הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

הרצון להתיז גלונים של דאודורנט ברחבי האוטובוס או לרדת ממנו בתחנה הקרובה ולהקיא את נשמתה, לא הירפה מרותם במשך כל הנסיעה. אם לא יאתרו מה הבעיה ברכב שלה עד מחר, היא תהיה חייבת לשכור או לקנות אחר. מפתיע איך שנתיים עם רכב צמוד משכיחות לגמרי עשרים שנה לפחות של היסחבות בדרכים בתחבורה ציבורית. רותם הצליחה להחזיק מעמד עד לתחנה הקרובה למרפאה וכשירדה, ריחרחה את עצמה בעצבנות, בטוחה שריח הזיעה החמוצה של האישה המבוגרת בחולצת הפסים הרחבה שישבה לידה, דבק גם בה. הקרירות והשקט מעבר לדלת המרפאה והתמונות המוכרות של התינוקות המחייכים על קיר הכניסה הרגיעו אותה קצת. במסדרון, בדרכה לחדר הבדיקות, חלפה על פניה דסי ועידכנה שתוצאות הבדיקות שלה צפויות להתקבל מחר. רותם הבטיחה להיכנס אליה בבוקר. תהתה אם לדאוג או לשמוח לקראת השיחה הצפויה ביניהן.

אף אחת מהטכנאיות לא אהבה את משמרות אחר הצהרים העמוסות ואיכשהו יצא שרותם תמיד עשתה לפחות שלוש מהן בשבוע. לרוב, אחרי משמרת בוקר במרפאה שבמזרח העיר. חני קיבלה את פניה בכניסה לחדר הבדיקות מוכנה ליציאה, התיק על כתפיה והמבט המבוהל בעיניה. "השארתי לך הכול דלוק. יש כבר תור רציני. עוד לא שלוש אבל אני חייבת לרוץ למעון, בסדר?" בשבוע הראשון שבו עבדו יחד, רותם דאגה שמשהו קרה לבן או לבת של חני. אחר כך הבינה שזה המבט הרגיל שלה ושהיא תמיד ממהרת לצאת. כשפגשה פעם את בעלה של חני, חשבה שאולי גם היא הייתה מסגלת לעצמה את מבט העכבר המבוהל, לו הייתה חיה לצידו.

רותם החלה בשגרת התחלת המשמרת. בדקה שיש נייר במדפסת, ג'ל בבקבוק ונייר פרוש על המיטה, הדליקה את המכשיר ועמדה בגבה אל הדלת ופניה אל צג מכשיר האולטרסאונד כששמעה את הקול הדק המוכר ששאל "אני 204. אפשר להיכנס?" לא יאמן. עוד לא עברו חמישה חודשים מהפעם הקודמת. הכרטיס המגנטי שהונח על השולחן אישר את חששה. כשרותם הסתובבה, בחורה מספר 204 כבר שכבה על מיטת הבדיקה, השמלה הקיצית הקצרה שלה מופשלת כלפי מעלה וחושפת בטן צעירה, שזופה ושטוחה של תיכוניסטית. בת  שבע עשרה ושלושה חודשים, על פי הנתונים שמציג המחשב, ואחרי שתי הפלות בשליש הראשון בשל הריונות לא רצויים. "מה שלומך נופר? מה אנחנו בודקות הפעם?". "מאחר לי המחזור. כבר חודשיים. הרופאה אמרה שנבדוק אם יש הריון." רותם ניסתה להתמהמה. לדחות את רוע הגזירה לפחות בכמה דקות. אבל הדופק הופיע מיד. ברור לגמרי. עובר בריא בן שמונה שבועות לפחות. וזו היא שמדפיסה עכשיו את גזר דינו, היישר לוועדת ההפלות שתפסוק לו מיתה. "הרופאה צודקת. יש הריון. אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שלך אצלנו השנה ושאת כבר אחרי שתי הפלות. דיברו איתך על אמצעי מניעה?"                                                                                

"כן, אבל אני לא רוצה לשתות כדורים. אומרים שזה לא בריא. חשבתי שאני בימים בטוחים ושהוא לא… איך זה יכול להיות בכלל? עוד פעם?" רותם הביטה בנערה בזמן שתמונות העובר החלו לצאת מן המדפסת. מתחת לשיזוף הקייצי נראה היה שנופר מחווירה קצת. תנועותיה כשסידרה את השמלה, התיישבה ודחפה כפות רגליים צרות שציפורניהן צבועות לק כתום לתוך הכפכפים, היו איטיות וכבדות. "חמודה, לעשות שלוש הפלות בשנה זה הרבה פחות בריא מגלולות. את מבינה? בקצב הזה אולי לא תצליחי ללדת כשתרצי." העיניים הירוקות, המאופרות, שנתלו ברותם היו ריקות וחלולות. לפחות שתבכה. מה נסגר עם הבחורה הזו? ולמה היא תמיד מתגלגלת למשמרות שלי? "הנה. קחי את זה לד"ר לוין, הרופאה התורנית, ואני מתקשרת אליה שתכניס אותך מיד. רק תעמדי ליד הדלת והיא תקרא לך." נופר הינהנה, לקחה בידה את המעטפה ובה תמונות האולטרסאונד ויצאה מהחדר בנקישות כפכפים. מה את מבהילה אותה? נזפה רותם בעצמה כשהדלת נסגרה. מי אמר שאת תוכלי ללדת כשתרצי?  כשבמספר של חדר התורנים לא הייתה תשובה, נעלה רותם את חדר הבדיקות ועברה אליו דרך האגף האחורי. ד"ר לוין נשמעה מעבר לווילון, מבטיחה להריונית מבוהלת שיש דופק ותנועות והכל בסדר, אין שום סיבה לדאגה והיא יכולה כבר להתלבש ולצאת.

"דוקטור. יש אצלי מקרה דחוף. תוכלי לצאת רגע?" רותם כבר ידעה לזהות את קמט הדאגה הקטן במצח והריכוז המוחלט בעיניה של ד"ר אורנה לוין, כשהייתה מזעיקה אותה לחדר הבדיקות לאבחון ממצאים בעייתים. "זו הגברת עם הטריזומיה ששלחתי? לבוא לראות?" "לא. זה משהו אחר לגמרי. העובר דווקא תקין הבעיה זו האימא. בת שבע עשרה, לא נשואה, בהריון שלישי אחרי שתי הפלות יזומות. תראי מה אפשר לעשות איתה ושתעבור גם אצל חיה העובדת הסוציאלית. בסדר? אני חייבת לרוץ. יש תור מטורף. היא כאן מעבר לדלת. מחכה לך. רק רציתי שתקראי לה שלא תברח לנו." הקמט המודאג במצחה של ד"ר לוין העמיק. נראה שבטריזומיות היא מבינה קצת יותר. אבל רותם מיהרה לחזור אל חדר הבדיקות, פתחה את הדלת ולחצה על כפתור העברת התורות. מספר 205 נכנסה. מלווה באיש שלה שנראה נרגש מאוד ומתוח. ורד ישי. בת 30. הריון ראשון. "הנה הראש. הנה רגל ימין ויד, בטן. אני אפילו מזהה שזו בת. הכל נראה תקין אבל תיגשו להראות את התוצאה לרופאה. ושיהיה בהצלחה. בת בכורה זה מעולה! 206 בבקשה. "

זיכרון הימים שבהם אימא שלה התגאתה בה, היטשטש עם השנים. כל תקופת התיכון והשירות הייתה אימא מצמידה אותה אליה באירועים משפחתיים ומתעקשת להציג אותה בפני קרובים רחוקים וחברים ותיקים. "אתם מכירים את רותם? כן. היא הבכורה שלנו." כשהייתה מסתלקת משם במבוכה שמעה את אימה מרעימה בלחישה אל הקרובה או החברה שרותם שלה לא רק יפה אלא גם תלמידה מצטיינת ומדריכה בבני עקיבא ומתנדבת ב"שלווה" ובטח שהיא לא אוהבת כשמדברים עליה ככה, אבל לאימא מותר קצת להשוויץ לא?

"אולי יש לכם מישהו בשביל רותם, הבכורה שלי? היא כזו בחורה מצוינת. באמת, גם אני לא מבינה איך הגיעה לגיל כזה בלי חתן!" –  עם חלוף השנים, והבחורים, נהיה זה משפט הפתיחה הקבוע של אימא שלה. "מה פתאום בררנית? היא פשוט בחורה איכותית. גם את במקומה לא היית יוצאת עם כל אחד שמציעים לך אם היית יפה, חכמה ויכולה לבחור לעצמך את הטופ." שמעה אותה פעם רותם נוזפת באחת החברות שלה, במילים שאת היפוכן המוחלט השמיעה לרותם עצמה מאוחר יותר באותו ערב.

"אימא שלך לא צריכה להיות שיקול בהחלטה שלך," הכריזה קרן, גיסתה של רותם, בשיחתן אמש. "את מכירה אותה. בקלות רבה היא תתרגל לספר לכולם על רותם הבכורה שלה, שהיא אימא יחידנית ותדגיש שבטח שהם גאים בך ועוזרים לך וכמה שאת אמיצה! ואיזו אימא נהדרת שאת! אותה את ממש לא צריכה להכניס לשיקולים של כן או לא. רק את עצמך!". ורותם יכלה לשמוע את אימא שלה בוכה לאבא על הילדה המסכנה של רותם שצריכה לגדול ככה כמו יתומה ואומרת שוב, כמו תמיד, שהיא לא מבינה איך זה שמכל הבחורים המצוינים שהציעו לה, רותם לא הצליחה להחזיק קשר משמעותי עם אף אחד.        

חמש וחצי שעות לאחר מכן, כשמספר 290 יצאה ורותם מילאה מחדש את המדפסת למשמרת של שמונה בבוקר, הציצה דסי לחדר הבדיקות. היא התענינה בשלום הרכב של רותם והציעה לקחת אותה טרמפ הביתה. בירידה לחניון הכריזה רותם שאם לא הייתה גמורה מעייפות אחרי שתי משמרות רצופות לא הייתה נרדמת הלילה כי כזו משמרת מהגיהנום לא הייתה מזמן. סיפרה שאחרי נופר, עם הכפכפים והלק הכתום, נכנסו אליה עוד שלוש נשים בדרך להפסקות הריון: טריזומיה 13, תסמונת דאון ועוד רווקה, דווקא לא כזו צעירה, שבכתה לאורך כל הבדיקה וכשיצאה דיברה בטלפון עם מישהי על האפס הזה שחשב שהיא תשמור את ההריון ותתחתן איתו. דסי נזכרה בבוקר ההוא, ממש בתחילת ההתמחות שלה, כשלמרפאת הפוריות נכנסה פונדקאית עם תאומים בשבוע עשרים שהפסיקה להרגיש תנועות. זעקות השבר של ההורים הביולוגיים והמבט המוזר, ספק צער ספק הקלה, בעיניה של הפונדקאית, כשנאלצו לבשר להם שלשני העוברים אין דופק, ליוו אותה עוד ימים רבים לאחר מכן. דסי התיישבה ליד ההגה, דחפה את המושב אחורנית וסידרה את המטפחת שלה מול מראת הרכב. "להריון שלך בטח לא עוזר לראות ולשמוע סיפורים כאלה כל היום." ציינה רותם , וידיה של דסי עברו מהמטפחת אל בטנה התחתונה התופחת. היא שיפשפה אותה לאט בצידיה ואמרה בשקט שיש נשים שיושבות אצלה במרפאה והיא באמת לא מעזה לקום מולן מהכיסא.

בחמש עשרה דקות הנסיעה עד לדירה של רותם שידרו בגלגל"צ מצעד שירים משנות השמונים ורותם הצטרפה לשירה כדי לא להמשיך לדבר על משמרת אחר הצהריים שהסתיימה או על הפגישה שקבעו לעצמן למחר. בכניסה לבניין שלה פגשה את בני הזוג מהקומה הראשונה, שחלון חדר השינה שלהם מתחת לחלון חדרה. הם היו לבושים בהידור. ריח שמפו עדין ובושם נשאר בחלל הכניסה לבניין כשיצאו ממנו לחניה. בדרכה לדירתה שבקומה השנייה שמעה מעבר לדלת הדירה שלהם בכי תינוק וקול נערה צעירה שניסתה להרגיע אותו.  

כמדי ערב בחודשיים האחרונים, נזקקה לדקה בכניסה לדירתה כדי להיזכר שדולצ'ינה שלה איננה והיא לא תרד ממקום רבצה על הספה ותשמיע יבבת יופי-שבאת-באמת-מלאי-את-קערת-האוכל-שלי! במראה הגדולה שבסלון סקרה רותם את פניה. הקמטוטים שבצידי העיניים ומעל השפה העליונה נראו רק כשחייכה, או בתמונות לא מוצלחות. קצת איפור בסיסי הספיק כדי לטשטש אותם. שתי קווצות התלתלים המאפירות הזכירו לה לקבוע תור לצביעה בימים הקרובים. מה יהיה איתי? מולי יהיה לדסי אומץ לקום מחר כשתעדכן אותי בממצאיה לגבי הביציות המזדקנות שלי? היא עיסתה את עצמות הצוואר והשכמות שלה מבעד למפתח החולצה הסגולה ואת בטנה המוצקה ברווח שבין גופה למכנסי הג'ינס. אז ככה זה יקרה בסוף? בדיקות, מבחנות, רופאים, ידיים זרות וקרות. 

כמדי ערב, מול מסך המחשב הפתוח באתר ההיכרויות, הופתעה רותם מהיכולת שלה לקוות, לפתח ציפיות, אפילו להתאהב לפעמים, עדיין. ואז שוב לכבות, לדעוך, להתאכזב. כל המטפלים, המאמנות והיועצות תהו גם הם איך סטו החיים שלה למחוזות שבחורות כמותה לא אמורות להימצא בהם בכלל.

הרבה שנים האשימה את אוריאל.                                               

 באותו בוקר שישי שבו התרחשה התאונה החליטה שהערב, סוף סוף זה יקרה. היא תגיד לו שהם היו ידידים מספיק זמן ואם הוא בעניין היא תשמח לצאת איתו לדייט של ממש, כבר במוצ"ש הקרוב. הוא היה מסמיק כולו, אבל אומר שגם הוא חושב על זה הרבה זמן רק שלא היה לו אומץ וכל הכבוד לה שסוף סוף היא יזמה ולא חיכתה לו כי אם זה היה תלוי בו מי יודע מתי. שניהם היו צוחקים ויוצאים במוצאי שבת לגלידה או לטיילת ארמון הנציב או לסרט אם היה משהו מצויר או ממש נקי, שאפילו זוג דוסים כמותם יכול לראות. הפקות גרנדיוזיות להצעות נישואין עוד לא היו באופנה, אז אחרי כמה חודשים הם היו נוסעים עם ערכת קפה ומחצלת למעיין בסביבה ומדברים על חתונה. באותו קיץ, חמישה שישה חודשים מאוחר יותר הם היו מתחתנים. בגיל 21 או 22 היא כבר הייתה הופכת לאימא ומספיקה עד גיל 40 שישה או שבעה או שמונה ילדים בהפרשים נוחים. אוריאל היה נשאר עוד שנתיים שלוש בישיבה ואז לומד משפטים או מנהל עסקים והיא הייתה נעשית רופאה או ביולוגית או מרפאה בעיסוק אבל הם היו ממשיכים ללמוד יחד גמרא בלילות שבת. ביום הנישואין העשרים שלהם, על מנת קנלוני במסעדה ברובע היהודי ברומא, היו נזכרים באותו ליל שבת בדרך חזרה מהסניף. תוהים לעצמם כמה זמן עוד היו מצליחים להישאר רק חברים טובים עם כל המתח שמילא את מרחב אי הנגיעה שביניהם.

בהלוויה, מתחת לעפר שכיסה את הארון הצבאי שבו נטמן אוריאל, נקברו גם כל התכנונים של רותם לעשרים השנים הבאות. אף אחד מהאנשים שהכירו אותה לאחר מכן או מעשרות הבחורים שיצאו איתה, לא שמע עליו. כי לספר על אוריאל היה גם להיזכר בכל הפעמים שהלכו יחד הביתה אחרי ישיבת צוות והיא קיוותה שהוא יעשה את הסיבוב כדי ללוות אותה ממש עד הכניסה לבניין אבל תמיד בצומת, היה אומר לה בגסות בייניש"ית שהיא לא נראית לו פחדנית אז בטח לא אכפת לה ללכת מכאן לבד.

לספר עליו היה לחזור לאותה צומת ולאותו ליל שבת ולהבין שלולא התאונה, יש סיכוי גדול שהוא היה אומר לה שלא מתאים לו קשר עכשיו כי הוא רק בשיעור ב'. היא הייתה מאמינה לו ומחכה ואז שומעת אחרי כמה חודשים שהוא התארס למישהי מהיישוב שבו נמצאת הישיבה שלו והלב שלה היה נשבר.

חודש אחרי התאונה ביטלה את ההרשמה שלה למדרשה. רצתה ללמוד משהו כמה שיותר פרקטי ושוש השכנה המליצה על טכנאות רפואית. הרבה גבות הורמו ותהיות נתהו על הבגרות הגבוהה שלה שככה מתבזבזת. שלוש שנים לאחר מכן התחילה לעבוד במרכז בריאות האישה וגם במרפאה שבמזרח העיר. משמרות כפולות בדרך כלל. עשר שנים והמון משמרות לאחר מכן, הצליחה לקנות בכוחות עצמה דירה קטנה בשכונה לא יקרה ולשפץ אותה. הדירה המעוצבת הייתה מלאה ברוחות הרפאים של החיים שרותם תיכננה לעצמה. סביב השולחן, במקום כסאות הבר הצבעוניים, ראתה כיסאות פינת אוכל חומים ישנים וביניהם גם כיסא תינוק גבוה עם מגש אוכל מלוכלך בשאריות מחית גזר. בכיור הריק והמצוחצח הופיעו מולה מדי בוקר צלחות קורנפלקס מלאות עד מחציתן ושלוליות חלב. בפינת הסלון, במקום סל המגזינים שנשאר מסודר מאז שבת, הצליחה לראות לפעמים שידת משחקים עולה על גדותיה וכדורגל או כדורסל משומש מתגלגל או מקפץ מתוכה. מפריע למנוחת השכנים.

בשנים הראשונות הגיעה מדי חורף לאזכרה לאוריאל. עם הזמן, הפורום הזוכר נהיה משפחתי ומצומצם מדי. התלחשויות מאחורי גבה של הרווקה המזדקנת שהייתה כעת רותם, היו לה מספיק גם במקומות אחרים והיא הפסיקה לבוא. כשדסי סיימה את ההתמחות והתחילה לעבוד לצידה במרפאת הנשים, לקח להן כמה ימים להבין שהן מכירות משם. התאונה התרחשה חודש לפני בת המצווה של דסי, אחותו הקטנה של אוריאל. לדסי לא היו הרבה זכרונות מאותה תקופה ואת אלו שהיו העדיפה למחוק. רותם, כמו שאר חברי השבט של אוריאל, נראו לה אז גדולים ומרוחקים. שנים אחר כך, כששמו של אוריאל עלה ביניהן, באחת השיחות במרפאה, דסי נעצה פתאום מבט ברותם ושאלה אם היה ביניהם משהו. רותם מיהרה להכחיש. "נראה לך שהייתי מסתדרת עם דוס כמוהו? למרות שאם הוא היה חי היום ועדיין רווק אני בטוחה שהיו מנסים לשכנע אותי לצאת איתו. בתקופה יבשה במיוחד, אולי אפילו הייתי מסכימה."   

במעמקי ארון הבגדים בחדר השינה של רותם, הוטמנו תיק טלית רקום ובתוכו טלית מעוטרת פסים לבנים ופתיל תכלת קשור בקצותיה. רינה, החברה של אמא, שיכנעה אותן לקנות את הטלית כשמלאו לרותם  עשרים ושמונה. שתדעי, הבטיחה רינה, שזו סגולה בדוקה למציאת חתן. במיטה הזוגית שבמרכז החדר, שכב, רוב הלילות, גם חתן הרפאים המיועד לה. לפעמים ראתה לרגע את פניו, מעל ספלי קפה או תה בלובי של מלון, מעבר לפרוסת עוגת גבינה במסעדה חלבית במרכז העיר. פעם הוא היה ג'ינגי אדום פנים עם עיניים טובות. היא דמיינה אותו מטפל במסירות בתינוקות האדמוניים שיוולדו להם, אבל התחלחלה מהמחשבה על הזרועות הרכות והמנומשות שלו נכרכות סביב כתפיה ועל אצבעותיו הלבנות השמנמנות מלטפות את שערה. בערב אחר, היו לו פנים נעימות, שזופות, וכתפיים רחבות, שהיא דמיינה את עצמה בקלות משעינה עליהן את ראשה ונרדמת לצידן. אבל בעיניים הכהות שלו, המוצלות בריסים ארוכים חלף כעס או קנאה או חוסר סבלנות כשתיארה לו את סדר יומה העמוס וסיפרה כבדרך אגב איך קנתה את הדירה שלה לפני שהמחירים באיזור הזה של העיר עלו. והיה גם הבחור עגול הפנים, עם השיער המקליש והכרס הקטנה. "את יודעת שזה בדיוק מה שמפריע לי בגברים, למה הצעת לי אותו בכלל ?" כעסה אחר כך על אחותה. אבל משהו בדרך שבה סידר את משקפיו והטון הרך של דיבורו כשסיפר על ספר הפילוסופיה שהוא עורך, הזכירו לה פתאום את מבטו ואת טון דיבורו של אוריאל.

הבזק המחשבה שככה אולי היה אוריאל נראה היום נדלק בתוכה לרגע ונעלם מיד כשלגם הבחור בקולניות מכוס התה המתקרר, שאת הידית הדקה שלה אחז בין אצבעותיו.      

לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה, שוב חלמה על תינוקות. בחלומה שכבה על מיטת הבדיקות שלה במרפאה וערכה לעצמה בדיקת אולטרסאונד, ותוך כדי הבדיקה חשה רטיבות חמימה בין רגליה וגוף חלקלק של תינוק בקע מתוכה, כחול ובוכה. הבכי המשיך להישמע באוזניה חזק ומטריד, גם כאשר התיישבה בבהלה במיטה, ערה לגמרי. רק כשזיהתה את הקול המוכר של השכנה מן הקומה הראשונה לוחשת לתינוקה מילות הרגעה, הצליחה להירדם בחזרה. 

למחרת ניצלה רותם חצי שעה שהתפנתה לה כדי להיכנס אל משרדה של דסי במרפאת הפוריות. דסי קמה לקראתה בשמחה, שוב משפשפת באיטיות את צידי בטנה. "זה כלום. קצת כאבי שרירים בצד. לא משהו מיוחד." מיהרה להרגיע. מטפחת טורקיז כיסתה הבוקר את שיערה, משאירה שני משולשי שיער בהיר גלויים מעל מצחה. שמלתה המודפסת בדוגמה גיאומטרית טישטשה בטן בינונית של שבוע עשרים ושמונה. לפני שבועיים, כשרוני, אחותה הצעירה של רותם, באה לבדיקה במרפאה, היא התרגשה לפגוש שם את דסי, שלמדה איתה ביסודי. אחר כך התפעלה או התקנאה באוזני רותם, איך דסי הזו נראית כל כך טוב אחרי שתי לידות ועוד כשהיא עובדת כל כך קשה.

"נכון לעכשיו, יש לך מספיק ביציות ואפילו במצב טוב יחסית," הסבירה דסי בסבלנות, "אבל אם נחכה עוד כמה חודשים הביציות יזדקנו, הסיכונים יגדלו והסיכויים יפחתו, את יודעת." ואז, בצעד לא הכי מקצועי, הניחה את כף ידה על כף ידה של רותם, שהייתה מונחת על השולחן ביניהן, אוחזת בדף תוצאות הבדיקות. "יהיה בסדר רותם. לא תעברי את זה לבד. אני איתך כאן. תיכנסי לדפנה שתסביר לך איך בוחרים תורם. אולי נצליח כבר בהזרעה. אם לא ילך אחרי שני ניסיונות תקבעי תור לשאיבה. אבל תצטרכי להזדרז את יודעת. אחרת נמשיך רק אחרי שאחזור מחופשת הלידה או שתלכי לברנשטיין."    דסי חיקתה את המבטא הרוסי של הקולגה שלה, שקולו נשמע מעבר לקיר נוזף באחת האחיות, על שלא הביאה לו את הבדיקות הנכונות. רותם שלפה טישו מתוך הקופסה המהודרת שניצבה על השולחן, ניגבה את עיניה וצחקה.

אחרי ההפסקה, המטופלת הבאה שלה הייתה רחל הלפרין. בת 44, מביתר. אחד עשר ילדים בבית ואפילו נכד וגם שתי הפלות ברקע. היא באה כי המחזור לא מגיע כבר כמה חודשים והיא חשבה שזהו, נגמר, היא זקנה מדי, אבל שמחה לגלות או אולי התאכזבה, רותם לא הצליחה להכריע, שזה ההריון השנים עשר שלה. אחריה נכנסה גלית שטרית, בת 37, בהריון רביעי תקין. אחריה, נכנסה איילת אורגד, בת 26, שגילתה שהיא בשבוע העשירי של הריון תקין לגמרי חצי שנה אחרי החתונה ושבוע אחרי שקיבלה גט. אחריהן, הובהלה על כיסא גלגלים מחדר המיון נופר.

רותם זיהתה מיד את הלק הכתום על הבהונות. נופר עדיין הייתה מטושטשת וחלשה מכמות גדולה מדי של כדורי אקמול שבלעה ומשטיפת הקיבה שעברה. מיד כשהופעל מכשיר האוטלרסאונד, נאלצה רותם לבשר לה ולחיה העובדת הסוציאלית שהוזעקה ללוות אותה, שהעובר שרד גם את הניסיון האובדני.

לא רק גליל הבדיקה ובקבוק הג'ל נגמרו לה בסוף אותה משמרת, אלא גם שתי חבילות טישו.         

כשהטלפון צילצל רותם הייתה בטוחה שדסי מתקשרת בעניין שלשמו התכנסו שתיהן הבוקר והתעלמה. לא מצאה בעצמה כוחות נפש אחרי הבוקר הקשה שסוף סוף הסתיים.

בדרכה החוצה, ממהרת למשמרת הבאה במרפאה שבמזרח העיר, הזעיקה אותה יעל המזכירה למשרד של דסי. דלת המשרד הייתה פתוחה ודסי שכבה על הרצפה מאחוריה, כאילו ניסתה להגיע לדלת ולא הספיקה. דוקטור ברנשטיין נכנס בריצה ממשרדו הסמוך וצעק לאחיות להזעיק צוות לניתוח חירום כי דסי חסרת הכרה, הבטן שלה קשה והוא לא מוצא דופק. אחרי שהשכיבו את דסי על האלונקה ודהרו איתה לחדר ניתוח, צלצל הטלפון הנייד מתוך התיק הסגול שלה שהיה תלוי בכניסה. שמו של שחר הבהב על הצג. השעה כבר הייתה שלוש וחצי ורותם נזכרה שבימי שני דסי יוצאת מוקדם. "שחר זו רותם, הטכנאית מהמרפאה של דסי. אתה בנהיגה נכון? כי דסי לא נמצאת כאן עכשיו. הזעיקו אותה לניתוח. היא בדיוק ביקשה ממני להתקשר אליך שתוציא את הילדים כי היא לא תספיק. בסדר? ותתקשר כשתגיע הביתה. הטלפון שלה אצלי בינתיים. כן." כשניתקה את השיחה דימתה לשמוע נשיפת כעס בקולו וקיוותה שהוא לא הבחין ברעד שבקולה ושהבשורה תיוודע לו רק אחרי שיגיע הביתה בשלום. 

באותו ערב, עם תום המשמרת השנייה, עלתה רותם לבקר את דסי במחלקת נשים. יעל המזכירה עידכנה אותה שדסי עברה היפרדות שליה פתאומית. העובר שלה לא שרד אבל היא יצאה מכלל סכנה.  בכניסה לחדר הבחינה בגבר צעיר יושב לצד המיטה בגבו אליה והתלבטה אם להיכנס. דסי לא הירבתה לספר על שחר או להראות תמונות שלו ושל שני ילדיהם. כמו רבים אחרים גם היא הלכה על קצות אצבעותיה ליד רותם בכל מה שקשור לסיפורי זוגיות, הריונות וילדים. רותם רק ידעה שהוא מורה לגיטרה ומטפל במוסיקה ושהם הכירו עוד בתיכון, במחנה של אחים שכולים. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אדומה, כשהתקרבה הבחינה בצדודית פניו החדה וברעמת שיער שחורה וסמיכה שכיפה קטנה נבלעת בתוכה.  נרתיק הגיטרה שלו נשען על הקיר בכניסה לחדר. הוא נראה צעיר כל כך. איכשהו חשבה שבן הזוג של ד"ר דסי אדרת יראה אחרת. צינור שקוף הזרים באיטיות נוזל לתוך זרועה הדקה של דסי. רותם שמעה אותה לוחשת בהכרה מעורפלת: "היו לי את כל הסימנים ולא התייחסתי. אשמתי. איפה הילדים." כף ידו ארוכת האצבעות של שחר ליטפה את זרועה ואת פניה. היא שמעה אותו לוחש: "די ד"ר דסי. את לא בעבודה עכשיו. את תהיי בסדר, הילדים עם אימא שלי, אין לך מה לדאוג."

רותם יצאה בשקט מן החדר. אולי מחר דסי תרגיש טוב יותר. עדיף לבוא מחר. במדרגות הנעות חלף על פניה גבר מוכר. גבוה, ממושקף, עם סנטר חד. אישה הרה נשענה על זרועו. כשהם התרחקו נזכרה שיצאה איתו כמה פעמים. היה נדמה לה ששמו אבנר אבל היא לא הצליחה להיזכר למה ואיך זה נגמר. אומרים שהרבה מתורמי הזרע הם סטודנטים לרפואה או רופאים צעירים, נזכרה. עכשיו פסעה לאט במסדרונות בית החולים ובחנה גברים בחלוקים לבנים שחלפו על פניה. ניסתה לזכור גובה, משקל, מבנה גוף, צבע שיער וצבע עיניים. תהתה אם הופיעו שם במאגר של בנק הזרע גם תחביבים, מגע העור ואורך האצבעות.

את יחסי האהבה–דחייה למדתי משריקי.

כל פעם שהציבו אותנו יחד במחסום מול הקסבה בחברון עבר בי, בו זמנית, גל מהיר של התרגשות ואז גל מהיר של בהלה.

כשעמדנו שם, בזמן שפנסים הציתו חולדות שזינקו באוויר ופירות תססו מתחת לדוכנים מכתמי פיח הוא סיפר לי על מקום שנקרא "דינמו דבש", כולם שם היו עירומים, לפחות בראש שלי, מזיעים, חלקים, נכנסים האחד לתוך השני שוב ושוב, בוהקים משמן מבושם.

ביבשת ההיא דיברו בקולות גבוהים, מחצו את פירות העולם וליקקו את האצבעות.

לפעמים עמד לי, ככה, מול הסמטאות הריקות, מול כתובות הגרפיטי שאיחלו מוות לערבים או מוות ליהודים, בקיצור, כולם רצחו האחד את השני כשאני עמדתי מול אחת הדמויות שיצאו מ"דינמו דבש", בחורה בשיער אדום, גופיית רשת, עגיל שחור בגבה, מכנסוני עור, היא התקרבה אלי וליטפה את הפנים החיוורות, את הבשר הבתולי שלי, הדם התעבה בתוכי, כבדות שלא ידעתי קודם לכן הצמידה אותי לאדמה, ידעתי לפתע שיש עולם אחר, ושאני חייב להגיע אליו.

שמרנו שם שמונה-שמונה, בשלב כלשהו כבר לא ידענו מה היום בשבוע, מתי ירד הלילה או יעלה הבוקר, מטורפים מחוסר שינה הסתובבנו ברחבי המוצב, לוחצים כדורי עופרת למחסנית, זורקים באוויר רימוני רסס ותופסים אותם בשנייה האחרונה, עוצמים את העיניים ומדמיינים נערות רחוקות, הן המתינו לנו שנשוב משדה הקרב, מבקשות לנחם את האיברים שנהיו דומים למתכת שפרקנו אל השמיים הריקים של חברון ואז בחדרי שירותים מדפי ריח כלור ועמוסים בכתובות זימה.

באותו לילה שמרנו שוב יחד.

נראה לי ששריקי אהב את הציוות הזה, נהנה לראות נער דתי שעולה בו אדמומיות, שמתחיל לגמגם, שהעיניים שלו נפערות ואפשר לראות בהן אוקיינוס בשעת סערה, עולם פראי שפרץ לפתע, ובעוצמה.

ירדנו בדרך לעמדה ברחוב השוהדה, שכונת אבו סננה עמדה על הגבעה שמולנו והבעירה אלפי עיני חשמל זוממות, היה אחרי חצות ומולנו צעד ברחוב הריק בחור עטוף בטלית, בעל זקן ארוך ומוכתם ניקוטין, אוחז גיטרה ושר, הוא הגיע ממערת המכפלה. אחד האבות שקם מקברו ויצא למסע לעבר כנען.

כול הישוב היהודי שסביבנו שיחק במיומנות בספר של סטיבנסון שקראתי בתיכון, בבוקר הגיעו אלינו חבורות ילדים בחולצות עם חורים ופאות והגישו לנו קפה חם, עוגיות וסנדוויצ'ים. המבוגרים, נשים בכיסויי ראש צבעוניים ורזון מדאיג שהנהיגו כנופיות אין סופיות של ילדים, וגברים חסונים וממעטי דיבור הגיעו בלילות עם הקפה והעוגות, אבל הפנים הרכות שלהם נשברו בחגים, בפורים, בימי שישי, לפתע האדימו, קיללו והנחיתו אגרופים על כל מה שסביבם, עיוותו את פניהם כשקיללו את הפלסטינים, הבנות הצעירות משכו בבגדי הנשים הפלסטיניות ואלו החזירו להן, הבנים ירקו זה על זה. חגיגה שלמה.

שנינו נשענו על קוביות הבטון, נותנים למשקל האֵם-16 לנוח על המחסום.

"נו, יצאת ביום שישי?" שאלתי אותו ברעד גלוי, הדם התחיל לזרום ללחיים, ואז ירד לקרקעית הבטן, בלי לשים לב ליטפתי את הבטון המחוספס.

"מה נראה לך, נער גבעות? לא ישבתי לעשות קידוש, זה בטוח".

ואז הוא השתתק, זה מה שתמיד עשה, האינקוויזיטור הקטן משכונת התקווה.

"ומה היה?" השאלה הדהדה כמו תחינה, הייתי על בירכיי מצפה לאור שיגיע מהמילים שלו אבל מי שנהנה לענות פעם אחת ייהנה מזה גם לילה שלם, ושריקי שתק.

כנופיית ילדים פשטה עלינו, אחרי שהניחו את הקפה התחילו האצבעות שלהם לזחול בעקבות הנשק: מגרש המשחקים הגדול ביותר בשכונת אברהם אבינו היה מורכב מרובי אם-16, מטולי רימונים ורובי צלפים.

מידי פעם מצאו הילדים לוחם מבולבל מעייפות והניחו את ידיהם על הנשק שלו, העיניים שלהם בערו מאושר, אולי ככה הרגישו בטוחים לרגע, מי יודע, בין הצלפים מאבו סנינה לקרבות הרחוב בבית הקברות המוסלמי ורחוב השוהדה, להפגנות על שלמות הארץ ולמאבק התמידי עם סוחרי הקסבה, אולי המגע עם מחסנית כדורים הרגיע את הלב הקטן והמפוחד שלהם.

כשהילדים הלכו התחילו תמיד השעות הארוכות והריקות שלנו.

אחרי ארבע שעות סיימת להפשיט כל נערה שאי פעם ראית בסניף התנועה, אחרי חמש שעות כבשת שער במונדיאל, ביקרת ביבשות שבהן גברים במסכות רקדו מסביב לדם. ואז, אחרי שש שעות, התחיל להיות מסוכן.

הפחד משתחל בקלות אל המקומות שהדמיון מפסיק להגן עליהם. יורים עליך, יד מתרוממת עם סכין, חמור זקן נושא על גבו השבור מטען נפץ. אז גם מתחילה ההתעללות, ההידרדרות המוסרית, חוסר האכפתיות המוחלט. הכי גרועים, להפתעתי, היו דווקא הקיבוצניקים. לא היו להם גבולות, אולי לא בקיבוץ ובטוח לא בעמדות. "לך תביא לי פלאפל", היה מחיר מצוי למעבר, אבל גם התפשטות, עמידה בשמש או רמז שתחנונים מוגזמים ונטולי כבוד יועילו להמשך התנועה.

נותרנו לבדנו ושריקי התחיל לדבר, שיעמם לו והמילים באוויר לבדן נותרו סימן לחיים, אפשרות של תנועה, התגברות על בטונדות ועכברושים וחולדות עיוורות שפגעו האחת בשנייה וזינקו עד לגובה העיניים. הוא דיבר בלי הפסקה, כמעט כאילו לא הייתי שם כלל, מדבר לעצמו, מציל את עצמו מהשמירה בכניסה לקסבה של חברון בעזרת העלאה של מחזה מרהיב מן הדימיון.

הוא ושני חברים שלו יצאו יחד משכונת התקווה, שם גרו, בהתחלה נסעו לים.

הנוף של הים מעניק לכל מעשה תפאורה דרמתית, גם לוודקה ששתו על הסלעים, לג'וינט שהעבירו שם, לסיפורי הגבורה שלהם מהשירות. על הסלעים עצר שריקי מחבל מהג'יהאד שעמד לצאת לפיגוע התאבדות בירושלים. הסיפור הזה העניק לו ביטחון גם במועדון, מוזיקת טכנו הרעידה את החלל החשוך והלוחם האמיץ ניגש לכל בחורה בטווח הראייה, אכזבות בזו אחר זו נמהלו באלכוהול, שריקי היה מסוחרר מההתרגשות שבניסיון והצניחה שבכישלון והסתובב לבד, כושל מידי פעם על רחבת הריקודים, מניף את ידיו לאות ניצחון וקופץ במקום.

שם, כשהגוף הסתחרר, עלו בו מראות מהמחסום, הילדים שמלטפים רובי אם-16, הפלסטינים שהביטו בו בזעם, המתפללים שנכנסים למערה, השטיחים במסגד והפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת, המסדרים במוצב, עליית המשמר, החלומות בלילה.

הוא צעק בעודו רוקד, אבל החברים שלו חשבו שהוא נכנס לקצב וקפצו סביבו בהתרגשות, "יאללה אחי," צעק לו עמוסי, "יאללה אחי, בלאגן," צעק לו גם בני.

זה, כמובן, לא מה שהוא סיפר לי, לא, לא, על כישלונות אף אחד לא חוזר, לספר אנחנו יודעים רק איך העולם ליטף אותנו. והעולם ליטף אותו בסיפור – הבחורה שהתחיל אתה לקחה אותו לדירה שלה בדיזנגוף, סטודנטית לתיאטרון, מאלו שעוצרות את הסקס כדי לעשן משהו.  

שריקי תיאר את הגוף שלה, את החזה הקטן והאגן הרזה, את הרגליים הארוכות ואת השיער הבלונדיני הקצר, תיאר, והמשיך לתאר כשראה איך אני מתחיל לפתוח את הפה, איך אני בולע רוק, איך הגוף שלי מפסיק לזוז ונשתל במקום. דיבר לאט יותר ויותר, מתאר איך הוא מלקק לה את החזה ויורד לבטן, איך הוא מוצא בלשון את איבר המין שלה ואיך היא פולטת לאוויר גניחות קטנות שהולכות וגוברות עד שהן נהיות לצעקות.

כמה אבנים נחבטו על רצפת השוק והעירו אותי, מה זה החרא הזה עכשיו לחשתי, מביט בשריקי בעיניים קרועות.

עמד לי, פעימות קטנות עלו מהחלציים שלי, מתיקות משונה סיבכה לי את האצבעות שהתהדקו על ההדק.

כמה דקות לא נשמע שום קול נוסף. התחננתי שימשיך, מבקש לחזור לאותה כבדות שמעלימה ברגע את התפאורה שעמדנו בה, אבל שריקי כבר ישב על הבטונדה, מובס לגמרי, חסר כוח, מפשפש בידו בחמגשית שהביאו לנו לפני שלוש שעות – חביתה קרה, ירקות חתוכים וקוטג'. הוא לא אכל, הוא העביר את הזמן.

התקרבתי אליו וביקשתי שוב, "בחייאת, בן אדם, מה בסוף קרה איתה?"

"מה אתה חושב?" הוא זינק מהבטונדה, "מה כבר קורא לך עם כוסית כזאת? מה כבר יכול לקרות? אתה מטומטם או מה, אין לך כלום במוח?"

שריקי התקדם בקסבה וכיוון את הנשק שלו קדימה, משחק את אותה תמונה נצחית ששבנו וראינו במאה אלף סרטים, הגיבור בדרך לעימות, עייף ומלוכלך, אבל צודק.

שוב נשמע רעש, ואז קול ברור של צעדים. הבטנו אחד על השני בהפתעה, ואז היא התחלפה בחרדה. מה פתאום צעדים בקסבה בשלוש לפנות בוקר? כל דבר שהתרחש בלילה בעיר הזו היה הזוי ומסוכן.

הצעדים הלכו והתקרבו. הנשק, שהיה על הצוואר שלנו כל הזמן, שירינו בו וששימנו אותו כל יום ושישנו אתו מתחת לכרית ושקמנו אתו למסדר, הנשק שקיבלנו בטקס שבו צעקנו שבועה מול אבני הכותל המוארות באור נוצץ ובהיר, הנשק הזה, מעולם לא השתמשנו בו עד אז בשטח, לא ירינו על אף אחד עדיין, ובתוכנו קיוונו שזה גם לא יקרה, למרות שבשיחות בפלוגה כולם רצו לאש בהתלהבות.

הוא הפחיד אותנו, זו האמת, הכוח שאצור בו. לא היה אחד שלא הצמיד אותו בדמיון לרקה בזמן שעמד שמונה שעות בשמירה, לא דיכאון, לא טראומה, לפעמים רק שעשוע בכוח הזה שנח בידיים שלנו, היופי האצור בהתפוצצות, בזינוק האש, הבקע העצום בשעמום שאחז בנו, היינו זקוקים למשהו שימלט אותנו מהבטון, והנשק, נשר המתכת שבידינו, נצץ מאפשרות.

הצעדים התקרבו עוד, שריקי התקרב אלי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, כמעט כאילו היו המשך הנשימות של הסטודנטית לתיאטרון, חום גופו היה חום גופה, לרגע לא ידעתי איפה אני, אבל אז נשמעו הצעדים שוב והוא הופיע מקצה הסמטה, מתקרב לעברנו.

חברון הייתה חממה למטורפים, האוויר שנפלט ממערת המכפלה כיסה כמו ענן מפויח את כל העיר. ריקודים ברחוב, צעקות, אישונים מוגדלים, דם ששטף את האישונים הללו, המאבק היה בחוץ בעיר הזו ועל מסלול הדוגמנות של רחוב השוהדה צעדו דוגמנים קשי שרירים ונעולי מבט. באמצע הלילה היה עוצר בעמדה שלנו חסיד ברסלב ומנגן ניגונים חסידיים, מדבר אתנו על גאולה בידיים מתנופפות בהתלהבות, נערים פלסטינים היו מתגרים בנו, מצמידים את פניהם לפנינו, משועממים כמונו, הם היו סגורים מכל עבר באלימות וחיפשו מוצא, והמוצא מאלימות הוא תמיד אלימות קשה יותר.

גם הבחור שמולנו היה מהמפלגה הזו.

פה קצת פתוח, טיפת ריר זלגה לו על הלסת, הוא גרר את הגוף שלו במין הילוך קופצני, כאילו הלך על גחלים, הילוך של מי שהעולם כל הזמן בוער תחתיו, חסר הפוגה. העיניים שלו היו מזוגגות, מביטות הרחק מהשוק, הרחק מעבר לעמדה ולבטון, לשכונת אבו סננה ולשכונת אברהם אבינו, הרחק מגדרות המתכת בכניסה למערה, הרחק מעל העיר כולה, קריית ארבע, מביטות לעבר אותו מקום שהטירוף מעניק לנו: ממלכה רחוקה וצבעונית של אירועים שעולים בדמיון, הפוגה ממושכת מסיפורי האבן שעל האדמה.

שריקי כיוון את הנשק לעברו וצעק לו לעצור.

"ווקף ווקף, וואלה אנא בטוחק, ווקף ווקף וואלה אנא בטוחק!" חזר פעמיים על המשפט שלמדנו במסגרת הוראות הפתיחה באש, משפט שנשמע לי בכלל כמו הצהרת אהבה, "אנא בטוחק, אנא בטוחק," הקריאה הדהדה בסמטאות האבן כמו כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת, לרגע זה ממש נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," כאילו שריקי והבחור שמולו אחוזים באיזה ריקוד משותף ומגרה.

הבחור לא עצר, העיניים שלו המשיכו להביט הלאה, אמרתי לשריקי להוריד את הנשק.

"בחייאת רבאק, אתה לא רואה שזה מסובב על כל הראש, הוא גנוב לגמרי, מה הוא יכול לעשות? לירוק עלינו בזמן שהוא מדבר, זה הכי מסוכן שלו, תראה איך הבן אדם נראה."

אבל שריקי שקע לתוך הכוח שהיה לו ביד, ראיתי את זה בעיניים שלו, איך הנשר מעצים אותו, מגדיל אותו, גורם לו כמעט לרחף, נותן לו כנפיים. איך הקור של המתכת הופך לחשמל נעים של שליטה, איך עצמת העופרת נוגעת בשרירים, מרככת ומקשה אותם בו זמנית. הוא היה יפה יותר, נחוש, מגויס כולו, בעל מטרה.

היה לו סיפור ביד, אירוע, היה לו ביד את מה שכל הזמן שיקר לגביו על הסלעים שמול הים, במועדונים, בשולחן שישי של המשפחה, כשפגש חברים מהתיכון העירוני .

"תעצור כבר מטומטם", הפעם הוא צעק בעברית, "תעצור או שאני יורה, באלוהים אני יורה."

התקרבתי אליו ונגעתי לו ביד, מנסה להרגיע אותו.

"עזוב אותך אחי, זה הזוי אחד בתוך אלף הזויים."

שריקי הסתובב והביט בי במבט קשה, הייתה שם בהלה, אבל גם חדווה משונה, התרגשות מהרגע, מהמופע הזה שריסק את שעות השמירה באחת. אגרוף המציאות שהלם על הזכוכית שמאחוריה הבטנו על העולם האטום.

הבחור נעצר סוף סוף, וסוף סוף הביט עלינו. נראה היה שמה שראה קודם, אותה ממלכה צבעונית, מעשים מופלאים של הדמיון, נמהל לרגע בצמד הלוחמים הרזים, אדומי העיניים שהביטו בו, בקוביות הבטון שהקיפו אותם ונראו כמו לבנים שלקחו סטרואידים.

אחרי מבט ארוך הוא חייך אלינו ואז, כאילו עמדנו משני צדי מעבר חצייה בעיר אירופית צוננת, נופף לנו לשלום בהתלהבות, ובאותה תנועה הזיז קצת את הז'קט שלבש.

שריקי השתגע.

"תעיף את היד שלך משם, תרים את הידיים באוויר!"

שריקי צעק וקולו הלך ונהיה חרד יותר ויותר. הוא באמת בטוח שיש לו פצצה מתחת לז'קט, לרגע זה כבש גם אותי, התמונה ובה האצבע שלוחצת על המרעום, הגוף הנקרע וההדף שמקמט את האוויר עד אלינו, מניף באוויר זיקוקי בטון. אבל אז הבטתי בו, בבגדים המלוכלכים, בנעליים הקרועות, בעיניים שלו, הכל מתחיל ונגמר בשני חורי ההצצה האלה, הפוליגרף הטבעי שלעולם לא טועה. תמימות, צמחיה מופרעת ונטולת בני אדם הופיעו שם.

לא היה לו שום קשר לעיר הזו ולמנוע הקברים שבער בתוכה.

"שריקי!" עכשיו גם אני צעקתי, "עזוב את הבן-אדם, תן לו ללכת כבר."

אולי הבחור הבין קצת עברית, אולי ידע מאין ספור המחסומים שעמד בהם, שעמד מולם, שעבר או שנהדף מהם חזרה, מה זה אומר ללכת, ולכן התחיל ללכת.

אחרי שני צעדים עצר שוב כי שריקי הניף את הקנה לעבר הרקיע.

"ווקף וואלה אנא בטוחק," צעק שוב את מילות האהבה שלו, את סיסמת הקרבה. ואז ירה באוויר פעם אחת.

קול הנפץ פילח את העיר הדוממת והצפופה, קרע את השממה הארוכה של הלילה, נע כמו כוכב שביט כלפי מעלה. הגוף של שריקי רעד ונרתע לאחור, הנשק שבידיו פרש את הכנפיים שלו והכה בהן.

הבחור שמולנו, מהבהלה, מקול הנפץ שעורר בו שדים שמלמלו כל העת וכעת צעקו, לא רק שלא עצר, אלא הגביר את הצעדים שלו, ביקש להימלט מכל האירוע.

"בן זונה," צעק שריקי, "מה הוא חירש או מה? חתיכת מטומטם! ווקף, ווקף, ווקף! "

הצעקה שלו הייתה קורעת לב, מיואשת, אבל הבחור המשיך ללכת במהירות, מבולבל, מביט לרגע על המרחק, על הממלכה הרחוקה, הצבעונית, של הטירוף , ואז אל הנערים שעמדו צמודים זה לזה למרות הנהלים, הביט למעלה ולמטה שוב ושוב, ואז שריקי ירה עוד פעם.

את הרגל התלויה באוויר לא אשכח בחיים. הרגל שנקרעה מהגוף, מיטלטלת לבדה ברחוב הריק, את המבט על פניו כשהביט ברגל המשוחררת שלו, הרגל שנגאלה מסרבול הגוף, הרגל שהתמלאה דם.

"מה אתה מטומטם?" דחפתי את שריקי, אבל הוא החזיק את החולצה שלי כשניסיתי להתקרב לבחור ששכב על הרצפה מולנו, אוחז את הרגל שלו, מביט בה באימה.

הצמחייה הצבעונית שבאישונים שלו נשטפה בפיח, המים שזרמו לו בעין נעלמו וצבע כהה ועכור עלה שם.

"אתה לא מתקרב אל הבן- זונה הזה," שריקי הצמיד את פניו לפניי. "מבחינתי יש לו מטען על הגוף." ניסיתי להשתחרר מהלפיתה שלו, אבל הוא היה חזק ממני.

קולות הירי העירו את השכונה היהודית שבקצה שלה עמדנו, אורות עלו בחלונות, בתוך דקות עמדו בעמדה שלנו כיתת הכוננות של הישוב היהודי, הפטרול של הפלוגה עם בן-נעים, הקצין שלנו, ומיד אחר כך גם החפ"ק של החטיבה. כולם חמושים מכף רגל עד ראש, עץ רימונים שלם, מהומה של קולות קשר, צעקות, התלהבות שבמרכזה עמדנו אנחנו, שנינו, נשטפים באור הנעים של הפעילות המבצעית, הטפיחות על השכם, הסערה שהסתחררה וגירשה את הפחדים, את הדמיון השחור, את השעמום השקוף והריק.

במילים רגועות הצליח בן-נעים לגרום לבחור, תוך שהוא מדגים על עצמו, להוריד את הז'קט ולהרים את החולצה, ובגלל אותו הרגע התחרבן לי כל העסק בגואה.

עד שהגעתי למקום כזה, דינמו דבש ארוך על הים, מסעדות וברים עם מוזיקת טראנס ששיבשה את תפיסת הזמן והמרחב, ובו פליטי שנות השישים המשיכו לחלום על הארץ האבודה, נטולת השלטון, ארץ הילדות שאינה פוגשת את היבשת העצומה של הפרנסה והילודה, המקום שבו כולם נעו אחד כלפי השני בזרועות פתוחות, מספרים זה לזה כמה הם יפים, כמה אור עולה כמו אד מהנפש הפורצלנית שלהם, לא יכולתי לרדת לחוף.

לא יכולתי לצאת לקו המים שבו התרחש המשתה היווני, שבו ליקקו האחד את ההילה של השני ואז את הפטמות. לא יכולתי. הרזון שלו, הצלעות שדקרו את העור ומתחו אותו כמו בד משומש, העור שהוכתם בסימני כריות אצבע אדומות, עור שזוף ומוכה שמש. היד שלו אוחזת בבד החולצה, חולצה צהובה זרחנית של נבחרת ברזיל. כמו נער מולאטי בחוף קאריבי הוא שכב על הרצפה של הקסבה בחברון והתחיל לצחוק אלינו צחוק חסר שליטה, צחוק שהגיח מאחורי ההרים הגבוהים של הכאב, מאחורי ההכרה והגוף, מאותו עמק ההולך ויורד, חסר שליטה, למטה.

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.

 

בעלי נהג אוטובוס כבר יותר משלושים שנה. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וארבע, מיד אחרי שגמר את לימודיו בבית הספר לנהיגה שבעיר. בסעיף מקצוע בתעודת הזהות שלו נכתב "נהג אוטובוס", וזה היה מספיק, בנוסף על תמונתו המבריקה, כדי לפתות אותי להיכנס לכלוב הנישואים שבנה לי בכפרנו היפה והנידח.

כשהיינו מאורסים חלמתי יום ולילה על טיולים ועל חופשות מהנות וארוכות שנבלה בהם ביחד. לא הבנתי, ועד היום אני לא מבינה, לְמה התכוונה אחותי הגדולה כשלחשה לי בטון אימהי ובביישנות באחד מלילות הקיץ, כשישבנו ופטפטנו על גג הבית: "המושב האחורי של האוטובוס ארוך. לעולם לא תשכחי את הטעם שלו."

בליל החינה, יומיים לפני החתונה, התאספו כל החברות שלי בכפר וצחקו על איך שאני אראה כשאשב במושב הראשון של האוטובוס מאחורי בעלי, כשהוא ייקח אותי למסעות ולטיולים שהן יכולות רק לחלום עליהם. אחת חלמה לנסוע לירושלים, השנייה — ליפו והשלישית אמרה בביטחון מוזר: "הבּניאס הוא המקום היפה ביותר בעולם. תציעי לו שייקח אותך לבּניאס."

לא הבנּו מדוע אמרה זאת בביטחון כזה, ושאלנו אותה אם הייתה כבר בבניאס. היא אמרה שאחיה היה שם בשנה שעברה ואמר שזהו המקום היפה ביותר בעולם. צחקנו עד דמעות, ואז אמרה אחותי הקטנה בקנאה: "אנחנו רק שומעות על המקומות הללו, אבל אחותי היא היחידה שתראה אותם במו עיניה," וכולן הסכימו איתה.

הדברים שלה שימחו אותי, אבל השמחה שלי הייתה מעורבבת בפחד גדול.

כל יום אני מתעוררת בחמש, מבשלת לעצמי קפה שחור ומתוק בקומקום קטן ומקבלת את פני השמש שחוזרת מהמסע שלה, אדומה ובשלה כתאני החַמַארִי במטע של אבי המנוח. אני שותה את הקפה בשקט כדי לא להפריע לשמש שחוזרת ממסעה היומי. היא בוודאי עייפה מאוד עכשיו, ולא חסרה לה פטפטנית כמוני שתספר לה על חייה עם בעלה, נהג האוטובוס. אני לוגמת מהקפה, חולמת על המסעות האינסופיים של השמש ומאחלת לעצמי שביום מן הימים אצא לאחד מהם.

ברגע זה של הבוקר, כשאני לבד, הבנתי פתאום שהשמש מבקרת למעשה מדי יום בכל העולם. כמה חזקה השמש הזאת, וכמה יפים חייה! היא מקיפה את כל העולם לבדה בלי להתעייף, בדיוק כפי שאימא שלי הבטיחה לי שעה לפני שהגיעו בני משפחתו של החתן לקחת אותי מבית משפחתי. אחר כך התכופפה אלי ולחשה דברים שלא האמנתי כי יצאו אי־פעם מפיה: "תזכרי אותי תמיד בטיוליכם היפים."

בעלי יוצא מהמיטה בדיוק אחרי שאני מורידה את קומקום הקפה מהכיריים בפעם השנייה. הוא לעולם לא מצחצח את שיניו, ויחד עם זאת הן מבריקות וחזקות כשיניים של סוס. אמי נהגה לומר כי בעלי בא ממשפחה שכל הגברים בה כמוהם כסוסים — חסונים ובריאים, ושיניהם גדולות ולבנות. אפילו אבי המנוח לא הסתיר את התלהבותו מנכדיו שאלד לו ביום מן הימים על כי הם "עתידים להיוולד זקופי ראש כסוסים."

למרות זאת לא חדלתי לקוות שיצחצח את שיניו, במיוחד בבקרים שבהם היה חושק בי כאשר הערתי אותו. הוא היה תופס בידי, מושך אותי אליו ונשכב עלי באדישות מבלי לחכות עד שממש אתעורר וארחץ את פני. כשהתעוררתי וכבר נגמרו ההתנשפויות המהירות שלו, עם הריח הרע שיצא מפיו, הוא היה מתהפך לצד השני ושואל בשקט: "מתי את קמה?"

החלטתי לחנך את ילדַי לצחצח את שיניהם. אינני רוצה שאשתו של אחד מהם תיגעל ממנו בבוקר או לפני השינה. בני חייבים להיות גברים בריאים ויפים ולגלות רגישות לנשותיהם. אילו נולדה לי בת, כפי שקיוויתי תמיד, הייתי עושה אותה לאישה הטובה בעולם. הייתי שולחת אותה לאוניברסיטה, והיא הייתה חוזרת אלי כרופאה ומרפאה את עצמותי הכואבות ואת דלקת המפרקים שהחלה תוקפת אותי. רופא הכפר אמר לי שאני צריכה לתת מנוחה לגוף שלי. חמור! לא מספיק שהגבר הולך לאוניברסיטה ונהיה רופא, עליו להיות גם חכם! מי יעשה את כל מלאכות המשפחה והבית? הוא? אילו נולדה לי בת, היא הייתה רופאה טובה ממנו פי אלף והייתה מלמדת אותו דברים על החיים ששווים יותר מכל הקרמים הקרים שהוא מורח על הגוף שלי כשאני באה אליו. שעה שלמה הוא מורח, ומשום מה לא נמאס לי.

חמישה בנים גידלתי. כולם משכילים. הם כמו ורדים אדומים מבריקים ברגע מיוחד של אוויר צלול. אני מתבוננת בהם וחבל לי על הפעמים שלא נישקתי אותם יותר, חבל לי על הפעמים שבהן ידעתי כי הם ערים ולומדים, אך שקעתי בשינה עמוקה.

הבן הבכור מהנדס, השני מורה, השלישי אח רחמן, הרביעי סוחר בשוק שקוראים לו "בורסה" והחמישי עובד בבנק של הכפר. האחרון עדיין רווק, והוא היחיד שעוד לא עזב את הקן. אני מודה, שבלב אני מקווה שיישאר עוד בבית, כי הוא מגרש את הבדידות שלי בשעות אחר הצהריים הארוכות שבעלי איננו, שעות שבהן הוא מוביל ארבעים או חמישים איש לטיול יפה.

בפעם הראשונה נסעתי באוטובוס יומיים אחרי החתונה. ערוותי עדיין כאבה, ובכל פעם שנזכרתי ברגע הראשון שנכנס אלי רצתי להקיא, מסבירה את זה במאכל מקולקל שאולי אכלתי בליל החתונה. למרות זאת חיכיתי מאוד לנסיעה באוטובוס שבו נוהג בעלי. קיוויתי שנבלה יחד, שנעלה על עקבות השמש השוקעת, ושהיא לא תיעלם מעינינו. אבל בפעם הראשונה נסענו באוטובוס אל העיר הסמוכה ואכלנו דגים צלויים. הארוחה הייתה טעימה. שבוע אחר כך התברר לי שה"טיול" הזה הוא ירח הדבש שכולם מדברים עליו.

ארבעה ימים לאחר מכן חזר בעלי לעבודה. כאשר חזר הביתה ביקש ממני לנקות את האוטובוס, שהתלמידים המגעילים מילאו בניירות של ממתקים, בקליפות פיצוחים ובקיא. ניקיתי אותו כאילו היה חדר השינה שלנו, עד שהבריק כראי. באותו לילה ערוותי עדיין כאבה בדיוק כמו בלילה הראשון, אך לא הוצאתי הגה מפי, שהרי מחר ייקח אותי בוודאי לטיול חדש.

כל בוקר היה יוצא לנסיעות שלו וחוזר בערב. לאחר שהיה אוכל ארוחת ערב הייתי לוקחת את כלי הניקוי, עולה על האוטובוס הארוך ומנקה אותו עד שהיה שוב כמו חדש, כאילו יצא זה עתה מבית החרושת. עם הזמן נעשיתי מומחית לזבל שאספתי באוטובוס, ובאמצעותו ניחשתי את גיל הנוסעים, את אופיים ואת יעד נסיעתם. לעתים היה האוטובוס חוזר נקי, חוץ מכמה ניירות לבנים שעליהם היו כתובות מילים בשפה שלא הכרתי. פעמים אחרות היה חוזר מלא עטיפות ממתקים, שקיות חטיפים, פחיות ריקות של משקאות קלים וקיא פה ושם.

עם הזמן הפסקתי לחוש כאבים כאשר רצה אותי, כאילו המקור של הכאב נעלם לעולמים. שמחתי על כך ועודני שמחה. כאשר ילדתי את בני הבכור הבטיח לי בעלי, לקחת אותי לטיול נפלא שיעזור לי לחזור להיות כמו מקודם, לפני הלידה הקשה. אבל שלושה ימים לאחר הלידה נפטרה חמותי, והוא שכח את הבטחתו. התביישתי לשאול אותו על הטיול המובטח, גם כי לרוב היה שב מעבודתו בפנים חמוצות, כועס ומקלל את כל העולם: את בעל החברה, את חבריו לעבודה ואת תנאי העבודה האיומים. כאשר נולד בני השני הוא לא הבטיח לי לצאת לטיול, ואני לא העליתי לפניו את הנושא. הלידה השנייה הייתה קלה בהשוואה ללידה הראשונה, ולמען האמת חשבתי, על לידה קלה כזו לא מגיע לי לצאת לטיול באוטובוס של בעלי.

כאשר ילדתי את בני השלישי כבר הייתי בטוחה שהטיול הזה לעולם לא יגיע. כיצד נצא לטיול יפה בעודי מטופלת בתינוק ובשני ילדים קטנים, שבוכים תמיד על כל שטות? הייתי פוגשת את חברותי המאושרות, ששבו עם בעליהן מטיולים בירושלים, ביפו ובשכם, מחייכת מתוך נימוס ומקשיבה לפרטי פרטים מעניינים יותר או פחות שהן לא התעייפו מלספר אותם שוב ושוב. אחת החברות שאלה אותי במפתיע: "למה את לא מספרת לנו על הטיולים שלך באוטובוס היפה?" החלטתי להתעלם משאלתה.

מבלי שהרגשתי הקשר ביני לבין האוטובוס נגמר בדלי מלא מי סבון, במטאטא ובכמה סמרטוטים. כל יומיים או שלושה הייתי עולה עליו ומנקה את שאריות הקיא ואת השקיות שהותירו הילדים אחריהם. גם בשקיות עצמן נהייתי מומחית — לסוגיהן, לצבעיהן ולשמות הממתקים שהכילו, והתחלתי לקנות אותן לילדי כאשר יצאו לטיולי בית ספר. הייתי ממלאה את התיקים שלהם בממתקים הכי טעימים ונפרדת מהם בדמעות. בלילה שלפני הטיול הם לא היו נרדמים, ואני הייתי מאזינה לדיבורים שלהם על המקום שיבקרו בו, על חבריהם לכיתה, על מה שקנו ועל כך שאני קונה להם תמיד את הממתקים הכי טעימים. הם תמיד היו גומרים בזה שבעלי הוא האבא הכי טוב בעולם כי הוא לוקח אותם לטיולים של בית הספר ושומר להם באופן קבוע את המושב האחורי הארוך.

הייתי מתהפכת במיטתי בחשכה, מתבוננת בתקרה ונזכרת בדודתם שגם כן אהבה את המושב האחורי הארוך שבאוטובוס, אף שלא ניסתה אותו מעולם.

בכל בוקר הם היו נוסעים לבית הספר באוטובוס הגדול, שהתיישן בינתיים, ומשאירים אותי לעמוד בפתח הבית לבדי, מנפנפת להם בידי, נושמת את עשן הדיזל השחור המגעיל.

כאשר נולד בני הרביעי קיבל בעלי אוטובוס חדש ונקי מהחברה. הוא נראה נהדר, ומילא אותו ריח נעים שנדף מכיסויי מושביו החדשים. כמעט התעלפתי כאשר בעלי סיפר לי בגאווה שיש בו וידיאו וטלוויזיה. מרוב תדהמה פסעתי לאחור, מעדתי ושפכתי את מי הסבון שהבאתי בדלי להבריק את הרצפה, שהבריקה בלאו הכי. המים הכתימו את הרצפה וניתזו על רגליהם של בני שעמדו מאחורי. הם נותרו על עומדם המומים, ולבם התמלא פחד. בעלי סטר לי על פני, כפי שנהג לעשות בשעת כעסו, וצעק: "חתיכת פרה, אפילו אוטובוס חדש לא נאה לך?"

בני לא עשו דבר. יתרה מכך, הם סובבו את ראשיהם ויצאו בשקט מהאוטובוס, משאירים אותי לנגב את דמעותיי ולנגב את רצפת האוטובוס במהירות וביסודיות כדי שיעזוב אותי בשקט. הם עמדו מהצד והסתכלו.

מאז אותו אירוע שנאתי את האוטובוס החדש. ניקיתי אותו בחוסר חשק מוחלט, אפילו "שכחתי" שקיות קטנות או כתם של קיא. ידעתי שהסירחון יעלה באפו ביום המחרת, אך לא היה לי אכפת. אילו היה דואג לצחצח את שיניו, אולי הייתי מתחשבת בו יותר.

בני עזבו את הבית בזה אחר זה ללימודיהם, ומאז עשיתי לעצמי הרגל לשבת בפתח הבית בשעות אחר הצהריים ולחכות לבואו של האוטובוס החדש. הבן הבכור שלי עשה מעשה גדול כששם על גג הבית צלחת עגולה וגדולה. הוא אמר שאיתה יתווספו יותר ממאה ערוצים לטלוויזיה. לא האמנתי לו עד שראיתיו במו עיני מחליף תחנות. כשראו זאת בעלי ובני האחרים יצאו מדעתם — כל אחד רצה להסתכל בתחנה אחרת. לבסוף הרים בעלי את קולו ונזף בהם. הוא החל להחליף תחנות ועצר בתחנה שנראו בה שניים צועקים זה על זה. לאחר רגע קט אמר בן זקוני: "זהו ערוץ חדשות ששמו אל־ג'זירה."

לא אהבתי את אל־ג'זירה, כי כל הזמן נשמעו בה צעקות. אהבתי לצפות בשירים, בתוכניות על טיפול באמצעות עשבי מרפא ובסדרות ערביות. אינני יודעת כיצד הצלחתי להחזיק מעמד עד אז בלי הסדרות האלה. אני נשבעת שאני זוכרת בעל פה פרקים שלמים כמעט מהסדרות "מופיד הפרא" ו"הטורפים". מיד כשנגמר השידור של פרקי הסדרה בתחנה כלשהי, התחילה תחנה אחרת לשדרם. התחנה הראשונה הייתה משדרת אותם שוב בשעת לילה מאוחרת, ותחנה אחרת, ועוד אחת וכן הלאה, עד שאיבדתי כל קשר עם הנעשה סביבי והפכנו, אני והצלחת העגולה והגדולה, להיות חברות בנפש — אני אירחתי לה לחברה בסלון, והיא לקחה אותי לטיולים שאף נהג אוטובוס לא היה יכול אפילו לחלום עליהם.

כל אימת שבעלי הגיע מרחוק היה חוזר אלי זיכרון הכאב הצורב מליל הכלולות, והייתי רצה להקיא מאחורי הבית. מאוחר יותר אמר לי הרופא שיש לי פצע בקיבה ושהגורם להקאות התוקפות אותי לעתים תכופות הוא חומרי הניקוי שבהם אני משתמשת. הוא הציע לי להחליף אותם, והחלפתי. כאשר ההקאות לא חדלו, אמר ברוב ייאוש: "אל תאכלי הרבה ואז תקיאי פחות." אכלתי פחות, הקאתי פחות… ורזיתי יותר. הנחתי לרופא לשים את התכשירים שלו על גופי כמה זמן שיחפוץ. לעתים לא נזקק להם, והיה ממשש בידיו את מקומות הכאב, רועד כולו עד שנרגע.

כאשר ראיתי את חתיכת הגומי הארוכה לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי באמת מה הנוזל הצמיג שבתוכה. ראיתי אותה זרוקה על המושב האחורי הארוך של האוטובוס, אותו מושב שאחותי אמרה לי לפני שנים רבות כי לא אשכח את טעמו לעולם. לאחר שהבנתי מה זה הנוזל הצמיג לא התאפקתי, הקאתי על המושב האחורי ולכלכתי אותו כהוגן. מאז אותו אירוע הייתי מעמידה פני ישנה בבקרים שבהם היה בא אלי מאחור. הוא היה בא על סיפוקו בעודי "ישנה", ולאחר מכן מניח לי, והייתי נרגעת.

כל יום בשעה חמש בבוקר אני יושבת לבדי ושואלת חרש את השמש על מסעה הארוך. אני מסתכלת על האוטובוס, שבעלי נוהג בו בטיוליו הרבים, וחושבת: לו רק יכולתי לשאול אותו על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שבילו בו יום שלם, שרים ורוקדים על המושבים. אפילו בני אהובי ביקרו אותי לעתים רחוקות יותר בהיותם מטופלים בנשותיהם ובנכדי, שלהם אני מצפה בכיליון עיניים.

מאז שנולדו נכדי, יוצאים בני ונשותיהם לטיולים ארוכים, ולעולם אינם שבעים, ואילו אני מצפה תמיד לשובם, שמה עלי צעיף חורפי או יריעת בד שעיצבתי לפי טעמי. בני הם טיילים מנוסים. הם אוהבים לצאת לטיולים יותר מכל דבר אחר, שהרי כך לימדתי אותם כאשר היו קטנים: "אל תחמיצו אף טיול, ותנצלו כל הזדמנות לנסוע כל עוד אתם חיים. תשמעו בקולי. אימא שלכם מבינה יותר מכם בטיולים."

גם אני נסעתי איך שרציתי ולאן שרציתי כאשר ישבתי וצפיתי בערוצים הרבים. מאסתי בטיולים האמיתיים, באוטובוס ובבעלי, ומיעטתי לצאת אל המרפסת ולעזוב את מושבי בסלון. אחרי שדלקת מפרקים הכריעה אותי, מימן לי הביטוח הלאומי עזרה בפעולות היומיום ובכללן ניקוי הבית, שנותר שומם לאחר שבן זקוני החליט גם הוא לעזוב את הקן ולעבור לגור בעיר, מקום מגוריו של האח הבכור, כי "יש שם יותר מקומות עבודה."

ישבתי שעות על גבי שעות, נוסעת לכל טיול שחפצתי, בכל אוטובוס שבחרתי, ובאמצעות כל סדרה שמצאתי לנכון לצפות בה. למרות שראייתי קהתה ושמיעתי נחלשה עוד יותר, הצלחתי עדיין להבחין בין תמונות, סיפורים והמון של מקומות שראיתי על המסך. ישבתי כך מול המסך כאשר שמעתי אותו צועק מחדרו: "תצילי אותי, תצילי אותי, אני הולך למות!" לא עשיתי דבר ולא הצלתי אותו. מה הוא רוצה שאעשה? קריאותיו הלכו ונחלשו עד שנדמו. אני חושבת שהוא נרדם.

שיישן. מה הוא רוצה שאעשה? שיחכה. אני עכשיו בטיול. אין לו ברירה, הוא חייב לחכות עד שאשוב.

ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי. כולם מסתכלים עלי. זאת לא טעות, אני מבין טוב מאוד מה הם חושבים לעצמם. הם מזלזלים בי, לא, הם לועגים לי. אני לא מבין, מה כל כך בער לה לקנות כרטיסים לפנַי? מה, לא ברור לה שזה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי? אני גבר, ג'נטלמן. מישהו אי פעם ראה גבר לוקח בחורה לסרט – לצורך העניין, לא משנה איזו בחורה – ואז את הבחורה הזאת הולכת וקונה כרטיסים בעצמה? ברור שלא. גם אני בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. הפרצוף שלי בוער מחום, אני בטח מסמיק נורא. אין פה ראי? אם יש, אוכל להסתכל על עצמי. אה, האיש הזה פשוט צוחק עלי לפני כולם! ככה אתה משפיל אותי? אתה רוצה להגיד לי שלא ראית איך פתאום היא הסתערה על אשנב הכרטיסים? לא הצלחתי למנוע את זה, כי מי בכלל העלה על דעתו דבר כזה? אני לא יכול לשאת את זה יותר, מתחשק לי פשוט להסתובב ולהסתלק מכאן. טוב, אני אצא החוצה ואעמוד כמה רגעים על המדרגות. 

רגע, היא עוד לא קנתה כרטיסים? כמה צפוף שם! אין לי מושג למה היא צריכה להילחם ככה על כרטיסים בצפיפות הזאת. היא לא מוכנה שאזמין אותה לסרט? אז למה אתמול בערב היא הסכימה? למה אתמול בערב, כשליוויתי אותה הביתה, היא הסכימה שאזמין אותה לצאת היום? היא חושבת שהיום היא צריכה להחזיר לי טובה? נו, באמת! אם זה מה שעובר לה בראש, אז אולי במקום שנתחיל להתחרות מי מזמין את מי, עדיף שניפרד וגמרנו! הרי לא הזמנתי אותה לראות סרט רק כדי שהיא תזמין אותי בפעם הבאה. אולי פשוט לא נעים לה שתמיד אני מזמין אותה לבלות, ולכן היום היא החליטה לקנות את הכרטיסים בעצמה, רק כדי לשמור על הדימוי שלה? כן, בהחלט ייתכן. נשים הרבה פעמים חושבות ככה, נשים יכולות להיות ממש גאוותניות. רגע, מה קורה פה? היא עוד לא השיגה כרטיסים? למה שלא אדחק בעצמי לתור ואנסה להקדים אותה? אני צריך פשוט להשלים בשלוות נפש עם אינספור המבטים הלעגניים האלה? אני צריך לגשת לשם, לא בטוח שהיא כבר הצליחה לקנות כרטיסים. איך המחירים כאן? 60 אגורות באולם התחתון. ובעליון? לעזאזל עם האיש הזה והראש הענקי שלו, אני לא רואה. אה, הנה, 80 אגורות. רגע, היא ניגשת לכאן. היא כבר קנתה כרטיסים. מוזר, איך לא ראיתי אותה? מאיפה היא השיגה את הכרטיסים?

טוב, לא חשוב, ניכנס. אבל למה היא נותנת לי את שני הכרטיסים? אה, אלה כרטיסי circle! מה פתאום היא משחקת אותה כאילו היא שוחה בכסף? אני מבין, זאת הדרך שלה לרמוז לי שהיא לא מרוצה מזה ששלשום קניתי כרטיסים למושבים רגילים ביציע. זה משפיל אפילו עוד יותר. אני לא עומד בזה! אני מעדיף לנתק את קשרי הידידות איתה ולא לקבל את הכרטיסים האלה! לא, אני לא מוכן לקחת אותה שוב לסרט. שום דבר, לא טיולים בפארק, לא גלידה, לעולם לא! רגע, היא אומרת משהו:

"אזלו כל הכרטיסים למעלה ולמטה, נשארו רק כרטיסים ליציע."

אוי! אני ממש מתנצל, לרגע היתה פה אי-הבנה. איך פספסתי את ההודעה שתלו באשנב הקופה, שאומרת שאין יותר כרטיסים למושבים הרגילים? הרי כל אלה שהצטופפו בתור כבר התפזרו, לא? הם בטח נורא מאוכזבים. מה, הסרט עד כדי כך מוצלח? אה, אני מבין, יום ראשון היום. אנחנו צריכים לעלות למעלה. אבל… היא נתנה לי את שני הכרטיסים. מה אני אמור להבין מזה? המדרגות האלה צרות מדי, לא רחבות כמו "בקולנוע גוּאָנְגמינג". שני אנשים יכולים רק בקושי לעלות זה ליד זה. התחיל הסרט? אני שומע שהמוזיקה מתנגנת. הנה בודקים את הכרטיסים. אה, אני מבין, היא רוצה שאני אמסור אותם לסדרן, כאילו אני זה שקנה אותם. כן, בדיוק ככה, היא לא רוצה שאתבזה. רגע אחד, צריך להעיף מבט לאחור, אולי מישהו ראה אותה קונה את הכרטיסים. לא, אנחנו כנראה הצופים האחרונים שנכנסו פנימה. מה עם הרוסי הזה שהרגע הביט בי בבוז למטה? והבחורה שלובשת צ'יפּאו צמוד? והברנש השחצן שעישן סיגר? הם בטח לא השיגו כרטיסים, והלכו. מגיע להם! באיזו זכות הם מזלזלים בי ככה? איפה אנחנו יושבים? שבעים וארבע, שבעים וחמש. לא ברור אילו מושבים אלה. קנינו כרטיסי circle. שכה אחיה! שורה שלישית. זאת לא השורה האחרונה? מה, צריך להמשיך עוד הצדה? אלה המושבים שלנו? על הפנים. אנחנו בקצה, נהיה חייבים לפזול כדי לראות את הסרט. טוב, לפחות אתן לה לשבת במושב הפנימי יותר.

האוויר כאן מחניק, והאולם מתפקע מצופים. איזה סיגר הוא מעשן, הגרמני הזה? סירחון נוראי. מה הדבר הזה שהיא נותנת לי? אה, תוכנייה, ברור. למה אני תמיד צריך להיות מרושל כל כך, איך שכחתי לקחת את התוכנייה בכניסה? אבל מוזר שלא ראיתי מתי היא לקחה את התוכנייה. אה, זה בטח היה כשבדקתי איפה אנחנו יושבים. סרט של אולפני  "אופא". אכן, אני יודע שהסרט הזה הופק בידי  "אופא". קולנוע "פריז" מקרין בקביעוּת את הסרטים שלהם. לא רע. מעניין אם היא שמה לב. אני צריך לספר לה.

"עוד סרט של "אופא"."

מה פתאום היא מסתכלת עלי?! היא לא מכירה את "אופא"? טוב, זה מצריך הסבר. אבל נדמה לי שאני צריך לדבר בשקט:

"הסרטים של "אופא" הם הכי טובים, אלה אולפנים מפורסמים מגרמניה. אלה הסרטים האהובים עלי. לדעתי, אלה סרטים יותר טובים מהסרטים של הוליווד, בלי יוצא מהכלל."

היא לא מתכוונת לענות? היא רק מהנהנת. אולי עכשיו, בגלל ההסבר שלי, היא חושבת שאני יהיר. היא בטח מעוצבנת כי נדמה לה שאני לא מעריך את הידע שלה בקולנוע. שוב היא שקועה בתוכנייה. איך אני צריך להתבטא לידה? אני רוצה לבדוק אם יש כאן מישהו מוּכּר. אם מישהו יראה אותי כאן איתה ויפיץ את השמועה, בהחלט תהיה אי-נעימות. אבל רגע אחד, אי-נעימות? הרי כבר חשבתי על זה. אין מה להסתיר. מה, אסור לי לצאת עם מישהי לסרט? אני באמת עוד פוחד מהדברים האלה? האורות כבו, מיד יתחיל הסרט. טוב, אף אחד כבר לא יראה אותנו. היא סיימה עם התוכנייה? קשה לי להאמין שהיא מסוגלת לקרוא במהירות כזאת, בטח קראה רק חצי. האמת, הגענו מאוחר מדי. באשמתה, כי היא לא הסכימה לקחת מונית והתעקשה ללכת דרך השדרה המוצלת. אני באמת לא מבין מה היא רוצה.

הכיסאות כאן קטנים מדי, לא נוחים. מה, היא מניחה את היד על המשענת גם בצד הזה? טוב, אם ככה נשארה לי רק המשענת שבקצה. אני אשב נטוי, אתרווח לי קצת. היי, מאיפה בא הריח הנפלא הזה? בטח ממנה. גם אתמול, כשהתיישבנו לנוח קצת בפארק, הרחתי את הריח הזה, אבל הוא לא היה חזק כל כך. אה, עכשיו אני נזכר, אחרי ארוחת הערב היא התעכבה למעלה שעה ארוכה עד שכמעט פקעה הסבלנות שלי. בטח אז היא התגנדרה. אם שואלים אותי, היא אפילו החליפה תחתונים. רגע אחד, אסור לי לדבר ככה, זה ממש מגונה! אבל למה היא צוחקת? בעצם, כולם צוחקים! אולי הם גילו מה עובר בראש המלוכלך שלי? לא יכול להיות. הם בכלל צוחקים על הפיל הזה שנתקע לו החדק בחריץ. ה-cartoon הזה באמת לא רע.

בשביל מה היא תוקעת מרפק בזרוע שלי? הרגשתי כאילו היא דוחפת אותו לעברי. היא עשתה את זה בכוונה או שבלי לשים לב? מספיק לבחון את ההבעה שלה כדי לדעת. חבל שהמסך חשוך מדי, אני לא מצליח לראות בבירור. והיא, כאילו לא קרה כלום, נועצת מבט ישר במסך ועוטה ארשת מהוגנת. נדמה שהיא פשוט שכחה שהיא יושבת איתי בקולנוע. אם היא היתה זוכרת, מה היא היתה צריכה לעשות? אולי לשגר אלי עוד ועוד מבטים? אני עושה צחוק מעצמי! מה לכל הרוחות עובר לי בראש? הו, הפעם תפסתי אותה. היא ממזרה גדולה, בלי להזיז את הראש אפילו טיפונת היא מלכסנת מבט לעברי. למה היא מתנהגת ככה? הרי ברור שבסתר לבה היא מתעניינת בי. גם היא בטח הבחינה שאני מביט בה. באמת, השפתיים שלה קצת זזות כאילו היא מחניקה חיוך. על מה היא חושבת? אני באמת לא מצליח לקרוא אותה. מה טיב היחסים בינינו עכשיו? אני מאוהב בה? אפילו את עצמי אני לא מצליח לקרוא. למה אני כל כך שמח לצאת איתה? בשלושת הימים האחרונים אני פשוט לגמרי לא מאופס. בילינו כמעט בכל פינה בשנגחאי. אפילו עם אשתי מעולם לא הייתי לבבי כל כך. אני מרחם עליה, אבל אין לי ברירה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי. היא מהכפר, יצור עדין ומסכן. היא בטח כבר ישנה עכשיו. מה הסיכוי שהיא חולמת שהלכתי לסרט עם מישהי אחרת?  

איזה חום, נדמה לי שאני מרגיש אגלי זיעה זולגים לי על המצח. איפה הממחטה שלי? אני לא מוצא אותה אפילו בכיס האחורי. אה, נזכרתי, שכחתי אותה על הספסל בפארק חוֹנג-קוֹאוּ אחרי שפרשתי אותה שם בשבילה. עכשיו אני חושש שהיא תיהפך לזיכרון סודי, מתוק. מה היא אמרה כשישבה על הספסל והחזיקה עלה ערבה שנשר לה על הכתף? "איך יכול להיות שלא הכרנו קודם?" היא אמרה את זה, לא? נכון, אני זה שאמר ראשון: "איך זה לא הכרתי אותך קודם." אני לא מבין איך יכולתי לומר את זה אז, מה פירוש הדבר? אולי העברתי לה איזה מסר סמוי? ערבי הקיץ בפארק חונג-קואו פשוט נהדרים. עד עכשיו אני עוד רואה מולי את הירח הזהוב משתקף וצף לו במימי הבריכה, מקסים! אבל אולי היא התכוונה לומר שאם היא היתה מכירה אותי קודם, אז גם … קודם? ומה פירוש "קודם"? כשעוד לא הייתי נשוי… זה מה שהשתמע ממה שאמרתי לה? מוזר. כנראה התנסחתי בצורה עמומה מדי. לא הייתי צריך לדבר בצורה מעורפלת כזאת אל בחורה רגישה כל כך.

עכשיו היא קיבלה רושם מוטעה. היא בטח חושבת שאני מאוהב בה. האמת, היא לא ממש טועה, אני באמת קצת מאוהב בה, ואני לא מבין למה. אני לא יודע אם עדיף להגיד לה ולגמור עם זה. למשל עכשיו כשישבנו יחד בפארק, אם הייתי אומר לה שאני אוהב אותה, איך היא היתה מגיבה? בוכה? כן, אני יודע שנשים תמיד מייבבות בבכי או מרכינות את הראש בשתיקה כשהן נקלעות למצבים האלה. ואיך הייתי אמור להגיב אז? לנחם אותה? היא היתה נותנת לי לנשק אותה כמו שחקניות הקולנוע מלאות התשוקה שעל המסך? אני חושש שלא. ברור שלא! הנסיבות לא אותן נסיבות. היא יודעת שאני נשוי, כמובן. מה עובר עליה? היא נראית חסרת מנוחה. היא מושיטה את היד עוד קצת קדימה. אני יכול להרגיש את החום של העור שלה. היא מפנה את הראש, היא מנסה לומר לי משהו?

"איך קוראים לו?"

"למי? על מי את שואלת?" היא שאלה על אחת הדמויות בסרט. כנראה על השחקן שמשחק בתפקיד השָליש. מי זה? אני לא מצליח להיזכר. מדברים עליו כל הזמן, איך זה שפתאום אני לא מצליח להיזכר? הוא כוכב קולנוע רוסי. אני יודע. כן, נזכרתי.

"את שואלת על השָליש? זה איוון מוז'וחין, שחקן רוסי מפורסם."

"נכון, איוון מוז'וחין, אתה צודק. אני זוכרת. הוא מופיע בהמון סרטים, אני ממש אוהבת אותו."

מה, היא אוהבת אותו? איך בחורה סינית יכולה לאהוב טיפוס קר וחמור סבר כמו מוז'וחין? שקר. אני לא מאמין. מילא אם היתה אומרת ולנטינו. מה שנכון נכון, כל מי שמגלם בחורים צעירים יכול להשיג בחורות בקלות. אבל שחקנים, אחרי הכול, לא מהווים סכנה של ממש, או לכל הפחות אפשר לומר ששׂחקנים זרים לא מהווים סכנה. את אוהבת אותו? אבל איך הוא יֵדע? תראי, הוא מנשק בחורה אחרת. את לא מקנאה? חה חה, nonsense!

אני חושב שהיא מביטה בי. לא רק מלכסנת מבט כמו לפני רגע, אלא ממש מפנה את המבט ומתבוננת. מה זה אומר? אז גם אני צריך להסתובב ולהצליב מבטים איתה? לא, זה מיותר, זה רק עלול להביך אותה. אבל רואים שהיא מחייכת. כן, אני חושב שהיא ממש מתבוננת בי ומחייכת. מה מבדר אותה כל כך? אולי היא קוראת את המחשבות המופרעות שלי? זה היה סתם בצחוק. אולי להפנות מבט ולהסתכל לה ישר בעיניים? צריך לעשות את זה מהר, שהיא לא תוכל להתחמק, ואז אוכל לשאול אותה למה היא מתבוננת בי ומחייכת.

"למה את מחייכת?"

אה, תפסתי אותה. רואים שהיא נבוכה. נראה איך היא תענה.

"בגללך."

מה, פשוט ככה? מחייכת בגללי, את זה אני יודע גם בלי שתגידי לי. אבל אני רוצה לדעת למה את מחייכת. מה בי גורם לך לחייך? אשאל אותה שוב:

"למה את מחייכת בגללי?"

"בגלל איך שאתה צופה בסרט, בפה פתוח, במבט הלום."

מוזר! בפה פתוח, במבט הלום. מאיפה היא שלפה את זה? אני אף פעם לא ככה. גם היום לא. בטח לא הרגשתי. שקר, עוד שקר! נשים מומחיות בשקרים. כמה מתוחכם מצדה. ברור שלא זאת הסיבה שהיא מחייכת. היא מחייכת בלי שום סיבה. אני יודע. בטח משעמם לה לצפות בסרט סתם ככה. הרי מה היה הטעם אם כולם היו נטועים במושבים שלהם כמו בולי עץ ובוהים במסך? בסופו של דבר, באים לכאן כדי לנצל את החשכה, לא פחות ולא יותר. יש תנועות רבות ומילים רבות שזקוקות לחסוּת החשכה. תראו, היא שוב נוטה לעברי. עכשיו המרצע יצא מן השק. אם זווית הצפייה היתה מפריעה לה, היא היתה צריכה להטות את הגוף ימינה, אבל ברור שהיא נצמדת לכתף שלי בכוונה. אולי גם אני אצמד אליה קצת, ונראה אם היא נרתעת או לא.

שכה אחיה, היא אפילו לא זזה. היא שמה לב לתנועות שלי? יכול להיות שהיא מרגישה משהו כלפי? כן, ביומיים האחרונים היא לא דחתה אותי אפילו פעם אחת. למה שלא אעז ואתקדם עוד קצת? אין לי אומץ. אני אוהב אותה, התאהבתי בה! אבל איך אגיד לה את זה? היא תוכל לאהוב גבר נשוי? אני חושש… אני חושש שאחרי שאגיד לה, אפילו רק ארמוז לה, טיפ-טיפה, היא פשוט תברח. היא לעולם לא תפגוש אותי שוב, ואפילו הידידות בינינו תגווע. 

"הפסקה." כבר הפסקה. כבר הקרינו חצי סרט. עבר מהר. לא ראיתי אפילו קצת. גלידה, בול בזמן, אני מת מחום. אבל מה היא רוצה? גלידה? גזוז? אשאל אותה:

"את רוצה גלידה או גזוז?"

"שום דבר."

מה פתאום היא מנומסת כל כך דווקא היום? ביומיים האחרונים היא לא היתה ככה. למה היא לא רוצה כלום? לא חם לה? הרי רק אתמול בערב אכלנו שני ארטיקים ב"קרלטון". למה היום היא מתעקשת לא לאכול? אני לא אוהב שהיא מנומסת כל כך.

"היי, שתי גלידות שוקולד."

קניתי. נראה אם היא באמת לא רוצה.

"לא, אני באמת לא רוצה. לא מתחשק לי לאכול גלידה היום."

אה, ניחשתי נכון. זאת בדיוק הסיבה. היא מסמיקה קצת, לא? לא הייתי צריך לדחוף לה את זה בכוח, להעמיד אותה במבוכה. אחרת היא לא היתה דוחה אותי ככה. היא מעולם לא התנהגה בצורה כזאת. היא לא אמרה שהיא רוצה לאכול היום? טוב, אני אוכל את שתיהן. אבל הן קרות מדי, אני לא מסוגל לגמור שתי גלידות, לא רוצה לחטוף קלקול קיבה. למה היא מסתכלת מסביב? את מי היא מחפשת? או שאולי היא חוששת שמישהו הבחין בנו? האמת היא שאני דווקא מקווה שכן. נו, שיָפיצו את זה, אולי יֵצא מזה משהו טוב. האצבעות שלי מרוחות בשוקולד, דביקות. ממש לא נוח בלי ממחטה. אני אמחה אותן בתוכנייה. רגע, איפה התוכנייה שלי? הרגע הנחתי אותה על הברך. נפלה על הרצפה. היא בטח מטונפת עכשיו, לעזאזל. איך אני אמור לנגב את הידיים?

היא נותנת לי ממחטה. היא עקבה אחרי כל הזמן הזה? הממחטה קטנה כל כך, חמה כל כך, לחה כל כך, היא בטח מחתה בה הרבה זיעה. טוב, ניקיתי את האצבעות שלי. רגע אחד, אני רוצה להריח אותה. אני יכול להעמיד פנים שאני מוחה את השפתיים ותוך כדי כך להריח. מי יראה? הו, ניחוח נפלא, זה באמת הריח שלה, שילוב של בושם וזיעה. אני מת ללקק את זה, לטעום את הריח הזה. הוא מרתק אותי. אני יכול למחות את השפתיים בממחטה הזאת, מן הקצה השמאלי של השפה העליונה עד לקצה הימני של השפה התחתונה, ולנצל את זה כדי לשרבב את הלשון וללקק. אפילו אם אמצוץ קצת אף אחד לא יגלה אותי. זה יהיה צעד מחוכם מאוד. טוב, האורות כבו בבת אחת. ההקרנה מתחדשת. הנה ההזדמנות שלי למצוץ ככל יכולתי. כמה מלוח. זאת בטח הזיעה. אבל מאיפה הריח החריף הזה? כנראה ליחה ונזלת. אכן, ליחה ונזלת, דביקות להחריד. מעדן שמעולם לא טעמתי, מין עקצוץ מעודן בקצה הלשון. מוזר, אני מרגיש כאילו אני מחבק את הגוף העירום שלה. אני לא יכול להשאיר אצלי את הממחטה הזאת? מה היא תגיד אם פשוט אכניס אותה לכיס? לא, גם אם היא לא תפצה פה, זאת תהיה ממש גסות רוח. אסור לי להתנהג בצורה בזויה כל כך. אני חייב להחזיר לה, ברגע זה!

היא לא המשיכה להחזיק בממחטה ותחבה אותה ישר לכיס. היא כנראה עלתה עלי. הממחטה רטובה לגמרי מרוב שמצצתי אותה, כאילו ניגבו בה בגד שנרטב במבול קיצי. אה, איזה מעדן! איזה מעדן! אם היא רק היתה מרשה לי למצוץ את השפתיים העדינות שלה, למצוץ מאחורי האוזניים שלה, הייתי מתחיל לרעוד בכל הגוף. שכה אחיה! עכשיו אני רק רוצה לדעת איך היא תגיב אם אחשוף את האהבה הסודית שלי כלפיה. אם רק הייתי יכול לדעת שהיא לפחות לא תדחה אותי. אני לא מבין למה אני מרגיש חוסר ישע כזה. לשָאוֹיֵאן היו הרבה מאהבות, לא? אני בטוח שיש לו שיטות שונות משלי. מעניין מה הוא עושה אם מישהי מסרבת לו אחרי שהתוודה בפניה שהוא אוהב אותה. רק את זה אני רוצה לדעת. אבל היתה מי שסירבה לו בכלל? הוא יפה תואר, שופע קסם, נסיך החלומות. יכול להיות שנשים לא אוהבות לפגוע בזולת, אבל מה שלא יהיה, מספיק אפילו הסירוב הכי קטן כדי שאפגע עד עמקי נשמתי.  

טוב, עכשיו אני צריך לחשוב על זה לעומק, איזו סיבה יש לה לסרב לי? היא הרי נהנית לבלות איתי כל יום. היא מתנגדת נחרצות שנצרף עוד מישהו לבילוי חוץ משנינו. היא נעלמת בכל פעם שנודע לה שאשתי נמצאת בשנגחאי. כשאנחנו יוצאים לאכול יחד, תמיד היא מבקשת לאכול בחדר פרטי. כשאני לא שם לב, היא מרכינה את הראש ושוקעת במחשבות. וזה לא הכול, היא כל הזמן נועצת בי מבטים מסתוריים, שלפעמים נמשכים אפילו ארבע-חמש דקות. מה פירוש כל הדברים האלה? כן, מה פירוש כל הדברים האלה? אני משוכנע שאין לה שום סיבה לסרב לי מלבד זה שאני נשוי.

אבל זה לא מופרך שבחורה תתאהב בגבר נשוי. אדרבה, זה די נפוץ. מה הבעיה בעצם? חוץ מזה, אם היא לא רוצה אותי, היא היתה יכולה להתרחק ממני מזמן. יכול להיות שהיא רגועה כל כך שהיא חושבת שלעולם לא אטריד אותה בעניין? לא, לא יכול להיות. אלה בדיוק השנים שבהן מישהי כמותה מחפשת אהבה, ואם היתה לה כוונה מראש לדחות אותי, בשביל מה לה לבזבז עלי זמן רק בשביל לצאת איתי לבילויים חסרי תכלית? זאת תעלומה, ואת התעלומה הזאת אני חייב לפענח, כך או כך.

מה קורה שם בסרט? הוא מסיר את טבעת הנישואים של אשתו לשעבר וזורק אותה לפני העיניים של האישה הזאת? יפה! הבעות הפנים של מוז'וחין מרשימות מאוד. תראו כמה כואב לו. ממש קשה לעטות הבעת פנים כזאת. אבל, מה קרה קודם? לא שמתי לב. בחיים שלי לא צפיתי בסרט בהיסח דעת כזה כמו היום. רגע, מה לגבי טבעת הנישואים שלי? איך היא תרגיש אם גם אני אסיר עכשיו את טבעת הנישואים של אשתי? היא בכלל תבחין בכך? ואם כן, היא תגיד משהו? טוב, צריך לנסות. הנה, אני מסיר את הטבעת מהאצבע ומגלגל אותה ביד. היא בטוח הבחינה בזה, אני יודע. מה, מאיפה באה האנחה הזאת? מי נאנח כאן עכשיו? כל הצופים נאנחים? אה, הם מתחבקים. הגיבורה סוף-סוף השליכה את עצמה לזרועות השָליש. למה היא לא מביטה במסך? היא עוד עוקבת אחרי. הנה, גם אני מסתובב לעברה ונראה מה יהיה. היא מסתכלת בטבעת שביד שלי? מה היא אומרת?

"מה אתה עושה?"

"מה אתה עושה?" זה מה שהיא שאלה? איך אני אמור לענות על שאלה ישירה ובוטה כזאת? ולְמה היא מתכוונת? היא שואלת למה הסרתי את הטבעת או למה הפניתי את המבט לעברה? טוב, אני אשיב לה תשובה מעורפלת:

"לא עושה כלום."

היא נבוכה, ורואים שלא נעים לה. למה היא מפנה את המבט הלאה ממני ומרכינה את הראש? על מה היא חושבת עכשיו? כן, אני חייב להבין מה חולף לה במוח עכשיו. אבל היא שותקת, ולי אין שום דרך לדעת. נשים שומרות על הסודות שלהן, תמיד, עד המוות. אבל לפעמים הן עלולות להתחרט.

כולם נעמדים. אה, נגמר הסרט. האורות חזקים מדי, אני מסונוור לגמרי. אוּף, כמה צפוף כאן. אנחנו צריכים לרדת במדרגות בקצה ההוא. מה היא אמרה? לא שמעתי.

"שאלתי אותך מה דעתך."

מה דעתי? מה זאת אומרת? אה, היא בטח שואלת על הסרט.

"אה, מצוין. ממש טוב."

מגוחך. האמת היא שבכלל לא צפיתי בו. אוי! זהירות! לכי ישר. איך פספסת את המדרגה הזאת? אולי היא עשתה את זה בכוונה. היא עשתה את זה בכוונה כדי להישען עלי. עכשיו היד שלי כרוכה סביבה. אני צריך להסיר אותה? לאו דווקא, עוד לא הגענו למטה, היא עלולה למעוד שוב.

כמה קריר ונעים בחוץ. רק ביציאה מקולנוע "נאנג'ינג" מרגישים משב של רוח חמה. איזה כיף. הגיע הזמן להסיר את היד ממנה. מה השעה? אחת-עשרה וארבעים. השעון שלי ממהר בעשר דקות. בכל אופן, אחת-עשרה וחצי בערך. עוד מוקדם, אזמין אותה לאכול דים סאם. 

למה היא מנומסת כל כך היום? למה היא לא מוכנה לצאת לאכול? אפילו ללוות אותה הביתה היא לא נתנה לי, ופשוט עצרה מונית לבדה. תכננתי ללוות אותה הביתה. יכול להיות שאין לה כוח אלי? אולי. כנראה קצת נמאס לי ממני היום. אבל… אבל למה היא שוב קבעה איתי למחר בשתיים בצהריים לטיול בפארק פּאן-וָואנג-דוּ? אני לא מבין.

 

למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת שבבית הזה גר המשורר הלאומי שלנו. האמת היא שבאותה עת גם לא ידעתי מה משמעות המושג "משורר לאומי". המורה לעברית שתלה במוחנו את הרעיון שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי בה"א הידיעה. שלא יכול לקום משורר לאומי לאומה כלשהי כמו ביאליק לאומה העברית. כאשר התבגרתי התחלתי לשאול שאלות של ילד קטן: למה אין לנו משורר לאומי משלנו, כמו שיש להם המשורר הלאומי שלהם? כל כך רציתי שאבי והמורה להיסטוריה יהיו משוררים לאומיים.

אבי עליו השלום היה משורר וגם אני נהייתי משורר. נהגתי לכתוב שירי אהבה וחיזור ולהתפאר בהם בפני הילדים. הם כינו אותי משורר בית הספר. כל זה היה טוב ויפה עד שמנהל בית הספר הניח את ידו על שיריי והוציא נגדי פקודת מעצר מנהלי בחדר ההנהלה. הוא החל לחקור: "למי כתבת את השירים הללו, יא עומר בן אבו רביעה?" (היה זה גדול מחברי שירי האהבה בתקופה שלפני האיסלאם).

אני סברתי לתומי שלמשורר מותר מה שאסור לאחרים. שמותר לי במאה ה־20 להצהיר על אהבתי בפומבי כפי שמותר היה למשורר׳ הג׳אהליה. ציינתי בפניו שם של נערה. הוא קפץ נרעש: "הא הא. נחפש את בני משפחתה. אם הם יסכימו שתחזר אחר בתם אשחרר אותך לכיתה. ואם הם יערפו את ראשך, תיפול חלל על מזבח השירה. אתה, גדול המשוררים יא אבו אל־טייב אל־מותנבי".

חמש שעות החזיק בי המנהל בחדרו כשאני צופה מבעד לחלון, רועד מפחד, ומצפה לכורתי ראשי. לבסוף החלטתי לשקר על מנת להציל את עורי. התכחשתי לשיריי, לערגה ולאהבה. נשבעתי בפניו שעודני צעיר מכדי לאהוב. הוא שחרר אותי. מאז אותו יום לא כתבתי שירי אהבה.

אותו מנהל אף ציווה עליי מדי שנה לחבר שיר למסיבת יום העצמאות רבת המשתתפים, שאליה הוזמנו תושבי הכפר, מפקחי משרד החינוך, נציגי הממשלה, הממשל הצבאי ואפילו מנהל כלא דאמון ששכן בסמוך. המורה לערבית היה מתקן את השיר ומאמן אותי בדקלומו. כאשר הייתי מסיים לקרוא היו כולם מוחאים כף, ועימם המנהל ונציגי הממשל הצבאי.

לאחר שסיימתי את בית הספר, הופיע פעם בביתנו המורה לערבית. מודאג ועצוב הוא ביקש ממני את שירי יום העצמאות. הוא אמר שבן בליעל מכפרנו הכפיש את שמו בפני השב"כ, והלשין שהוא מעורר בלבותינו רגשות לאומיים ואהבת עבד אל־נאצר. הם גירשו אותו ממשרד החינוך, והוא ביקש להראות להם את שיריי על מנת להוכיח שהוא דווקא ביקש לטעת בנו את שמחת החג ואת אהבת המדינה. בכך אולי יבטיח את פת הלחם של ילדיו. מסרתי לו את השירים ואמרתי לעצמי: אם שיריי הפכו לתעודת יושר אצל שירותי הביטחון, אולי עדיף שאפסיק לכתוב שירה.

נפגשתי עם אבו סלמא בקיץ 1980 בעיר סופיה. הוא בא להקריא שירה, ואני נסעתי ללמוד קומוניזם. הוא דיבר על חיפא. הוא תיאר לי עיר שונה מזו שהכרתי. העיר שבה למדתי ובה ביליתי את רוב שעות היום ספון בחדר קטן, במערכת העיתון אל־אתיחאד. באחד מחדרי המערכת הונח שולחן מעץ עבה, שהיה פעם שולחנו של אבו סלמא. אנחנו שמרנו איתו על קשר באמצעות שולחן משרדו, והוא שמר על קשר באמצעות מפתחות הבית. כמו שיח אוהבים עם ירח שלא נעלם, אבל נמצא רחוק רחוק.

הוא שאל אותי על שארע אל־מלוכ ועל סאחת אל־חנאטיר, ואמר שביתו נמצא בשארע אל־בסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל: "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה: "ואתה, למה עזבת?"

אבו סלמא נפטר חודשים מספר אחרי שנפגשנו במלון הבלקן. הוא מת באמריקה ונקבר בדמשק. את המפתח הוריש לבנו סעיד. חזרתי אל הבית בשארע אל־ בסאתין. רציתי לשאול אותו אם גם הוא מתגעגע לבני הבית כמו שהם מתגעגעים אליו. עד עכשיו אני תמה כיצד עברתי ליד הבית מדי יום ביומו מבלי שאבחין בו. אולי משום שהמורה היהודייה לאזרחות אמרה לנו: "הערבים ברחו מחיפה מפחד החביות אשר גלגלנו במורד סטלה מאריס ובמורד המדרגות אשר חצצו בין חיפה עילית וחיפה תחתית. הם חשבו שאלו רעשים של מטוסים וטנקים, נטשו את בתיהם וברחו. מספרים על אשה אחת שלקחה איתה כרית, ואת תינוקה הותירה ישן במיטתו. כאשר נכנסו לבתים, האוכל התבשל עדיין על האש".

אחרי הנסיעה לבלקן חזרתי לחיפא. מדרגות מאבנים מסותתות חוצצות בין חיפא של אתמול לחיפא של היום. העבר שוכן למטה וההווה מתרחש למעלה. הים נסוג לאחור. הפסגות המוריקות שמסביב הולכות ומקריחות שנה אחרי שנה. חיפא הפכה לעיר חיוורת, אפופה בעשן סמיך של בתי חרושת ומוטרדת מן הצפירות הממושכות של הספינות הנכנסות והיוצאות מן הנמל.

הלכתי אל חנא נקארה, חברו של אבו סלמא. ביקשתי ממנו שייקח אותי אל הבית. כשהגענו, התנגשנו בסולם העץ שעמד בכניסה. הרעש מחריש האוזניים לא העיר את יושבי הבית. המתנו שמישהו יפתח את הדלת ויאמר: תפדלו! הרגשנו כמי שמתהלכים בתוך מערה נטושה. "שם חדר השינה", הצביע ואמר. אחר כך הכה חנא בכף ידו על הגדר שהתנודדה והיטלטלה קלות. ההד נעלם. בעיניו נקוו שתי דמעות. אחת נותרה תלויה בקצות ריסיו ואילו השנייה צנחה לה על רצפת העץ של המסדרון.

נקשנו על הדלת. לא שמענו כל רחש. אולי הוא נטוש? נקשנו פעם נוספת. "מי שם?" נשמע קול של אשה שכאילו התעוררה מתרדמה עמוקה. לא ידענו איך להציג את עצמנו.

לו רק ידענו שנעלה את מפלס החרדה בעיר. הפחד תמיד עולה ממילא כשאדם זר נוקש על דלת הבית ללא הודעה מוקדמת. אולי זה גנב. אולי זה שוטר. גם זה וגם זה מגבירים את תחושות הפחד.

"סלאם עליכום גברת".

הגברת נאלמה דום. הוא המשיך: "את גרה כאן הרבה זמן? מאז 48'?"

זקנה בשנות השישים לחייה עמדה מאחורי הדלת הסדוקה והביטה בנו נבוכה ופזורת נפש. בכל אותה העת ניסינו להציץ פנימה. "אני גרה פה מאז שנת 49'".

חנא הצביע על החדר הרחב ואמר: "זה היה הסלון. כאן הוא נהג לקבל אותנו". שאלנו את הגברת: "את יודעת מי גר בבית הזה לפני שהגעתם?" הגברת ענתה:

"לא יודעת. משפחה פולנייה. לפני זה משפחה מגרמניה". אמר חנא נקארה: "הבית הזה הוא של קרוב שלי שנפטר לפני חודש. הוא נאלץ לעזוב אותו לפני שלושים ושתיים שנים". שאלה הגברת: "הוא ערבי?"

אשה זקנה הגיעה מרומניה ונכנסה לבית. באותה עת סחב בעל הבית את המפתח, לקח את קובץ השירים ועלה על הספינה אשר עגנה בחוף ימה של חיפא. הוא שט

לעבר עכא. ומשם לטראבלוס.

"בעל הבית הזה הוא משורר פלסטיני חשוב שנפטר לפני חודש. את יודעת שהוא המשיך להחזיק במפתח של הבית בתקווה לשוב אליו?"

היא הנידה בראשה כמי שאומרת: מסכן המשורר הזה! אחר כך המשיכה: "הבית כבר ישן. ביקשתי מן העירייה שייתנו לי בית אחר. אבל לא מצאו כסף. אני חיה בחדר אחד. כאן מטבח, וכאן מקלחת, וכאן חדר אטום בבטון. העירייה סגרה אותו. המים דולפים לתוכו, הקירות סדוקים והחלונות שבורים".

חנא הושיט את ידו ולחץ את ידה של הגברת הזקנה. הדמעה שעוד הייתה תלויה על ריסי עיניו היבשות זלגה על לחיו. חזרנו בדרך אל סולם העץ. המסדרון. יצאנו בעד דלת הכניסה. הסתכלנו סביב. שם נמצא הבית של פוזי בנדר. הוא היה סוכן ביטוח. וזה הבית של זכי אל־תמימי. וזה של חסין עבד אל־צמד. וזה של דג'אני וזה של ענבתאוי. ושם נצאר אל־פרמשאני. וכאן ביתו של עורך הדין עיסא הזו. בתי האבן שלהם עדיין עומדים על תלם. האם לקחו איתם את המפתחות?

אחר כך שמעתי את הסיפור על המפתח של אבו סלמא. הוא שחרר אותי ממשטמת המפתחות שהתגברה אצלי באחד מלילות חודש ספטמבר 1977. בחצות אותו

לילה סיימתי לעשן את כל חפיסת הסיגריות שהייתה ברשותי. בכך חרגתי ממנהגי

להשאיר סיגריה לבוקר, כדי לעשן אותה לצד הקפה. אחר כך התברר לי שסיגריה

אחת בבית היא קמע המגרש את הגנבים, השדים והבני זונות. האם זה מסביר את מה שקרה באותו הלילה?

נעלתי את הדלת והשתרעתי על מיטתי. עוד לא הספקתי לעצום את עיניי ולפתע שמעתי נקישות חזקות על הדלת. בחוץ נשמעו המולה והלמות צעדים. אשתי והילדים התעוררו מבועתים. גם אני התעוררתי בבהלה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי גברים מספר. תחילה היו רק שלושה, אחר כך ארבעה וחמישה. לפתע עמדו מולי בכניסה לבית עשרה גברים בלבוש אזרחי ומשטרתי. אחד מהם אמר: "באנו לערוך חיפוש בבית!"

הוא נופף מול פניי במסמך, אולם עוד לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב בו הם נכנסו בכוח והתפזרו ברחבי הבית. הם חיפשו וחיטטו בחדר העבודה, בארונות, במקרר ומתחת למיטות. מספר המחפשים גדל מרגע לרגע והגיע לשלושים. הילדים הלכו לאיבוד ברחבי הבית כשהם בוכים וצורחים. הם לא הבינו את המתרחש.

על השולחן היה מונח מפתח גדול לשער עתיק שירשנו מסבי. כאשר הבטתי בו דמיינתי את העבר. הוא החזיר אותי אל הימים ההם, ואל ההווה של הדור הפלסטיני המיוסר. נראה שמפקד חוליית החיפוש, בפיקחותו המודיעינית הזריזה, הבין את עומק הקשר ביני ובין המפתח והתחיל לחקור: "מהיכן יש לך את זה?"

הוא פקד עליי להוביל אותו אל השער הגדול שעבורו מיועד המפתח. שכנעתי אותו שהשערים הללו כבר אינם קיימים. היו אלו השערים של בתי האבן שהרסו הדחפורים שלהם. פניו התכרכמו מכעס. הוא החרים את המפתח ואמר: זה יהווה עדות מרשיעה נגדך. הוא פקד עליי לעלות למכונית. המפתח נשאר אצלו. ביליתי שני לילות בתא הכלא באל־ג'למה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לתא הכלא. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסיגריה הפכה להיות מכשיר התעללות.

ביקשתי מן הסוהר: "תן לי סיגריה!" הוא התכופף לעבר הצוהר המרובע שהיה מקובע בחזית הדלת, חייך חיוך מטופש, ואמר: "עוד מעט". אחר כך נשמע קרקוש המפתחות והוא נעלם. ה"עוד מעט" התארך ונמשך כשעתיים. אחר כך הוא חזר. הוא פתח את הצוהר והושיט לי סיגריה. אולם אז אמר שוב בחיוך מטופש: מצטער, שכחתי את הגפרורים. "עוד מעט" אביא לך אותם. ה"עוד מעט" השני היה ארוך מקודמו. הבנתי שהחלו טקסי ההתעללות. חשתי הקלה רק כאשר הוא פתח את הדלת והוביל אותי אל חדר החקירות.

בחדר החקירות ישבו שלושה חוקרים: הטוב, הרע והמכוער. הטוב הגיש לי סיגריה וקפה. הוא היה אדיב וניסה לשכנע אותי להימנע מפעילות פוליטית נגד המדינה. הוא הציע לי שלמונים, תפקידים ואפילו מושב בכנסת. אחר כך הוא פתח תיק עב כרס ואמר: "כל מה שאמרת, כתבת ופרסמת נמצא בתיק הזה. הכול מתורגם לעברית. מילה במילה". אמרתי לו: "אני שמח שיש אנשים שמתעניינים במה שאני כותב. אני עוד יותר שמח שכתיבתי מתורגמת לשפתכם. יכול להיות נחמד אם תפרסמו אותי בעברית". התשובה המתחכמת העלתה את חמתו. הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס הרע ואמר שהוא יכול להרוס את ביתי ולהפוך את חיי לגיהינום. מדינה שניצחה מאות מיליונים של ערבים לא תעשה חשבון לאחד כמוני. אמרתי לו: אני יודע שאתם חזקים. לעולם לא אעז להתגרות בטנקים שלכם. הוא שאל: "אם כך, האם תפסיק לעשות בעיות?"

אחר כך גם הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבדי. אחר כך נכנס המכוער. צעיר גבה קומה, חסון ובעל שרירים משורגים. הוא התחיל לחוג סביבי ובתוך כך נעץ בי מבטים מזרי אימה. אחר כך אמר: "מי אתה חושב שאתה? מה אתה שווה? אתה לא שווה אפילו את הכדור שיפלח את מוחך. לא. לא נבזבז עליך כדור יקר. נשחרר אותך לחופשי. נודיע לך שאתה משוחרר. נגיד לך: אתה חופשי לדרכך. עלה על מכוניתך וסע לדרכך. לפתע מגיעה מן הצומת משאית גדולה. סמיטריילר. לפני שאתה מתעשת היא דורסת ורומסת אותך כמו שרומס הפיל את הנמלה. אחר כך תתרוצץ אשתך במסדרונות חברת הביטוח ותתחנן לפיצויים".

התרגיל הזה חזר על עצמו במשך שתי יממות שלמות. למדתי מזה לקח אחד: אינני הולך לישון מבלי שאשאיר לעצמי סיגריה לקפה של הבוקר.

מאז שנאתי קרקוש מפתחות. עד המפגש עם אבו סלמא במלון הבלקן שבסופיה. המפתח קיבל פתאום משמעות אחרת. המפתח של אבו סלמא לימד אותי שהימים והלילות בכלא אל־ג'למה היו המפתח לעולם של עימות נחוש שבו נלחמנו על עצמאות הזיכרון. ללא מיקוח. וללא פשרה על הזכות והצדק.

"להתראות בחיפא".

כך אמרתי לאבו סלמא. לאחר כחודשיים הוא עזב אותנו לנצח והשאיר את המפתח. שיריו האבודים היו ספוגים במלחו של הים. 


הסיפור התפרסם לראשונה בגליון הראשון של כתב העת גרנטה – מגזין לספרות חדשה, 2014.

 כולם מקשיבים בדריכות לקול הצעדים הלא מוכרים במסדרון, מנסים לנחש מי תורן הערב. מיהו האבא המסכן שאמור לאכוף את כיבוי האורות לאחר שכל ההורים השכיבו אותנו לישון ועזבו."אבא חדש," לוחש יודה וכולם תוהים בוודאי איזה אויב מצפה לנו הלילה. מתוחכם כמו ברמן החשמלאי והפנס שלו, שמוציא את הפקק מארון החשמל? חפפן כמו וקסמן שעוזב אחרי חמש דקות של שקט? או אכזר כמו צוקרמן שלא מהסס להפליק למישהו גם אם הוא לא תופס אותו על חם? רק אני יודע שהערב זה תורו של אבא לאכוף את הוראת כיבוי האורות הכללי בבית הילדים שלנו.

דממה משתררת ויוּדָה מחליט שהגיע הזמן לגלות מי התורן. הוא קם בחושך וחובט עם הכרית חבטה רועמת על הקיר. מוישה מזנק אל מתג החשמל, מדליק ומכבה את האור פעמיים להזמין את ההורה לחדר שלנו כדי לברר עם מי יש לנו עסק הערב. הוא חוזר במהירות למיטה שלו, ורשרוש השעוונית מתחת לסדין מזכיר לכולנו שהוא עדיין מרטיב בלילות. כמי שנגמל רק לאחרונה אני מכיר היטב את גערות המטפלות בבוקר ואת מבטי הלגלוג של הילדים שנגמלו מזמן. אני שוכב בשקט מתוח, חושש מהלילה המצפה לאבא ולי. "למיטות!" צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, ותוך רגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת ומאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, " תודיע לדויד, הוא בחדר של שרה א." דויד הוא ילד חדש שהגיע ממרוקו. בלילות הראשונים שלו בבית הילדים הוא עקב בהפתעה מתחת לשמיכה אחרי הפעילות המרדנית הלא מוכרת. אבל, בתחרות הפלוצים האחרונה, מוישה, שופט תחרויות הפלוצים, הכריז שדויד ניצח והעניק לביצוע המנצח את השם: "טרומפלדור מדור לדור." באותו לילה דויד כבר הצטרף בשמחה לשיגועים. 

צביקה מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לדויד דרך מגני השמש שהגיע תורם.  כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של דויד מהדהד עוד לפני שכולנו מכוסים. הם דופקים שם על הרצפה עם רגלי מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה הנחפזים של אבא. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של דויד.  "בבקשה תוותר," אני משדר לאבא תחינה טלפתית, "'למען שנינו.". אין לאבא שום סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני שבע, בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ומרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני שמש. במסדרון עוברים מחדר לחדר בהליכה, ובמגני השמש בצד המנוגד, אפשר להעביר מסרים ולעבור מחדר לחדר בזחילה על ארבע. בזמן בניית הבניין הזה היה כנראה חוסר בתריסים והמתכנן שבחר בפתרון הזה לא הבין שבכך הוא הבטיח את ניצחון הילדים בלילות.

ברגע שאבא מגיע לחדר של דויד, הוא מוזמן חזרה בטריקת דלת לחדר הבנות בצד השני. מינה שם פוחדת מרעמים, ובלילות סערה היא בוכה ולא משתתפת בשיגועים, אבל הלילה שקט ואפשר לסמוך עליה. כולם יודעים שאסתר שם לא תשתתף. היא הגיעה חדשה מחיפה הרבה לפני דויד, אבל עדיין לא התאקלמה. כל לילה אחרי שהחגיגות נגמרות, וכולם באמת הולכים לישון, היא מתיישבת במגני השמש ובוכה. היא לא מבינה למה ההורים שלה, שגרים כל כך קרוב, ובטח שומעים אותה, לא באים.   

הפוגה משתררת שוב, ואני מתפלל להפסקת השיגועים. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, "תורנו, הוא יושב ליד המקלחות" החדר חשוך אבל אני יודע שכולם ממתינים לי. "קדימה!" מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. " תורך עכשיו!" חבל לי על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם חודש שלם על ידי כולם.

 אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, 'טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ'. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות  בשמיכה, כשקול צעדיו של אבא מתקרב. הוא נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות בעיניים עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי ומסדר את הכרית מתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. "אני יודע שהשתתפת במהומה," הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.

 כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדרי הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים, שוכב במיטה ובוהה בתקרה.