בבקשה קראי עד הסוף את המייל… אני מנסה כיוון חדש. אחרי הכול, 592 נקודה חמש הוא סכום לא מבוטל. ולכן, ערכתי בדיקה יסודית ומקיפה של כל חוזרי המנכ"ל מהשנים האחרונות, עברתי סעיף סעיף (מלה יפה "סעיף") ומצאתי להפתעתי אחד שחמק מעיניי ועונה לקריטריונים שהמשרד מציב בנוגע להשתלמויות והעלאות בדרגה.

מתוך מסמך שנקרא "מדיניות והנחיות לעובדים במסגרת הרפורמה החדשה", בפרק א' סעיף 9 שכותרתו "לימודים בשנת שבתון" מצוין שהלימודים בשנה זו יחשבו כשעות השתלמות, ואני מצטטת "עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות עפ"י השעות שנלמדו ועם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו."

בברכת – אם אתה לא יכול לנצח אותם,

הצטרף אליהם,

האזרחית ש'

תשובה: שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "שלום רב,​​​​​​​ בהתאם לנהלים, עובד בשנת שבתון היוצא ללימודי תואר שני, זכאי לקבל גמול על השעות גם אם לא סיים את התואר. על מנת שניתן יהיה לדון בבקשה, יש לשלוח גיליון ציונים לתואר הכולל ציונים + חתימת מוסד הלימודים. גיליון ציונים שאינו חתום ע"י מוסד הלימודים ושאינו כולל ציונים לא מאושר. בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה   15:65         22/04/2019

22/04/2019                       18:54

תוכן פנייה: מצרפת גיליון ציונים חתום ומעודכן. בפעם הרביעית. דרגה ארבע, היר איי קאם!

Pdf  גליון ציונים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת כוח אדם : "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

סטטוס: נסגר בשעה 11:00          25/04/2019

25/4/2019                          20:07

תוכן הפנייה: חלם שלום, אנא קראי את שני חלקיה של הפנייה שכן היא ארוכה וחורגת ממספר התווים האפשריים, כפי שנוכחתי לדעת. גיליון הציונים שצורף יועד לשם קבלת גמול על לימודים בשנת שבתון. תמוהה בעיניי תשובתך, שכן מזה מספר חודשים אנחנו מתקשרים דרך הפורטל ובו בלבד, ולכן כל התכתובת שלנו מתועדת. דפדוף בפניות הקודמות יעלה את הסטטוס שלי, היסטוריית תכתובות וכן את המוטיבציה העיקרית שלי לפניות חוזרות ונשנות אליכם. הרי תקציר הפרקים הקודמים: גיליון ציונים, סיום תואר שני, מסמכים שצורפו זה מכבר, שנת 2017 יציאה לשבתון ובה לימודים אקדמאים שאבקש שיחשבו כהשתלמויות כפי שמופיע בחוזר מנכ"ל. ציטטתי ואצטט שוב (זהירות ציטוט ארוך ומפורט, מתנצלת. גם אני נרדמתי תוך כדי קריאתו. אבל הוא מהימן ויקנה לי גישה למחוזות ה-592 נקודה חמש ):

"לימודים בשנת שבתון. עובד היוצא לשנת שבתון מלא ומעוניין ללמוד בקורסים לפיתוח מקצועי במסגרת הרפורמה החדשה יוכל לקבל הכרה בלימודים של עד 120/180/210 שעות.

 9.1 תכנון הלימודים בשנת שבתון יהיה בהתאם להנחיות הבאות: ניתן להעביר רק 105/90 שעות במעבר מדרגה לדרגה ובה יוכל ללמוד במסגרת השבתון סה"כ 120/180/210 שעות בהתאם לדרגה. באם העובד פיצל את שנת השבתון לשנתיים (חצי שבתון בכל שנה) באותה דרגה, יוכל לצבור מקסימום 90/105 שעות בהתאם לדרגה עבור כל שנה. עובד היוצא לשבתון מלא פעמיים באותה דרגה, יזוכה בשעות פעם אחת בדרגה. עובד הנמצא בחצי שנת שבתון, יוכל לקבל עד 90/105 שעות בשנת השבתון ועל פי הכללים שצוינו לעיל. עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות ועפ"י השעות שנלמדו עם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו.

9.2 עובד הנמצא בשנת שבתון, יוכל ללמוד באחד המסלולים הבאים: קורסים מתוך מתווה התוכניות לפיתוח מקצועי של המשרד במסגרות המאושרות ללימודים. לימודים במוסדות מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, מכללות לחינוך ואוניברסיטאות. הלימודים יהיו במסגרות אקדמיות בלבד ובמסלולים לתואר בתחומים רלוונטיים. עובד אינו חייב להיות תלמיד מן המניין לתואר אך חייב לעמוד בכל דרישות הקורס ולהגיש גיליון ציונים למפקחת הפיתוח המקצועי במחוז עבודתו. קורסים במוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אשר קיבלו מראש אישור של המפקח המחוזי לפיתוח מקצועי, והם תואמים לקורסים המפורטים במתווה. קורסים אילו מיועדים לעובדים בשנת שבתון בלבד .קורסים נבחרים שאושרו לארגוני העובד, שקבלו הכרה לרפורמה החדשה. עובד בשנת שבתון הלומד בישיבה, יכול ללמוד עד 60 שעות לימודי ישיבה על פי הכללים. לימודי תעודה בשנת שבתון:

25/4/2019                          20:15

תוכן הפנייה: המשך מהפנייה הקודמת – בקשות ללימודי תעודה, יש להגיש 25 יום מראש בצירוף סילבוס למפקח על הפיתוח המקצועי במחוז. היקף השעות שיאושר יהיה בהתאם לנושא הקורס. עם סיום הלימודים חובה להגיש גיליון ציונים מפורט ותעודת זכאות. על הלימודים להיות בעלי זיקה לתחומי העיסוק, במוסדות שאושרו לכך ע"י המועצה להשכלה גבוהה, לא יאושרו שעות פיתוח מקצועי נוספות שתלמדנה לתעודה, לאחר שנת שבתון."

בברכת שיגמר במהרה,

ק'.

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות: "בהמשך לפנייתך הריני להשיב ולהבהיר:

1. בפנייתך הראשונה לפורטל שנעשתה ביום 20.4.2019 ונענתה על ידי ביום 22.4.2019 אכן אישרתי את נכונות הציטוט שציינת בנושא זכאות לשעות בגין תואר שני לעובד בשבתון. 2.בפנייתך השנייה לפורטל שנעשתה ביום 22.4.2019 ונענתה על ידי ביום 25.4.2019, השבתי לך כי מכירים בתואר שני בסיום המסלול וזאת כיוון שלא צוין בפנייה כל פרט על היותך בשבתון ואין באפשרות אגף פיתוח מקצועי לדעת אם עובד היה בשבתון.

2. לידיעתך, אנו מקבלים מאות פניות ביום ואם כל פנייה נעשית בנפרד, הרי שהיא נענית לגופו של עניין, כפי שהיה בנושא זה. ככלל, בהתאם לתקשי"ר בנושא פניות בדוא"ל/דואר/פקס וכו' ניתן להשיב עד 14 ימי עבודה (בפרט בחודש אפריל שמחציתו היה חופשת חג). לאור האמור לעיל, אני לא רואה כל עיכוב במתן תשובה ובקשתך תידון בשנית בהתאם לנהלים". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:09      01/05/2019                

01/05/2019                        14:30          

תוכן פנייה: שלום לך, רק לידיעה – הפנייה הראשונה שנעשתה אליכם היתה ב- 2/3/2019ולא ב- 20/4/2019 כפי שציינת בחוסר דיוק אופייני. כמובן שאין בכוונתי להוכיח אותך, אני מתארת לעצמי שאת, בדומה לי, עובדת קשה בשביל ה-592 נקודה חמש שלך. אם לא פחות מזה.

מהירות סגירת הפנייה אכן ראויה לשבח, גם אם לעתים נדמה כי זאת המטרה העיקרית. שוב, הסימפטיה שלי נתונה לך, מבינה שהכמות חייבת לעלות על האיכות, שאת נבדקת, נמדדת ונשפטת מדי יום. בדיוק כמוני. תפוקה אינה מילה גסה, הגם שהמשרד המעסיק אותי עשה אאוטסורסינג לשירות בסיסי שהוא אמור לספק לציבור עובדיו, כלומר לי. ולכן כשיוצא ומודיעים לך שהגיע העת להתקדם, לעלות בדרגה, לראות שכר בעמלך הרב את חייבת לראות את היום ולתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידייך הצנועות. לא כל יום מוקירים את עבודתך ומתגמלים אותה. מי כמוך יודעת. לכל אחד מאתנו יש את 592 נקודה חמש שלו. בבחינת מעט המחזיק הרבה. הפינג-פונג הארוך בינינו היה נחסך אילו יכולנו לשוחח כמו שני אנשים בעולם. תחשבי כמה תסכול ואי הבנה היו נמנעים.

לצערי, ואולי גם לצערך, את כפופה לנהלים שמעודדים דוקומנטציה על פני אינטראקציה.  במייל המפורט שענית לי נותרה שאלה אחת מדממת, מעיקה ובעיקר פתוחה – העלאה בדרגה?

בברכת חג עצמאות שמח בסימן חיבורים בחברה הישראלית –

מצדיעים לרוח הישראלית, 

שנהיה לראש ולא לזנב,

בבחינת ונהפוך הוא,

על פי מורשת "האחר הוא אני",

בריאות נפשית ואורך רוח,

לכל הנוגעים בדבר ולכל מאן דהוא,

שרית
תשובה: הועבר למחלקת השתלמויות לשם המשך טיפול

נסגר ב 4/5/2019                      13:85

 

4

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

20

בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. 

אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים.

ששת ילדיה של אימי נמצאו בדיוק בחופשה מהלימודים, מי מכפר הנוער, מי מהפנימייה הירוקה שבכפר-סבא ומי מפנימיית האבן היוקרתית "למחוננים" שבירושלים.

אימי ניגשה להעיר את אבי, הבוקר ללא כוס הדוּרָלֶקְס עם הקפה המבושל והמקציף.

"ניתקו את המים," אימי אמרה.

אבי התיישב על המיטה במכנסי הפיז'מה ובחולצה הלא מכופתרת, כדרך שנהג בבקרים הרבים שבהם לא יצא לעבוד. הוא מתח את גוו ומלמל משהו בינו לבין עצמו.

"מישהו דפק בדלת לפני שניתקו?" הוא שאל.

"לא, אף-אחד."

"ידעת שהם הולכים לנתק?" אבי שאל אחרי השתהות קצרה.

"אמרתי להם שהילדים בחופש, הם אמרו שאולי יסדרו בתשלומים."

אבי נעל את נעלי הבית וקם מהמיטה. הוא נכנס למקלחת ופתח את ארון הכלים הגדול, פשפש בתוך אחד הדליים ושלף מתוכו פלאייר-פטנט.

"תביאו סירים ובואו איתי," הוא אמר לשני בניו הבוגרים.

אבא לקח שני דליים, ירד מהבית ושני בניו מלווים אותו וסירים בידיהם. 

כשהתקרבנו לברז כיבוי האש התאים אבי את הבורג שבפלאייר-פטנט, פתח את הברז בעדינות ונתן למים לשטוף לרגע. הדליים והסירים התמלאו, וכשחזרנו הביתה הוצב דלי אחד במקלחת, דלי אחר מחוץ לדלת השירותים והסירים הועמדו במטבח. 

מגש קטן ועליו שבע כוסות של תה וכוס אחת של קפה מבושל עשה את דרכו מהמטבח לשולחן.

"מתי נגמר החופש?" שאל אבי את בנו בכורו.

"בעוד שבוע," עניתי.

"בעוד שישה ימים," תיקן אלי שעדיין שיחק בפלאייר-פטנט.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנותקים. כשמנתקים את החשמל אז האמת שזה די נחמד. מדליקים בלילה נרות, הילה ועובדיה משחקים בלהפחיד ולהבהיל אחד את השני בכל דרך אפשרית, והאמת היא שזה קצת כמו טיול שנתי, או כיבוי-אורות מוקדם בפנימייה. אני אוהב את השקט שהניתוק מטיל בבית. 

כשמנתקים את הגז אז תמיד יש פתילייה ופרימוס בצד. כשמכינים ביצים ותפוחי-אדמה לשבּת על הפתילייה, אז אפשר לשים חול בתחתית של הסיר וככה הביצים יוצאות הכי אדומות והכי טעימות שיש. או שממלאים בפרימוס קצת נפט, מנפחים טוב-טוב-טוב ואפשר לבשל כמה שרוצים. תמיד אהבתי את הרעש של הפרימוס. הרעש הזה מזכיר לי את הסיפורים על הצריף במעברה, ועל עץ האקליפטוס שאבא שתל שם כשהיה קטן, ושפעם הוא לקח את כולם לבקר שם את העץ, שנהיה ענק בינתיים. לפעמים אבא מדליק גחלים בגָ'פוּף באמצע הסלון וצולה עליהם חצילים. אחר-כך הוא מוסיף הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל, ובשבילי הטעם הנפלא הזה הוא מה שהכי מזכיר ניתוק של גז.

גם להיות מנותקים ממים זה לא כל-כך נורא. עד סוף החופש היינו יורדים בכל יום עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר-פטנט וחוזרים הביתה בשיירה רטובה ועליזה. אבא אמר שלא נבזבז יותר מדי מים כשאנחנו פותחים את הברז-כיבוי כי הכינרת בצרות וכל המדינה צריכים לחסוך, אז היינו משפריצים קצת בזמן שהיינו מחליפים דלי בסיר וסיר בבקבוק, אבל באמת שהשתדלנו לא להכניס את הכינרת לצרות גדולות יותר.

החופש נגמר ולא חזרנו לפנימייה. במקום זה נסענו לעירייה לעשות שביתה. אימא הכינה סל עם אוכל ושתייה, רקפת הביאה איתה את הבובה שאבא קנה לה בשוק הפשפשים ואלי הביא את הכדורגל שהיה צמוד אליו בכל הזדמנות (בזמן האחרון הוא התאמן הרבה בלהקפיץ את הכדור עם העקבים אל מעל הראש). 

התמקמנו במבוא אולם הפקידים של מחלקת המים. אימא שמה לתמיר ולרקפת סנדוויצ'ים ביד ושאלה מי עוד רוצה. אחר-כך היא נכנסה עם אבא לדבר עם הפקידים.

"ילד, אתה מוכן לא לשחק כאן בכדור?" גער אחד הפקידים באלי.

אלי העלה את הכדור לאוויר בעזרת העקב והתחיל להקפיץ אותו על הראש. הכדור ברח והתגלגל בכיוונו של הפקיד, שהתכופף להרימו, אבל אלי מהיר כמו שד, נתן לו להרים רק אוויר.

אבא התחיל להתעצבן אצל אחד הפקידים והפקיד שלנו התלונן בקול, "אני לא מבין מה זה צריך להיות!"

אבי הסתובב בכיוונו של הפקיד שהתלונן, ואמר, "אם היה להם מים בבית הם לא היו פה עכשיו. זה מה שזה צריך להיות!"

הפקיד שלנו השתתק והפקיד הרחוק ניסה להסביר משהו לאבי. אבא התחיל לצעוק ועוד ועוד פקידים זרמו מכל עבר אל שולחן המריבה. לקחנו את הסל ונעמדנו כולנו מאחורי אבי, לצד אימי.

"תראה, מר רחמים," אמר אחד הפקידים, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם." 

"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא," הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו."

"מר רחמים, תבין–" ניסה הפקיד שוב.

אבא קטע את דבריו בצעקות, לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש. אבא הנחית אגרוף על השולחן וכמה פקידים עפו לצדדים. כשנראה שהדברים יוצאים משליטה, והמצב נהיה אפילו קצת מפחיד, אבא הסתובב בכיווננו, כאילו בדרך-אגב, וברגע אחד הפנים שלו נראו רגועות, והוא שלח אלינו קריצה לסמן שהכול בסדר, ושלא צריך להיבהל. 

מנהל מחלקת המים הופיע משום מקום וביקש מאבא להתלוות אליו למשרד ולהסדיר את העניינים בצורה שקטה, לא ככה ליד הילדים.

עוד באותו היום חזרו המים לברזים, וכבר למחרת חזרנו כולנו ללימודים.

בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת  המוות: עוני".

בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף-אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים.


*הסיפור ראה אור בקובץ הסיפורים "פיגומים", הקיבוץ המאוחד, 2009.

37

בספטמבר הגעתי לליסבון ותוך זמן קצר התחלתי לשקר. אולי כי היה יום יפה. חבל היה לי לקלקל. בכל נסיעה ארוכה דיה, מוכה געגוע, הייתי עוצם עיניים, נשען אחורה ומדמיין שהיא עדיין איתי, מונחת עליי כמכסה. עד שיום אחד נגזלה ממני האפשרות להיזכר. בדיוק כשנתתי לעפעפיי להיטרק, האוטובוס בלם בכבדות במרכז מסחרי על אם הדרך. הנהג הבהיר שאנחנו צריכים לרדת, הוא חייב לתדלק. התכנסנו ליד חנות הכריכים. לפתע הכול הכה אותי בסנוורים. מראות המכוניות. חלונות הראווה. מכונות הקפה שמעבר לזגוגית. אפילו צמרות העצים הבהיקו בלובן. כל העצמים בעולם קיבלו על עצמם את הדין להיות סוכנים של השמש. מי מתוך כניעה, מי בתקווה לגמול. הראש שלי עוד היה שרוי בשאריות חלום ים תיכוני.

הגבוה, זה שדמה בעיניי לנסיך שייקספירי, ניגש אליי בכיפוף גמלוני וכחכח פעמיים בגרון, כאילו הוא עומד לפצוח במונולוג. הוא היה גבעולי ובהיר, עטוי בדים צבעוניים. סביב צווארו נכרכו שני צעיפים, כל אחד דק ממשנהו. הוא הביט לי ישר באישונים, באופן שכפה עליי להביט בשלו. אבל המונולוג לא בא. "אנחנו חושבים שאיבדת את זה," אמר. סליחה, עניתי מבולבל. "אנחנו די משוכנעים שאיבדת את זה," חזר ואמר, ומילותיו דהרו על גלי המבטא האנגלי. חבר שלו, שדמה לי במקצת, הושיט לעברי את היומן שלי, שנשמט כנראה מכיס החולצה. היא עמדה בידיים שלובות מאחוריהם, עם שיערה הבהיר, הלבן כמעט, ומשקפי שמש מלבניים, שחורים. שפת הגוף שלה סימנה שהיא מתכוונת להתבצר בגבולותיה, אבל פניה המחויכות אמרו דבר אחר, והפנים הן שקובעות.

"מאיפה אתה?" שאל אותי זה שפניו הזכירו את שלי. בלי סיבה, במקום להשיב שאני מישראל, עניתי –  בעודי מדפדף ביומן, מוודא שכל השורות עומדות במקומן ואף מילה לא נזנחה על האספלט – "משום מקום מיוחד, אני סתם מטייל." "אז אין לך בסיס," תהה הנסיך בקול. "רוב חיי הייתי באירופה, או באמריקה, לפעמים גם במזרח," שיקרתי. הנימוס האירופי מנע מהם להעמיק בחקירה. גם אני השתתקתי. מרגע שאתה מפנה לה עורף, ארוכה וסבוכה הדרך חזרה אל האמת.

הנחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. חמקה מדעתי העובדה הברורה, שאנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס שיוביל אותנו אל אותה נקודה. כשירדנו בסינטרה הזמינו אותי להתלוות אליהם וגופי נמשך אחריהם בהיסוס. ניסיתי להקרין בתנועותיי הקפוצות שאני מעדיף להישאר עצמאי, ובכל זאת, משהו בהם קסם לי בהרבה מבדידותי. היא האטה, והתאימה את קצב הליכתה לשלי. בשפה משובשת שאלה אם ביקרתי אי פעם בהולנד, משם היא באה. "לא," השבתי, "דווקא שם לא יצא. אבל שמעתי טובות על התעלות היפות של אמסטרדם, ולא פחות מכך, על סצנת האמנות והמחול בהאג." "אני לא משם או משם," אמרה, "אני גרה באזור הכפר, ומתקשה למצוא את עצמי בערים הגדולות. אני צריכה שדות גבוהים ושקיעות נמוכות." רגע לפני שהשיחה גוועה הוסיפה, "אתה יודע, אני זו שמצאתי את היומן שלך. הכתב שלך מאוד מסודר, רק שלא הצלחתי להבין באיזו שפה אתה רושם. זיהיתי שהוא הולך מימין לשמאל, וניסיתי להיזכר אילו שפות כאלה אני מכירה, ברוורס?" "זו מחברת לימודי השפות שלי," אמרתי בטון שהתפקע ממאמץ להישמע אגבי, "יש שם בליל של דברים." "אה," אמרה. "מה למשל?" עשיתי את עצמי לא שומע. אחרי כמה שניות של דממה היא זירזה את צעדיה, בחצאי דילוגים, ונעשתה שוב יחידה אחת עם חבריה. היומן הזה, שליווה אותי שלוש שנים לפחות, סיפק הצצה בלתי מתווכת אל נפשי.

סינטרה מכושפת, עיר של טחב, ארמונות ותיירים מתרוצצים, רצוצים. מקום מההיסטוריה שנראה כמו אזור התכנסות מהמעשיות. מצאנו את עצמנו בהוסטל תמוה. מבנה ישן של שלוש קומות, אוסף חדרים נטולי דלתות. רק וילונות רקומים, שנותרים תמיד פעורים לרווחה. את חפציך האישיים אתה מוזמן להשאיר בתא העץ שתחת המיטה, ואין וו למנעול. מלבדנו היו בחדר עוד שתי מיטות. אחת ריקה, ובשנייה שכב גבר קירח ומזוקן, לבוש בגלביה כחולה וארוכה. הוא נשען על הקיר, וקשה היה לומר האם הוא ער או ישן. כמעט התפתיתי להגיד להם, בעברית, "זהירות מהמכשף".

יצאתי להתהלך. מצאתי בספרייה של ההוסטל מדריך טיולים וקראתי על העיירה. למדתי שהפירוש המקובל לשם סינטרה הוא "כוכב זוהר", מה שנשמע מבטיח למדי, ולרגע קצר אפילו סיפק לי איזו נחמה. אבל בפסקה הבאה כבר צוין שחוקרים אחרים טוענים שמשמעות השם היא דווקא "נבלע בערפל". לעולם אי אפשר להישען על השפה. טיפסתי בכיוון מצודת המוּרים, האתר המרכזי של העיר, הניצבת בראש הגבעה החולשת על העיירה. אני מעדיף לנפות מהרשימה קודם כל את אתרי החובה, כדי להתפנות לשוטטות חסרת מטרה. הצעידה הייתה ארוכה, ובדרך ניהלתי שיחות שדחיתי זמן רב, עם חברים, עם ההורים, עם זו שנותרה בארץ. שיחות קטועות ומפוזרות ביני לביני. כשהגעתי לפסגה עצרתי להשקיף על השטחים הירוקים, והתנשפתי נשען על שתי ברכיי. את אוזניי לכד דיבור מוכר. "איך הייתי מת עכשיו לבירה," אמר בחור אחד. "איפה?" שאל השני. "בבר עם המלצרית החמודה בשוק," ענה. "איזה שוק ואיזה מלצרית?" שאל. "הג'ינג'ית במחנה יהודה," פירט. הם המשיכו לדון במלצריות ובמסעדות ירושלמיות, ואני האזנתי בדומיה, מדי פעם מציץ בהם בחטף. "קלוט איך הוא מקשיב," אמר אחד מהם. "לא, הוא לא מבין מילה," אמר השני, וקרא לכיווני: "אחי, אתה שומע?" נעצתי את מבטי בנקודה בנוף ונזהרתי לא למצמץ. אחר כך דעכה השיחה, והם התקדמו אל שער המצודה. הרמתי את הראש להתבונן בצריחים הגבוהים, המאיימים, ואז בתור המתפתל, המאיים לא פחות.

בהוסטל פגשתי את שותפיי יושבים בסלון עם בקבוקי בירה. אישה מבוגרת בבגדי ספורט ובנדנה לראשה התמקמה בפינת החלל המשותף ועמלה על שזירת לוכד חלומות. ההולנדית שכבה על הספה והאזינה למוזיקה באוזניות. תנועות כף רגלה הסגירו את הקצב האיטי של השיר, והאופן שבו נאלצה להתקפל חשף את גובהה. זה שדמה לי ישב על הכיסא מולה, מחזיק גיטרה שכנראה חיכתה בסלון לטובת אורחים מזדמנים כמוהו, ופרט על המיתרים החלודים. זיהיתי כמה מילים בצרפתית. "זה מוסטאקי או ברסנס," ניסיתי את מזלי. "לא זה ולא זה, זה משהו שאני כתבתי, ככה שאין סיכוי שתכיר," אמר בזחיחות. הנסיך השייקספירי ישב ביניהם ובהה בחלל. אני בהיתי בו. מהצד נראינו בטח כמו משפחה של מדוכאים. ההולנדית הורידה את האוזניות, נעמדה על רגליה, ושאלה תוך כדי שהיא מתמתחת:" אף אחד לא רעב?" אחר כך, בחדר, כשעשיתי סדר באביזרי הרחצה, נדמה היה לי שהיא מתחככת בי בכוונה.

יצאנו לבר. מעבר לדלת העץ הכבדה מצאנו מלצרית בלבוש ימי-ביניימי, וברמן שנראה כמו אביר, מלבד הגוף הרופס, המכריס, והשעון החכם. על חיפוי האבן הזול נתלו מגני עץ, חרבות ושלטי ניאון של מותגי בירה בינלאומיות. השלישייה האירופית השתעשעה בהזמנת מנות מקומיות, ורק אני, ברוב זהירותי, הזמנתי טוסט. "כמה זמן אתם כבר מכירים?" שאלתי אותם. "הוא ואני הכרנו לפני חמישה ימים, בדרום ספרד," אמר הבחור הגבעולי, והצביע על הצרפתי. "אותה הכרנו לפני יומיים." "מעניין," אמרתי, "אני מרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים, ואני אורח שהצטרף באיחור." "ובכן, כולנו יושבים עכשיו סביב אותו שולחן," אמר זה שדומה לי, בלי קצה של חיוך, ברצינות של שופט. היין האדום נמזג בתנופה מהקנקן אל הכוסות. הוא הטה את ראשו הצידה, והרגשתי שהוא עומד לומר משהו. ושזה לא בהכרח יהיה נעים.

"יצאתי קודם לסיבוב קצר, ופגשתי שני בחורים," אמר. "ליתר דיוק, פגשתי בחורה איראנית נחמדה, והתיישבתי לפטפט איתה. זה היה באיזה קפה קטן בכיוון המצודה. השיחה קלחה, ופתאום הגיעו שני הבחורים האלה, מיוזעים ומתנשפים, והזמינו את עצמם להצטרף. הם אמרו שהם מישראל. שתי דקות אחר כך הם כבר השתלטו על השיחה, התעקשו לדבר על פוליטיקה, כפו על האיראנית לתת דין וחשבון על המעשים של ארצה. לכאורה פניהם היו לשלום – הם לא תקפו אותה באופן ישיר, ובכל זאת, משהו היה נבזי בעצם נוכחותם, התנהלותם, הצדקנות שלהם." הנסיך הביט בו והניד בראשו. לא הצלחתי להבין אם בהסתייגות מדבריו, או להיפך, בזעזוע של הסכמה. ההולנדית הביטה בי ובצרפתי לסירוגין, כמו מי שמצפה לתאונה. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחרונה, וסיכם: "בקיצור, אני בהחלט מקווה לא להיתקל בהם שוב. לעולם."

"מה שקורה במזרח התיכון עצוב מאוד," בקע הנסיך מתוך עצמו בטון נוגה, "מנסים לקרצף דם עם דם. אבל האזרחים לא אשמים, אלה המנהיגים." "אתה נאיבי," אמר הצרפתי, "בסופו של דבר יש מי שיורה ויש מי שנטבח. לא רציתי להגיד את זה, אבל כנראה שאין ברירה – יש כובש ויש נכבש." והנסיך אמר, "אני לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט." כעת הצרפתי הביט בי ישירות (תהיתי באותו רגע האם כולם מבחינים עד כמה אנחנו דומים, או שזה רק בראשי) ואמר: "אם טיילת כל כך הרבה בעולם, כמו שאתה אומר, בטח יצא לך לעבור במזרח התיכון, לא?" השבתי בפשטות, "כן." ואז הוא אמר, "ככה חשבתי. אז בתור מי שמכיר את הדברים מקרוב, מה אתה חושב?" הוא העביר שוב ושוב את שיני הסכין על שולי הצלחת. נאלמתי במבוכה, אך לבסוף הצלחתי לומר – "כל מי שיש לו דעה מוצקה לגבי הנעשה במזרח התיכון, הוא שרלטן או נבל." ההולנדית הפתיעה אותי כשאמרה, "או שהוא איבד מישהו שהוא אוהב."

שמענו קול נפץ וצעקות מכיוון המטבח, וקול גברי נוזף בקול נשי מתחנן. ניסינו להבין מה נאמר, אבל איש מאיתנו לא דיבר פורטוגזית. מיד אחר כך המלצרית יצאה בסערה מהמטבח, בלבוש בת האיכר שלה – מחוך עור על גבי חולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, ועלתה בריצה במעלה מדרגות העץ החורקות. הברמן המשיך לגדף, למרות שכבר לא הייתה בסביבה, ונשמע שצלחת נוספת פגשה את הרצפה. המשכנו להזרים את היין וניסינו לחדש את השיחה. הנסיך סיפר שהוא עובד כמנהל מוצר בסטארט-אפ קטן שקשור למדפסות תלת ממד, וחי עם בן זוגו בפרבר של לונדון. הצרפתי ניסה לגרור אותי לשיחה על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ואני החזרתי בשאלות שלא ידע להשיב עליהן על הגל החדש, טריפו וגודאר. ההולנדית סיפרה לנו על בני המשפחה שלה, כאילו אנחנו מכירים אותם כבר מזמן: בשמותיהם הפרטיים, וכשנקודת ההתחלה של כל סיפור הייתה תמיד רגע לפני שיאו. היא אמרה שהיא חולמת לכתוב ספרי טיולים, ולפגוש אנשים מכמה שיותר מקומות, כי בכפר שממנו היא באה, כולם מכירים את כולם, עד שכבר לא נשאר מה לומר. מדי פעם הגיחו מבקרים מזדמנים שהנהנו לברמן לשלום, וטיפסו במדרגות. אחר כך ירדו בפנים קפואות. כשאזל היין, החלטנו לבדוק מה קורה. שלחנו את הצרפתי למעלה, וגם לאחר דקות ארוכות ומתוחות, לא חזר. עלינו שלושתנו, וגילינו שבקומה השנייה פועלת חנות קטנה למזכרות, תכשיטים, פסלים קטנים של דרקונים וחפצי נוי מהסוג הזה. המלצרית עמדה מאחורי הקופה, וזה שדמה לי עמד לצדה, וניהל איתה שיחה ערה על החיים בעיירה. היא סיפרה שהיא והברמן נשואים, הורים לשתי בנות, ומנהלים את המקום יחד. "אני מודה לכם על הדאגה," אמרה בגבות מורמות, "אבל מה שקורה בינינו יישאר בינינו, ברשותכם. זה סתם ריב שגרתי של זוג."

כשיצאנו משם הראש שלי היה סחרחר מיין. פניתי ללכת בכיוון ההוסטל, אבל הצרפתי משך לכיוון ההפוך. "אנחנו בכיוון השני," הערתי. "אני לא ממהר לשום מקום," אמר, ופנה לשני האחרים: "בואו נצא להסתובב, הלילה עוד צעיר." שוטטנו ברחבי סינטרה. תחילה בשתיקה מתוחה, ובהמשך ההולנדית החלה לשיר, בקול עמוק להפתיע. שאלתי אם זה שיר ערש, והיא ענתה: "לא, מה פתאום, זה השיר שניצחנו איתו באירוויזיון." הצרפתי הוביל אותנו לבריכה גדולה ועתיקה, עשויה אבן. "עברתי כאן מוקדם יותר היום," אמר, "תהיתי איך זה ייראה בלילה." טיפסנו מעל שער ברזל קטן, כדי לעמוד על שפת הבור. מבעד לחושך הצלחתי לזהות מים ירוקים, ובתוכם אדוות קטנות. צפרדע קיפצה מעלה-מעלה, כמעט מעדה, אך התאזנה לבסוף. "אז אתה אומר שאין לך ממש בית," אמר הצרפתי, ובמקום להתקרב אליי, התרחק לצדה השני של הבריכה. "כן," אמרתי. ולא הצלחתי לראות את פניו. "ואם נניח יקרה לך משהו, חס וחלילה, אף אחד לא ישים לב?" הבטתי לכיוונה של ההולנדית, שישבה על מעקה אבן גדול, ופניה מורמות לשמים, אל אור הירח. עכשיו היה תורה להעמיד פנים שאינה שומעת. "אתה יודע," אמר לי הצרפתי – הפעם התקדם לכיווני, בעודי מתרחק ממנו – מקיפים את הבריכה כמו בדו קרב – "מישהו עלול לקבל את הרושם שאתה בורח ממשהו או ממישהו. ויום אחד תפגוש את האיש הלא נכון, שעלול להיעלב או להתרגז." מצדי השני התקרב אליי הנסיך והניח יד על כתפי. זה שדמה לי אמר: "אני פשוט מציע לך להיזהר, כי יש אנשים שמבחינתם חצי אמת גרועה יותר משקר." הוא בעט אבן לתוך הבריכה, והצפרדע המבוהלת זינקה מהעלה אל תוך המים. הנסיך אמר: "כדאי שנחזור, כי מתחיל להתקרר."

בלילה חיכיתי שהם ירדמו, והדלקתי את פנס הטלפון. שלפתי מעמקי התיק את היומן ונשאבתי לתוכו, כאילו פתחתי חלון של מטוס באוויר. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. אני שוכב עכשיו בסינטרה, כתבתי. אני שוכב עכשיו אצלה במיטה, בעיר במישור החוף, והיא עליי, חוצצת ביני לבין השמים. עיניי עצומות. אני שוכב עכשיו בשוחות, כתבתי, של איזושהי מלחמה. אני לא בטוח איזו. אני שומע הפגזות, אני שומע צעקות, ויודע שאני אמור להסתער. אבל הגוף שלי לא זז. אם מהרהרים בזה חזק מספיק, אפשר להאמין שהעבר אמיתי יותר מהווה, ושהחושך הוא שער טוב מהאור. החושך הוא אותו חושך, תמיד. מלבד הלחות, הריחות, הקולות.

התעוררתי בבוקר והחדר היה ריק – לא רק מאנשים, גם מחפצים. שטפתי פנים בזריזות וטסתי לקומת הקרקע, לבדוק מה קורה. האישה בבגדי הספורט שטפה את הלובי בספונג'ה. מצאתי את שלושתם יושבים בחוץ, חיוורים וטרוטי עיניים, התיקים ארוזים תחת ישבניהם. "מה קרה?" שאלתי. "מוזר שלא שמעת," אמרה הבחורה בהתלהבות מעורבת במצוקה. "שלושתינו הקאנו כל הלילה, חטפנו קלקול קיבה. רק אתה ישנת כמו תינוק." הצרפתי נכנס בדבריה: "אנחנו הולכים לעזוב את המקום המטונף הזה, שלמען האמת, מוציא את כולנו מדעתנו. אולי גם שתינו אתמול קצת יותר מדי." הוא לא הביט לי בעיניים. זה היה יום שמשי, אבל בסמטאות נשבו רוחות קרות. בכיכר המרכזית צפינו בשחזור של קרב בין אבירים, עם סוסים, רמחים וכל הכרוך. הילדים בהו והמבוגרים צילמו. כשאחד האבירים נפל מהסוס, לכאורה אל מותו, ילד אחד נשכב על הרצפה והתייפח במחאה. האביר קם לתחייה כדי להרגיעו, וליטף את ראשו. ההולנדית סיפרה לי שבלילה, בעודם מתאספים לדסקס במצבם הגסטרונומי תחת האור הקטן בשירותים, נחרדה להבחין שהמכשף שוכב במיטתו, במנח הקבוע, כשעיניו פעורות לרווחה. אנחנו מצטערים על הרעש, אמרה, והוא בתגובה סימן בידיו על אוזניו. אנחנו מרגישים נורא, היא הסבירה בקול רם. הוא פתח את פיו לדבר: מצטער, אני לא שומע כלום, אני חירש. כשפניהם של השלושה החווירו, אמר: סתם, אני צוחק, גם אני לא מצליח להירדם. כבר כמה לילות. כמעט התעלפתי במקום, היא אמרה לי.

בדרך חזרה לליסבון היא ישבה לידי וישנה, או העמידה פני ישנה, ראשה על כתפי השמאלית. האנגלי והצרפתי ישבו צמוד, כמה ספסלים מאחורינו. שלפתי את היומן בזהירות, ובראש דף ריק כתבתי את המילים "כוכב" ו"ערפל". סימנתי תחתיהן שני קווים. בזווית העין קלטתי אותה בוחנת את כתב היד שלי, את הצורות האקראיות. בליסבון הבנים הודיעו שמאסו סופית בפורטוגל, והם מתכוונים לבדוק מה הדרך הכי מהירה וזולה להגיע למרוקו. אתם מוזמנים להצטרף, אמרו, יותר בחובה מאשר עם כוונות, וההולנדית ואני השבנו שנישאר לעת עתה בליסבון. "ככה בדיוק חשבתי," אמר לי הצרפתי, וחבט בכתפי באגרופו, בעוצמה. את ההולנדית חיבק, ולחש משהו על אוזנה. הנסיך אמר לי, "אני מצטער שלא יצא לנו בכלל להכיר. אולי נפגש שוב, בדרך אל מקום אחר." הם ניגשו אל סוכנות הנסיעות בתחנה המרכזית, ואנחנו יצאנו לעיר.

התהלכנו בלי כיוון ובלי מטרה, ונעצרנו באחד הגנים. שכבנו על הדשא ובגופי פשטה תחושת הקלה. היא התהפכה על בטנה, ונשפה לי בשיער, לכיוון הפנים. מצמצתי, הטיתי את הראש, ביקשתי שתפסיק. "אתה יודע," אמרה לי, "עליתי על הסוד שלך מזמן. מהרגע הראשון." הנהנתי ואמרתי, "אוקיי." "אני יודעת מי אתה," אמרה. לא פציתי פה. שלחתי יד ומשכתי אותה לכיווני. רמזתי לה בעדינות לטפס עליי. היא הצמידה את הלחי השמאלית שלה ללחיי הימנית, והרגשתי את משקלה נפרש באופן שווה על איבריי. שנינו התחלנו לנשום כבד. "רק תגיד לי אם הרגת מישהו," אמרה, וחיככה את האף שלה באוזני. "אני צריכה לדעת אם עשית משהו רע." ליטפתי את הגב שלה בתנועות מעגליות ועצמתי עיניים. מדי פעם הקפדתי לשנות כיוון. אני לא בטוח כמה זמן העברנו ככה. המחשבות שלי הלכו ברוורס.

21

 

 

 

   12/10/2020 

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון: בקשה דחופה למגשר

 

שלום וברכה,

 

איני יודע אם תוכלו לעזור לי במצוקה האמיתית שאליה נקלעתי, אך אני פונה אליכם מתוך סערת רוחות ותדהמה. אמש התברר לי שאיש מדיירי בניין דרך סלעית 14 אינו רוצה לשלם את מיסי הוועד השנתיים, והסיבה לכך היא לא אחרת מאשר תרנגולת, או יותר נכון ביצי תרנגולת, אבסורדי ככל שהדבר נשמע. אם היינו מתגוררים במושב בפאתי ירושלים שעוד מקרקרות בו תרנגולות בלולים, אולי יכולתי להבין את הרגישות. אבל למען השם! מדובר בבניין אבן ברחוב עירוני לגמרי הממוקם בשכונה בה עציה היחידים נטועים במדרכות, והחיות הנפוצות ביותר בסביבתנו הן הנמלים, וגם הן מופיעות רק בתחילת האביב!

יש לציין שבכל אותן עשר וחצי שנים שבהן אני משמש כיושב ראש ועד הבית, מעולם לא התלוננתי או פניתי לבקשת עזרה. אך כעת אני מוכרח לקבל סיוע מכם, שהרי אתם נקראים "האגודה לתרבות הדיור" ומזה כחודש אין שום תרבות בבניין שלנו, אלא בדיוק ההפך, הנבערות והבל הרוח שולטים בכול. אולי אם תתערבו או תשלחו נציג מטעמכם, תוכלו להחזיר לבניין את דרך הארץ שאבדה.    

עד כה, הסתדרתי תמיד לבד ומילאתי את תפקידי במסירות רבה ומתוך תחושת שליחות; נקשתי על הדלתות, צלצלתי בפעמונים ולא משתי מהמפתנים עד שקיבלתי לידי את המעטפות עם הצ'קים. מילאתי את תפקידי בצנעה, בלי לבקש דבר בתמורה ואפילו התרגלתי לכך שהתנדבותי לא זכתה לקמצוץ של הוקרה או הערכה, וזאת על אף שההתרוצצות מדירה לדירה בקרסוליי הנפוחים ממחלת כלי הדם שלי, לא הייתה משימה קלה עבורי. נשוּך שפתיים סבלתי גם את הקנטותיה של אשתי טובה, שמפעם לפעם, וכאילו בלי קשר לשיחתנו הקודמת, הייתה נאנחת במרירות ושואלת בשביל מה אני צריך את כל זה, ואם לא סבלנו מספיק בחיינו, מרמזת על עברנו במשטר הקומוניסטי ברומניה תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו וגם לשנים הראשונות בארץ, בהן הצטופפנו ארבע נפשות בדירת שיכון קטנטנה בשכונת גילה וחיינו מהיד לפה. ככל שלחץ הדם שלי עלה לקראת האחד בנובמבר, התאריך השנתי שנקבע לגביית התשלומים מהדיירים, כך היו הצקותיה גוברות ומגרות את עצביי המתוחים ממילא בימים דרוּכי הציפייה שחלפו מהרגע ששלשלתי את המכתבים המודפסים עם בקשת התשלום הרשמית בתיבות הדואר של הדיירים ועד ליום שבו עברתי מדירה לדירה ואספתי את הצ'קים. 

האסיפה אמש התנהלה בשקט דרוך, עד שהצטרפו ברכה ומאיר. ברכה החזיקה בשתי ידיה סיר גדול שמיד עורר עניין ומתח. מאיר נגרר אחריה, בידיו מצקת ומגבת מטבח משובצת. ברכה הניחה את הסיר המהביל על שולחן האוכל, הסירה את מכסהו, צמצמה את  עיניה לחרכים ושאלה בקול מתקתק, "מישהו רוצה לטעום מרק תרנגולת שהכנתי?" מזווית העין ראיתי שרחל, בת השישים לערך, חדלה לנשום, ושבעלה שמואל נבהל ואחז בה שלא תתמוטט. לאחר שהצבע חזר לפניה סיננה רחל לברכה בקול מקפיא, "את אישה משוגעת." ואז פנתה אליי וצרחה, "תשכח מכך, יואל, שאשלם שוב דמי ועד! בחיים לא אשלם דמי ועד בבניין שבו גרה אישה משוגעת!" היא נעצה מבטי משטמה בברכה, קראה לה "רוצחת" ועזבה עם בעלה את הדירה בטריקה. ברכה עצמה לא נשארה חייבת וצעקה לחלל, "את מטורפת בעצמך."

מהומה שלמה פרצה וכל ניסיונותיי להרגיע את הדיירים הנסערים עלו בתוהו. הם קמו ממושבם, קיללו וגידפו זה את זה, חלקם ירקו לכיוון המרק לאות סלידה ותיעוב, ובעוד אני מנסה להשקיט את הקולות, בחצי אוזן שמעתי כיצד הצהרתה הקודמת של רחל לא לשלם דמי ועד הופכת להיות ההסכמה היחידה שנגרפה ביניהם. הסברתי להם שאין שום קשר בין הריב ביניהן לבין תשלום דמי הוועד, הרי חדר המדרגות עדיין צריך להיות מצוחצח והמעלית מתוקנת, אבל בלהט היצרים והם הודיעו לי בזה אחר זה שאם רחל לא משלמת דמי ועד, אין סיכוי שגם הם ישלמו.

הרגשתי כיצד כדור חום גדל ומתרתח בבטני וצמרמורת רוגז חוצה את גווי. פעימות לבי הואצו מאוד ומגופי נטפה זיעה שסימנה עיגולים בחולצתי המכופתרת. הכרזתי שאיני מוכן להישאר בתפקידי אפילו לא עוד יום אחד וניסיתי לגרש מעליי את ידה של טובה שנבהלה ממראה פניי המאדימים מזעם, ולחשה לי ברומנית שעליי להירגע, שהרי אחרי הכול, איני אדם צעיר ואיני בריא. הצדק עמה. שנים סבלתי מלחץ דם גבוה ולפני שנה, לאחר אירוע לב שבו נשקפה סכנה ממשית לחיי, עברתי צנתור ומאז פעמיים בשבוע אני מתעמל ונשקל במחלקה לשיקום לב.

עו"ד עדיקא, שנוהג להתפלפל באסיפות הדיירים, כאילו שהוא בעיצומו של דיון בבית משפט הצהיר במתק שפתיים מעוּשה שעליי להודיע מראש על התפטרותי. ההתנצחות עם עו"ד עדיקא הידען התישה אותי ומרק התרנגולת שעמד על השולחן הדיף ריחות של אבקת מרק ועוף ועורר בי בחילה וסחרחורת, ולכן הכרזתי על אולטימטום: אם בתוך עשרה ימים, איני מקבל את שנים-עשר הצ'קים לשנה זו אני מסיים לאלתר את תפקידי. בעוד אני ממתין לצ'קים ולהתעשתות הדיירים, החלטתי לפנות גם לעזרתכם. נדמה לי שרק נציג חיצוני מטעמכם יוכל לתווך בין הדיירים שנראה שיצאו מדעתם ולהשכין ביניהם שוב שלום.  

                                                                                       בברכה,

                                                        יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

17/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור,

הנידון: בקשה חוזרת ודחופה למגשר מטעמכם

                                                         

פעם שנייה שאני כותב אליכם. חמישה ימים עברו מאז שהצבתי את האולטימטום, ואיש מהדיירים טרם פנה אליי. גם מכם, לצערי, לא קיבלתי תגובה. את מכתבי האחרון אליכם כתבתי בעיצומה של סערת רגשות ורציתי להסביר כמה עניינים שוודאי נותרו סתומים, וגם להבהיר שאמנם כעת המצב בבניין שלנו הוא בכי רע, אך לא תמיד היו היחסים כאלו. עד לפני שפרצה מריבת הדיירים הקשה שהעכירה את האווירה, חיינו חיי שלום והעובדה הזאת מנחמת אותי וגם נוטעת בי אמונה שאולי אם נציג מטעמכם יבוא ובישיבה מסודרת יגשר בין הניצים, כמו שנהוג היום לעשות בין גבר ואישה שמעוניינים להתגרש, יהיה אפשר לתקן את המקולקל.

המריבה המכוערת בין רחל לברכה גרמה לדיירי הבניין להתפלג לשני מחנות: אלו שמצדדים ברחל ואלו שתומכים בברכה. שני המחנות קיללו וגידפו זה את זה עוד לפני שערוריית מרק התרנגולת. לאחרונה, הייתי עד לכמה התנכלויות נבזיות. האחת התרחשה כשעמי, אחד הדיירים חזר מקניותיו בסופר, ידיו עמוסות בשקיות. נילי שכנתו מהדירה ממול (המשתייכת למחנה הנגדי) שאלה אותו מתוך המעלית אם ברצונו לעלות איתה לקומה השנייה.

עמי המום מהתחשבותה הבלתי צפויה לאור מצב העניינים המתוח היסס לרגע ואז הנהן ברצון. אלא בדיוק כשהתקרב מולה, לחצה נילי על הכפתור וצחקה בקול, ודלתות המעלית נסגרו ממש בפניו של עמי מוּכּי ההלם. המקרה השני אירע כשהתברר שנורית מקומת הקרקע המצדדת ברחל שלשלה במזיד את המכתבים המיועדים לברכה בתיבת הדואר של משפחת פריד. כפי שאתם מבינים, היחסים בין הדיירים הפכו לטעונים וסבוכים כמו שרשרת שכל חוליותיה נתקעו זו בזו, וכעת נראה שרק צורף עדין ומיומן יוכל להתיר את הקשר.                                  

התסבוכת התחילה כשבאחר צהריים אחד לפני כחודש, דפקה רחל נעים על דלת ביתה של ברכה לוי וסיפרה שחסרה לה ביצה אחת לעוגת השוקולד שהיא אופה לנכדהּ בן הארבע. ברכה הזמינה אותה ברוחב לב להיכנס לדירתה הנוצצת מברק ניקיון, אבל רחל נעים שהייתה לבושה בסינר בד מאובק ושאניצי שערותיה כוסו בעננת קמח מלמלה מוטרדת שאין לה זמן. התערובת בקערה כבר כמעט מוכנה וברגע האחרון נתקעה בלי ביצים להקצפה. ברכה פתחה את המקרר הכסוף שלה שהיה גם נקי וגם מסודר להפליא וזכה תמיד לשריקת התפעלות שהייתה עבורה רק טפיחת עידוד דלה, אם כי חשובה מאין כמותה להכרה במאמציה הבלתי נדלים בקרצוף המקרר והדירה כולה. ברכה ודאי שיגרה לחלל כמה מילות נימוסים על הזמן שטס, ועל כך שהיא זוכרת את נכדהּ יריב עוד כשהיה תינוק בעריסה, וסביר להניח שרחל, שהייתה כה מרוכזת במלאכת אפיית העוגה שהשאירה מאחור, הנהנה בחיוך. עיני העכבר השחורות והזעירות שלה התרוצצו חסרות מיקוד גם לאחר שברכה נתנה לה את הביצה וגם לאחר שהתרתה בפניה שלא תשכח להחזיר לה את הביצה, רק כי מדובר בביצה – אך רחל, שהייתה פזורת דעת יותר מהרגיל מיהרה לחזור לדירתה, לכיור מלא הכלים ולשיש גדוש המצרכים הערוך כמו לקראת מלחמה.  

עד המקרה היו ברכה לוי ורחל נעים שמתגוררות אחת מול השנייה, חברות טובות. הן נהגו לשוחח בצעקות מהמרפסת כשהשקו בצינור את אדניות הגרניום, לצאת פעמיים בשבוע לערך להליכה מהירה בשכונה שבמהלכה הקיפו לא רק את השכונה כולה, על בנייניה הגבוהים וגניה הציבוריים, אלא גם את מבזק הרכילות האחרון בבניין. מי קנה אוטו חדש, מי יצא מביתו בטריקת דלת באישון לילה ומי לא מפסיקה להזמין חבילות מסין. בדרך כלל הייתה ביניהן תמימות דעים לגבי מושאי הגינויים וההתפעלויות וגם אם לא הסכימו במאה האחוזים אחת עם רעותה, בסופו של דבר קיבלה רחל את דעתה של ברכה מפני שהייתה לה נטייה להיגרר אחר פסקנותה הצדקנית של חברתה. חברותן עמדה במבחנה הקשה ביותר בשבתות, אז נדרשה כל אחת מהן בתורה להבליג על הרעש שבקע מהדירה השכנה גדושת האורחים והנכדים הצווחניים.

כשמאיר, בעלה של ברכה דפק על דלת ביתי וניסה להסביר לי מדוע ברכה נעלבה כל כך לאחר שגם בחלוף כמה ימים רחל עדיין לא החזירה לה את הביצה שלוותה, הופתעתי מאוד. ברכה תמיד נראתה לי כאישה אינטליגנטית והתקשיתי לתפוס שהיא מסוגלת להאמין באמונות טפלות מטופשות. ידעתי שעד שפרשה לגמלאות עבדה כבנקאית בכירה בבנק איגוד. איש בבניין למעשה לא ידע איזה תפקיד היא מילאה בדיוק, מלבד שעבדה כבנקאית בסניף המרכזי ברחוב בן-יהודה. עם פרוץ הסכסוך וברוח המתלקחת של הלשונות הרעים טענו מקטרגיה של ברכה שהייתה טלרית פשוטה, כזו היושבת בכיסא עור בלוי בעמדת העובר ושב וסופרת בנמנום שטרות כסף, ושגם לאחר שלושים שנות עבודה בבנק, לא הצליחה לטפס בסולם הדרגות. ואילו מצדדיה סיפרו בתוקף שבשיא פריחתה כיהנה כסגנית מנהלת הסניף המרכזי ושמיטב אנשי העסקים של ירושלים התדפקו על דלת משרדה לשם קבלת עצה להשקעה או מתן אישור לבקשת ההלוואה שלהם.

"אם זה היה משהו אחר – לא משנה מה. בקבוק שמן, או קילו סוכר או כל דבר אחר…" רטן בפניי מאיר, כשתיאר לי בפרוטרוט את השתלשלות אותם אחרי הצהריים, "אז לא הייתה שום בעיה… לברכה, לא היה אכפת. זה לא שהיא קמצנית. אתה חייב לקלוט שזה לא בגלל הכסף…" הנהנתי על אף שהתקשיתי להבין ומאיר חזר והדגיש, "אבל בגלל שמדובר בביצים… רחל הייתה צריכה לדעת. רחל הייתה צריכה לדעת על הרגישות שיש לברכה לביצים."

הוא ישב בקצה הספה החדשה שקנינו שהייתה מכוסה בסדין ששמר על הריפוד הבהיר שמא יתלכלך וסיפר לי בפנים נרגשים ובנימה מעט מתנצלת שאמה המנוחה והנערצת של ברכה לימדה אותה בילדותה שמכיוון שביצה מסמלת חיים והיא ביטוי לנשמה, אם לווים ממישהו ביצה ולא מחזירים לו, קורים הרבה דברים רעים.

אבל רחל לא מכירה את האמונה הטפלה הזאת, התגונן בפניי שמואל, בעלה של רחל שביקר אצלי כמה ימים אחר כך ושמע מפי את ההסבר. הוא ישב מכווץ על קצה הספה ורעמת שיערו הלבנה נראתה מעוכה מצרת השעה. היא בכלל שכחה מכך שלוותה מברכה ביצה, סנגר עליה. אשתו מעולם לא התברכה בזיכרון חד, וכעת בזמן השיפוץ שנערך בביתה, הפכה למבולבלת ולשכחנית מהרגיל. סוליות נעליהם המטונפות של הפועלים השאירו כתמי סיד על הרצפה בכל פעם שחצו את הדירה, רמסו את פרטיותה והוציאו אותה מדעתה. שלא נדבר על האפר המסריח של בדלי הסיגריות המעוכות במאפרה ועל תחתיות כוסות הזכוכית שנאטמו בשכבות סמיכות של קפה בוץ. הקללות העסיסיות בערבית שהטיחו הפועלים אחד בשני, הביכו אותה וגרמו לה להסמיק משום שכל חייה עבדה כמורה ללשון עברית והקפידה על טוהר הלשון.  

שמואל סיפר שרחל לא הבינה מדוע ברכה התחמקה ממנה כשנפגשו במסדרון המשותף, ולמה לא החזירה לה תגובות להודעות ששלחה, ומדוע התעלמה מצעקותיה במרפסת, ושיקרה ארבע פעמים ברצף שכואבת לה הבטן והיא לא יכולה להצטרף אליה לסיבוב הליכה בשכונה.

וכששמואל חזר מדירתי בפנים מורכנים וסיפר לאשתו שהתעלמותה של ברכה נובעת מכך שלא החזירה לה את הביצה שלוותה לעוגה, רחל נפגעה מכך שברכה התחמקה מלומר לה את האמת יותר משלושה שבועות, אך עוד באותו הערב בלעה את עלבונה, לקחה שתי ביצים בשקית ודפקה על דלת ביתם.

מאיר פתח את הדלת לבוש ודאי בחליפת האדידס הלבנה ובשרשרת הזהב הדקה המונחת ברפיון על חזהו. הוא סירב לקחת ממנה את הביצים ואמר שברכה לא תרצה אותן וכשרחל התעקשה להבין למה, הוא השפיל מבט ואמר שהסיבה היא – חשש זוגות. "מה זה חשש זוגות?" פערה רחל עיניים תמהות ומאיר הסביר שיש אמונה שרואה סכנה בעשיית דברים בזוגות, במספרים זוגיים.

"מאיפה האמונה הזאת? בחיים לא שמעתי עליה."

"מהגמרא, מהתלמוד. מאמא שלה. מאיפה לי לדעת? ועקרונית, לא מביאים דברים בזוגות. לא פרחים, לא ביצים. אפשר להביא שלוש, חמש. מספרים אי זוגיים… " הוא ענה ורחל מלמלה שהיא לא מאמינה. שרק עכשיו היא מבינה שעד עתה לא הכירה בכלל את ברכה. במקום להחזיר לו רק ביצה אחת, התמרמרה מהדחייה החוזרת ושבה לביתה. ככל שחשבה על כך יותר, חמתה בערה. כנראה חשה מבוזה מכך שברכה הקריבה את חברותן על מזבח אמונות טפלות משוללות כל יסוד והיגיון, וזאת הסיבה שאיבדה את עשתונותיה ויום אחר כך הניחה רחל צמוד לדלתה של ברכה כלוב שבו קרקרה תרנגולת. בכלוב היה כלי עם תערובת מזון וכלי מים קטן, ואליו היה צמוד פתק שבו נכתב: "הבאתי לך תרנגולת שתכפר על כל עוונותיי."

למחרת בערב דפקו על דלת ביתי ברכה ומאיר בעיצומה של מהדורת החדשות. ביקשתי בנימוס שיחזרו עוד חצי שעה, אך הם התפרצו פנימה וסיפרו נרגשים על קורות התרנגולת. "זה לא נשמע לך מטורף?" שאלה ברכה, שלבשה חולצת טריקו שחורה עם פייטים שנצנצו מזהב, שערה הצבוע נראה דהוי, שורשים לבנים צמחו בקודקודה. "ואיפה התרנגולת עכשיו?" שאלתי. ברגליים כבדות נגררתי אחריהם למרפסת דירתם ושם ראיתי את התרנגולת בעלת הנוצות הלבנות ועיני הכפתור הכתומות. הבטחתי להם שאכנס בדחיפות ישיבת דיירים כי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. הרי בכל מקרה רציתי לערוך אסיפה לקראת נובמבר כדי להציג את חשיבות קניית שטיח הרגליים החדש לכניסה לבניין ועציץ ללובי הכניסה.

באסיפת הדיירים הדברים הלכו והתדרדרו, כפי שאתם ודאי מבינים, ואפילו נעשו קרימינליים אם חושבים על אותה תרנגולת אומללה ששילמה על כך בחייה. מחכה בקוצר רוח להתערבותכם, שאולי תשים קץ לטירוף המשתולל בבניין.

                                                                  בציפייה דרוכה,                                                                                                                                    

                                      יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

 

 22/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון:  התפטרות לאלתר ובקשה למינוי מטעמכם של יו"ר ועד חדש

זהו מכתבי השלישי אליכם, ועל אף שהגיע היום העשירי והאולטימטום שהצבתי פקע, לא קיבלתי מכם תגובה כלשהי. גם דיירי הבניין טרם פנו אליי עם מועמד להחלפה ולא עם מעטפות הצ'קים ובינתיים הם מתעלמים זה מזה לחלוטין. שכנים שגרים בסמיכות וחולקים קירות משותפים ומכירים אחד את השני היטב, ואפילו מזהים את הגניחות והאנחות האינטימיות מחדר המיטות, חולפים זה על פני זה בלי לומר שלום, כאילו מדובר בזרים גמורים. בשל התמהמהותכם במתן תשובה, כבר איני מצפה למגשר שיבוא וישכין שלום אלא אבקש שימונה לי לאלתר מחליף מטעמכם כי אני לא מתכוון לחזור בי מפיטוריי, לא לאחר אותה אסיפה ארורה.

מתחילת האסיפה אמנם האווירה הייתה מתנכרת וקרירה, אך העיניים היו נשואות אליי והאוזניים קשובות. שטחתי את הסיבות המנומקות להעלאה מידתית של דמי ועד הבית. אמרתי שצו השעה מחייב להשכין בינינו שלום ועל כך שבכדי להשיג שכנות טובה דרושים פייסנות, פשרות וויתורים מכל צד, והחשוב ביותר סליחה. לסלוח על העוולות ולא חלילה לנטור טינה ולשאוף למעשי נקם, אחרת בניין שמתנהל כמו משפחה ברוכת ילדים, לא יוכל לתפקד. ואז נכנסה ברכה עם מרק התרנגולת וסכר הדממה נפרץ. הסלון התמלא צעקות, הטחות והאשמות הדדיות. כולם צעקו והתנהגו כמו ברברים, כאילו שהם נמצאים בשוק מחנה יהודה ולא בבניין מתורבת. הדבר השפיע עליי רע מאוד. לאחר שטובה ואני הסתלקנו מהדירה, בחילה קשה אחזה בי. מעיי התהפכו והקאתי בשירותים. גם בלילה נדדה שנתי וסבלתי מסיוטים.

דמיינתי את התרנגולת הלבנה במרפסת, גופה מתקדם אחרי ראשה, מנקרת גרעינים וזרעונים בשלווה ורק ראשה המרטיט מסגיר את הבהלה הנושנה הטמונה בגזעה. שמעתי קריאות קוקוריקו, ולפתע הזיתי שאני עדיין ילד בכפר ברומניה, שם גדלנו סמוך לרפת פרות ולול תרנגולות והייתי רגיל לקריאות של התרנגול השכם בבוקר ולגעיית פרות. אחר כך ראיתי בעיני רוחי את התרנגולת צפה בעורה המרוט הוורדרד במימי המרק הצהובים המבעבעים מרתיחה.

עד שהחשכה המתעבה שבחוץ התבהרה לאור מאפיר-סגלגל, לא מצאתי מרגוע לנפשי ולא הצלחתי לישון. למעשה מאז ישיבת הדיירים ההיא, שנתי קלה מאוד ואני חוזר ונזכר באותה תרנגולת וסובל מסיוטים.

רשמית, החל מהיום איני מכהן יותר כיושב ראש הוועד. סליחה על הדוחק, אך רצוי כמובן שמחליפי ייכנס לתפקיד במהרה מפני שבנובמבר הוא החודש בו מתבצעת גביית הצ'קים השנתית. מיותר לציין שאסייע למחליפי ככל שביכולתי: אביא לו את פנקס הקבלות של הבניין, אצייד אותו במספרי הטלפונים המעודכנים של כל הדיירים ואף אספק עבורו דפי טבלאות לסימון אישור על התשלום. כולי תקווה שהוא יצליח במשימת השכנת ההיגיון הבריא ודרך הארץ שאבדו, ובמיוחד במשימת גביית התשלום שבה, לצערי הרב, כשלתי. צר לי מאוד לנטוש את הגה הספינה כעת כשהיא עומדת לטבוע, אך אני בטוח ומשוכנע שאולי בהתערבותכם הדיירים הסוררים ישלמו את חובתם ושבעזרתכם תגיע הספינה הרעועה בסופו של דבר לחוף מבטחים.

                                            בכבוד רב,

                                          יואל אדמון, יושב ראש ועד דרך סלעית 14 בדימוס

 

11

השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה כדי להתייפות.

אתה חדש פה, לא? ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותך בסביבה. אני מקווה שהמקום ימצא חן בעיניך ותישאר. כמו שאמרתי, אנחנו לא ניו יורק או שיקגו, אבל נחמד פה. גם אם לא באותה רמה מאז שג'ים קֶנדל נהרג. כשהוא עוד היה חי, הוא והוֹד מֵיֶירס היו דואגים שיהיה פה שמח בעיירה. אני מוכן להתערב אתך שהיו פה צחוקים יותר מכל עיירה אחרת בגודל הזה באמריקה.

ג'ים היה ליצן, והוד היה ממש לא רחוק ממנו. אבל מאז שג'ים איננו, גם אם הוד משתדל לעשות את החלק שלו כמו פעם, זה קשה כשאין לך מישהו שאתה יכול לעבוד אתו.

בשבתות היינו עושים פה חיים פעם. המקום הזה מלא בשבתות, משעה ארבע והלאה. ג'ים והוד היו מגיעים ישר אחרי ארוחת ערב, בסביבות שש. ג'ים היה מתיישב בכיסא הגדול הזה, הכי קרוב למרקקה הכחולה. מי שישב בכיסא הזה היה קם ברגע שג'ים בא ונתן לו אותו.

יכולת לחשוב שזה כיסא שמור, כמו שיש לפעמים בתיאטרון. הוד בדרך כלל עמד, או הסתובב מפה לשם, או שהיו שבתות שגם הוא, כמובן, התיישב בכיסא הזה להסתפר.

טוב, אז ג'ים היה יושב שם ככה איזה זמן בלי לפתוח את הפה – רק בשביל לירוק – ואז בסוף היה אומר לי, "ויטי" – השם האמיתי שלי, זאת אומרת, השם הפרטי האמיתי שלי הוא דיק, אבל כולם פה קוראים לי ויטי – ג'ים היה אומר, "ויטי, האף שלך נראה כמו שושן פורח הערב. בטח שתית קצת מהאו-דה-קולון שלך."

אז אני הייתי אומר, "לא ג'ים, אבל אתה נראה כמו מישהו ששתה משהו כזה או אפילו יותר גרוע."

ג'ים לא היה יכול שלא לצחוק, אבל אז הוא היה אומר, "לא, לא שתיתי כלום, אבל זה לא אומר שהייתי מתנגד למשקה. לא היה אכפת לי לשתות אפילו ספירט."

אז מֵיֶירס היה אומר, "גם לאשתך לא היה אכפת." וזה היה מדליק את כולם והם היו מתחילים לצחוק, כי הם ידעו שג'ים ואשתו לא ממש מסתדרים. היא רצתה להתגרש, רק שלא היה לה סיכוי לקבל מזונות ולא היה לה איך לדאוג לעצמה ולילדים. היא אף פעם לא הצליחה להבין את ג'ים. הוא היה די מחוספס, אבל בלב הוא היה בחור טוב.

הוא והוד מיירס היו צוחקים על כל דבר עם מילט שֵפַּרד. בטח לא פגשת את מילט. טוב, יש לו גרוגרת שנראית כמו מֵלון בשל. אז כשהייתי מגלח את מילט ומתחיל לרדת עם התער בצוואר, הוד היה צועק, "היי, ויטי, חכה רגע! לפני שאתה חותך, בוא נעשה התערבות ונראה מי הכי קרוב לנחש כמה זרעים יש בפנים."

וג'ים היה אומר, "אם מילט לא היה כזה חזיר, הוא היה מזמין רק חצי מלון ואז לא היה נתקע לו בגרון מלון שלם."

כל החבר'ה היו שואגים מצחוק, ואפילו מילא היה מוכרח לחייך, למרות שהבדיחה על חשבונו. ג'ים היה קלף חזק!

זה ספל הגילוח שלו, שם על המדף, ליד הספל של צ'ארלי וייל. "צ'ארלס מ. וייל". זה הרוקח. הוא מגיע קבוע להתגלח, שלוש פעמים בשבוע. והספל של ג'ים נמצא ליד הספל של צ'ארלי. "גברת ה. קנדל". ג'ים כבר לא צריך ספל  גילוח, אבל אני בכל זאת משאיר אותו שם, בתור מזכרת. ג'ים היה חתיכת טיפוס!

לפני שנים ג'ים היה סוכן נוסע של איזה תאגיד שימורים בקרטרוויל. הם מכרו קופסאות שימורים. ג'ים קיבל את כל החלק הצפוני של המדינה והיה בדרכים חמישה ימים בשבוע. הוא היה מגיע לכאן בשבתות ומספר על החוויות שלו מאותו שבוע. זה היה גדול.

אני מתאר לעצמי שהוא התעסק יותר בבדיחות מאשר במכירות. בסוף הקונצרן שחרר אותו והוא חזר ישר הביתה וסיפר לכולם שפיטרו אותו, במקום להגיד שהוא התפטר כמו שרוב האנשים היו אומרים.

זה היה ביום שבת והמספרה היתה מלאה וג'ים קם מהכיסא הזה ואומר, "רבותי, יש לי הודעה חשובה. פיטרו אותי מהעבודה."

טוב, אז כולם שאלו אותו אם הוא רציני והוא אמר שכן ואף אחד לא ידע מה להגיד עד שג'ים אמר שהמקום שלו שבתאגיד כבר לא משומר. הוא באמת היה קלף חזק!

היה לג'ים מין תרגיל מעולה שהוא עשה כשהיה בנסיעות. למשל, הוא היה נוסע ברכבת והם היו מגיעים לאיזה עיירה קטנה כמו, נו, כמו, נו, כמו, בוא נגיד, כמו בנטון. ג'ים היה מסתכל מהחלון של הרכבת וקורא את השלטים של החנויות.

למשל, נגיד שהיה שלט, "הנרי סמית, מזון יבש". טוב, אז ג'ים היה כותב את השם ואת שם העיירה, וכשהוא הגיע ללא משנה לאן, הוא היה שולח מברק להנרי סמית בבנטון ולא חותם עליו, אבל הוא היה כותב בו נגיד משהו כמו "שאל את אשתך על סוכן הספרים שבילה אצלה אחרי הצהריים לפני שבוע", או "שאל את אשתך מי דאג שהיא לא תהיה בודדה בפעם האחרונה שהיית בקרטרוויל". והיה חותם על הגלויה "ידיד".

ברור שהוא לא ידע מה יצא מכל הבדיחות האלה, אבל הוא היה יכול לדמיין מה יכול לקרות, וזה הספיק.

ג'ים לא בדיוק עבד קבוע אחרי שאיבד את המשרה שלו אצל האנשים בקרטרוויל. כמעט את כל מה שהרוויח בעבודות שונות ומשונות פה בעיירה, הוא הוציא ישר על ג'ין, והמשפחה שלו היתה גוועת ברעב אם החנויות פה לא היו עוזרות להם. אשתו של ג'ים ניסתה קצת להסתדר בתפירת שמלות, אבל אף אחד לא הולך להתעשר משמלות בעיירה הזאת.

כמו שאמרתי, היא רצתה להתגרש מג'ים, רק שהיא הבינה שהיא לא תוכל לפרנס את עצמה ואת הילדים והיא המשיכה לקוות שיום אחד ג'ים יפסיק עם ההרגלים שלו וייתן לה יותר משניים או שלושה דולר בשבוע.

היתה תקופה שהיא היתה הולכת אל מי שלא יהיה שהוא עבד אצלו ומבקשת שייתנו לה את המשכורת שלו, אבל אחרי שעשתה את זה פעם או פעמיים, הוא הקדים אותה ולקח על החשבון את רוב המשכורת מראש. הוא סיפר את זה לכולם בעיר, איך הוא עבד על אשתו. הוא היה ליצן אמיתי!

אבל הוא לא הסתפק רק בזה שעבד עליה. הוא כעס על איך שהיא התנהגה, שניסתה לחטוף לו ככה את המשכורת. אז הוא החליט להתנקם. טוב, הוא חיכה עד שהיתה יום אחד פרסומת ש"קרקס אוונס" עומד לבוא לעיירה. ואז הוא אמר לאשתו ולשני הילדים שלו שהוא מתכוון לקחת אותם לקרקס. ביום של הקרקס הוא אמר להם שיקנה כרטיסים ויחכה להם ליד הכניסה לאוהל.

טוב, לא היו לו שום כוונות להגיע לשם או לקנות כרטיסים או משהו כזה. הוא התמלא בג'ין ושרץ בביליארד של רייט כל היום. אשתו והילדים חיכו וחיכו וכמובן שהוא לא הגיע. לאשתו לא היה גרוש עליה, וגם לא בשום מקום אחר, אני מתאר לעצמי. אז היא אמרה לילדים שהכול מבוטל והם התחילו לבכות נורא כאילו שהם לא יפסיקו בחיים.

טוב, אז יצא ככה שבזמן שהם בכו דוֹק סטֶייר עבר שם ושאל מה קרה, וגברת קנדל היתה עקשנית ולא היתה מוכנה לספר לו, אבל הילדים סיפרו לו והוא התעקש לקחת אותם ואת אמא שלהם למופע. ג'ים גילה את זה אחר כך וזאת אחת הסיבות שהוא לא סבל את דוק סטייר.

דוק סטייר הגיע לכאן לפני שנה וחצי בערך. הוא בחור צעיר ונאה מאוד, והבגדים שלו תמיד נראים כאילו הוזמנו במיוחד. הוא נוסע לדטרויט פעמיים או שלוש בשנה ובזמן שהוא שם אז בטח חייט לוקח ממנו מידות ומכין לו חליפה לפי הזמנה. חליפות כאלה עולות כמעט פי שתיים, אבל הן מתאימות לך הרבה יותר מאלה שסתם קונים ברחוב.

במשך איזה זמן אף אחד לא הבין למה דוקטור צעיר כמו דוק סטייר בא לעיירה כזאת, כשכבר יש לנו את דוק גֶמבֶּל ודוק פוּט ושניהם נמצאים פה כבר שנים והם תמיד התחלקו בכל החולים במקום. ואז התחיל להסתובב פה סיפור שהבחורה של דוק סטייר זרקה אותו, בחורה מחצי האי הצפוני איפשהו בקנדה, והסיבה לזה שהוא בא לפה היא להתחבא ולשכוח מזה. הוא אמר בעצמו שהוא חושב שמקום כמו שלנו ממש מתאים בשביל להיות רופא משפחה טוב. וזאת הסיבה שהוא בא.

בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן והוא כבר הרוויח מספיק בשביל להתקיים, אפילו שסיפרו לי שהוא אף פעם לא הציק למישהו בקשר לחוב, ולאנשים פה יש הרגל רציני לרשום על החשבון, אפילו פה בעסק שלי. אם הייתי מקבל את כל מה שמגיע לי רק בשביל גילוחים, הייתי יכול לנסוע לקרטרוויל, לגור במלון מֶרסֶר שבוע וללכת כל יום לראות סרט אחר. הנה, נגיד ג'ורג' פּוּרדי הזקן – אבל לא כדאי שאני אתחיל לרכל.

טוב, אז בשנה שעברה מת חוקר מקרי המוות שלנו, מת משפעת. קֶן בּיטי, ככה קראו לו.. הוא היה חוקר מקרי המוות. אז היו צריכים לבחור מישהו אחר שיהיה חוקר מקרי מוות במקומו, ובחרו בדוק סטייר. בהתחלה הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה את התפקיד, אבל לחצו עליו לקבל אותו. זאת עבודה שאף אחד לא יילחם לקבל ומה שמקבלים עליה בשנה מספיק בקושי בשביל זרעים לגינה. אבל דוק הוא מסוג האנשים שלא יכולים להגיד לא לשום דבר אם מתעקשים אתם מספיק.

אבל התכוונתי לספר לך על ילד מסכן שיש לנו פה בעיירה – פּוֹל דיקסוֹן. הוא נפל מעץ כשהיה בן עשר ככה. נחת על הראש וזה עשה לו משהו ומאז משהו לא בסדר אצלו. הוא לא מזיק, רק טיפש. ג'ים קנדל היה קורא לו קוקו; זה השם שג'ים נתן לכל מי שלא בסדר בראש, רק שלראשים של אנשים הוא קרא אפונים. זאת היתה עוד אחת מהבדיחות שלו, לקרוא לראש אפון ולקרוא למשוגעים קוקו. רק שפול המסכן לא היה משוגע, פשוט טיפש.

אתה יכול לתאר לך שג'ים עשה לפול כל מיני תעלולים. הוא היה שולח אותו ל"מוסך החזית הלבנה" לבקש מפתח שוודי לשמאליים. ברור שאין בכלל דבר כזה מפתח שוודי לשמאליים.

ופעם היה לנו פה מין יריד ועשו משחק בייסבול בין השמנים לרזים ולפני שהמשחק התחיל ג'ים קרא לפול ושלח אותו לחנות הכלי בית של שרָדֶר להביא שטיחון בשביל החובט.

אין בדיחה שג'ים לא היה יכול להמציא, כשהוא רק הפעיל את הראש.

פול המסכן היה תמיד די חשדן כלפי אנשים, אולי בגלל ג'ים שעשה ממנו צחוק כל הזמן. לפול כמעט לא היה קשר עם אף אחד, חוץ מאמא שלו ודוק סטייר ועוד ילדה פה בעיירה בשם ג'וּלי גרֶג. זאת אומרת, היא כבר לא ילדה, היא בטח כבר קרובה לשלושים או יותר.

בהתחלה, איך שדוק הגיע לעיירה, פול כנראה הרגיש שהנה יש לו חבר אמיתי והסתובב רוב הזמן סביב המשרד של דוק; הזמן היחיד שהוא לא היה שם זה כשהוא הלך הביתה לאכול או לישון או כשהוא ראה את ג'ולי גרג עושה קניות.

כשהוא היה מסתכל מהחלון של דוק ורואה אותה, הוא רץ למטה והצטרף אליה ונגרר אחריה לכל החנויות שהלכה אליהן. הילד המסכן הזה היה משוגע על ג'ולי, והיא התנהגה אליו מאוד יפה תמיד וקיבלה אותו, למרות שברור שמצדה זה היה רק רחמים.

דוק עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשפר את המוח של פול, והוא אמר לי פעם שהוא באמת חושב שהילד משתפר, שיש פעמים שהוא חכם ומבין כמו כל אחד אחר.

אבל התכוננתי לספר לך על ג'ולי גרג. גרג הזקן היה בעסקי העצים, אבל התחיל לשתות והפסיד את רוב הכסף שלו וכשהוא מת, הוא לא השאיר כלום חוץ מהבית ובקושי קצת ביטוח שבזכותו הילדה הסתדרה איכשהו.

אמא שלה היתה מין חצי נכה ואף פעם לא ממש יצאה מהבית. ג'ולי רצתה למכור את הבית ולעבור למקום אחר אחרי שהזקן מת, אבל האמא שלה אמרה שפה היא נולדה ופה היא תמות. זה היה קשה לג'ולי, כי הבחורים הצעירים פה בעיירה – טוב, נו, היא טובה מדי בשבילם.

היא נסעה ללמוד והיתה בשיקגו וניו יורק ועוד כל מיני מקומות ואין נושא שהיא לא יודעת לדבר עליו, אבל אם תיקח את שאר הצעירים פה ותדבר אתם על כל נושא חוץ משחקני קולנוע כמו גלוריה סוונסון או טומי מייגן והם יסתכלו עליך כמו על בנאדם הזוי. ראית את גלוריה משחקת ב"שכר החסד"? הפסדת חתיכת הופעה!

טוב, דוק סטייר לא היה פה יותר משבוע כשהוא בא יום אחד להתגלח ואני זיהיתי מי הוא, כי הצביעו לי עליו, אז סיפרתי לו על אשתי. היה לה משהו כבר שנתיים ועשה רושם שגם דוק גמבל וגם דוק פוט לא מצליחים לעזור לה. אז הוא אמר שיבוא ויבדוק אותה, אבל אם היא יכולה לצאת בכוחות עצמה, עדיף להביא אותה למרפאה שלו, כי שם הוא יכול לעשות בדיקה מקיפה יותר.

אז לקחתי אותה למרפאה שלו ובזמן שחיכיתי לה בחדר הקבלה, נכנסת ג'ולי גרג. כשמישהו נכנס למרפאה של דוק סטייר, יש פעמון שמצלצל אצלו בפנים בתוך המרפאה, ככה שהוא יכול לדעת שמישהו בא אליו.

אז הוא השאיר את אשתי בפנים ויצא לחדר הקדמי וזאת הפעם הראשונה שהוא וג'ולי נפגשו, ונראה לי שזה היה מה שקוראים אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה שווה בשווה. הבחור הצעיר הזה היה הדבר הכי מגונדר שהיא ראתה אי-פעם בעיירה הזאת והיא פשוט השתגעה עליו. בשבילו היא היתה סתם בחורה צעירה שבאה לראות רופא.

היא באה באותו עניין כמוני. אמא שלה היתה שנים אצל דוק גמבל ודוק פוט בלי שום תוצאות. אז היא שמעה שיש רופא חדש בעיירה והחליטה לנסות אותו. הוא הבטיח להגיע ולבדוק את אמא שלה באותו יום.

אמרתי לך לפני רגע שזאת היתה אהבה ממבט ראשון מהצד שלה. ואני לא שופט רק מאיך שהיא התנהגה אחרי זה, אלא מאיך שהיא הסתכלה עליו ביום הראשון ההוא במרפאה שלו. אני לא קורא מחשבות, אבל היה כתוב לה על כל הפנים שהיא אבודה.

עכשיו, ג'ים קנדל, חוץ מזה שהוא היה מומחה בבדיחות ושתיין לא רע בכלל, הוא גם היה גבר של נשים. הוא כנראה השתולל די הרבה בזמנים שהיה בדרכים ועבד אצל האנשים מקרטרוויל, וחוץ מזה היו לו כמה פרשיות אהבה ממש פה בעיירה. כמו שאמרתי, אשתו רצתה להתגרש ממנו, רק שלא יכלה.

אבל ג'ים היה כמו רוב הגברים, וגם הנשים אולי. הוא רצה את מה שהוא לא קיבל. הוא רצה את ג'ולי גרג ושבר את הראש איך הוא הולך להשיג אותה. רק שהוא היה אומר אפון במקום ראש.

טוב, אז ג'ולי לא נמשכה להתנהגות של ג'ים ולבדיחות שלו, וברור שהוא גם היה נשוי, ככה שלא היה לו יותר סיכוי משהיה לנגיד, ארנב. זה ביטוי של ג'ים בעצמו. כשלמישהו לא היה שום סיכוי בבחירות או משהו כזה, ג'ים היה אומר תמיד שאין לו יותר סיכוי מאשר לארנב.

הוא לא הסתיר את הרגשות שלו. ממש פה, יותר מפעם אחת, לפני כולם, הוא אמר שהוא דלוק על ג'ולי וכל מי שיכול להשיג לו אותה מוזמן לקבל את הבית שלו, כולל אשתו והילדים. אבל היא לא רצתה שום עסק אתו; אפילו לא דיברה אתו ברחוב. בסוף הוא ראה שהוא לא מתקדם לשום מקום בשיטות הרגילות שלו אז הוא החליט לנסות דרכים קשוחות יותר. הוא הלך ישר לבית שלה באיזה ערב וכשהיא פתחה את הדלת הוא נכנס בכוח ותפס אותה. אבל היא השתחררה ולפני שהוא הצליח לעצור אותה, היא רצה לחדר השני ונעלה את הדלת וצלצלה לג'ו בַּרנס. ג'ו זה מפקד המשטרה. ג'ים שמע למי היא מטלפנת וברח משם לפני שג'ו הגיע.

ג'ו היה ידיד ותיק של אבא של ג'ולי. ג'ו הלך אל ג'ים למחרת ואמר לו מה יקרה אם הוא ינסה עוד פעם דבר כזה.

לא יודע איך החדשות על המקרה הקטן הזה התפשטו. רוב הסיכויים שג'ו ברנס סיפר לאשתו והיא סיפרה לאשתו של מישהו אחר שסיפרה לבעלה. בכל מקרה, זה התפשט ולהוד מיירס היה אומץ לצחוק עם ג'ים על זה, ממש פה במספרה. ג'ים לא הכחיש שום דבר וצחק על זה קצת ואמר לכולנו שרק נחכה ונראה; הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל הוא תמיד החזיר להם.

בינתיים כולם פה בעיירה כבר ידעו שג'ולי משוגעת על דוק. אני מתאר לי שלא היה לה מושג איך הפנים שלה השתנו בכל פעם שהם היו ביחד; ברור שהיא לא יכלה לדעת, אחרת היא היתה שומרת מרחק ממנו. והיא לא ידעה שכולנו שמים לב לכל הפעמים שהיא המציאה תירוצים ללכת למרפאה שלו או לעבור ברחוב ממול ולהסתכל אל החלון שלו בשביל לראות אם הוא שם. ריחמתי עליה וככה גם רוב האנשים פה.

הוד מיירס כל הזמן חימם את ג'ים על איך הדוק דפק אותו. ג'ים לא התרגש מהילדון הזה, ויכולת לראות שהוא מתכנן את אחת הבדיחות שלו.

אחד מהתעלולים של ג'ים היה הכישרון שלו לשנות את הקול. הוא היה יכול לגרום לך לחשוב שהוא ילדה שמדברת והוא ידע לחקות כל אחד. בשביל להראות לך כמה טוב הוא היה בזה, אני אספר לך את הבדיחה שהוא עשה פעם על חשבוני.

אתה יודע שבכל הערים, לא משנה באיזה גודל, כשמישהו מת וצריך גילוח אז הספר שמגלח אותו לוקח ממנו חמישה דולר על העבודה; זאת אומרת, הוא לא לוקח ממנו אלא ממי שמזמין את הגילוח. אני לוקח רק שלושה דולרים, כי אישית לא ממש מפריע לי לגלח מתים. הם שוכבים הרבה יותר בשקט מאשר לקוחות חיים. ההבדל היחיד הוא שלא מתחשק לך לדבר אתם, ואתה מרגיש קצת בודד.

טוב, אז ביום הכי קר בערך שהיה לנו פה, בחורף שעבר לפני שנתיים, הטלפון אצלי בבית צלצל כשישבתי לארוחת הערב ואני עונה לטלפון וזה היה קול של אישה והיא אמרה שהיא גברת ג'ון סקוט ושבעלה מת ושאלה אם אני מוכן לבוא ולגלח אותו.

ג'ון הזקן היה תמיד לקוח טוב שלי. אבל הם גרים אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר, בדרך עפר. ובכל זאת, לא חשבתי שאפשר לסרב.

אז אמרתי שאני אגיע, אבל אצטרך לבוא במונית וזה יכול לעלות שלושה או ארבעה דולרים בנוסף למחיר הגילוח. אז היא, או יותר נכון הקול, אמר שזה בסדר, אז ביקשתי מפרנק אָבּוֹט שיסיע אותי למקום וכשהגעתי לשם מי פותח לי את הדלת אם לא ג'ון הזקן בכבודו ובעצמו! הוא לא היה יותר מת מאשר, נו, מאשר ארנב.

לא הייתי צריך לשכור בלש פרטי בשביל לגלות מי עבד עלי ככה. אף אחד לא ימציא דבר כזה חוץ מג'ים קנדל. הוא היה קלף חזק, זה בטוח!

סיפרתי לך את הסיפור הזה רק בשביל להראות לך איך הוא ידע לשנות את הקול שלו שתחשוב שמישהו אחר מדבר. יכולתי להישבע שזאת גברת סקוט שהתקשרה אלי. או איזה אישה, בכל מקרה.

טוב, אז ג'ים חיכה עד שהוא למד לדבר כמו דוק סטייר; ואז יצא לנקום.

הוא התקשר לג'ולי לילה אחד, כשידע שדוק נמצא בקרטרוויל. היא לא חשדה לרגע שזה לא הקול של דוק. ג'ים אמר שהוא מוכרח לפגוש אותה הלילה; הוא כבר לא יכול להתאפק וחייב להגיד לה משהו. היא היתה נרגשת כולה ואמרה לו לבוא אליה הביתה. אבל הוא אמרה לה שהוא מחכה לשיחת חוץ חשובה, ואם היא מוכנה בבקשה פעם אחת לשכוח מכללי הנימוס ולבוא אליו למרפאה. הוא אמר שאין בזה שום דבר רע ושאף אחד לא יראה אותה ושהוא חייב לדבר אתה רק קצת. טוב, ג'ולי המסכנה נפלה בפח.

דוק משאיר תמיד את האורות במרפאה דלוקים כל הלילה, ככה שזה נראה לג'ולי כאילו יש שם מישהו.

בינתיים ג'ים קנדל הלך לביליארד של רייט, ששמה בילתה כל הכנופיה. רובם כבר שתו הרבה ג'ין והם גם ככה היו חבורה גסה, אז כשהוא בא ואמר להם לבוא אתו ושיהיה כיף, הם עזבו את משחקי הקלפים והביליארד והלכו אתו.

המרפאה של דוק נמצאה בקומה השנייה. ממש ליד הדלת יש מדרגות לקומה למעלה. ג'ים והחבורה שלו התחבאו בחושך מאחורי המדרגות האלה.

טוב, אז ג'ולי באה למרפאה של דוק וצלצלה בפעמון ושום דבר לא קרה. היא צלצלה שוב והמשיכה לצלצל איזה שבע או שמונה פעמים. ואז היא ניסתה את הדלת וגילתה שהיא נעולה. ואז ג'ים השמיע איזה קול והיא שמעה אותו, חיכתה רגע ושאלה, "זה אתה ראלף?" ראלף זה השם הפרטי של דוק.

לא הגיעה שום תשובה והיא בטח הבינה בבת אחת שעבדו עליה. היא פחות או יותר התגלגלה במדרגות וכל החבורה בעקבותיה. הם רדפו אחריה כל הדרך הביתה וצעקו, "זה אתה ראלף?" ו"הו, ראלף יקירי, זה אתה?" ג'ים אומר שהוא לא צעק בעצמו, כי הוא לא הצליח להפסיק לצחוק.

ג'ולי המסכנה! לא ראו אותה פה ברחוב הראשי הרבה-הרבה זמן אחר כך.

וכמובן שג'ים והחבורה שלו סיפרו לכולם בעיירה, לכולם חוץ מלדוק סטייר. הם פחדו מדי לספר לו, ויכול להיות שהוא אף פעם לא היה יודע אם לא פול דיקסון. הקוקו המסכן, כמו שג'ים קרא לו, היה פה במספרה לילה אחד כשג'ים עדיין המשיך להתלהב ממה שעשה לג'ולי. ופול הבין מזה כמה שהצליח להבין ורץ עם הסיפור לדוק סטייר.

ברור שדוק התרתח ונשבע שיגרום לג'ים סבל. אבל זה עניין קצת מורכב, כי אם יתגלה שהוא הרביץ לג'ים, אז ג'ולי בטח תגלה שהוא שמע על זה, ואז היא תדע שדוק יודע, ומובן שהידיעה שהוא יודע תעשה את הכול להרבה יותר גרוע מבחינתה. הוא התכוון לעשות משהו, אבל היה צריך לתכנן את זה טוב-טוב.

טוב, עברו כמה ימים וג'ים שוב היה פה במספרה, וגם הקוקו היה כאן. ג'ים התכוון לצאת לציד ברווזים למחרת ובא לחפש את הדוד מיירס שיבוא אתו. במקרה ידעתי שהוד נמצא בקרטרוויל ולא יחזור הביתה עד סוף השבוע. אז ג'ים אמר שממש לא מתחשק לו לצאת לציד לבד וכנראה הוא יבטל הכול. ואז פול המסכן פתח את הפה ואמר שאם ג'ים מסכים לקחת אותו הוא יצטרף אליו. ג'ים חשב קצת ובסוף אמר, טוב, אולי גם טמבל עדיף מאשר אף אחד.

אני חושב שהוא תכנן לקחת את פול בסירה לאמצע האגם ואז לעשות לו איזה תעלול, לדחוף אותו למים או משהו. בכל מקרה, הוא אמר שפול יכול להצטרף. הוא שאל אותו אם הוא ירה פעם בברווז ופול אמר שלא, הוא אפילו לא החזיק רובה ביד. אז ג'ים אמר שהוא יכול לשוט בסירה ולהסתכל עליו ואם הוא יתנהג יפה, אולי הוא ייתן לו לירות כמה פעמים ברובה שלו. הם קבעו להיפגש בבוקר, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ים בחיים.

למחרת בבוקר, אפילו לא עשר דקות מרגע שפתחתי, דוק סטייר נכנס. הוא נראה די מתוח. הוא שאל אותי אם ראיתי את פול דיקסון. אמרתי שלא, אבל אני יודע איפה הוא נמצא, הוא יצא לצוד ברווזים עם ג'ים קנדל. אז דוק אמר שזה מה שהוא שמע, אבל הוא לא מצליח להבין את זה, כי פול אמר לו שבחיים הוא לא רוצה יותר שום עסק עם ג'ים קנדל.

הוא אמר שפול סיפר לו איך ג'ים עשה צחוק מג'ולי. הוא אמר שפול שאל אותו מה הוא חושב על הבדיחה הזאת, ודוק אמר לו שצריך להרוג את מי שעושה דברים כאלה. אמרתי שזה היה גס, אבל ג'ים לא יכול לעמוד בפני בדיחות, לא משנה כמה הן גסות. אמרתי שאני חושב שבלב הוא בסדר, אבל הוא פשוט מלא תעלולים. דוק הסתובב ויצא.

בצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מג'ון סקוט הזקן. האגם שבו ג'ים ופול יצאו לצוד נמצא בשטח של ג'ון. פול הגיע לבית שלו בריצה לפני כמה דקות ואמר שקרתה תאונה. ג'ים ירה בכמה ברווזים ואז נתן את הרובה לפול ואמר לו לנסות את מזלו. פול בחיים לא החזיק רובה והיה לחוץ. הוא כל כך רעד שלא הצליח להשתלט על הרובה. הוא לחץ על ההדק וג'ים נפל לאחור בסירה, מת.

דוק סטייר, שהיה חוקר מקרי המוות, קפץ למונית של פרנק אבוט ומיהר לחווה של סקוט. פול וג'ון הזקן היו למטה על חוף האגם. פול חתר בסירה לחוף, אבל הם השאירו את הגופה בתוכה וחיכו שדוק יגיע.

דוק בחן את הגופה ואמר שכדאי שיחזירו אותה לעיירה. אין טעם להשאיר אותה שם או לקרוא למשטרה, כי זה מקרה ברור של תאונת ירי.

אני אישית בחיים לא הייתי נותן למישהו שנמצא אתי באותה סירה לירות ברובה, רק אם הייתי בטוח שיש לו מושג ברובים. ג'ים עשה שטות שנתן לטירון את הרובה שלו, ועוד לטמבל. זה כנראה הגיע לג'ים, מה שהוא קיבל. אבל אנחנו בכל זאת מתגעגעים אליו פה. הוא היה קלף חזק, זה בטוח! לסרק רטוב או יבש?


*הסיפור לקוח מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

11

עומר לא התקשה למצוא חדר בעיר הזאת, המסתורית והפרועה, האוכלת יושביה בכל יום ויום.

חדר קטן על גג בניין בן חמש קומות. הוא הגיע אליו אוחז בידו מזוודה, מאותו כפר נידח שבצפון. חדר קטן, צבוע בכחול, ואור צהוב של לוח מודעות מסתנן אל תוכו. וגדוש בעיתונים וספרים. "גר כאן עיתונאי" אמר המתווך. אבל הוא מכר את העיתונים ואת הספרים ל"מול א-זריעה" (חנות לממכר פירות יבשים ופיצוחים בעיר סאלה שבמרוקו) תמורת עשרים דירהאם וחופן קקאו. הספרים והעיתונים אינם חשובים — הכסף חשוב, וגם הקקאו.

מכיוון שהוא לא עישן ולא שתה – דבר נדיר – הספיקה לו המשכורת מבית הקפה שבו מצא עבודה, גם כן בקלות, אולי הודות לתפילותיה של אותה זקנה – אימו.

זה היה חורף לא שגרתי (זה ביטוי ספרותי טפשי). חורף רגיל, רגיל לחלוטין: ירידה במידות החום עם אפשרות לממטרים שיימשכו אולי עד חצות, ואולי יֵרדו עכשיו, בעודו צועד בדרכו מבית הקפה לאחר שהם הורידו את התריס, נעלו אותו בכמה מנעולים, והתפזרו – הבוס במכוניתו, המוכר בדלפק באופנועו, והוא ברגל, הולך והולך ברחובות העיר החשוכים, מביט בחנויות הנסגרות, ובכלבים ובחתולים המשוטטים.

ארורה העיר המזוהמת הזאת! לא מרחמת על איש. ישנם סוחרי נשמות, זונות, סוטים, נוברי אשפה, בני האליטה המושחתים, עניים ועשירים, פליטי רעב (הרעב שלנו והרעב שלהם). יש כאן הכול, ותוכל למצוא אותו בקלות רבה ככל שתעמיק בתוך הסמטאות החשוכות שרק אלוהים יודע מה יש בתוכן.

עיר שהיא בית קברות עילי, שד מצחין.

אוזניו קולטות שירים העולים מן הברים. רועשים, במגוון סגנונות: ראי, מערבי, עממי, מוסיקה קרועת-לב מלווה בקללות וזעקות. מפיו עולה הבל הדומה לעשן סיגריות, אבל הוא לא מעשן ולא שותה, לכן קנה מכשיר רדיו, כדי להאזין לשירים ולתוכניות הלילה שדנות בבעיות שיש לאנשים. הוא מגביר את קול הרדיו, וכאשר סיפור כלשהו מרגש אותו, עולו מתוכו הקריאה "אין כוח ואין עזוז אלא בידי אללה".

הוא פתח את מכנסיו והטיל את מימיו על קטע חשוך של קיר בית הקולנוע הנטוש. לא שמע אלא את הרחש ורסיסי השירה העולים מן הברים. אבל הקולות הללו, למרות השקט, התערבבו בקולות אחרים: בכי, תחנונים וקללות. הוא רכס את מכנסיו, ובתוך כך נרטבו ידיו. הוא הלך בכיוון הקולות שהיו כצלליות מתנועעות. כשהתקרב עוד, בזהירות, התבהרו הצלליות: גבר ואישה מתנועעים…. ובהתבהר הצלליות, התבהרו גם הקולות, והוא שמע:

– את בורחת ממני, זונה?… אני אהרוג אותך…

עומר הסתכל והבחין בגבר מעשן, שצעק אליו:

– היי, מה אתה מסתכל? לך מפה…

אבל עומר המשיך להסתכל, והגבר המשיך להכות את האישה שירכיה נחשפו, זעקות עלו מפיה, ופניה כוסו בדם. הגבר המעשן משך את חברו והזהיר: תעזוב אותה, מוראד, המשטרה תתפוס אותנו. עומר נפנה לחפש משטרה, אבל לא מצא דבר – לא קולות ולא קריאות, מלבד מוראד שהדף את חברו המעשן וחזר להכות אותה:

– כלבה! זונה!… אני אשרוף…

– אני לא אעשה את זה יותר… אני לא אעשה.

היא יללה ככלבה.

– לא אמרתי לךָ להסתלק, רכלן?

להב סכין צץ, ועומר נמלא אימה. מוראד נפנה אליו:

– מה אתה מסתכל? לך, או שאני אראה לך מה זה!

"אני מבקשת אחי, תציל אותי… הם יהרגו אותי… אני אומללה…. תציל אותי…" היא מתחננת.

מוראד ניסה להשתיק אותה, ובגופו הענק היכה אותה מכות נמרצות. להב הסכין היה עדיין מונף, והעשן המשיך לצאת מפיו. עומר רצה לומר:

– בושה! זאת נערה מסכנה, תרחמו עליה

אבל חזר בו, מפני שראה לנגד עיניו שלולית של דם וגווייה מרקיבה שעובד אשפה נתקל בה על המדרכה בשעת בוקר מוקדמת. הוא נסוג ופנה לסמטה אחרת, אבל המשיך לשמוע אותה מתחננת: "אללה יברך אותך, תציל אותי, אני אומללה… הם יהרגו או….", אבל הוא התעלם ממנה, משום שהיה קר ובטנו קרקרה מרעב. הוא ראה בדמיונו צלחת גדולה של מרק "חרירה", את חדרו המלא ספרים ועיתונים, ואת הרדיו המשדר את תוכניות הלילה…

הוא החיש את צעדיו בדרכו אל המרק ואל החדר ואל הרדיו. קול הבוכים המתחנן נעלם וגשם ירד, כי זה חורף שגרתי, ממש שגרתי.

2

לא רציתי לבוא. זאת היתה חגיגת יום הולדת יומרנית — קמפינג של שני לילות. אני לא הייתי מעז לכפות על אנשים דבר כזה. את בעל השמחה לא הכרתי. רק הדלק לשם עולה שלוש מאות שקל. ועוד נדרש מאיתנו להביא ארבעה בקבוקי יין, ממתקים וחטיפים, ולעצור בפורדיס כדי לקנות איזה פיתה עם תרד שבת הזוג של החוגג אכלה פעם והתאהבה. אותה בת זוג היתה החוט המקשר בינינו לבין חבורת החברים, שרוב אנשיה מתעסקים בקולנוע והכירו והתגבשו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

לא אשקר: אני יודע רבות על כל אחד ואחת מהם. צפיתי בסרטי הגמר שלהם. סרט אחד זכור לי במיוחד מפני שעורר בי קבס אמיתי. ואולי זה לא היה הסרט עצמו, אלא זכייתו בפרס בשווי עשרות אלפי שקלים, שדמיוני האבירי העדיף לחלק למחוסרי בית. לא יכולתי לשלוט בעצמי, ונבחתי על בת הזוג שלי את ביקורתי: שסרט כזה יקצור עשרות אלפי שקלים, ואף יזכה את יוצרו בכיתת אומן באוסטריה בהנחיית מיכאל הנקה – היא לא חושבת שזאת בושה וחרפה?

לא רציתי לקחת ממנה גם את הבילוי הזה, אחרי רבים אחרים שלקחתי. גם לא יכולתי לשלוח אותה לשם לבד, לבייש אותה מול הזוגות. מלבד זאת, לא התקשיתי למצוא סיבות לבוא. מדרונותיו המצהיבים של הגולן קסמו לי, וזה שנים שלא ביקרתי בנהר הירדן שמצפון לכנרת. חוץ מזה, מי שמתייסר כל ימיו בערגה אל מי-הביוב של נהר הירקון ויודע שאפילו רגל אסור לו לטבול שם, יתרגש עד עמקי נפשו כשיגיע למקור מים מתוקים שאינם רעילים.

לכן ויתרנו על חצי יום עבודה ועלינו בצהרי יום חמישי על הפיז'ו מאתיים ושמונה שלנו, שרכשנו לפני כמה שבועות בעזרת ההורים. בדרך היא סיפרה לי שאפילו איה שטראוס, אושיית הפייסבוק וההפקות, תכבד אותנו בנוכחותה. כשעצרנו בפורדיס וגאיה (זה שמה של בת הזוג שלי. כבר עייפתי מלהסתיר את השם, אם כי עדיף היה שאתמיד בכך) יצאה לקנות את פיתת התרד המפורסמת, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של איה שטראוס הזאת.

ומה מתנפל עלי? תמונת הפרופיל שלה, בה נראית בחורה בלונדינית עירומה, מטושטשת פנים ושדיים, מתכופפת כשגבר עומד מאחוריה ומחזיק במותניים שלה. בלתי אפשרי שלא להסיק שזאת היא, שצילמה את עצמה נדפקת מאחור. דפדפתי במורד העמוד שלה. לרוב חיפשה אחרי משתתפים ואביזרים לסרטי הקולנוע שהפיקה. עד שהגעתי לפוסט קצר בו כתבה שהיא "שמחה להודיע לעולם שהתחת שלה צנח בשני סנטימטר", וחתמה באיחול לעצמה: "יום-הולדת עשרים ותשע שמח". כשבת הזוג שלי חזרה עצרתי בעד עצמי מלפתוח את פי על מה שראיתי. רציתי להביע בפניה את ההשתוממות שלי על כל אלה השופכים את קרביהם ברשתות ומצפים לחמלה, אבל ידעתי שבחושיה חודרי-הלב תבחין שלא רחמי על הבחורה, גם לא ביקורתי על רוח הזמן – אלא דווקא התמונה החושפנית לבדה היא ששלהבה אותי.

צוּק ארבל הנחשף מכביש שישים וחמש נסך בנו רוח טובה. גאיה שמה את "ביתי אל מול גולן". שקענו בשתיקה והתמכרנו לחלילים ולכינורות שרחשו כמו התקפי צמרמורת מתחת לקול החם של אריק. משם המשכנו לשאר שירי ארץ-ישראל הישנה, בעודנו סוקרים את מדרונות הגולן המצהיבים, שהיו מנוּקדים בעצי אלה וחרוב שפרות חסו בצילם. הגענו אל חניית העפר ליד גשר בנות-יעקב. ככל שהתקדמנו במורד השביל שלשמאלו גדר המתריעה על מוקשים, הגיעו לאזנינו פעימות-באס, וכשנחשפו לפנינו כר הדשא והנהר הרדוד, שמענו גם את הראפּ האמריקאי הבוקע מרמקול נייד.

כשהבחינו בנו הצהלה היתה רבה.

קיימות דרכים רבות לשתוק. אפשר להעמיד פני מוקסם מן הנוף ומאזין לדבר-מה נעלה יותר משיחות ההיכרות הקולניות שסביבך; אפשר גם לקבע מבט חביב בפנים לא מוכרות ולהנהן באדיבות; אפשר גם להשתלב בשיחה בדמות "המחכה לתורו", אם כי זה כרוך בסיכון, שכן בכל רגע עלול להגיע תורך; החוכמה היא לפרוש מן השיחה לפני שזה מגיע. אבל הדרך האהובה עלי היא להירתם לפעלתנות. לכן נדדתי לקצה רחבת הדשא והקמתי שם את האוהל שלנו. כשסיימתי כבר התחילו בהכנות לארוחת הערב. התנדבתי להכין בצק לטאבון. עזרתי לבעל-השמחה לאסוף עצים בגדה השניה של הירדן; הוא מצא שם גזרי-עצים כבדים ואני נשאתי אותם מידיו אל הגדה שלנו. ערמנו את העצים, אספנו זרדים והקמנו מדורה. הנחנו שם סיר גדול ל"רטטוי" ועוד כיפת-מתכת לטאבון. התנדבתי להכין פיתות. וכשהוגשה הארוחה, בת הזוג של בעל-השמחה המטירה עלי מחמאות. הלילה ירד ורק אור המדורה זרח במצחים השמנוניים ובברק התיאבון שבעיניים.

לא היו מספיק צלחות, והזוגות אכלו ושתו בכלים משותפים. אחד מחברי החבורה, יוצר הסרט זוכה-הפרס, התגלה כמצחיקן. הוא היה בעל פנים עליזות ונהג ללטף את הכרס הקטנה שלו כשדיבר. וכשדיבר לא היתה ברירה אלא לצחוק. החברה שלו, נערה צעירה, לפי שיפוטנו לא גדולה מגיל הצבא ובוודאי משתמטת, גרסה מריחואנה וגלגלה ג'וינטים. לפני שהגענו, כנראה, קרה בלבול מילולי מסוים בין זכר לנקבה, שנהפך לבדיחת הטיול. כשהתיישבנו במעגל על מזרוני השינה לקראת הארוחה, שאל אם נשארה "מזרונית". כשבחור נמוך בגופיה שחושפת את פטמותיו ניסה את כוחו ושאל אם נשאר עוד מה"רטטוי-ית", הצחקן העיר:

"יש מילים שאכזרי להלביש עליהן את זה, אחי. תן לי עוד מהאורזית."

על המחצלת הועמד אותו סיר מהביל של "רטטוי", יחד עם גיגית פלסטיק שמילאתי בפיתות מהטאבון ובפיתות התרד; היה שם גם סיר אורז, גליל גבינת סנט מור וחריץ גבינת מנצ'גוֹ; ארבעת בקבוקי היין שקנינו פוזרו בפינות, ושתינו מהם בכוסות זכוכית קטנות שנועדו לקפה טורקי; גם קופסת עלי גפן מהדרוזים בדרך החליפה ידיים, וגולת הכותרת: נקניק מצופה בעובש שאחד הביא מרוסיה.

ממעלה הגבעה, בחושך, הגיעו שלושה מאחרים.

"זאת בטח איה," בת הזוג שלי לחשה לי. קמתי יחד איתה לברך אותם.

הוצגתי בפניה והתחבקנו.

"בואי, יש אוכל טוב," אמרתי לה. משהו אימהי תוקף אותי ברגעים כאלה, לא אדע להסביר למה. אולי הפעם היו אלה פני-הילדה של אותה בחורה מסכנה. מהאופן שבו חיבקה אותי, הזר, הוּפץ חום תמים ונותן-אמון, כאילו הפקירה את גופה הקטן למעטפת החיבוק המגוננת. עיניה היו אפורות-בהירות וטובות לב. היא באה בג'ינס קצרים ובחולצת-טי לבנה עם ציור שנועד להצחיק: פופאי, גיבור הילדים המעשן, מציג את קעקוע העוגן שעל אמתו המנופחת. היא לא סחבה כלום מלבד תיק בד קטן וזול בסגנון החוזרים מהודו. הזוג שהסיעו אותה ברכבם סחבו מטען כבד. עזרתי להם לפרוק אותו.

שכחתי את השם שלו. השם שלה היה דניאלה.

ממעבר הפסקה הבלתי-נחוץ, מהחציצה בין "השם שלו" לבין "השם שלה", עשויה הקוראת חדת העין – הקוראת, שכן אני משווה כנגדי כקוראת את דמות אהובתי הפגוּעה – להבחין שחשיבות רבה לה, לדניאלה הזאת. לא אכחיש, ועם זאת אדגיש בכל לשון של הדגשה: אני יושב עכשיו לשולחן העץ שלי בצהרי היום, שבע כיונק גרגרן, וזאת אחרי לילה של שינה עמוקה ומיטיבה, חבוּק מאחור בידיה של זוגתי. ואתמול בערב לא חסכנו זה מזה את גופינו, כפי שאנחנו מקפידים לעשות לפחות פעם-פעמיים בשבוע.

כשפרקתי מעליה את שק האוהל הכבד דניאלה שאלה בבדיחות-הדעת:

"אתה עושה גם הובלות?"

ההערה לא מצאה חן בעיני. לא אעלים שאפילו העליבה אותי. בת הזוג שלי ידעה שבהערה כזאת יש כדי לפגוע בי, ומיהרה לשאול את דניאלה מה שלומה; ובמהירות שאלתה היה דבר-מה אגרסיבי שהכאיב לי, על אף שנועד לגונן עלי.

שוב נתקפתי ביצר האימהי המשונה. אמרתי לדניאלה שנשאר עוד הרבה אוכל. בת הזוג שלי קפצה על ההזדמנות לרומם את רוחי, וגילתה שאני הייתי "שחקן מרכזי" בהכנת הארוחה.

"הוא גם מבשל!" הבאה החדשה קראה בהתפעלות.

הבדחן הציע לדניאלה ולבן-זוגה שיקימו כבר את ה"אוהָלית". בן-הזוג אמר שהוא מותש; היא, לעומת זאת, לקחה אחריות. התנדבתי לעזור. זה ממילא לוקח רגע. לבת הזוג שלי לחשתי שעדיף שנאכל אחד אחרי השני; זה ממילא עינוי, להילחם במזלגות על הצלחת.

פתחתי את נרתיק האוהל שלהם, שהיה זהה לשלנו: האוהל הזול ביותר שאפשר למצוא בחנויות המחנאות. השחלתי את מוטות-המתכת אלה בתוך אלה והיא ניווטה אותם אל-תוך הבד. היא שמעה להוראות שלי. ואולי נתנה לי להפריח אותן בלי מחאה וביצעה את מה שכבר ידעה לעשות ממילא. בוודאי שידעה, הרי נולדה וגדלה באיזור. היא היתה נמוכה, חסונה ולבשה שמלה אפורה בגזרת A – גזרה שנועדה לפצות על מתניים ישרים מדי, כך למדתי מבת הזוג שלי – וכפכפי אצבע. בתנועותיה ובאופן דיבורה היה משהו מרושל, כמו מוותר-מראש. כשהתכופפה לנטוע את פינת האוהל בקרקע נחשפו התחתונים שלה, שהיו מפוספסים ובראשם נקשר סרט פרפר. שייכתי אותה לאלה שלא יהססו להירטב בגשם, לטייל לבדן, לדבר על במה או לצרוך סם לא מוכר. גרעין אדישותה שומר עליה.

כשחזרתי לשבת נשאר עוד הרבה אוכל; ואף על פי שכבר שבעתי קודם ואף תאוצת האכילה כבר שככה לגמרי, פרסתי לי עוד פרוסה עבה מהנקניק ואכלתי אותו מגולגל יחד עם סנט מור בתוך פיתה מהטאבון. הם כבר היו בעיצומן של ה"עשרים שאלות".

קשה להישאר לישון באוהל שעומד בשמש. חזרתי וכפיתי על עצמי את השינה כמה פעמים. גאיה אמנם יצאה מהאוהל, אבל נרדמה שוב, כמו רבים, על המזרונים בחוץ. התנדבתי להכין קפה. זוגות מנומנמים קיבלו ממני כוסות מהבילות וחזרו למחצלת. כשסיימו את הקפה נרתמו למתוח את הציליה. אחד מהם, זה הקטן עם הגופיה שחושפת את הפטמות, טיפס על ענף אקליפטוס שעבר מעל בת הזוג שלי. התנועות שלו היו פזיזות ופרועות. הוא משך את בד הציליה בכל גופו, איבד שיווי משקל וכמעט שנפל עליה. אבל אפילו זה לא גרם לו לרדת משם ולקשור את הבד במקום אחר.

ואני נמלאתי חמת זעם והמשכתי לבחוש בפינג'ן. הבטתי בהם, בגברים המותחים את הבד. אמנם היו קולנוענים אבל לא נולדו וגדלו בתל אביב. חלקם מהקיבוצים באזור הזה. לכן באו לחגוג כאן. הם לבשו חולצות של היחידות המובחרות בהן שירתו. אפילו סנדליהם לא היו סנדלי שורש, אלא אלה המקצועיים, עם רצועות הבד האלכסוניות. הבחור בגופיה שוב משך את הבד בכל הכוח ואיבד את שיווי המשקל שלו, ממש מעל גופה הישן, האדיש לסכנה, של אהובתי. רציתי להזיזה משם, והערתי אותה בתואנה שהקפה מוכן. היא קמה רעננה ומאושרת, מלאת אהבת-אנוש, ומיד נתנה יד בהקמת הציליה. לא שיתפתי אותה בסכנה כדי לא לקלקל.

אחרי הקפה נכנסנו למים. נסחפנו במורד הנהר, בזרם האיטי והקריר; מעלינו התנשאו עלי תאנה שהפיצו את ריחם המעקצץ. אילניות קפצו אל-תוך המים ככל שהתקדמנו. בעיקול הנהר נמצאה לנו נקודה מושלמת: מוסתרת מעיני האחרים, עמוקה, עם קרקעית סלעית יציבה.

רוב הזמן עיניי היו עצומות, אבל כשפקחתי אותן פעם אחת הבחנתי מאחורי צווארה המרוּגש של אהובתי בעיקול נוסף של הנהר; ובעיקול הזה נחשפת חלקת אדמה קטנה, שהיתה מוקפת בשיחים סבוכים. ובשיא התייחדותנו פקחתי שוב את העיניים והשתוקקתי להגיע אל חלקת האדמה הזאת.

חזרנו מותשים למחצלת. לא עזרתי בהכנת ארוחת הצהריים. נמנמתי בצל, ברוח הקרירה, משעין יד אחת על אהובתי. אפילו מוזיקת הראפ שהתחדשה ברמקולים לא העירה אותי. גם לא קול השקשוקה המיטגנת לידנו. חלמתי שאני חבוק שם בזרועות אותה דניאלה. אני זוכר את זכרותי מחליקה לתוכה בחום הכבד, את חיכוך גופינו שעוד היו קרירים ממי הנהר. אפילו את ריח התאנים המעקצץ. לא אסתיר מן הקוראת את יסורי המצפון שלי. רק אשוב ואדגיש: אלה יסורי מצפונו של אדם חולם. בחיי המעשה לא סרחתי ולא אסרח.

"שקשוקית, חברים?" הציע לנו הבמאי.

ושוב ישבנו במעגל ואכלנו. ושוב – הצחוק נשפך מתוכי. לא רק הוא הצחיק את חבורת החברים, גם אחד שמנמן עם בעיות גב, בחור שנראה רציני מהשאר, חיקה איזו דמות שלא הכרתי. אשתו חיקתה את הקריין בעל הנימה האצילית, המרוגשת, מתכניות הטבע "Planet Earth". גם איה שטראוס הצחיקה אותנו בסיפורים ממיטתה.

אפילו בת הזוג שלי ניסתה את כוחה. איני זוכר מה ניסתה לחקות או לספר, אבל השתיקה שהשתררה לאחר מכן זכורה לי היטב. רק אותו יוצר סרטים עשה איתה חסד ופלט צחוק. התעוררה בי טינה גדולה כלפיה. איך יכול להיות שהיא נסחפת ככה וחותרת למלא באופן נואש את צו השעה, להצחיק? חיבקתי את הגב שלה, ספק כדי לנחם אותה, ספק כדי לרסן אותה. והיא, מצדה, נענעה את ישבנה בעליזות ומיקמה את עצמה בחיבוק שלי, מבלי להבחין בכוונתי להשתיקה.

אחרי ארוחת הצהריים התנדבתי לאסוף שוב עצים. חציתי את הנהר באזור רדוד כדי להגיע לגזע האקליפטוס המנוסר שבגדה השניה. אבל טבעות הגזע היו כבדות מדי. הייתי יכול להתאמץ ולסחוב אותן, אבל נותר בי מאז החלום זכר משתק של עצלוּת. סימנתי להם שאנסה לחפש במעלה הגבעה. טיפסתי על כר עלי האקליפטוס המשופע עד שהגעתי לקפל-אדמה קטן, שממנו נשקפה גבעה שכמה פרות התגודדו בה.

הבחנתי באיה ובדניאלה נכנסות למים; זו באותו הג'ינס שהגיעה איתו ובחלק עליון של ביקיני וזו בבגד ים כחול מלא, חובשת כובע קש. הן הלכו במורד הנהר, עד שהגיעו לאותו עיקול שבו גאיה ואני השתהינו ביום שלפני, ונעצרו, כמונו, דווקא שם. התקרבתי אליהן.

"אתן רואות שם עצים?"

"עצים? איך תסחוב אותם בחזרה מכאן?" איה שאלה.

"אנחנו נעזור לו," דניאלה אמרה.

נעמדתי על הגדה לידן, בין גזעי התאנה.

"יאללה, בואי נעזור לו. הוא כזה נחמד," דניאלה הוסיפה והתיזה מים על פניה כדי לצנן אותם.

נכנסתי למים.

נרתעתי מההבדל הגדול שבין הפנים של אושיית הפייסבוק בלילה, שהיו מתוקות ופעורות-עיניים כפני תינוק, לבין פני הזקנה שהתגלו באור היום הירקרק שבנהר. היא נמנעה מלהרטיב את פניה, כיוון שהיו מרוחים בשכבת מייק-אפ חרסית, שכבר נבקעו בה נקבוביות. כדורי עיניה צפו בתוך עפעפיים מקומטים שזכר של התענוּת ניכר בהם. הרע ביותר היה צווארה, ששני גידים, הדומים במהלכם למושכות של כרכרה, החלו להיפרד ממנו. נגעתי בצווארי בבלי-דעת בעודי מתקדם בנהר לכיוונן, לבדוק אם גם אצלי שני החבלים החלו לבצבץ; אך במקום זה הבחנתי שעל כתפי החולצה השחורה שלי, שכבר החלה להירטב במים, מבצבצים פתיתים לבנים של קשקשים. היובש של המקום, השיער שהרטבתי ולא ייבשתי, הנטייה הטבעית של עורי – כל אלה גרמו לקרקפת שלי להתקלף. זוגתי מכירה את הנטייה הזאת וסולחת לה. יותר מזה: היא נוהגת לשלות את הקשקשים מבין השיערות שלי, ואם השיער מלא בהם היא פורעת אותו כדי להוציאם.

"נדמה לי שראיתי שם משהו," אמרתי והצבעתי אל חלקת האדמה. "אני רואה שם ענפים יבשים. נעשה שחייה קטנה."

והנה, נמצאנו על הסלעים שבפתח חלקת האדמה. מכאן ראיתי כמה סבוכים וקוצניים הענפים שמקיפים את כר הדשא שהנהר מתעגל סביבו. אלא שבקצותיהם של הענפים נתלו אשכולות עם פירות זעירים, שלא יכולתי לראות ממרחק. הגחתי ליבשה.

"אין פה ענפים," אמרתי. "אבל יש פה פירות כאלה. הם נראים בשלים."

"זה פטל," דניאלה אמרה והגיחה אל החלקה לידי. לא היתה לה בעיה לצעוד על סלעי הקרקעית, שהיו משוננים וחלקלקים, כי נעלה נעלי מדוזה.

"לא סתם פטל. פטל קדוש, זה פרי אופייני לסביבה. גדלתי פה, אל תשכחו," הוסיפה. היא הציעה לאיה לעלות לפיסת הקרקע, אבל היא היתה יחפה וכל צעד כאב לה. היא צפה במים ועצמה את עיניה, ודמתה לגופה.

הפירות הבשלים נתלו בענפים הגבוהים ביותר; וגם שם, נראו רק קומץ שחורים ליד המון לבנבנים ואדומים, שהיו קשים למגע. נכנסנו אל-תוך הסבך. הייתי גבוה ממנה; קטפתי כמה פירות סגלגלים. חלקם התפרקו בכף ידי וצבעו אותה. הגשתי לה אותם והיא הכניסה אותם לפה. נמצאתי עמוק בסבך הקוצני, שהצטופפו בתוכו גם סירה קוצנית וגם ברקנים וגדילנים ודרדרים, שרק מעטים מהם עוד שימרו את צבע פריחתם ורובם הצהיבו וקוציהם היו זקורים ומשוננים.

ראיתי שהבחינה בשריטה נוספת שנשרטתי בבטן, ושמחתי על כך שמחה גדולה.

תקפה אותי התרגשות עמוקה כשראיתי שאינה בודקת את הפירות שאני מעביר לה אלא משיטה אותם מיד אל-תוך שפתיה, שהתחילו להיצבע בסגול; וכשהעמיקה בסבך, והבחנתי בשריטה קטנה במעלה הירך שלה, ממש מתחת לקו בגד הים המלא, תקף אותי חשק אדיר לנשקה שם. דחפתי יד בלתי-זהירה אל תוך הקוצים וקטפתי עוד ועוד פטל קדוש.

מי היה מנחש שדווקא אותה אושיית רשתות חברתיות מופקרת תהיה זו שתעיר אותנו מהזייתנו ותקרא לנו לחזור? ואולי לא מתוך חשש של צניעות עשתה זאת, אלא מפני שגאיה התחילה לשחות לכיווננו. בחזרתנו השקטה אל המים דניאלה אפילו העירה משהו על אותם פירות מתוקים שאין כדוגמתם; לא אחזור על ההערה שלה. היא היתה מטופשת והעליבה אותי. רציתי שתשתוק ותצלול במהירות, כמוני, כדי להסיר את עסיס הפירות המסגיר מן הפנים. אבל היא השאירה אותו עליה והתבדחה על חשבונו, על חשבוני.

כששתי החברות התחילו לשחות חזרה ונשארנו שם אני ואהובתי, היא ריכזה בפנים שלי מבט חמור. לרגע חששתי שאשמתי גלויה לה; אלא שהיא טבלה את אצבעה בפיה ושלחה אותה אל פני, כדי להסיר כמה קשקשים שנשרו משיערי אל-תוך שפמי וזקני. אז הכניסה שתי ידיים לשערי ובחשה אותו כדי להוציא ממנו את הקשקשים. ואחרי זה צללנו שנינו, כדי להתנקות.

7