מות סבי אבּו כּאמל, ירחם עליו האל, מסמל עבורי סיום תקופה. מאז ומתמיד האמנתי שדמותו קושרת אותי אל העבר הקדום שממנו שאבתי השראה לתמונות החיים האהובות עליי, תמונות חדות, רוויות ניחוח נבואי ומאירות ניצן ששגשג לאחר המבול.

לקחתי את המצלמה והלכתי לגינת ביתו של סבי המנוח כדי לצלם למזכרת את עץ התאנה המבורך שלו, שתחתיו נהג להעלות באוב את רוחות השהידים ולהצית את אש הזיכרונות.

צילמתי את העץ בהנאה ובגאווה והייתי משוכנע שתמונתו תנציח לעד את זכרו של סבי היקר. לאחר מכן נכנסתי לחדר הפיתוח כדי לפתח ולהדפיס אותה.

שם, במעבדה, ברגעים אולטרה-סגוליים מרגשים, יצאו עיניי מחוריהן מרוב תדהמה. סבי אבּו כּאמל נראה בתשליל התמונה יושב תחת עץ התאנה שצילמתי כמה רגעים לפני כן.

מה עושה שם סבי? הלוא הוא מת לפני חודשיים.

המנוח ישב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כרוח אגדית, מעשן בנחת ובשקיקה את הסיגריה "הערבית" שלו ונושף את העשן הרווי ניחוח נבואי.

יצאתי מחדר הפיתוח כדי להירגע מההתרגשות העזה שאחזה בי ולהשיב את נפשי בגינת סבי, אולי יעלה בידי לפתור את התעלומה של שני העולמות המנוגדים הללו. שם, בגינה, תחת עץ התאנה, ראיתי את סבי, ירחם עליו האל, והוא יושב כפי שנהג לשבת תמיד, מעלה באוב את רוחו של אביר השיבה, רוכב עליה כאגדה החוצה את נחשולי אותו עולם נסתר, מעשן בנחת ובשקיקה את אותה סיגריה מהסוג "הערבי" ופולט את העשן הרווי ניחוח נבואי שימיו כימי אדוננו נוח עליו השלום.

לא היה לי הסבר למה שראיתי וברחתי משם המום. שוטטתי ללא מטרה וצעקתי כמי שנטרפה עליו דעתו. הילדים מיהרו לצאת לסמטה והזקנים השקיפו ממרפסות הבתים, תוהים לפשר צעקותיי.

הובלתי אותם לעץ התאנה של סבי, אוחז את התמונה בידי ומספר להם את סודה ואת סוד הרוח המופיעה בה.

שם, בגינה, איש מהעומדים סביב העץ לא ראה אלא עץ תאנה גדול ועירום.

"אתה הוזה," אמרו לי, "זאת תמונה ישנה שצילמת כשאבּו כּאמל עדיין היה בחיים."

אירוע זה הותיר עליי את רישומו למשך חודשים רבים, ואחריו החלטתי לעזוב את מקצוע הצילום וראיתי חובה לעצמי להיות משורר.

לאחר שכתבתי את השיר "הַצַּלָּם", שהוא שירי הראשון, קראתי אותו ביני לבין עצמי, ולא התפלאתי כאשר גיליתי לאחר רגעים ספורים שאינו אלא סיפור קצר מאוד.

גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

ראיתי את יונה וולך אתמול וכשאתה רואה את יונה וולך, אני אומר לו, אתה מרגיש שאתה בנוכחות של גדוּלה. ככה אני אומר לו והוא מעקם את פניו בהיסוס ובאי הסכמה. באמת, אני אומר לו, איזו נוכחות מרשימה, איזה כישרון מופרע. אי אפשר להתעלם לרגע מהעיניים הפעורות, מהשיניים החשופות, מהשיער הסבוך. ובאמצע ההילול והפיאור של יונה וולך, אני לא יכול להתאפק ומוסיף "הערה נרקיסיסטית" כפי שאני אומר לו, שבזמן שאני רואה אותה מדברת, מהקבר, מלפני עשרים ושלוש שנה, אני לא יכול שלא לחשוב, שאני כבר לא אהיה יונה וולך, אני לא אכתוב כמו יונה וולך, אשפיע כמו יונה וולך, אהדהד כמו יונה וולך.

מי זו יונה וולך? הוא שואל אותי. אתה באמת יכול לדעת מי זאת יונה וולך? ואיך בכלל אתה מרגיש את הגדולה הזאת? הוא שואל אותי בספקנותו הרגועה. אתה לא באמת יכול להפריד את הכתיבה של יונה וולך, או ליתר דיוק את איך שאתה קורא את הכתיבה שלה, את המהלך הפרשני הפרטי שלך כביכול, מהידע הקודם שלך על ההתקבלות של יונה וולך, מהדימוי הביקורתי שנתפר לה, מהצורך התרבותי שכרה מקום לכתיבה שלה, או מהנורמות שדרכן אתה רואה אותה. אתה יודע, הוא אומר לי, יש כל כך הרבה צמתים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים שקבעו את ההתקבלות שלה וכל כך הרבה מנגנונים ששינעו את הטקסטים שלה ואת השתמרותם, איך אתה באמת יכול לדעת מי זו יונה וולך או לדעת איך להגדיר את הגדוּלה שלה באופן שהוא באמת ייחודי לה?

אנחנו בדירה. בדרך למסעדה. זה אמור להיות ערב מיוחד. ערב מיוחד, אני מסתכל על עצמי בזעזוע. איך אפילו המחשבות שלי נשמעות כמו קלישאה שלקוחה מספר של דניאל סטיל. ועדיין, זה אמור להיות ערב מיוחד. שנינו רחוצים, סרוקים, מעונבים. הוא, קצת יותר ברישול, אני, קצת יותר בקפידה. השנה היא 2008, המסעדה היא באבו, העיר ניו יורק, ההזמנה נעשתה לפני חודש, בהתאם לחוקי המקום. הערב נועד להיות רומנטי ואז הגיעה יונה וולך ואני מביט בו עכשיו, חצי מעריך, חצי מעוצבן, לא רומנטי בכלל, כי אני יודע מה שהוא אומר ואני מבין את זה והוא צודק, אבל אני לא מבין למה הוא צריך למחוק את יונה, למה, גם אם לוקחים בחשבון את כל המערך התרבותי שיצר את יונה, שהפיץ את הכתיבה שלה, שעיצב את ההתקבלות שלה, למה עדיין צריך למחוק את יונה ואני אומר לו את אותם משפטים, שאני שומע מאנשים אחרים שאני מתווכח עימם באותם טיעונים, שהוא כעת משתמש בהם נגדי, ואני אומר לו – למה למחוק את יונה? האם אתה באמת יכול להתכחש לאיכויות של הכתיבה שלה? לעובדה שבזמן הקריאה של שיר שלה, אתה נפצע? והרי אי אפשר לוותר על יונה עצמה כמו שאי אפשר לוותר על מילת השייכות הזאת שמופיעה במשפט שמציין שיר שיונה וולך כתבה, כי בזמן שאתה נפצע, אתה קורא שיר של יונה וולך, כמו שאתה קורא ספר של טולסטוי ונכון, אנחנו קוראים אותם דרך פילטרים והם מגיעים אלינו דרך פילטרים ואין קריאה תמימה ולא מתווכת ואין מגע ישיר, אבל עדיין אף אחד אחר לא כתב כמו טולסטוי או כמו יונה וולך ועובדה שהם נשארים פה איתנו. אז אין פה טענה שהכתיבה שלהם נוגעת באמת אוניברסלית או שהקריטריונים שאנחנו מודדים בהם את איכות הכתיבה הם נצחיים וקבועים, אבל עדיין, בתוך אותו הקשר, בתוך המוגבלות, המשקפיים, התיווכים, הסייגים, עדיין צריך להחשיב גם את הכותב עצמו, את הכתיבה עצמה ואת האיכויות המיוחדות לה. לא? אני אומר לו וכבר שומע, עוד לפני שהתחילו, את הטיעונים הנגדיים והמתוחכמים שלו, את טיפשותי שלי שמבצבצת דרך תשובותיי הפשטניות, את הבנאליות שלי.

אני מחפש את המפתחות, הוא מחפש את הארנק. הדירה היא קטנה ולאבד בה משהו, יכול להיות מוגדר כהישג של ממש. אמבטיה עם לכלוך שנהפך לציפוי, אסלה לבנה, כיור מוכתם ודלת רעועה שתוחמת בין אלו לשאר הדירה. מרצפות שחורות-לבנות, קירות כתומים, כתם של מים חוליים ומטבח ללא מפתחות, ריבוע עץ בהיר קטן בתוך ריבוע עץ כהה גדול, קירות מתקלפים עם נשיקות ורודות, מזרון לבן, כורסת הוואי פרחונית כעורה, שולחן עמוס דפים ונטול מפתחות. הוא מוצא את הארנק ומחכה ליד הדלת, ואני עוד מסתובב, מנסה לחפש סביב סביב בחלל הדחוס והלח של הצינוק הניו-יורקי שלו אני (אנחנו?) קורא בית. הוא רגוע, אני נסער, הצרור נמצא, מתחבא בתוך כרית, אני חולף על פניו, מנסה לצמצם מגע. עם הירידה במדרגות החומות-אדמדמות המטונפות, אני שומע את הקול שלו מאחורי. האיכות הזאת שדיברת עליה, הוא אומר לי, היא מופשטת, אי אפשר באמת לדבר עליה ולפרוט אותה. איפה היא נמצאת? ועל איזו יונה וולך אתה מדבר איתי? הוא שואל וממשיך, בדיוק במקום שבו השיחה הופרעה. יש לו את היכולת הזאת, להתחיל בשאננות בוטחת מאותו מקום בדיוק שבו היתה קריסה ועכשיו אנחנו ברחוב, בדרך למסעדה, ודוכני סיינט מארקס בדיוק נסגרים. נעלמים הצעיפים הפרומים, נעלמים המשקפיים הזולים, נעלמים הגרביים באלפי הצבעים ונעלמים התכשיטים המזויפים והנה נחשפת המדרכה הערומה באפרוריותה והנה הוא ממשיך: על יונה וולך של שנות השישים, אתה מדבר איתי? השבעים? השמונים? האם יונה וולך של "אור פרא" היא יונה וולך של "שירים אחרונים" היא יונה וולך של "תת הכרה נפתחת כמו מניפה"? אתה מסתכל על הדימוי הטלוויזיוני שריצד מולך, שאותו אתה שופט מבעד למידע על יונה וולך שקיבלת בשיעורי האוניברסיטה ובשיטוטים בוויקיפדיה, ואתה קובע שזו גדולה אמיתית ועוד ראשונית, שממש אפשר לחוש בה, אבל האם אתה חש בה כי היא באמת שם? זה רק אשרור מדומיין בדיעבד של מה שאתה כבר יודע מראש שאמורה להיות בו גדולה, מה שהונחל לך שיש בו גדולה. אתה מחפש את הגדולה הזאת רק לאחר שכבר הוצגה לך כעובדה. וחוץ מזה, מה זה בדיוק המשפט הזה: אף אחד לא כותב כמו יונה וולך. האם אתה יודע כמה יונות וולך או טולסטויים או נבוקובים או דיקנסים מוטלים להם, קבורים בצידי שבילי ההיסטוריה. והוא מוסיף הערת צד, ספק בודהיסטית, ספק פילוסופית, ספק חסרת מובן, ספק פשוט מעצבנת: הטקסטים הכי טובים הם אולי הטקסטים שמעולם לא נקראו.

אבל אי אפשר לתלות הכול רק בהקשר, אני כבר מתחיל לכעוס, ממש לכעוס. לכעוס כמו שאנשים שמתווכחים בשיחות סלון על פוליטיקה ממש כועסים. כעס אלים, פנימי, אווילי, שמאמין ביכולתו לשנות משהו בחוץ. כאילו זה באמת משנה לעולם, להיסטוריה או לזמן אם ביום שישי בשעה שמונה בערב, בזמן ארוחת ערב בקלאוזנר עשר בהרצלייה, מוטי חושב שהיינו חייבים להפציץ בעזה, ואילו דני חושב שהגבנו בשימוש בכוח לא מידתי וארוחת הערב מסתיימת באווירה של טינה אישית וזעם וזלזול, ושני החברים משוכנעים כי כל אחד מהם אחראי אישית למשבר במזרח התיכון בגלל דעותיו הפוליטיות חסרות האחריות, שבסופו של יום לא ישפיעו על גורל שיחות השלום יותר מגרגר אורז לא מקולף בצלחתו של נשיא ארצות הברית, ואולי אף פחות מכך, שכן גרגר אורז לא מקולף, אם ייתקע לו בגרון, לפחות יוכל להרוג אותו. וכפי שאין זה באמת משנה, או ליתר דיוק, כפי שאי אפשר באמת לדעת אם זה משנה למהלך העולם על מה מוטי ודני התווכחו בכזה להט אישי ונוקמני, הרי זה לא באמת משנה הוויכוח הזה, בינינו, עליה, בינינו, עלינו. ובכל זאת, אני ממשיך בו ואני ממשיך ואומר לו מה לגבי הבן אדם עצמו? אני אומר לו. מה לגבי האינדיבידואל? אני מטיח בו בהתלהמות של חוזק רעוע ומכורסם. למה אתה מוכן לקחת הכול בחשבון, את המבקרים, התקופה, הז'אנר, הקאנון, החברה, הסיטואציה, את הכול אתה מוכן לקחת בחשבון, אבל לא את האינדיבידואל, את הכישרון שלו, את היכולת שלו, את הרצון שלו. הרי לא רק תופרים לך דימוי ביקורתי, אתה גם משיב בטקטיקות משלך ומעצב אותו. ואתה לא רק נפעל, אתה גם פועל ויש סיבה שבגללה מדונה בתחילת שנות האלפיים עדיין מוּכּרת ברחבי העולם כמו מקדונלדס ואילו סינדי לאופר שרה בסיבובי הופעות של אמני אייטיז נשכחים. כי אחת ידעה לפעול בשוק המשתנה ולהתאים את עצמה אליו והשנייה לא ידעה ונזרקה לשולי הדרך.

הוא פותח עבורי את דלת העץ הכבדה של המסעדה החבויה. אלוהים ישמור, המסעדה הזאת מפוארת, אני חושב לעצמי, מסתנוור כמעט מכוחן של הנברשות העצומות והעתיקות התלויות אי שם הרחק מן התקרה הגבוהה, מדושנות מאורן, שמאיר אותי, מקלל את עצמי על הדוגמה המטומטמת שכאילו יצאה מהמוח של ילדה בת שתיים-עשרה ולא ממוחו של דוקטורנט בוגר באוניברסיטה מכובדת. ואני מגניב לעברו מבט לראות מה הוא חושב על המסעדה, עליי, על מדונה וסינדי והוא נראה, למען האמת, די שלֵו ואני לא מצליח להחליט אם אולי גם הוא מוטרד מהוויכוח או שהוא נותר מחוץ לו, נגוע לא נגוע. רק אני, מיד לוקח את זה אלי, מיד מחפש את המשמעויות החבויות שבתוך השיחה, איפה משפט תיאורטי, מופשט, כללי הוא למעשה משהו אחר, אישי, מאיים, פוגע בהכרח. ההיגיון שלך פגום, הוא אומר לי בְּרוֹך כשאנחנו סוגרים מאחורינו את הדלת הכבדה שנבנתה עבור ידיו העצומות של ויקינג ואני, עם ידיי הרזות, נבהל לשנייה או יותר. אתה עדיין מאשרר, הוא אומר לי, אך ורק את מה שכבר ידעת ולא באמת הוכחת פה כלום, מפני ששוב, רק אחרי שאתה יודע בדיעבד שמדונה היא זו שהצליחה וסינדי לאופר היא זו שנכשלה, אתה קורא לאחור את ההיסטוריה ומסביר אותה על פי מה שכבר ידוע לך, ואז עוד מתיימר לטעון שהיא מתאימה לתפיסה שלך שבני האדם הם אלו שברצון שלהם, ביכולת ובפעולות שלהם משפיעים על…, טוב, נו, בקיצור, חמוד, אתה בורר לך את ההוכחות – בשלב זה הוא עושה את התנועה עם המירכאות – ועוד טוען שהן הבסיס לתיאוריה שלך ולא ההיפך. אבל עוד לפני שאני יכול להשיב לו בכלל, המבט שלי נסחף שוב לעבר שולחנות העץ הכבדים, הנברשות המתפקעות והמאיימות, זרי הפרחים העצומים המקשטים כל פינה, המלצרים שלבושים בבגדים יותר יקרים משלי והאורחים שנעים בקלילות אדנותית ברחבי המסעדה, משיקים כוסות זה עם זה ומשילים את מעיליהם בתנועה מאומנת היטב שנרכשה עוד בילדותם, שעברה עליהם אי שם בבית נופש יוקרתי בהמפטונס או בבית דירות מהודר באפר איסט סייד. המסעדה רוחשת ואנחנו ניגשים בשתיקה אל המארחת. ולאחר שהיא מכירה בנוכחותנו בניד ראש קריר ובחיוך מנומס, אנחנו נדחקים לפינה, מחכים לתורנו להיקרא. מצד אחד, משמניה של אישה עטויה במעיל פרווה מחממים את זרועי ומצד שני, עליו הבשרניים של צמח טרופי כלשהו סוטרים על לחיי. ועם העור הצורב ביד אחת והעור המתחמם ביד השנייה, התקווה ליהנות מהערב הזה מתחילה להתפוגג לה בין פטיש הרפאים של יונה וולך ובין הסדן של אותה הרגשה שניו יורק יכולה להעניק לך באדישותה הבלתי מותשת: היותך יתוש קטן ויומרני ממדינת עולם שלישי שמדמה לעצמו כי הוא חלק מהותי מאורגניזם מורכב, בעודו למעשה מוצץ דם זניח וקטן.

תראה, אני אומר לו. אין לי מענה רטורי מתוחכם בשבילך. על כל מה שאגיד אתה תמשיך להגיב עם תיאוריות הריבוי שלך, עם השפה הכול-יכולה שלך, עם השפה שמעבר לה אין ולא כלום, או אולי יש רק כלום. ואין לי, אין לי דרך להפריך תיאורטית את העובדה שאין לנו גישה לשום דבר אלא מבעד לשפה ועל כן רק מבעד לתרבות שבה גדלנו, ושאנחנו לא יכולים להבין את העולם באופן שנובע עצמאית ובלעדית רק מתוכנו. אבל עזוב את זה לשנייה – אני מקשיב לעצמי כמעט מתחנן בייאוש – אתה באמת רוצה להגיד לי שבאופן אוטומטי, כשאתה קורא ספר או רואה סרט או מסתכל על ציור, ואתה כרגע מול הציור במוזיאון, ואתה עצמך מתרגש מול הציור, והוא נוגע בך בדרך מיוחדת אז אתה לא מרגיש שנוצר שם איזה רגע של חיבור בינך לבין היוצר? אתה רוצה להגיד לי, אני אומר לו, שלמרות שאתה יודע את כל מה שדקלמת לי פה, את כל התיווך הזה, אתה לא מרגיש שבכל זאת, באיזשהו מובן קטנטן, משהו בך, ששייך רק לך, נענה למשהו הייחודי שטמון רק באישה או באיש שיצרו את הדבר? אני חושב שאתה מתכחש לאמת, אני הולך ומקצין ומשתמש במילים חסרות אחריות, אבל בשטף הדיבור המתפרץ, בעמדה שנדחפתי אליה, אני כבר אומר לו בלהט שכן, כן, אז מה אם זה נשמע תמים, נאיבי ולא מתוחכם תיאורטית, אני ממשיך ואומר לו שוב ושוב ושוב שבכל זאת יונה וולך היא זו שישבה וכתבה את השירים האלו והיא רצתה לכתוב אותם וישבה וכתבה אותם ופרסמה אותם וגם לה יש חלק שלא ניתן לשלול בשירים של עצמה, כמו כישרון, כמו איכות, כמו גדוּלה, ואפילו הרצון שלה לבדו שגרם לה לשבת ולכתוב אותם. ובכלל כל התיאוריות האלו, על ריבוי, על שפה שאינה שלך ועל נפעלות, די כבר איתן, די, כי הן לא נותנות לי מקום לנשום, כי הן כל כך… השולחן שלכם מוכן, המארחת מגיעה אלינו בהילוך אוורירי. אנחנו עוקבים אחריה בצייתנות של כבשים מפוחדות ואני כבר מאסתי בוויכוח ומאסתי בי מתווכח, אבל לפעמים גם ויכוח עדיף על שתיקה וממילא כבר אין דרך לשלוט בו כי לוויכוח חיים משלו וגם לו יש חיים משלו ואני כבר בא לפנות אליו וללטף את הזרוע ולהגיד לו שבוא נשכח מהוויכוח המטופש הזה על יונה וולך, אבל הנה הוא כבר דורס אותי בשאלה שמה זה בכלל רצון? בפעם הראשונה הוא דורס אותי. אני בדרך כלל מי שדורס, מי שממהר לדבר, להשיב במקום האחר. אתה באמת יודע מה אתה רוצה? הוא מטיח בי. וכן, נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה, אני חושב לעצמי, אבל האם אתה יודע מה אתה רוצה… ובעוד אנו עולים במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, המבט שלי משוטט מטה אל הבר המזמזם ואל הברמנים המלוטשים שנעים בו כרקדני בלט ברסיטל דקדקני, אל המפיות הצחורות הנפרשות בתנופה חלקה בידי השותות והשותים ואל כוסותיהם הנוצצות על בועותיהן המתפוקקות וניחוחותיהן המתנפצים והקול שלו עוד אומר לי שיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על הרצון המודע שלך ואני אפילו לא מתייחס פה לתשוקות מודחקות, יצרים כבושים, הרס עצמי ורצון לא מודע. וזה עוד לפני שהתייחסתי, הוא אומר לי, לעובדה שאתה בעצמך ציינת שאתה לא יכול להפריך אותה וזה שאת כל הרצונות הלכאורה פרטיים שלך אתה מביע בשפה שאיננה בעצם שלך ו.. למה אתה רוצה למחוק את יונה, אני עכשיו זה שדורס, בחריקת בלמים, בצווחת צמיגים, כמעט בצעקה. תמיד דרמטי קצת יתר על המידה. למה אתה מתכחש לרצון, למה אתה בורח מהאחריות שמטילה עליך המילה רצון ומעל הכול, אני פשוט לא מבין למה, שוב אני כמעט מתחנן, למה אתה רוצה ליצור מכונה שכולה רק ברגים. מכונה חסרת פנים, מכונה חסרת אינדיבידואל, חסר אני.

אתה חוזר על עצמך.

אני חוזר על עצמי?

אני חוזר על עצמי? אני חושב לעצמי. אני חוזר על עצמי. אני חוזר על עצמי כי הדיון הזה מתחיל לחזור על עצמו, אני אומר לעצמי. כי הדיון הזה חג כל הזמן סביב משהו אחר בכלל, משהו שאני פוחד להגיד אותו. והנה אנחנו יושבים פה במסעדה ואתה מביט בי בעיניים כחולות-ירוקות ושיער סתור ובת צחוק קלה ואתה נראה לי כל כך יפה ובלתי מנוצח וכל כך חדיר ובלתי חדיר בעת ובעונה אחת. והדיון הזה ביני לבינך, הדיון הזה בינינו, הדיון הזה שלנו הוא בכלל על משהו אחר. שכן פעם שאלתי אותך אם יש מישהו אחר בחייך שאי פעם דיברת איתו כל כך הרבה על שפה, ואמרת לי שלא ואמרת לי שאתה לא יודע למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פילוסופיה של השפה ואמרתי לך שנראה לי שעבור שנינו מדובר בנושא כואב ובנושא קשה ובדבר שהוא בו זמנית גם אישי ופרטי וגם תיאורטי וכללי ושכנראה שנינו נפגענו משפה, מהבטחותיה ומכזביה, ועל כן עבור שנינו דיבור על שפה הוא דרך הפכפכה ועקלקלה לדבר על עצמנו. זו דרך מסויגת עבורנו לדבר על אינטימיות, אבל במסווה תיאורטי. ואולי, וזו האפשרות המפחידה יותר, זו דרך עבורנו לדבר על משהו תיאורטי במסווה של אינטימיות. כי אתה ואני כל כך פוחדים מאינטימיות.

 

אני חוזר על עצמי, אני אומר לעצמי בשקט, נפגע מעצמי שנפגע ממנו, שנפגע מאינטימיות ואני מנתק מבט כדי לא להסתכל עליו ומשקיף במקום זה אל מעבר לזר הפרחים האימתני ששולט בחלל כקיסר מעוצב ורודני ובוהה בשולחן העגול שלצידנו שמעוטר בשני זוגות טווסיים בגיל העמידה. הגברים, אחד בעל רעמה לבנה ועיניים עזות מבט והשני בעל קרחת מבהיקה ואף נשרי חוצבים בעוז בסטייקים בשרניים ומדממים ואילו שתי נשותיהם, זוג תרנגולי הודו מפוטמים, מתוכשטים לעייפה ומאופרים בכבדות, נוברות בחריצות שקדנית בסלטים מלאי עלעלים ואגוזים וחשבתי שיהיה נחמד להחליף ביניהם ולראות את הנשים עם קצת דם נוטף משפתותיהן. "אתה רוצה להתחיל ביין?" הוא שואל אותי בחיוך ומשליך לעברי חבל הצלה. אבל האם אני רוצה בחבל הזה כי יונה עוד פועמת בי והביטול שלו את יונה עוד מבטל אותי, אבל הרי יש יין בעולם ויש חיוך ויש יד מושטת ואני מנסה להשקיט את מה שבי שפועם ואני עונה לו בחיוך שבטח שאני רוצה יין ואולי נזמין גם פינו נואר, שזו בדיחה משותפת לנו, על תקרית יין יומרנית שכללה את הבוס שלו ואת חוסר הידע שלי ביין. ואני רוצה ללגום יין ולהזמין את תפריט הטעימות ולהיות בתוך הרגע הזה של חיים מפנקים, מאכלים טעימים ואהבה שאפשר לנוח בה, אבל אני מוצא את עצמי גם אומר לו שבעצם מה זה חשוב שאני רוצה את היין, שהרי ממילא אני לא, על פי גרסתו, יכול לדעת שאני הוא אכן זה שרוצה את היין הספציפי הזה, שהרי לא רק שחינכו אותי כיצד לטעום יין ולהעריך אותו, אלא אולי גם היין הזה מייצג עבורי משהו אחר לחלוטין, תחליף-תשוקה שאינני יכול להעיד עליו. אז מה זה חשוב בכלל אם נזמין פינו נואר, שרדונה או קוקה קולה, שכן המעמד של כל אלו מפוברק והעמדה שלי מפוברקת והכול בכלל מיוצר, מהונדס, ניתן להחלפה ושרירותי. 

הוא מסתכל עלי ולא מגיב ופונה אל המלצר בחליפה החנוטה שמתמתח מעלינו כצל מעיק ומזמין את הפינו נואר הארור, ואני מנסה לסגת אחורה מההתפרצות האחרונה ואומר לו בשקט שאני מצטער ושסתם צחקתי ואני באמת פשוט בעיקר לא מצליח להבין למה הוא מרגיש את הצורך הזה למחוק את יונה. והוא מביט בי בשקט ואומר בעדינות, אתה יודע איך זה שבגלל שהשפה שלנו היא לא שלנו ואנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בה ובדרך שבה כל שיחה מתפתחת, אז הרבה פעמים אני מרגיש שיש דיון וכאילו מדובר בו על משהו אחד, אבל הדיון הזה בעצם מתקיים ברמה אחרת לגמרי, על עניין אחר לגמרי, ובעצם כל הדיון הזה בינינו על יונה וולך ואיך אפשר למדוד איכות ולמי באמת יש גדולה ומי באמת יכול לכתוב, כל זה התחיל בכלל כשבאת אלי ואמרת לי איך אתה מרגיש מול יונה וולך, והרגשת לא טוב עם עצמך והיית עצוב, והרגשתי את זה. וכל זה, הוא מחווה בידו, כל הוויכוח הגדול הזה על כל הנושאים הגדולים האלו, זה רק כי ניסיתי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. רק לזה התכוונתי, אתה מבין? ולפני שאני יכול לענות לו, המלצר חוזר אלינו לשולחן ומוזג לי את היין לטעימה ואני מסתכל ביין מתערבל בכוס במקום להסתכל אליו ואני טועם את היין ואין לי מושג. לא כיצד לצלוח את הטקס הזה ולא כיצד אני אמור לטעום את היין ולא כיצד אני אמור להעריך אותו, אבל אני מהנהן לעבר המלצר באישור והוא עוזב אותנו לנפשנו ואני אוחז בכוס ביד אחת ומושיט לו מעבר לשולחן את ידי השנייה ומהנהן לעברו בחיוך. והיין לא טעים, ואני לא בטוח שאני מבין, אבל הוא כבר אוחז בידי בחוזקה ושואל מה נזמין.

 

 

סוֹרְן קִירְקֵגוֹר הָיָה סְטוּדֵנְט צָעִיר בָּעִיר קוֹפֶּנְהָגֶן שֶׁבְּדֶנְמַרְק בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה. הוּא נֶהֱנָה מֵהַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אֲבָל חָשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר בָּהֶם; הַמַּרְצִים לִמְּדוּ אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹגִים מִלִּפְנֵי מְאוֹת שָׁנִים וּמִיְּנוּ אֶת הַהוֹגִים לְפִי אֱמוּנוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת בַּאֲשֶׁר לְמַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם; אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם עָזַר לְקִירְקֵגוֹר הַצָּעִיר לִמְצֹא אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עוֹלָמוֹ-שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ: "מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹא זֶה אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלִּי – שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר, שֵׁם פְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפָּחָה – לֹא אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֻּלָּם".

אָמְנָם הָיוּ לוֹ מַחְשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת, אַךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם בּוֹדֵד כְּלָל; הוּא אֲפִלּוּ הָיָה מְקֻבָּל מְאוֹד בְּקֶרֶב חֲבֵרָיו וְהֻזְמַן לִמְסִבּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל גַּם שָׁם חָשׁ קִירְקֵגוֹר שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר.

יוֹם אֶחָד – כְּשֶׁחָזַר בַּלַּיְלָה מִמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ עָמַד בְּמֶרְכַּז הָעִנְיָנִים, שָׁנוּן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ – חָשׁ שֶׁלֹּא נֶהֱנָה כְּלָל; הַשִּׁעֲמוּם הַגָּדוֹל שֶׁל חַיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת פָּשׁוּט לֹא הִנִּיחַ לוֹ לֵהָנוֹת.

קִירְקֵגוֹר הֶחְלִיט לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אָדָם טוֹב וּמוּסָרִי – אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מָה שֶׁכֻּלָּם, לְמַעֲשֶׂה, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אוּלַי כָּךְ, קִוָּה, יִמָּצֵא פִּתְרוֹן לִבְעָיָתוֹ. הוּא חָצָה אֶת הַכְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה, הֶחְזִיר לַסִּפְרִיָּה בַּזְּמַן אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַל; וַאֲפִלּוּ – אַף שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן כְּלָל לְחַיִּים שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה – הִצִּיעַ נִשּׂוּאִים לַחֲבֶרְתּוֹ רֵגִינֶה אוֹלְסֶן. לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהַשְּׁנַיִם פִּרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַתֵּן.

כָּךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת, חָשַׁב קִירְקֵגוֹר: לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לְהִתְחַתֵּן, לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, לַעֲבֹד… וּמָה? הַאִם זֶה כָּל מָה שֶׁהַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַצִּיעַ לִי?

קִירְקֵגוֹר הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד. דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא מַתְאִימָה לְכֻלָּם לֹא הִתְאִימָה לוֹ כְּלָל, וְעַתָּה גַּם הִתְחַיֵּב בִּפְנֵי רֵגִינֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. וְהִיא, עַלְמָה מַקְסִימָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, הַאִם בֶּאֱמֶת מַגִּיעַ לָהּ לִחְיוֹת עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא מוֹצֵא עִנְיָן בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ מַתְאִימָה לְכֻלָּם?

פִּתְאוֹם הִכְּתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה: כָּל הַמַּרְצִים הַזְּקֵנִים נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, לְהַסְבִּיר לוֹ אֵיךְ הָעוֹלָם פּוֹעֵל, וְאֵיךְ הוּא – כְּאָדָם בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – צָרִיךְ לִפְעֹל. אֲבָל קִירְקֵגוֹר לֹא רָצָה כְּלָל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְתָם אָדָם: אָמְנָם הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ הָיָה מְסֻפָּק מֵהַטִּעוּנִים הַמְּנֻמָּקִים שֶׁל הַמַּרְצִים, אֲבָל הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה יוֹתֵר.

אָז נִסָּה קִירְקֵגוֹר לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב, וְהוּא בֶּאֱמֶת אָהַב אֶת רֵגִינֶה; אֲבָל שׁוּב יָדְעָה נִשְׁמָתוֹ עָמֹק בִּפְנִים שֶׁלַּמְרוֹת רִגְשׁוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ נוֹעַד לוֹ מַסְלוּל אַחֵר בְּחַיָּיו: מַסְלוּל שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בּוֹ – גַּם אִם הוּא נוֹגֵד הֵן אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ וְהֵן אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ – הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת.

וְכָךְ, לְהַפְתָּעָתָהּ הָרַבָּה שֶׁל קְהִלַּת קוֹפֶּנְהָגֶן, בִּטֵּל קִירְקֵגוֹר אֶת אֵרוּסָיו לְרֵגִינֶה, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ וְשָׁלַח הוֹדָעָה לָעִתּוֹנוּת: "תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַיְּקָרִים, בְּקָרוֹב יְפֻרְסְמוּ כַּמָּה סְפָרִים בִּשְׁמוֹת כּוֹתְבִים שׁוֹנִים. אָנָּא אַל תִּתְיַחֲסוּ לִסְפָרִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ סוֹרְן קִירְקֵגוֹר פִּרְסֵם אוֹתָם". זוֹ הָיְתָה מוֹדָעָה מוּזָרָה לְכָל הַדֵּעוֹת: כָּל הַזְּמַן מִתְפַּרְסְמִים סְפָרִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל מְחַבְּרִים שׁוֹנִים. אִם כֵּן, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְשֹׁב שֶׁאֵלֶּה פִּרְסוּמִים שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר?

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִנֵּה יָצָא פִּתְאוֹם סֵפֶר בַּשֵּׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ רִאשׁוֹן" מֵאֵת אָדָם בְּשֵׁם וֶקְטוֹר אֵרֵמִיטָה. הַסֵּפֶר הָיָה עָבֶה מְאוֹד וְהֵכִיל פְּרָקִים שׁוֹנִים שֶׁהִדְגִּישׁוּ שֶׁמָּה שֶׁחָשׁוּב בַּחַיִּים הוּא לֵהָנוֹת – פָּשׁוּט לֵהָנוֹת, בְּלִי לַחְשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי – רַק לָצֵאת לִמְסִבּוֹת, לֶאֱהֹב, לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ.

הַסֵּפֶר הָיָה כָּתוּב הֵיטֵב, הוּא הָיָה מַצְחִיק וּמְשַׁכְנֵעַ, וְעַד מְהֵרָה נִכְנְסָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לְשִׁגָּעוֹן שֶׁל מְסִבּוֹת וּבִלּוּיִים. אֲבָל, כְּפִי שֶׁכָּל אוֹהֵב בִּלּוּיִים יוֹדֵעַ, יוֹתֵר מִדַּי מְסִבּוֹת מְבִיאוֹת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְשִׁעֲמוּם, וְאִם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמְּסִבָּה טוֹבָה, מִמָּה אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת?

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בְּעֵרֶךְ בִּזְמַן שֶׁקּוֹפֶּנְהָגֶן הִתְחִילָה לְהָבִין שֶׁחַיִּים בִּמְסִבָּה מַתְמֶדֶת יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד, יָצָא סֵפֶר נוֹסָף בְּשֵׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ שֵׁנִי" – שֶׁנִּכְתַּב בִּידֵי מִי שֶׁהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹפֵט וְאִישׁ מִשְׁפָּחָה. סֵפֶר זֶה דִּבֵּר בְּשִׁבְחֵי הַחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים, חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה וְהַחֹק.

גַּם הַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה כָּתוּב בְּצוּרָה מְשַׁכְנַעַת כָּל כָּךְ, שֶׁבִּמְהֵרָה הֶחְלִיטָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים. תּוֹשָׁבֶיהָ הִפְסִיקוּ לְקַלֵּל בְּפֻמְבֵּי, חָצוּ כְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּבְכָל יוֹם בָּדְקוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁל יַלְדֵיהֶם. אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם חַיִּים כְּמוֹ כֻּלָּם, קָשֶׁה מְאוֹד לְהַרְגִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד – וּמִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ?

בְּשָׁלָב זֶה כְּבָר נוֹדַע שְׁמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סוֹרְן קִירְקֵגוֹר. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר מִהֲרוּ לִפְנוֹת אֶל הוֹגֵה הַדֵּעוֹת שֶׁחַי בְּקִרְבָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, "נוּ… אָז אֵילוּ חַיִּים צָרִיךְ לִחְיוֹת: חַיִּים שֶׁל מְסִבָּה אוֹ חַיִּים שֶׁל מוּסָר?"

מִכֵּיוָן שֶׁלַּסְּפָרִים שֶׁכָּתַב קָרְאוּ "אוֹ-אוֹ", הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה פְּשׁוּטָה: אוֹ כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֲבָל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קִירְקֵגוֹר הִגִּיעָה בְּצוּרַת סֵפֶר נוֹסָף, "חִיל וּרְעָדָה" שְׁמוֹ, שֶׁפֻּרְסַם בְּשֵׁם עֵט נוֹסָף – הַפַּעַם שֶׁל אָדָם בְּשֵׁם יוֹהַאנְס דֶה סִילַנְסְיוֹ.

בְּסֵפֶר זֶה הוּא לֹא דִּבֵּר עַל הַחַיִּים שֶׁל כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא, אֶלָּא עַל חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֶחָד – אַבְרָהָם אָבִינוּ. בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי בִּקֵּשׁ אֱלֹהִים מֵאַבְרָהָם לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶת יִצְחָק. אָמְנָם הַפְּעֻלָּה בָּאָה כִּדְרִישָׁה מֵאֱלֹהִים, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה וּמְהַנָּה כְּלָל. הִיא גַּם לֹא הָיְתָה פְּעֻלָּה מוּסָרִית וְטוֹבָה שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה. וּבְכָל זֹאת אַבְרָהָם, אַבִּיר הָאֱמוּנָה, יָצָא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָאֵל מִבְּלִי לִשְׁאֹל מָה מְהַנֶּה אוֹ מָה מוּסָרִי בָּהּ, אֶלָּא פָּשׁוּט מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבְּלִבּוֹ.

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם הֵבִינוּ אֶת קִירְקֵגוֹר: לְמַעֲשֶׂה, לֹא צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְגַם לֹא חַיֵּי מוּסָר, אֶלָּא דַּוְקָא חַיִּים דָּתִיִּים, חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְכָךְ הֶחְלִיטוּ תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַמְּבֻלְבָּלִים לִזְנֹחַ אֶת חַיֵּי הַהוֹלֵלוּת וְאֶת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה לְטוֹבַת הַחַיִּים בְּחֵיק הַדָּת וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, לְהִתְיַעֵץ עִם הַכְּתוּבִים בְּכָל הַחְלָטָה וּלְבַקֵּר בְּבֵית הַתְּפִלָּה בְּכָל סוֹף שָׁבוּעַ.

קִירְקֵגוֹר הִתְאַכְזֵב מְאוֹד מִן הַתְּגוּבָה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עִירוֹ. הוּא הֶחְלִיט לְפַרְסֵם סֵפֶר נוֹסָף, הַפַּעַם לֹא בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶלָּא בִּשְׁמוֹ שֶׁלּוֹ. הַסֵּפֶר נִקְרָא "נְקֻדַּת מַבָּט עַל חַיַּי כְּסוֹפֵר". בַּסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר קִירְקֵגוֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּחֶבְרָה וּמְנַסֶּה לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ לְפִי אַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ-שֶׁלּוֹ בִּסְפָרִים שֶׁל אֲחֵרִים; הַחֶבְרָה, מִצִּדָּהּ, נָעָה כְּמוֹ עֵדֶר אַחֲרֵי כָּל אָפְנָה שֶׁבָּאָה אֶל הָעִיר. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָאָדָם מְטֻלְטָל מִכָּאן לְכָאן, מֵאָפְנָה אַחַת לְאַחֶרֶת, מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?".

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הֵבִינוּ פִּתְאוֹם עַד כַּמָּה טָעוּ בַּהֲבָנַת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְפַּרְסְמוּ. הֵם מִהֲרוּ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם לְפִי כָּל סֵפֶר שֶׁנִּרְאָה לָהֶם מְשַׁכְנֵעַ מַסְפִּיק, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמָם אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם.

וְאַתֶּם, קוֹרְאִים יְקָרִים שֶׁלִּי, הַאִם אֵי-פַּעַם עֲצַרְתֶּם וּשְׁאַלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?"


*הסיפור לקוח מתוך המפרויקט "אגדות אמיתיות" שיראה אור ב-2018, בהוצאת פנק

יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם

בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך…

אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.

מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.

האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."

"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."

הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.

"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.

"כן." ג'רי לוקח את המתנה.

"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"

"זה מלחיץ אותי."

"מה?"

"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.

"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."

"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."

חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.

האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.

"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.

כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.

ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?

"לא עומד לך," האיש אומר.

ג'רי מושך בכתפיו.

"אל תפחד."

"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."

דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.

"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.

מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?

"מה בדיוק אתה רוצה?"

שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.

רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.

אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.

התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.

ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.

"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."

עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה… חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.

"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."

ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.

"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.

כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!

"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!

ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"

ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

לילה ירד על מפקדת הצבא. חושך כיסה כמו ברזנט לח את מגורי השומרים. צל אדם נפל מחלון הקומה העליונה של משרד הביטחון, כמו ציפור גדולה, נמוג והטריד בנוחו ובהיעלמו רק את יאיר. כמו רוצח מעבר לפינה, אמר פסוריאזיס בעת שעטה חגור, בחשיכה. יאיר ידע להסתיר את רגשותיו, והיה נותן הרבה מאוד בשביל שהרגעים הללו לא ייגמרו, כי אהב את חבריו החדשים מן הצבא, בני גילו, מכל מיני מקומות בארץ, כל מיני סעיפי ליקוי. היה ביניהם אפילו בחור אפילפטי, גם שלושה אסטמתים, ארבעה חולי אולקוס, ושניים שסבלו מדיכאון נפשי. כולם גויסו מסיבה זו או אחרת ושמרו מסיבה זו או אחרת על המוח הרגיש ביותר של המדינה, אם לא כוללים בתוך זה את שגרירות ארצות הברית, שעליה שמרו חיילים של המארינס. יאיר נהנה לשבת איתם בחדריהם, בעת שהתכוננו לשמירת לילה, ובוודאי היה סולח לאביו, שכפה עליו את הגיוס הזה, כי אולי זה בכלל מה שהיה לאביו בראש, שייצא לו קצת אל העולם ויתיידד עם אנשים חדשים, הרי אי אפשר להצטנף בבית כמו זוחל לילי ולא לדעת אפילו את שמות הילדים בכיתה (הוא ידע, הוא ידע, ועוד איך ידע, רק לאביו אמר שלא ידע), ובכל זאת לא יסלח לאביו. הרי אין שום קשר בין האושר המציף אותו כרגע לאיבתו אל הצל הנופל מן החלון, הפחד החולף כמו מכת אוויר לא נראית, לא פחד, ידיעה ברורה כי דינו נגזר, ואסור לפחוד, שום דבר לא ישנה את גזר הדין, רצח, או שיגעון, או התאבדות. אבא יושב ומשגיח עליו גם כאן. הוא כאן בגלל אבא ואבא כאן בגללו. לא התאבדות, אף פעם לא יתאבד, עורו רגיש, וחייו אינם שווים את הדרמה הזאת.

הוא אהב את חבריו ליחידה, בעיקר משום שליגלגו על עצמם, קראו לעצמם על שם סעיפי הליקוי שלהם, אבל הוא היה האיש היחיד במחלקה שנקרא בשמו האמיתי, כלומר זה שנתנו לו הוריו, אף שגם הוא רצה, לא העז, כמעט ביקש שיקראו לו כך, אבל משהו מנע מהם לעשות כן, כמה מאוד רצה להיקרא כמוהם בשמות מבזים, אלא שאביו לא הרשה לו ללגלג על עצמו, לא אהב את חוש ההומור הזה, האמין שעם הומור כזה לא יבריא הבן לעולם, האמין שחוש ההומור הזה הוא יהודי מדי, פחות מדי ישראלי, כך הניח יאיר, שהרי לא סיפר לאביו דבר על מנהגי חבריו ובעיקר לא העז לספר שגם כאן הוא זר, בחוץ, ומצד שני, כאן הוא אוהב אותם, אהבה גדולה הוא אוהב אותם, מסוגל היה לעמוד ולחבק את כולם.

ביום, כאשר ראו קצין צבא על דרכם, אפילו הלכו בקבוצה, התפזרו מיד, עברו להליכה בטור ארוך, וכל אחד מהם הצדיע בנפרד לאותו קצין, במשך זמן ממושך לא הניחו לו להפסיק ולהצדיע, ברצינות, בזרוע שרירית, ובגו מתוח, כמו שכתוב בפקודות מטכ"ל, חובה על הקצין להחזיר הצדעה לכל חייל מצדיע, והם נהגו כך משום שהיו אינדיבידואליסטים מובהקים ובכל זאת טיפחו גאוות יחידה, תרבות של זיכרון קולקטיבי, בנוסף לחוש ההומור. לעצמם קראו "משמר הוותיקן, בלי צבעים". פסוריאזיס היה החניך התורן, ולחברו לחדר קראו גסטריטיס. בחדר השכן גר ברונכיטיס, ויחד איתו גרו גם פסיכוזיס וסקלירוזיס. מי שלא ידע שום דבר על מחלות חשב שמדובר בקבוצה של חובבי שירה יוונית מודרנית, ומי שלא ידע שום דבר על שירה יוונית מודרנית, חשב כי מדובר בשירה יוונית קלאסית. שירה יוונית קלאסית היא מורשת כולנו, למרות שגם היטלר התפאר בה.

היום יום הזיכרון לאריה ברונשטיין ובחזית מגורי המשמר דולקת אבוקה. החיילים יושבים ברחבה ליד התמונה, ומספרים עליו דברים שכבר שמעו ודברים חדשים לגמרי. הם רציניים. בפינת הזיכרון של חדר המשמר תלוי תצלום מוגדל של ברונשטיין, שכּוּנָה מנינגיטיס. תחת התצלום דולק נר נשמה. מעל לתמונה רשום בגדול תאריך לידה ותאריך פטירה, בן עשרים בסך הכל מת ברונשטיין-מנינגיטיס במילוי תפקידו, מדלקת קרום המוח, באופן רשמי (ובאמת התאבד בתלייה, כאשר נודע לו שמתחילה לא גויס רק משום שלא היה יהודי). את פינת הזיכרון לטוראי ברונשטיין טיפחו במרץ רב רק בשעות הפנאי, כמובן, ומפקדם הישיר, סמל נסים קלגרון – שום מחלה רשמית, אבל בסודי סודות קראו לו Border Line,  התגאה בגינת הגרניום האדומה ובפרחי כובע הנזיר שטיפח לטענתו, כמעט לבדו. מתחת לתצלום נח גם ספר זיכרון גדול. מדי פעם כותבים שם חיילי המשמר דברים לזכרו של ברונשטיין, ואף מפצירים בקצינים החולפים במקום – חלקם חשובים בצורה לא רגילה, תרומתם לביטחון המדינה לא תסולא בפז, חלקם אף זכו בפרס ביטחון ישראל, עד כדי כך, כלומר משהו חשוב כמו פרס ישראל לספרות, או לעבודה סוציאלית, אבל סודי יותר – לחתום, מעין עצומה שנתית לזכרו של ברונשטיין. הרבה מאוד קצינים בכירים רשמו דברי שבח לחייל העיקש.

גם האלוף זלמן זל – שסופרי ישראל ומשורריה מלקקים לו בתחת מדי שבועיים, ממש בלשכתו – חתם, ואץ-מיהר לצפות בסרט תדמית חדש של הטנק "יחזקאל 4", אותו פיתח רק באחרונה, על אפם וחמתם של כל מי שספדו כבר למלחמת השריון הבאה. "גם צניחות לא צריך," הפטיר אלוף זל, "ובכל זאת אתם לא מוותרים על צניחה, אז מה אכפת לכם שבונים עוד ועוד טנקים? כן, עוד ועוד ועוד." ומכיוון שזלמן זל לא ידע להפעיל את מכשיר הווידיאו, גם לא למד, עמד לשירותו אחד מחיילי המשמר –  לא יאיר, הוא לא רצה לעלות לשם, וחבריו הבינו לליבו, גם לא היה נורא כל-כך לשנורר שם עוגיות ממולאות שוקולד זול, ולראות את כל האנשים החשובים בלשכה מספרים זה לזה סודות צבאיים. ובכן, תפקיד החייל התורן היה להקפיא, בעזרת השְלָט, את התמונה על המרקע, בדיוק באותו רגע שבו מתרומם גחונו של "יחזקאל" מעל מכשול מים עמוק.

ערב ערב צופה האלוף זל בסרט, וגם בהפסקות הצהריים. מדי צפייה הוא שואג בתענוג "עכשיו, עכשיו", בדיוק כאשר הטנק עוצר, מתרומם, וגחונו מתגלה כגחון תנין ענק רעב לטרף, אחרי שנת חורף ארוכה, או איך תיאר את זה אחד הסופרים המלקקים לזלמן זל בתחת, כי זל הרי למד פילוסופיה, וגם הם. בכל שנה מגיע סרט חדש על "יחזקאל". ממה שנאמר עד כה, מובן שגם סופרי ישראל יושבים וצופים בטנק המניף את גחונו כמו סוסי השיש הלבנים בפיאצה ונציה. וכאמור, את פעולות ההקפאה והגשת העוגיות לסופרים ולציירים עושה תמיד אחד מחיילי המשמר. כאשר צועק זל: "איפה הקליקער?" נכנס מיד חייל המשמר, המחכה במסדרון מעבר לדלת, ואומר: "כאן, המפקד!"

– מי כאן? מה כאן?

– הקליקער כאן, המפקד.

כשאבא של יאיר מגיע לביקור, זוכר זלמן זל –  איש עדין, מורכב מאוד, בלילות הוא ממציא טנקים, ובבקרים מפציר ברל"שית שלו, סגן ורד צלע, לצטט לחבריו מחרוזי המשורר הגדול ביותר שקם לקצונה הצבאית אי פעם, נתן אלתרמן, וּוֶרד אכן מצטטת "גם למראה נושן יש רגע של הולדת / שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים", ולפעמים היא טועה בחריזה, במתכוון (ורד צלע היא אולי פחדנית גדולה, אבל אוהבת להתגרות בסכנות, הסכנה, למען האמת מגרה אותה, ובמקום "מבוצרים" היא אומרת לפעמים "מחווירים", או "מחזירים", אבל זה בכלל לא משנה, כי מה שקובע הוא החרוז והמשקל) – ובכן, רק כשאבא של יאיר מגיע לביקור, זוכר האלוף זל לא להתבדח ככה, כי גם יאיר שירת במשמר הרמטכ"ל, זה המקסימום שאיפשרו לו, וגם זה רק בהתערבות אבא אצל האלוף והתערבות האלוף אצל אלוף אחר והתערבות האלוף האחר אצל אלוף-משנה ומשם למטה עד לסמל Border Line. שירותו המוגבל של יאיר גורם לאביו כאב. לא שהיה רוצה לראות את בנו נופל במילוי תפקידו. מצד שני, רוב החיילים הקרביים אינם נופלים במילוי תפקידם ולמה צריך לחשוב תמיד על הרע ביותר?

ערב. יאיר יושב על מזרן קוצני מכוסה שמיכת צמר (המדיפה ריח של תכשיר נגד פשפשים ושל צמר לח), ומביט בהם, בעודם מתכוננים לשמירה. בחדר הסמוך שכח מישהו ללבוש את תחתוניו החמים, והכל התפקעו מצחוק, איך יפשוט מחדש הכל, בחושך, גם את החגור, רק בשביל ללבוש את הגטקעס. בלב חפץ הסכימו לכבות את האור מדי ערב, לפני היציאה לשמירה, את כל ההכנות עשו בחשיכה, אפילו את בדיקת המחסניות, ויאיר אהב אותם בגלל ההקרבה הזאת, בשבילו, אוהבים אותו, לא רק משום שהביא איתו הרבה ממתקים מהחופשות (אביו כל-כך רצה שיהיו לו חברים, על כן אפה בעצמו עוגיות למכביר ואף קנה לו הרבה מאוד שוקולד). יכול להיות שחבריו שמו לב למאמציו של יאיר להתחבב עליהם, בעדינות, בלי לדחוף את עצמו. הוא צחק על נקלה, כל דיבור שלהם עורר בו צחוק, כאילו אף פעם לא ראה בני אדם לא רציניים, ועכשיו כל התבטאות לא רצינית הצחיקה אותו מאוד. בעצמו אינו יודע להצחיק. יפה תואר הוא יאיר, והצחוק מדמיע אותו כמו ילד שהתעורר משינה. ואם הסתודדו, לא נדחק לשמוע, גם לא נפגע, הניח שמדובר בעניינים רחוקים מיכולתו. אולי לא העז לכעוס עליהם משום שחב להם. הרי בגללו השקיפו עליהם תמיד מלמעלה.

תימהון נשפך על פניו, כל אימת ששאלו אותו שאלות בוטות מדי. מעולם לא הרים את קולו. לפעמים חשב על עצמו מרוּצץ ראש, או תלוי, או שני האופנים יחד, וחתוך ורידים. אה כן, למה עשו הכל בחושך? בגלל תצפיות האב מהחלון למעלה.

אחרי שיטוט בן ארבע שעות סביב הגדרות, יגשו למכוניות חונות ויציצו, בפקודה, לתוכן, אחר כך יבואו להעיר את המשמרת הבאה, יפשטו את מדיהם, ילבשו בגדים אזרחיים, ובעזרת קשריהם עם המשמרת הבאה, ייצאו, בלי רשות, מן הבסיס, אל העיר שפריחות חשמליה ססגוניות כמו אקזמה. יושבים הם יחד בבאר – יאיר לא בא איתם, פוחד לפגוש את אביו עם איזו מרצה לספרות או קולנוע – מדברים בשקט, כמו מיעוט לאומי, מלגלגים על עצמם באוזני המלצרית. כך עוברים עליהם הלילות והימים, שומרים, ישנים, מטיילים בעיר ושוב ישנים ושוב שומרים.

יאיר לא השתתף בשמירות. היה לו פְּטוֹר, פתק כתוב אדום, שאמר כי השמירה אסורה עליו, בגלל הלילה והערפל והערפיח. חובותיו כללו מיפקד שבועי ושיחת מפקד. האם חבריו למשמר נפגעו מכך שלא שמר? בשום אופן לא. (גם משום כך אהב אותם). היו ביחידתם חיילי משמר למכביר, שהרי כל-כך הרבה הורים השתדלו לגייס את בניהם החולים, וכל אחד מהם הגיע לכאן בזכות קשרים כלשהם. אולי לא כעסו עליו משום שהיה נער חמד יפהפה, חיוור, דיבורו חרישי. עדינותו באה לו הודות לשתי אחיותיו המבוגרות שפינקו אותו – יאיר גדל ללא אם, בן זקונים לאביו.

ליבו של האב נכמר, כמעט ויתר לבן על השירות, כאשר שמע את צעקות הילד בלילה. "אני לא שר היער," אמר לעצמו בחלחלה, לא ידע אם חלומו-שלו הוא המעלה את הצעקות, או חלומותיו של הילד, ובכל זאת, בארוחות הבוקר, מתוך הדממה, נפלה תחינתו של הנער על אוזן ערלה, כי האב ידע שהוא עושה זאת למען בנו, כך בכל אופן אמר לעצמו, ולבן, ולשתי הבנות שלא העזו להתווכח, ולזלמן זל, גם לאלוף זלמן זל אמר כך, כן. אפשר להבין ללבו של האב. כל חייו רצה ללוות בן ללשכת הגיוס, ואחר כך ללוותו אל בסיס הקליטה והמיון, ורצה לבוא לטקס סיום הטירונות, ולבוא לטקס סיום קורס מ"כים, ולסיום קורס קצינים. אט אט, כשבריאות הילד לא השתפרה, ויתר האב על החלומות הללו, אבל על שירות צבאי לא זוהר, שירות אפור, לא ויתר, לא יכול היה לוותר.

תחילה אמר ליאיר את הדברים הללו בחיוך, כאילו הצהרת הבן שלא יילך לצבא היתה מעין בדיחה. אין לכך כמובן שום קשר להיותו של האב דמות לאומית – כל האבות הם דמויות לאומיות, אולי להפך, כל הדמויות הלאומיות הן אבות; לא חשוב – גם לא אמר לו אף מלה אחת על האומה ועל צרכיה, כי בלאו הכי לא דרש ממנו לעשות את מה שהאומה צריכה, קציני צנחנים, למשל, אבל מדובר, בני, קרא לו בני, חיוכו העצוב לא מש מפניו – היה לו חיוך עצוב, לאב, ובנו שנא את החיוך העצוב הזה, חיוך פוטוגני – מדובר, בני, בחובה המוטלת עליך להתגבר על תחלואיך ולהיות כמו כל אחד אחר, הרי יום אחד לא אהיה בעולם, ומי אז ידאג לך? הבן רצה להגיד: 'כשלא תהיה בעולם, אדאג לעצמי יפה מאוד', אבל נהג זהירות (מאוד פחד מאביו; האב לא יידע זאת אף פעם, כי כך נגזר על האבות): "גם ערבים לא הולכים לצבא." אביו הינהן בהבנה ולא השיב. היתה בו הבנה עמוקה לצרכיו של הבן למרוד בו. לא הבין דבר אחד שלא מתוך עצמו, כְּאָב הבן, ואת הבן לא הבין אלא כבן האב.

כאשר עמד יאיר בסירובו להתגייס, לקח אותו האב אל לשכתו של האלוף זל לשיחה מסכמת. זה היה רגע קשה לאב. עד לאותו יום ידע זלמן זל אך מעט על ייסורי האב בעניין הבן. הרי האב לא דיבר אף פעם על הבן, תמיד רק על הבנות. האלוף ידע על נישואי הבת הבכורה ועל הדוקטורט של השנייה, אבל גם עליהן מיעטו לדבר והעדיפו לעסוק במינוי חתנים לפרס ישראל, ספרות עברית, חכמת ישראל, עבודה סוציאלית וכמובן הפרס היוקרתי לביטחון האומה. יאיר, מצידו, לא ידע שהטיול היפה בעיר, ולאורך חופיה, יסתיים בלשכה המשקיפה על מגורי המשמר, בו ישרת בתוך חודשיים. באמת היה יום כיף. אף פעם לא היה לאבא כל-כך הרבה זמן בשבילו. הלכו לסרט, אחר כך ישבו בבית קפה, ואף שכל מיני אנשים ניגשו אל אבא, אבא בכלל לא היה נחמד אליהם והתעקש לשבת רק עם יאיר. אחר כך הלכו לחנויות בגדים, והלכו לקנות תפוזים ריחניים בשוק, והלכו לנמל, גם ניסו להתגנב לאחת הספינות העוגנות שם, ובקצרה, יאיר ניסה להכריח את אביו לעשות דברים שהאב נבוך לעשותם, ואבא הלך לכל מקום שיאיר הובילו, כי היה אבא טוב. הם עצרו ליד ספינת דיג אחת, שהעלתה ברשתה המוני תמנונים מבחילים, וכיוון שהתמנונים אינם רק מבחילים, אלא גם אינם כשרים, לא היה להם קונה, חוץ מיאיר שרצה תמנון. אביו קנה לו אחד, בתנאי שלא יבקש ממנו לסחוב את השקיק מקץ רבע שעה, כמו שאירע בעניין הכלב שקנו לו: אבא נאלץ לצאת איתו כל ערב כדי שיחרבן בחוץ ולא בסלון, ליד האורחים. ובכן, יאיר הבטיח ובחר את התמנון הכי גדול, וכך הלכו השניים ברחובות, הבן נושא תמנון ענק בשקיק פלסטיק, האב הולך קצת מלפנים, אולי ממבוכה, ואילו כלבי העיר רודפים אחרי שניהם. מריבה בין שניים מן הכלבים החלה – כאילו ניחשו שבקרוב ישליך יאיר את התמנון, ורק אחד מהם יזכה בו – והתארכה והתארכה, כמעט נשכו זה את זה. ואנשים השתרכו אחרי הכלבים. אולי היו אלה בעלי הכלבים, אולי היו אלה עוברי אורח שחשבו כי זהו מין תיאטרון רחוב כזה, הולביין, או משהו. חלק ממשתתפי הדאנס מקאבר הכירו את האב, ועכשיו גרר אותו בנו עם תמנון מסריח ועשרה כלבים, שניים נושכים זה את זה, ברחובות העיר, ומשום שיאיר זרק את התמנון לכלבים, מריבת השניים הגדולים נפסקה, כי כלב קטן אחד נשא משם והלאה את השקיק בפיו, נמלט. אבא אמר משהו על מנפרד הרבסט, שרגליו הוליכוהו בלי שליבו הבחין לאן. "אתה יודע מי זה מנפרד הרבסט?"

– כבר אמרת לי את זה כל-כך הרבה פעמים ובקשר לכל עניין כמעט… יש עוד איזה ספר שאתה מכיר?

יאיר היה עייף וחשד באביו שהוא מבקש לשפר את כושרו הגופני. וכאילו במקרה הגיעו עד לשכתו של אלוף זלמן זל. את השער נתנו לאב לחצות בלי לבדוק את תעודותיו, היה טרחן קבוע שם, והחיילים ממש לא קראו שום דבר שכתב, אבל מה אכפת להם. זל ישב, כמובן, מול מכשיר הווידיאו שלו, בדיוק כשהגיעו, קרא לוורד צלע, ביקש ממנה לסגור את המכשיר, להחזיר את הקלטת לספריית הקלטות, שסומנו כולן בתיבות "יחזקאל 1", "יחזקאל 2", "יחזקאל 3", וכו'. האב לא ידע איך להתחיל את המפגש, הרי הגיעו לכאן במקרה, כביכול, אולי נבוך, חשב שריח התמנון דבק בהם, אבל זל לא חיכה, אמר כי הוא עצמו ציווה על נכדתו להתגייס לצבא, למרות שהיא משוגעת, כידוע לכולם, על כל הראש, מכורה לסמים ובעיקר לגברים ("יותר גרוע מסמים, תאמין לי, אני מכיר גברים"), וליתר ביטחון ציווה על ורד לעזור לנכדתו בכל מיני עניינים שאין היא מסתדרת איתם, כמו חידוש רשיון הנהיגה, או סידור חשבון הבנק, או תשלום חשבון החשמל, כי פה כולנו משפחה אחת גדולה, גם יאיר יהיה כמובן חלק מהמשפחה הזאת, וזלמן זל הפליג בסיפורי מסירותן של פקידותיו, ובעיקר ורד צלע, אותה אהב כמו את נכדותיו, לכן היא מצטטת לו חרוזים ומשקל, והיא כמובן ראתה כבוד גדול בשירותה כאן. אלוף זלמן זל, שיהיה ברור, לא דפק אף אחת מהפקידות שלו. להפך. הוא דאג שלא יטרידו אותן כל מיני זכרים, וכל-כך הרבה דאג, עד שהבנות שמרו בסוד על כל מיני פרשיות אהבה שלהן, עם כל מיני קצינים, כי משוגעת מי שמפסידה את הסיכוי להזדיין קצת בצבא, וכאן היו כולם משפחה אחת, אמר האלוף, ובאמת כל הפקידות והפקידים עד לדרגה של סגני אלופים חייבים היו להקשיב לכל שיחת טלפון של האלוף, במגבר, ובשלוחות, חלק מהתרבות שלהם, להיות הרחבה של האלוף. על כך היתה גאוותם, או התענגותם, או שתיהן.

אבא של יאיר חשב שלידידו הזקן והנערץ יהיו כמה טיעונים יותר משכנעים, אבל הסבריו של זל הסתכמו בחשיבות שיש לשירות הצבאי, לעם ולבן העם. לעם, על שום מה? על שום שהעם צריך צבא. לבן העם, על שום מה? על שום שבן העם צריך להיות חייל לפחות תקופה אחת בחיים, אם לא כל החיים. ובכן, את כל הטיעונים הללו יאיר כבר הכיר, ובכל זאת, אלוף זלמן זל לא גמר. מזמן חשד: הקפה הנמס, ששותים כאן, עושה לו גזים, לכן הפליץ. לא היו לו בעיות עם הפלצות. מי שיושב בטנק כל החיים שלו, לומד לא להתבייש. כל מה שצריך זה להרים צד אחד של האחוריים ולפלוט. יאיר היה המום. הוא חיפש את עיני אביו, אבל אבא העמיד פנים, כאילו גם הוא מפליץ כל אימת שנצרך הוא לפליטה כזאת, ואולי כאן הוא באמת מפליץ. אבל בבית – לא.

– אתה בטח חושב שהצנחנים הם הכוח של העתיד. נכון או לא?

האלוף דיבר בקול רם, הביט לעבר סגן ורד צלע, שעיניה רחצו את יאיר היפה בסילונות של אור. הה, כמה אהבה ורד נערים כמו יאיר. גם את יאיר. והאלוף, במרירות של שריונאי ותיק, דיבר, והבן הביט באביו, והאב היה שטוף הערצה לאלוף, או אולי נשטף מבוכה, ובכל מקרה, חיוכו העגום והמפורסם לא סר מפניו. "שטויות, שטויות," קרא האלוף, וחיכה לוורד צלע שתחזור אחריו – היא היתה משננת דגולה, אבל, כאמור, כל כמה שהיתה גבוהה מיאיר, ואפילו מבוגרת ממנו, לא יכלה להתיק את עיניה ממנו.

– שטויות, המלחמה הבאה תהיה מלחמת שריון בשריון. כל אחד מבין את זה. טנקים ישעטו על פני המדבריות, מכאן עד כוויית, והשריונאים שלנו ידהרו כמו נהגים של Formula Uno, בייחוד בטנק החדש, "יחזקאל 4", תראה את המסך. איפה הקליקער?

החיוך לא מש מפני האב, כמו דיפלומט סיני, והקליקער נכנס, הקפיא את המסך, לקח עוגיה ויצא בשקט, כך הכל צפו בטנק המתרומם, כמו צב ענק, מאיים לא לנחות שוב לנצח, קפא "יחזקאל" 4, או 3.

– למה לך להתנדב לצנחנים? בגלל הצניחה? הצניחה הזאת לא מרשימה אותי. אני סירבתי לעבור קורס צניחה. פשוט לא רציתי. לא מפחד, לא. בגלל בלבול המוח. אתה מבין?

יאיר הינהן. זל המשיך, כיאה למצביא, הבחין בחדירה האיטית של כוחותיו לתוך נפש הנער: "מה הם עושים בסיירות המפורסמות שלהם? יושבים ומחכים ומחכים ומחכים. למה הם מחכים? ליום שבו יוכלו לתקוף בסיסי טילים בהרי קווקז?" עכשיו פנה אל האב, שניסה לומר משהו, אבל זל המשיך: "ובינתיים, אני שואל, בינתיים מה הם עושים? בינתיים הם הורגים בני אדם מקרוב, בסכינים, או באקדחים, בטוניס, בביירות. ובשביל זה להחזיק צבא שלם? רק בגלל שיום אחד תהיה מלחמת קומנדו?"

כשיצאו משם – ורד לא העזה לומר להם מלה – אמר יאיר לעצמו שהכל, כל היום הנפלא הזה, נועד רק כדי להכניסו לשיחה אצל האלוף. הוּלך שולל כל היום. אהבתו הגדולה לאביו בלעה פרי, ובתוכו חרצן גדול, מר, חונק, צורב. הוא שנא את אביו. כל הדרך הביתה לא דיברו. במונית חנק אותו הרצון לבכות. האב נפגע. לא ברור לנו ממה, אבל מדי פעם נפגע האב ולא דיבר על כך – סיוט לילדיו – משך שעות, וכל מה שיכלו לעשות היה לנחש ממה נפגע אבא. לך תתעסק עם זיכרונות ילדות של אביך.

אחר כך הבן נכנע. מה עבר עליו בין הרצון לבכות במונית לבין הכניעה? הרבה מאוד. אבל בסופו של דבר, הובטח לו לשרת למטה, מתחת ללשכה, ומאז מגיע אביו יום יום כדי לעקוב אחריו מן החלון הגבוה. מדי פעם קם האב אל החלון, והאלוף אומר לו: "שב, שב, הוא יראה אותך מביט בו. זה לא טוב. תן לו כבר להיות גבר." והאב, עיניו מצטמצמות מעצמן, כאילו בורר את מלותיו בקפידה, אומר בלי להסתובב: "הוא לא יודע שאני כאן." האב יודע כמובן שהבן יודע. הבן הרי אמר לו באחת החופשות: "מה אתה בכלל בא כל-כך הרבה לשם? לבלוש אחרי?" רצה לומר הרבה יותר, רצה לומר, כל לילה רצה, מאז הטיול בעיר, רצה לומר משהו שתפח ותפח ותפח, והיה למשהו אלים, מזלזל, מעליב, כמו 'הלוואי שהיית אוהב את אימא כמו שאתה אוהב את האלוף השמן הזה, הלוואי שהיית אוהב אותנו כמו שאתה אוהב אותו, הלוואי שהיית אוהב אותי כמו שאתה אוהב את עצמך, אבל אתה בכלל לא מאוהב בו בגלל שהוא זה הוא, אתה מאוהב בו בגלל שהוא אלוף, וכשתמצא אלוף אחר, הופּ, תרכב אל האלוף האחר. מה אתה כל-כך אוהב אלופים? בטח אתה רוצה שגם אני אהיה אלוף, בגלל זה אני חולה כל-כך, בגלל שתמיד רצית שאני אהיה אלוף.' לא אמר את כל ההבלים הללו, אבל פעם אחת חלם שאביו משתין דרכו, מחזיק בו כמו במזרקת אבן פעורת לוע, ומשתין דרך פיו. לפעמים חשב לתלות את עצמו במגורי המשמר, באור, שאביו יראה אותו מלמעלה מפרפר, וימהר להציל אותו, אבל יאחר, יוכל רק להורידו מהתקרה, גווייה. פעם אחת ייצא אבא מגדרו, פעם אחת אמחק את חיוך העצירות מהפרצוף שלו.

נו, והיום, כזכור, יום הזיכרון לאריה ברונשטיין ז"ל. הכל מכבדים את יום הזיכרון הזה, ומהשנה שעברה, הודות לעצומה, כבר הפך לאירוע מטכ"לי, כלומר אירוע של הבסיס הזה, שלנו. אחרי מאמץ הסברתי ממושך, בפקודת היום הבסיסית, שסמל Border Line נועץ בלוחות השעם, מזכירים אותו, ושני חיילי משמר עומדים דום ליד הנר. תורן אחד מבקש מן העוברים ושבים להניח פרח, או לכתוב כמה מלים בספר הזיכרון לחייל שניהל מערכה ארוכה כל-כך כדי שהצבא יגייסו, חרף מצבו הבריאותי הלקוי. והנה עבר אלוף אחד, מוטי האידיוטי, משוחח בקול רם, כי ככה הוא מדבר, עם חיילת, מעריצה, שדיברה גם היא בקול גדול, כדי שכולם ישמעו אותה מדברת עם אלוף מוטי האידיוטי. אביה נזף בה אתמול, כשאמרה לו כמה היא נזהרת לא להישאר עם האלוף מוטי לבדה בחדר. נעלב מאוד מההערה הזאת, אביה. "אני לא אוהב את ההזיות שלך. אף פעם לא אהבתי את ההזיות שלך. מאז שאני זוכר אותך, כולם מתחילים איתך. יום אחד גם תספרי את זה עלי. זה עכשיו במודה. לא? אבל מוטי הוא אלוף בצה"ל. את יכולה להתנהג כמו בן אדם ולא לרמוז רמיזות מלוכלכות."

ומכיוון שמשך כל היום דרשו חיילי המשמר מן העוברים ליד מעונותיהם להתנהג בהתאם, ניגש אחד מהם גם אל מוטי, ולזכות האלוף ייאמר, כי התנצל מיד, השתדל למתוח את חולצתו המרושלת, עמד דום לרגע, ופתאום הצדיע, הבליט את החזה ומתח את כפו אל הרקה בכוח, והחיילת שאיתו, היא התרגשה מאוד מההזמנה של מוטי ללוותו שוב אל לשכתו, וגם היא הצדיעה, וכפתור אחד, בדיוק בין שני שדיה המעוכים בחזייה חדה, נקרע. גסטריטיס מצידו חיכה עד שהאלוף מוטי יגמור להצדיע, ניגש אליו בזהירות, הצדיע, הלך שני צעדים מדודים לאחור, עמד דום, שוב הצדיע – יש כנראה איזה סדר כזה, חשב לו האלוף מוטי אבל הוא לא הכיר את הנוהל, לא העלה על דעתו שמהתלים בו כאן, מי מעלה בדעתו שמהתלים בו? –  אחר כך אמר גסטריטיס בשקט: "כבוד האלוף, מבקש רשות לדבר."

– קַצֵּר, אני עסוק.

– האלוף, אני מקצר: אנחנו צריכים עזרה.

האלוף שנא בקשות עזרה, אבל גסטריטיס סיפר לו, שהמשמר משתדל לקבוע פרס מטעם הצבא על שם חברם, אריה ברונשטיין ז"ל. האלוף היה קצר רוח, למרות שהחיילת חיכתה. כבר ראה אותה בעיני רוחו הולכת הלוך וחזור בחדר, עירומה, רק נעליה הצבאיות השחורות וגרביה הלבנות לרגליה. "מי זה האריה ברונשטיין הזה?"

– אני אקצר. הוא לא גויס בגלל בעיות בריאות, התעקש להתגייס, ניהל מערכה ציבורית, הוריו פנו לרשויות הצבא, השתתפו במערכה הציבורית לגיוסו, יחד עם חבריו לבית הספר התיכון. גם העיתונות השתתפה במערכה. יש לנו עיתונות לוחמת, כמו בכל דמוקרטיה, ומאמרי מערכת נלהבים דיברו על המאבק נגד הסרבנות, שצריך להתחיל מהחיובי, לא מהשלילי. בסופו של דבר נכנע הצבא ולמרות רגישות שלקה בה כשהיה ילד, שירת ביחידת המשמר. הוא מת במדיו, בעת השמירה. לא מזמן פנינו למפקד הבסיס וביקשנו ממנו לקבוע פרס לחייל החולה המצטיין על שמו של אריה. פניותינו לא הועילו.

– אבל למה צריך לתת פרס למי שיכול היה להשתמט ולא ניצל את זה?

– משום שאחרת החיים לא אותם חיים.

הביט האלוף בעיניו העצובות של החייל, והבטיח לעזור. הכל היה עובד כמתוכנן אצל חיילי המשמר הרציניים, אלמלא נהג האלוף לשכוח הבטחות שהבטיח, אולי מצעד העירום של החיילת בלשכתו השכיח ממנו את ההבטחה, ומזלנו שכך היה. מבחינה זו, זיכרונו הלקוי של אלוף הוא מקור לתקוות העם כולו. לו ירבו מנהיגים ומצביאים שכחנים כאלה. ומכל מקום, מבוכה גדולה היתה נגרמת לכולנו, אילו התבררה האמת על חייו ומותו של אריה ברונשטיין. לא היה לו יום זיכרון, כי הוא לא מת, כי הוא לא נולד, כי לא היה שום ברונשטיין. כי הוא היה לב השירות של יחידתנו: המצאנו אותו כדי לקדשו וכדי ללעוג לכל העולם באמצעותו.

כששותף יאיר בסוד המהתל הזה, שלא עניין אף אחד, וגרם לנו סיפוק מוזר, התבקש במפורש לא לגלות את הסוד לאביו. הוא לא נעלב מהבקשה. להפך. התגאה מאוד שנתנו לו צ'אנס לבגוד באבא. הרעיון לבגוד באבא, ועוד בעזרת הסיפור היפה הזה של החייל שלא היה ולא נברא, הלהיב אותו, והוא התנדב לספר את סיפור חייו של המנוח. יאיר כתב יפה. אלמלא אביו, היה מגיע להישגים כלשהם, אבל אביו לא אהב את הכתיבה שלו, פחד שיתנו לו מחמאות רק משום שהוא בנו. "זיכרונות ברונשטיין" מאת יאיר היה הפרק הנוגע ביותר ללב באנתולוגיה, משום שנכתב מתוך זעם. איש לא האמין שהנער בדה את הסיפור הזה. לעולם לא נדע מה אמיתי אצל אנשים שאינם מהססים להשתמש בלשונם.

ערב ירד. האורות עלו במגורי השומרים. האב קם אל החלון, אבל יאיר כבר לא היה שם. שוב סידר את אביו, הסתלק בחסות החשיכה, ובמקום לחוש סיפוק, חש עצב גדול, שוב ראה את עצמו תלוי וחתוך ורידים, אחר כך הלך לכיוון השער. לפעמים חשב ללכת לשמירה יחד עם החברים, אבל פחד שאביו יקבל את זה כהצלחה שלו.

מחוץ לשער אסף אותו למכוניתו אלוף אחד, מוטי האידיוטי, ושאל: "לאן אתה הולך, חייל?" יאיר משך בכתפיו ואמר בחוצפה האופיינית לו במקומות שטרם פגשנו בו: "אתה בודק אם יש לי פס, או מה?" האלוף אמר: "לא, לא, אני פשוט נוסע לצפון העיר וחשבתי שאתה רוצה טרמפ." יאיר נסע איתו, ופתאום, דווקא כאשר התכוון לרדת, לא הרחק מחוף הים, אמר: "תגיד, הצבא הזה באמת לא משעמם אותך?" האלוף הביט בו ואמר: "אתה יודע מה? עכשיו שאתה שואל אותי, אני חושב שכן, כן. אבל צריכים אותנו, לא?" יאיר אמר: "לא, אני חושב שלא." האלוף חשב לעצמו רגע אחד, ואחר כך הניח שיאיר מתבדח, יאיר הביט בלילה הגדול ובאורות, ודימה לראות ציפור ענקית פורחת ולוקחת איתה למעלה את העיר כולה.