Write Stories

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

"שמעת על ההיא?" שאל אותי דובון הגומי האנושי מ'עולם הממתקים'. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון אחת, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."

"אני מבין שביטלו את המושג חסיון רפואי," אמרתי.

הפעלתי את מקציף החלב מחריש האוזניים. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.    

"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך! מה קרה, נדלקת?"

הקריאה "זהירות, קפה חם!" במסדרונות בית החולים משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה וחמוש במנשא קרטון. זהירות, צעקתי על פיזיותרפיסט מותש, קפה חם!  

תחת שמיכה תכולה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה כחולות, מאובנות ומרושתות נימים, צינור היה תחוב בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. איזה ניסוח מדויק: לבד. איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.   

נפגשנו לראשונה אחרי שהעיפו אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים איתי שאבא שלי הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי בחדר, מתענג על ענייני, פתאום: ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? – אני עירום, אבא, צא מפה! – גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!

הוא הפנה מבט למסך המחשב שלצדי: אישה שיחקה שם עם משהו נחשי בהנאה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאווירת סוף העולם שמילאה את החדר. אבא כבר דפק לי פעם אגרוף בצלע, בצחוק (למה אין לך חברה, אתה הומו או מה?) אבל באותו רגע הוא לא צחק.

זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? הוא צרח, לא עבדת יום אחד, אין לך מושג מה זה כסף! אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף.

אתה מגזים, אמרתי, זה פאקינג מיץ תפוחים. האישה עם הנחש השתנקה. אבא עיווה פניו בגועל: תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי.

בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שיונה אחד, מופרע אמיתי, החליט שהוא יכול לעוף וקפץ מהחלון. הוא נפל על עץ זית ושבר את המפרקת.  

ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בבליל של שפות, אבל זה עשה לי כאב ראש. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית. אבל הלכתי מכות עם הבוס ופוטרתי. הקיץ הגיע. חמסין מִדבּרי בנוסח פריפריה. חייתי ברחובות חסר מעש וחסר כיוון.יום אחד קלטתי נצנוץ על המדרכה – עגיל זהב. רצתי לחנות המשכונות, רק כדי לגלות שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס מצאתי ספר תנ"ך מאובן מרוב חום. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.

"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.

"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.

כסף לאוטובוס היה לי. עליתי. התיישבתי לצידה. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.

היא גרה בדירת שני חדרים עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא לחשה: עצום עיניים. היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.

מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.

בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים בנקישת אצבע מאסון לששון.היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. והיא היתה מלוחה מאוד במקום הנמוך ביותר שלה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג.

בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, את במחזור, את שומרת שבת? לא זה ולא זה, ענתה, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.

מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם. לחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.

"אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…" היא אמרה.

לבי החסיר 8 או 9 פעימות.

"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."

"הוא לא יהיה דומה."

"איך את יודעת?"

"כי הוא לא יוולד."

בתור לרופאת הנשים אלה ליטפה את בטנה בלי משים. חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן הבית."

"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. 

ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.

אחרי חודש וקצת הוא נעלם מחייה לאחר המייל האחרון שלו, השנים עשר במספר, שבו כתב: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו במהרה, אבל אני, כל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר. 

ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.     

לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.

"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, את זרועה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.

"סלח לי, מי אתה?"

בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "

"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע. "מה אתה עושה פה?"

"אהמ…" הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."

"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא?" הייתי מעדיף שיפנה אלי כ'בריסטה', יותר מכבד. וסקסי. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"

"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.

"אתה שוטר, מוחמד? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."

חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"אדוני, אני מבקש."

לא נתתי למוחמד להפריע לי. זה היה השיר האהוב עליה: "בגוף כואב, בלב רעב…"

"משה… תפסיק עם זה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

"אבטחה!" מוחמד צעק.

דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.

"קומי!" חיבקתי בבכי את הגוף חסר התנועה כשמוחמד מנסה לעקור אותי מעליו. "בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.

לחדר נכנס איש אבטחה.

"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" התנתק ממני מוחמד.

המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.

"אני פה הבעייתי?! לא מוחמד?" התפרצתי. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"

שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:

"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."

אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם רק קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.

"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"

"ברומא למדתי להיות בריסטה ומשם המשכתי ללונדון, הרגשתי שם נורא לא רצוי אז עברתי למדריד, אבל גירשו אותי מהדירה. בפריז מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"

"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב. 

"רקדתי עם עצמי במועדון חשוך, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צרח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? שאלתי אם משחקים בכיפה אדומה, אז הוא קרא לחבר שלו, ראש ביצה מגודל. העניינים התחממו. ניצלתי בזכות ברמנית פולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."

"אדוני, כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"

מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. רציתי לספר לו כמה התרגשתי לפגוש שוב את אלה על החוף בתל-אביב כשחזרתי לארץ.

אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.

עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה. מפה לשם, הגענו אליה.

לפתע נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה? סוף סוף תכירו, התלהבה. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אני אוהבת אותו, היא ניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.

לחדר נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. התרדמת של אלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.

"אני מודה בכל," הודעתי. "כשחזרתי מחו"ל חידשתי את הקשר עם אלה. הייתי איתה כל יום, כולל אתמול, אבל אני לא מבין איך… לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.

"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה שם אתמול."

ניסיתי לפרט אבל הכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.  

"אתה חנקת אותה." הוא הודיע.

"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.

"באיזו שעה עזבת?"

"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.

"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"  

"קצת לפני חצות, רצתי למשמרת לילה בבית חולים."

"אתה רופא?" התפלא.

"בריסטה." עניתי. "תשאלו את השכנה האמריקאית. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."

החוקר תקתק משהו במחשב.

"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?!"

הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:

"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."

"רגע, מה? מה זאת אומרת? אני מסביר לך שאני אשם במצב של אלה – "

"אתה לא אשם בכלום. אתה צודק – בחצות ושש דקות כבר היית בקפה בבית החולים."

"כן, אבל לפני פגעתי באישה שאני אוהב," אמרתי בקול סדוק. "אי אפשר ככה לשחרר אותי, אני חייב לקבל עונש. אני רוצה עונש!"

"משה, אתה סוטה ואתה דוחה, אבל אתה לא האיש שלנו. עכשיו יש לי חקירה לנהל. שלום."

"אבל איך זה יכול להיות? אתה חייב לי הסבר…"

לפני שהספקתי לקלוט מה קרה הייתי במסדרון. כלב עם עיטור הביט בי בזלזול מתמונה שעל הקיר. התכוונתי לחזור לאלה. קיוויתי שתתעורר ותפתור את כל התעלומות. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.   

"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

מחוץ לתחנה העוברים ושבים הביטו עלי כמו על פושע, אף שזה עתה הוכרזתי חף מפשע. האשם האמיתי יושב בתחנה, רציתי לצעוק להם.

הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. היא טענה שהמספר שלה נכנס לשירות פרסומות אוטומטי. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. היא אמרה שאנחנו דומים. שום דמיון!   

בכל זאת נתקעתי בסיפור בלשי, אבל עוד לא פיצחתי את התעלומה. הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ולמה הוא נכשל? למה היא לא מתה? מי הביא אותה לבית החולים? בעוד אני עומד תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.

לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.

"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית!"

לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. 

"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"

"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.

"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף לסנטר.

"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.

"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.

"למי?!"

"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."

"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."

"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.

"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."

הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."

הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.

מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."  

ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.

"זה שורף." אמרתי.

"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה היא כתבה לי."

"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."  

הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.

"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.

"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.  

הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.

"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."

"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.

"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."

"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.

"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "

"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.

"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת שלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "

"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."

"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "

"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:

"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."

המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.   

"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."

"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"

"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"

"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"

"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."

"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."

"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."

פה איבדתי את זה.

"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"

"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.

"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.

"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד. 

הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.

עם ההגדרה החדשה "מצב וגטטיבי", הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.

המבקרים את השרויים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. כך הכרתי אנשים שיושבים כבר שנים ליד קרובי משפחתם הרדומים. בעקבות הסיפור הטרגי שלי, שלנו, החלטתי להשפיע על התת מודע שלהם באמצעות ציור בקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.

אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהגוף שלה לא עומד בזה יותר, שהיא נחנקת מבפנים.   

ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.

מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, נורמטיבים לכאורה. באופן מוזר, הפכתי עדין מאוד, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.

בכל פעם שנכנסתי לחדרה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. מה זה צריך להיות, לכתוב שאת נחנקת לקשור לעצמך שקית עם ריח של בקלוואה על הראש? זה ילדותי. הלא אנחנו יכולים לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה הסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?

"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב-שכב ליד מיטת אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.

"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראה גמור."

"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24, ועבר כאן עריכה חדשה של המתרגמת והעורכת אילנה המרמן בשיתוף פעולה עם המתרגמת.

 

הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול." 

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

 1

נקישה חרישית בדלת נשמעה מבחוץ: אחת. הפוגה. ושוב – בקול מעט חזק וגרמי יותר: שתיים.

בתנועה מתורגלת, בלי לקום ממיטתו, הושיט גיבֵּנין את רגלו לקראת הנקישה, השחיל את בהונותיו אל תוך הידית, ומשך. הדלת נפתחה לרווחה. על המפתן, ראשו מגרד את המשקוף, עמד אדם ארוך, אפור, הולם את צבעה של שעת הדמדומים שזלגה אל תוך החלון.

גיבנין טרם הספיק להוריד את רגליו מהמיטה, ואילו המבקר כבר צעד פנימה, לחץ את הדלת בשקט אל תוך המשקוף, ולאחר שתיקו המבצבץ מתחת לידו הארוכה כיד קוף נתקע פעם בקיר זה, ופעם בקיר אחר, אמר:

"בדיוק כך: קופסת גפרורים."

"מה?"

" החדר שלך, אני אומר: קופסת גפרורים. כמה יש פה?"

"שמונה נקודה משהו."

"בדיוק, בדיוק. תרשה לי?"

ובטרם הספיק גיבנין לפתוח את פיו, התיישב המבקר בקצה המיטה ופתח בחופזה את אבזם תיקו הנפוח. אחר כך המשיך, מנמיך את קולו כמעט ללחישה:

"יש לי הצעה. תראה: אני, כלומר, אנחנו, עורכים, איך לומר, נו, נגיד, ניסויים. בינתיים בדיסקרטיות. לא אסתיר: חברה זרה בולטת בתחומה מגלה בנו עניין. אתה רוצה להדליק את האור? לא, לא כדאי. באתי רק לדקה. ובכן, התגלה, בינתיים זהו סוד, חומר לגידול חדרים. הנה, אם תואיל בטובך."

וידו של הזר, שנמשתה מתוך התיק, הושיטה לגיבנין שפופרת צרה וכהה, המזכירה שפופרות צבע רגילות, בעלת מכסה מוברג בחוזקה וחותם בדיל. גיבנין הנבוך סובב את השפופרת החלקלקה באצבעותיו, ואף על פי שהחדר היה כמעט חשוך, פענח את המילה המוטבעת בבירור על התווית: "מֶטרָבוּעִין". כשהרים את עיניו, הן נתקלו במבטו הדומם, ללא ניד עפעף, של בן שיחו.

"ובכן, אתה לוקח? המחיר? עשה לי טובה, gratis. רק למען פרסום המוצר. אולי, אם כבר," והאורח החל לדפדף במהירות במעין פנקס משרדי שנשלף מתוך אותו תיק, "חתימה פשוטה כאן בספר הזה (תיעוד קצר, כמו שאומרים). עיפרון? הנה גם עיפרון. איפה? הנה, בעמודה השלישית. בסדר גמור."

ולאחר שסגר בנקישה את הפנקס עם החתימה, הזדקף האורח, סובב בחדות את גבו, פסע אל הדלת, וכעבור דקה הדליק גיבנין את האור והתבונן בגבות מורמות בפליאה באותיות הבולטות בבירור: מֶטרָבוּעין.

לאחר בחינה מדוקדקת יותר התברר שמיכל האבץ הזה עטוף בחוזקה, כמנהגם של סוכני פטנטים, בנייר דק ושקוף, שקצותיו הודבקו במומחיות זה לזה. גיבנין הסיר את עטיפת הנייר של המטרבועין, פרש את הטקסט המגולגל כגליל שבלט דרך הברק השקוף של הנייר, והחל לקרוא:

הוראות שימוש:

המס את תרכיז המטרבועין ביחס של כפית תה אחת לכוס מים, טבול בתמיסה שהתקבלה פיסת צמר גפן או פיסת בד נקייה, ומרח על קירותיו הפנימיים של החדר המיועד לגידול. התכשיר אינו משאיר כתמים, אינו פוגם בטפטים, ואף מסייע, כתוצר לוואי, להדברת פשפשים.

עד כה גיבנין רק תהה. כעת החלה להשתלט על תהייתו תחושה אחרת כלשהי, חדה וחרדה. הוא קם וניסה לצעוד מפינה לפינה, אך פינות תא המגורים היו קרובות מדי זו אל זו: הצעידה הסתכמה בסיבובים, לא יותר, מהבהונות אל העקבים וחוזר חלילה. גיבנין קטע אותה בחדות, התיישב ועצם את עיניו, התמסר למחשבות שהחלו לבוא: ומה אם? ואם, אז מה? ואם פתאום?.. משמאלו, במרחק שלושת רבעי מטר מאוזנו, דפק מישהו אל תוך הקיר מסמר ברזל גדול, והפטיש נשמט מעת לעת ברעש מחריש אוזניים, כאילו כיוון אל ראשו של גיבנין. הוא לחץ את רקותיו בידיו ופקח את עיניו: השפופרת השחורה היתה מונחת במרכזו של השולחן הצר, שהצליח איכשהו להידחס בין המיטה, החלון והקיר. גיבנין תלש את חותם הבדיל, ומכסה השפופרת השתחרר בסחרור מעגלי. מתוך הפתח הצר והעגול שנחשף עלה ריח מריר כשל תבלין. הריח הרחיב בנעימות את הנחיריים.

"נו, נו. ננסה. אם כי…"

ולאחר שפשט את מקטורנו, החל בעליו של המטרבועין בניסוי. השרפרף הוצמד אל הדלת, המיטה הוזזה אל מרכז החדר. השולחן נערם על המיטה. גיבנין דחף לאורך קרשי הרצפה צלוחית שבה נצנץ כזכוכית נוזל שקוף בעל גוון צהבהב מעט. הוא זחל בעקבות הצלוחית, טבל בשיטתיות ממחטה מלופפת על עיפרון בתוך המטרבועין, ומרח באמצעותה את המשחה לאורך הקרשים ועיטור הטפט. החדרון אכן אינו גדול מקופסת גפרורים, כפי שאמר האיש היום. אבל גיבנין עבד באיטיות ובקפדנות, מנסה לא להשאיר אף פינה שאינה מרוחה כהלכה. זה היה קשה למדי, מפני שאכן הנוזל מיד התאדה או נספג  (הוא לא ידע לומר מה מהשניים), בלי להשאיר אפילו שכבה קלה ביותר, ורק ריחו שהלך ונעשה חריף ומתובל יותר, סחרר את הראש, שיבש את תנועת האצבעות והרעיד את הברכיים הלחוצות אל הרצפה.

כשהושלמו הרצפה וחלקם התחתון של הקירות , התרומם גיבנין על רגליו הכבדות והנחלשות באופן מוזר, והמשיך לעבוד בעמידה. מדי פעם נאלץ להוסיף מעט תרכיז. השפופרת הלכה והתרוקנה. בחלון כבר עמד לילה. מן המטבח, בצד ימין, נשמע רעם סגירת המנעול הכבד. הדירה התכוננה לשינה. במאמץ לא להרעיש, עלה הנסיין עם שאריות התרכיז על המיטה, ומהמיטה על השולחן המתנדנד: לא נותר לו אלא למרוח במטרבועין את התקרה. אך אז נשמעו דפיקות אגרוף בקיר:

"מה אתה עושה שם. האנשים ישנים, ואתה…"

בפנותו לכיוון הקול, עשה גיבנין תנועה לא מוצלחת: השפופרת החלקלקה קפצה מידיו ונפלה מטה. הוא שמר בזהירות על שיווי המשקל וירד אל הרצפה עם המכחול שכבר הלך והתייבש, אך זה היה מאוחר מדי. השפופרת היתה ריקה, וכתם שהתייבש במהירות הדיף סביבו ריח מתוק מטמטם. הוא נשען אל הקיר מרוב עייפות (משמאלו שוב נשמע רחש עצבני), השיב בכוחותיו האחרונים את החפצים למקומותיהם, וצנח בבגדיו על המיטה. שינה שחורה נפלה עליו מלמעלה תכף ומיד: הן השפופרת והן האדם היו כעת ריקים.

2

שני קולות החלו בלחישה. לאחר מכן, במעלה מדרגות הצליליוּת – מפיאנו למצו-פורטה, ממצו-פורטה לפורטה פורטה פורטה – הם קטעו את שנתו של גיבנין.

"גועל נפש. מה זה הדיירים החדשים האלה שצצים לך מתחת לחצאית… צרחות בכל מקום?!"

"אי אפשר פשוט לזרוק אותם לזבל…"

"אני לא רוצה לשמוע על זה. אמרתי לכם: בלי כלבים, בלי חתולים, בלי  ילדים…" ולאחר מכן הגיע כזה פורטה פורטה פורטה, ששנתו של גיבנין הסתלקה ממנו סופית, ובלי שפקח עדיין את עפעפיו התפורים יחד בעייפות, נמתח – בתנועה מתורגלת – אל קצה השולחן, שעליו עמד השעון. כאן זה התחיל: היד נמתחה ונמתחה, ממששת באוויר: לא השעון ולא השולחן לא היו במקומם.

תכף ומיד פקח גיבנין את עיניו. כעבור רגע קט ישב על המיטה והביט בחדרו במבוכה. השולחן, שבדרך כלל עמד כאן, למראשות המיטה, זז למרכזו של חדר כלשהו, מוכר למחצה, מרווח אך חסר הגיון.

כל החפצים היו אותם חפצים: השטיחון הדל המרופט, שזחל בעקבות השולחן אי שם קדימה, והתצלומים, והשרפרף, והעיטורים הצהובים של הטפט – אך כולם התפזרו בצורה משונה ברחבי קוביית החדר, שנמתחה.

"מטרבועין," חשב גיבנין, "זה חזק!"

ומיד החל להתאים את הרהיטים למרחב החדש. ואולם, הדבר לא עלה בידיו: השטיחון הקצרצר שהוסט בחזרה אל רגלי המיטה חשף את קרשי הרצפה העירומים הבלויים; השולחן והשרפרף שהוצמדו כרגיל אל מראשות המיטה, שחררו פינה ריקה מרושתת בקורי עכביש ומזוהמת בקרעים ושאריות מכל מיני סוגים, אשר קודם לכן הפינות הצפופות וצלו של השולחן הסוו אותם ביד אמן. בחיוך מנצח אך מעט מבוהל הקיף גיבנין את המטרים הרבועים החדשים שלו, שכמעט הועלו בריבוע, והתבונן בקפידה בכל הפרטים הקטנים. הוא שם לב במורת רוח לכך שחדרו גדל באופן בלתי אחיד: הפינה החיצונית, שנעשתה קהה יותר, הטתה את הקיר באלכסון; ליד הפינות הפנימיות פעל כנראה המטרבועין בעוצמה פחותה; למרות המריחה הקפדנית ביותר שביצע גיבנין, הניב הניסוי תוצאות מעט בלתי אחידות.

הדירה הלכה והתעוררה לאיטה. אנשים חלפו כעכברים במסדרון. דלתו של חדר הרחצה נטרקה פעם אחר פעם. גיבנין ניגש אל המפתן וסובב את המפתח ימינה. לאחר מכן שילב את ידיו מאחורי גבו וניסה לצעוד מפינה לפינה: הוא הצליח. גיבנין צחק בשמחה. הנה, סופסוף. אבל מיד חשב: מישהו עלול לשמוע את צעדיו – שם מאחורי הקירות – מימין, משמאל, מאחור. לאחר שעמד דקה ארוכה ללא ניע, הוא התכופף במהירות – ברקתו דקר לפתע הכאב החד והדק של אתמול – חלץ את נעליו והתמסר להנאה שבטיול, צועד ללא קול בגרביו.

"אפשר?"

קולה של בעלת הבית. הוא ניגש במהירות לדלת ואחז במפתח, אך מיד נזכר: אסור.

"אני מתלבש. חכי. מיד אצא."

"הכול טוב ויפה, אבל זה מסבך את הדברים. נאמר שאנעל את החדר ואקח את המפתח איתי. ומה עם חור המנעול? ולאחר מכן החלון: צריך לתלות וילון. עוד היום." הכאב ברקתו התחדד והציק עוד יותר. גיבנין אסף בחיפזון את מסמכיו. הגיע הזמן לצאת לעבודה. הוא התלבש. השחיל את הכאב אל תוך כובע קסקט. האזין ליד הדלת: דומה שאין איש. פתח במהירות. יצא במהירות. נעל במהירות במפתח. כך.

במבואה המתינה בסבלנות בעלת הבית.

"רציתי לדבר איתך על זאתי, מה שמה. תאר לך, היא הגישה בקשה לוועד הבית, שיש לה…"

"שמעתי. הלאה."

"לך לא יקרה כלום. משמונה מטרים רבועים אין מה לחתוך. אבל תבין את מצבי…"

"אני ממהר," נד לה בכובעו, וירד למטה במדרגות.

3

בשובו מהעבודה עצר גיבנין ליד חלון הראווה של חנות רהיטים: קימורה הארוך של הספה, השולחן העגול הנפתח… זה היה מתאים – אבל איך אפשר להכניס אותם לנגד העיניים והשאלות? ינחשו, לא יוכלו שלא לנחש…

נאלץ להסתפק בקניית מטר של בד צהוב (בכל זאת וילון). לא עבר בחדר האוכל: התיאבון נעלם. צריך למהר הביתה – שם כל זה יהיה קל יותר: לחשוב ללא חיפזון, להתבונן ולסדר. לאחר שהשחיל את המפתח בדלת חדרו, הביט גיבנין לצדדים – האם אין מציצים: אין. צעד פנימה. הדליק את האור ועמד זמן מה, פורש ידיו על הקיר, לבו פועם בסערה: את זה לא חזה – בשום אופן.

המטרבועין המשיך לפעול. במהלך שמונה או תשע שעות, כאשר היה הדייר בחוץ, הוא הספיק להזיז כל קיר בשני מטרים ויותר; קרשי הרצפה, שנמתחו במוטות בלתי נראים, צלצלו בצעדו הראשון כצינורות של עוגב. החדר כולו, מורחב ומעוות בצורה מפלצתית, החל להבהיל ולייסר אותו. גיבנין התיישב על השרפרף בלי לפשוט את מעילו והתבונן בקופסת המגורים המרווחת ועם זאת הלוחצת, כמו ארון קבורה, מנסה להבין את הסיבה לתוצאה הבלתי צפויה. אז נזכר – הרי לא מרח את התקרה: התרכיז לא הספיק. קופסת המגורים התפשטה לצדדים ולאורך בלבד, בלי שהתרוממה סנטימטר אחד למעלה.

"עצור. צריך לעצור את הדבר המטרבועיני הזה. או שאני…" הוא נעל את רקותיו בין כפות ידיו והאזין לכאב המכרסם שנדחף עוד בבוקר אל תוך גולגולתו, וכעת הוסיף לקדוח. אף על פי שחלונות הבית ממול היו חשוכים, התכסה מפניהם גיבנין בבד הצהוב של הווילון. הראש עדיין לא נרגע. הוא התפשט בשקט, כיבה את האור ונשכב. בתחילה ישן שינה קצרה, ולאחר מכן העירה אותו תחושת אי נוחות כלשהי. גיבנין הידק את השמיכה ונרדם שוב, ושוב אותה תחושה בלתי נעימה של היעדר בסיס להישען עליו התלפפה בתוך שנתו. הוא התרומם על כף ידו ונופף בידו הפנויה סביבו: הקיר נעלם. הצית גפרור. אכן כן: הוא נשף על הלהבה וחיבק את ברכיו בידיו, עד שמרפקיו התפוקקו. "גָדָל, הארור, גָדָל." גיבנין חשק את שיניו, זחל מטה מהמיטה, ובניסיון לא להרעיש, הצמיד תחילה את רגליה הקדמיות, ולאחר מכן את רגליה האחוריות של המיטה, אל הקיר הבורח ממנו בזחילה. היה לו קר מעט. בלי שהדליק שוב את האור הלך לחפש בפינה את מעילו התלוי על מסמר, כדי להתכסות בכיסוי חם יותר. אך המסמר לא היה במקומו על הקיר כפי שהיה אתמול, והיה צריך למשש את הקיר שניות אחדות עד שהידיים נתקלו בפרווה. עוד פעמיים במהלך הלילה הארוך והמציק כמו הכאב ברקתו הצמיד גיבנין את ראשו וברכיו אל הקיר ונרדם, ולאחר שהתעורר, שוב התעסק ברגלי המיטה. הוא עשה זאת באופן מוכני, נטול כעס ומת, ולמרות החושך סביבו, ניסה לא לפקוח את עיניו: מוטב כך.

4

בערוב היום הבא, בתום עמל יומו, ניגש גיבנין אל מפתן חדרו: הוא לא האיץ את צעדיו, ולאחר שנכנס, לא חווה לא פליאה ולא אימה. כשנדלקה אי שם, הרחק תחת התקרה הארוכה והנמוכה, נורה חלושה, שקרני אורה הצהובות הגיעו בקושי לפינותיו החשוכות והנסוגות בהתמדה של הקסרקטין העצום והמת, שעד לאחרונה, לפני המטרבועין, היה כוך נעים, כה צפוף, אך כה מוכר, חי וחמים – הוא צעד בצייתנות לקראת ריבוע החלון הצהוב, שקָטַן כעת בשל קנה המידה, וניסה לספור את צעדיו. משם, מהמיטה שנדחקה בעליבות ובפחד אל הפינה הצמודה לחלון, הוא הביט עייף וקהה חושים מבעד לכאב שקדח עמוק אל תוכו, בצללים המתנודדים שקיננו בקרשי הרצפה, בתקרה החלקה הנמוכה שמעליו. "הנה – מין דבר כזה יידחק החוצה מתוך שפופרת ויתרבע: ריבוע בריבוע, ריבוע הריבועים בריבוע. צריך להקדים אותו במחשבה: אם לא אחשוב מהר ממנו הוא יגבר עלי ו…" ולפתע נשמעה דפיקת אגרוף קולנית בדלת:

"האזרח גיבנין, אתה בבית?" ומאותו כיוון מרוחק עלה קולה המעומעם והנשמע בקושי של בעלת הבית:

"בבית. בטח ישן."

גיבנין התכסה זיעה: "ומה אם לא אספיק להגיע – והם יקדימו…" ובניסיון לצעוד ללא קול (שיחשבו שהוא ישן), צעד צעדה ארוכה בחשכה אל הדלת. הנה.

"מי שם?"

"פתח כבר, מה ננעלת שם. ועדת המדידה מחדש. נמדוד מחדש ונלך."

גיבנין עמד והצמיד את אוזנו לדלת. שם מאחורי קרש דק דרכו מגפיים כבדים. נאמרו אי אילו נתונים כמותיים ומספרי חדרים.

"עכשיו לכאן. פתח."

ביד אחת תפס גיבנין את ראשו של מתג החשמל וניסה למלוק אותו, כפי שמולקים את ראשו של עוף: המתג התיז אור, לאחר מכן קירקש, הסתובב חלושות וצנח. שוב אגרוף הכה בדלת:

"נו."

גיבנין סובב את המפתח שמאלה. דמות שחורה רחבה נדחקה בפתח הדלת.

"הדלק אור."

"נשרפה."

בידו השמאלית אחז גיבנין בידית הדלת, ובידו הימנית בחוטי החשמל. הוא ניסה להסתיר את החלל שהתרחב. הדמות שחורה צעדה לאחור.

"למי יש שם גפרורים? תביא קופסה. נראה בכל זאת. למען הסדר הטוב."

ולפתע קוננה בעלת הבית:

"מה כבר יש לראות שם? שמונה מטרים ראיתם שמונה פעמים. מזה שתמדדו, זה בטח לא יגדל. בנאדם שקט, רוצה לשכב אחרי העבודה – לא נותנים לו לנוח: מודדים ומודדים. וכל מיני אחרים, שאין להם בכלל זכות לשטח, והם…"

"גם נכון," סיננה הדמות השחורה, התנדנדה ממגף למגף, ומשכה את הדלת בזהירות, ואפילו כמעט בחמימות, אל תוך האור. גיבנין נותר לבדו על רגלי צמר גפן כושלות, בתוך החושך בן ארבע הפינות, שגדל ללא לאות והתפשט מרגע לרגע.

5

הוא המתין לדעיכת קול הצעדים, התלבש במהירות ויצא לרחוב. מישהו עלול לבוא שוב, למדוד מחדש, למדוד את החסר, אלוהים יודע מה. מוטב שיישאר ויחשוב כאן – מצומת לצומת. לקראת הלילה החלה רוח חזקה: היא ניערה את ענפי העצים העירומים הקפואים, נדנדה את הצללים, הרעידה בקול זמזום את חוטי החשמל ונחבטה בקירות, כאילו ניסתה להפילם. גיבנין החביא בתוך רקתו את הכאב שהתחדד מאימת מכות הרוח, והחל לפסוע, פעם צולל אל תוך הצל, ופעם טובל באור הפנסים. לפתע, מבעד לדחיפות הרוח הגסות, נגע משהו שקט ועדין במרפקו. הוא הסתובב. תחת נוצות נחבטות בתיתורה שחורה – פנים מוכרות ועיניים מצומצמות בשובבות. וקול שבקושי נשמע באוויר הנוהם:

"זַהה אותי כבר, הלוא אתה מכיר אותי. ומסב את המבט. עליך לקוד קידה. ככה."

דמות קלילה, מתנדנדת ברוח, ניצבה על עקבים איתנים חדים, כל כולה אי ציות ונכונות למאבק.

גיבנין נד בכובעו:

"אבל הרי היית אמורה לנסוע מכאן. ואת כאן? אם כן, משהו עצר בעדך…"

"כן – זה."

והוא חש את אצבע הזמש הנוגעת בחזהו ומיד שבה אל תוך הידונית. תחת מחול הנוצות השחורות הוא תר אחר האישונים הצרים של עיניה, והיה נדמה לו שעוד מבט אחד, עוד מגע אחד, עוד מכה ברקה הבוערת, וכל זה יירגע, ,יתפרק וינשור. בינתיים היא קירבה את פניה אל פניו ואמרה:

"הבה נלך אליך. כמו אז. זוכר?"

ומיד נעצר הכול.

"אי אפשר להיכנס אלי."

היא מצאה את היד שנרתעה ואחזה בה בחוזקה באצבעות הזמש שלה.

"אצלי… לא טוב," הוא הסב את מבטו, והסיג שוב את ידיו ואת אישוניו.

"אתה רוצה לומר: צפוף. אלוהים, איזה טיפשון אתה. מה שיותר צפוף…" הרוח תלשה את סוף המשפט.

 גיבנין לא השיב. "או שמא, אולי, אתה לא…"

הוא הגיע לפנייה, והביט לאחור: האישה עדיין עמדה שם, מצמידה את הידונית אל חזה, כמגן; כתפיה הצרות קפאו מצינה; הרוח העיפה בלעג את חצאיתה והרימה את שולי מעילה. "מחר. הכול מחר. ועכשיו…" ובצעד מהיר פנה גיבנין בהחלטיות לכיוון ביתו.

"דווקא עכשיו: כשכולם ישנים. לארוז את החפצים (את הנחוצים ביותר) וללכת. לברוח. להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שגם הם. למה רק אני? למה לא שגם הם."

ואכן, הדירה היתה ישנונית וחשוכה. לאחר שעבר את המסדרון – ישר וימינה, פתח גיבנין בהחלטיות את הדלת, וכתמיד, רצה לסובב את המתג שליד הכניסה, אבל הוא הסתובב ללא כוח בין אצבעותיו והזכיר לו שזרם החשמל נותק. היה זה מכשול מתסכל. אין מה לעשות. גיבנין חיטט בכיסיו ומצא קופסת גפרורים: היא היתה כמעט ריקה. אם כן, שלוש-ארבע הצתות –לא יותר. צריך לנהוג בחסכנות הן באור והן בזמן. כשהגיע למתלה הצית את הגפרור הראשון: האור זחל במעגלים צהובים דרך האוויר השחור. גיבנין התגבר על הפיתוי ובכוונה גדולה התרכז בפיסת הקיר המוארת ובמקטורנים בגזרות אזרחיות וצבאיות שהיו תלויים על הוָוִים. הוא ידע ששם, מאחורי גבו, מרחב המטרבועין המת עם פינותיו השחורות הוסיף להתפשט.. ידע ולא הביט סביבו. בידו השמאלית גווע אורו של הגפרור, ידו הימנית תלשה מהוָוִים והשליכה אל הרצפה. הוא נזקק ללהבה נוספת; הוא הביט ברצפה ושם פעמיו אל הפינה – אם היא עדיין פינה ועדיין נמצאת שם – שאליה, על פי חישוביו, היתה אמורה לזחול מיטתו, אך הוא קרב את הלהבה בטעות להבל פיו, והשממה השחורה שוב סגרה עליו. נותר הגפרור האחרון: הוא ניסה להצית אותו פעם ופעמיים: הוא לא נדלק. פעם נוספת – וראשו המרשרש של הגפרור נפל והחליק בין אצבעותיו. אז, לאחר שהביט לאחור, מִפָּחַד להמשיך הלאה אל המצולות, הסתובב וצעד בחזרה אל הצרור שהשליך לרגלי המתלה. אך פנייתו, ככל הנראה, לא היתה מדויקת. הוא פסע – עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל – אצבעותיו פשוטות לפנים, ולא מצא דבר: לא צרור, לא מתלה, אפילו לא קירות. "הרי אגיע לשם לבסוף. הרי אני מוכרח להגיע." גופו היה דביק מקור ומזיעה. רגליו נרעדו בצורה מוזרה. הוא כרע ונשען בכפות ידיו על קרשי הרצפה: "לא הייתי צריך לחזור. הנה אני כך – לבד לחלוטין, ואין לאן לפנות." ולפתע הכה בו: "אני מחכה כאן, והוא גָדֵל, מחכה, והוא…"

דיירי המטרים הרבועים הצמודים אל שמונה המטר המרובע של האזרח גיבנין לא קלטו מתוך שינה ובהלה את עוצמתה ואת נימתה של הצרחה, שהעירה אותם באמצע הלילה וכפתה עליהם לרוץ אל מפתן תאו של גיבנין: אדם אבוד וגוסס בשממה, אין כל תועלת וטעם בצעקתו: אבל אם הוא בכל זאת – בניגוד לכל תכלית – צועק – הוא, כנראה, צועק כך.

1926

ד"ר עוז בן אהרון מת בדיוק שמונה שנים אחרי שהרופא שטיפל בו, פרופ' גוטמן, עדכנו כי הוא נידון למוות וכי נותרו לו עד שמונה שנות חיים.

בן 50 בקירוב היה הד"ר כשפגש בפרופ' במחלקה שלו בבית החולים שבמרכז הארץ. באותה תקופה חש הד"ר שגופו בוגד בו, אך לא יכול היה לסמן את היקף הבגידה, ואילו הפרופ' הבהיר עבורו את גבולותיה החדשים.

"ובכן" פנה הפרופ' לד"ר, "יש לי עבורך בשורה טובה ובשורה רעה, איזו מהן תרצה לשמֹע קודם?". הד"ר בחר כמובן ברעה, והפרופ' המשיך: "על פניו הִנך נידון למוות, היות שמחלתך חשוכת מרפא, אף שהלוקים בה יכולים להמשיך בשגרת חייהם עד שמונה שנים — טרם יחזירו נשמתם".

"האם שמעתי בדבריך גם בשורה טובה?" שאל הד"ר. "כי אם מחלה חסרת מרפא היא המבשרת רעות, אזי העד שמונה שנים שנותרו לי לחיות הם כף התקווה!". "לא בדיוק" ענה הפרופ'. "את שמונה השנים כללתי ברעה, שכן אדם המחשב קצו הוא סוג של מת מהלך". ואז המשיך: "הבשורה הטובה היא המחקר המתקדם, והאפשרות שבשמונה השנים הבאות תמצא תרופה למחלתך".  

בתום פגישתם נפרד הד"ר מהפרופ', והודה לו על שאמר בפניו את האמת המלאה. אחר הלך למשרדו הקטן באוניברסיטה הסמוכה, ומזג לעצמו משקה צלול בקרח. ולמרות הבשורות, ביקש לקבל החלטות לגבי תוכניותיו לשמונה השנים הבאות: תחילה ישלים את חקר התקווה הטובה שהפך למפעל חייו, ובהמשך יתכנן את מותו, ובעיקר את אחרי מותו.

ואמנם עסוק היה הד"ר בשאלת 'אחרי מות', והאופן בו יזכר בתום שמונה השנים. האם כדרכם של בני אהרון, נדב ואביהו, יקריב הוא "אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" 1 או שיפעל לכבוי התבערה שיצרה משנתו, ושהביאה לו מידה נדיבה של כאב מ'בית' – מהארץ בה נולד, מהאוניברסיטה בה עבד, משלֹש הנשים שאהב בדרכו היחודית, ומהשטחים אותם נהג לחקור ולבקר.

וכמקרה נדב ואביהו חש הד"ר כי גופו ולבושו נותרו שלמים כשנודע דבר מחלתו, אך נשמתו נשרפה. וכמו בני אהרון גם עונשו משמים נראה בעיניו מידה כנגד מידה, שכן חטא ברבים בהצתת אש, וכעת עשוי למצוא מותו בשל התבערה שפרצה בתוכו. ולא ראה עוד בקיומו ערך עליון, וידע שיש יקר מהחיים עצמם.  

דרך ארוכה עבר עוז מאז גדל בכפר פריפריאלי קטן, ונחשב בילדותו לתלמיד כושל, עד שהפך מומחה בתחום הפילוסופיה של המוסר ולמושג שכִּנה 'כף התקווה הטובה'. בצעירותו בחר בעבודת אדמה ואף ראה בה תחליף לחוסר התכלית שראה בלימודיו, אלא שעם הזמן אִיבדה האדמה ערכה בעיניו, והחל הוא בחקר של יצר האדם.

בדיעבד נהג עוז לומר כי השינוי התפיסתי שידע – העדפת האדם על פני האדמה – הגיע כשנהיה לקצין ביחידה המובחרת, היות שהתקשה להרגיש מובחר בשטח זר. כשהשתחרר מהצבא ובחר את מושא עיסוקיו כבר היו רכיבי זהותו בשלים יותר, ולא הותירו מקום להגדרות שמפלות ומחריגות אוכלוסיות שלמות.  

עוד כשהיה סטודנט צעיר, ערך עוז את בִּטאון 'התקווה', בו הוא שטח את רעיונותיו והתווכח עם יריבים לדרך. את עבודת הדוקטורט שלו מיקד בדור הצעיר באזורים כבושים במאה העשרים, ובה טען שהיקום לא ידע כיבוש נאור מימיו. במחקרו השתמש במושג 'כף התקווה הטובה', שמקורו במאה החמש-עשרה – כשמגלי עולם מצאו נקודה בדרום לאפריקה שממנה נפתח נתיב סחר מאירופה למזרח, וקראו לו 'כף התקווה הטובה'.

ואילו עוז ראה במושג 'כף התקווה הטובה' נתיב של שוויון בין בני האדם, והתנה את כף התקווה הטובה בחזרתם של הכובשים לביתם, בכדי לגונן עליהם מפני עצמם. הוא טען שהם מהווים איום על ארצם שלהם בכך שהופכים אותה לאלימה ומושחתת, והמאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שאזרחי מדינה יכולים לעשות.

וכמו כדי להמחיש את טענותיו, יצא עוז בחודש מר-חשוון ללוות מסיק זיתים של משפחה שהכיר בשטחים, כשמנגד נצבו בני נוער בעלי כִּפות ענק לראשם ושנאת חינם בלבם. בידם החזיקו כלי משחית, כרתו ענפים, הפכו מכלים, וכשפגשו בעוז ראו בו אויב מבית. קללו, ירקו בפניו ובקשו להרגו, הוא החזיר להם מלחמה, ולא מתה נפשו עם פלשתים.

וביום המחרת פרסם עוז מאמר בבִּטאון 'התקווה' והקדישו לחובשי כִּפות הענק, וחתמו במשפט: "הכובשים הם כתינוק שנשבה, ועלינו לבוא לעזרם לגאלם מעצמם, כמלחמת שחרור תודעתית". והוסיף וכתב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִישָּׁפֵךְ" 2. ופרש כי דם האדם נשפך לפנימיותו של השופך, ומעורר יצריו, וגורר נקמותיו – מידה כנגד מידה.

והחלו מבקריו מפגינים מול האוניברסיטה שבה לימד, שהיתה מזוהה עם הכובשים. וטענו שפוגע הוא במשנתם, וקראו לפטרו, וערכו טקס קבלי להליכתו, ויחלו למותו. ואף שעוז לא האמין בברכות ובקללות בני האדם, באותו הרגע ממש חש במחלתו.

ובשבע השנים הראשונות של המחלה, הגם שהמוות המתין בסופן, יצא עוז למסע של חוויות חברתיות ותרבותיות באזורים אשר ידעו בעבר שלטון זר – ואף שיכלו לו. ורגעיו אלה הרגישו כאוקסימורון, שכן ככל שמותו קרב כך ידע הוא אושר בחייו. ובמסעו הפך חקר 'כף התקווה הטובה' ממלים לכוונות, והותיר תפיסה חובקת עולם שנועדה להקל עם אותם הנתונים בכיבוש, הראויים לנהל חייהם בעצמם וכרצונם.

ברם, כשנכנס עוז לשנת מחלתו השמינית, האחרונה לספירה, תקפו כאביו בשנית — כמו זיהו הם את תעתועי הזמן, ואולי שוב היו אלה הקללות שבהן לא הכיר. לילות כימים דבק במשנתו, כמי שמבקש למצות את מסגרת הזמן שהוקצבה עבורו, ועלה בידו לפרסם כתביו ברבים, ולרגע דמה שמחלתו מוציאה ממנו את הטוב שבו. אך כשנקרא פעם נוספת לפרופ' גוטמן חש כי משהו בו נגמר, וחי הוא על הקצה.

"הידעת מתי לבוא?" תחקר הפרופ'. "לא ידעתי" ענה הד"ר, "ואני אנה באתי?". והפרופ' שלא הבין מהתשובה אם הד"ר הגיע מיוזמתו או שהוזמן בידי מחלקתו, הוסיף וחקר: "ההגעת לכאן לבדך?". והד"ר ענה במתיקות מרירה: "אני וסופי, כחברים עדי עד הננו". אלא שהפרופ' החליט לסכל את הציניות בדברי הד"ר וקרא: "עוד לא אבדה תקוותנו! עולם המחקר שכמעט הביא למותך הוא שיותירך בחייך!".

כעת ניצבו הם זה מול זה, והפרופ' אחז בידיו בקופסת קרטון ובה כמוסה חדשנית, ואז קרא בקול רם וברור: "שני כדורים מדי יום לכל החיים, ואינך עוד בן מוות". אלא שהד"ר אימץ חיוך מוזר, כמי שהבשורה אינה נוגעת אליו, ובחר את מילותיו: "הנה הגעתי אל הצומת האחרון בחיי, ותמרורים רבים בו המכוונים אותי למותי".

הפרופ' מיהר להגיב: "הצגתי עבורך שתי בשורות. האחת יידעה אותך בדבר מחלתך, והשניה נועדה להוציאך ממנה ולהותירך בחיים, הלא דברנו על המחקר המתפתח?". אבל הד"ר הסתפק במימוש הבשורה הראשונה, והוסיף וקרא מילותיו לחלל: "נאבקתי בקדושת האדמה ונפלתי בנקמת דמה, ונותרתי במחלתי ובחרתי במותי". הפרופ' הניף את ידיו באוויר כנכנע, ואילו הד"ר נפרד ממנו בחיבוק של בן לאב, ויצא אל שנתו ודרכו האחרונה.

ושנת המוות היתה גדושת חלומות, וכל יום של חיים בה הרגיש כעולה על הדימיון. וכשסופו קרב הפנה עוז את מרב מחשבותיו למפגש האחרון עם שהיו לעולמו – מעשיו ומעשיותיו, יצריו ויצירותיו, ילדיו וילידיו, חבריו וחֶברותיו, ואהבותיו. ולהם פינת זיכרון ומרחב מחיה בלבו, אשר המתינו ליום מותו. וגם אחרי מות. 

וכשבא זמנו שקע עוז בתרדמת מסתורית, כמו חלם בהקיץ, וצפה ביומו האחרון. ודמיין בעיני רוחו כי רופאיו הקדימו לקבוע את לכתו, טרם בואו אל שערי שמים. כה מוזרה היתה שנתו הסופית, עת התבונן במהלכה בעוברים ושבים על פני ארונו. מתי מעטים היו, אך משמעותיים עבורו עד מאד.

והנה שותפיו שצעדו לצדו לאורך דרכו המקצועית, כמו גם בעבודות המחקר שלו, עד המוות הקרב והתקווה שעמו. ובהם שהתווכחו אתו, וחלקו על קיצוניות עולמו, אולם בכל רגע נתון ראו יעודם במאבקם המשותף על זהות החברה לה השתייכו. וכשהתקשו לפגשו בשל סיוריו התכופים בשטחים הכבושים, היו לוקחים אותו לטיולי כדורגל באירופה, ולו רק שיוכלו לשבת ביציעים ולהחליף מלים ודעות. ובחזיונו ניצבו הם מול ארונו, וברקע נשמעה שירה: "You'll Never Walk Alone".

והנה שלֹש הנשים שהיו בחייו ושאהב בדרכו היחודית, ולכל אחת זמן וחותם משלה. וכמו סמלו הן עבורו את שאבד בעבר, שהוחמץ בהווה, ושכבר לא יושג בעתיד. האשה הראשונה, רִנה, היתה אהבת ילדות, ודמותה ליווה אותו גם בימי בגרותו, ואליה הרבה להתגעגע לאורך שנים ארוכות שבהן חקר את משנתו וחי בעולם משלו. האשה השניה, מִכל, שאותה פגש בעת לימודיו, חברה אליו והפכה לאם ילדותיו. שתי בנות יפות תואר ומראה, וכל אחת עולם ומלואו, אף שהן ואמן לא ידעו משנתו. האשה השלישית, סִמה, הצעירה והמרשימה מכולן, ויופייה עז וניכר עד מאוד. הם נודעו כשנערך למותו ומצא בה שותפה לחייו, ושייכים היו לתפיסות עולם ולימים אחרים. והיה קרוב ורחוק אליהן, ונשאר עבורן אחר מיתולוגי – כי נותר ממנו להן, ומהן לו. ותמה כיצד ייזכר בעיניהן אחר מותו, ודמיין אותן עומדות על קברו וקוראות הספדן: "שותפות היינו בבואו ובלכתו, בחברתו ובבדידותו, בבנייתו ובהריסתו".

והנה אנשי הכפר בו נולד ונקבר, אשר היו למארחיו בדרכו הראשונה והאחרונה. ומהם קיבל בסיס וערך לחייו, ולהם גם הוקיר תודה על שנותר נטוע באדמתם. וכעת עומדים ומביטים בחמלה על מות האדם שעולמו נסתר מעיניהם. וניכר צערו, ולא ידע אותם בשנותיו הטובות והרעות. וחזה את מילותיהם מעל העפר שלגופו: "היה לו המקום מרחב נדודים ומדבר אינסופי וסופי".

והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ובנותיו, ונכדיו שטרם נולדו ונצפו בדמיונותיו. וקרקע הארץ הקטנה שלו, ותבנית נוף מולדתו, וכל גוש ועי-אדמה אשר להן. וצבעי זריחה, ודמדומי שקיעה, ורקיע השמים, ועננים שנותרו בזיכרונו המעומעם, ועליהם כמו נכתב: "האפור היום אפור מאד".

ובחלומו התייצב הוא על רגליו, ואולי שהה באוויר – כמו בטל בו כוח הכבידה. והפנה מבטו לקהילה המדומיינת שהתייצבה מול ארונו, וקרא לה מילותיו: "אהוביי ואוהביי, יקיריי ויקריי, מספידיי ומפסידיי, עולביי ועלוביי, כולכם ברוכים!".

ולפתע הִטה ריחופו והפך מאוזן לאדמתו, וצפה ממעל בקהל שדמיין, והוסיף וקרא: "ניגודים רבים ידעתי במהלך חיי. והיו בהם אמיתות ושקרים, וחלומות ושברים, ושלמות ופערים, ובריאות וייסורים, ומתיקות ומרורים. וטעמתי מזה ומזה, ומר לי – מר לי בפה".

ובחזיונו יצא הוא למסע מסכם בשטחים, ובהה ממרום ביושבים ובנוכחים בהם. וכמו בצילום אוויר תיעד את עוולות היומיום – פירות הבאושים, וכובשים וכבושים, וכבישים מפצלים, ומחסומים משפילים, וחיילים מבולבלים, ומסלול מכשולים, ועצי זית כרותים, והריסות הבתים, ואדונים ומשרתים, והעשבים השוטים וקרא מתוך 'מדרש יונתי': "אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי".

ועתה חזר להתבונן אל הקהילה המדומיינת שקיבץ בנדודיו, וחשופה היתה לפניו. והגיעה השעה להפרד ממנה במילותיו המאספות, טרם לכתו לעולם שכולו טוב. והישיר את עיניו אליה בחלומו, וקרא לה את הספדיו – הרי גם בה משהו מת עבורו.

והנה שותפיו, ועודם מלווים אותו במבטם, כמוודאים שבדרכים ידועות הלך לתומו. וקרא להם: "טובה אהבתכם כי תמיד צעדתם איתי, וידכם מושטת בחיי ובמותי". והנה נשותיו שהיו לו, ומזהה הוא את הדמעות היבשות בעיניהן, ואולי לא רב צערן. וקרא להן: "מוכרות ומוכחשות, מאושרות ומייאשות, מרגשות ומתישות היו אהבותיי". והנה אנשי הכפר חולפים על פניו, כבסרט נע נצפים הם, וקרובים ורחוקים עבורו. וקרא אליהם: "הייתם לי תבנית נוף מולדתי, וסך כל אהבותיי, ומה שאני ושאיני". והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ושתי בנותיו, ויתכן שגם בניו, ונכדיו שטרם נולדו. וקרא את מילותיו האחרונות: "ולמרות הכול אהבתי ונאהבתי. ולא אבדה תקוותנו".

סוף.