the short story project

search

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים והשליך את רשתו אל המים. כאשר נשבה הרוח מן היבשה, לא תפס מאומה, או רק מעט מזעיר, כי הייתה זו רוח מרה ושחורת כנף, והגלים התנחשלו לקראתה. אך כאשר נשבה הרוח אל החוף, באו הדגים מן התהום, ושחו אל תוך חורי רשתו, והוא לקח אותם אל השוק ומכר אותם.

כל ערב יצא אל הים, וערב אחד, הייתה הרשת כה כבדה, עד כי רק בקושי משך אותה אל הסירה. הוא צחק ואמר לעצמו, "בוודאי תפסתי את כל הדגים השוחים בים, או לכדתי מפלצת קהת חושים, ממנה יתפעלו בני האדם, או אולי דבר אימה בו תחשק נפשה של המלכה הגדולה." ובאזרו את כל כוחו, משך בחבלים הגסים, עד כי בלטו הוורידים הכחולים לאורך זרועותיו כמו פסי תזגיג1 כחולים מסביב לכד של ארד. הוא משך בחבלים הדקים, וחוג הפקקים השטוחים הלך והתקרב מרגע לרגע, ולבסוף עלתה הרשת על פני המים.

דגים לא היו בה, ולא מפלצת או דבר אימה, אלא רק בת גלים קטנה שכבה בה, שקועה בשינה עמוקה.

שערה דמה לגיזת זהב רטובה, וכל אחת משערותיה הייתה כמו חוט זהב טהור בכוס של זכוכית. גופה היה לבן כשנהב, וזנבה כולו כסף ופנינים. כסף ופנינים היה זנבה, ועשבי הים הירוקים נכרכו סביבו; וכמו צדפי ים היו אוזניה, ושפתיה כעין אלמוג הים. אל שדיה הקרים התנפצו הגלים הקרים, והמלח הבהיק על עפעפיה.

כה יפה הייתה, ופליאה רבה נמלא לבו של הדייג הצעיר בראותו אותה; והוא הושיט את ידו ומשך אליו את הרשת, התכופף מעליה ותפס אותה בזרועותיו. אך כאשר נגע בה, נפלטה מפיה צעקה כקולו של שחף נבהל, והיא התעוררה והביטה בו בפחד בעיניה סגולות האחלמה, ונאבקה להימלט. אך הוא אחז בה בחזקה, ולא הניח לה ללכת.

וכאשר ראתה כי לא תוכל להימלט ממנו, החלה לבכות ואמרה, "אנא, הנח לי ללכת, כי בתו היחידה של המלך הנני, ואבי זקן ובודד."

אבל הדייג הצעיר ענה לה, "לא אתן לך ללכת, עד אם תבטיחי לי כי תבואי בכל פעם שאקרא לך, ותשירי לי, כי ישמחו הדגים לשמוע את שירתם של בני הים, וימלאו את רשתי."

"האם באמת תניח לי ללכת אם אבטיח לך זאת?" קראה בת הגלים.

"אניח לך ללכת באמת ובתמים," אמר הדייג הצעיר. והיא הבטיחה לו כרצונו, ונשבעה את שבועת בני הים. והוא הרפה את זרועותיו מסביב לה, והיא צללה במים, רועדת מפחד נסתר.

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים וקרא לבת הגלים, והיא עלתה מן המים ושרה לו. סביב–סביב לה שחו הדולפינים, ושחפי הפרא הסתחררו מסביב לראשה.

והיא שרה שיר נפלא. כי על אודות בני הים שרה, הנוהגים את עדריהם ממערה אחת לשנייה, והנושאים את העגלים הקטנים על כתפיהם; ועל אודות הטריטונים, אשר להם זקנים ארוכים וירוקים, ושדיים שעירים, והם תוקעים בקונכיות לולייניות כאשר יעבור המלך על פניהם; ועל אודות ארמון המלך שכולו ענבר, וגגו אזמרגד מזהיר, והוא מרוצף פנינים בהירות; ועל אודות גני הים, שם מתנענעות כל היום מניפות האלמוגים, כמו חוטים מסולסלים מעשה שבכה, והדגים מזנקים הנה והנה כציפורי כסף, ושושנות הים דבקות לסלעים, והציפורנים צצות בפסי החול הצהוב. על הלווייתנים הגדולים שרה, היורדים ממי הצפון, ונטיפי קרח תלויים להם בסנפיריהם; ועל הסירוניות, שסיפוריהן כה נפלאים, עד כי נאלצים הסוחרים לסתום את אוזניהם בשעווה, פן ישמעו אותן ויקפצו אל תוך המים ויטבעו; ועל הספינות הטבועות, עם תורניהן הגבוהים והספנים הקפואים הדבוקים בחיבל הספינה, ודגי הקוליאס השטים דרך אשנביהן; ועל הנוסע הדגול, הוא דג השבלול, הנדבק לשדרתן של אוניות ונוסע מסביב לעולם; ועל הדיונון, החי בצד הצוקים ומושיט את זרועותיו השחורות, הארוכות, והיכול להביא את הלילה כאשר יחפץ. ועל הנאוטילוס שרה, אשר לה סירה משלה, חטובה מאבן לשם ומושטת בעזרת מפרש משי; ועל בני הים השמחים, המנגנים על הנבל והיכולים לקסום ולהרדים את מפלצת הים הגדולה; ועל הילדים הקטנים, התופסים את הדולפינים החלקים, ובצחקם, הם רוכבים על גביהם; ועל בנות הגלים, השרועות על הקצף הלבן ושולחות את זרועותיהן אל יורדי הים; ועל אריות הים בחוטמיהם המעוקלים, ועל סוסי הים ורעמותיהם המתנופפות. ובשירה, כל דגי הטונאס עלו מן התהום להאזין לה, והדייג הצעיר השליך את רשתותיו סביב להם ותפסם, ואת האחרים צד בכידונו. וכאשר כבדה סירתו ממטען, הייתה בת הגלים צוללת אל תוך הים, בחייכה אליו. אבל מעולם לא התקרבה אליו כדי שיוכל לגעת בה. פעמים רבות קרא והתחנן אליה, אך היא לא באה, וכאשר ביקש לתפסה, שקעה במים כמו כלב הים, ולא הופיעה יותר כל אותו היום. וכל יום, היה קולה מתוק יותר לאוזניו. כה מתוק היה קולה, עד כי שכח את רשתותיו ואת תבונת כפיו, ולא שם את לבו עוד לאומנותו. להקות–להקות היו דגי הטונאס שוחים ועוברים, אדומי סנפירים וזהובי עיניים, אך הוא לא נתן את לבו אליהם. ללא חפץ נח כידונו לצדו, וסל ענפי הערבה הקלועים היה ריק. בשפתיים פשוקות ועיניים עמומות מפליאה, היה יושב בטל בסירתו ומקשיב, מקשיב עד שעלו–זחלו ערפילי הים סביב לו, והלבנה הנודדת הכתימה את איבריו השחומים בכסף.

ערב אחד קרא אליה ואמר, "בת גלים קטנה, בת גלים קטנה, אהבתיך; קחי אותי להיות חתנך, כי אהבתיך."

אך בת הגלים הניעה בראשה. "נשמת אדם לך," ענתה, "אילו רק שילחת את נשמתך מעליך, כי אז יכולתי לאהוב אותך."

והדייג הצעיר אמר לעצמו, "מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה. ודאי שאשלח אותה מעל פניי, ואושר רב ייפול בחלקי." וקריאת שמחה בקעה משפתיו, ובעמדו זקוף בסירתו הצבועה, הושיט את זרועותיו אל בת הגלים. "אשלח את נשמתי מעל פניי," קרא, "ואז תהיי כלתי ואני אהיה חתנך, ויחד נשב בעומק הים; ואת תראי לי את כל הדברים עליהם שרת באוזניי, ואני אעשה את כל רצונך, ולא ניפרד עוד."

ובת הגלים הקטנה צחקה משמחה, והסתירה את פניה בידיה. "אך איך אשלח את נשמתי מעל פניי?" קרא הדייג הצעיר. "אמרי לי איך אעשה זאת, ותראי, מיד ייעשה הדבר."

"אהה! כי לא אדע," אמרה בת הגלים הקטנה; "כי אין נשמות לבני הים." ובהביטה אליו בגעגועים, צללה אל התהום.

למחרת השכם בבוקר, בטרם עלתה השמש כזרת מעל להרים, הלך הדייג הצעיר אל בית הכומר ודפק על דלתו שלוש פעמים.

מבעד לשבכה הציץ הטירון, וכאשר ראה את הבא, הרים את הבריח ואמר לו, "היכנס."

והדייג הצעיר נכנס, וכרע על ברכיו על הקנים נודפי הניחוח שעל הרצפה, וקרא אל הכומר, שהיה עסוק בקריאה בכתבי הקודש, ואמר לו, "אבי, אהבתי את אחת מבני הים, ונשמתי מונעת אותי מלהשיג את תשוקתי. אמור לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעליי, כי אכן אין לי חפץ בה. מה היא לי נשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

והכומר הכה על חזהו וענה, "אויה, אויה, נטרפה דעתך עליך, או עשב ארסי אכלת; כי הנשמה היא החלק האציל ביותר באדם, וניתנה לנו מידי אלוהים כדי שנשתמש בה בדרך נאצלת. אין דבר היקר יותר מנשמת אנוש, ואין ערוך לה על האדמה. שווה היא את כל הזהב בתבל, ויקרה מכל אבני האודם שבידי מלכים. על כן, בני, אל נא תחשוב יותר על הדבר הזה, כי חטא הוא אשר לא יכופר. ואשר לבני הים, אבודים הם, וכל אשר יהיה לו דין ודברים אתם, אבוד גם הוא. כבהמות השדה הם, אשר לא ידעו טוב ורע, ולא בשבילם מת אדוננו."

בשמוע הדייג הצעיר את דבריו המרים של הכומר, מלאו עיניו דמעות, והוא קם על רגליו ואמר לו, "אבי, שעירי היער שמחים הם, ובני הים יושבים על הסלעים ונבלי זהב אדום בידיהם. אנא, הנח לי ואהיה כמותם, כי ימיהם כימי הפרחים. ואשר לנשמתי, מה תיתן ומה תוסיף לי נשמתי, אם תעמוד ביני לבין הדבר אותו אוהב?"

"אהבת הגוף תועבה היא," קרא הכומר, כשהוא מזעים את גבותיו, "ותועבה ורשע הם הדברים הפגאניים להם יניח אלוהים לנדוד בעולמו. ארורים יהיו שעירי היער, וארורים יהיו זמרי הים! שמעתי אותם בעת לילה, כי ביקשו להסיט אותי מחרוזי תפילתי. על החלונות יתופפו ויצחקו. באוזניי ילחשו סיפורים על שמחותיהם המסוכנות. בכל מיני פיתויים יפתוני, ואם אעמוד בתפילתי, יעוו את פניהם לעומתי. אבודים הם, אומר לך, אבודים הם. כי לא להם השמים ולא השאול, ולא באחד מהם יזמרו הלל לאלוהים."

"אבי," קרא הדייג הצעיר, "לא תדע מה תדבר. פעם לכדתי ברשתי את בת המלך. נאווה היא מכוכב השחר, ולבנה מן הלבנה. למען גופה אתן את נשמתי, ולמען אהבתה אתן את השמים. אמור לי את מבוקשי, ושלחני בשלום."

"הלאה! הלאה מזה!" קרא הכומר; "אהובתך אבודה היא, וגם אתה תאבד עמה." ולא נתן לו את ברכתו, אלא שילחו מעם הדלת.

בראש כפוף ובצעד אטי הלך הדייג הצעיר אל כיכר השוק, כאיש בצערו.

כאשר ראו אותו הסוחרים בא לקראתם, החלו ללחוש איש לרעהו; אחד מהם צעד קדימה לפגשו, קרא לו בשמו ואמר לו, "מה יש לך למכור?"

"אמכור לך את נשמתי," ענה, "אנא, קנה אותה ממני, כי עייפתי ממנה. מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

אבל הסוחרים לגלגו עליו ואמרו, "מה חפץ לנו בנשמת אדם? אין היא שווה מעה שחוקה של כסף. את גופך מכור לנו לעבד, ובארגמן הים נלביש אותך, טבעת על אצבעך נשים, ונעשה אותך לחביבה של המלכה הגדולה. אך אל תדבר אלינו על הנשמה, כי אפם היא לנו וחסרת ערך לשרתנו."

אמר הדייג הצעיר לעצמו: "מה מוזר הדבר הזה! לדברי הכומר, שווה הנשמה את כל זהב התבל, ולדברי הסוחרים, אין היא שווה אפילו מעה שחוקה של כסף." והוא יצא מכיכר השוק והלך אל שפת הים, ישב והחל מהרהר מה יעשה.

בעת הצהריים, זכר את אשר אמר לו אחד מחבריו, שהיה אוסף עשבי ים ריחניים, בדבר מכשפה צעירה אחת ששכנה במערה שבראש המפרץ והייתה מחוננת ביותר בכשפיה. בריצה יצא לדרך – כה להוט היה להיפטר מנשמתו – וענן של אבק ליווה אותו במהרו על פני החול שעל שפת הים. על פי הגירוי שבכף ידה, ידעה המכשפה הצעירה על בואו, והיא צחקה ופרעה את שׂערה. כך עמדה בפתח המערה, כששׂערה האדום מסביב לגופה, ובידה החזיקה ענף פורח של צמח הרוש הפראי.

"מה תחסר? מה תחסר?" קראה כאשר הגיע מתנשף במעלה הצוק, וכפף את גופו לפניה. "דגה לרשתך באין רוח? בידי חליל קנים קטן, וכאשר אנשוף בו, ישחו המוליות אל תוך המפרץ. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? סופה להטביע את הספינות, ולהשליך את ארגזי אוצרותיהן אל החוף? סופות יש לי יותר מאשר לרוח, כי אשרת את זה החזק מכל הרוחות, ובעזרת נפה ודלי מים, אוכל לשלוח את הספינות הגדולות אל קרקעית הים. אך יש לי מחיר, נער נחמד, יש לי מחיר. מה תחסר? מה תחסר? פרח ידעתי הגדל בעמק, ואיש לא ידעהו מלבדי. עלי ארגמן לו ובלבו כוכב, ועסיסו לבן כחלב. אם תיגע בפרח בשפתיה הקשות של המלכה, תלך אחריך אל קצה התבל. ממיטת המלך תקום, ואחריך תלך אל כל מקום אשר בתבל. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? אוכל לטחון קרפדה במכתש, ומרק אעשה ממנה, ואת המרק אבחש ביד איש מת. אם תתיז אותו על אויבך הישן, יהפוך לצפעוני שחור, ואמו תהרגנו. את הלבנה אמשוך משמים בעזרת גלגל, ובכדור הבדולח אראה לך את המוות. מה תחסר? מה תחסר? אמור לי את תשוקתך ואתננה לך, ואתה תיתן לי את מחירה, נער נחמד, אתה תיתן לי את מחירה."

"רק דבר קטן הוא תשוקתי," אמר הדייג הצעיר, "אך היא הזעימה את הכומר, והוא שילחני מלפניו. רק דבר קטן היא, והסוחרים לגלגו עליי ולא נתנו לי את חפצי. על כן באתי אלייך, אף כי רעה יקראוך האנשים, וכל אשר יהיה מחירך, אשלם."

"מה חפצך?" שאלה המכשפה, והתקרבה אליו.

"חפצי לשלח את נשמתי מעליי," השיב הדייג הצעיר.

המכשפה החווירה, וצמרמורת אחזה בה, והיא הסתירה את פניה בגלימתה הכחולה. "נער נחמד, נער נחמד," מלמלה, "דבר זה נורא הוא לעשותו." והוא נענע בתלתליו החומים וצחק. "נשמתי אפס היא בעיניי," ענה, "לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה, לא אדע אותה."

"מה תיתן לי אם אומר לך?" שאלה המכשפה, והביטה מטה אליו בעיניה היפות.

"חמישה שקלים זהב," אמר, "והרשת, ובית הזרדים בו אגור, והסירה הצבועה בה אפליג. רק אמרי לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי, ואתן לך את כל אשר לי."

היא צחקה ולעגה לו, והצליפה בו בענף צמח הרוש. "את עלי הסתיו אוכל להפוך לזהב," השיבה, "ואת קרני הירח החיוורות אקלע לכסף, אילו חפצתי. זה אשר אותו אשרת, עשיר הוא מכל מלכי התבל, וכל מלכויותיהם לו הן."

"מה, אם כן, אתן לך," קרא הוא, "אם אין מחירך זהב ולא כסף."

ליטפה המכשפה את שׂערו בידה הלבנה והכחושה. "עליך לרקוד אתי, נער נחמד," מלמלה, וחייכה אליו בדברה.

"רק זאת?" קרא הדייג הצעיר בפליאה, וקם על רגליו.

"רק זאת," השיבה, ושוב חייכה אליו.

"נרקוד, אם כן, עם שקיעה, במקום סתר," אמר, "ולאחר שנרקוד, תאמרי לי את הדבר שאשתוקק לדעת."

היא הניעה בראשה. "במלוא הירח, במלוא הירח," מלמלה. אז הציצה על כל סביבה, והקשיבה. ציפור כחולה התרוממה מקנה בצריחה וחגה מעל לחולות, ושלושה עופות מנוקדים רחשו בתוך העשב האפור והגס ושרקו זה לזה. כל קול אחר לא נשמע, מלבד קול הגלים הסותרים את חלוקי הים מלמטה. היא הושיטה את ידה ומשכה אותו אליה, ואת שפתיה היבשות שמה קרוב לאוזנו.

"הלילה, עליך לבוא אל ראש ההר," לחשה. "שבת היא, והוא יהיה שם. "

הדייג הצעיר נרתע, ולטש את עיניו אליה, והיא גילתה את שיניה הלבנות בצחקה.

"מיהו זה אשר תדברי בו?" שאל.

"לא חשוב," השיבה. "בוא הלילה, התייצב מתחת לענפי האלה הלבנה, וחכה לבואי. אם יבוא לקראתך כלב שחור, הכה אותו במטה מעץ הערבה, והוא ילך לו. ואם ינשוף ידבר אליך, אל תשיב לו תשובה. במלוא הירח אהיה עמך, ויחד נרקוד על העשב."

"אך האם תישבעי לומר לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי?" שאל אותה.

היא נעה לעבר אור השמש, והרוח סלסלה בשׂערה האדום. "בפרסות התיש נשבעתי," השיבה לו.

"הנך הטובה במכשפות," קרא הדייג הצעיר, "וודאי שארקוד עמך הלילה בראש ההר. הייתי אמנם רוצה שתשאלי ממני כסף או זהב. אך את אשר תבקשי ממני, אתן לך, כי אך דבר קטן הוא." והוא הסיר את כובעו לברכה, וכף את ראשו לפניה, ובריצה חזר העירה בלב מלא גיל.

והמכשפה הביטה בו בהלכו, וכאשר נעלם מעיניה, נכנסה אל המערה; מתוך ארגז עץ ארז מחוטב הוציאה מראה, והציבה אותה במסגרת; עלי ורבנה הבעירה לפניה, על גחלי פחמים, והציצה בתמרות העשן העולות ממנה. לאחר זמן, קמצה את ידיה בכעס. "היה עליו להיות שלי," מלמלה, "יפה אני כמוה."

באותו ערב, עם עלות הלבנה, טיפס הדייג הצעיר אל ראש ההר, ועמד מתחת לענפי האלה הלבנה. כמו צינת מתכת מלוטשת, נח הים העגול לרגליו, וצלליהן של סירות הדיג נעו במפרץ הקטן. ינשוף גדול, שעיניו צהובות כעין הגפרית, קרא בשמו, אך הוא לא השיב לו תשובה. כלב שחור רץ לקראתו נוהם. הוא הכה אותו במטה מעץ הערבה, והכלב הסתלק כשהוא מייבב.

בחצות הגיעו המכשפות, מעופפות באוויר כמו עטלפים. "פוי!" קראו, ביורדן על הארץ, "מישהו נמצא כאן, אותו לא נדע!" והן רחרחו מסביב, ופטפטו ביניהן, ועשו סימנים. אחרונה באה המכשפה הצעירה, ושׂערה האדום נסחף ברוח. היא הייתה לבושה בשמלה מאריג זהב דקיק רקום בעיני הטווס, ולראשה כיפה קטנה מקטיפה ירוקה.

"איפה הוא, איפה הוא?" צווחו המכשפות כראותן אותה, אבל היא רק צחקה, ורצה אל עץ האלה הלבנה, לקחה את ידו של הדייג והובילה אותו אל אור הירח, והם החלו מרקדים.

סביב–סביב הסתחררו, והמכשפה זינקה אל על, עד כי יכול היה לראות את עקבי השני של נעליה. אז חצה את קהל המרקדים קול סוס דוהר, אבל כל סוס לא נראה, והוא חש פחד.

"מהר יותר," קראה המכשפה, כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו, ונשימתה חמה על פניו. "מהר, מהר יותר!" קראה, וכאילו סבבה האדמה מתחת לרגליו, ומוחו נתערפל, ואימה גדולה נפלה עליו, כמו דבר רע היה משקיף עליו: ולבסוף הבחין בדמות מתחת לצלו של סלע, אשר לא הייתה שם לפני כן.

היה זה איש לבוש בחליפה של קטיפה שחורה, גזורה לפי האופנה הספרדית. פניו היו מוזרות בחיוורונן, אך שפתיו כמו פרח הגאה באדמומיתו. הוא נראה עייף, ונשען לאחור, כשהוא משחק באדישות בגולה של פגיונו. על העשב לצדו היה מונח כובע נוצות, וזוג כפפות רכיבה מעוטרות בתחרת זהב ורקומות מלאכת מחשבת של פנינים זעירות. על כתפיו עטה גלימה קצרה עם בטנה מפרוות הצובל, וידיו הלבנות, העדינות, עוטרו בטבעות של אבני חן. עפעפיו הכבדים ירדו וכיסו את עיניו.

כמו אחוז כישוף, הביט בו הדייג הצעיר. אז נפגשו עיניהם, ובכל אשר חולל, נראה לו כאילו היו עיני האיש עליו. הוא שמע את צחוקה של המכשפה, תפס אותה במותניה, ובשיגעון סחרר אותה סביב–סביב.

 פתאום נבח כלב מן היער, והרוקדים נעצרו: זוגות–זוגות ניגשו אל האיש, כרעו לפניו על ברכיהם ונישקו את ידיו. חיוך קטן נגע על שפתיו הגאות בעשותם כך, כמו כנף הציפור הנוגעת במים ומביאה אותם לידי צחוק. אך גם בוז היה בחיוכו, והוא הוסיף להביט בדייג הצעיר.

"בוא, נעבוד לו," לחשה המכשפה, והובילה אותו אל האיש: תשוקה גדולה אחזה בו לעשות את בקשתה, והוא בא אחריה. אך כאשר ניגש, ומבלי לדעת מדוע, עשה על חזהו את סימן הצלב, וקרא בשם הקודש.

רק עשה זאת, וצרחה עלתה מפי המכשפות כצרחת הבז, והן התעופפו להן, והפנים החיוורות שהביטו בו, התעוותו מכאב. אל החורש הלך האיש ושרק, וסוס ספרדי קטן, מקושט קישוטי כסף, דהר לקראתו, ובנתרו אל האוכף, פנה והביט אל הדייג הצעיר בעצב.

המכשפה הצעירה בשׂערה האדום ניסתה להימלט גם היא, אך הדייג תפס אותה בפרקי ידיה ואחז בה בחזקה.

"הרפה ממני," קראה, "והנח לי ללכת. כי קראת בשמו של זה אשר בשמו לא ייקרא, והראית את הסימן אשר לא יובט בו."

"לא," ענה, "לא אניח לך ללכת עד אשר תאמרי לי את הסוד."

"איזה סוד?" אמרה המכשפה, ונאבקה עמו כחתול בר, כשהיא נושכת את שפתיה המוכתמות בקצף.

"את ידעת," אמר לה.

עיניה הירוקות כעשב התעמעמו מדמעות, והיא אמרה אל הדייג, "הכול שאל ממני, ולא זאת!"

הוא צחק, ואחז בה בחזקה.

כאשר ראתה כי לא תוכל לשחרר את עצמה, לחשה אליו, "לבטח יפה אני כבנות הגלים, ונאווה כאלו השוכנות במים הכחולים," והיא התרפקה עליו וקירבה את פניה אל פניו.

אך הוא דחף אותה לאחור והזעיף את פניו, ואמר לה, "אם לא תשמרי את הבטחתך אשר הבטחת לי, אשחט אותך על אשר מכשפה מזויפת הנך."

כפרחי עץ התלייה האפירו פניה, וגופה הרעיד. "יהא כך," מלמלה. "נשמתך היא, ולא נשמתי. עשה בה כחפצך." מתוך חגורתה הוציאה סכין קטנה שידיתה עשויה מעור אפעה ירוק, ונתנה אותה לו.

"מה אעשה בזה?" שאל אותה בפליאה.

רגעים אחדים שתקה, ומבט של אימה עלה על פניה. אז סילקה את שׂערה מעם מצחה, ובחייכה אליו מוזרות, אמרה לו, "זה אשר יקראו לו אנשים צל הגוף, איננו צלו של הגוף, אלא גופה של הנשמה. עמוד על שפת הים וגבך אל הלבנה, חתוך מסביב לרגליך את צלך, שהוא גופה של נשמתך, ובקש את נשמתך לעזוב אותך, והיא תעשה כן."

הדייג הצעיר התחלחל. "האם אמת הדבר?" מלמל.

"אמת הדבר, והלוואי שלא אמרתי לך אותו," קראה, ודבקה אל ברכיו בבכייה.

אך הוא דחה אותה מעל פניו, והניחה מאחוריו בעשב הסמיך; את הסכין שם בחגורתו, והחל לרדת במורד ההר.

ונשמתו אשר בתוכו, קראה אליו ואמרה, "ראה! כל השנים האלה שכנתי אתך והייתי עבדך. אל נא תשלח אותי מעל פניך עכשיו, כי מה רעה עשיתי לך?"

והדייג הצעיר צחק. "כל רעה לא עשית לי, אך אין לי חפץ בך," ענה. "העולם רחב, וישנם גם השמים, והשאול, והדמדומים אשר ביניהם. לכי אל אשר תחפצי, אבל אל תציקי לי, כי אהבתי קוראת לי."

והנשמה התחננה אליו בקול מעורר רחמים, אך הוא לא שמע לה, אלא דילג מסלע אל סלע, כי רגלו בטוחה הייתה כרגלה של עז ההרים, ולבסוף הגיע אל המישור ואל חוף הים הצהוב.

שחום איברים ובנוי לתלפיות, כפסל שנוצר בידי פַּסָּל יווני, עמד על החול בגבו אל הלבנה, ומתוך הקצף הושטו ידיים לבנות לקראתו, ומתוך הגלים עלו דמויות עמומות לברכו. לפניו נח צלו, שהוא גוף נשמתו, ומאחוריו נתלתה הלבנה באוויר הדבשי.

ונשמתו אמרה אליו, "אם אכן עליך לשלחני מעל פניך, אל נא תשלחני בלי לב. אכזר הוא העולם; אנא, תן לי את לבך לקחת אתי." אך הוא הניע בראשו וחייך. "ובמה אוהב את אהובתי אם אתן לך את לבי?" קרא.

"אנא, רחם נא עליי," אמרה נשמתו: "תן לי את לבך, כי אכזר הוא העולם, ויראתי מאוד."

"לבי שייך לאהבתי," ענה, "על כן לכי לך, ואל תתמהמהי."

"האם לא אוכל לאהוב גם אני?" שאלה הנשמה.

"הסתלקי, כי אין לי חפץ בך," קרא הדייג הצעיר, והוא לקח את הסכין הקטנה שידיתה עור אפעה ירוק, התרומם ועמד וחתך מעליו את צלו מסביב לרגליו;  והצל 2 התרומם ועמד לפניו, והביט אליו, והוא נראה ממש כמוהו. הוא נרתע לאחור, ותקע את הסכין בחגורתו, ותחושת יראה באה עליו. "הסתלק," מלמל, "ואל תניח לי עוד לראות את פניך."

"לא, כי עלינו להיפגש שנית," אמר הצל. קולו היה נמוך, וצלילו כצליל החליל, ושפתיו כמעט שלא נעו בדברו.

"איך ניפגש?" קרא הדייג הצעיר. "הרי לא תוכל לבוא בעקבותיי אל מעמקי הים?"

"פעם אחת בכל שנה אבוא אל המקום הזה ואקרא לך," אמר הצל; "אולי יהיה לך חפץ בי."

"איזה חפץ יהיה לי בך?״ קרא הדייג הצעיר, "אך יהי כרצונך," והוא קפץ אל תוך המים, והטריטונים תקעו בשופרותיהם, ובת הגלים הקטנה עלתה לקראתו, ושמה את זרועותיה סביב לצווארו ונשקה לו על פיו.

והצל עמד בדד על החוף וצפה בהם. ולאחר שצללו בתוך הים, הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

*

ולאחר שחלפה שנה, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה מן התהום ואמר, "מדוע קראת לי?"

והצל ענה, "גש אליי, ואדבר אתך; כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

אמר לו הצל, "כאשר עזבתי אותך, שמתי את פניי מזרחה ויצאתי למסע. מהמזרח בא כל דבר חכמה. שישה ימים נסעתי, וביום השביעי בבוקר, הגעתי אל גבעה בארץ הטטארים. ישבתי תחת עץ האשל להסתתר מפני השמש. הארץ הייתה יבשה ובערה בחום השמש. הנה והנה התהלכו בני האדם על פני המישור, כמו זבובים הזוחלים על פני לוח נחושת מלוטשת.

"בצהריים עלה ענן של אבק אדום מקצות הארץ השטוחים. בראות זאת הטטארים, מתחו את קשתותיהם הצבועות, ניתרו על סוסיהם הקטנים ודהרו לקראתו. צורחות ברחו הנשים אל הקרונות, והתחבאו מאחורי וילונות הלבד.

"עם ערוב היום, שבו הטטארים: חמישה מהם נעדרו, ומהבאים חזרה לא מעטים היו פצועים. הם רתמו את סוסיהם לקרונות, ובמהירות רכבו הלאה. שלושה תנים יצאו ממערה והציצו אחריהם. אחר כך רחרחו באוויר בנחיריהם, וטפפו בכיוון ההפוך.

"עם עלות הלבנה, ראיתי אש מדורה בוערת על המישור, והלכתי לקראתה. חבורת סוחרים ישבה מסביב על שטיחים. גמליהם ניצבו מאחוריהם, ועבדיהם הכושים נטו על החול את אוהליהם העשויים מעור מבורסק, והקימו חומה מצמחי הצבר.

"בהתקרבי אליהם, קם ראש הסוחרים, שלף את חרבו, ושאלני לעסקי.

"השבתי כי נסיך אני בארץ מולדתי, וכי נמלטתי מהטטארים והיה ברצוני להיות עבדם. ראש הסוחרים חייך, והראה לי חמישה ראשים תקועים בקצה קני החזרן.

"אז שאל אותי מיהו נביא אלוהים, ועניתי לו, 'מוחמד'.

"כאשר שמע את שם נביא השקר, כפף את ראשו, ולקח אותי בידי ושם את מקומי לצדו. כושי הביא לי חלב סוסה בקערת עץ ובשר צלוי של כבש.

"בהפציע השחר, יצאנו למסענו. אני רכבתי על גמל אדום שער לצדו של ראש הסוחרים, ורץ רץ לפנינו נושא כידון. משני צדנו צעדו אנשי המלחמה, ובעקבותם באו הפרדים נושאי הסחורה. ארבעים גמלים היו בשיירה, ומספר הפרדים פעמיים ארבעים.

"מארץ הטטארים נסענו אל הארץ אשר יושביה מקללים את הלבנה. את הגריפונים ראינו, השומרים את זהבם על הצוקים הלבנים, ואת דרקוני הקשקשים, הישנים במערותיהם. בעברנו על פני ההרים, עצרנו את נשימתנו, פן יפלו עלינו השלגים, וכל איש קשר צעיף של מלמלה להסתיר את עיניו. בעברנו דרך העמקים, ירו הגמדים אלינו חצים מחללי העצים, ובחשכת הלילה, שמענו את אנשי הפרא מכים בתופיהם. כאשר הגענו אל מגדל הקופים, שמנו לפניהם פֵּרות, ולא הרעו לנו. בהגיענו אל מגדל הנחשים, נתַנו להם חלב חם בקערות של פליז, והם הניחו לנו לעבור. שלוש פעמים באנו בדרכנו עד גדות האוקסוס. חצינו אותו על רפסודות קשורות לנאדות עור גדולים. סוסי הנהר הזדעמו נגדנו וביקשו להרגנו, וכאשר ראו אותם הגמלים, רעדו מפחד.

"בכל עיר גבה המלך מאתנו מסים, אבל לא נתן לנו להיכנס. מעל לחומות השליכו אלינו לחם, עוגות תירס קטנות אפויות בדבש, ועוגות מקמח מנופה ממולאות בתמרים. עבור כל מאה סלים, נתנו להם חרוז של ענבר.

"כאשר ראו אותנו אנשי הכפרים באים, הרעילו את הבארות וברחו אל פסגות הגבעות. נלחמנו במאגאדים, הנולדים זקנים ומצעירים משנה לשנה עד שהם מתים כילדים קטנים; נלחמנו בלאקטורים, החושבים את עצמם לבני נמרים, והם צובעים את גופם בצהוב ושחור; נלחמנו באוראנטים, הקוברים את מתיהם בצמרות העצים, והם עצמם גרים במערות חשוכות, פן תמית אותם השמש שהיא אלוהיהם; נלחמנו בקרימניים, העובדים לתנין ונותנים לו עגילים מזכוכית ירוקה, ומאכילים אותו חמאה ועופות טריים; נלחמנו באגאזונבאים, בעלי פני הכלב; ונלחמנו בסיבאנים, שלהם רגלי סוסים והם משיגים במרוצתם את הסוס. שליש מחבורתנו מתו בקרב, ושליש מתו ממחסור. השאר התלחשו נגדי, ואמרו שהבאתי עליהם מזל רע. מתחת לאבן לקחתי פתן מקרין והנחתי לו להכיש אותי. כשראו שלא נחליתי, יראו מפניי.

"בחודש הרביעי הגענו לעיר אילל. לילה היה כאשר באנו אל חורשה מחוץ לחומה, והאוויר היה משולהב, כי הירח נמצא במזל עקרב. קטפנו רימונים טריים מהעצים, פיצחנו אותם ושתינו את המיץ המתוק. אז שכבנו על השטיחים וחיכינו לשחר.

"עם שחר, קמנו ודפקנו על שערי העיר. אלה היו עשויים מנחושת אדומה, חטובים בדרקוני הים ודרקונים מכונפים. אנשי המשמר הביטו אלינו ממבצרם ושאלו אותנו לחפצנו. המתורגמן השיב כי באנו מאיי סוריה עם סחורה רבה. הם לקחו בני ערובה, ואמרו לנו כי יפתחו את השערים בפנינו בצהריים, וביקשו שנחכה עד אז.

"בצהריים פתחו את השערים, וכאשר נכנסנו, יצאו האנשים מבתיהם והתאספו סביבנו להביט בנו, וכרוז הלך בעיר והכריז, כשהוא קורא בקונכית. עמדנו בכיכר השוק, והכושים התירו את צרורות הבדים המצוירים ופתחו את תיבות השקמה המחוטבות. וכאשר סיימו את מלאכתם, הציגו הסוחרים את סחורותיהם המוזרות; את בדי השעווה ממצרים, ואת הבדים הצבועים מארץ האתיופים, ואת ספוגי הארגמן מצור, ואת היריעות הכחולות מצידון, ואת ספלי הענבר הקר, ואת כלי הזכוכית היפים, ואת הכלים המשונים מחרס שרוף. מגג של בית הביטה בנו חבורה של נשים. אחת מהן עטתה מסכה של עור מוזהב.

"ביום הראשון, באו הכוהנים וסחרו אתנו; וביום השני, באו בני האצולה; וביום השלישי, באו האמנים והעבדים. כזהו מנהגם עם כל הסוחרים בכל הזמן אשר ישהו בעיר.

"חודש ימים שהינו בעיר, וכאשר החלה הלבנה להתמעט, עייפתי, ויצאתי לשוטט ברחובות העיר, ובאתי אל הגן של אלוהיהם. הכוהנים בשלמותיהם הצהובות נעו חרש בין העצים הירוקים, ועל רצפה של שיש שחור עמד בית אדום כוורד, אשר בו משכן האלוהים. דלתותיו היו עשויות מאבקת לכה, ובהן תבליטי זהב מבהיק של פרים וטווסים. רעפי הגג נעשו מחרסינה ירוקה כים, ופעמונים קטנים היו קבועים בכרכובים הבולטים. כאשר חלפו שם היונים הלבנות במעופן, נגעו כנפיהן בפעמונים, והם הצטלצלו בקול.

"לפני המקדש הייתה ברכה של מים זכים, מרוצפת שחם שחור ומגויד. לצד הברכה שכבתי, ובאצבעותיי החיוורות נגעתי בעלים הרחבים. אחד הכוהנים ניגש אליי ועמד מאחוריי. לרגליו היו סנדלים, האחד מעור רך של נחש, והשני מפלומת הציפור. על ראשו חבש מצנפת מלבד שחור מקושט בסהרוני כסף. שבעה חוטים צהובים נארגו בשלמתו, ושערו המקורזל הוכתם באנטימון.

"לאחר זמן מה דיבר אליי, ושאל לחפצי.

"אמרתי לו שחפצי הוא לראות את האל. 'האל עוסק בציד,' אמר הכוהן, והביט בי מוזרות בעיניו הקטנות והמלוכסנות. 'אמור לי באיזה יער, וארכוב אתו,' עניתי.

"בציפורניו הארוכות והמחודדות סרק את הציציות הרכות של מתנייתו. 'האל ישן,' מלמל.  'אמור לי היכן מיטתו, ואשגיח עליו בשנתו,' עניתי. 'האל סועד,' קרא.

"'אם היין מתוק, אשתה עמו, ואם היין מר, גם אז אשתה עמו,' הייתה תשובתי. הוא כפף את ראשו בפליאה, ובלקחו אותי בידי, הקים אותי והוביל אותי אל המקדש.

"בחדר הראשון ראיתי אליל יושב על כיסא ישפה משובץ פנינים גדולות מן המזרח. הוא היה חטוב מעץ ההבנה, וקומתו כקומת אדם. על מצחו הבהיקה אבן אודם, ושמן סמיך נטף משׂערו ועד ירכיו. רגליו אדמו מדם גדי שרק נשחט, ועל חלציו הושמה חגורת נחושת, מסומרת בשבע אבני ברקת.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.'  'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, אהרגך.' נגעתי בידו, והיא כמשה מיד.

"התחנן הכוהן אליי ואמר, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על ידו, והיא נרפאה, והוא נרעד והוליך אותי אל החדר השני; שם ראיתי אליל עומד על פרח הלוטוס עשוי אבן ירקן, ועליו אבני אזמרגד גדולות. חטוב היה משן, וקומתו פעמיים כקומת אדם. אבן הריזוליט על מצחו, ושדיו מרוחים במור וקינמון. בידו האחת החזיק שרביט רועים מירקן, ובידו השנייה אבן בדולח עגולה. על רגליו היו מגפי פליז, ומסביב לצווארו עיגול של אבני ירח.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.' 'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, לבטח אהרגך.'

"נגעתי בעיניו, והן התעוורו.

"התחנן הכוהן אליי, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על עיניו, ואורן חזר אליהן, והוא שוב נרעד, והוליך אותי אל חדר שלישי, והנה! כל אליל לא היה שם, ולא שום תמונה, אלא ראי ממתכת עגולה, נתון בתוך מזבח של אבן. אמרתי אל הכוהן, 'איה האל?'

"והוא ענה לי: 'אין אל אחר, אלא רק הראי שאתה רואה, כי זהו ראי החכמה. את כל הדברים אשר בשמים ואשר על הארץ, הוא משקף, רק לא את פני המסתכל בו. אותו לא ישקף, כדי שהמסתכל בו יחכים. ראיים רבים ישנם, אך אלה הם ראיי ההשקפה. רק זה הוא ראי החכמה. ואשר בידו הראי הזה, ידע הכול, ודבר לא ייסתר מעיניו. ואלה שאיננו בידם, להם אין חכמה. לכן זהו האל, ולו אנו עובדים.' ואני הסתכלתי בראי, והיה זה ככל אשר אמר.

"אז עשיתי דבר מוזר, אך אין זה חשוב מה עשיתי, כי את ראי החכמה החבאתי בעמק שאיננו אלא מהלך יום אחד מכאן. אם רק תניח לי להיכנס שוב לתוכך ולהיות עבדך, והיית לחכם מכל אנשי החכמה, ולך תהיה החכמה. הנח לי להיכנס לתוכך, ואיש לא יהיה חכם כמוך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מן החכמה," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, כי אין דבר טוב מן החכמה," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," ענה הדייג הצעיר, והוא קפץ לתוך מעמקי הים; וצלו הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

ובעבור השנה השנית, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "למה קראת לי?"

והצל השיב, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי." והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב. והצל אמר אליו, "כאשר עזבתי אותך, שמתי פניי דרומה, ויצאתי למסעי. מהדרום יבוא כל דבר יקר. שישה ימים נסעתי בדרך המלך המובילה אל העיר אשתר; בדרכי המלך המכוסות אבק צבוע אדום, אשר בהן ייסעו עולי הרגל, נסעתי, וביום השביעי בבוקר, נשאתי את עיניי, והנה! העיר נחה לרגליי, כי היא שוכנת בעמק.
"תשעה שערים לעיר, ולפני כל שער עומד סוס ארד, הצוהל כאשר יורדים הבדואים מן ההרים. החומות מצופות נחושת, ומגדלי השמירה על החומות מכוסים גגות של פליז. בכל מגדל עומד קַשָּת וקשת בידו. עם זריחה, הוא מכה בחצו בפעמון נחושת, ועם שקיעה, הוא תוקע בשופר היובל."כאשר ביקשתי להיכנס, עצרוני השומרים ושאלו מי אני. עניתי כי הנני דרוויש בדרכו לעיר מכה; שם נמצא צעיף ירוק, ועליו נרקם הקוראן בידי המלאכים באותיות של כסף. הם התמלאו פליאה וביקשו ממני להיכנס פנימה.

"בפנים הייתה העיר כמו יריד. אכן, הלוואי והיית עמי. לרוחב הרחובות הצרים מרטטים פנסי הנייר העליזים כפרפרים גדולים. כאשר נושבת הרוח מעל לגגות, הם ממריאים ונופלים בבועות צבעוניות. הסוחרים יושבים לפני סוכותיהם על מרבדי משי. זקנים שחורים וישרים להם, מצנפותיהם מצופות לוחיות מתכת דקות, ומחרוזות של ענבר וגלעיני אפרסק מחוטבים מחליקות דרך אצבעותיהם הקרירות. אחדים מהם מוכרים לבונה ונרד, ובשמים שונים ומשונים מאיי הים ההודי, ושמן סמיך של ורדים אדומים, ומור, וזרעי הציפורן המעוקמים. אם תעצור לדבר אליהם, יזרקו קומצי קטורת על כירת גחלים וימתיקו את האוויר. ראיתי סורי אחד שהחזיק בידיו מוט דק כקנה. חוטי עשן אפור עלו ממנו, וריחו בהישרפו היה כריח השקד הוורוד באביב. אחרים ימכרו צמידי כסף משובצים באבני טורקיז כחלחלות, ועכסים מחוטי פליז עטורים סביב פנינים קטנות, וטרפי נמרים משובצים בזהב, וטלפיו של החתול הזהוב, הברדלס, גם הם משובצים בזהב, ועגילים מאבני אזמרגד מחוררות, וטבעות מאבן ירקן חלולה. מבתי התה עלה קול הקתרוס, ומעשני האופיום הביטו בעוברים ושבים בפנים לבנות, מחייכות.

״באמת, היה עליך להיות שם אתי. מוכרי היין, עורות שחורים וגדולים מושלכים על כתפיהם, נדחפו דרך ההמון במרפקיהם. רובם מכרו את יין שיראז, המתוק כדבש. במפלי מתכת קטנים הגישו אותו, ועל פניו זרו עלי ורדים. מוכרי הפֵרות עומדים בכיכר השוק, מוכרים כל מיני פירות: תאנים בשלות, שבשרן ארגמן כבוש; מלונים, שריחם ריח המושק וצבעם צהוב כאבן הפטדה; אתרוגים, ותפוחי הוורד, ואשכולות של ענבים לבנים, ותפוזים עגולים וזהובים, ולימונים שצורתם כביצה של זהב ירוק. פעם ראיתי פיל עובר; חדקו נצבע בתולע וכרכום, ואת אוזניו כיסתה רשת מחוטי משי אדום לוהט. הוא עצר מול אחת הסוכות והחל אוכל מהתפוזים, והאיש צחק. לא תוכל להבין מה מוזרים הם האנשים. כשהם שמחים, אל מוכרי הציפורים ילכו, ויקנו מהם ציפור בכלוב, וישחררו אותה כדי שתגדל שמחתם; וכאשר יתעצבו אל לבם, הם מלקים את גופם בקוצים כדי שלא יתמעט צערם.

"ערב אחד, ראיתי כושים נושאים אפריון כבד דרך השוק. הוא היה עשוי מחזרן מוזהב, והמוטות צופו בלכה אדומה מסומרת טווסי פליז. וילונות דקים ממוסלין, רקומים בכנפי חיפושיות ופנינים זעירות, היו תלויים על החלונות, ובעברם, הציצה החוצה צ'רקסית חיוורת פנים וחייכה אליי. הלכתי אחריהם, והכושים החישו את צעדיהם והקדירו את מבטיהם. לא שמתי את לבי, כי סקרנות רבה עלתה בי.

"לבסוף עצרו לפני בית מרובע לבן. חלונות לא היו בו, ורק דלת אחת קטנה כדלת פי קבר. הם שמו את האפריון על הארץ, ושלוש פעמים דפקו בפטיש נחושת. ארמני בקפטן של עור ירוק הציץ מבעד לשבכה, וכאשר ראה אותם, פתח את הדלת, פרש שטיח על הארץ, והאישה יצאה. בהיכנסה הביתה, פנתה וחייכה אליי שנית. מעולם לא ראיתי אדם כה חיוור.

"עם עלות הלבנה, חזרתי אל אותו מקום וחיפשתי את הבית, אך הוא לא היה שם עוד. בראותי זאת, הבנתי מי הייתה האישה, ומדוע חייכה אליי. אין ספק שהיה עליך להיות אתי שם. בחג מולד הלבנה, יצא הקיסר הצעיר מארמונו והלך אל המסגד להתפלל. שערו וזקנו נצבעו בעלי הוורד, ולחייו אובקו באבקת זהב דקיקה. כפות ידיו ורגליו הוצהבו בכרכום.

"עם זריחת השמש, יצא מארמונו בשלמת כסף, ועם שקיעה, חזר אליו בשלמת זהב. האנשים השליכו את עצמם על הארץ והסתירו את פניהם, אבל אני לא עשיתי זאת. ליד דוכנו של מוכר תמרים עמדתי, וחיכיתי. כשראה אותי הקיסר, הרים את גבותיו הצבועות ועצר. דומם עמדתי, ולא הראיתי לו סימן של הכנעה. האנשים התפלאו על תעוזת לבי, ויעצו לי להימלט מן העיר. לא שמתי את לבי אליהם, אלא הלכתי וישבתי עם מוכרי האלים המוזרים, המתועבים בגלל אומנותם. כשאמרתי להם את אשר עשיתי, נתן לי כל אחד מהם אל, והתחננו אליי לעזבם.

"באותו לילה, כאשר שכבתי על כר בבית התה אשר ברחוב הרימון, באו שומרי הקיסר והובילו אותי אל הארמון. עם היכנסי, סגרו את כל הדלתות מאחוריי ושמו עליהן שרשרות. בפנים הייתה חצר, ומעברים סביב לה, שתקרתם מקומרת. הקירות היו עשויים בהט לבן, משובצים פה ושם במרצפות כחולות וירוקות. העמודים היו משיש ירוק, והרצפה משיש כעין פריחת האפרסק. מעולם לא ראיתי דבר מעין זה.

"כשחציתי את החצר, הביטו שתי נשים מצועפות מהגזוזטרה וקיללו אותי. המשמר מיהר הלאה, וכתות הכידונים צלצלו על פני הרצפה המלוטשת. הם פתחו שער מעשה שנהב, ואני מצאתי את עצמי בגן מושקה, המשתרע על שבע מדרגות. פרחי צבעונים היו שתולים בו, וקחוונים, ופרחי שושן מנומרי כסף. כקנה בדולח דק, הייתה המזרקה תלויה באוויר האפל. עצי הברוש נראו כמו לפידים כבויים; מאחד מהם שורר הזמיר.

"בקצה הגן עמד ביתן קטן. בהתקרבנו אליו, באו שני סריסים לקראתי. גופיהם השמנים הזדעזעו בלכתם, ומבט מוזר זרקו לעברי מעיניים צהובות עפעפיים. אחד מהם משך את ראש המשמר הצדה, ולחש לו בקול נמוך. השני לעס טבליות ריחניות, אותן לקח בתנועה גנדרנית מתוך קופסה מעוגלת מצופה זיגוג סגלגל.

"לאחר רגעים מספר, שילח ראש משמר את החיילים. הם חזרו אל הארמון, והסריסים צעדו לאט בעקבותיהם, כשהם קוטפים את התותים המתוקים מן העצים בעברם. פעם אחת, פנה הזקן ביניהם לאחוריו, ושלח אליי חיוך של רשע.

"אז רמז לי ראש המשמר ללכת לעבר פתח הביתן. הלכתי בלי רעד, ובהסיטי את המסך הכבד, נכנסתי פנימה.

"הקיסר הצעיר היה שרוע על ספה מעורות ארי צבועים, ועל פרק ידו ניצב בז. מאחוריו עמד נובי, ענוד מצנפת פליז, עירום עד למותניו, ועגילים כבדים באוזניו החצויות. על שולחן לצד הספה הייתה מונחת חרב און מעוקלת עשויה פלדה.

"כשראה אותי הקיסר, הזעיף את פניו ואמר אליי, 'מה שמך? האינך יודע כי קיסר אנוכי בעיר הזאת?' אבל אני לא נתתי לו תשובה.

"הוא הצביע באצבעו על החרב, והנובי תפס אותה, ובחושו קדימה, הכה בי בעוצמה רבה. הלהב חלף ועבר דרכי, ולא הזיק לי. האיש נפל שרוע על הרצפה, ובקומו, נקשו שיניו מאימה, והוא הסתיר את עצמו מאחורי הספה.

"הקיסר קפץ על רגליו, שלף כידון מכן כלי הנשק וזרק אותו כלפיי. תפסתי אותו במעופו, ושברתי את הידית לשניים. הוא ירה בי חץ, אך אני הרמתי את ידי ועצרתי אותו באוויר. אז שלף פגיון מחגורת עור לבן, ונעץ אותו בגרונו של הנובי, פן יספר העבד את קלונו. האיש התפתל כמו נחש נרמס, וקצף אדום בעבע לו על שפתיו.

"עם מותו, פנה הקיסר אליי, ובעוד הוא מוחה את הזיעה הבוהקת ממצחו במטפחת קטנה עם אמרת משי ארגמן, אמר לי, 'האם נביא הנך שאין להזיק לו, או בנו של נביא שלא אוכל לפגוע בו? אנא, עזוב את עירי הלילה, כי כל עוד הנך בעיר, לא אוכל להיות אדון בה.'

"ואני השבתי לו, 'אלך עבור מחצית אוצרך. תן לי את מחצית אוצרך, ואלך לי.'

"הוא לקח את ידי והוליך אותי אל הגן. כאשר ראה אותי ראש המשמר, תהה. כאשר ראו אותי הסריסים, רעדו ברכיהם, והם נפלו על פניהם על הארץ מפחד.

"לשכה יש בארמון, ולה שמונה קירות מבהט אדום, ותקרת פליז מדורגת שמנורות תלויות בה. הקיסר נגע באחד הקירות, וזה נפתח, ואנחנו עברנו בפרוזדור, מואר בלפידים רבים. בגומחות בצדי הפרוזדור, ניצבו כדי יין מלאים על גדותיהם שקלי כסף. כשהגענו אל אמצע הפרוזדור, אמר הקיסר מילה אשר לא תיאמר, ודלת שחם גדולה נעה לאחור על קפיץ נסתר, והוא שם את ידיו לפני פניו, כדי שעיניו לא תסתנוורנה.

"לא תוכל להאמין מה נפלא היה המקום. היו שם שריוני צב ענקיים מלאים פנינים; אבני ירח חלולות בגודל עצום, מלאות אבני אודם; הזהב נצבר בארגזים מעור של פיל, ואבק הזהב – בחמתות. היו שם לשמים וספירים, אלה בספלי בדולח, ואלה בספלי ירקן. אזמרגדים ירוקים ועגולים הושמו בסדר על פני לוחות דקים של שנהב, ובפינה אחת ניצבו שקי משי מלאים, אלה באבני טורקיז, ואלה באבני ברקת. שופרות משנהב היו מלאים אבני אחלמה סגולות, ושופרות מפליז היו מלאים אבני שוהם וכדכוד. על עמודי האח נתלו אבני עין החתול הצהובות; במגנים השטוחים, המעוגלים, הושמו יהלומים בצבע היין ובצבע העשב. עם כל זאת, אמרתי לך רק עשירית מכל אשר היה שם.

"לאחר שהסיר הקיסר את ידיו מעם פניו, אמר אליי, 'זהו בית אוצרי, ומחצית ממנו שלך הוא, כאשר הבטחתי לך. גמלים אתן לך, לעשות את כל דברך; קח את חלקך באוצר אל כל אשר תחפוץ ללכת בתבל. כל זה ייעשה הלילה, כי לא ארצה שאבי, השמש, יראה בעיר אדם שאינני יכול להרגו.'

"אבל אני עניתי לו, 'הזהב כאן הוא שלך, וגם הכסף שלך, וכל האבנים היקרות וכל דברי היקר. אשר לי, אין לי חפץ באלה, ולא אקח ממך דבר, אלא את הטבעת הקטנה אותה תענוד על אצבע ידך.'

"הקיסר הקדיר את פניו. 'אך זוהי רק טבעת עופרת,' קרא, 'ואין לה כל ערך. על כן, קח את מחציתך באוצר, ולך לך מעירי.' 'לא,' השבתי, 'דבר לא אקח, כי אם את טבעת העופרת, כי ידעתי מה כתוב עליה, ולשם מה.'

"הקיסר הרעיד, התחנן אליי ואמר, 'קח את כל האוצר ועזוב את עירי. גם את המחצית שלי אתן לך.'

"ואני עשיתי מעשה מהר, אך אין זה חשוב, כי במערה מהלך יום אחד מהמקום הזה, החבאתי את טבעת העושר. מהלך יום אחד בלבד הוא המקום, והוא מחכה לבואך. על כן, בוא וקחנה, וכל אוצרות העולם יהיו שלך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מהעושר," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, אין דבר טוב יותר מהעושר," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," השיב הדייג הצעיר, והוא קפץ אל מעמקי הים, והצל הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

לאחר שעברה השנה השלישית, בא הצל שוב אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "מדוע קראת לי?" והצל ענה, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

והצל אמר אליו, "בעיר אשר ידעתי, עומדת אכסניה על הנהר. שם ישבתי עם מלחים, ששתו יינות בשני צבעים, ואכלו לחם שעורים, ודגים מלוחים קטנים שהוגשו להם בעלי דפנה בחומץ. כך ישבנו ושמחנו, ואז קרב אלינו איש זקן, נושא מרבד מעור וקתרוס ששתי קרניו מענבר. וכאשר פרש את המרבד על הרצפה והכה בנוצה במיתרי הקתרוס, יצאה במחול לפנינו נערה שפניה מכוסות בצעיף. פניה היו מכוסות בצעיף של מלמלה, אך כפות רגליה היו עירומות. עירומות היו כפות רגליה, והן נעו על פני המרבד כזוג יונים לבנות. מעולם לא ראיתי דבר כל כך נפלא, והעיר בה היא רוקדת, נמצאת מהלך של יום אחד בלבד מכאן.

"כאשר שמע הדייג הצעיר את דברי הצל, זכר כי לבת הגלים הקטנה אין רגליים ולא יכלה לרקוד. ותשוקה גדולה באה עליו, והוא אמר לעצמו, "מהלך של יום אחד בלבד הוא, ואוכל לשוב אל אהבתי;" הוא צחק וקם על רגליו במים הרדודים, וצעד לעבר החוף.

וכאשר הגיע אל החוף היבש, צחק שנית, והושיט את ידיו אל צלו. והצל קרא בקול גדול של שמחה, ורץ לקראתו ובא אל קרבו, והדייג הצעיר ראה משתרע לפניו על החול את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. והנשמה אמרה אליו, "אל נא נתמהמה, אלא נלך מכאן, כי קנאים הם אלי הים, ולהם מפלצות לעשות את שליחותם."

כך מיהרו, ונעו כל הלילה באור הירח, וכל היום למחרת נסעו לאור השמש, ובערוב היום, הגיעו לעיר.

והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זו העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

והנשמה ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת: אך הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב הצורפים, ראה הדייג הצעיר בסוכה ספל נאה מכסף. ונשמתו אמרה אליו, "קח את ספל הכסף והחבא אותו."

והוא לקח את הספל והחביא אותו בקפלי מתנייתו, והם מיהרו ויצאו את העיר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הקדיר הדייג הצעיר את פניו, השליך מעליו את הספל ואמר לנשמתו, "מדוע אמרת לי לקחת את הספל ולהחביא אותו, כי דבר רע הוא זה?"

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

בערב יום המחרת באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת; אך הבה ניכנס בה." הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב מוכרי הסנדלים, ראה הדייג הצעיר ילד קטן עומד ליד כד מים. אמרה אליו נשמתו, "הכה את הילד." והוא הכה את הילד עד שבכה, ואחר כך מיהרו לצאת את העיר. לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, נזעם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להכות את הילד, כי דבר רע הוא לעשות?"

אבל נשמתו אמרה אליו, "היה שלו, היה שלו."

בערב היום השלישי באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "אולי זוהי העיר. הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, אבל הדייג הצעיר לא ראה בשום מקום את הנהר, או את האכסניה שלצדו. אנשי העיר הביטו אליו בסקרנות, והוא התיירא ואמר אל נשמתו, "הבה נלך מזה, כי זו המחוללת ברגליים לבנות איננה כאן."

אבל הנשמה השיבה, "לא, כאן נישאר, כי הלילה אפל, ושודדים יהיו בדרך."

הוא התיישב אז בכיכר השוק ונח, ולאחר זמן מה, עבר שם סוחר, עוטה ברדס וגלימה מבד של ארץ הטטארים, ונושא בידו מנורה מקרן חרורה, תלויה בקצה של קנה מפורק. והסוחר אמר אליו, "למה תשב בכיכר השוק, וכל הסוכות סגורות והסחורות צרורות?"

ענה לו הדייג הצעיר, "לא מצאתי אכסניה בעיר, ואין לי קרוב שייתן לי מחסה."

"האם איננו כולנו קרובים?" אמר הסוחר, "האם לא אל אחד עשה אותנו? לכן בוא אתי, כי יש לי חדר אורחים."

קם הדייג הצעיר על רגליו והלך בעקבות הסוחר אל ביתו. ולאחר שעבר בתוך גן רימונים ונכנס אל הבית, הביא לו הסוחר מי ורדים בצלוחית של נחושת לרחוץ את ידיו, ומלונים בשלים להרוות בהם את צימאונו, וקערה של אוח ונתח בשר גדי הניח לפניו.

לאחר שסיים, הוביל אותו הסוחר אל חדר האורחים ובירכו בליל מנוחה. נתן לו הדייג הצעיר את תודתו, ונשק את הטבעת שעל ידו; השליך את עצמו על מרבדי שֵער העזים הצבוע, התכסה בשמיכה של צמר טלאים שחור ונרדם.

שלוש שעות טרם שחר, בעוד לילה, העירה אותו נשמתו ואמרה אליו, "קום ולך אל חדר הסוחר, אשר בו הוא ישן, והרוג אותו וקח את זהבו, כי יש לנו צורך בו."

והדייג קם והזדחל אל חדר הסוחר; על רגלי הסוחר נחה חרב מעוקמת, ועל המגש לצדו היו תשעה ארנקי זהב. הוא הושיט את ידו ונגע בחרב, וכאשר נגע בה, נבהל הסוחר והתעורר, קפץ על רגליו ותפס בחרב, וקרא אל הדייג, "האם תשיב רעה תחת טובה, ועבור חסד, תשפוך דם?"

והנשמה אמרה אל הדייג הצעיר, "הכה בו," והוא הכה בו עד שהתעלף, ותפס את תשעת ארנקי הזהב, ונמלט מהר דרך גן הרימונים, ושם את פניו לעבר הכוכב שהוא כוכב הבוקר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הכה הדייג הצעיר על חזהו ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להרוג את הסוחר ולקחת את זהבו? אכן, נפשעת את."

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

"לא," קרא הדייג הצעיר, "לא אוכל להיות שלו, כי שנאתי את כל אשר אמרת לי לעשות. גם אותך שנאתי, ואבקשך לומר לי מדוע גרמת לי לעשות את כל אלה."

אמרה לו נשמתו, "כאשר שילחת אותי אל העולם הגדול, לא נתת לי לב, ולכן למדתי לעשות את כל הדברים האלה, ולאהבם."

"מה זה תאמרי?" מלמל הדייג הצעיר.

"אתה ידעת," השיבה הנשמה, "אתה ידעת היטב. האם שכחת כי לא נתת לי לב? לא כך דעתי. אם כן, אל תטריד את עצמך או אותי, כי בכך לא תחסוך כאב מאחרים, וכל טובה לא תצמח לך מזה."

כאשר שמע הדייג הצעיר את הדברים האלה, נרעד, ואמר אל נשמתו, "לא, רעה את, וגרמת לי לשכוח את אהבתי, ופיתית אותי בכל מיני פיתויים, ושמת את רגליי בדרך החטא."

השיבה לו נשמתו, "לא שכחת כי שילחת אותי אל העולם הגדול ולא נתת לי לב. בוא נלך אל עיר אחרת ונעלוז, כי בידינו תשעה ארנקים של זהב."

אבל הדייג הצעיר לקח את תשעת ארנקי הזהב, והשליך אותם ארצה ורמס אותם ברגליו.

"לא," קרא, "לא יהיה לי דבר אתך ולא אסע אתך לשום מקום, אלא כשם ששילחתי אותך בראשונה, כך אשלח אותך עכשיו, כי לא הבאת לי טובה," והוא הפנה את גבו אל הלבנה, ובסכין הקטנה בעלת הידית מעור אפעה ירוק, ניסה לחתוך מסביב לרגליו את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. אבל הנשמה לא זזה מעליו ולא שמה את לבה לפקודותיו, אלא אמרה אליו, "לא יועיל לך עוד דבר הכישוף שאמרה לך המכשפה, כי לא אוכל לעזוב אותך, ואתה לא תוכל לשלח אותי מעל פניך. רק פעם אחת בחייו יכול אדם לשלח מעליו את נשמתו, אך זה אשר יקבל את נשמתו חזרה, ייאלץ להשאירה אצלו, וזהו עונשו וגמולו."

החוויר הדייג הצעיר, וקפץ את ידיו וקרא, "מכשפה מזויפת הייתה, כי לא אמרה לי זאת."

"לא" השיבה נשמתו, "היא הייתה נאמנה לזה שאותו עבדה, ואשר שפחתו היא לנצח."

כאשר ראה הדייג הצעיר כי לא יוכל עוד להיפטר מנשמתו, וכי נשמה רעה היא זו אשר תשכון עמו תמיד, נפל על פניו על הארץ ובכה מרה.

עם עלות היום, קם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "את ידיי אקשור לבל אעשה את אשר תאמרי לי, ואת שפתיי אקמוץ לבל אדבר את דברייך, ואשוב אל המקום בו תשכון זו אשר אהבתי. אחזור אל הים, ואל המפרץ אשר בו הייתה שרה, ואקרא לה ואספר לה את כל הרעה אשר עשיתי, ואת הרעה שגרמת לי לעשות."

ניסתה הנשמה לפתות אותו ואמרה, "מי היא אהבתך שתשוב אליה? רבות יפות בעולם ממנה. הנה הנערות המחוללות מסמרה, המחוללות בכל דרכי העופות והחיות. רגליהן צבועות כופר אדום, ובידיהן פעמוני נחושת קטנים. הן צוחקות ברקדן, וצחוקן צלול כצחוק המים. בוא עמי ואראה אותן לך. כי מדוע יטריד אותך החטא? האם לא יועד זה אשר טוב לאכילה, למען האוכל? האם רעל בדבר המתוק לשתייה? אל תטריד את עצמך, אלא בוא אתי אל עיר אחרת. עיר לא רחוקה מכאן יש, ובה גן של עצי שושנים. בגן הנאה הזה שוכנים טווסים לבנים, וטווסים שחזותיהם כחולים; כאשר יפרשו את זנבותיהם לאור השמש, יהיו כלוחות שנהב וכלוחות מוזהבים. וזו אשר תאכיל אותם, רוקדת להנאתם, ולפעמים תחולל על ידיה, ולפעמים תחולל ברגליה. עיניה צבועות בכחול, ונחיריה ככנפי הסנונית. בקצה אחד מנחיריה תלוי פרח מעוצב מפנינה. היא צוחקת במחולה, ועכסי הכסף שעל קרסוליה מצלצלים בפעמוני כסף. ולכן, אל תטריד עוד את עצמך, אלא בוא אתי אל העיר הזאת."

אך הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו, אלא חתם את שפתיו בחותם השתיקה, וקשר את ידיו קשור והדק בחבל, ונסע אל המקום אשר ממנו בא, אל המפרץ הקטן, שם הייתה אהבתו שרה. ובדרכו, כל הזמן ניסתה נשמתו לפתות אותו, אבל הוא לא ענה, ולא עשה דבר מדברי הרשע אשר רצתה כי יעשה – כה גדול היה כוח האהבה אשר בלבו.

וכאשר הגיע אל שפת הים, התיר את החבל מידיו והסיר את חותם השתיקה משפתיו, וקרא אל בת הגלים הקטנה. אך היא לא באה לקריאתו, אף כי קרא לה כל אותו היום והתחנן אליה.

לגלגה עליו נשמתו ואמרה, "אכן, לא רבה היא שמחתך מאהבתך. כאיש היית, אשר בעת מחסור ישפוך מים אל תוך כלי שבור. את זה אשר לך תיתן, ודבר לא תקבל תמורתו. טוב היה לך אילו באת אתי, כי ידעתי את מקומו של עמק העונג, ואת הדברים אשר ייעשו שם."

אבל הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו; בחגיו הסלע בנה לעצמו סוכת זרדים, ושם חי שנה אחת. כל בוקר, קרא לבת הגלים, ובצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה במערות ובמים הירוקים, בברכות הגאות ובבארות אשר בקרקעית התהום.

ותמיד ניסתה נשמתו לפתות אותו לעשות רע, ודברים נוראים לחשה לו. אך לא הצליחה לעמוד נגדו, כה גדול היה כוחה של אהבתו. לאחר עבור שנה, הרהרה הנשמה בקרבו, "פיתיתי את אדוני בכל דבר רע, ואהבתו גברה עליי. אפתה אותו עכשיו בדבר טוב, ואולי יחזור אליי."

והיא דיברה אל הדייג הצעיר ואמרה, "סיפרתי לך על שמחות העולם, והפנית אליי אוזן אטומה. הנח לי עתה לספר לך על כאב העולם, אולי תשמע לי. כי אכן, הכאב הוא אדון העולם, ולא יימלט אדם מרשתו. יש החסרים לבוש, ואחרים החסרים לחם. יש אלמנות בארגמן, ויש אלמנות בבלואים. המצורעים ישוטטו על פני הביצות, והם אכזריים איש לרעהו. הקבצנים יהלכו בדרכי המלך וכיסיהם ריקים. ברחובות הערים יהלך הרעב, והדבר ישב בשעריהן. בוא, נצא לשים תקנה לאלה, ולא יהיו עוד. למה זה, אם כן, תתמהמה פה ותקרא לאהבתך, והיא לא באה לקריאתך? ומהי האהבה, אותה תעריך גבוהה כל כך?"

אבל הדייג הצעיר לא ענה לה דבר, כה גדול היה כוחה של אהבתו. כל בוקר קרא לבת הגלים, בעת הצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה בנהרות הים, ובעמקים אשר מתחת לגלים, בים המאדים ארגמן בלילה, ובים המאפיר עם שחר.

ולאחר עבור השנה השנייה, אמרה הנשמה לדייג הצעיר עם לילה, כאשר ישב לבדו בסוכת הזרדים, "ראה! הנה פיתיתי אותך בדבר רע, ופיתיתי אותך בדבר טוב, ואהבתך חזקה ממני. לכן לא אפתה אותך עוד; אך, אנא הנח לי להיכנס אל לבך, ואהיה לאחדים עמך כאשר הייתי קודם לכן."

"אכן, תוכלי להיכנס," אמר הדייג הצעיר, "כי ודאי סבלת הרבה בימים בהם הלכת בעולם בלי לב."

"אהה!" קראה הנשמה, "לא אמצא מקום להיכנס בו, כה מלא לבך את אהבתך."

"הלוואי ויכולתי לעזור לך," אמר הדייג הצעיר. וכאשר דיבר, עלה מן הים קול גדול של קינת אבלים, כקול אותו שומעים בני האדם כאשר ימות אחד מבני הים. קפץ הדייג הצעיר על רגליו ויצא מסוכת הזרדים, ורץ אל שפת הים. הגלים השחורים עלו שטפו על החוף, נושאים משא לבן מכסף. לבן מקצף הגלים היה, וכמו פרח, שיחקו בו הגלים. ומשברי הים לקחו אותו מן הגלים, והקצף לקח אותו מן המשברים, והחוף קיבל אותו; מונח לרגליו ראה הדייג הצעיר את גופה של בת הגלים הקטנה. מת היה מונח לרגליו.

כאדם מוכה כאב, השליך את עצמו בוכה על הארץ לצדו; נשק לאדום הצונן של השפתיים, והשתעשע בענבר הרטוב של השֵׂער. על החול לצדו השליך את עצמו, בוכה כאדם הרועד מגיל, ובזרועותיו השחומות אימץ אותו אל חזהו. קרות היו השפתיים, אבל הוא נשק להן. מלח היה דבש השֵׂער, אבל הוא טעם אותו בגילו המר. את העפעפיים העצומים נשק, והנתזים הפזורים על פניהם, היו פחות מלוחים מדמעותיו.

והוא התוודה בפני הגוף המת. אל תוך צדפי אוזניו שפך את היין הצורם של סיפורו. את הידיים הקטנות שם מסביב לצווארו, ובאצבעותיו נגע בקנה הדק של הגרון. מרה, מרה הייתה שמחתו, ומלא גיל מוזר היה כאבו.

הים השחור התקרב, והקצף הלבן התאנח כמצורע. בטופרי קצף לבנים אחז הים בחוף. מארמונו של מלך הים עלה שור קול הקינה, והרחק, הרחק בלב הים תקעו הטריטונים הגדולים בשופרות צרודים. "ברח על נפשך," קראה הנשמה, "כי הים הולך וקרב, ואם תתמהמה, יהרגך. ברח על נפשך, כי יראתי, כי לבך סגור בפניי מרוב גודלה של אהבתך. ברח על נפשך אל מקום מפלט. ודאי לא תשלח אותי עכשיו בלא לב אל עולם אחר?"

אבל הדייג הצעיר לא הקשיב לדברי נשמתו, אלא קרא אל בת הגלים הקטנה ואמר, "האהבה טובה מן החכמה, ויקרה מן העושר, ונאווה מרגליהן של בנות האדם. האש לא תשרפנה, ולא המים יכבוה. קראתי לך עם שחר, ולא באת לקריאתי. הלבנה שמעה את שמך, ואת לא שמת את לבך אליי. להוותי, עזבתי אותך, ולפצעי, נדדתי ממך. תמיד שכנה אהבתך עמי, ותמיד הייתה עזה, ודבר לא עמד נגדה, אף כי רעה רבה ראיתי וטובה רבה ראיתי. עכשיו, כאשר מתה את, אמות עמך."

נשמתו ביקשה ממנו ללכת, אך הוא לא שמע לה. כה גדולה הייתה אהבתו. והים הלך וקרב, הלך וקרב, וביקש לכסות אותו בגליו; וכאשר ראה כי בא הקץ, נשק בשפתי טירוף לשפתיה הקרות של בת הגלים, ולבו נשבר בקרבו. וכאשר נשבר לבו בקרבו מרוב מלוא אהבתו, מצאה בו הנשמה פתח ונכנסה, והייתה עמו לאחדים כמקודם. והים כיסה את הדייג הצעיר בגליו.

בבוקר יצא הכומר לברך את הים שסער. עמו באו הנזירים והמנגנים ונושאי הנרות ומפיצי הקטורת וחבורה גדולה.

כאשר הגיע הכומר אל החוף, ראה את הדייג הצעיר שוכב טבוע בתוך המשברים, ואחוז בזרועותיו גופה של בת הגלים הקטנה. הוא נרתע לאחור בזעף, ולאחר שעשה את סימן הצלב, קרא בקול ואמר, "לא אברך את הים ולא דבר אשר בתוכו. ארורים יהיו בני הים, וארורים כל אלה אשר להם שיח ושיג אתם. ואשר לו, אשר זנח את אלוהיו למען אהבתו, והוא שוכב כאן עם אהובתו, מת במשפט אלוהים – קחו את גופו ואת גוף אהובתו, וקברו אותם בפינת שדה הכובסים; וציון לא תשימו להם, ולא כל סימן, ולא ידע איש את מקום מנוחתם. כי ארורים היו בחייהם, וארורים יהיו במותם."

עשו האנשים כאשר ציווה אותם, וביום אחד קדוש, עלה הכומר אל הכנסייה להראות לאנשים את פצעי האדון ולדבר אליהם על זעם האלוהים.

וכאשר לבש את שלמותיו ונכנס והשתחווה בפני המזבח, ראה את המזבח מכוסה פרחים מוזרים שמעולם לא ראה לפני כן. מוזרים היו למראה, ומשונים ביופיים, ויופיים הטריד אותו, וריח ניחוחם היה מתוק לנחיריו. והוא חש שמחה בלבו, ולא הבין מדוע יחוש שמחה.

לאחר מכן, פתח את ארון כלי הקודש, והקטיר את הכלים אשר בו, והראה את הלחם לעם, וחזר והסתיר אותו מעבר לצעיף הצעיפים, והחל לדבר אל העם; רצה לדבר אליהם על זעם האלוהים, אבל יופיים של הפרחים הלבנים הטרידו, וניחוחם המתוק עלה בנחיריו, ומילים אחרות עלו על שפתיו. והוא דיבר לא על זעם האלוהים, אלא על האלוהים אשר שמו אהבה. ולא ידע מדוע דיבר כך.

וכאשר סיים לשאת את דבריו, בכו האנשים, והכומר חזר אל חדר התשמיש, ועיניו מלאו דמעות. באו פרחי הכמורה והחלו להפשיטו, והסירו ממנו את הגלימה ואת החגורה ואת המטפחת ואת הסוודר; והוא עמד כבחלום. ולאחר שהפשיטו אותו, הביט בהם ואמר, "מהם הפרחים העומדים על המזבח, ומאין באו?"

והם השיבו לו, "לא נדע מהם הפרחים, אבל הם באו מפינת שדה הכובסים." והכומר חזר אל ביתו והתפלל.

בבוקר, עם שחר, יצא עם הנזירים ועם המנגנים ועם נושאי הנרות ועם מפיצי הקטורת, ובירך את הים, ואת כל הדברים הפראיים אשר בתוכו. והוא בירך גם את השעירים, ואת היצורים הזעירים המחוללים ביערות, ואת היצורים בהירי העיניים המציצים מבין העלים. את כל יצירי אלוהים בירך, והעם נמלא שמחה ופליאה. אך לא עוד צמחו פרחים כלשהם בפינת שדה הכובסים, והשדה היה שומם כבתחילה. ובני הים לא באו עוד אל המפרץ כאשר היו באים לפני כן, כי הלכו אל מקום אחר אשר בים.


*מתוך: "סיפורים", הוצאת אור עם, 2010.

3

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה" שמעתי המלצות רבות על חדר הבריחה שלכם וברצוני לבקר בו עם אמי ביום חמישי הקרוב בשעות הבוקר או הצהריים. כמו כן, ברצוני לוודא כי החדר מונגש לנכה בכיסא גלגלים כפי שמצוין באתר האינטרנט שלכם.

בתודה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

תודה על המייל. שמחנו לשמוע שהחדר הומלץ לך על ידי מבקרים קודמים. אנחנו מאוד אוהבים את החדר שלנו ונרגשים לגלות עוד ועוד שותפים לאהבה גדולה זו. החדר מונגש לנכים, ומכיוון שיש לו נגיעה לאסטרונומיה ולפיזיקה אף ביקר בו, במהלך שהותו הקצרה בארץ, האסטרופיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג (אני מצרף תמונה מביקורו). לצערי, בחמישי הקרוב חדר הבריחה יהיה סגור בשל יום השואה, אך נשמח לארח בו אותך ואת אמך בכל מועד אחר.

בברכה,

ספי מורה

מנהל חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

העובדה שבחמישי הקרוב יחול יום השואה ידועה לי, ואם יורשה לי לציין, חיפוש פעילות ראויה ליום העצוב והנורא הזה הוא בדיוק הסיבה שבגינה פניתי אליכם מלכתחילה. כשלעצמי איני רואה כל תירוץ או סיבה לסגירת חדר הבריחה שלכם במועד הנ"ל. אחרי הכל, חדר הבריחה עוסק בגרמי השמים, ואלה, למיטב ידיעתי, לא סטו ממסלולם גם בעת ששישה מיליון יהודים נשלחו אל מותם.

בברכה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

יום השואה הוא יום שנועד כדי שנוכל להתייחד עם אירוע טראומטי ונורא אשר כמותו לא ידעו העולם בכלל ועמנו בפרט, ואני באופן אישי אחוש שלא בנוח להתעלם ממנו ולפתוח את חדר הבריחה שלנו כאילו מדובר ביום רגיל. לעניות דעתי, מוטב היה שביום חשוב ועצוב שכזה נקדיש כולנו את זמננו, ולו ליום אחד, ללמידה של תקופה מזוויעה זו ולהעמקת ידיעותינו בה, ונדחה את התעסקותנו בתחומי עניין אחרים, מרתקים ככל שיהיו, למועד טעון פחות.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

על פי שם משפחתך המעוברת קשה להתחקות אחר שורשיך (האם הפכת ל״מורה" מ״לרר"? או שמא מ״מועלם"?). אצלי, לעומת זאת, המצב ברור ופשוט בהרבה. שמי "ורשבסקי" כי משפחתי מקורה בוורשה, ואמי נמצאת בכיסא גלגלים כי הנאצים הושיבו אותה בו. ימי השואה קשים לה במיוחד. הם מציפים את מוחה בזיכרונות שכל בן אנוש היה שמח לשכוח. כיוון שאמי חובבת חידות ואסטרונומיה, חשבתי להגיע לחדר הבריחה שלכם בתקווה שפתרון חידות יסיח מעט את דעתה ויקל את מכאוביה. אבל, אם הבנתי נכון, לפי תפיסת עולמך יום השואה, מלבד היותו יום חופשה מהנה לך ולשותפיך, הוא יום שבו אסור לניצולת שואה למצוא מפלט מזיכרונותיה המייסרים. וכך, חלקנו בו כישראלים הוא לשלוח, בתזמון מדויק, אצבע ערלה לפצע השואה המדמם של אמי ולסובב קצת, כך שזעקת הכאב שלה תתמזג עם הצפירה.

מאחל לך יום שואה משמעותי,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

אני מתנצל אם האופן שבו התנסחתי פגע באמך או בך. ברצוני לחדד את העובדות ולהבהיר: על פי חוקי העזר העירוניים מחויבים כל היכלי העינוגים לסגור את שעריהם בימי אבל לאומי ובהם יום השואה ויום הזיכרון. סגירת חדר הבריחה במועד זה אינה נובעת רק מהפעלת שיקול דעת אישי שלי או של שותפיי אלא גם מרצוננו לציית לחוק. כולי תקווה שאמך תמצא מעט נחמה ביום עצוב זה. נשמח לראותה בחדר הבריחה שלנו לפני כניסת יום השואה או בצאתו.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר מורה הנכבד,

במייל האחרון שלך הרבית לעסוק בציות ובהימנעות משיקול דעת אישי, שתי סוגיות בעלות משקל עצום לכל אדם המבקש להעמיק בזיכרון השואה ולהפיק ממנו לקחים. קשה לומר שהופתעתי לגלות כי עזרה ליהודייה נכה וקשישה חשובה בעיניך פחות מציות לחוקי העזר המוניציפליים של עיריית ראשל״צ. נותר לי רק לשער מה תהיה עמדתך אם חוקי עזר עתידיים ידרשו ממך, למשל, להסגיר את אמי ואותי לידי אותן רשויות. למותר לציין כי מתכתובת הדואר האלקטרוני בינינו אינך מצטייר בדיוק כאחד שיחביא מיעוט נרדף בעליית הגג שלו.

יישר כוח,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מיכאל היקר,

המייל האחרון ששלחת פגע בי עמוקות. ההשוואה ביני ובין משתפי הפעולה עם הנאצים לא היתה במקומה. ובנוגע לשאלה שהעלית באחד המיילים הקודמים: סבי וסבתי שינו את שם משפחתם מ״מועלם" ל״מורה" כשהגיעו לארץ מעירק. הם עזבו את ארצם כי סבי, שהיה ציוני נלהב, סבל מרדיפות ומעינויים. כך שעל אף ששורשי אינם בארצות אשכנז גם משפחתי היתה קורבן לרדיפות ולסבל. מתוך אמפתיה למצבה הרגשי של אמך (ועל אף הסגנון האלים והפוגעני שבו בחרת להתנסח) החלטתי, על דעת עצמי ומבלי להיוועץ בשותפיי, לארח את אמך ואותך בחדר הבריחה בבוקר יום השואה בתקווה שהעיסוק בפתרון החידות המעמיקות וההתבוננות בגרמי השמים יעזרו לאמך לברוח – ולו לשעה קצרה – מן הזיכרונות הקשים שוודאי רודפים אותה.

מקווה לראותכם בקרוב,

ספי מורה

נ״ב

אני מצרף למייל זה תמונה של סבי על גבי רכב משוריין שצולמה לאחר שחרור בית ג׳וברין.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

תודה, ספי.

אמי ואני מעריכים מאוד את גמישותך ושמחים שנזכה לפקוד את חדר הבריחה שלכם אשר את חידותיו אתה מרבה לשבח. מבלי להיכנס לוויכוח נוקדני בנוגע לצדקת טענותי, עצם העובדה שנפגעת מצדיקה התנצלות. אנא קבל את התנצלותי ובה בעת את הסתייגותי מן ההשוואה הלא ראויה בין רדיפת סבך בעירק ובין סבלותיה של אמי. למיטב ידיעתי לא התחולל בעירק רצח עם ולא הובלו שם יהודים למשרפות ולתאי גזים (אני בספק אם בידי העם העירקי היו אז טכנולוגיות מתקדמות מספיק כדי לבנות תאי גזים). אני משער שסבך האידיאליסט עבר לא מעט חוויות לא נעימות בארץ מולדתו, אך כל השוואה בינן ובין זוועות השואה מעידה על חוסר רגישות ועל בורות. אני שמח שבחמישי הקרוב נתמקד באסטרונומיה ולא בהיסטוריה של עמנו וכך יימנעו מאיתנו חיכוכים נוספים.

שלך,

מיכאל ורשבסקי

נ״ב

תודה על התמונה. סבך אכן נראה בחור אמיץ וארצי ואני שמח שזכה להגשים את חלומו. לצערי, סבי וסבתי שנשלחו לאושוויץ היו מעט פחות בני מזל. מכיוון שאין ברשותי תמונה שלהם אני מצרף תמונה של רב המרצחים (אשר מעולם לא נתפס ולא נשפט) האחראי למותם.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re:  חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

ספי היקר,

רציתי להודות לך שוב על כך שטרחת לפתוח הבוקר, במיוחד למען אמי, את חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה". ככלל החידות היו מהנות, גם אם קלות מדי ("הזן את מספר כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו" – נו, באמת…), אך האחרונה שבהן – בחדר ש(אם הבנתי נכון) אמור לדמות צלחת מעופפת – היתה מתסכלת ומכעיסה. חדר בריחה לא יכול להתיימר להסתמך על אמיתות אסטרונומיות ובה בעת להתייחס לקיומם של חייזרים כאל עובדה קיימת. לא פלא שאמי לא הצליחה לפתור את החידה, עובדה אשר תיסכלה והעציבה אותה מאוד. מלבד זאת, אני ממליץ בחום שתמתנו את מערכת מיזוג האוויר בחדר. מדובר במסע אל החלל, לא אל הקוטב.

בתודה,

מיכאל (ורשבסקי)

 

אל:    ראש.אגף.תחקור.גזעים.תבוניים

מאת: סוכן.שטח.SSFI

נושא: חדר בריחה – מחיקת עדויות לנוכחות חוץ כוכבית לכבוד ראש אגף תחקור גזעים תבוניים, לאחר חמישה חודשי מעקב וסריקות גנטיות של מבקרי "חדר הבריחה" בתפעולי, הוחלט לנתק מגע עם הגזע שבנידון. המפגש האחרון עם בן הכוכב העונה לשם "ורשבסקי" בהחלט הטה את הכף. אותן אגרסיביות והתנשאות אנושית שזוהו בתצפיות קודמות הופיעו אצל היליד הנ״ל בעוצמות מאיימות, וכפי שציינתי בדו"ח המצורף, באם דפוסי התנהגות אלה שכיחים בקרב שאר בני הגזע, קשר גלוי עמם עלול להמיט על כוכבנו שואה. הושמדה כל עדות לנוכחות חוץ כוכבית בקואורדינטות 66:22:14 (כינוי מקומי "ראשון לציון הירוקה") ואני מתחיל במסעי חזרה לכוכב האם.

בברכת גניטה בטוחה,

סוכן שטח SSFI, מערכת השמש

 

3

זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:

היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.

מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.

מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."

אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"

ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."

"אתה חייב?" שאלה האם.

ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."

אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"

הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."

אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."

אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"

אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"

הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"

כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"

באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"

כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"

"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.

אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"

אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"

הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."

אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"

אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"

אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."

אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"

ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"

אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."

אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"

ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."

אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."

"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.

אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"

ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."

מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"

אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"

אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"

דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"

השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."

אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."

ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"

הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."

אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"

שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"

שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"

רביעי אמר: "מה רע לך פה?"

חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"

שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."

שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"

אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"

לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."

ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"

הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"

הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."

אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."

שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."

אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."

אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."

הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."

הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"

הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."

הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"

הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"

הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"

הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."

אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"

הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"

לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.

הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"

הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"

אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."

הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."

הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.

העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"

הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך  לטרף של כבודו!"

אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"

ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."

אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"

אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"

אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."

הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"

הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.

הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."

אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."

ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."

"איזה שק?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."

"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.

הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."

הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."

אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."

"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."

הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"

"כלל וכלל לא!"  אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."

הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."

הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"

הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"

ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"

הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.

אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"

הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."

הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"

הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."

"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.

"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.

"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.

הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:

"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"

"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.

"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.

"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.

"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.

"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."

במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."

לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.

הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.

הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"

"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.

"אני מקיף את העולם." אמר הדג.

"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."

"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.

"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."

הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."

"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"

"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.

"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"

הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"

אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."

דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."

הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."

אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.

הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."

הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"

אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"

לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"

הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"

השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"

כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"

הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"

אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"

השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."

"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.

אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"

הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"  

אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."

הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."

הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"

הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"

הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"

אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."

הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"

אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"

השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"

לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.

אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.

הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.

לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים!  הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"

הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"

דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."

אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."

הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."  

אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"

הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."

האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"

חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"

אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"

אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"

הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"

הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"

כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."

הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"

הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."

"ומה איתך?" שאל הדגיגון.

הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."

הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…

הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."

"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"

הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"

אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…

9

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

10

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

2

"שמעת על ההיא?" שאל אותי דובון הגומי האנושי מ'עולם הממתקים'. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון אחת, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."

"אני מבין שביטלו את המושג חסיון רפואי," אמרתי.

הפעלתי את מקציף החלב מחריש האוזניים. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.    

"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך! מה קרה, נדלקת?"

הקריאה "זהירות, קפה חם!" במסדרונות בית החולים משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה וחמוש במנשא קרטון. זהירות, צעקתי על פיזיותרפיסט מותש, קפה חם!  

תחת שמיכה תכולה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה כחולות, מאובנות ומרושתות נימים, צינור היה תחוב בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. איזה ניסוח מדויק: לבד. איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.   

נפגשנו לראשונה אחרי שהעיפו אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים איתי שאבא שלי הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי בחדר, מתענג על ענייני, פתאום: ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? – אני עירום, אבא, צא מפה! – גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!

הוא הפנה מבט למסך המחשב שלצדי: אישה שיחקה שם עם משהו נחשי בהנאה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאווירת סוף העולם שמילאה את החדר. אבא כבר דפק לי פעם אגרוף בצלע, בצחוק (למה אין לך חברה, אתה הומו או מה?) אבל באותו רגע הוא לא צחק.

זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? הוא צרח, לא עבדת יום אחד, אין לך מושג מה זה כסף! אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף.

אתה מגזים, אמרתי, זה פאקינג מיץ תפוחים. האישה עם הנחש השתנקה. אבא עיווה פניו בגועל: תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי.

בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שיונה אחד, מופרע אמיתי, החליט שהוא יכול לעוף וקפץ מהחלון. הוא נפל על עץ זית ושבר את המפרקת.  

ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בבליל של שפות, אבל זה עשה לי כאב ראש. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית. אבל הלכתי מכות עם הבוס ופוטרתי. הקיץ הגיע. חמסין מִדבּרי בנוסח פריפריה. חייתי ברחובות חסר מעש וחסר כיוון.יום אחד קלטתי נצנוץ על המדרכה – עגיל זהב. רצתי לחנות המשכונות, רק כדי לגלות שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס מצאתי ספר תנ"ך מאובן מרוב חום. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.

"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.

"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.

כסף לאוטובוס היה לי. עליתי. התיישבתי לצידה. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.

היא גרה בדירת שני חדרים עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא לחשה: עצום עיניים. היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.

מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.

בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים בנקישת אצבע מאסון לששון.היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. והיא היתה מלוחה מאוד במקום הנמוך ביותר שלה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג.

בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, את במחזור, את שומרת שבת? לא זה ולא זה, ענתה, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.

מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם. לחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.

"אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…" היא אמרה.

לבי החסיר 8 או 9 פעימות.

"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."

"הוא לא יהיה דומה."

"איך את יודעת?"

"כי הוא לא יוולד."

בתור לרופאת הנשים אלה ליטפה את בטנה בלי משים. חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן הבית."

"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. 

ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.

אחרי חודש וקצת הוא נעלם מחייה לאחר המייל האחרון שלו, השנים עשר במספר, שבו כתב: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו במהרה, אבל אני, כל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר. 

ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.     

לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.

"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, את זרועה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.

"סלח לי, מי אתה?"

בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "

"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע. "מה אתה עושה פה?"

"אהמ…" הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."

"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא?" הייתי מעדיף שיפנה אלי כ'בריסטה', יותר מכבד. וסקסי. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"

"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.

"אתה שוטר, מוחמד? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."

חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"אדוני, אני מבקש."

לא נתתי למוחמד להפריע לי. זה היה השיר האהוב עליה: "בגוף כואב, בלב רעב…"

"משה… תפסיק עם זה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

"אבטחה!" מוחמד צעק.

דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.

"קומי!" חיבקתי בבכי את הגוף חסר התנועה כשמוחמד מנסה לעקור אותי מעליו. "בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.

לחדר נכנס איש אבטחה.

"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" התנתק ממני מוחמד.

המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.

"אני פה הבעייתי?! לא מוחמד?" התפרצתי. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"

שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:

"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."

אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם רק קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.

"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"

"ברומא למדתי להיות בריסטה ומשם המשכתי ללונדון, הרגשתי שם נורא לא רצוי אז עברתי למדריד, אבל גירשו אותי מהדירה. בפריז מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"

"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב. 

"רקדתי עם עצמי במועדון חשוך, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צרח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? שאלתי אם משחקים בכיפה אדומה, אז הוא קרא לחבר שלו, ראש ביצה מגודל. העניינים התחממו. ניצלתי בזכות ברמנית פולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."

"אדוני, כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"

מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. רציתי לספר לו כמה התרגשתי לפגוש שוב את אלה על החוף בתל-אביב כשחזרתי לארץ.

אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.

עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה. מפה לשם, הגענו אליה.

לפתע נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה? סוף סוף תכירו, התלהבה. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אני אוהבת אותו, היא ניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.

לחדר נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. התרדמת של אלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.

"אני מודה בכל," הודעתי. "כשחזרתי מחו"ל חידשתי את הקשר עם אלה. הייתי איתה כל יום, כולל אתמול, אבל אני לא מבין איך… לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.

"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה שם אתמול."

ניסיתי לפרט אבל הכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.  

"אתה חנקת אותה." הוא הודיע.

"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.

"באיזו שעה עזבת?"

"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.

"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"  

"קצת לפני חצות, רצתי למשמרת לילה בבית חולים."

"אתה רופא?" התפלא.

"בריסטה." עניתי. "תשאלו את השכנה האמריקאית. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."

החוקר תקתק משהו במחשב.

"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?!"

הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:

"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."

"רגע, מה? מה זאת אומרת? אני מסביר לך שאני אשם במצב של אלה – "

"אתה לא אשם בכלום. אתה צודק – בחצות ושש דקות כבר היית בקפה בבית החולים."

"כן, אבל לפני פגעתי באישה שאני אוהב," אמרתי בקול סדוק. "אי אפשר ככה לשחרר אותי, אני חייב לקבל עונש. אני רוצה עונש!"

"משה, אתה סוטה ואתה דוחה, אבל אתה לא האיש שלנו. עכשיו יש לי חקירה לנהל. שלום."

"אבל איך זה יכול להיות? אתה חייב לי הסבר…"

לפני שהספקתי לקלוט מה קרה הייתי במסדרון. כלב עם עיטור הביט בי בזלזול מתמונה שעל הקיר. התכוונתי לחזור לאלה. קיוויתי שתתעורר ותפתור את כל התעלומות. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.   

"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

מחוץ לתחנה העוברים ושבים הביטו עלי כמו על פושע, אף שזה עתה הוכרזתי חף מפשע. האשם האמיתי יושב בתחנה, רציתי לצעוק להם.

הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. היא טענה שהמספר שלה נכנס לשירות פרסומות אוטומטי. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. היא אמרה שאנחנו דומים. שום דמיון!   

בכל זאת נתקעתי בסיפור בלשי, אבל עוד לא פיצחתי את התעלומה. הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ולמה הוא נכשל? למה היא לא מתה? מי הביא אותה לבית החולים? בעוד אני עומד תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.

לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.

"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית!"

לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. 

"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"

"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.

"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף לסנטר.

"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.

"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.

"למי?!"

"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."

"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."

"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.

"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."

הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."

הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.

מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."  

ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.

"זה שורף." אמרתי.

"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה היא כתבה לי."

"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."  

הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.

"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.

"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.  

הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.

"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."

"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.

"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."

"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.

"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "

"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.

"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת שלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "

"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."

"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "

"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:

"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."

המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.   

"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."

"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"

"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"

"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"

"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."

"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."

"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."

פה איבדתי את זה.

"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"

"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.

"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.

"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד. 

הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.

עם ההגדרה החדשה "מצב וגטטיבי", הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.

המבקרים את השרויים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. כך הכרתי אנשים שיושבים כבר שנים ליד קרובי משפחתם הרדומים. בעקבות הסיפור הטרגי שלי, שלנו, החלטתי להשפיע על התת מודע שלהם באמצעות ציור בקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.

אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהגוף שלה לא עומד בזה יותר, שהיא נחנקת מבפנים.   

ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.

מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, נורמטיבים לכאורה. באופן מוזר, הפכתי עדין מאוד, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.

בכל פעם שנכנסתי לחדרה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. מה זה צריך להיות, לכתוב שאת נחנקת לקשור לעצמך שקית עם ריח של בקלוואה על הראש? זה ילדותי. הלא אנחנו יכולים לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה הסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?

"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב-שכב ליד מיטת אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.

"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראה גמור."

"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."

16

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

12

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24,

 

0

הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול." 

9

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

17