פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

הוֹמֵרוּס וְהַיָּם מֵאַהֲבָה נָעִים.

לְאָן אֶפְנֶה? עַתָּה הוֹמֵרוּס הִשְׁתַּתֵּק לוֹ.

הַיָּם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר, בֵּלַּעַג מִתְפַּיֵּט לוֹ

וּבָא אֶל מִטָּתִי בְּהֶמְיַת אֵימִים.

אוסיפ מנדלשטם (מרוסית ריטה קוגן)

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. הצריפים לא נעולים, אבל נאסר עליהם לצאת. האיסור מפריד ביניהם יותר מכל דלת, יותר מכל מפתח שסֻבַּב פעם ופעמיים בחור כל מנעול. האיסור והבושה. הסדינים תחתיה קרים, קרירותם מפיגה את חומה, מצנה את בעירת כעסה. הערב יורד. הצלליות שולחות אצבעות רועדות מפינות הצריף, לופתות את רגלי שולחן העץ, את המשענות המגולפות של זוג הכיסאות, את מרגלות מיטות הברזל, זו שלה וזו של אמה. יש מעט רהיטים בצריף, שעל אף ישנותם, כולם עשויים היטב ומנחמים. ההר הדבשי עודנו נראה בחלון, אך רק מתארו נראה, קו רך של שלושת קודקודיו המעוגלים. צלעותיו הצהובות-כתומות, שבגינן העניקה לו את שמו, נצבעו שחור. בלילה הוא חוזר להיות שלוחה של קארא-דאג, ההר השחור, העצום, שחולש על החוף תחתיו בתצורותיו המשוננות. היא מונה ללא קול את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, אצבע השטן, איוון-הליסטים, שער הזהב ופרופיל המשורר המזוקן ("אפילו שאת הפרופיל לא רואים מהצד שלנו של ההר", היא מבהירה ללא קול). מעשה הספירה עוזר לה להתנתק, לחצוץ בינה לבין הפיצוץ. אחר כך היא מנסה לחרוז את "קארא-דאג": אוֹבְראג, וְוראג.1 החרוזים המשובחים עוצרים את הבכי, אך אלה הולכים ומתרופפים: דוּראק, נֵייה טַאק.2  הבכי מתגנב. טְיוֹמְקָה לבטח בּוֹכֶה. היא מדמיינת את פניו. עיניו הבהירות, התכולות הוורידו כעיני ארנב לבן, חוטמו הסולד, הכפתורי התרחב ונמלא לחלוחית נוטפת, שפתי הדובדבן שלו רטובות ונשוכות. היא בטוחה שאִילְקָה לא בּוֹכֶה. הבוגד הזה. איך שהוא צרח. לקלל לא העז, כי אחרת היה מוצא את עצמו מרותק בדיוק כמוהם. אמא של הבנים הכי קשוחה מבין המבוגרים בכל הנוגע לשפה תקנית. לא כמו אמא שלה, שלעתים מגלגלת על לשונה מילה מלוכלכת בהנאה קורצת, כאילו מוחצת בשיניה הלבנות דובדבן חמוץ, מגיר עסיס. איך שהוא צרח. פניו התעוותו למעין מסכה יוונית – טרגיה של זעם ועלבון. היא לא האמינה לו. גם הפעם הוא שיחק. עיניו נשארו יבשות ומחושבות על אף הנהמות והיפחות. הוא צעק שהם תמיד שניים, תמיד נגדו, שהם מרחיקים אותו, נעלמים לו, שהוא תמיד לבד. הוא כמעט קרס על רצפת העפר של החצר העליונה, אבריו פרכסו. היא עדיין לא האמינה לו. שקרן ושחקן. בוגד. שלושתם מעולם לא דנו על כך בקול, אך לשלושתם זה היה ברור — ישנו הסכם חד משמעי וכולל, שלא משנה מה, לא מערבים את המבוגרים. המבוגרים האמינו לו. אביו אסף את אילקה אליו, כיסה את גופו בחיבוק זרועות חזקות, שזופות, מעוטרות פלומת שער שרוף עד לובן, הפריש את אגרופיו הקפוצים, מחה את עיניו מבלי לשים לב שיבשות הן. אילקה הובל מטה, לצריף המטבחון, וכל מנח גופו כמו אומר לוחם צדק יחידי ומובס. האוויר היבש, הנעים של בין-ערביים נמלא ריח של שורש ולריאן, מריר וכוהלי. היא דמיינה את אמא שלה מטפטפת ביד מורגלת עשרים טיפות מתוך בקבוקון הזכוכית הכהה, מונה את מניינן בתנועת שפתיים בלבד, בריכוז גמור, כאילו אין עולם חוץ לטיפות הנספרות מטה: עשרים, תשע עשרה, שמונה עשרה. היא אף פעם לא זכתה לטול מטיפות שורש הוולריאן. זו תרופתם השמורה של המבוגרים, של עצביהם הרוטטים, של עולמם השביר. אילקה הבוגד בעוברו את טקס ההטבלה המר, הפך אותו ערב למבוגר.

היא זוכרת איך הכול התחיל. תחילה הייתה רכבת. בעצם, לא. תחילה הייתה האגירה הגדולה. אמא אגרה שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם סוכר זה היה יחסית פשוט. סבתא המירה את תלושי המזון בעבור וודקה בתלושי מזון בעבור סוכר. את סחר החליפין ביצעה בביתן מאופל של החזרת בקבוקי זכוכית, צריף רעוע מאחורי המרכול הגדול, אפוף ריחות כבדים, חמוצים של אלכוהול ושל אלכוהוליזם. עם שימורי בשר זה היה יותר מסובך. הם מעולם לא נמכרו במרכול או בכל חנות מזון שהכירה. על מנת להנות מהם היית צריך לזכות בחבילות שי ל-"חברי מפלגה בלבד". היא עצמה הייתה פיונירית, בין הראשונים בשכבתה להתקבל לתנועה, אך זה לא ממש נחשב, כאשר מדובר בחבילות שי. אמא לא הייתה חברת מפלגה, סבתא לא הייתה חברת מפלגה, אך סבתא הייתה רופאה במוקד לרפואה דחופה בבית הנתיבות הגדול בעיר. לעתים קרובות המטופלים המרוצים גמלו לה חסד בצורת שי מפלגתי. סבתא, מבלי להתבייש, ביקשה שישאירו לה את שמורי הבשר, וגם את החלב המרוכז. את הוודקה, קרצה בנדיבות, תקחו לעצמכם. אחרי שנה של אגירה, קופסאות השמורים התגודדו שורות שורות על מדפי המזווה הגדול — חיילי המשמר, המנצנצים עמומות במדיהם האדומים, כל אחד נושא דיוקן חמור-סבר של פר מקורנן. ואז הייתה הרכבת. היה להן מזל, לה ולאמא: השותפה שלהן לחדרון הייתה אישה מבוגרת, כמעט זקנה, לא כמו אמא שלה. האישה התמקמה על אחד הדרגשים התחתונים. את השני לקחה אמא, והיא עצמה טיפסה בהנאה על הדרגש העליון, זה שמעל דרגש אמה. מכיוון שהדרגש העליון הנוסף נותר ריק, היא דילגה בין השניים, עד שננזפה, והדרגש הופרש לטובת ייבוש של מגבות ידיים. אך גם עם הדרגש היחיד היא הייתה האלה האולימפית של הרכבת, שצופה ממרום כבודה ומושבה על המתרחש מטה, על דלת ההזזה ובתוכה מרותך מלבן של מראה מעוותת, על שולחן הברזל הקטן, מעוגל הפינות, ועליו סט של ארבע כוסות זכוכית מוכתמות, עבות דופן לתה, כל כוס נתונה בתוך בית-כוס עשוי פיתוחי פליז – זרדים ואשכולי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת. הרכבת נאנקת ונעה, הכוסות משקשקות בבתיהן, ביצים קשות וכרעי עוף מכובס נשלפים מתוך עטיפות של נייר כסף, ריחם העבש, הכבד אך עם זאת מעורר התאבון, פושט בתוך החדרונים, זולג למסדרונות, מאמץ לתוכו מריח הטבק הנשרף שנושפים המעשנים לתוך צְהָרַי המסדרונות הפתוחים לכדי סדק, נמהל בצחנה של שתן וצואה שהסתננה מבעד לדלת ההזזה של חדרון השירותים המזוהם, מישהו שוב לא הקפיד ללחוץ מטה את דוושת הברזל והפרשותיו נעות ומשקשקות בתוך האסלה השחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה, יחד עם הכוסות, הביצים, הדרגשים, הקרונות, הנוסעים, יחד איתה. כולם נוסעים הימה. נוסעים יום, ויומיים, ובבוקר היום השלישי מגיעים לים.

הים היה נס. הוא היה כחול, מרצד, עצום, חם, ולא דמה כלל לים הצפוני שלה — רצועה אפורה וחיוורת של מים קפואים. ספינה מנועית קטנה, לבנה ומתקלפת, אספה את שתיהן מהרציף, טרטרה, קרטעה, התניעה ויצאה הימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את קארא-דאג, ההר השחור, הר הקסמים, הר הגעש העתיק ששבק חיים, אך אולי עוד ישוב יום אחד לירוק אש, להפריש לבה שחורה. היא זכרה את הרסס המלוח, את השובל הלבן שהשתרך במים, מסמן את דרכן מחוף לחוף. תחילה אמא אסרה עליה לקום ופקדה עליה לשבת בצמוד אליה, אך אחרי כמה דקות נכנעה למחלת ים ונרדמה. היא הייתה חופשיה להתרוצץ, לנשום, להריח, ללקק את הטיפות המלוחות נורא, לעבור מהחרטום לירכתיים, מהירכתיים לחרטום ולחרוט בזכרונה את מתארו הנישא של ההר. היה חם, אך היה זה חום אחר, לא החום הלח, הממית של עירה בקיץ. החום כאן היה יבש, כמו נייר זכוכית, ושקוף, דרכו אפשר היה לראות את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן. מן הסתם את השמות לא ידעה אז, כשראתה אותם לראשונה, אך עם זאת ידעה. כאשר אילקה סיפר לה בלילה הראשון, בהצביעו על ההר, על הצורות המשוננות שיצרה הלבה בקפאונה, ומנה באזניה את השמות, היא הבינה מיד מי זה מי, ואז אמרה לו, "וזה ההר הדבשי". "חחח! איזה שטויות." — קטע אותה אילקה — "אין פה שום הר דבשי." "יש. הנה, ההר הזה, אתה רואה שהוא צהוב וכתום, אפילו שבקושי רואים אותו בחושך. זה ההר הדבשי." כן, אני רואה!" — קרא לעומתה טיומקה, נלהב — "ההר הדבשי!" היא הייתה בת תשע, אילקה היה בן אחת עשרה, טיומקה היה בן שמונה. יחד הם היו שלושה, אך הם לא היו יחד. הם היו שניים נגד אחד, מהלילה הראשון.

ראשית היריבות הייתה מעודנת, נימוסית, כבושה — יריבות של ילדים ממשפחות אינטלגנטיות. על אף שהיה מבוגר מאחיו, אילקה היה נמוך ממנו, אך גם מעוצב ושרירי ממנו. בגופו הנערי ניכר היה הגבר שעתיד להיות. תוי פניו היו משורטטים, עיניו צרות ואפורות, אפו ישר, אורכו נכון, שפתיו מצויירות, שערו עבה, חלק ודבשי שנח באלכסון מסופר מעל מצחו. האחים הגיעו לכפר הנופש כשבועיים לפניה, ועורו של אילקה נשא עתה גוון נפלא, זהוב ואחיד. טיומקה הלבן-חלבי, זהוב-השער, קולל בעור הנוטה להישרף ולהאדים, בדומה לעורה, עור של ג'ינג'יות, עדין ומנומש. אילקה היה חכם, סרקסטי ומגונן. הוא קרא ספרים, דיקלם בעל פה שירים, גם מאלה האסורים. תוך כדי דקלום היה מצמצם את עיניו ומדגיש במעין יבבה נמוכה את המילים שנראו חשובות בעיניו המוצרות. אמא שלה נראתה כמו מפלרטטת איתו. לעתים הייתה הולכת בחברתו בעורף החבורה, בעודה מדברת איתו על ספרים, על שירים. פעם המליצה לו בהתלהבות האופיינית לה, התלהבות שגרמה לה לקנא במושאה, על ספרו של סלינג'ר, שנאסר עליה לקרוא בו. "יש שם קטעים של סקס", אמרה לו בטון נמוך של יודעת דבר. "גם אני רוצה קטעים של סקס!", נפלט לה, בקול רם יותר ממה שהתכוונה. כולם צחקו. היא הסמיקה. כולם המשיכו לצחוק. רק טיומקה לא צחק. הוא לחץ את ידה, ואחר כך לחש לה, "אפשר לחשוב, קטעים של סקס. כל כך מפגר. כל כך של מבוגרים. הכי לא מעניין." אילקה וטיומקה לבשו בגדים יפים, הרבה יותר יפים ממה שנהוג, במיוחד אצל בנים. אמא שלה סיפרה, שלאמא של אילקה וטיומקה יש אחות בכורה שנשואה לאיטלקי וחיה באיטליה. היא לא הבינה איך בדיוק אפשר להיות נשואה לאיטלקי כשאת אזרחית סובייטית, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה, שאולי זה איטלקי-קומוניסט, כמו ג'יאני רודארי 3. גם לאחות האינטרנציונלית הזו יש שני בנים, לכן היא שולחת מעת לעת חבילות עם בגדים ישנים בעבור אילקה וטיומקה. היו להם מכנסי קיץ ארוגים ודקים בצבעים שמחים של צהוב ולבן. היו להם בגדי ים מבדים בלתי שקופים ונוקשים במידה, כחולים-ירוקים, שלא כמו בגדי ים מבד-תחתונים שהיו לה. לפחות אמא דאגה לה לאחד חדש לפני הנסיעה, על כן הבד עדיין מיטיב להסתיר את מתאר גופה, גם כאשר נרטב, ולא מחליק מטה כאשר היא שוחה עם או נגד הגלים.

היא הייתה זו שגילתה למענם את ארץ-סלע: קבוצה של שלושה סלעים שניצבו במרחק לא רב אחד מהשני, וסביבם אך חוף חַלּוּקִים שומם ומים. עד שנמצאה הארץ, הם היו שקועים בתחרויות בלתי מזיקות, ואף את הרעיונות לתחרויות האלה הגתה היא. התחרות הראשונה הייתה מירוצי סירות. לעין המבוגרים נראה היה כי כל אחד מתחרה בשני, אך בפועל היא וטיומקה בנו את סירותיהם יחד, אילקה בנה את אלה שלו לבד. היו אלה סירות קטנות, עשויות קורות עץ משוייפות וזרדים מגולפים בתור תרנים. הסירות הראשונות היו גרועות, מהן התהפכו ברגע שפגשו את פני הים, מהן שטו אחורנית, לא ספינות אלא סרטני נזיר סרבניים, מהן נמלאו מים ושקעו לקרקרעית. אילקה היה הראשון שהבין במה הם שוגים. תחילה הפך את גוף הסירה לשקערורי, ובכך יצר מעין שִׁדְרִית שעיכבה התהפכות. אחר כך השמיש חוטי דייג דקים ושקופים להיות הוונטות, שייצבו את התרנים ומנעו מהסירה לנוע לאחור. בסוף אף תפר מפרשים מאחת מחולצותיו. על כך חטף מאביו, אך סירותיו ניצחו מירוץ אחר מירוץ. כל הפסד לימד אותם טריק נוסף, אך הם תמיד היו בפיגור. אילקה היה מסתגר בצריפו או מתחבא בחצר העליונה עת שקד על סירותיו. כאשר הם היו עוברים שם "במקרה", היה מגרש אותם. הם מצדם מעולם לא הלשינו עליו, אך עם הזמן גם הסירות שלהם לבשו קיל ומיתר ומפרש. היה זה כעבור שבוע שנחלו את נצחונם הראשון. אילקה השליך בזעם את סירת הדגל שלו ארצה ודרך עליה בכף רגל יחפה. נשמע קול פיצוח, והבעת כאב רגעית קיפלה את פניו, ספק על אבדן ספינתו, ספק עקב הפגיעה בעקבו. הוא צלע יממה שלמה, והם פתחו בתחרות הבאה, תחרות חץ וקשת. "העצים כבר מפחדים מכם", ציינה אמא שלה בליריות עקב טיול של אחר הצהריים בפארק. "הרסתם כבר את כל העצים, ברברים קטנים", גערה בהם נטשקה, "עלמת הברזל", חברתן הרווקה של משפחת הבנים: תמירה, זקופה, ארוכת גפיים בעלת מזג רע ומאופק. היא הייתה הסנדקית בלא הטבלה של הבנים וחברתה הקרובה ביותר של אמם פזורת הדעת. הם באמת החריבו את העצים, תחילה את הקורות לטובת הסירות, עתה את הענפים לטובת הקשתות והחצים. בעבור הקשתות נדרשו ענפים עבים וגמישים, ענפים שהתבגרו אך לאחרונה ועדיין אחזו בזכרון השלוחות הצעירות שהיו. בעבור החצים נדרשו זרדים בעובי בינוני, ארוכים וישרים, מבוגרים יותר, אך לא זקנים ומיובשים, כאלה שנשברים בקלות בלי לפגוע במטרה. גם הפעם חוטי הדייג היוו מצרך נחוץ. המיתרים עשויים חוט תפירה, על אף שהיו גמישים יותר וקלים יותר לקשירה, נקרעו אחר ירייה-שתיים. בשביל חוטי הדייג הם הריצו את הוריהם לחנות כל-בו בכפר השכן, גדול מכפרם, כפר נופש זעיר בלא חנויות, למעט מכולת קטנה וריקה ושוק איכרים מאולתר שהתגבש בצמוד לרציף עגינה ודמה לקן דבורים תחוח. מכיוון שהנסיעה של שעתיים בטיולית מקרטעת על כביש עפר משופע מהמורות לא הייתה אטרקציה, אבי הבנים הציע שיעשו מסע רגלי של יום, דרך ההרים, עד הכפר השכן. נטשקה הספורטיבית התלהבה. האמהות שקלו לסכל את המסע, אך הובטח להן חידוש מלאי אפשרי של הסוכר ושל שימורי הבשר, שעל אף האגירה הגדולה הלכו ואזלו. "תאבון בריא יש להם, לבנים, שיהיו בריאים", הייתה מפטירה נטשקה, בעודה מוסיפה לסיר פח ובו תפוחי אדמה צעירים, מבושלים עד להיתפקע, נתחי בשר משומר ספורים.

טיומקה, שסיסמתו מזה שבועיים וחצי התקבעה להיות "מה שרִיטָה אמרה", לא פקפק בה, גם כאשר נענה בשלילה מוחצת עת הציע להזמין את אילקה לחלוק אתם את ארץ-סלע. בהשראת דמויות האבן של קארא-דאג, הם העניקו שם לכל סלע וסלע. הסלע האהוב על השניים היה הסלע הקרוב לקו החוף, סלע שצורתו משלוש שווה-שוקיים, נוח לטיפוס ומגן מפני רוח, גל ורסס. מכאן ניתן לו שמו: סלע המגינים. הסלע השני היה ממוקם רחוק יותר, פנימה לתוך המים העמוקים. הוא היה הרחב מבין השלושה, צורתו כשל טרפז. על מנת להגיע אליו היה עליהם לשחות כשלוש-ארבע דקות ואז לטפס. על אף שמדרונותיו היו מתונים, הטיפוס עליו היה קשה יותר: יסודותיו השקועים במים כוסו בעשב-ים ובאצה ספוגית, כך שכף הרגל החליקה בקלות מטה, והגוף מצא את עצמו שוב ושוב נוחת לתוך המים, בנתז גדול ובשריטות שורפות. הישיבה עליו הייתה נוחה, מה גם שהיה מקום להתחבא על צדו האחורי ולצפות באויבים המתקרבים. "לסלע הזה יש חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה", היא הרצתה לטיומקה בארשת פנים רצינית של גנרלים, מצטטת כמעט במדויק ספק דמות אהובה של פנימור קוּפֵּר, ספק שדרן חדשות המלהג על אודות האימפריאליזם האמריקאי. על כן, שמו של הסלע היה סלע הגנרלים. הסלע השלישי ניצב אף הוא בעומק, במקביל לסלע הגנרלים, והיה בלתי חדיר למדי: גבוה, משונן, כמעט בלי זיז להיתלות עליו בעת טיפוס. צבעו היה שחור, בעוד שצבעם של סלע המגינים וסלע הגנרלים נטה לחום-צהוב. הוא היה רסיס זעיר של קארא-דאג, גאה ומסוכן. שמו של הסלע היה השן השחורה, ולטענתה, הסלע הזה הגן עליהם מפני ספינות פיראטים. הרי ידוע לכל, כי סלעי חוף משוננים וכהים הם אלה שמטביעים הכי הרבה ספינות. הם טיפסו על השן השחורה פעמים ספורות, ופעם אחת זה כמעט נגמר בפציעה. אמנם היא איתרה מסלול שחיה עוקף את סלע הגנרלים אל השן, ומשם נגלה מסלול טיפוס נוח יותר, אך עדיין היה זה סלע בלתי נגיש, ועל כן, נחוץ ביותר. "לשם נוכל להימלט בעת מצור", אמרה, וטיומקה הנהנן בהסכמה.

הם המציאו שמות קוד בעבור סוגי אויבים שונים. אנשים זרים, על אף שהיו נדירים בחוף הפראי המרוחק, כונו החומים. המבוגרים, שהיו אויב זניח ובלתי מאיים לרוב, היו הירוקים. הקוד הלבן, החמור מכל, היה שמור בעבור אויבם האמתי האחד: אילקה. כאשר הם היו קולטים אותו מתקרב לעבר ארץ-סלע,  הם היו מדמים שכל עיסוקיהם הם עיסוקי חוף תמימים: קפיצות לעמוקים, שיזוף על גב סלע מחומם ושחיה בתוך המפרצון הקטן, המוגן מגלי חוף, שיצרו הסלעים. זה עבד למשך שלושה ימים. ביום הרביעי, בעודם עושים את דרכם לארצם, הם ראו את אילקה מטפס, כבר במחצית הדרך, לעבר פסגת השן השחורה. הוא היה שרירי מהם, ולכן הטיפוס עלה יפה בידיו. כאשר הבחין בהם נטועים ללא ניע על החוף ובוהים בו, התיישר וקרא: "היי, אתם, זוג מפסידנים, אז כאן אתם מתחבאים ממני? דווקא מקום חמוד. איך קוראים לסלע הזה? השן השחורה? שם קצת מפגר, לטעמי, אבל מה כבר יכולתי לצפות." בזאת, כף רגלו החליקה, אחיזתו נתרופפה והוא צנח המימה, הודף את עצמו בשבריר שניה אחרון מפני הסלע. התחרות עלתה שלב. שוב לא הייתה זו יריבות ספורטיבית. זו הייתה מלחמה, עקובה ומתמדת. "עַלָגֵר קוֹם עַלָגֵר", ציין טיומקה בכובד ראש. "מה זה העַלָגֵר הזה?", שאלה היא בעניין. "זה משלושת המוסקטרים וזה בצרפתית: במלחמה כמו במלחמה", ענה טיומקה, מוחמא עד שורש שערותיו הזהובות שאף הוא תרם דבר מה בעל ערך. "אהם, כן, זה טוב, ועוד אם זה מהמוסקטרים." בזאת נפתחה המערכה. תחילה הם שרטטו מפה סודית ומדויקת של ארצם, בציון שמות הסלעים, בסימון של מוצבים, בונקרים ומצבורי תחמושת ומזון. כל זה היה דמיוני, כמובן, מלבד המזון. הם החליטו לאגור אגוזים ופרוסות לחם שטוגנו בלא שמן על מחבת, אותם הגניבו מתחת לשולחן בזמן הארוחות, כי אלה היו היחידים שהחזיקו מעמד מבלי להתמלא עובש. את המפה ציירו בטושים ובצבעי מים על גבי חתיכת קרטון רבועית, רוחבה כשלושים סנטימר. היא הייתה זו שציירה את רובה, אך טיומקה, שהתברר שניחן בחוש מרחק נהדר, הקנה למפה את הליטוש הגיאוגרפי הנחשק. הם כיסו את המפה במגבת מטבח ישנה ונקיה, גלגלו את החבילה בתוך שקית ניילון יקרה מפז, כדי למנוע כל נזק אפשרי גם בעת טביעה, לא עלינו, והניחו אותה בצריפה, מתחת למזרון מיטתה הדק, למרגלות ראשה. כעת המטרה הוגדרה היטב: מי שמחזיק במפה, הוא השליט של ארץ-סלע. 

העניינים התנהלו כרגיל ביום הפיצוץ. קימה מוקדמת לקול שירים קומוניסטיים, מצעידים ועליזים, שבקעו מהרמקולים של מחנה הקיץ הסמוך. רחיצת פנים וצחצוח שיניים במים קפואים מתוך מתקן הזלפה ידני עשוי פלדת אל-חלד, מתקן שצורתו כשל פעמון הפוך, מלא במים. את המים אבי הבנים שאב מהבאר של בעלת הבית אחת לכמה ימים ומילא בהם את המתקן. מתוך פטמת המתקן השתלשל מטה ענבל ארוך, עשוי פלדת אל-חלד אף הוא. כאשר הענבל נלחץ פנימה, זרם דק קלח מתוך הגוף הפעמוני. בשובו מטה הפריח דנדון, פעמוני אף הוא. התעמלות בוקר חצי-כפויה שהעבירה נטשקה, לכל המעוניינים ולכל המעוניינים פחות. ארוחת בוקר של קֶפִיר ושל לחם שחור, הפעם זכו גם בביצה קשה במלח. ההליכה בשביל הסלעי לעבר החוף הקבוע שלהם, חוף מרוחק ובלתי מוסדר. אילקה התעלם מהם במפגיע, אך היה נימוסי יתר על מידה. זה היה אמור לעורר בהם חשד, אך הם היו שאננים. זה שבוע שהמפה הייתה בידיהם, מוחבאת היטב. עתה בשולי המפה נוספו איורים של שועלים המזנקים ממרום הסלע אל מותם בקצף הגלים, של בנות ים בעלות זנבות מפותלים וניצני שדיים, של מטבעות זהב בתוך ארון מתים ועליו בקבוקי רום. הם היו קרובים להכריז על הפסקת אש לטובת עיסוק חדש, משותף ומבטיח: יצירת משחק מונופול תוצרת בית. אמם של הבנים אסרה עליהם לשחק גם בקלפים וגם במונופול. "עיסוק שפל בסחר מכר", גלגלה היא בריש נחרצת. אך כאשר הובטח לה כי שמות הרחובות הנמכרים יישאו שמות של ציירים, מלחינים סופרים ומשוררים, היא התרצתה ואף הציעה שמות אפשריים, בינהם של פושקין ושל לרמונטוב. כאשר חזרו מהחוף, שרופים ומלוחים, נשלחו לקטוף מן הדובדבנים בחצר העליונה. בעלת הבית הפרישה להם שלושה עצי פרי לאיסוף עצמי תמורת תשלום פעוט, אך לא מטוב לבה הפרישה: שפע הפרי לא אפשר לה לאסוף את כולם בטרם ייאכלו על ידי ציפורים או יירקבו. אילקה, שהתלונן מהצהריים על כאבי בטן, שוחרר מן המטלה. כאשר הם ירדו, מסומנים בנתזים אדומים ושחורים, ובידיהם שתי סלסלות גדושות דובדבן, ארוחת הצהריים כבר הונחה על שולחן האוכל המשותף שבחצר התחתונה. הם אך הספיקו לשטוף ידיים ומיד נשתלו בכיסאותיהם. אילקה התייצב לארוחה וזלל כהרגלו. עתה החשד החל מכרסם בה. מיד אחרי הארוחה ופינוי הכלים, היא ביקשה רשות ללכת לצריף. היא נגשה למיטתה והרימה את המזרון. המפה הייתה ואיננה. תבוסה, מפלה והשפלה. הם הרי כבר ניצחו. הרי מזה יומיים התנהלו דיונים בדבר הקמת המונופול. בוגד. שקרן. שחקן. היא סידרה את המזרון ויצאה לחפש את טיומקה. "משהו קרה? את אדומה כמו עגבניה?" שאלה אמא עת ראתה אותה משוטטת אבודה בחצר התחתונה. "כנראה שנשרפתי היום יותר מדי." "מחר תשימי כובע ואל תורידי. אבל זה דווקא טוב, השמש תעלים לך את הסינוסיטיס האיום הזה שלך." לא היה לה פנאי לדון בסינוסיטיס האיום הזה שלה. היא הייתה חייבת למצוא את טיומקה, לדווח לו על האסון, לתכנן את המהלך הבא. בטרם מצאה את טיומקה, צרחה גבוהה וארוכה מצאה אותה. היא טסה לחצר העליונה. אחריה הדהד קול צעדיהם של המבוגרים, אך היא הייתה קלה מהם ולכן הייתה הראשונה לראות: בחצר העליונה עמדו שני האחים, האחד אחז בידיו פיסת קרטון גדולה שניזוקה קשות. מכיוון שלא הצליח לקרוע אותה, הוא שרף אותה תחילה, ואז הרטיב, ואז גזר ממנה פיסות-פיסות. הגזירים השחורים, הרטובים התעופפו לכל עבר. אילקה צחק, טיומקה צרח, ואז מתוך הצחוק והצרחה נולדה הסטירה הראשונה. היא מעולם לא הסגירה, כי טיומקה היה הראשון להכות. מצד שני, היא גם לא אמרה את ההפך. היא לא אמרה מילה. גם טיומקה לא. עתה הדקות נעו מהר מאוד ולאט מאוד, הגופים הוטחו, הגפיים הונפו ונכרככו אלה באלה, האבק היתמר, ושבבי קרטון מפוייחים ולחים הסתחררו באוויר כמו פתיתי אפר, כאילו הפיצוץ העיר משנתו את קארא-דאג כבודו, למען מלאכת השמדה פומפאית.  

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. טיומקה לבטח בוכה. אך היא חושבת מה יעשו עתה. עליהם לברוח. היא תאסוף מתוך הצריף את הצרור ובו האגוזים והלחם, היא תקום חרישית ותתגנב בשפיפה אל מאחורי צריף המטבח. היא שהתה שם אך לרגע אחד והאזינה לשיחת המבוגרים. "את, לילקה, זו שפישלת כאן. מה היה לך קשה ללדת שתיים? היית עושה שתיים, היינו פותרים את כל העניין!", קרא אבי הבנים, שמץ שיכרות ניכר בקולו. היית עושה שתיים. איך זה ייתכן? הרי היא אחת ואין שניה לה. היא שמעה אותם משיקים כוסות, מכריזים לחיים. אילקה הבוגד מצרף את קולו לקולם, מקריא שיר, הם מוחאים לו כפיים. היא עיוותה את פניה כאילו נגסה בדבר מה רקוב, וירקה. כאשר הגיעה לצריף של האחים, לא העזה לעבור את סף הדלת. האיסור היה מוחשי מדי והפרתו עלולה לגרור עונש כבד וממושך יותר. היא זחלה אל מתחת לחלון הפתוח, דרכו נשמעו יפחות חנוקות, ונקשה על הזגוגית. "היי, אני כאן", לחשה וקולה נצרד פתע. "היי, מה את עושה פה?", טיומקה שרבב את פניו הנפוחות מבעד החלון. "אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח. נעלה על ההר הדבשי, נישן שם הלילה ואז נראה מה עושים. בינתיים שימזמזו את אילצ'קה החמוד שלהם. יהיה לנו מספיק זמן להחליט מה עושים, אבל לפחות נהיה ביחד." טיומקה שתק תחילה ואז ענה בקול עמום מבכי, "אני לא יכול לברוח. חוץ מזה, אין טעם — את ממילא עוזבת מחרתיים, ואני זה שנשאר תקוע אתם." "אז אני לא אעזוב. אני אשאר פה. וגם אתה. אנחנו נחיה בהרים, כמו הפראיים. נצוד חזירי בר, נקנח בפטל שחור, נשתה מהנחלים." "ואחר כך נתחתן." היא הופתעה, מעולם לא דובר על שום חתונה. "לוחמים לא מתחתנים", לחשה היא. "אבל אם לא נתחתן, איך נהיה המלך והמלכה של ההר." על זה היא לא חשבה. טיומקה צדק, אי-אפשר להיות מלך ומלכה מבלי להינשא זה לזו. "טוב, בסדר, נתחתן, אבל לא מיד. קודם נבנה צריף בהרים, וגם סירה, ונלמד לדוג. אחר כך נראה." טיומקה הניח את ראשו על אדן החלון. היא משכה את עצמה מעלה והתישבה לידו. זה היה כמעט הפרת האיסור, אך רק כמעט. היא עדיין הייתה מחוץ לצריפו, הוא עדיין היה בתוכו.

בכיו שכך. קולות המבוגרים שבקעו עד עתה, עליזים וגבוהים, ספק מצריף המטבחון, ספק מהחצר התחתונה, הלכו ונמוגו, לבטח כולם פרשו לקרוא ולישון. מן הסתם, אמא שלה נשארה לקרוא במטבח, כדי לא להעיר אותה. היא לא ידעה לנום באור, אפילו מנורת לילה עמומה גרמה לה להתהפך מצד לצד, חסרת מנוחה, ולייבב "אמא, אמא". החושך סביבה התעבה. כעת לא ידעה אם יצליחו אי-פעם לברוח לעבר ההר הדבשי. טיומקה זלג פנימה, חזרה אל מיטתו. היא שמעה את נשימותיו, מדודות וחרישיות — כדורי פינג-פונג רכים, הנוקשים על גבי הקיר הדק. הוא נרדם. הכפר נרדם אף הוא. מדי פעם נברא צליל מעיכה רך: עוד דובדבן בשל, גודלו כשל אגרוף תינוק, נשר על רצפת העפר של החצר העליונה. לעומתו הדהדה פעיה, ארוכה ומלינה, מפי אחד הכבשים של בעלת הבית. ממקום מושבה היא אך יכלה לדמיין את הים, "השחור משחור" 4, מתפייט בלעג אל מול המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן ודיוקן המשורר המזוקן, על אף שאינו נראה מהצד שלהם של ההר. בשקט-בשקט לחששו במורדות ההרים פרחי עדעד ופרחי אל-מוות, שניהם יבשים וסגולים. מחר היא ואמה יעלו ביחד על ההר הדבשי לאסוף מהם זר קטן, מזכרת דוקרנית להניח באגרטל, עת יסעו הביתה, צפונה מכאן.

 

 

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכול חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן בכינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי קשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק אותה עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורא לי "אתה" ואני הייתי פונה אליו ב"ההוא". ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכול הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה, אבל הוא התעקש לחתוך הכול בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכול הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד, הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. זה עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות ודבר לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. רובו היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו, והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכול היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר; תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש כדי שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל וכדי שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכול אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכול סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק, וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום-יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה… פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול שמתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.

 
 

הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

הרצון להתיז גלונים של דאודורנט ברחבי האוטובוס או לרדת ממנו בתחנה הקרובה ולהקיא את נשמתה, לא הירפה מרותם במשך כל הנסיעה. אם לא יאתרו מה הבעיה ברכב שלה עד מחר, היא תהיה חייבת לשכור או לקנות אחר. מפתיע איך שנתיים עם רכב צמוד משכיחות לגמרי עשרים שנה לפחות של היסחבות בדרכים בתחבורה ציבורית. רותם הצליחה להחזיק מעמד עד לתחנה הקרובה למרפאה וכשירדה, ריחרחה את עצמה בעצבנות, בטוחה שריח הזיעה החמוצה של האישה המבוגרת בחולצת הפסים הרחבה שישבה לידה, דבק גם בה. הקרירות והשקט מעבר לדלת המרפאה והתמונות המוכרות של התינוקות המחייכים על קיר הכניסה הרגיעו אותה קצת. במסדרון, בדרכה לחדר הבדיקות, חלפה על פניה דסי ועידכנה שתוצאות הבדיקות שלה צפויות להתקבל מחר. רותם הבטיחה להיכנס אליה בבוקר. תהתה אם לדאוג או לשמוח לקראת השיחה הצפויה ביניהן.

אף אחת מהטכנאיות לא אהבה את משמרות אחר הצהרים העמוסות ואיכשהו יצא שרותם תמיד עשתה לפחות שלוש מהן בשבוע. לרוב, אחרי משמרת בוקר במרפאה שבמזרח העיר. חני קיבלה את פניה בכניסה לחדר הבדיקות מוכנה ליציאה, התיק על כתפיה והמבט המבוהל בעיניה. "השארתי לך הכול דלוק. יש כבר תור רציני. עוד לא שלוש אבל אני חייבת לרוץ למעון, בסדר?" בשבוע הראשון שבו עבדו יחד, רותם דאגה שמשהו קרה לבן או לבת של חני. אחר כך הבינה שזה המבט הרגיל שלה ושהיא תמיד ממהרת לצאת. כשפגשה פעם את בעלה של חני, חשבה שאולי גם היא הייתה מסגלת לעצמה את מבט העכבר המבוהל, לו הייתה חיה לצידו.

רותם החלה בשגרת התחלת המשמרת. בדקה שיש נייר במדפסת, ג'ל בבקבוק ונייר פרוש על המיטה, הדליקה את המכשיר ועמדה בגבה אל הדלת ופניה אל צג מכשיר האולטרסאונד כששמעה את הקול הדק המוכר ששאל "אני 204. אפשר להיכנס?" לא יאמן. עוד לא עברו חמישה חודשים מהפעם הקודמת. הכרטיס המגנטי שהונח על השולחן אישר את חששה. כשרותם הסתובבה, בחורה מספר 204 כבר שכבה על מיטת הבדיקה, השמלה הקיצית הקצרה שלה מופשלת כלפי מעלה וחושפת בטן צעירה, שזופה ושטוחה של תיכוניסטית. בת  שבע עשרה ושלושה חודשים, על פי הנתונים שמציג המחשב, ואחרי שתי הפלות בשליש הראשון בשל הריונות לא רצויים. "מה שלומך נופר? מה אנחנו בודקות הפעם?". "מאחר לי המחזור. כבר חודשיים. הרופאה אמרה שנבדוק אם יש הריון." רותם ניסתה להתמהמה. לדחות את רוע הגזירה לפחות בכמה דקות. אבל הדופק הופיע מיד. ברור לגמרי. עובר בריא בן שמונה שבועות לפחות. וזו היא שמדפיסה עכשיו את גזר דינו, היישר לוועדת ההפלות שתפסוק לו מיתה. "הרופאה צודקת. יש הריון. אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שלך אצלנו השנה ושאת כבר אחרי שתי הפלות. דיברו איתך על אמצעי מניעה?"                                                                                

"כן, אבל אני לא רוצה לשתות כדורים. אומרים שזה לא בריא. חשבתי שאני בימים בטוחים ושהוא לא… איך זה יכול להיות בכלל? עוד פעם?" רותם הביטה בנערה בזמן שתמונות העובר החלו לצאת מן המדפסת. מתחת לשיזוף הקייצי נראה היה שנופר מחווירה קצת. תנועותיה כשסידרה את השמלה, התיישבה ודחפה כפות רגליים צרות שציפורניהן צבועות לק כתום לתוך הכפכפים, היו איטיות וכבדות. "חמודה, לעשות שלוש הפלות בשנה זה הרבה פחות בריא מגלולות. את מבינה? בקצב הזה אולי לא תצליחי ללדת כשתרצי." העיניים הירוקות, המאופרות, שנתלו ברותם היו ריקות וחלולות. לפחות שתבכה. מה נסגר עם הבחורה הזו? ולמה היא תמיד מתגלגלת למשמרות שלי? "הנה. קחי את זה לד"ר לוין, הרופאה התורנית, ואני מתקשרת אליה שתכניס אותך מיד. רק תעמדי ליד הדלת והיא תקרא לך." נופר הינהנה, לקחה בידה את המעטפה ובה תמונות האולטרסאונד ויצאה מהחדר בנקישות כפכפים. מה את מבהילה אותה? נזפה רותם בעצמה כשהדלת נסגרה. מי אמר שאת תוכלי ללדת כשתרצי?  כשבמספר של חדר התורנים לא הייתה תשובה, נעלה רותם את חדר הבדיקות ועברה אליו דרך האגף האחורי. ד"ר לוין נשמעה מעבר לווילון, מבטיחה להריונית מבוהלת שיש דופק ותנועות והכל בסדר, אין שום סיבה לדאגה והיא יכולה כבר להתלבש ולצאת.

"דוקטור. יש אצלי מקרה דחוף. תוכלי לצאת רגע?" רותם כבר ידעה לזהות את קמט הדאגה הקטן במצח והריכוז המוחלט בעיניה של ד"ר אורנה לוין, כשהייתה מזעיקה אותה לחדר הבדיקות לאבחון ממצאים בעייתים. "זו הגברת עם הטריזומיה ששלחתי? לבוא לראות?" "לא. זה משהו אחר לגמרי. העובר דווקא תקין הבעיה זו האימא. בת שבע עשרה, לא נשואה, בהריון שלישי אחרי שתי הפלות יזומות. תראי מה אפשר לעשות איתה ושתעבור גם אצל חיה העובדת הסוציאלית. בסדר? אני חייבת לרוץ. יש תור מטורף. היא כאן מעבר לדלת. מחכה לך. רק רציתי שתקראי לה שלא תברח לנו." הקמט המודאג במצחה של ד"ר לוין העמיק. נראה שבטריזומיות היא מבינה קצת יותר. אבל רותם מיהרה לחזור אל חדר הבדיקות, פתחה את הדלת ולחצה על כפתור העברת התורות. מספר 205 נכנסה. מלווה באיש שלה שנראה נרגש מאוד ומתוח. ורד ישי. בת 30. הריון ראשון. "הנה הראש. הנה רגל ימין ויד, בטן. אני אפילו מזהה שזו בת. הכל נראה תקין אבל תיגשו להראות את התוצאה לרופאה. ושיהיה בהצלחה. בת בכורה זה מעולה! 206 בבקשה. "

זיכרון הימים שבהם אימא שלה התגאתה בה, היטשטש עם השנים. כל תקופת התיכון והשירות הייתה אימא מצמידה אותה אליה באירועים משפחתיים ומתעקשת להציג אותה בפני קרובים רחוקים וחברים ותיקים. "אתם מכירים את רותם? כן. היא הבכורה שלנו." כשהייתה מסתלקת משם במבוכה שמעה את אימה מרעימה בלחישה אל הקרובה או החברה שרותם שלה לא רק יפה אלא גם תלמידה מצטיינת ומדריכה בבני עקיבא ומתנדבת ב"שלווה" ובטח שהיא לא אוהבת כשמדברים עליה ככה, אבל לאימא מותר קצת להשוויץ לא?

"אולי יש לכם מישהו בשביל רותם, הבכורה שלי? היא כזו בחורה מצוינת. באמת, גם אני לא מבינה איך הגיעה לגיל כזה בלי חתן!" –  עם חלוף השנים, והבחורים, נהיה זה משפט הפתיחה הקבוע של אימא שלה. "מה פתאום בררנית? היא פשוט בחורה איכותית. גם את במקומה לא היית יוצאת עם כל אחד שמציעים לך אם היית יפה, חכמה ויכולה לבחור לעצמך את הטופ." שמעה אותה פעם רותם נוזפת באחת החברות שלה, במילים שאת היפוכן המוחלט השמיעה לרותם עצמה מאוחר יותר באותו ערב.

"אימא שלך לא צריכה להיות שיקול בהחלטה שלך," הכריזה קרן, גיסתה של רותם, בשיחתן אמש. "את מכירה אותה. בקלות רבה היא תתרגל לספר לכולם על רותם הבכורה שלה, שהיא אימא יחידנית ותדגיש שבטח שהם גאים בך ועוזרים לך וכמה שאת אמיצה! ואיזו אימא נהדרת שאת! אותה את ממש לא צריכה להכניס לשיקולים של כן או לא. רק את עצמך!". ורותם יכלה לשמוע את אימא שלה בוכה לאבא על הילדה המסכנה של רותם שצריכה לגדול ככה כמו יתומה ואומרת שוב, כמו תמיד, שהיא לא מבינה איך זה שמכל הבחורים המצוינים שהציעו לה, רותם לא הצליחה להחזיק קשר משמעותי עם אף אחד.        

חמש וחצי שעות לאחר מכן, כשמספר 290 יצאה ורותם מילאה מחדש את המדפסת למשמרת של שמונה בבוקר, הציצה דסי לחדר הבדיקות. היא התענינה בשלום הרכב של רותם והציעה לקחת אותה טרמפ הביתה. בירידה לחניון הכריזה רותם שאם לא הייתה גמורה מעייפות אחרי שתי משמרות רצופות לא הייתה נרדמת הלילה כי כזו משמרת מהגיהנום לא הייתה מזמן. סיפרה שאחרי נופר, עם הכפכפים והלק הכתום, נכנסו אליה עוד שלוש נשים בדרך להפסקות הריון: טריזומיה 13, תסמונת דאון ועוד רווקה, דווקא לא כזו צעירה, שבכתה לאורך כל הבדיקה וכשיצאה דיברה בטלפון עם מישהי על האפס הזה שחשב שהיא תשמור את ההריון ותתחתן איתו. דסי נזכרה בבוקר ההוא, ממש בתחילת ההתמחות שלה, כשלמרפאת הפוריות נכנסה פונדקאית עם תאומים בשבוע עשרים שהפסיקה להרגיש תנועות. זעקות השבר של ההורים הביולוגיים והמבט המוזר, ספק צער ספק הקלה, בעיניה של הפונדקאית, כשנאלצו לבשר להם שלשני העוברים אין דופק, ליוו אותה עוד ימים רבים לאחר מכן. דסי התיישבה ליד ההגה, דחפה את המושב אחורנית וסידרה את המטפחת שלה מול מראת הרכב. "להריון שלך בטח לא עוזר לראות ולשמוע סיפורים כאלה כל היום." ציינה רותם , וידיה של דסי עברו מהמטפחת אל בטנה התחתונה התופחת. היא שיפשפה אותה לאט בצידיה ואמרה בשקט שיש נשים שיושבות אצלה במרפאה והיא באמת לא מעזה לקום מולן מהכיסא.

בחמש עשרה דקות הנסיעה עד לדירה של רותם שידרו בגלגל"צ מצעד שירים משנות השמונים ורותם הצטרפה לשירה כדי לא להמשיך לדבר על משמרת אחר הצהריים שהסתיימה או על הפגישה שקבעו לעצמן למחר. בכניסה לבניין שלה פגשה את בני הזוג מהקומה הראשונה, שחלון חדר השינה שלהם מתחת לחלון חדרה. הם היו לבושים בהידור. ריח שמפו עדין ובושם נשאר בחלל הכניסה לבניין כשיצאו ממנו לחניה. בדרכה לדירתה שבקומה השנייה שמעה מעבר לדלת הדירה שלהם בכי תינוק וקול נערה צעירה שניסתה להרגיע אותו.  

כמדי ערב בחודשיים האחרונים, נזקקה לדקה בכניסה לדירתה כדי להיזכר שדולצ'ינה שלה איננה והיא לא תרד ממקום רבצה על הספה ותשמיע יבבת יופי-שבאת-באמת-מלאי-את-קערת-האוכל-שלי! במראה הגדולה שבסלון סקרה רותם את פניה. הקמטוטים שבצידי העיניים ומעל השפה העליונה נראו רק כשחייכה, או בתמונות לא מוצלחות. קצת איפור בסיסי הספיק כדי לטשטש אותם. שתי קווצות התלתלים המאפירות הזכירו לה לקבוע תור לצביעה בימים הקרובים. מה יהיה איתי? מולי יהיה לדסי אומץ לקום מחר כשתעדכן אותי בממצאיה לגבי הביציות המזדקנות שלי? היא עיסתה את עצמות הצוואר והשכמות שלה מבעד למפתח החולצה הסגולה ואת בטנה המוצקה ברווח שבין גופה למכנסי הג'ינס. אז ככה זה יקרה בסוף? בדיקות, מבחנות, רופאים, ידיים זרות וקרות. 

כמדי ערב, מול מסך המחשב הפתוח באתר ההיכרויות, הופתעה רותם מהיכולת שלה לקוות, לפתח ציפיות, אפילו להתאהב לפעמים, עדיין. ואז שוב לכבות, לדעוך, להתאכזב. כל המטפלים, המאמנות והיועצות תהו גם הם איך סטו החיים שלה למחוזות שבחורות כמותה לא אמורות להימצא בהם בכלל.

הרבה שנים האשימה את אוריאל.                                               

 באותו בוקר שישי שבו התרחשה התאונה החליטה שהערב, סוף סוף זה יקרה. היא תגיד לו שהם היו ידידים מספיק זמן ואם הוא בעניין היא תשמח לצאת איתו לדייט של ממש, כבר במוצ"ש הקרוב. הוא היה מסמיק כולו, אבל אומר שגם הוא חושב על זה הרבה זמן רק שלא היה לו אומץ וכל הכבוד לה שסוף סוף היא יזמה ולא חיכתה לו כי אם זה היה תלוי בו מי יודע מתי. שניהם היו צוחקים ויוצאים במוצאי שבת לגלידה או לטיילת ארמון הנציב או לסרט אם היה משהו מצויר או ממש נקי, שאפילו זוג דוסים כמותם יכול לראות. הפקות גרנדיוזיות להצעות נישואין עוד לא היו באופנה, אז אחרי כמה חודשים הם היו נוסעים עם ערכת קפה ומחצלת למעיין בסביבה ומדברים על חתונה. באותו קיץ, חמישה שישה חודשים מאוחר יותר הם היו מתחתנים. בגיל 21 או 22 היא כבר הייתה הופכת לאימא ומספיקה עד גיל 40 שישה או שבעה או שמונה ילדים בהפרשים נוחים. אוריאל היה נשאר עוד שנתיים שלוש בישיבה ואז לומד משפטים או מנהל עסקים והיא הייתה נעשית רופאה או ביולוגית או מרפאה בעיסוק אבל הם היו ממשיכים ללמוד יחד גמרא בלילות שבת. ביום הנישואין העשרים שלהם, על מנת קנלוני במסעדה ברובע היהודי ברומא, היו נזכרים באותו ליל שבת בדרך חזרה מהסניף. תוהים לעצמם כמה זמן עוד היו מצליחים להישאר רק חברים טובים עם כל המתח שמילא את מרחב אי הנגיעה שביניהם.

בהלוויה, מתחת לעפר שכיסה את הארון הצבאי שבו נטמן אוריאל, נקברו גם כל התכנונים של רותם לעשרים השנים הבאות. אף אחד מהאנשים שהכירו אותה לאחר מכן או מעשרות הבחורים שיצאו איתה, לא שמע עליו. כי לספר על אוריאל היה גם להיזכר בכל הפעמים שהלכו יחד הביתה אחרי ישיבת צוות והיא קיוותה שהוא יעשה את הסיבוב כדי ללוות אותה ממש עד הכניסה לבניין אבל תמיד בצומת, היה אומר לה בגסות בייניש"ית שהיא לא נראית לו פחדנית אז בטח לא אכפת לה ללכת מכאן לבד.

לספר עליו היה לחזור לאותה צומת ולאותו ליל שבת ולהבין שלולא התאונה, יש סיכוי גדול שהוא היה אומר לה שלא מתאים לו קשר עכשיו כי הוא רק בשיעור ב'. היא הייתה מאמינה לו ומחכה ואז שומעת אחרי כמה חודשים שהוא התארס למישהי מהיישוב שבו נמצאת הישיבה שלו והלב שלה היה נשבר.

חודש אחרי התאונה ביטלה את ההרשמה שלה למדרשה. רצתה ללמוד משהו כמה שיותר פרקטי ושוש השכנה המליצה על טכנאות רפואית. הרבה גבות הורמו ותהיות נתהו על הבגרות הגבוהה שלה שככה מתבזבזת. שלוש שנים לאחר מכן התחילה לעבוד במרכז בריאות האישה וגם במרפאה שבמזרח העיר. משמרות כפולות בדרך כלל. עשר שנים והמון משמרות לאחר מכן, הצליחה לקנות בכוחות עצמה דירה קטנה בשכונה לא יקרה ולשפץ אותה. הדירה המעוצבת הייתה מלאה ברוחות הרפאים של החיים שרותם תיכננה לעצמה. סביב השולחן, במקום כסאות הבר הצבעוניים, ראתה כיסאות פינת אוכל חומים ישנים וביניהם גם כיסא תינוק גבוה עם מגש אוכל מלוכלך בשאריות מחית גזר. בכיור הריק והמצוחצח הופיעו מולה מדי בוקר צלחות קורנפלקס מלאות עד מחציתן ושלוליות חלב. בפינת הסלון, במקום סל המגזינים שנשאר מסודר מאז שבת, הצליחה לראות לפעמים שידת משחקים עולה על גדותיה וכדורגל או כדורסל משומש מתגלגל או מקפץ מתוכה. מפריע למנוחת השכנים.

בשנים הראשונות הגיעה מדי חורף לאזכרה לאוריאל. עם הזמן, הפורום הזוכר נהיה משפחתי ומצומצם מדי. התלחשויות מאחורי גבה של הרווקה המזדקנת שהייתה כעת רותם, היו לה מספיק גם במקומות אחרים והיא הפסיקה לבוא. כשדסי סיימה את ההתמחות והתחילה לעבוד לצידה במרפאת הנשים, לקח להן כמה ימים להבין שהן מכירות משם. התאונה התרחשה חודש לפני בת המצווה של דסי, אחותו הקטנה של אוריאל. לדסי לא היו הרבה זכרונות מאותה תקופה ואת אלו שהיו העדיפה למחוק. רותם, כמו שאר חברי השבט של אוריאל, נראו לה אז גדולים ומרוחקים. שנים אחר כך, כששמו של אוריאל עלה ביניהן, באחת השיחות במרפאה, דסי נעצה פתאום מבט ברותם ושאלה אם היה ביניהם משהו. רותם מיהרה להכחיש. "נראה לך שהייתי מסתדרת עם דוס כמוהו? למרות שאם הוא היה חי היום ועדיין רווק אני בטוחה שהיו מנסים לשכנע אותי לצאת איתו. בתקופה יבשה במיוחד, אולי אפילו הייתי מסכימה."   

במעמקי ארון הבגדים בחדר השינה של רותם, הוטמנו תיק טלית רקום ובתוכו טלית מעוטרת פסים לבנים ופתיל תכלת קשור בקצותיה. רינה, החברה של אמא, שיכנעה אותן לקנות את הטלית כשמלאו לרותם  עשרים ושמונה. שתדעי, הבטיחה רינה, שזו סגולה בדוקה למציאת חתן. במיטה הזוגית שבמרכז החדר, שכב, רוב הלילות, גם חתן הרפאים המיועד לה. לפעמים ראתה לרגע את פניו, מעל ספלי קפה או תה בלובי של מלון, מעבר לפרוסת עוגת גבינה במסעדה חלבית במרכז העיר. פעם הוא היה ג'ינגי אדום פנים עם עיניים טובות. היא דמיינה אותו מטפל במסירות בתינוקות האדמוניים שיוולדו להם, אבל התחלחלה מהמחשבה על הזרועות הרכות והמנומשות שלו נכרכות סביב כתפיה ועל אצבעותיו הלבנות השמנמנות מלטפות את שערה. בערב אחר, היו לו פנים נעימות, שזופות, וכתפיים רחבות, שהיא דמיינה את עצמה בקלות משעינה עליהן את ראשה ונרדמת לצידן. אבל בעיניים הכהות שלו, המוצלות בריסים ארוכים חלף כעס או קנאה או חוסר סבלנות כשתיארה לו את סדר יומה העמוס וסיפרה כבדרך אגב איך קנתה את הדירה שלה לפני שהמחירים באיזור הזה של העיר עלו. והיה גם הבחור עגול הפנים, עם השיער המקליש והכרס הקטנה. "את יודעת שזה בדיוק מה שמפריע לי בגברים, למה הצעת לי אותו בכלל ?" כעסה אחר כך על אחותה. אבל משהו בדרך שבה סידר את משקפיו והטון הרך של דיבורו כשסיפר על ספר הפילוסופיה שהוא עורך, הזכירו לה פתאום את מבטו ואת טון דיבורו של אוריאל.

הבזק המחשבה שככה אולי היה אוריאל נראה היום נדלק בתוכה לרגע ונעלם מיד כשלגם הבחור בקולניות מכוס התה המתקרר, שאת הידית הדקה שלה אחז בין אצבעותיו.      

לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה, שוב חלמה על תינוקות. בחלומה שכבה על מיטת הבדיקות שלה במרפאה וערכה לעצמה בדיקת אולטרסאונד, ותוך כדי הבדיקה חשה רטיבות חמימה בין רגליה וגוף חלקלק של תינוק בקע מתוכה, כחול ובוכה. הבכי המשיך להישמע באוזניה חזק ומטריד, גם כאשר התיישבה בבהלה במיטה, ערה לגמרי. רק כשזיהתה את הקול המוכר של השכנה מן הקומה הראשונה לוחשת לתינוקה מילות הרגעה, הצליחה להירדם בחזרה. 

למחרת ניצלה רותם חצי שעה שהתפנתה לה כדי להיכנס אל משרדה של דסי במרפאת הפוריות. דסי קמה לקראתה בשמחה, שוב משפשפת באיטיות את צידי בטנה. "זה כלום. קצת כאבי שרירים בצד. לא משהו מיוחד." מיהרה להרגיע. מטפחת טורקיז כיסתה הבוקר את שיערה, משאירה שני משולשי שיער בהיר גלויים מעל מצחה. שמלתה המודפסת בדוגמה גיאומטרית טישטשה בטן בינונית של שבוע עשרים ושמונה. לפני שבועיים, כשרוני, אחותה הצעירה של רותם, באה לבדיקה במרפאה, היא התרגשה לפגוש שם את דסי, שלמדה איתה ביסודי. אחר כך התפעלה או התקנאה באוזני רותם, איך דסי הזו נראית כל כך טוב אחרי שתי לידות ועוד כשהיא עובדת כל כך קשה.

"נכון לעכשיו, יש לך מספיק ביציות ואפילו במצב טוב יחסית," הסבירה דסי בסבלנות, "אבל אם נחכה עוד כמה חודשים הביציות יזדקנו, הסיכונים יגדלו והסיכויים יפחתו, את יודעת." ואז, בצעד לא הכי מקצועי, הניחה את כף ידה על כף ידה של רותם, שהייתה מונחת על השולחן ביניהן, אוחזת בדף תוצאות הבדיקות. "יהיה בסדר רותם. לא תעברי את זה לבד. אני איתך כאן. תיכנסי לדפנה שתסביר לך איך בוחרים תורם. אולי נצליח כבר בהזרעה. אם לא ילך אחרי שני ניסיונות תקבעי תור לשאיבה. אבל תצטרכי להזדרז את יודעת. אחרת נמשיך רק אחרי שאחזור מחופשת הלידה או שתלכי לברנשטיין."    דסי חיקתה את המבטא הרוסי של הקולגה שלה, שקולו נשמע מעבר לקיר נוזף באחת האחיות, על שלא הביאה לו את הבדיקות הנכונות. רותם שלפה טישו מתוך הקופסה המהודרת שניצבה על השולחן, ניגבה את עיניה וצחקה.

אחרי ההפסקה, המטופלת הבאה שלה הייתה רחל הלפרין. בת 44, מביתר. אחד עשר ילדים בבית ואפילו נכד וגם שתי הפלות ברקע. היא באה כי המחזור לא מגיע כבר כמה חודשים והיא חשבה שזהו, נגמר, היא זקנה מדי, אבל שמחה לגלות או אולי התאכזבה, רותם לא הצליחה להכריע, שזה ההריון השנים עשר שלה. אחריה נכנסה גלית שטרית, בת 37, בהריון רביעי תקין. אחריה, נכנסה איילת אורגד, בת 26, שגילתה שהיא בשבוע העשירי של הריון תקין לגמרי חצי שנה אחרי החתונה ושבוע אחרי שקיבלה גט. אחריהן, הובהלה על כיסא גלגלים מחדר המיון נופר.

רותם זיהתה מיד את הלק הכתום על הבהונות. נופר עדיין הייתה מטושטשת וחלשה מכמות גדולה מדי של כדורי אקמול שבלעה ומשטיפת הקיבה שעברה. מיד כשהופעל מכשיר האוטלרסאונד, נאלצה רותם לבשר לה ולחיה העובדת הסוציאלית שהוזעקה ללוות אותה, שהעובר שרד גם את הניסיון האובדני.

לא רק גליל הבדיקה ובקבוק הג'ל נגמרו לה בסוף אותה משמרת, אלא גם שתי חבילות טישו.         

כשהטלפון צילצל רותם הייתה בטוחה שדסי מתקשרת בעניין שלשמו התכנסו שתיהן הבוקר והתעלמה. לא מצאה בעצמה כוחות נפש אחרי הבוקר הקשה שסוף סוף הסתיים.

בדרכה החוצה, ממהרת למשמרת הבאה במרפאה שבמזרח העיר, הזעיקה אותה יעל המזכירה למשרד של דסי. דלת המשרד הייתה פתוחה ודסי שכבה על הרצפה מאחוריה, כאילו ניסתה להגיע לדלת ולא הספיקה. דוקטור ברנשטיין נכנס בריצה ממשרדו הסמוך וצעק לאחיות להזעיק צוות לניתוח חירום כי דסי חסרת הכרה, הבטן שלה קשה והוא לא מוצא דופק. אחרי שהשכיבו את דסי על האלונקה ודהרו איתה לחדר ניתוח, צלצל הטלפון הנייד מתוך התיק הסגול שלה שהיה תלוי בכניסה. שמו של שחר הבהב על הצג. השעה כבר הייתה שלוש וחצי ורותם נזכרה שבימי שני דסי יוצאת מוקדם. "שחר זו רותם, הטכנאית מהמרפאה של דסי. אתה בנהיגה נכון? כי דסי לא נמצאת כאן עכשיו. הזעיקו אותה לניתוח. היא בדיוק ביקשה ממני להתקשר אליך שתוציא את הילדים כי היא לא תספיק. בסדר? ותתקשר כשתגיע הביתה. הטלפון שלה אצלי בינתיים. כן." כשניתקה את השיחה דימתה לשמוע נשיפת כעס בקולו וקיוותה שהוא לא הבחין ברעד שבקולה ושהבשורה תיוודע לו רק אחרי שיגיע הביתה בשלום. 

באותו ערב, עם תום המשמרת השנייה, עלתה רותם לבקר את דסי במחלקת נשים. יעל המזכירה עידכנה אותה שדסי עברה היפרדות שליה פתאומית. העובר שלה לא שרד אבל היא יצאה מכלל סכנה.  בכניסה לחדר הבחינה בגבר צעיר יושב לצד המיטה בגבו אליה והתלבטה אם להיכנס. דסי לא הירבתה לספר על שחר או להראות תמונות שלו ושל שני ילדיהם. כמו רבים אחרים גם היא הלכה על קצות אצבעותיה ליד רותם בכל מה שקשור לסיפורי זוגיות, הריונות וילדים. רותם רק ידעה שהוא מורה לגיטרה ומטפל במוסיקה ושהם הכירו עוד בתיכון, במחנה של אחים שכולים. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אדומה, כשהתקרבה הבחינה בצדודית פניו החדה וברעמת שיער שחורה וסמיכה שכיפה קטנה נבלעת בתוכה.  נרתיק הגיטרה שלו נשען על הקיר בכניסה לחדר. הוא נראה צעיר כל כך. איכשהו חשבה שבן הזוג של ד"ר דסי אדרת יראה אחרת. צינור שקוף הזרים באיטיות נוזל לתוך זרועה הדקה של דסי. רותם שמעה אותה לוחשת בהכרה מעורפלת: "היו לי את כל הסימנים ולא התייחסתי. אשמתי. איפה הילדים." כף ידו ארוכת האצבעות של שחר ליטפה את זרועה ואת פניה. היא שמעה אותו לוחש: "די ד"ר דסי. את לא בעבודה עכשיו. את תהיי בסדר, הילדים עם אימא שלי, אין לך מה לדאוג."

רותם יצאה בשקט מן החדר. אולי מחר דסי תרגיש טוב יותר. עדיף לבוא מחר. במדרגות הנעות חלף על פניה גבר מוכר. גבוה, ממושקף, עם סנטר חד. אישה הרה נשענה על זרועו. כשהם התרחקו נזכרה שיצאה איתו כמה פעמים. היה נדמה לה ששמו אבנר אבל היא לא הצליחה להיזכר למה ואיך זה נגמר. אומרים שהרבה מתורמי הזרע הם סטודנטים לרפואה או רופאים צעירים, נזכרה. עכשיו פסעה לאט במסדרונות בית החולים ובחנה גברים בחלוקים לבנים שחלפו על פניה. ניסתה לזכור גובה, משקל, מבנה גוף, צבע שיער וצבע עיניים. תהתה אם הופיעו שם במאגר של בנק הזרע גם תחביבים, מגע העור ואורך האצבעות.

את יחסי האהבה–דחייה למדתי משריקי.

כל פעם שהציבו אותנו יחד במחסום מול הקסבה בחברון עבר בי, בו זמנית, גל מהיר של התרגשות ואז גל מהיר של בהלה.

כשעמדנו שם, בזמן שפנסים הציתו חולדות שזינקו באוויר ופירות תססו מתחת לדוכנים מכתמי פיח הוא סיפר לי על מקום שנקרא "דינמו דבש", כולם שם היו עירומים, לפחות בראש שלי, מזיעים, חלקים, נכנסים האחד לתוך השני שוב ושוב, בוהקים משמן מבושם.

ביבשת ההיא דיברו בקולות גבוהים, מחצו את פירות העולם וליקקו את האצבעות.

לפעמים עמד לי, ככה, מול הסמטאות הריקות, מול כתובות הגרפיטי שאיחלו מוות לערבים או מוות ליהודים, בקיצור, כולם רצחו האחד את השני כשאני עמדתי מול אחת הדמויות שיצאו מ"דינמו דבש", בחורה בשיער אדום, גופיית רשת, עגיל שחור בגבה, מכנסוני עור, היא התקרבה אלי וליטפה את הפנים החיוורות, את הבשר הבתולי שלי, הדם התעבה בתוכי, כבדות שלא ידעתי קודם לכן הצמידה אותי לאדמה, ידעתי לפתע שיש עולם אחר, ושאני חייב להגיע אליו.

שמרנו שם שמונה-שמונה, בשלב כלשהו כבר לא ידענו מה היום בשבוע, מתי ירד הלילה או יעלה הבוקר, מטורפים מחוסר שינה הסתובבנו ברחבי המוצב, לוחצים כדורי עופרת למחסנית, זורקים באוויר רימוני רסס ותופסים אותם בשנייה האחרונה, עוצמים את העיניים ומדמיינים נערות רחוקות, הן המתינו לנו שנשוב משדה הקרב, מבקשות לנחם את האיברים שנהיו דומים למתכת שפרקנו אל השמיים הריקים של חברון ואז בחדרי שירותים מדפי ריח כלור ועמוסים בכתובות זימה.

באותו לילה שמרנו שוב יחד.

נראה לי ששריקי אהב את הציוות הזה, נהנה לראות נער דתי שעולה בו אדמומיות, שמתחיל לגמגם, שהעיניים שלו נפערות ואפשר לראות בהן אוקיינוס בשעת סערה, עולם פראי שפרץ לפתע, ובעוצמה.

ירדנו בדרך לעמדה ברחוב השוהדה, שכונת אבו סננה עמדה על הגבעה שמולנו והבעירה אלפי עיני חשמל זוממות, היה אחרי חצות ומולנו צעד ברחוב הריק בחור עטוף בטלית, בעל זקן ארוך ומוכתם ניקוטין, אוחז גיטרה ושר, הוא הגיע ממערת המכפלה. אחד האבות שקם מקברו ויצא למסע לעבר כנען.

כול הישוב היהודי שסביבנו שיחק במיומנות בספר של סטיבנסון שקראתי בתיכון, בבוקר הגיעו אלינו חבורות ילדים בחולצות עם חורים ופאות והגישו לנו קפה חם, עוגיות וסנדוויצ'ים. המבוגרים, נשים בכיסויי ראש צבעוניים ורזון מדאיג שהנהיגו כנופיות אין סופיות של ילדים, וגברים חסונים וממעטי דיבור הגיעו בלילות עם הקפה והעוגות, אבל הפנים הרכות שלהם נשברו בחגים, בפורים, בימי שישי, לפתע האדימו, קיללו והנחיתו אגרופים על כל מה שסביבם, עיוותו את פניהם כשקיללו את הפלסטינים, הבנות הצעירות משכו בבגדי הנשים הפלסטיניות ואלו החזירו להן, הבנים ירקו זה על זה. חגיגה שלמה.

שנינו נשענו על קוביות הבטון, נותנים למשקל האֵם-16 לנוח על המחסום.

"נו, יצאת ביום שישי?" שאלתי אותו ברעד גלוי, הדם התחיל לזרום ללחיים, ואז ירד לקרקעית הבטן, בלי לשים לב ליטפתי את הבטון המחוספס.

"מה נראה לך, נער גבעות? לא ישבתי לעשות קידוש, זה בטוח".

ואז הוא השתתק, זה מה שתמיד עשה, האינקוויזיטור הקטן משכונת התקווה.

"ומה היה?" השאלה הדהדה כמו תחינה, הייתי על בירכיי מצפה לאור שיגיע מהמילים שלו אבל מי שנהנה לענות פעם אחת ייהנה מזה גם לילה שלם, ושריקי שתק.

כנופיית ילדים פשטה עלינו, אחרי שהניחו את הקפה התחילו האצבעות שלהם לזחול בעקבות הנשק: מגרש המשחקים הגדול ביותר בשכונת אברהם אבינו היה מורכב מרובי אם-16, מטולי רימונים ורובי צלפים.

מידי פעם מצאו הילדים לוחם מבולבל מעייפות והניחו את ידיהם על הנשק שלו, העיניים שלהם בערו מאושר, אולי ככה הרגישו בטוחים לרגע, מי יודע, בין הצלפים מאבו סנינה לקרבות הרחוב בבית הקברות המוסלמי ורחוב השוהדה, להפגנות על שלמות הארץ ולמאבק התמידי עם סוחרי הקסבה, אולי המגע עם מחסנית כדורים הרגיע את הלב הקטן והמפוחד שלהם.

כשהילדים הלכו התחילו תמיד השעות הארוכות והריקות שלנו.

אחרי ארבע שעות סיימת להפשיט כל נערה שאי פעם ראית בסניף התנועה, אחרי חמש שעות כבשת שער במונדיאל, ביקרת ביבשות שבהן גברים במסכות רקדו מסביב לדם. ואז, אחרי שש שעות, התחיל להיות מסוכן.

הפחד משתחל בקלות אל המקומות שהדמיון מפסיק להגן עליהם. יורים עליך, יד מתרוממת עם סכין, חמור זקן נושא על גבו השבור מטען נפץ. אז גם מתחילה ההתעללות, ההידרדרות המוסרית, חוסר האכפתיות המוחלט. הכי גרועים, להפתעתי, היו דווקא הקיבוצניקים. לא היו להם גבולות, אולי לא בקיבוץ ובטוח לא בעמדות. "לך תביא לי פלאפל", היה מחיר מצוי למעבר, אבל גם התפשטות, עמידה בשמש או רמז שתחנונים מוגזמים ונטולי כבוד יועילו להמשך התנועה.

נותרנו לבדנו ושריקי התחיל לדבר, שיעמם לו והמילים באוויר לבדן נותרו סימן לחיים, אפשרות של תנועה, התגברות על בטונדות ועכברושים וחולדות עיוורות שפגעו האחת בשנייה וזינקו עד לגובה העיניים. הוא דיבר בלי הפסקה, כמעט כאילו לא הייתי שם כלל, מדבר לעצמו, מציל את עצמו מהשמירה בכניסה לקסבה של חברון בעזרת העלאה של מחזה מרהיב מן הדימיון.

הוא ושני חברים שלו יצאו יחד משכונת התקווה, שם גרו, בהתחלה נסעו לים.

הנוף של הים מעניק לכל מעשה תפאורה דרמתית, גם לוודקה ששתו על הסלעים, לג'וינט שהעבירו שם, לסיפורי הגבורה שלהם מהשירות. על הסלעים עצר שריקי מחבל מהג'יהאד שעמד לצאת לפיגוע התאבדות בירושלים. הסיפור הזה העניק לו ביטחון גם במועדון, מוזיקת טכנו הרעידה את החלל החשוך והלוחם האמיץ ניגש לכל בחורה בטווח הראייה, אכזבות בזו אחר זו נמהלו באלכוהול, שריקי היה מסוחרר מההתרגשות שבניסיון והצניחה שבכישלון והסתובב לבד, כושל מידי פעם על רחבת הריקודים, מניף את ידיו לאות ניצחון וקופץ במקום.

שם, כשהגוף הסתחרר, עלו בו מראות מהמחסום, הילדים שמלטפים רובי אם-16, הפלסטינים שהביטו בו בזעם, המתפללים שנכנסים למערה, השטיחים במסגד והפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת, המסדרים במוצב, עליית המשמר, החלומות בלילה.

הוא צעק בעודו רוקד, אבל החברים שלו חשבו שהוא נכנס לקצב וקפצו סביבו בהתרגשות, "יאללה אחי," צעק לו עמוסי, "יאללה אחי, בלאגן," צעק לו גם בני.

זה, כמובן, לא מה שהוא סיפר לי, לא, לא, על כישלונות אף אחד לא חוזר, לספר אנחנו יודעים רק איך העולם ליטף אותנו. והעולם ליטף אותו בסיפור – הבחורה שהתחיל אתה לקחה אותו לדירה שלה בדיזנגוף, סטודנטית לתיאטרון, מאלו שעוצרות את הסקס כדי לעשן משהו.  

שריקי תיאר את הגוף שלה, את החזה הקטן והאגן הרזה, את הרגליים הארוכות ואת השיער הבלונדיני הקצר, תיאר, והמשיך לתאר כשראה איך אני מתחיל לפתוח את הפה, איך אני בולע רוק, איך הגוף שלי מפסיק לזוז ונשתל במקום. דיבר לאט יותר ויותר, מתאר איך הוא מלקק לה את החזה ויורד לבטן, איך הוא מוצא בלשון את איבר המין שלה ואיך היא פולטת לאוויר גניחות קטנות שהולכות וגוברות עד שהן נהיות לצעקות.

כמה אבנים נחבטו על רצפת השוק והעירו אותי, מה זה החרא הזה עכשיו לחשתי, מביט בשריקי בעיניים קרועות.

עמד לי, פעימות קטנות עלו מהחלציים שלי, מתיקות משונה סיבכה לי את האצבעות שהתהדקו על ההדק.

כמה דקות לא נשמע שום קול נוסף. התחננתי שימשיך, מבקש לחזור לאותה כבדות שמעלימה ברגע את התפאורה שעמדנו בה, אבל שריקי כבר ישב על הבטונדה, מובס לגמרי, חסר כוח, מפשפש בידו בחמגשית שהביאו לנו לפני שלוש שעות – חביתה קרה, ירקות חתוכים וקוטג'. הוא לא אכל, הוא העביר את הזמן.

התקרבתי אליו וביקשתי שוב, "בחייאת, בן אדם, מה בסוף קרה איתה?"

"מה אתה חושב?" הוא זינק מהבטונדה, "מה כבר קורא לך עם כוסית כזאת? מה כבר יכול לקרות? אתה מטומטם או מה, אין לך כלום במוח?"

שריקי התקדם בקסבה וכיוון את הנשק שלו קדימה, משחק את אותה תמונה נצחית ששבנו וראינו במאה אלף סרטים, הגיבור בדרך לעימות, עייף ומלוכלך, אבל צודק.

שוב נשמע רעש, ואז קול ברור של צעדים. הבטנו אחד על השני בהפתעה, ואז היא התחלפה בחרדה. מה פתאום צעדים בקסבה בשלוש לפנות בוקר? כל דבר שהתרחש בלילה בעיר הזו היה הזוי ומסוכן.

הצעדים הלכו והתקרבו. הנשק, שהיה על הצוואר שלנו כל הזמן, שירינו בו וששימנו אותו כל יום ושישנו אתו מתחת לכרית ושקמנו אתו למסדר, הנשק שקיבלנו בטקס שבו צעקנו שבועה מול אבני הכותל המוארות באור נוצץ ובהיר, הנשק הזה, מעולם לא השתמשנו בו עד אז בשטח, לא ירינו על אף אחד עדיין, ובתוכנו קיוונו שזה גם לא יקרה, למרות שבשיחות בפלוגה כולם רצו לאש בהתלהבות.

הוא הפחיד אותנו, זו האמת, הכוח שאצור בו. לא היה אחד שלא הצמיד אותו בדמיון לרקה בזמן שעמד שמונה שעות בשמירה, לא דיכאון, לא טראומה, לפעמים רק שעשוע בכוח הזה שנח בידיים שלנו, היופי האצור בהתפוצצות, בזינוק האש, הבקע העצום בשעמום שאחז בנו, היינו זקוקים למשהו שימלט אותנו מהבטון, והנשק, נשר המתכת שבידינו, נצץ מאפשרות.

הצעדים התקרבו עוד, שריקי התקרב אלי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, כמעט כאילו היו המשך הנשימות של הסטודנטית לתיאטרון, חום גופו היה חום גופה, לרגע לא ידעתי איפה אני, אבל אז נשמעו הצעדים שוב והוא הופיע מקצה הסמטה, מתקרב לעברנו.

חברון הייתה חממה למטורפים, האוויר שנפלט ממערת המכפלה כיסה כמו ענן מפויח את כל העיר. ריקודים ברחוב, צעקות, אישונים מוגדלים, דם ששטף את האישונים הללו, המאבק היה בחוץ בעיר הזו ועל מסלול הדוגמנות של רחוב השוהדה צעדו דוגמנים קשי שרירים ונעולי מבט. באמצע הלילה היה עוצר בעמדה שלנו חסיד ברסלב ומנגן ניגונים חסידיים, מדבר אתנו על גאולה בידיים מתנופפות בהתלהבות, נערים פלסטינים היו מתגרים בנו, מצמידים את פניהם לפנינו, משועממים כמונו, הם היו סגורים מכל עבר באלימות וחיפשו מוצא, והמוצא מאלימות הוא תמיד אלימות קשה יותר.

גם הבחור שמולנו היה מהמפלגה הזו.

פה קצת פתוח, טיפת ריר זלגה לו על הלסת, הוא גרר את הגוף שלו במין הילוך קופצני, כאילו הלך על גחלים, הילוך של מי שהעולם כל הזמן בוער תחתיו, חסר הפוגה. העיניים שלו היו מזוגגות, מביטות הרחק מהשוק, הרחק מעבר לעמדה ולבטון, לשכונת אבו סננה ולשכונת אברהם אבינו, הרחק מגדרות המתכת בכניסה למערה, הרחק מעל העיר כולה, קריית ארבע, מביטות לעבר אותו מקום שהטירוף מעניק לנו: ממלכה רחוקה וצבעונית של אירועים שעולים בדמיון, הפוגה ממושכת מסיפורי האבן שעל האדמה.

שריקי כיוון את הנשק לעברו וצעק לו לעצור.

"ווקף ווקף, וואלה אנא בטוחק, ווקף ווקף וואלה אנא בטוחק!" חזר פעמיים על המשפט שלמדנו במסגרת הוראות הפתיחה באש, משפט שנשמע לי בכלל כמו הצהרת אהבה, "אנא בטוחק, אנא בטוחק," הקריאה הדהדה בסמטאות האבן כמו כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת, לרגע זה ממש נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," כאילו שריקי והבחור שמולו אחוזים באיזה ריקוד משותף ומגרה.

הבחור לא עצר, העיניים שלו המשיכו להביט הלאה, אמרתי לשריקי להוריד את הנשק.

"בחייאת רבאק, אתה לא רואה שזה מסובב על כל הראש, הוא גנוב לגמרי, מה הוא יכול לעשות? לירוק עלינו בזמן שהוא מדבר, זה הכי מסוכן שלו, תראה איך הבן אדם נראה."

אבל שריקי שקע לתוך הכוח שהיה לו ביד, ראיתי את זה בעיניים שלו, איך הנשר מעצים אותו, מגדיל אותו, גורם לו כמעט לרחף, נותן לו כנפיים. איך הקור של המתכת הופך לחשמל נעים של שליטה, איך עצמת העופרת נוגעת בשרירים, מרככת ומקשה אותם בו זמנית. הוא היה יפה יותר, נחוש, מגויס כולו, בעל מטרה.

היה לו סיפור ביד, אירוע, היה לו ביד את מה שכל הזמן שיקר לגביו על הסלעים שמול הים, במועדונים, בשולחן שישי של המשפחה, כשפגש חברים מהתיכון העירוני .

"תעצור כבר מטומטם", הפעם הוא צעק בעברית, "תעצור או שאני יורה, באלוהים אני יורה."

התקרבתי אליו ונגעתי לו ביד, מנסה להרגיע אותו.

"עזוב אותך אחי, זה הזוי אחד בתוך אלף הזויים."

שריקי הסתובב והביט בי במבט קשה, הייתה שם בהלה, אבל גם חדווה משונה, התרגשות מהרגע, מהמופע הזה שריסק את שעות השמירה באחת. אגרוף המציאות שהלם על הזכוכית שמאחוריה הבטנו על העולם האטום.

הבחור נעצר סוף סוף, וסוף סוף הביט עלינו. נראה היה שמה שראה קודם, אותה ממלכה צבעונית, מעשים מופלאים של הדמיון, נמהל לרגע בצמד הלוחמים הרזים, אדומי העיניים שהביטו בו, בקוביות הבטון שהקיפו אותם ונראו כמו לבנים שלקחו סטרואידים.

אחרי מבט ארוך הוא חייך אלינו ואז, כאילו עמדנו משני צדי מעבר חצייה בעיר אירופית צוננת, נופף לנו לשלום בהתלהבות, ובאותה תנועה הזיז קצת את הז'קט שלבש.

שריקי השתגע.

"תעיף את היד שלך משם, תרים את הידיים באוויר!"

שריקי צעק וקולו הלך ונהיה חרד יותר ויותר. הוא באמת בטוח שיש לו פצצה מתחת לז'קט, לרגע זה כבש גם אותי, התמונה ובה האצבע שלוחצת על המרעום, הגוף הנקרע וההדף שמקמט את האוויר עד אלינו, מניף באוויר זיקוקי בטון. אבל אז הבטתי בו, בבגדים המלוכלכים, בנעליים הקרועות, בעיניים שלו, הכל מתחיל ונגמר בשני חורי ההצצה האלה, הפוליגרף הטבעי שלעולם לא טועה. תמימות, צמחיה מופרעת ונטולת בני אדם הופיעו שם.

לא היה לו שום קשר לעיר הזו ולמנוע הקברים שבער בתוכה.

"שריקי!" עכשיו גם אני צעקתי, "עזוב את הבן-אדם, תן לו ללכת כבר."

אולי הבחור הבין קצת עברית, אולי ידע מאין ספור המחסומים שעמד בהם, שעמד מולם, שעבר או שנהדף מהם חזרה, מה זה אומר ללכת, ולכן התחיל ללכת.

אחרי שני צעדים עצר שוב כי שריקי הניף את הקנה לעבר הרקיע.

"ווקף וואלה אנא בטוחק," צעק שוב את מילות האהבה שלו, את סיסמת הקרבה. ואז ירה באוויר פעם אחת.

קול הנפץ פילח את העיר הדוממת והצפופה, קרע את השממה הארוכה של הלילה, נע כמו כוכב שביט כלפי מעלה. הגוף של שריקי רעד ונרתע לאחור, הנשק שבידיו פרש את הכנפיים שלו והכה בהן.

הבחור שמולנו, מהבהלה, מקול הנפץ שעורר בו שדים שמלמלו כל העת וכעת צעקו, לא רק שלא עצר, אלא הגביר את הצעדים שלו, ביקש להימלט מכל האירוע.

"בן זונה," צעק שריקי, "מה הוא חירש או מה? חתיכת מטומטם! ווקף, ווקף, ווקף! "

הצעקה שלו הייתה קורעת לב, מיואשת, אבל הבחור המשיך ללכת במהירות, מבולבל, מביט לרגע על המרחק, על הממלכה הרחוקה, הצבעונית, של הטירוף , ואז אל הנערים שעמדו צמודים זה לזה למרות הנהלים, הביט למעלה ולמטה שוב ושוב, ואז שריקי ירה עוד פעם.

את הרגל התלויה באוויר לא אשכח בחיים. הרגל שנקרעה מהגוף, מיטלטלת לבדה ברחוב הריק, את המבט על פניו כשהביט ברגל המשוחררת שלו, הרגל שנגאלה מסרבול הגוף, הרגל שהתמלאה דם.

"מה אתה מטומטם?" דחפתי את שריקי, אבל הוא החזיק את החולצה שלי כשניסיתי להתקרב לבחור ששכב על הרצפה מולנו, אוחז את הרגל שלו, מביט בה באימה.

הצמחייה הצבעונית שבאישונים שלו נשטפה בפיח, המים שזרמו לו בעין נעלמו וצבע כהה ועכור עלה שם.

"אתה לא מתקרב אל הבן- זונה הזה," שריקי הצמיד את פניו לפניי. "מבחינתי יש לו מטען על הגוף." ניסיתי להשתחרר מהלפיתה שלו, אבל הוא היה חזק ממני.

קולות הירי העירו את השכונה היהודית שבקצה שלה עמדנו, אורות עלו בחלונות, בתוך דקות עמדו בעמדה שלנו כיתת הכוננות של הישוב היהודי, הפטרול של הפלוגה עם בן-נעים, הקצין שלנו, ומיד אחר כך גם החפ"ק של החטיבה. כולם חמושים מכף רגל עד ראש, עץ רימונים שלם, מהומה של קולות קשר, צעקות, התלהבות שבמרכזה עמדנו אנחנו, שנינו, נשטפים באור הנעים של הפעילות המבצעית, הטפיחות על השכם, הסערה שהסתחררה וגירשה את הפחדים, את הדמיון השחור, את השעמום השקוף והריק.

במילים רגועות הצליח בן-נעים לגרום לבחור, תוך שהוא מדגים על עצמו, להוריד את הז'קט ולהרים את החולצה, ובגלל אותו הרגע התחרבן לי כל העסק בגואה.

עד שהגעתי למקום כזה, דינמו דבש ארוך על הים, מסעדות וברים עם מוזיקת טראנס ששיבשה את תפיסת הזמן והמרחב, ובו פליטי שנות השישים המשיכו לחלום על הארץ האבודה, נטולת השלטון, ארץ הילדות שאינה פוגשת את היבשת העצומה של הפרנסה והילודה, המקום שבו כולם נעו אחד כלפי השני בזרועות פתוחות, מספרים זה לזה כמה הם יפים, כמה אור עולה כמו אד מהנפש הפורצלנית שלהם, לא יכולתי לרדת לחוף.

לא יכולתי לצאת לקו המים שבו התרחש המשתה היווני, שבו ליקקו האחד את ההילה של השני ואז את הפטמות. לא יכולתי. הרזון שלו, הצלעות שדקרו את העור ומתחו אותו כמו בד משומש, העור שהוכתם בסימני כריות אצבע אדומות, עור שזוף ומוכה שמש. היד שלו אוחזת בבד החולצה, חולצה צהובה זרחנית של נבחרת ברזיל. כמו נער מולאטי בחוף קאריבי הוא שכב על הרצפה של הקסבה בחברון והתחיל לצחוק אלינו צחוק חסר שליטה, צחוק שהגיח מאחורי ההרים הגבוהים של הכאב, מאחורי ההכרה והגוף, מאותו עמק ההולך ויורד, חסר שליטה, למטה.

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.