עבד אל-עאל הוא שוטר-חרש, איש גבוה, שחרחר, ועל גב כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

עבד אל-עאל שוטר-חרש ובכל זאת יש לו ילדים ואישה, שלפעמים מרגיזה אותו ולפעמים מרוצָה ממנו ולפעמים הוא נשבע שיגרש אותה ולעתים רחוקות הוא מממש את השבועה.

עבד אל-עאל משתכר עשר לירות לחודש, כולל כל התוספות שהוא מקבל או לא מקבל.

עבד אל-עאל מרוצה מאוד מזה שהוא שוטר-חרש. כשהוא נוסע באוטובוס ובא הכרטיסן, הוא אומר: "משטרה", וכשהוא אומר "משטרה", הוא מרגיש כמה הוא חשוב: האנשים נועצים בו את עיניהם ומברכים אותו לשלום במבטם.

עבד אל-עאל, כמו כל בני האדם, חולם על העתיד, אבל החלום שלו איננו חלום רגיל – להיות קצין, למשל, או סגן מפקד תחנת משטרה. לא, האמת היא שהוא חולם להיות שר הפנים. תארו לעצמכם..! הבנאדם מתעורר בבוקר ומגלה שהוא שר ושיש לו מכונית ושומר-סף, ובפתח ביתו עומד חייל בעל שני פסים לפחות. זה לא עניין גדול! לא משהו שאלוהים לא יכול לעשות. מה, הוא שברא את השמים ואת הארץ יש מאין, לא יוכל לברוא שר משוטר? ולמה שלא יעשה ממנו שר, ממנו, שלא כמו חבריו, יודע קרוא וכתוב ומלהג לפעמים מילים באנגלית ובולע עיתונים ויודע על קוריאה ויכול להגות נכון את השם המרשלד.

עבד אל-עאל נחקר לפני זמן מה חקירה צולבת. זה היה אחרי שהוא השתתף בטיפול באיזה אירוע פלילי והוא זה שקיבל לידיו את הפריטים שהוחרמו ואישר זאת בחתימתו. כעבור ימים אחדים סָפרו את הפריטים ומצאו שפריט אחד חסר. קראו לעבד אל-עאל ושאלו אותו והוא הכחיש. ולא הרפו ולחצו עליו בתקיפות והוא גמגם. הקצין חשד בו ואיים שיערוך אצלו חיפוש. עבד אל-עאל ראה בעיניו שהוא מתכוון לזה באמת, ואז הוא הושיט את ידו אל כיסו והוציא מהכיס את הפריט החסר. הפריט הזה היה הראיה המרכזית במשפט: זה היה צ'ק מזויף, צ’ק של מאה אלף לירות שזויף כהלכה.  

הקצין התפלא וישב לכתוב דו"ח, והתחיל לשאול שאלות, ובייחוד שאלה אחת: למה שמרת אצלך את הצ’ק המזויף? ועבד אל-עאל לא ידע לתת תשובה ברורה. הוא מילמל ולימלם וליהג והקצין לא השתכנע, וגם לא הוא עצמו.  

בסוף היום חזר עבד אל-עאל מהמחלקה באפיסת כוחות. ניכו לו חצי משכורת, העבירו אותו מאגף החקירות ואיימו עליו בפיטורים. הוא היה מדוכדך ומצוברח, ועם זאת, בעומק לבו הוא הרגיש רענן ומרוצה ומאושר. שהנה, אף אחד לא תפש שהוא שמר אצלו את הצ'ק המזויף כדי לעשות ממנו העתק מצולם זהה למקור, העתק שעלה לו הרבה כסף – חמישה-עשר גרושים.    

עבר יום ואחריו עברו עוד ימים והדכדוך והמצב-רוח הרע חלפו גם הם, אבל ההעתק של הצ'ק נשאר אצל עבד אל-עאל.

ועד עכשיו, הרגעים המאושרים ביותר בחייו של עבד אל-עלא עודם הרגעים שבהם הוא בורח מן הצפיפות והדוחק של בני האדם ומתבודד עם עצמו. הוא בודק ומוודא שאף אחד לא שם לב אליו ולא רואה אותו, ואז הוא מוציא בזהירות את ארנקו ושולף מכיס מיוחד שבו את הצילום של הצ'ק. הוא מביט בסמל של הבנק ובאותיות המודפסות שעליו, קורא את המשפט הנצחי: "שלמו למוטב סך של מאה אלף לירות מצריות בלבד" ומלטף אותו באצבעותיו, ואוזניו מרטיטות וכפות ידיו ורגליו מעקצצות.  

הוא מוסיף לבהות בצ'ק עד שהסערה שבקרבו שוככת, ואז הוא מקפל אותו בקפידה ומחזיר אותו אל הכיס המיוחד שבארנק, ונאנח כאילו סיים עכשיו להתוודות או להתפלל. ואז הוא שב לאיטו אל הצפיפות והדוחק של בני האדם וחוזר להיות מה שהיה: שוטר גבוה ושחרחר שעל כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

 

א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

מות סבי אבּו כּאמל, ירחם עליו האל, מסמל עבורי סיום תקופה. מאז ומתמיד האמנתי שדמותו קושרת אותי אל העבר הקדום שממנו שאבתי השראה לתמונות החיים האהובות עליי, תמונות חדות, רוויות ניחוח נבואי ומאירות ניצן ששגשג לאחר המבול.

לקחתי את המצלמה והלכתי לגינת ביתו של סבי המנוח כדי לצלם למזכרת את עץ התאנה המבורך שלו, שתחתיו נהג להעלות באוב את רוחות השהידים ולהצית את אש הזיכרונות.

צילמתי את העץ בהנאה ובגאווה והייתי משוכנע שתמונתו תנציח לעד את זכרו של סבי היקר. לאחר מכן נכנסתי לחדר הפיתוח כדי לפתח ולהדפיס אותה.

שם, במעבדה, ברגעים אולטרה-סגוליים מרגשים, יצאו עיניי מחוריהן מרוב תדהמה. סבי אבּו כּאמל נראה בתשליל התמונה יושב תחת עץ התאנה שצילמתי כמה רגעים לפני כן.

מה עושה שם סבי? הלוא הוא מת לפני חודשיים.

המנוח ישב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כרוח אגדית, מעשן בנחת ובשקיקה את הסיגריה "הערבית" שלו ונושף את העשן הרווי ניחוח נבואי.

יצאתי מחדר הפיתוח כדי להירגע מההתרגשות העזה שאחזה בי ולהשיב את נפשי בגינת סבי, אולי יעלה בידי לפתור את התעלומה של שני העולמות המנוגדים הללו. שם, בגינה, תחת עץ התאנה, ראיתי את סבי, ירחם עליו האל, והוא יושב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כאגדה החוצה את נחשולי אותו עולם נסתר, מעשן בנחת ובשקיקה את אותה סיגריה מהסוג "הערבי" ופולט את העשן הרווי ניחוח נבואי שימיו כימי אדוננו נוח עליו השלום.

לא היה לי הסבר למה שראיתי וברחתי משם המום. שוטטתי ללא מטרה וצעקתי כמי שנטרפה עליו דעתו. הילדים מיהרו לצאת לסמטה והזקנים השקיפו ממרפסות הבתים, תוהים לפשר צעקותיי.

הובלתי אותם לעץ התאנה של סבי, אוחז את התמונה בידי ומספר להם את סודה ואת סוד הרוח המופיעה בה.

שם, בגינה, איש מהעומדים סביב העץ לא ראה אלא עץ תאנה גדול ועירום.

"אתה הוזה," אמרו לי, "זאת תמונה ישנה שצילמת כשאבּו כּאמל עדיין היה בחיים."

אירוע זה הותיר עליי את רישומו למשך חודשים רבים, ואחריו החלטתי לעזוב את מקצוע הצילום וראיתי חובה לעצמי להיות משורר.

לאחר שכתבתי את השיר "הַצַּלָּם", שהוא שירי הראשון, קראתי אותו ביני לבין עצמי, ולא התפלאתי כאשר גיליתי לאחר רגעים ספורים שאינו אלא סיפור קצר מאוד.

גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

ראיתי את יונה וולך אתמול וכשאתה רואה את יונה וולך, אני אומר לו, אתה מרגיש שאתה בנוכחות של גדוּלה. ככה אני אומר לו והוא מעקם את פניו בהיסוס ובאי הסכמה. באמת, אני אומר לו, איזו נוכחות מרשימה, איזה כישרון מופרע. אי אפשר להתעלם לרגע מהעיניים הפעורות, מהשיניים החשופות, מהשיער הסבוך. ובאמצע ההילול והפיאור של יונה וולך, אני לא יכול להתאפק ומוסיף "הערה נרקיסיסטית" כפי שאני אומר לו, שבזמן שאני רואה אותה מדברת, מהקבר, מלפני עשרים ושלוש שנה, אני לא יכול שלא לחשוב, שאני כבר לא אהיה יונה וולך, אני לא אכתוב כמו יונה וולך, אשפיע כמו יונה וולך, אהדהד כמו יונה וולך.

מי זו יונה וולך? הוא שואל אותי. אתה באמת יכול לדעת מי זאת יונה וולך? ואיך בכלל אתה מרגיש את הגדולה הזאת? הוא שואל אותי בספקנותו הרגועה. אתה לא באמת יכול להפריד את הכתיבה של יונה וולך, או ליתר דיוק את איך שאתה קורא את הכתיבה שלה, את המהלך הפרשני הפרטי שלך כביכול, מהידע הקודם שלך על ההתקבלות של יונה וולך, מהדימוי הביקורתי שנתפר לה, מהצורך התרבותי שכרה מקום לכתיבה שלה, או מהנורמות שדרכן אתה רואה אותה. אתה יודע, הוא אומר לי, יש כל כך הרבה צמתים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים שקבעו את ההתקבלות שלה וכל כך הרבה מנגנונים ששינעו את הטקסטים שלה ואת השתמרותם, איך אתה באמת יכול לדעת מי זו יונה וולך או לדעת איך להגדיר את הגדוּלה שלה באופן שהוא באמת ייחודי לה?

אנחנו בדירה. בדרך למסעדה. זה אמור להיות ערב מיוחד. ערב מיוחד, אני מסתכל על עצמי בזעזוע. איך אפילו המחשבות שלי נשמעות כמו קלישאה שלקוחה מספר של דניאל סטיל. ועדיין, זה אמור להיות ערב מיוחד. שנינו רחוצים, סרוקים, מעונבים. הוא, קצת יותר ברישול, אני, קצת יותר בקפידה. השנה היא 2008, המסעדה היא באבו, העיר ניו יורק, ההזמנה נעשתה לפני חודש, בהתאם לחוקי המקום. הערב נועד להיות רומנטי ואז הגיעה יונה וולך ואני מביט בו עכשיו, חצי מעריך, חצי מעוצבן, לא רומנטי בכלל, כי אני יודע מה שהוא אומר ואני מבין את זה והוא צודק, אבל אני לא מבין למה הוא צריך למחוק את יונה, למה, גם אם לוקחים בחשבון את כל המערך התרבותי שיצר את יונה, שהפיץ את הכתיבה שלה, שעיצב את ההתקבלות שלה, למה עדיין צריך למחוק את יונה ואני אומר לו את אותם משפטים, שאני שומע מאנשים אחרים שאני מתווכח עימם באותם טיעונים, שהוא כעת משתמש בהם נגדי, ואני אומר לו – למה למחוק את יונה? האם אתה באמת יכול להתכחש לאיכויות של הכתיבה שלה? לעובדה שבזמן הקריאה של שיר שלה, אתה נפצע? והרי אי אפשר לוותר על יונה עצמה כמו שאי אפשר לוותר על מילת השייכות הזאת שמופיעה במשפט שמציין שיר שיונה וולך כתבה, כי בזמן שאתה נפצע, אתה קורא שיר של יונה וולך, כמו שאתה קורא ספר של טולסטוי ונכון, אנחנו קוראים אותם דרך פילטרים והם מגיעים אלינו דרך פילטרים ואין קריאה תמימה ולא מתווכת ואין מגע ישיר, אבל עדיין אף אחד אחר לא כתב כמו טולסטוי או כמו יונה וולך ועובדה שהם נשארים פה איתנו. אז אין פה טענה שהכתיבה שלהם נוגעת באמת אוניברסלית או שהקריטריונים שאנחנו מודדים בהם את איכות הכתיבה הם נצחיים וקבועים, אבל עדיין, בתוך אותו הקשר, בתוך המוגבלות, המשקפיים, התיווכים, הסייגים, עדיין צריך להחשיב גם את הכותב עצמו, את הכתיבה עצמה ואת האיכויות המיוחדות לה. לא? אני אומר לו וכבר שומע, עוד לפני שהתחילו, את הטיעונים הנגדיים והמתוחכמים שלו, את טיפשותי שלי שמבצבצת דרך תשובותיי הפשטניות, את הבנאליות שלי.

אני מחפש את המפתחות, הוא מחפש את הארנק. הדירה היא קטנה ולאבד בה משהו, יכול להיות מוגדר כהישג של ממש. אמבטיה עם לכלוך שנהפך לציפוי, אסלה לבנה, כיור מוכתם ודלת רעועה שתוחמת בין אלו לשאר הדירה. מרצפות שחורות-לבנות, קירות כתומים, כתם של מים חוליים ומטבח ללא מפתחות, ריבוע עץ בהיר קטן בתוך ריבוע עץ כהה גדול, קירות מתקלפים עם נשיקות ורודות, מזרון לבן, כורסת הוואי פרחונית כעורה, שולחן עמוס דפים ונטול מפתחות. הוא מוצא את הארנק ומחכה ליד הדלת, ואני עוד מסתובב, מנסה לחפש סביב סביב בחלל הדחוס והלח של הצינוק הניו-יורקי שלו אני (אנחנו?) קורא בית. הוא רגוע, אני נסער, הצרור נמצא, מתחבא בתוך כרית, אני חולף על פניו, מנסה לצמצם מגע. עם הירידה במדרגות החומות-אדמדמות המטונפות, אני שומע את הקול שלו מאחורי. האיכות הזאת שדיברת עליה, הוא אומר לי, היא מופשטת, אי אפשר באמת לדבר עליה ולפרוט אותה. איפה היא נמצאת? ועל איזו יונה וולך אתה מדבר איתי? הוא שואל וממשיך, בדיוק במקום שבו השיחה הופרעה. יש לו את היכולת הזאת, להתחיל בשאננות בוטחת מאותו מקום בדיוק שבו היתה קריסה ועכשיו אנחנו ברחוב, בדרך למסעדה, ודוכני סיינט מארקס בדיוק נסגרים. נעלמים הצעיפים הפרומים, נעלמים המשקפיים הזולים, נעלמים הגרביים באלפי הצבעים ונעלמים התכשיטים המזויפים והנה נחשפת המדרכה הערומה באפרוריותה והנה הוא ממשיך: על יונה וולך של שנות השישים, אתה מדבר איתי? השבעים? השמונים? האם יונה וולך של "אור פרא" היא יונה וולך של "שירים אחרונים" היא יונה וולך של "תת הכרה נפתחת כמו מניפה"? אתה מסתכל על הדימוי הטלוויזיוני שריצד מולך, שאותו אתה שופט מבעד למידע על יונה וולך שקיבלת בשיעורי האוניברסיטה ובשיטוטים בוויקיפדיה, ואתה קובע שזו גדולה אמיתית ועוד ראשונית, שממש אפשר לחוש בה, אבל האם אתה חש בה כי היא באמת שם? זה רק אשרור מדומיין בדיעבד של מה שאתה כבר יודע מראש שאמורה להיות בו גדולה, מה שהונחל לך שיש בו גדולה. אתה מחפש את הגדולה הזאת רק לאחר שכבר הוצגה לך כעובדה. וחוץ מזה, מה זה בדיוק המשפט הזה: אף אחד לא כותב כמו יונה וולך. האם אתה יודע כמה יונות וולך או טולסטויים או נבוקובים או דיקנסים מוטלים להם, קבורים בצידי שבילי ההיסטוריה. והוא מוסיף הערת צד, ספק בודהיסטית, ספק פילוסופית, ספק חסרת מובן, ספק פשוט מעצבנת: הטקסטים הכי טובים הם אולי הטקסטים שמעולם לא נקראו.

אבל אי אפשר לתלות הכול רק בהקשר, אני כבר מתחיל לכעוס, ממש לכעוס. לכעוס כמו שאנשים שמתווכחים בשיחות סלון על פוליטיקה ממש כועסים. כעס אלים, פנימי, אווילי, שמאמין ביכולתו לשנות משהו בחוץ. כאילו זה באמת משנה לעולם, להיסטוריה או לזמן אם ביום שישי בשעה שמונה בערב, בזמן ארוחת ערב בקלאוזנר עשר בהרצלייה, מוטי חושב שהיינו חייבים להפציץ בעזה, ואילו דני חושב שהגבנו בשימוש בכוח לא מידתי וארוחת הערב מסתיימת באווירה של טינה אישית וזעם וזלזול, ושני החברים משוכנעים כי כל אחד מהם אחראי אישית למשבר במזרח התיכון בגלל דעותיו הפוליטיות חסרות האחריות, שבסופו של יום לא ישפיעו על גורל שיחות השלום יותר מגרגר אורז לא מקולף בצלחתו של נשיא ארצות הברית, ואולי אף פחות מכך, שכן גרגר אורז לא מקולף, אם ייתקע לו בגרון, לפחות יוכל להרוג אותו. וכפי שאין זה באמת משנה, או ליתר דיוק, כפי שאי אפשר באמת לדעת אם זה משנה למהלך העולם על מה מוטי ודני התווכחו בכזה להט אישי ונוקמני, הרי זה לא באמת משנה הוויכוח הזה, בינינו, עליה, בינינו, עלינו. ובכל זאת, אני ממשיך בו ואני ממשיך ואומר לו מה לגבי הבן אדם עצמו? אני אומר לו. מה לגבי האינדיבידואל? אני מטיח בו בהתלהמות של חוזק רעוע ומכורסם. למה אתה מוכן לקחת הכול בחשבון, את המבקרים, התקופה, הז'אנר, הקאנון, החברה, הסיטואציה, את הכול אתה מוכן לקחת בחשבון, אבל לא את האינדיבידואל, את הכישרון שלו, את היכולת שלו, את הרצון שלו. הרי לא רק תופרים לך דימוי ביקורתי, אתה גם משיב בטקטיקות משלך ומעצב אותו. ואתה לא רק נפעל, אתה גם פועל ויש סיבה שבגללה מדונה בתחילת שנות האלפיים עדיין מוּכּרת ברחבי העולם כמו מקדונלדס ואילו סינדי לאופר שרה בסיבובי הופעות של אמני אייטיז נשכחים. כי אחת ידעה לפעול בשוק המשתנה ולהתאים את עצמה אליו והשנייה לא ידעה ונזרקה לשולי הדרך.

הוא פותח עבורי את דלת העץ הכבדה של המסעדה החבויה. אלוהים ישמור, המסעדה הזאת מפוארת, אני חושב לעצמי, מסתנוור כמעט מכוחן של הנברשות העצומות והעתיקות התלויות אי שם הרחק מן התקרה הגבוהה, מדושנות מאורן, שמאיר אותי, מקלל את עצמי על הדוגמה המטומטמת שכאילו יצאה מהמוח של ילדה בת שתיים-עשרה ולא ממוחו של דוקטורנט בוגר באוניברסיטה מכובדת. ואני מגניב לעברו מבט לראות מה הוא חושב על המסעדה, עליי, על מדונה וסינדי והוא נראה, למען האמת, די שלֵו ואני לא מצליח להחליט אם אולי גם הוא מוטרד מהוויכוח או שהוא נותר מחוץ לו, נגוע לא נגוע. רק אני, מיד לוקח את זה אלי, מיד מחפש את המשמעויות החבויות שבתוך השיחה, איפה משפט תיאורטי, מופשט, כללי הוא למעשה משהו אחר, אישי, מאיים, פוגע בהכרח. ההיגיון שלך פגום, הוא אומר לי בְּרוֹך כשאנחנו סוגרים מאחורינו את הדלת הכבדה שנבנתה עבור ידיו העצומות של ויקינג ואני, עם ידיי הרזות, נבהל לשנייה או יותר. אתה עדיין מאשרר, הוא אומר לי, אך ורק את מה שכבר ידעת ולא באמת הוכחת פה כלום, מפני ששוב, רק אחרי שאתה יודע בדיעבד שמדונה היא זו שהצליחה וסינדי לאופר היא זו שנכשלה, אתה קורא לאחור את ההיסטוריה ומסביר אותה על פי מה שכבר ידוע לך, ואז עוד מתיימר לטעון שהיא מתאימה לתפיסה שלך שבני האדם הם אלו שברצון שלהם, ביכולת ובפעולות שלהם משפיעים על…, טוב, נו, בקיצור, חמוד, אתה בורר לך את ההוכחות – בשלב זה הוא עושה את התנועה עם המירכאות – ועוד טוען שהן הבסיס לתיאוריה שלך ולא ההיפך. אבל עוד לפני שאני יכול להשיב לו בכלל, המבט שלי נסחף שוב לעבר שולחנות העץ הכבדים, הנברשות המתפקעות והמאיימות, זרי הפרחים העצומים המקשטים כל פינה, המלצרים שלבושים בבגדים יותר יקרים משלי והאורחים שנעים בקלילות אדנותית ברחבי המסעדה, משיקים כוסות זה עם זה ומשילים את מעיליהם בתנועה מאומנת היטב שנרכשה עוד בילדותם, שעברה עליהם אי שם בבית נופש יוקרתי בהמפטונס או בבית דירות מהודר באפר איסט סייד. המסעדה רוחשת ואנחנו ניגשים בשתיקה אל המארחת. ולאחר שהיא מכירה בנוכחותנו בניד ראש קריר ובחיוך מנומס, אנחנו נדחקים לפינה, מחכים לתורנו להיקרא. מצד אחד, משמניה של אישה עטויה במעיל פרווה מחממים את זרועי ומצד שני, עליו הבשרניים של צמח טרופי כלשהו סוטרים על לחיי. ועם העור הצורב ביד אחת והעור המתחמם ביד השנייה, התקווה ליהנות מהערב הזה מתחילה להתפוגג לה בין פטיש הרפאים של יונה וולך ובין הסדן של אותה הרגשה שניו יורק יכולה להעניק לך באדישותה הבלתי מותשת: היותך יתוש קטן ויומרני ממדינת עולם שלישי שמדמה לעצמו כי הוא חלק מהותי מאורגניזם מורכב, בעודו למעשה מוצץ דם זניח וקטן.

תראה, אני אומר לו. אין לי מענה רטורי מתוחכם בשבילך. על כל מה שאגיד אתה תמשיך להגיב עם תיאוריות הריבוי שלך, עם השפה הכול-יכולה שלך, עם השפה שמעבר לה אין ולא כלום, או אולי יש רק כלום. ואין לי, אין לי דרך להפריך תיאורטית את העובדה שאין לנו גישה לשום דבר אלא מבעד לשפה ועל כן רק מבעד לתרבות שבה גדלנו, ושאנחנו לא יכולים להבין את העולם באופן שנובע עצמאית ובלעדית רק מתוכנו. אבל עזוב את זה לשנייה – אני מקשיב לעצמי כמעט מתחנן בייאוש – אתה באמת רוצה להגיד לי שבאופן אוטומטי, כשאתה קורא ספר או רואה סרט או מסתכל על ציור, ואתה כרגע מול הציור במוזיאון, ואתה עצמך מתרגש מול הציור, והוא נוגע בך בדרך מיוחדת אז אתה לא מרגיש שנוצר שם איזה רגע של חיבור בינך לבין היוצר? אתה רוצה להגיד לי, אני אומר לו, שלמרות שאתה יודע את כל מה שדקלמת לי פה, את כל התיווך הזה, אתה לא מרגיש שבכל זאת, באיזשהו מובן קטנטן, משהו בך, ששייך רק לך, נענה למשהו הייחודי שטמון רק באישה או באיש שיצרו את הדבר? אני חושב שאתה מתכחש לאמת, אני הולך ומקצין ומשתמש במילים חסרות אחריות, אבל בשטף הדיבור המתפרץ, בעמדה שנדחפתי אליה, אני כבר אומר לו בלהט שכן, כן, אז מה אם זה נשמע תמים, נאיבי ולא מתוחכם תיאורטית, אני ממשיך ואומר לו שוב ושוב ושוב שבכל זאת יונה וולך היא זו שישבה וכתבה את השירים האלו והיא רצתה לכתוב אותם וישבה וכתבה אותם ופרסמה אותם וגם לה יש חלק שלא ניתן לשלול בשירים של עצמה, כמו כישרון, כמו איכות, כמו גדוּלה, ואפילו הרצון שלה לבדו שגרם לה לשבת ולכתוב אותם. ובכלל כל התיאוריות האלו, על ריבוי, על שפה שאינה שלך ועל נפעלות, די כבר איתן, די, כי הן לא נותנות לי מקום לנשום, כי הן כל כך… השולחן שלכם מוכן, המארחת מגיעה אלינו בהילוך אוורירי. אנחנו עוקבים אחריה בצייתנות של כבשים מפוחדות ואני כבר מאסתי בוויכוח ומאסתי בי מתווכח, אבל לפעמים גם ויכוח עדיף על שתיקה וממילא כבר אין דרך לשלוט בו כי לוויכוח חיים משלו וגם לו יש חיים משלו ואני כבר בא לפנות אליו וללטף את הזרוע ולהגיד לו שבוא נשכח מהוויכוח המטופש הזה על יונה וולך, אבל הנה הוא כבר דורס אותי בשאלה שמה זה בכלל רצון? בפעם הראשונה הוא דורס אותי. אני בדרך כלל מי שדורס, מי שממהר לדבר, להשיב במקום האחר. אתה באמת יודע מה אתה רוצה? הוא מטיח בי. וכן, נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה, אני חושב לעצמי, אבל האם אתה יודע מה אתה רוצה… ובעוד אנו עולים במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, המבט שלי משוטט מטה אל הבר המזמזם ואל הברמנים המלוטשים שנעים בו כרקדני בלט ברסיטל דקדקני, אל המפיות הצחורות הנפרשות בתנופה חלקה בידי השותות והשותים ואל כוסותיהם הנוצצות על בועותיהן המתפוקקות וניחוחותיהן המתנפצים והקול שלו עוד אומר לי שיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על הרצון המודע שלך ואני אפילו לא מתייחס פה לתשוקות מודחקות, יצרים כבושים, הרס עצמי ורצון לא מודע. וזה עוד לפני שהתייחסתי, הוא אומר לי, לעובדה שאתה בעצמך ציינת שאתה לא יכול להפריך אותה וזה שאת כל הרצונות הלכאורה פרטיים שלך אתה מביע בשפה שאיננה בעצם שלך ו.. למה אתה רוצה למחוק את יונה, אני עכשיו זה שדורס, בחריקת בלמים, בצווחת צמיגים, כמעט בצעקה. תמיד דרמטי קצת יתר על המידה. למה אתה מתכחש לרצון, למה אתה בורח מהאחריות שמטילה עליך המילה רצון ומעל הכול, אני פשוט לא מבין למה, שוב אני כמעט מתחנן, למה אתה רוצה ליצור מכונה שכולה רק ברגים. מכונה חסרת פנים, מכונה חסרת אינדיבידואל, חסר אני.

אתה חוזר על עצמך.

אני חוזר על עצמי?

אני חוזר על עצמי? אני חושב לעצמי. אני חוזר על עצמי. אני חוזר על עצמי כי הדיון הזה מתחיל לחזור על עצמו, אני אומר לעצמי. כי הדיון הזה חג כל הזמן סביב משהו אחר בכלל, משהו שאני פוחד להגיד אותו. והנה אנחנו יושבים פה במסעדה ואתה מביט בי בעיניים כחולות-ירוקות ושיער סתור ובת צחוק קלה ואתה נראה לי כל כך יפה ובלתי מנוצח וכל כך חדיר ובלתי חדיר בעת ובעונה אחת. והדיון הזה ביני לבינך, הדיון הזה בינינו, הדיון הזה שלנו הוא בכלל על משהו אחר. שכן פעם שאלתי אותך אם יש מישהו אחר בחייך שאי פעם דיברת איתו כל כך הרבה על שפה, ואמרת לי שלא ואמרת לי שאתה לא יודע למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פילוסופיה של השפה ואמרתי לך שנראה לי שעבור שנינו מדובר בנושא כואב ובנושא קשה ובדבר שהוא בו זמנית גם אישי ופרטי וגם תיאורטי וכללי ושכנראה שנינו נפגענו משפה, מהבטחותיה ומכזביה, ועל כן עבור שנינו דיבור על שפה הוא דרך הפכפכה ועקלקלה לדבר על עצמנו. זו דרך מסויגת עבורנו לדבר על אינטימיות, אבל במסווה תיאורטי. ואולי, וזו האפשרות המפחידה יותר, זו דרך עבורנו לדבר על משהו תיאורטי במסווה של אינטימיות. כי אתה ואני כל כך פוחדים מאינטימיות.

 

אני חוזר על עצמי, אני אומר לעצמי בשקט, נפגע מעצמי שנפגע ממנו, שנפגע מאינטימיות ואני מנתק מבט כדי לא להסתכל עליו ומשקיף במקום זה אל מעבר לזר הפרחים האימתני ששולט בחלל כקיסר מעוצב ורודני ובוהה בשולחן העגול שלצידנו שמעוטר בשני זוגות טווסיים בגיל העמידה. הגברים, אחד בעל רעמה לבנה ועיניים עזות מבט והשני בעל קרחת מבהיקה ואף נשרי חוצבים בעוז בסטייקים בשרניים ומדממים ואילו שתי נשותיהם, זוג תרנגולי הודו מפוטמים, מתוכשטים לעייפה ומאופרים בכבדות, נוברות בחריצות שקדנית בסלטים מלאי עלעלים ואגוזים וחשבתי שיהיה נחמד להחליף ביניהם ולראות את הנשים עם קצת דם נוטף משפתותיהן. "אתה רוצה להתחיל ביין?" הוא שואל אותי בחיוך ומשליך לעברי חבל הצלה. אבל האם אני רוצה בחבל הזה כי יונה עוד פועמת בי והביטול שלו את יונה עוד מבטל אותי, אבל הרי יש יין בעולם ויש חיוך ויש יד מושטת ואני מנסה להשקיט את מה שבי שפועם ואני עונה לו בחיוך שבטח שאני רוצה יין ואולי נזמין גם פינו נואר, שזו בדיחה משותפת לנו, על תקרית יין יומרנית שכללה את הבוס שלו ואת חוסר הידע שלי ביין. ואני רוצה ללגום יין ולהזמין את תפריט הטעימות ולהיות בתוך הרגע הזה של חיים מפנקים, מאכלים טעימים ואהבה שאפשר לנוח בה, אבל אני מוצא את עצמי גם אומר לו שבעצם מה זה חשוב שאני רוצה את היין, שהרי ממילא אני לא, על פי גרסתו, יכול לדעת שאני הוא אכן זה שרוצה את היין הספציפי הזה, שהרי לא רק שחינכו אותי כיצד לטעום יין ולהעריך אותו, אלא אולי גם היין הזה מייצג עבורי משהו אחר לחלוטין, תחליף-תשוקה שאינני יכול להעיד עליו. אז מה זה חשוב בכלל אם נזמין פינו נואר, שרדונה או קוקה קולה, שכן המעמד של כל אלו מפוברק והעמדה שלי מפוברקת והכול בכלל מיוצר, מהונדס, ניתן להחלפה ושרירותי. 

הוא מסתכל עלי ולא מגיב ופונה אל המלצר בחליפה החנוטה שמתמתח מעלינו כצל מעיק ומזמין את הפינו נואר הארור, ואני מנסה לסגת אחורה מההתפרצות האחרונה ואומר לו בשקט שאני מצטער ושסתם צחקתי ואני באמת פשוט בעיקר לא מצליח להבין למה הוא מרגיש את הצורך הזה למחוק את יונה. והוא מביט בי בשקט ואומר בעדינות, אתה יודע איך זה שבגלל שהשפה שלנו היא לא שלנו ואנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בה ובדרך שבה כל שיחה מתפתחת, אז הרבה פעמים אני מרגיש שיש דיון וכאילו מדובר בו על משהו אחד, אבל הדיון הזה בעצם מתקיים ברמה אחרת לגמרי, על עניין אחר לגמרי, ובעצם כל הדיון הזה בינינו על יונה וולך ואיך אפשר למדוד איכות ולמי באמת יש גדולה ומי באמת יכול לכתוב, כל זה התחיל בכלל כשבאת אלי ואמרת לי איך אתה מרגיש מול יונה וולך, והרגשת לא טוב עם עצמך והיית עצוב, והרגשתי את זה. וכל זה, הוא מחווה בידו, כל הוויכוח הגדול הזה על כל הנושאים הגדולים האלו, זה רק כי ניסיתי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. רק לזה התכוונתי, אתה מבין? ולפני שאני יכול לענות לו, המלצר חוזר אלינו לשולחן ומוזג לי את היין לטעימה ואני מסתכל ביין מתערבל בכוס במקום להסתכל אליו ואני טועם את היין ואין לי מושג. לא כיצד לצלוח את הטקס הזה ולא כיצד אני אמור לטעום את היין ולא כיצד אני אמור להעריך אותו, אבל אני מהנהן לעבר המלצר באישור והוא עוזב אותנו לנפשנו ואני אוחז בכוס ביד אחת ומושיט לו מעבר לשולחן את ידי השנייה ומהנהן לעברו בחיוך. והיין לא טעים, ואני לא בטוח שאני מבין, אבל הוא כבר אוחז בידי בחוזקה ושואל מה נזמין.

 

 

סוֹרְן קִירְקֵגוֹר הָיָה סְטוּדֵנְט צָעִיר בָּעִיר קוֹפֶּנְהָגֶן שֶׁבְּדֶנְמַרְק בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה. הוּא נֶהֱנָה מֵהַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אֲבָל חָשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר בָּהֶם; הַמַּרְצִים לִמְּדוּ אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹגִים מִלִּפְנֵי מְאוֹת שָׁנִים וּמִיְּנוּ אֶת הַהוֹגִים לְפִי אֱמוּנוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת בַּאֲשֶׁר לְמַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם; אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם עָזַר לְקִירְקֵגוֹר הַצָּעִיר לִמְצֹא אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עוֹלָמוֹ-שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ: "מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹא זֶה אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלִּי – שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר, שֵׁם פְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפָּחָה – לֹא אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֻּלָּם".

אָמְנָם הָיוּ לוֹ מַחְשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת, אַךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם בּוֹדֵד כְּלָל; הוּא אֲפִלּוּ הָיָה מְקֻבָּל מְאוֹד בְּקֶרֶב חֲבֵרָיו וְהֻזְמַן לִמְסִבּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל גַּם שָׁם חָשׁ קִירְקֵגוֹר שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר.

יוֹם אֶחָד – כְּשֶׁחָזַר בַּלַּיְלָה מִמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ עָמַד בְּמֶרְכַּז הָעִנְיָנִים, שָׁנוּן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ – חָשׁ שֶׁלֹּא נֶהֱנָה כְּלָל; הַשִּׁעֲמוּם הַגָּדוֹל שֶׁל חַיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת פָּשׁוּט לֹא הִנִּיחַ לוֹ לֵהָנוֹת.

קִירְקֵגוֹר הֶחְלִיט לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אָדָם טוֹב וּמוּסָרִי – אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מָה שֶׁכֻּלָּם, לְמַעֲשֶׂה, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אוּלַי כָּךְ, קִוָּה, יִמָּצֵא פִּתְרוֹן לִבְעָיָתוֹ. הוּא חָצָה אֶת הַכְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה, הֶחְזִיר לַסִּפְרִיָּה בַּזְּמַן אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַל; וַאֲפִלּוּ – אַף שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן כְּלָל לְחַיִּים שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה – הִצִּיעַ נִשּׂוּאִים לַחֲבֶרְתּוֹ רֵגִינֶה אוֹלְסֶן. לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהַשְּׁנַיִם פִּרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַתֵּן.

כָּךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת, חָשַׁב קִירְקֵגוֹר: לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לְהִתְחַתֵּן, לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, לַעֲבֹד… וּמָה? הַאִם זֶה כָּל מָה שֶׁהַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַצִּיעַ לִי?

קִירְקֵגוֹר הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד. דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא מַתְאִימָה לְכֻלָּם לֹא הִתְאִימָה לוֹ כְּלָל, וְעַתָּה גַּם הִתְחַיֵּב בִּפְנֵי רֵגִינֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. וְהִיא, עַלְמָה מַקְסִימָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, הַאִם בֶּאֱמֶת מַגִּיעַ לָהּ לִחְיוֹת עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא מוֹצֵא עִנְיָן בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ מַתְאִימָה לְכֻלָּם?

פִּתְאוֹם הִכְּתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה: כָּל הַמַּרְצִים הַזְּקֵנִים נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, לְהַסְבִּיר לוֹ אֵיךְ הָעוֹלָם פּוֹעֵל, וְאֵיךְ הוּא – כְּאָדָם בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – צָרִיךְ לִפְעֹל. אֲבָל קִירְקֵגוֹר לֹא רָצָה כְּלָל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְתָם אָדָם: אָמְנָם הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ הָיָה מְסֻפָּק מֵהַטִּעוּנִים הַמְּנֻמָּקִים שֶׁל הַמַּרְצִים, אֲבָל הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה יוֹתֵר.

אָז נִסָּה קִירְקֵגוֹר לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב, וְהוּא בֶּאֱמֶת אָהַב אֶת רֵגִינֶה; אֲבָל שׁוּב יָדְעָה נִשְׁמָתוֹ עָמֹק בִּפְנִים שֶׁלַּמְרוֹת רִגְשׁוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ נוֹעַד לוֹ מַסְלוּל אַחֵר בְּחַיָּיו: מַסְלוּל שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בּוֹ – גַּם אִם הוּא נוֹגֵד הֵן אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ וְהֵן אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ – הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת.

וְכָךְ, לְהַפְתָּעָתָהּ הָרַבָּה שֶׁל קְהִלַּת קוֹפֶּנְהָגֶן, בִּטֵּל קִירְקֵגוֹר אֶת אֵרוּסָיו לְרֵגִינֶה, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ וְשָׁלַח הוֹדָעָה לָעִתּוֹנוּת: "תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַיְּקָרִים, בְּקָרוֹב יְפֻרְסְמוּ כַּמָּה סְפָרִים בִּשְׁמוֹת כּוֹתְבִים שׁוֹנִים. אָנָּא אַל תִּתְיַחֲסוּ לִסְפָרִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ סוֹרְן קִירְקֵגוֹר פִּרְסֵם אוֹתָם". זוֹ הָיְתָה מוֹדָעָה מוּזָרָה לְכָל הַדֵּעוֹת: כָּל הַזְּמַן מִתְפַּרְסְמִים סְפָרִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל מְחַבְּרִים שׁוֹנִים. אִם כֵּן, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְשֹׁב שֶׁאֵלֶּה פִּרְסוּמִים שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר?

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִנֵּה יָצָא פִּתְאוֹם סֵפֶר בַּשֵּׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ רִאשׁוֹן" מֵאֵת אָדָם בְּשֵׁם וֶקְטוֹר אֵרֵמִיטָה. הַסֵּפֶר הָיָה עָבֶה מְאוֹד וְהֵכִיל פְּרָקִים שׁוֹנִים שֶׁהִדְגִּישׁוּ שֶׁמָּה שֶׁחָשׁוּב בַּחַיִּים הוּא לֵהָנוֹת – פָּשׁוּט לֵהָנוֹת, בְּלִי לַחְשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי – רַק לָצֵאת לִמְסִבּוֹת, לֶאֱהֹב, לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ.

הַסֵּפֶר הָיָה כָּתוּב הֵיטֵב, הוּא הָיָה מַצְחִיק וּמְשַׁכְנֵעַ, וְעַד מְהֵרָה נִכְנְסָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לְשִׁגָּעוֹן שֶׁל מְסִבּוֹת וּבִלּוּיִים. אֲבָל, כְּפִי שֶׁכָּל אוֹהֵב בִּלּוּיִים יוֹדֵעַ, יוֹתֵר מִדַּי מְסִבּוֹת מְבִיאוֹת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְשִׁעֲמוּם, וְאִם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמְּסִבָּה טוֹבָה, מִמָּה אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת?

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בְּעֵרֶךְ בִּזְמַן שֶׁקּוֹפֶּנְהָגֶן הִתְחִילָה לְהָבִין שֶׁחַיִּים בִּמְסִבָּה מַתְמֶדֶת יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד, יָצָא סֵפֶר נוֹסָף בְּשֵׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ שֵׁנִי" – שֶׁנִּכְתַּב בִּידֵי מִי שֶׁהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹפֵט וְאִישׁ מִשְׁפָּחָה. סֵפֶר זֶה דִּבֵּר בְּשִׁבְחֵי הַחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים, חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה וְהַחֹק.

גַּם הַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה כָּתוּב בְּצוּרָה מְשַׁכְנַעַת כָּל כָּךְ, שֶׁבִּמְהֵרָה הֶחְלִיטָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים. תּוֹשָׁבֶיהָ הִפְסִיקוּ לְקַלֵּל בְּפֻמְבֵּי, חָצוּ כְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּבְכָל יוֹם בָּדְקוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁל יַלְדֵיהֶם. אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם חַיִּים כְּמוֹ כֻּלָּם, קָשֶׁה מְאוֹד לְהַרְגִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד – וּמִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ?

בְּשָׁלָב זֶה כְּבָר נוֹדַע שְׁמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סוֹרְן קִירְקֵגוֹר. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר מִהֲרוּ לִפְנוֹת אֶל הוֹגֵה הַדֵּעוֹת שֶׁחַי בְּקִרְבָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, "נוּ… אָז אֵילוּ חַיִּים צָרִיךְ לִחְיוֹת: חַיִּים שֶׁל מְסִבָּה אוֹ חַיִּים שֶׁל מוּסָר?"

מִכֵּיוָן שֶׁלַּסְּפָרִים שֶׁכָּתַב קָרְאוּ "אוֹ-אוֹ", הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה פְּשׁוּטָה: אוֹ כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֲבָל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קִירְקֵגוֹר הִגִּיעָה בְּצוּרַת סֵפֶר נוֹסָף, "חִיל וּרְעָדָה" שְׁמוֹ, שֶׁפֻּרְסַם בְּשֵׁם עֵט נוֹסָף – הַפַּעַם שֶׁל אָדָם בְּשֵׁם יוֹהַאנְס דֶה סִילַנְסְיוֹ.

בְּסֵפֶר זֶה הוּא לֹא דִּבֵּר עַל הַחַיִּים שֶׁל כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא, אֶלָּא עַל חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֶחָד – אַבְרָהָם אָבִינוּ. בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי בִּקֵּשׁ אֱלֹהִים מֵאַבְרָהָם לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶת יִצְחָק. אָמְנָם הַפְּעֻלָּה בָּאָה כִּדְרִישָׁה מֵאֱלֹהִים, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה וּמְהַנָּה כְּלָל. הִיא גַּם לֹא הָיְתָה פְּעֻלָּה מוּסָרִית וְטוֹבָה שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה. וּבְכָל זֹאת אַבְרָהָם, אַבִּיר הָאֱמוּנָה, יָצָא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָאֵל מִבְּלִי לִשְׁאֹל מָה מְהַנֶּה אוֹ מָה מוּסָרִי בָּהּ, אֶלָּא פָּשׁוּט מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבְּלִבּוֹ.

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם הֵבִינוּ אֶת קִירְקֵגוֹר: לְמַעֲשֶׂה, לֹא צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְגַם לֹא חַיֵּי מוּסָר, אֶלָּא דַּוְקָא חַיִּים דָּתִיִּים, חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְכָךְ הֶחְלִיטוּ תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַמְּבֻלְבָּלִים לִזְנֹחַ אֶת חַיֵּי הַהוֹלֵלוּת וְאֶת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה לְטוֹבַת הַחַיִּים בְּחֵיק הַדָּת וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, לְהִתְיַעֵץ עִם הַכְּתוּבִים בְּכָל הַחְלָטָה וּלְבַקֵּר בְּבֵית הַתְּפִלָּה בְּכָל סוֹף שָׁבוּעַ.

קִירְקֵגוֹר הִתְאַכְזֵב מְאוֹד מִן הַתְּגוּבָה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עִירוֹ. הוּא הֶחְלִיט לְפַרְסֵם סֵפֶר נוֹסָף, הַפַּעַם לֹא בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶלָּא בִּשְׁמוֹ שֶׁלּוֹ. הַסֵּפֶר נִקְרָא "נְקֻדַּת מַבָּט עַל חַיַּי כְּסוֹפֵר". בַּסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר קִירְקֵגוֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּחֶבְרָה וּמְנַסֶּה לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ לְפִי אַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ-שֶׁלּוֹ בִּסְפָרִים שֶׁל אֲחֵרִים; הַחֶבְרָה, מִצִּדָּהּ, נָעָה כְּמוֹ עֵדֶר אַחֲרֵי כָּל אָפְנָה שֶׁבָּאָה אֶל הָעִיר. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָאָדָם מְטֻלְטָל מִכָּאן לְכָאן, מֵאָפְנָה אַחַת לְאַחֶרֶת, מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?".

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הֵבִינוּ פִּתְאוֹם עַד כַּמָּה טָעוּ בַּהֲבָנַת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְפַּרְסְמוּ. הֵם מִהֲרוּ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם לְפִי כָּל סֵפֶר שֶׁנִּרְאָה לָהֶם מְשַׁכְנֵעַ מַסְפִּיק, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמָם אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם.

וְאַתֶּם, קוֹרְאִים יְקָרִים שֶׁלִּי, הַאִם אֵי-פַּעַם עֲצַרְתֶּם וּשְׁאַלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?"


*הסיפור לקוח מתוך המפרויקט "אגדות אמיתיות" שיראה אור ב-2018, בהוצאת פנק

יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם

בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך…

אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.

מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.

האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."

"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."

הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.

"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.

"כן." ג'רי לוקח את המתנה.

"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"

"זה מלחיץ אותי."

"מה?"

"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.

"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."

"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."

חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.

האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.

"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.

כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.

ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?

"לא עומד לך," האיש אומר.

ג'רי מושך בכתפיו.

"אל תפחד."

"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."

דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.

"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.

מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?

"מה בדיוק אתה רוצה?"

שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.

רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.

אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.

התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.

ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.

"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."

עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה… חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.

"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."

ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.

"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.

כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!

"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!

ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"

ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.