Write Stories

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.  

 

משפחת האדון צוֵי מלין-צ'ינג היתה ענייה כל כך עד שלא השיגה ידה אף לתקן את החומה המקיפה את ביתה. בוקר-בוקר, עם קומו, היה צוֵי רואה סוס רובץ על העשב הטלול. גופו היה שחור, מנומר בלבן, ורק קצה זנבו כאילו כרסמה בו אש. ואף על פי שגירש אותו האדון צוֵי, היה הסוס חוזר בלילה, ולא נודע מאין בא.

האדון צוֵי היה לו חבר טוב, בעל משרה בג'ין, והוא ביקש לבקר אצלו, אך מחמת עוניו לא יכול לנסוע לשם. והנה עכשיו תפס את הסוס, חבש אותו, עלה על גבו ויצא לדרך. על בני ביתו ציווה: "אם יבוא מי לחפש את הסוס, שִלחו אותו לג'ין." לא עבר זמן רב והוא הגיע אל דרך המלך, והסוס פתח בדהרה ומיד גמא מאה לי. הלילה ירד, והסוס אכל רק מעט מן התבן והפולים ששׂם צוֵי לפניו, והוא חשש שחלה. למחרת ריסן אותו ולא הניח לו לדהור, אבל הסוס הצטהל, הזיל ריר ושוב שעט כביום הקודם. צוֵי שוב לא עצר בעדו ואחר הצהריים כבר היו בג'ין.

כשרכב ובא אל כיכר השוק לא היה שם איש שלא נאנח אנחת התפעלות.

שמע זאת נסיך ג'ין וביקש לתת הון רב במחיר הסוס, אבל צוֵי חשש שבעל הסוס יחפש אותו, ולא העז למוכרו. חצי שנה נשאר צוֵי בג'ין, וכשלא קיבל שום ידיעה מביתו מכר את הסוס לנסיך בשמונה מאות טולות. ולוֹ קנה פרד חסון לרכוב עליו ולשוב אל ביתו.

לימים שלח הנסיך את אחד מקציניו ללין-צ'ינג באיזה עניין בהול. סוסו ברח והוא רדף אחריו עד לבית שכנו של צוֵי, ואולם כשנכנס בשער לא מצאו. הוא חקר את בעל הבית, דְזֶנג שמו, אבל איש מבני ביתו לא ראה את הסוס. כשנכנס הקצין אל הבית ראה תמונה תלויה על הקיר: ציור של סוס פרי מכחולו של דזְה אַנְג1, שצבע שערו כצבע שער הסוס שלו וקצה זנבו שרוף כקנה קטורת. מיד הבין שהסוס אינו אלא רוח הרפאים של הציור.

הקצין, שלא יכול לשוב ולהודיע כי עשה את שליחותו, תבע לדין את דזנג. עד אז כבר הגדיל צוֵי את ההון שקיבל במחיר הסוס עד לסכום של יותר מעשרת אלפים טולות והוא הסכים להלוות לדזנג את הכסף לשלם בו לקצין. זה הלך לדרכו, ובעיני דזנג היה צוֵי צדיק גדול, כי לא ידע שהוא הוא שבשעתו מכר את הסוס.


*מתוך "צעיף הפשתן", הוצאת עם עובד, 2012.

"הצייר הזה!" קרא ווֹלטֶר לַדלָאוּ בהתרגשות.1 "לא זו בלבד שהוא עילוי באמנותו, אלא שגדולה ועצומה בקיאותו בכל שאר הלימודים והחוכמות. עם הדוקטור מאדֶר2 הוא משוחח בעברית ובאוזני הדוקטור בּוֹילסטוֹן3 הוא מרצה הרצאות באנטומיה. הקיצור, כשווה מול שווה הוא מתייצב נוכח טובי המשכילים אשר בקירבנו. יתר על כן, ג'נטלמן מהוקצע הוא – אזרח העולם – אכן, קוסמופוליטן אמיתי; שכן בכוחו לדבֵּר ממש כבן המקום בכל אקלים ובכל ארץ ברחבי תבל, זולת יערותינו שלנו, שמה מועדות פניו עתה. אבל לא על אלה בלבד נתונה לו הערצתי."

"האומנם?" אמרה אֶלינוֹר, שהאזינה בקשב של אשה לתיאורו של אדם שכזה. "והרי הדברים הללו לבדם ראויים להערצה."

"בוודאי," השיב אוהבה, "אך במידה פחותה בהרבה משראוי לה כשרונו הטבעי לסגל עצמו לכל סוגי האופי שבעולם, עד כדי כך שאין איש – ואף לא אשה, אלינור – שלא ימצא לעצמו אספקלריה בצייר הנפלא הזה. ואולם הפלא הגדול מכולם טרם נאמר."

"הוֹ, אם הוא ניחן עוד בסגולות נפלאות מאלה," אמרה אלינור וצחקה, "הרי שבוסטון היא מישכן מסוכן לג'נטלמן המיסכן. האם על צייר אתה מספר לי, או על מכשף?"

"לאמיתו של דבר," החזיר הלה, "אפשר לשאול שאלה זו אף ביתר רצינות משהינך מעלה בדעתך. אומרים שלא רק את תוויו של האדם הוא מצייר, כי אם גם את רוחו ואת לבו. תשוקות ומאוויים כמוסים הוא לוכד ומטיל אותם על הבד כמו את אור החמה, או שמא – בדיוקנאותיהם של בריות שנשמתן שחורה – כמו ניצוץ של אש הגיהינום. סגולה נוראה היא זו," הוסיף ואמר וולטר, מנמיך את קולו שנישא בהתלהבות. "כמעט ואתיירא לשבת לפניו."

"וולטר, אתה מתלוצץ?" קראה אלינור.

"למען השם, אלינור יקירתי, אל נא תניחי לו לצייר את ארשת הפנים הזו," אמר אוהבה, מחייך, אם גם נבוך קימעה. "הנה, עכשיו נגוזה, אבל בדַבּרך שרתה אימת מוות על פנייך, וגם עצב גדול. על מה חשבת?"

"לא כלום, לא כלום," ענתה אלינור בחופזה. "הדמיונות שלך הם שצובעים את פני. ובכן, בוא אלי מחר ונלך לבקר אצל האמן הנפלא הזה."

אולם משהלך לו האיש הצעיר לדרכו, אין לכחד שהבעה יחידה במינה שבה ונראתה על פניה הנאוות והצעירות של אהובתו. ארשת נוגה ודאוגה היתה זו, שאינה הולמת ביותר את הרגשות הראויים לעלמה ערב כלולותיה. ואף-על-פי-כן היה וולטר לַדלָאוּ בחיר לבה.

"ארשת פנים!" אמרה אלינור בלבה. "אין תימה שכה הרעישה אותו, אם הביעה את מה שאני חשה לפעמים. מנסיוני אני יודעת מה מחרידה עלולה ארשת פנים להיות. אך כל זה לא היה אלא תעתוע. כאַיִן היה הדבר בעיני בשעתו – מאז לא ראיתיו כלל – לא היה זה אלא חלום."

ואז השקיעה עצמה ברקימת צווארון המלמלה המסולסל שאמרה לענוד לכשיצוייר דיוקנה.

הצייר שדיברו בו לא היה מאותם אמנים ילידי המקום, שבתקופה מאוחרת יותר נטלו את צבעיהם מהאינדיאנים ואת מכחוליהם התקינו מפרוותיהן של חיות הבר. לוּ יכול היה לבטל את חייו כלא היו ולהתוות את גורלו מראש, היה בוחר אולי להימנות עם אותה אסכולה שאין לה רב-אמן בראשה, בתקווה להיות לכל הפחות מקורי, מאין בנמצא יצירות לחקותן ולא כללים לציית להם. אבל הוא נולד באירופה ושם גם חונך. הבריות אמרו שהתעמק בגדוּלה או ביופי של התפיסה האמנותית, ובכל נגיעה של יד האמן בנודעות שבתמונות באוספים פרטיים, ובגלריות, ועל כותלי כנסיות, עד כי לא נותר לרוחו רבת התעצומות דבר ללמדו. האמנות לא יכלה להוסיף לו עוד מאום על לקחיה, אך אפשר שהטבע יוכל. לפיכך תייר בעולם שאיש מעמיתיו לא פקדוֹ לפניו, להשׂביע את עיניו במראות הנגלים לעין, שגם אם היו נאצלים וציוריים, מעולם לא הועלו על הבד. אמריקה היתה דלה מלהציע פיתויים אחרים לאמן בעל שיעור-קומה, אף כי תיכף לבואו של הצייר הביעו רבים מבני העילית הקולוניאלית את רצונם להנחיל את קווי תוארם לדורות הבאים באמצעות כשרונו. כל אימת שהועלתה הצעה שכזו, היה קובע את עיניו החודרות בפונה אליו, וכמו התבונן בו לפני ולפנים. אם ראה לפניו אך קלסתר חלק ונינוח, הגם שהצטרפו אליו מקטורן רקום-זהב לקישוט התמונה וגיניאות של זהב לשלם בעבורה, היה דוחה בנימוס את ההזמנה ואת שכרה. אבל אם רימזו הפנים על דבר-מה בלתי-שכיח במחשבה, ברגש או בנסיון-החיים; או אם נקרה לו ברחוב קבצן שַׂב-זקן וקמוט-מצח; או אם אירע לפעמים שילד נשא את מבטו וחייך; או אז היה מרעיף עליהם עד תום את כל האמנות שמנע מבעלי המאה.

כיוון שמיומנות הציור היתה חזון לא נפרץ בַּמושבות, נעשה הצייר מטרה לסקרנות הכלל. היו אומנם אך מתי מעט, אם בכלל, שהיה לאל ידם להעריך נכונה את טיב העבודה ביצירותיו, אולם בעניינים מסויימים לא נפלה דעת ההמון במאומה ממישפטו המעודן של הידען. האמן היה קשוב לרושם שהעירה כל תמונה ותמונה אצל הצופים ההדיוטות, והפיק לקח מהערותיהם, אף כי הם עצמם לא העלו בדעתם להורות הלכה לו, השׂורה, כמדומה, עם הטבע, כשם שלא היו מהינים להשיא עצה לטבע עצמו. התפעלותם, יש להודות, נצבעה בדיעות-הקדומות של המקום והזמן. היו מי שראו כפירה בתורת משה, ואפילו לעג גבה-לב לבורא, בעצם הבאתן לעולם של תמונות כה חיות של ברואיו. אחרים, אחוזי מורא מפני אמנות שבכוחה להעלות רוחות באוב ולשמר את צורת המתים בקֶרֶב החיים, נטו לראות בצייר רב-מג, ואולי אף את האיש-השחור מעידן המכשפות, הרוקם עכשיו את מזימותיו במסווה חדש. דמיונות נואלים אלו זכו ליותר משמץ של אמונה בקרב האספסוף. אפילו בקרב חוגים נכבדים יותר עטתה אישיותו מין הדרת-קודש עמומה, שבחלקה היתמרה כעשן מנבכי האמונות-התפלות שרווחו בקרב העם, אך בעיקרה נבעה משלל הכשרונות והיֶדע שגייס האמן לשירות עבודתו.

כיוון שעמדו ערב כלולותיהם, היו וולטר לַדלָאוּ ואלינור להוטים לרכוש לעצמם את דיוקנאותיהם, העתידים להיות, כך קיוו מן הסתם, הראשונים בסידרה ארוכה של תמונות משפחתיות. למחרת השיחה שנרשמה לעיל, ערכו איפוא ביקור בחדריו של הצייר. משרת הכניס אותם לדירה, שהאמן עצמו אומנם לא נראה בה, אך נכחו בה אנשי-שם שהשניים התאפקו אך בקושי מלברכם בכבוד רב. אכן, היטב ידעו כי אין ההתכנסות כולה אלא תמונות, אך נבצר מהם שלא למצוא חיים ותבונה בחיקויים מרשימים כל-כך. אחדים מהדיוקנאות היו מוּכרים להם, מי כאישיות רמת דרג באותה תקופה, מי מהיכרות אישית. המושל בַּרנֶט היה שם, ומראהו כאילו קיבל זה עתה מסר לא-ראוי מבית-הנבחרים והוא מנסח מענה חריף ביותר. מר קוּק התנוסס לצד השליט שהיה יריבו, מוצק, פוריטני משהו, כראוי למנהיג עממי. רעייתו הישישה של סֶר ויליאם פִיפְּס לטשה בהם עיניים מן הקיר, עדויה צווארון נוי ושימלת חישוקים, גבירה זקנה ושתלטנית, לא חפה מחשד כישוף. ג'ון וינְסְלוֹ, עודנו איש צעיר לימים, עטה הבעה של תעוזת לוחם, זו שכעבור זמן רב תעשה אותו למצביא דגול. את ידידיהם האישיים זיהו מייד. במרבית התמונות נוצקו כל רוחו ואישיותו של המצוייר אל קלסתר הפנים ורוכזו בארשת אחת ויחידה, וכך, אם לנקוט לשון פרדוקס, המקור דמה לדיוקן יותר משדמה לעצמו.

בין נכבדי ההווה היו שני קדושים עבדקנים מימי קדם, שכמעט נמוגו אל תוך הבד המאפיל. היתה שם גם מדונה, חיוורת אך לא דהויה, שסגדו לה אולי פעם ברומא, ועתה הביטה אל הנאהבים במבט כה רך וחסוד, עד שעלה אף בהם הרצון לסגוד לה.

"כמה מוזר לחשוב," העיר וולטר לַדלָאוּ, "שהפנים היפהפיים הללו יפהפיים זה למעלה ממאתיים שנה! הוֹ, אילו היה כל יופי מיטיב כה להשתמר! האם אינך מקנאה בה, אלינור?"

"לוּ היתה האדמה שמיים, אולי," השיבה. "אך במקום שכל הדברים קמלים, מר גורלו של זה אשר לא יוכל לקמול!"

"פֶּטרוּס-הקדוש הזקן והאפל הזה מעווה את פניו בזעף, למרות קדושתו," הוסיף ואמר וולטר. "הוא טורד את מנוחתי. ואולם הבתולה מביטה בנו בטוּב-לב."

"כן; אבל בצער רב, נדמה לי," אמרה אלינור.

כַּן הציור ניצב מתחת לשלוש התמונות הישנות, ועליו תמונה שהוחל בה זה לא כבר. לאחר בדיקה קצרה, החלו מזהים את תוויו של כוהן קהילתם, הכומר דוקטור קוֹלמן, והנה הוא הולך ולובש צורה וחיים, כביכול, מתוך ענן.

"זקן טוב-לב!" קראה אלינור. "הוא מביט בי כמבקש לתת איזו עצה אבהית."

"ובי," אמר וולטר, "כמבקש לנענע בראשו ולהוכיחני על איזה עוול שנחשדתי בו. אבל כך נוהג גם המקור. לעולם לא אהיה נינוח תחת מבטו, עד אשר נתייצב לפניו שיביאנו בברית הנישואים."

והנה שמעו קול צעדים, ובפנותם ראו את הצייר, שנמצא בחדר זה רגעים אחדים והאזין לחלק מדבריהם. היה זה איש בגיל העמידה, בעל קלסתר פנים הראוי בהחלט למכחולו שלו. אכן, בגלל מלבושיו ההדורים, שהיו ערוכים בסדר ציורי אף כי מרושל, ואולי כיוון שנשמתו היתה שרויה תמיד בין דמויות מצויירות, ניכר באמן עצמו דמיון מה לתמונת דיוקן. אורחיו קלטו בחושיהם מעין קירבת משפחה בין האמן לבין יצירותיו, ודמה עליהם כאילו ירדה אחת התמונות מעל הבד להקדים להם שלום.

וולטר לַדלָאוּ, שהיה מוּכּר מעט לאמן, הסביר לו את מטרת ביקורם. בעודו מדבר נפלה קרן שמש אלכסונית על פני דמותו ודמותה של אלינור, וכה צלח הרושם שנוצר, שאף הם נראו כתמונות חיות של נעורים ויופי. ניכר בבירור שהאמן התרשם עמוקות.

"הכַּן שלי תפוס בימים הקרובים, ושהותי בבוסטון לא תארך," אמר, מהורהר; ואחרי מבט מעמיק, הוסיף: "אבל מישאלתכם תתמלא, גם אם אאכזב את בית-הדין ואת מרת אוליבֶר. אסור לי לבזבז את ההזדמנות הזו בעבור ציור אי-אילו אמות של אריגי צמר ובּרוֹקאד."

הצייר הביע את רצונו לכלול את דיוקנאות שניהם בתמונה אחת, ולהציג אותם כשהם עסוקים בפעולה הולמת. תוכנית זו היתה מסבה עונג רב לאוהבים, אלא שמן ההכרח היה לדחותה, כיוון שיריעת בד כה רחבה לא התאימה לחדר שאותו נועדה התמונה לקשט. הוחלט איפוא על שני דיוקנאות של חצי-גוף. לאחר שיצאו, שאל וולטר לַדלָאוּ את אלינור בחיוך, האם ידוע לה איזו השפעה על גורלותיהם עתיד הצייר לקנות לו.

"זיקנות בוסטון טוענות," המשיך ואמר, "כי משעה שקנה לו שליטה על פניו ועל דמותו של אדם, הוא מסוגל לצייר אותו בכל מעשה ובכל מצב – והתמונה תהיה נבואית. התאמיני?"

"לא לגמרי," אמרה אלינור וחייכה. "ואולם, גם אם יש בידו כוח-קסם שכזה, הרי יש משהו כה חביב בהליכותיו, שאני סמוכה ובטוחה כי ישתמש בו לטובה."

היתה זו בחירתו של הצייר לעסוק בשני הדיוקנאות בעת ובעונה אחת, והטעם שנתן לדבר, בלשון המיסטית שהיה נוקט לפעמים, הוא שקלסתרי הפנים מאירים זה את זה. אשר על כן, העניק פעם קו לוולטר ופעם לאלינור, ותוויהם החלו מתבלטים בחיוּת כה רבה, עד כי דומה היה שאמנותו הכבירה תעקור ותוציא אותם מן הבד בפועל. בינות לאור השופע ולצל העמוק, הם חזו ברוחות-הרפאים של עצמם. ואולם, למרות ההבטחה לדמיון מושלם, לא רוו נחת מהבעת הפנים; זו נראתה עמומה יותר מאשר ברוב יצירותיו של הצייר. הוא, לעומת זאת, היה מרוצה מסיכויי ההצלחה, וכיוון שמצא עניין רב באוהבים, ניצל רגעים של פנאי, בלי ידיעתם, לרישום של דמויות שניהם. במהלך הישיבות שישבו לפניו קשר עמם שיחה, והלהיט בפניהם תווים של אופי, שאף כי פשטו ולבשו צורה בלי הרף, היה בכוונתו לשלבם יחדיו ולקבעם. לבסוף הודיע כי בביקורם הבא יהיו שני הדיוקנאות מוכנים למסירה.

"לוּ רק ישמור עפרוני אמונים לתפיסתי בקווים המעטים האחרונים שאני הוגה בהם," העיר, "תהיינה שתי התמונות האלה המעולות שבכל מעשי ידי. אכן נדיר הוא שמזדמנים לאמן נושאים שכאלה."

בדברו הוסיף ונעץ בהם את עינו החודרת, ולא הסירהּ מעליהם עד שהגיעו לתחתית גרם המעלות.

אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המְשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מייד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו. הרגשה זו לא היתה זרה לוולטר ולאלינור, והם מיהרו אל חדרו של הצייר, בדיוק בשעה היעודה, לפגוש באותן צורות מצויירות, שנועדו לייצגם לפני הדורות הבאים. הבזק של אור שמש חדר אל הדירה בעקבותיהם, אך הותירהּ קודרת משהו משסגרו את הדלת.

עיניהם נמשכו מייד אל הדיוקנאות, שנשענו על הקיר המרוחק של החדר. במבט ראשון, מבעד לאור הקלוש ולמרחק, כשראו את עצמם בתנוחה טבעית כה מדוייקת, עם אותה ארשת שהיטיבו כל-כך להכיר, פלטו שניהם כאיש אחד קריאה של קורת-רוח.

"הנה אנחנו," צעק וולטר בהתלהבות, "ניצבים לנצח באור השמש! שום יצר אפל לא יוכל להעיב על פנינו!"

"לא," אמרה אלינור, ביתר שלווה; "שום שינוי עגום לא יוכל להעציבנו."

הדברים נאמרו בעודם קרבים והולכים, קודם שראו את התמונות בשלמותן. הצייר, לאחר שקידם את פניהם בברכה, התעסק לו אצל אחד השולחנות בהשלמת רישום גיר והניח לאורחיו שיקבעו להם דיעה משלהם על פרי עמלו. לפרקים היה משגר מבט חטוף מתחת לגביניו העבותים, בוחן את קלסתריהם בצדודית, כשעפרונו מושהה מעל הרישום. כעת עמדו כבר רגעים אחדים, איש נוכח דיוקן חברו, מתבוננים בתשומת-לב נלהבת, אך בלי להוציא אף הגה. כעבור זמן מה פסע וולטר פסיעה לפנים, ושוב פסיעה לאחור, צפה בדיוקנה של אלינור פעם באור זה ופעם באחר, ולבסוף דיבר.

"האם לא חל שום שינוי?" אמר, בנימה מהוססת ומהורהרת. "כן; התחושה מתחזקת והולכת ככל שאני מאריך להביט. ודאי שהתמונה אותה תמונה שראיתי אתמול; השימלה – תווי הפנים – כולם זהים; ואף-על-פי-כן, דבר-מה השתנה."

"האם דומה התמונה איפוא פחות משדמתה אתמול?" הקשה הצייר, שקרב אליהם עכשיו, בהתעניינות שלא ניתן לכובשה.

"התווים מושלמים, אלינור," השיב וולטר, "ובמבט ראשון דומה כי גם ההבעה היא הבעתה. ואולם דומני כמו השתנה תואר הדיוקן בעודי מביט בו. העיניים נעוצות בעיני בהבעה של עצב מוזר וחרדה. לא, כי יגון ואימה יש בהן! כלום זה דומה לאלינור?"

"השווה את הפנים החיות למצויירות," אמר הצייר.

וולטר ליכסן מבט חטוף אל אהובתו ונרתע בבהלה. דוממות ומרוכזות – מרותקות, כביכול – בהתבוננות בדיוקנו של וולטר, לבשו פניה של אלינור בדיוק אותה ארשת שעליה הלין זה עתה. גם אילו התאמנה שעות תמימות לפני המראָה, לא היתה מצליחה לסגל לעצמה את הארשת במידה כזו של הצלחה. אילו היתה התמונה עצמה מראָה, לא היה בה כדי להחזיר לה את חזותה הנוכחית במידה עזה ועגומה יותר של אמת. דומה היה שכלל אינה מבחינה בדו-שיח בין האמן לאוהבה.

"אלינור," קרא וולטר בתדהמה, "איזו תמורה התחוללה בך?"

היא לא שמעה אותו, אף לא חדלה מלנעוץ את מבטה, עד אשר אחז בידה כדי למשוך את תשומת-לבה; ואז, ברעד פתאומי, הסיטה את מבטה מהתמונה אל קלסתרו של המקור.

"כלום אינך רואה שום תמורה בדיוקנךָ?" שאלה.

"בדיוקני? – לא ולא!" ענה וולטר ובחן את הציור. "אבל הבה נראה! כן; יש תמורה קלה – שיפור, לדעתי, בתמונה, אף כי לא בדוֹמוּת. ההבעה ערנית יותר משהיתה אתמול, כאילו בורקת איזו מחשבה בהירה בעיניים, כמעט עולה על דל השפתיים. עכשיו שתפסתי את המבט, הדבר ניכר ממש בבירור."

בעוד הוא מפליג ככה בהערותיו, פנתה אלינור אל הצייר. היא התבוננה בו ביגון וביראת-כבוד, וחשה שהוא גומל לה באהדה ובחמלה, ברם על מה ולמה לא יכלה לנחש אלא במעורפל.

"המבט הזה!" לחשה וצמרמורת חלפה בה. "מניין בא לשם?"

"גבירתי," אמר הצייר בצער, נוטל את ידה ומוליכה הצידה, "בשתי התמונות ציירתי את אשר ראיתי. האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעֵבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו, במבטים המביעים מחשבה ורגש פרי שנים רבות. ולוואי והייתי משתכנע כי טעות בידי במיקרה הנוכחי!"

עכשיו קרבו אל השולחן, שהיו מונחים עליו ראשים רשומים בגיר, ידיים רבות הבעה לא פחות מפנים מצויות, מיגדלי-כנסיה עטורי קיסוס, בקתות מכוסות סכך, עצים עתיקים מוכי ברק, מחלצות מזרחיות ומלבושים עתיקים, ושאר גחמות ציוריות פרי שעותיו הבטלות של אמן. משהפך בהם, כמו בהיסח-הדעת, נגלה רישום גיר של שתי דמויות.

"אם נכשלתי הפעם," הוסיף ואמר, "אם אין לבך מכיר את בבואתו בדיוקנך, אם אין עמך טעם נסתר לתת אמון בַּמיתווה של האחר – עדיין לא מאוחר לשנותם. גם את פעולת הדמויות הייתי יכול לשנות. אך כלום יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות?"

הוא הפנה אותה אל הרישום. רטט עבר בגופה של אלינור; זעקה התמלטה אל שפתיה, אך היא כבשה אותה, באותה שליטה עצמית הנעשית הֶרגל לכל הכומסים מחשבות של פחד ומצוקה בעומק לבם. בפנותה מן השולחן הבחינה בוולטר שקרב די הצורך לראות את הרישום, אף כי לא ידעה בבירור אם אכן נקלט בעינו.

"לא נבקש לערוך שום שינוי בתמונות," אמרה בחופזה. "אם תמונתי עצובה, הרי אני עצמי איראה אך עליזה שבעתיים בזכות הניגוד."

"כה יהי," ענה הצייר וקד לפניה. "מי יתן ויהיו יגונייך כה מדומים, שרק תמונתך לבדה תהא מצרה בעטיים! ושימחותייך מי יתן ותהיינה אמיתיות ועמוקות, מי יתן ותצטיירנה על פנייך עד שתפכרנה את אמנותי מכל וכל!"

לאחר כלולותיהם של וולטר ואלינור היו התמונות שכיות החמדה המרהיבות ביותר במעונם. זו לצד זו היו תלויות, רק לוח צר מפריד ביניהן, ונדמה שהן מתבוננות זו בזו בלי הרף, ועם זאת תמיד הן מחזירות מבט אל הצופה. אדונים למודי מסעות, שהחזיקו עצמם בקיאים בכגון אלה, החשיבו אותן בין הדוגמאות הנפלאות ביותר של אמנות הדיוקן בעת החדשה; ואילו צופים מן השורה השוו אותן למקור, תו מול תו, והפליגו בשבח הדוֹמוּת. ואולם, על סוג שלישי של אנשים – לא המומחים למודי המסעות אף לא הצופים מן השורה, כי אם מי שניחנו ברגישות טבעית – על סוג זה של אנשים נודעה לתמונות ההשפעה העזה ביותר. אנשים כאלה, גם אם תחילה נתנו בתמונות אך מבט סתמי, הרי משניעורה בהם ההתעניינות, היו שבים יום אחר יום ומעיינים בפנים המצויירות כמי שמעיין בדפי ספר של תורת הסוד. דיוקנו של וולטר לַדלָאוּ הוא שמשך את תשומת-לבם תחילה. בהעדרו ובהעדר כלתו, היו מתפלמסים לעיתים באשר להבעה שביקש הצייר לשוות לתווי הפנים; ואף כי הכל הסכימו כי ארשת הרת משמעות נסוכה עליהם, לא נמצאו גם שניים שפירשוה באותו האופן. חילוקי-דיעות פחותים מאלה שררו לגבי תמונתה של אלינור. אומנם חלקו איש על רעהו כשניסו לעמוד על תכונתה של הקדרות השורה על פניה ועל עומקה, אבל כולם הסכימו כי קדרות היא, הזרה כל-כך למזגה הטבעי של ידידתם הצעירה. בעל-חלומות אחד הכריז, בעקבות בחינה ממושכת, כי שתי התמונות אינן אלא חלק מקומפוזיציה אחת, וכי עוצמת הרגש המלנכולי בקלסתרה של אלינור מתייחסת לרוח היותר סוערת, או כלשונו, ליצר הפראי, בקלסתרו של וולטר. ואף שקצרה ידו באמנות, פתח אפילו בשירטוט, שנועד להפגין את התואם בין פעולת שתי הדמויות ובין הבעותיהן ההדדיות.

מפה לאוזן לחשו ידידים, כי מיום ליום הולכות פניה של אלינור ולובשות גון אפל יותר של כובד-ראש, המאיים להופכה עד מהרה לבבואה נאמנה מדי של תמונתה הקודרת. וולטר, לעומת זאת, תחת שיזכה בארשת החיוּת שהעניק לו הצייר על פני הבד, נעשה מסוייג ושחוח, בלא שום הבזק של רגש גלוי לעין, יהיו אשר יהיו הרגשות העשויים לבעור בקירבו. במרוצת הזמן תלתה אלינור לפני התמונות וילון מפואר עשוי משי סגול, מקושט בפרחים ומצוייץ בגדילי זהב שופעים, בתואנה כי האבק עלול לטשטש את צבעיהן, או האור להדהותן. בכך היה די. המבקרים בביתה חשו כי אל להם להפשיל את קפלי המשי הכבדים, אף לא להעלות עוד את זכר הדיוקנאות לפניה.

הזמן חלף; והנה שב הצייר. במסעותיו הרחיק לירכתי צפון עד שראה את האשד הכסוף בגיבעות הבדולח ועד שהשקיף סביב-סביב על המעגל העצום של ענן ויער מעל פיסגתו של הנישא בהרי ניו-אינגלנד. ברם, הוא לא חילל את המקום בחיקוי הנלעג של אמנותו. הוא השתרע לו פרקדן בתוך קאנוּ בלב ימת ג'ורג', נשמתו אספקלריה לחֵן היַמָּה ותפארתה, עד כי שום תמונה בוותיקן לא השתוותה בחיוּתהּ, לזכרונותיו משם. עם הציידים האינדיאנים יצא אל הניאגרה, ושם, שוב, שמט אל התהום את עפרונו חסר התוחלת, חש כי כוחו לצייר משהו מן המפל המופלא כמוהו ככוחו לצייר את שאגת המים. לאמיתו של דבר, אך לעיתים נדירות חש דחף להעתיק את מראות הטבע, אלא אם כן שימשו לו רקע להתוויית צלם האדם עם פניו המלאות מחשבה, תשוקה או סבל. ובאוצר של רשמים כאלה אכן העשיר אותו סיורו רב ההרפתקאות: הדרת-הפנים החמורה של ראשי-שבט אינדיאנים; חִנן הכהה של נערות אינדיאניות; חיי היומיום בַּוִיגוַאם; ההילוך המתגנב; הלחימה בצלם האפלולי של עצי המחט; מצודת הסְפר וחיל-המישמר שלה; מוזרותו של הפרטיזן הצרפתי הוותיק, שהתחנך בחצרות מלכים, אך האפיר בישימון גס ונידח; כאלה היו המראות והדיוקנאות שרשם. הריגוש שברגעי סכנה; פרצי רגש עז; מאבקי כוח פראיים – אהבה, משטמה, יגון, השתוללות יצרים – בקצרה, כל לבה הבלה של האדמה הקדמונית נתגלה לפניו בצורה חדשה. תיקו התמלא איורים לכרך עב-הכרס של זכרונו, שהגאונות עתידה להתמירם למהותה שלה ולהפיח בהם אלמוות. הוא סבר כי הנה נמצאה לו חוכמת האמנות העמוקה שאחריה ביקש כל ימיו.

ואולם, בלב הטבע האכזר או רב היופי, בתוככי סכנות היער או שלוותו המהממת, ליוו אותו כל העת שתי רוחות-רפאים בכל אשר הלך. ככל אדם הנתון כל כולו לתכלית אחת שאין בלתה היה אף הוא מבודד מכלל האנושות. לא היתה לו מטרה – לא הנאה – לא נטיה – שלא נתקשרו בסופו של דבר אל אמנותו. אף שהיה נעים הליכות, הגון בכוונה ובמעשה – ברגשות נדיבים לא התברך; קר היה לבו; שום יצור חי לא יכול לִקרב אליו שייחם לו. ואולם כלפי שתי הנפשות הללו חש בשעתו, בעוצמה רבה, משיכה כְּזו שקשרה אותו אל הדברים שצייר. בשעתו הציץ אל תוך נשמתם, ואת התובנה החודרת שהפיק צייר בתווי פניהם במיטב כשרונו, עד כי רחק אך כחוט השערה מן המעלה ששום גאון עוד לא הגיע עדיה – מתפיסתו המחמירה שלו עצמו את האמנות. מתוך אפלולית העתיד – לפחות כך דימה בנפשו – חילץ סוד נורא, ובאורח סתום חשף אותו על פני הדיוקנאות. כל-כך הרבה מעצמו – מדמיונו ומשאר סגולותיו – הקדיש לחקירת וולטר ואלינור, עד שראה בהם כמעט ברואים מעשה-ידיו, בדומה לאלפים אחרים שכבר איכלס בהם את מחוזות הציור. ועל כן ריפרפו לפניו מבעד לדימדומי החורש, ריחפו על פני ערפילי האשדות, ניבטו אליו מאספקלריית היַמָּה, ואף בשמש הצהריים לא נמוגו. לא כחיקוי לחיים רדפו את דמיון הצייר שלו, אף לא כצלליהם החיוורים של המתים, אלא בדמות דיוקנאות, כל דיוקן עם הבעתו שאין לשנותה, ההבעה שהעלה הוא בלהטיו מנבכי נשמתם. נבצר ממנו לשוב ולחצות את האוקיינוס האטלנטי בטרם יחזה פעם נוספת במקור לתמונות הערטילאיות הללו.

"הוֹ, אמנות רבת תפארת!" כה הגה הצייר הנלהב בלכתו ברחוב. "אַת הינך צלמו של בורא עולם. הצורות לאין מיספר התועות להן ברחבי האַיִן, הלוא די שתרמזי – והן באות לכלל קיום. המתים קמים מעפרם. את משיבה אותם אל מישכנם משכבר, ומעניקה לצִלם העמום את ברק החיים הראויים, חיים עלי אדמות עם חיי נצח. אַת גואלת את הרגעים בני-החלוף של ההיסטוריה. במחוזותייך העבר אינו עבר; כי למגעך, כל שיש עמו גדוּלה נעשה הווה נצחי; ואנשי-שם חיים לדורי דורות, מחוללים לנגד עינינו את המיפעלות שבזכותם קנו להם את שמם. הוֹ, אמנות כבירה! אַת שיש לאל ידך להציב את העבר, המתגלה אך במעורפל, ברצועת האור הצרה הקרויה בפינו 'עכשיו', האם תוכלי לצוות גם על העתיד הכמוס מעין שיבוא ויפגשנו שם? ואני, כלום לא חוללתי זאת? האין אני נביאך?"

כך, בלהט גא אך נוגה, הזדעק כמעט בקול רם, בעודו עובר ברחוב המשמים, בקרב בריות שאין להן ולא כלום עם חזיונותיו, ונבצר מהן אף למצוא בהם טעם או להבינם. לא טוב לו לאדם לטפח בלבו שאיפה ערירית. אם לא יימצא לצדו מי שישמש לו מופת להתקין על-פיו את דרכיו, עלולים הירהוריו, תשוקותיו ותקוותיו לחרוג מכל מידה, והוא עצמו – להידמות, ושמא אף להיות ממש, למטורף. בעודו קורא בנפש הזולת לפני ולפנים, כמעט שלא כדרך הטבע, לא ראה הצייר את האנדרלמוסיה בתוך נפשו שלו.

"והנה, כמדומני, הבית," אמר, סוקר את החזית ממסד ועד טפחות, קודם שהקיש בדלת. "שמיים, הושיעו את מוחי! התמונה הזאת! הרי נדמה כי לעולמי-עד לא תימחה. בין אם אביט בחלונות או בדלת, הנה היא שם, קבועה וממוסגרת ביניהם, מצויירת בתנופה, מזהירה בשלל צבעים – פניהם של הדיוקנאות – הדמויות והפעולה שברישום!"

הוא הקיש.

"הדיוקנאות! הם שם?" שאל את המשרת; ואז התעשת ואמר: "אדונך וגבירתך! האם הם בבית?"

"הם בבית, אדוני," אמר המשרת, והוסיף, כשהבחין בחזותו הציורית, שמעולם לא עלה בידי הצייר להיפטר ממנה: "וגם הדיוקנאות!"

האורח הוכנס לטרקלין שדלת מחברת בינו לבין חדר פנימי בגודל דומה. החדר הראשון היה ריק, והוא נכנס אל החדר השני, שם פגש מבטו את הדמויות עצמן, ועמן ייצוגיהן המצויירים, שזה כבר ריתקו אליהם את כל מעייניו באורח כה מוזר. בעל כורחו השתהה על הסף.

הם לא הבחינו בכניסתו. וולטר ואלינור ניצבו נוכח הדיוקנאות, וולטר הסיט זה עתה את קפליו השופעים של מסך המשי המפואר, פתיל הזהב בידו האחת, וידו השניה לופתת את יד רעייתו. התמונות, שהוסתרו מעין רואה זה חודשים רבים, חזרו עתה וקרנו בזוהרן שלא הועם, אך דומה שלא בזכות אור שאוּל הן נגלות לעין, אלא אדרבה, הן עצמן מפיצות אור קדורני על סביבותן. תמונתה של אלינור היתה נבואית כמעט. ארשת מהורהרת, ולאחריה עצבות רכה, שׁרו בזו אחר זו על קלסתרה, והעמיקו במרוצת הזמן עד שהיו לעֱנות חרישית. נופך של אימה היה משווה לה עתה את ארשת הדיוקן כפי שהוא. פניו של וולטר היו מדוכדכות ומשמימות, ורק הבזקי חיוּת חטופים פיעמו בהן מדי פעם, אבל אורם הרגעי רק הותיר אחריו אפילה כבדה עוד יותר. הוא הסיע את מבטו מאלינור אל דיוקנה ומשם אל דיוקנו שלו, ולבסוף השתקע בהתבוננות בו.

הצייר דימה לשמוע את פעמי הגורל קרב ובא מאחוריו, נע לעבר קורבנותיו. מחשבה מוזרה צצה במוחו. כלום לא בדמותו-הוא נתגלם אותו גורל, וכי אין זה הוא שבפועלו המיט את הפורענות המתרגשת ובאה, שאת קוויה התווה מראש?

כל אותה העת ניצב וולטר דומם נוכח התמונה, מתייחד עמה בשתיקה, מתייחד גם עם לבו, מפקיר עצמו לקסמו של הכוח הרע שיצק הצייר בתווי הפנים. אט אט ניצתה אש בעיניו; בעודה מתבוננת בפראות החומרת וגואה בפניו, לבשו פניה של אלינור ארשת בעתה; וכשפנה וולטר לעברה לבסוף דמו השניים לדיוקנאותיהם תכלית דמיון.

"גורלנו השיגנו!" נהם וולטר. "מוּתי!"

בעודו אוחז באלינור הצונחת ארצה שלף סכין וכיוון אותו אל חזהּ. בַּמעשה, במבע ובתנוחה ראה הצייר את הדמויות כפי שהופיעו ברישום. התמונה, על כל צבעוניותה המהממת, הושלמה.

"הרף, מטורף!" קרא הלה בתקיפות.

הוא נכנס פנימה והתייצב בתווך בין שני האומללים, בתחושה שבכוחו לכוון את גורלם כשם שביכולתו לשנות תמונה על פני הבד. כמכשף עמד שם, מנצח על רוחות-הרפאים שהעלה באוב.

"מה!" מילמל וולטר לַדלָאוּ, חוזר ושוקע מריגוש אלים לדממה קודרת. "כלום יחזור בו הגורל מן הגזֵרה שגזר?"

"גברת אומללה!" אמר הצייר. "כלום לא הזהרתיך?"

"אכן הזהרת," השיבה אלינור בשלווה, יגונה השקט חוזר ותופס את מקום האימה שהפֵרה אותו. "אבל אני – אהבתיו!"

כלום לא טמון מוסר השכל עמוק במעשיה הזאת? לוּ פריו של מעשה ממעשינו, או פירות מעשינו כולם, היו לובשים צורה ומוצגים לפנינו, היו מי שמכנים זאת 'גורל' ואצים הלאה בדרכם, אחרים היו נסחפים על גלי תשוקותיהם הסוערות, ואיש לא היה סוטה ממהלכו בשל התמונות הנבואיות.


*מתוך "שבעה סיפורי דיוקן", בעריכת משה רון, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2000.

*דימוי: דברה סטייר

1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement1, כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus2. כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose3. היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte.4"

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.


*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.

החייזר החנה את מכוניתו מעבר לכביש ובא והתיישב בחדר ההמתנה. הוא ודאי ראה שזה קרה בזווית העין, אבל היה עסוק בחישוב החשבון של אישה מבוגרת בעלת שיער מאפיר מתולתל, שלבשה בגד רציני ומושך ועוררה בו איבה בלתי מוסברת. מי שמטפל בלקוחות הממוצעים מדי יום, בייחוד בלקוחות בעלי המכוניות, מועד לפתח אלרגיות כאלה. הוא ראה שהיא נבהלה וביקשה להסתיר את הפתעתה. הוא הרים את עיניו, ומולו ניצב החייזר.

הלקוחות האחרים בשורת המושבים העמידו פנים, בדרכם האנגלית, שלא קרה שום דבר מיוחד. הוא סיים לטפל באישה. מכוניות ולקוחות אחרים יצאו, הגיע תורו של החייזר. הוא יצא אל הכביש ונופף לו שייכנס אל הסדנה להמשך טיפול, ואחר כך שלח אותו חזרה לחכות בשעה שבחן את המכונית האדומה. הוא הכניס את פרטי היצרן והדגם של המכונית אל המסוף והחל לבדוק את האבחנה.

המכונאי הפעיל את הזיכיון הזה לבדו בעזרת נוכחות רובוטית ואלקטרונית של קופאי, מנהל, ומשרד ראשי. הוא ידע לקרוא אותיות, אפילו לכתוב. המקצוע דרש זאת. חיבור תמידי למערכת, ליד כל המכונות האלה שהתרוצצו כרצונן, היה מנוגד לתקנות הבריאות והבטיחות. הוא השתמש בהתקן "שמע ועשה" רק במקרים האקזוטיים, שבהם הגיעו ההוראות ארוזות עם הרכיב, וניסה להסתיר זאת מהלקוחות שלו. המסתורין של המלאכה היה חשוב לו.

לפיכך נדרשה לו שעה קלה לבדוק את מכונית הרנאבאוט הקטנה התשושה. הוא קרא לחייזר והסביר מה צריך לעשות בעזרת מחוות רבות.

על פי המוסכמות, מי שחושש לכנות ישות חיישנית אחרת "זה", מכנה את כולם "היא". המכונאי הביט בחייזר בהיחבא בשעה שהציג את המצב: הצדודית הרכה, נטולת האף, הכתפיים הרפויות, פלג הגוף העליון שעובה בשכבות של בגדים תחתונים מוזרים תחת "סרבל" אפרפר, הרגליים המגושמות בעלות המפרקים ההפוכים. היה לזה מראה נשי כמו לתחש המשכן שמלחים כינו בטעות "בתולות ים." הבלבול, חשב בלבו, היה בבחינת עלבון עבור שני הצדדים. אבל זו הייתה איוולת לצפות מתושב חוץ ממערכת כוכבים אחרת להיות מושך בצורה אנושית. הוא לא מיהר. הוא לא חש איום או פחד, כפי שאנשים אחרים אולי היו חשים, אילו ראו אחד מאלה מסתובב חופשי מחוץ למובלעת. אין ספק שהחייזר ישאיר תשר נאה, אבל לא בגלל תאוות בצע הוא התמהמה. הוא באמת ובתמים שמח לארח אחד מהם במוסך.

"פשוט תנקה את הממיר."

הוא לא הופתע שזה יכול לדבר אנגלית, הוא פשוט הניח שלא יטרח לעשות זאת. אבל הדבר האחרון שציפה לו הוא חייזר שמתנהג ברשעות.

"את יודעת, בטווח הארוך, יהיה זול יותר להחליף את כל מערכת הפליטה. את משתמשת בשיעור גבוה של מתנול, יש פה הרבה חלודה…"

החייזר הביט אל הקרקע.

"בוא רגע החוצה –"

הוא הלך בעקבותיו אל חדר ההמתנה, ושם זה קרס כמו כלב גדול על אחד המושבים, אומלל למראה, מפתל את ידיו בעלות עור התרנגולת הקמוט סמוך לחזה. "אני מתכוון למכור אותה," הסביר החייזר. "אני רוצה שתעשה את המינימום הנדרש לפי החוק."

הוא הבין שהחייזר לא מאמין שהמכונית שלו מבינה אנגלית. אבל זה גם לא האמין שהבנה מעין זו היא בלתי אפשרית. זה האמין שאם עליך לומר דבר בלתי נעים על מישהו/משהו, יש להתרחק מקרבתו המידית של הקורבן. כללי האתיקה היו קבועים, ענייניים ומחייבים. מידת ההבנה של המכונית הייתה נושא אחר, סוגיה פילוסופית סבוכה.

מכונאי הבקי במידה כזאת בנפש החייזרית לא היה מחזה נדיר. חיי החייזרים הם החומר שממנו עשויות תכניות בוקר בטלוויזיה. המכונאי היה מוצף במידע על הנושא, אילו היה לו מספיק זמן פנוי להעביר בין לקוחות.

"מה שנדרש לפי החוק," הוא חזר. הוא היה מאוכזב, מעשית ורגשית, מדלות האמצעים של הלקוח, אבל רגישותו המשונה ריככה את האכזבה.

הוא ידע, כמובן, שמצב של עוני אצל חייזר יכול להיות רק זמני ויחסי. התשר הלך והידלדל, אך ודאי תצוץ הטבה חדשה.

זה (או היא) הנהן קדורנית.

הם הנהנו. המחוות שלהם היו מאוד אנושיות, אך מגוונות תרבותית: הם סימנו "לא" בעזרת הסנטר, ולא הנידו בראשם. נדמה ששאלו קצת, בכוונה, מכל גזע אנושי, ואולי כך בדיוק עשו. במסעם אל החלל של בני האדם הם ספגו כל כך הרבה פלט אנושי, עד שאף אחד כבר לא ידע כמה מהתנהגותם של החייזרים על כדור הארץ היה טבעי, וכמה ממנה היה הצגה מתוכננת היטב.

"לחכות או לחזור כשזה יהיה מוכן?"

בזמן חילופי הדברים האלה קפאו הלקוחות האחרים עד כאב בתנוחות משועממות או אגביות. המכונאי התענג על תשומת הלב הממוקדת, הסמויה שלהם. למרבה המזל לא היו בסביבה ילדים שיקלקלו את רושם האדישות הקוסמופוליטית.

הוא לא רצה שזה יישאר. אם יישאר כאן, זה עלול לעורר שיחה, להיות רכושו הזמני של אחד הלקוחות הסתמיים האלה.

"מוטב שתלכי," הוא אמר בחרטה מעושה. "יש לי עוד עבודה שאני לא יכול לשים על אוטומט. תחזרי בעוד שעה."

*

כשזה עזב הוא התחרט באמת. הוא יצא אל הרחוב המאובק והביט מעלה מטה. זה היה חודש אוקטובר. עלי עץ הבננה שצמח מעל לחומתה של חצר מוזנחת בבית הסמוך היו בצבע ירוק חומצתי תחת שמים נמוכים שהבטיחו גשם כבר ימים רבים. מרכז התיירים נמצא לא רחוק משם: שכיית החמדה העצומה שכל העולם העריץ, שהייתה פעם מרכזה של עיר נמל בשם ליברפול. הוא זיהה נקודות זעירות, ציפורים, סמל העיר, שנצבעו לאחרונה בזהב, מנצנצות מעל האנדרטה לשפע ושגשוג המסחר. הרחק בתוך היבשת נמתח המרכז העירוני המטושטש על צלע הרי הפניין: הגבעות נסחפו שם הרחק מן העין כמו אנדרטות שטבעו, טבעו בזמן ואבדו לנצח, כמו העיר הגדולה.

לחייזר לא היה שום זכר.

הוא נכנס חזרה למוסך, בדק את התקדמותן של פעולות שונות, ובשקט – נמנע מעיני המצלמה – חמק מבעד לדלת האחורית ועלה לדירת מגוריו. אשתו הייתה בעבודה. שני הילדים שלהם, בני שבע ושנתיים, היו איתה בכיתת הלימוד ובמעון היום של מקום העבודה. החדרים, שהיו קטנים אך מצוידים היטב במוצרים בני קיימא, נדמו מסודרים ודוממים שלא כדרך הטבע. הוא עמד בסלון ובחן שורה של ספרים, תקליטורים, ירחונים שניצבו על מדף בארון הספרים. "כיצד להתמודד עם חייזר?", "מה הם חושבים עלינו?", "הבאים מרחוק", "דרך עיניים חייזריות", "האם הם ביקרו כאן בעבר?", "קסנוביולוגיה: לקראת שחר של מדע…" המכונאי ומשפחתו לא התעניינו בחייזרים האורחים יותר מן הממוצע. הם רק קנו את הספרים, לא קראו אותם. רק בית משונה בתכלית, או עני מאוד, לא החזיק לפחות כמה מהספרים האלה.

ככלל, המכונאי לא חש שהתגובה של המין האנושי מוגזמת. הוא ואשתו הצביעו בעד במשאל העם האירופי על חילופי עידן גלובלי, וכעת היה העניין בדרך לספר החוקים. השנה, השנה הזאת, לנצח תהיה השנה השלישית: 3 אחה"מ, אם השדולה הדוברת אנגלית תשיג את מבוקשה. אחרי המגע. זה היה רשמי: זה היה האירוע הגדול ביותר שקרה למין האנושי מאז "ביאת ישו" העמומה והמרוחקת. והחייזרים, בניגוד לישו, נמצאים כאן. הם בדפוס, על המסך. הם אמיתיים מעבר לכל ספק.

כל מה שהיה על המדפים תויק בספריה שלהם; אשתו של המכונאי הקפידה על המשימה הזו. אצבעותיו ריחפו מעל המקלדת, אך כוח האינרציה המסתורי של המבוגר האנושי הכריע אותו. רק ילדם בן השבע באמת השתמש במאגר המידע. הוא הוציא ספר, ועוד אחד: דפדף, קרא פסקה או שתיים. הוא לא ידע מה הוא מחפש. הוא היה מוקף בעצמים קשיחים שלא דיברו אליו ולא הביטו בו, וניסה לדמיין כיצד מרגיש חייזר. הוא הכיר נהגים רגשניים שהעניקו שמות למכוניות, קראו להן "היא"; הענישו אותן בגלל התנהגות רעה. מדי פעם תפס את עצמו (הוא העלה באוב שברי זיכרונות), מלטף בחיבה את צדו החלקלק המבריק של רובוט בשעה שהניח אותו בצד.

ילד טוב…

כלב טוב…

אבל החייזרים לא הכירו את בעלי החיים. היו להם כלים זוחלים, מתפתלים, מעופפים –  אבל הם היו פרי יצירתם. הרעיון של בריות אחרות, חיים שלא היו חייהם, היה זר להם. ייתכן שהתנאים בכוכב הבית שלהם היו שונים, אבל הראיות שעלו מתוך התגובות והדיווחים שלהם עצמם הראו אחרת. סביר להניח שהם לא חלקו את עולמם עם יצורים אחרים בעלי דם חם, נפרדים.

הוא ירד אל הסדנה ובחן את המסך שבו נראה חדר ההמתנה. הכל שם היה שקט. זה לא חזר. הוא נפנה מהמסך והעסיק את עצמו בין כלי הרכב המורמים והכלים המזמזמים. הוא לא נגע במכונית של החייזר. כשזה הופיע שוב, אמר לו שהוא נתקל במספר בעיות. קצת סבלנות, בבקשה, הוא אמר. תחזרי יותר מאוחר, או חכי. הוא לא קיבל לקוחות חדשים. אחר הצהריים השתנה לדמדומים. חדר ההמתנה התרוקן עד שזה (או היא) נותר שם לבדו.

אשתו וילדיו של המכונאי הגיעו הביתה, הם צעדו ברגל מתחנת החשמלית, התינוקת בעגלה. הוא שמע את קולות הילדים מפטפטים וצוחקים ליד דלת הכניסה וחרק את שיניו כאילו הפריעו לו במשימה מרוכזת ועדינה במיוחד. אלא שהוא לא עשה דבר, רק ישב באפלולית בין הכלים הדוממים.

החייזר היה מקופל בכיסאו. זה נראה כמו חיה שהלבישו בבגדים, חיה מדברת ממין בלתי מוכר שנלקחה מסרט מצויר לילדים. זה נעמד וחייך, חושף את קצות שיניו: גרסה של נהמה, שעשויה להיות או לא להיות מחווה כנה ומשותפת.

המכונאי היה נבוך כיוון שלא הייתה לו כל דרך להסביר את התנהגותו. לקוח אנושי, זר בארץ זרה, בשלב זה כבר היה מתרגז מאוד ואולי מפחד קצת. נראה שהחייזר השלים עם מצבו. זה לא ציפה מבני אדם להתנהג בהיגיון.

זעם בלתי ברור התעורר במכונאי מהמחשבה שהוא לא היה האדם הראשון שהעביר את זה מסכת כזאת. הוא היה רוצה להסביר אני פשוט רוצה שתהיי לידי עוד קצת… אבל היה זה וידוי מביש.

"אני רוצה לעשות לך טובה," הוא אמר. "לא רציתי לומר לך קודם, חשבתי שזה עשוי להביך אותך. אני מתקן פה לא מעט דברים, ואני אחייב אותך רק על הניקוי."

"אה."

הוא חשב שזה נראה מופתע, אולי חושש. אי אפשר שלא לייחס להם רגשות אנושיים, שלא לקרוא הבעות אנושיות בפנים המשונים שלהם.

"תודה."

"המעט שאני יכול לעשות, אחרי שבאת עד לכאן!"

הוא צחק צחוק עצבני. זה לא צחק. הם לא צוחקים.

"רוצה לעלות למעלה? לאכול משהו, לשתות כוס תה? אשתי והילדים ישמחו מאוד לפגוש אותך."

ההזמנה הייתה מעושה לחלוטין. הדבר האחרון שרצה הוא לראות את זה בבית שלו. הוא לא רצה לחלוק את החייזר עם אף אחד. החייזר נתן בו מבט יבשושי כאילו ידע בדיוק מה מתרחש. היו מי שפירשו את התנהגותם וטענו שיש להם יכולת טלפתית: בעוצמה רבה בינם לבין עצמם, ועם בני אדם, פחות.

עם זאת ודאי כבר טרטרו את זה כך בעבר… חיית ראווה. הוא חרד לנוכח המחשבה, לעצמו ולאחרים הללו.

"לא תודה." זה הסתכל אל הקרקע. "המכונית תהיה מוכנה מחר?"

הרחוב היה חשוך. כאן, הרחק מהמלונות והקניונים והאנדרטות השטופות אור ולחוכות מים, הייתה תאורה קלושה. הוא חש אשמה. החייזר המסכן ודאי סופר בראשו את הכסף שנותר לו, אולי תוהה מה לעזאזל לעשות עכשיו. חייזרים שמטיילים בגפם היו תופעה נדירה בכל מקום. אלא אם כן ימצא מסתור במלון גדול ויקר, זה יסבול מהצקות. אנשים יתאספו מסביבו ללא רחמים, יכוונו אליו את מצלמותיהם.

אבל זו לא הייתה אשמתו של המכונאי. הוא לא רצה ללכוד את זה. הוא גם לא רצה לגרש את זה. הוא רצה שיישאר כאן; רצה להחזיק בנוכחותו החיה. זה יכול לישון על המושבים. המכונאי היה מביא לו קצת אוכל מלמעלה. הם אהבו כמה מהמאכלים של בני האדם: גלידה, לחם לבן, המבורגרים – לא משהו שבא מן הטבע.

"כן, בוודאי. תחזרי מחר. אני פותח בתשע."

*

הוא אמר לאשתו שעליו לעבוד שעות נוספות. זה מעולם לא קרה קודם, אך היא קיבלה את הרעיון ללא תגובה. שגרת חייהם יחד הייתה כה רגועה, שהיה ביכולתה לבלוע לתוכה מדי פעם שקר מובהק בלי להותיר אדוות.

הוא ישב במוסך לבדו והביט סביבו. מכוניות.

מוזר שאירופאים נייחים ועירוניים רבים כל כך עדיין חשו צורך להחזיק בהן, למרות הקיצוב בדלק וכל שאר החוקים להגנת הסביבה. המכונאי לא התלונן. זו הייתה עבודה קבועה, ולעתים קרובות אפילו מהנה. אלה בני העם שלי, הוא חשב, בניסיון לאמץ את השקפת העולם החייזרית. בני עמי, צאן מרעיתי. סבתא שלו הלכה לכנסייה. אבל אז הוא חשב שוב על המושג "בעל חיים", ההפרדה בין צורת חיים אחת לאחרת. זה לא מה שהיה בין החייזר והמכונה החייזרית. הוא ניגש אל המכונית, שהוצמדה אל הכבשׁ בתנוחה בלתי הולמת, מטופלת חסרת ישע.

"הלו?" הוא אמר בהיסוס.

המכונית לא הגיבה, אך האווירה במוסך השתנתה. בכך שדיבר אליה בקול רם הוא שינה דבר מה: את תפיסתו שלו. למען האמת הוא הביך את עצמו. כמעט הצליח לתפוס את זנבו של רגש מעניין יותר. הוא היה ילד שהתגנב מעבר לדלתה של המכשפה, מפוחד ומוקסם. אבל אין דבר שיעשה או יאמר שיהפוך את הדמיון למציאות: יראה לו את עיני הרובוט קורצות, את מלתעות המתכת מחייכות או פותחות בשיחה. רק טירוף יאפשר שינוי מרחיק לכת כל כך.

הוא התחיל לעבוד, או מוטב, הפעיל את הרובוטים. כעת לא הייתה לו ברירה – עליו לעשות את מה שהבטיח וליישב איכשהו את החשבונות. לא היה דבר שהתרחש במוסך שלו ולא תועד. המכונאי מעולם לא ניסה לעקוף בדרכים מפוקפקות את המערכת של החברה. הוא מעולם לא היה הטיפוס שיתפתה להסתבך בפשע, וכעת לא יידע היכן להתחיל. הוא נעשה עגמומי מאוד כשחשב על מה שיהיה עליו לעשות: להסתיר בצורה מגושמת את הדחף המשונה שחש.

המכונות החופשיות גלשו אנה ואנה. אחרות החליקו לאורך הקווים העיליים והושיטו מטה את ראשיהן הנחשיים. המכונאי התנועע בחוסר-נוחות. המכונית הקטנה, קוריאנית בת חמש עשרה, שורפת מתנול/דלק מעורב, בעלת גוף פלסטיק אדום, מצמד נוזלי ומתלה, הייתה ערב רב של ציוד בעל עמידות גבוהה, שהיו לה עוד עשר שנים לפחות על הכביש. היא הייתה זקוקה לטיפול כלשהו, אבל לא לטיפול האישי שלו. הוא עמד וצפה.

אני מיותר, הוא חשב – תגובה שגרתית מוגזמת לרובוטים. למה החייזרים לא מרגישים מיותרים? הוא התאמץ לבצע תרגיל גמישות מנטלי ולהביט על עצמו מן המראה. בלי בני האדם, בלעדי, לא היו שום מכוניות, שום רובוטים, שום מכונות בכלל. לי אין תחליף. אפילו אם המכונות יפתחו תודעה, ייעשו "אנושיות" (השד המרחף תמיד ברקע של התקשורת הפופולרית), אני עדיין אהיה אלוהים. הבורא. המקור.

למעלה הקטנה ודאי במיטה, וכך גם הילד, מכוסה בשמיכה ולראשו התקן ללימוד ביתי שמשלים את החינוך שמספקים מעסיקיה של אמו. האם ודאי נרגעת אל תוך הערב, מכורבלת בתוך פקעת מכשירים. באופן חיישני, תת-הכרתי היה המכונאי מודע ליוצאים ולבאים, לשגרה המוכרת.

הוא גילה מדוע החייזר מילא אותו בתענוג כה בלתי נשלט ובלתי מפורש. המכונות הבטיחו, אך לא יכלו לבצע. הן נותרו דברים, ובני האדם נותרו בודדים. המכונאי ביקר ביערות הלאומיים בארצו – שטחי האדמה העצומים שיישארו באין מפריע, יהיה הסלון שלו קטן ככל שיהיה. הוא קיבל את ההכרח בקיומם, אך הרגש היחיד שהיה מסוגל לחוש הוא תרעומת. הוא בשום אופן לא היה מיודד עם הטבע הפראי. בעלי חיים יכולים לשמש חיות מחמד, אבל הם לא חלק ממך, הם לא כמוך. החייזרים החזיקו בפתרון לבידוד האנושי: עולם מדבר, עולם שיש לו עיניים; בני הלוויה שחלם עליהם אלוהים. ביקורו של החייזר עורר בו חוסר שביעות רצון כמו-אלוהי.

הוא לא יכול להכריח אותו להישאר. אבל אולי הוא יכול ללמוד ממנו, מהניסיון העשיר שלו. הסדנה היתה בעיניו מיקרוקוסמוס של הטכנולוגיה והציוויליזציה  האנושית – עולם שיוצא מליבתו האנושית כמו אקטופלזמה, מלא ביצורים שנבראו בצלמו של המכונאי: האצבע והאגודל שלו, השיניים, המפרקים המסתובבים והמתקפלים, השריר הגמיש שלו. אפילו תודעתו,  בתוך ענן כימי מהבהב, מפעפעת בחומרת המוח.

הוא נמלא התרגשות מהתובנה, נעמד על רגליו וחש אל המקלדת בסדנה. הוא שלף את הרובוטים, וזרועותיהם הבוהקות החליקו בחזרה והתקפלו בתוך הקירות. הוא הוציא קופסה של כלי עבודה. הוא יעניק למכונית את המחמאה הגדולה ביותר שיש בכוחו לתת. הוא ייתן לה ליהנות מהאומנות שלו, אותו שירות "טבעי, אורגני" שעשירים שילמו בעבורו סכומים מגוחכים.

זמן מה עבד כמו אדם בגן עדן, מעניק להנאתו שמות לתת-הבריאה  בעזרת ידיו וראשו. הוא עבד, הוא האט… הוא ישב על הרצפה הקרה, המכוסה בכתמים כהים, מפתח ברגים בידו האחת ופיסת סחבה בשנייה. הפנסים פנו מטה. למיטב הבנתו של המכונאי, הם בנו דברים באמצעות חיידקים. תרבית חיידקית שמקורה בחיידקי המעיים של החייזר, והדביקה הכל: כל כלי עבודה ורהיט, אפילו את השריון העצום של עולם-החללית שלהם. בני אדם, כשביקשו להביע רגשי השתתפות עמוקים עם כוכב הלכת, עם המין האנושי, דיברו על כך שהם "חלק מהשלם הגדול." אחרי שחיו שנים כה רבות בעולם שיצרו בעצמן – במובן מסוים, הניחו המלומדים, מראשית האבולוציה שלהם – לא יכלו החייזרים לחוות תחושה של היות חלק ממשהו. לא היו חלקים ברצף שלהם: לא חללים, לא קצוות מפרידים.

לפתע הוא חש גועל. מדענים קבעו שהחיידקים של החייזרים בלתי-מזיקים. זה היה הסיפור, אך אולי הוא שגוי. אולי הוא שקר גדול שממשיכים לספר כדי למנוע בהלה ברחובות. הוא הצטער שנגע במכונית. החייזר השתמש בה כבר חודשים. היא בטח מכוסה כולה בריר מזדחל בלתי-נראה.

איזו מין הרגשה זאת, להיות חלק מעולם חי? הוא הביט במפתח שבידו עד שידית המתכת איבדה את הברק. היא התכסתה בעור; התושבת המתכווננת הפכה לכוס שרירית, קפוצה כמו פי-טבעת, שפתיים רטובות שנמתחות מכל סיבוב של המוט התפוח. המכונאי נתקף בחילה, אך לא הצליח להניח את הכלי מידו. הוא לא היה מסוגל להתרחק ממנו. טיפת העצמיות הניגרת, מחוברת לידו, לא תתנתק ממנו אם יפיל את זה. מיתרים זעירים, חוטים של ריר חי, יידבקו ויוסיפו לחבר ביניהם. האוויר שנשם היה מלא בעצמיות, בחומר אנושי.

הוא נעמד. הוא צעד לאחור. שריון של רובוט נמעך תחתיו כמו בשר. המכונאי השמיע צווחה וזינק משם. ידו, עם המפתח בעל ידית הבשר שצמח מתוכה, נחתה על המקלדת, וכל הכלים החלו להיכנס לפעולה. הוא עמד,  קרביו גואים, הומים, הולמים – לרגע ניצל בזכות מרחב מדומיין של רישום אנטומי, ואז סגרו עליו הקירות. לא היה אור, רק אפלה אדמדמה. המכונאי יילל. הוא נאבק בצורך נורא להקיא. הוא הקיש בייאוש על המקשים.

כשהשתרר שוב שקט, הוא ישב זמן מה. אולי רק כמה דקות. הוא הרגיש שישב זמן רב. בסופו של דבר כבר לא רצה עוד להקיא, והצליח להניח מידו את מפתח הברגים. הוא ישב וראשו בין זרועותיו. הוא שם לב לכריעה העוברית המשפילה, והתרומם ממנה לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה.

המוסך היה כפי שהיה תמיד: מת ובטוח. הוא הבין שנפל בחלקו מזל גדול. איכשהו, לרגע קט, הצליח להיכנס לראש החייזר, לראות את העולם בעיניים חייזריות. איך אפשר לצפות שחוויה כזאת תהיה נעימה? עכשיו כשזה היה מאחוריו הוא יכול לקבל זאת, והיה באמת אסיר תודה.

לבסוף שחרר אנחה ונערך להפעיל שוב את הסדנה. כעת כבר לא העז לגעת במכונית האדומה בכלי עבודה. מלבד זאת ידיו רעדו. אף על פי כן, הוא ימסור את הרכב של החייזר בבוקר כמובטח, כאילו נולד בשלמותו מחדש, ככל שהיד האנושית משגת. לכל הפחות, היה חייב לו את זה.

הוא ניסה לקחת דבר-מה מהחייזר בהפעלת סוג מסוים של כוח. והוא קיבל מה שרצה. זאת לא הייתה אשמתו של החייזר שהיו לו עיניים גדולות והוא נחנק. הוא חרק שיניים לעומת תחושת הרפאים של הבשר במכונה, והניע את המערכות הנדרשות.

בתוך זמן קצר הכול נגמר. אלא שנעשה מאוחר מאוד. עכשיו תיאלץ אשתו לשאול שאלות, ויהיה עליו לספר לה חלק ממה שקרה. הוא עמד והביט בגוף הפלסטיק ובקרביים החסכוניים המחוכמים תחת מכסה המנוע הפתוח. המכונות, הם אמרו, לא יוכלו לחיות באקוספירה. בסופו של דבר ייאלץ המין האנושי לנטוש אחד מהשניים: מכוניות או "הסביבה." אבל "בסופו של דבר" עדיין נהדף. בינתיים התקיימה מעין פשרה קטנה וטובה, עשויה היטב, עם האבדון.

הוא חש בודד ועצוב. הוא ראה עולם אחר נכנס אל תוך חייו, הושיט יד לאחוז בפלא, ומצא משהו גרוע יותר מחלל ריק. הוא רצה שהחייזר יעניק לו את ארץ החלומות, אי שם מעבר לקשת. במקום זאת, הוא מצא גן עדן עוין: אוצר שאין ביכולתו ליהנות ממנו יותר מכפי שיכול לזחול בחזרה אל תוך הרחם.

המכונאי נאנח שוב וסגר את מכסה המנוע בעדינות.

המכונית האדומה הסתדרה מעט במקומה.

"תודה," היא אמרה.

*

בתשע בבוקר החייזר היה שם. המכונית הייתה מוכנה, בוהקת בחנייה הקדמית. החייזר הוריד את התיק שלו, שלא נשא על גבו או תלה על כתפו אלא תחב תחת בית השחי באותו אופן משונה ומעוקם שאופייני להם. בעיניו זה נראה עייף ועצבני. זה בקושי הציץ במכונית. אולי, כמו בן אדם, כלל לא רצה לדעת עד כמה רימו אותו.

"מה הנזק?" זה שאל.

המכונאי נעלב. הוא רצה לעבור איתו על כל דו"ח העבודה : לרדות ממנו את דבש האישור המתוק, או לכל הפחות למתוח את העסקה המידלדלת הזאת עוד קצת. היה עליו להזכיר לעצמו שהחייזר לא חייב לו דבר. ברגשות של זה כשלעצמם לא היה אפילו שמץ של משהו רומנטי או מוזר. העולם שזה חי בו היה עולם שגרתי לחלוטין. החוויה של המכונאי הייתה בעיה שלו עצמו, והייתה עניין פנימי מלכתחילה. החייזר אינו אחראי לסטיות של הפסיכולוגיה האנושית, ולא לתקריות על-טבעיות מדומיינות.

"תראה," הוא אמר. "יש לי הצעה בשבילך. הבן שלי, הבכור, הוא בדיוק עבר את מבחן הנהיגה. יש עוד זמן עד שהוא יורשה לנהוג לבד, כמובן. אבל חשבתי לקנות לו איזו מכונית רנאבאוט קטנה. לי עצמי אין מכונית, את מבינה, מעולם לא חשתי צורך. אבל ילדים, הם אוהבים את החופש… אני אשמח לקנות את המכונית שלך."

באור היום הקר הוא לא היה מסוגל לומר לזה את האמת. הוא ידע שהמכונית לעולם לא תדבר אליו שוב. אבל עולמו של האחר נגע בו, והוא היה מוכרח להביא משם משהו: הוכחה כלשהי.

החייזר נראה אפילו יותר מדוכא.

המכונאי תפס פתאום שאין לו סיבה לדאוג בנוגע לכסף. הוא יספר לחברה הכל. הם היו בני אדם במשרד הראשי, ומסוקרנים כמוהו. המכונית תישאר בחנייה הקדמית. הוא יתקשר, וידווחו עליה בחדשות המקומיות, אולי אפילו בחדשות הארציות. זה יועיל מאוד לעסקים.

עם זאת, לטובת החייזר הוא ידבק בסיפור על בנו. אסור לעודד אותם להאמין שבני האדם חושבים שהם קסומים.

"מחיר מחירון," הוא הוסיף בחופזה. "ועוד קצת. כי מי לא ישלם עוד קצת על מכונית שנהג בה אחד האורחים המפורסמים שלנו. מה את אומרת?"

אז החייזר הלך משם אחרי שכרטיס האשראי שלו נטען אלקטרונית בסכום נאה. זה פנה בפינת הרחוב, ליד החצר שעלי הבננה התנוססו בה מעל השער, וחשף את שיניו המחודדות באותו חיוך לכאורה. ייתכן שנפרד לשלום מהמכונית ממש כשם שייתכן שנפרד מהאיש שניצב לצידה, אבל זה שיפר את הרגשתו של האיש בכל מקרה.

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

השנה הייתה 3000 לספירה. אחרי שנים ארוכות של מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומלחמות דת, ואחרי שהשמיים המטירו על המים בחמת זעם מטאורים של גיהינום נקמני מלווים בברקים ורעמים, התפרצויות געשיות, סופות וסערות, מחלות ומצוקות רעב שלא שככו במשך מאות שנים, נכחדה האנושות על פני כדור הארץ כמעט לחלוטין. היבשות נעלמו על יושביהן, וכל האוקיינוסים יבשו והפכו לגאיות עמוקים ומבעיתים. נותרו רק מתי מעט שחיו במערה גדולה מתחת לאדמה שנוצרה בעקבות פגיעתו של מטאור מאה שנים לפני כן.

הם היו מאה בלבד, לבשו לגופם עורות, התחמשו בסלעים, ובשנתם הניחו את ראשיהם על זרועותיהם. הם אכלו עשב משדה מרעה קטן ומוריק שהשתרע סמוך לברכת מים עומדים. לא היו להם שמות, ולא הייתה להם שפה. הם דיברו בסימנים וכינו זה את זה במספרים. שמונים גברים, חמש עשרה נשים וחמישה ילדים היו כל מה שנותר מהאנושות כולה.

הם לא נזקקו לשפה כדי להבין שהם האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, ושהם התקווה האחרונה לכינונה מחדש של האנושות. בשל כך היו נחושים בדעתם לדבוק זה בזה כענבים באשכול ולהיאחז בחיים בציפורניהם, והבטיחו זה לזה להישאר יחד כדי להציל את הכוכב הזה. בכל בוקר היו יוצאים למרעה, מלחכים עשב, ומעלים גירה כצאן ומתפלשים בקרבת המים ככלבים. אחר כך, עם שקיעת השמש, היו שבים לישון במערה כעטלפים. יום אחד, לאחר ששבו כולם אל המערה והחלו לספור את עצמם כמדי יום, כדי לוודא שמספרם נותר כשהיה, הופתעו לגלות שמספר תשע לא נמצא.

– לאן נעלם מספר תשע?!

אישוניהם התרחבו בתימהון ונפשותיהם נרעדו מפחד. על פניהם ניכרה דאגה אמיתית וברורה בשל ההיעלמות המשונה הזו, שכן מזה יותר מעשר שנים איש מהם לא נעלם. לאחר כמה שעות של שתיקה נואשת ומתישה נכנס למערה מספר תשע, חיוך גדול על פניו, וזיעה ניגרת ממצחו. הוא נעמד מולם כפסל, והחיוך לא מש מפיו. בטרם הספיק מי מהם להפנות אליו אצבע מאשימה, הוא פרשֹ את ידיו כמי שמבקש להתפלל, כאותם אנשים שהאמינו פעם באלוהי השמיים בטרם נכחדו כולם מעל פני האדמה.

חיוכו התרחב, חיוך אווילי במקצת, וידיו חשפו תליון בצבע כסף, חלוד בשוליו, על צמיד עור שבמרכזו לב גדול. בעוד כולם מביטים בתליון בשקיקה ובהשתאות צעד לפנים גבר בעל הדרת כבוד, עב בשר ואפור שיער, שזקנו ופניו חרושי הקמטים העידו על היותו המבוגר שבהם, שנקרא מספר מאה. הוא התבונן במספר תשע בזעם כשואל: היכן היית? מספר תשע לא השיב לו, רק הרים את ידיו כדי להראות לו את התליון.

מאותו רגע השתנו הימים תכלית השינוי. מספר תשע הפך למוקד תשומת הלב של כולם וזכה במעמד רם בעל חשיבות מיוחדת במינה. הוא היה הגבר היחיד שהעיניים היו נשואות אליו בכל מקום שבו שהה ובכל מקום שאליו הלך. כולם ביקשו את חברתו, שאפו להתקרב אליו והתגאו בהיכרותם עמו, שהרי הוא היה הגבר בעל תליון הכסף. מי שצחק איתו היה בר מזל, ומי שנלווה אליו למרעה עם שחר היה בר מזל אף יותר.,אולם בר המזל הגדול ביותר באנושות כולה היה זה שמספר תשע הניח לו לגעת בתליון, דבר שקרה רק לעתים נדירות.

הנשים התחרו ביניהן מי מהן תהיה זו שתזכה באהבתו, ליבו ותליונו. אחת מהן התפשטה לפניו, אחרת קרצה לו בעינה ושלישית פיתתה אותו עם שדיה הגדולים והזקורים. הנועזת מכולן הייתה זו שהתנפלה עליו בזמן שישן.

הקנאה חלחלה בקרב הגברים כרעל, ומעיניהם ניבטה שנאה יוקדת. בתוך תוכם זממו מזימות מרושעות, והאלימות איימה להתפרץ. הם נחלקו לכמה מחנות: המבוגר בעל מספר מאה וכמה מספרים שתמכו בו סברו שהתליון הוא חידוש הרסני וטענו שחייבים להשליכו למי הבריכה. אחרים, בראשותו של מספר עשר, התנגדו לכך והאמינו בחירותו של מספר תשע ובזכותו להחזיק ברכוש פרטי. השאר שמרו על ניטרליות. וכך, לראשונה בתולדותיה, התפלגה המערה.

באחד הימים פרצה תגרה בין שני גברים: האחד אהב את בעל התליון, והשני תיעב אותו. המריבה הלכה והסלימה עד שהגיעה לשיאה כאשר האיש שאהב את בעל התליון הרג את שונאו ורוצץ את גולגולתו בסלע גדול. עד מהרה התכנס בית דין של בני אדם עירומים למעט עור חיות שכיסה את גופם, ומספר מאה הוציא פסק דין שקבע כי יש להיפטר מהתליון מיד. מספר תשע סירב למסור את התליון שלו, והוחלט להוציאו להורג בגין עבירה על החוק. הוא נגרר אל הבריכה, וארבעה גברתנים התיישבו עליו כדי להבטיח את מותו בטביעה. לאחר מכן נלקח התליון ונמסר למנהיג, מספר מאה, כדי שייפטר ממנו וישים קץ לרעה חולה זו.

ביום המחרת ההלם הכה בכולם כבשורת מוות כאשר הופיע לפניהם המנהיג כשהוא עונד את התליון על חזהו כחתן. כעבור שני לילות נרצח המנהיג, והתליון נעלם. אנשי המערה האשימו זה את זה, והספקות החלו לחלחל לליבותיהם כרוח סערה. מיד קמו קבוצות רבות של מתנגדים, תומכים, חמדנים, שונאים ומקנאים. הם חלקו זה על זה, החזיקו בקנאות בדעותיהם, התאגדו לסיעות, התווכחו, התכתשו, נלחמו, טבחו וחיסלו זה את זה עד האחרון שבהם.

כעבור חודשים ספורים הופיע במערה, לבדו, תינוק בוכה, אוחז בידיו תליון קטן בצבע כסף, חלוד בשוליו, שחיסל את מה שנותר מהאנושות.