Write Stories

אני גרב זול שעולה חצי דינר. ייצר אותי קואופרטיב תעשייתי, ושולי הרווח מהמכירה שלי חולקו בין גורמי הייצור. קנה אותי אדם פשוט, יצרן עני, שהתחתן עם בחורה פשוטה וגר איתה בדירה קטנה בשמחה ובאושר.

הכלה הייתה נחמדה אליי מאוד. היא רחצה אותי כל יום במים חמימים, לא צרבה את עורי בסבון ולא גרמה לי כוויות באשלג. כדי לרענן אותי תלתה אותי במרפסת, והרוח הקלה והנעימה של בנגאזי ייבשה אותי.

הסתודדתי עם משבי הרוח הקלילה ונזכרתי בשפשופים של קצות אצבעותיה המשוחות בחינה. היא שפשפה אותי לאיטה כמו מסטיק בפיה צחור השיניים בעודי שולח מבט אל הגרב הוורדרד המונח ליד הדלת תחת מראת השידה שבחדר הכניסה.

באחד הימים חלתה הכלה, אולי הייתה בהיריון, והחתן רחץ אותי במים קרים בעיצומו של החורף. הוא הכאיב לאריג שלי בשפשופיו הגסים וכמעט תלש לי את החוטים וקרע את הגומי בשוליים האלסטיים שלי. התחבאתי מפניו, מה לעשות,  בקצף של הסבון. כאשר תלה אותי על החבל שכח לחזק את אוזני באטב, והרוחות נשאו אותי הרחק משם. נפלתי לחצר של וילה מפוארת, והרוחות המשיכו להעיף אותי בתוך הווילה ממקום למקום כאילו רצו להבהיר לי את ההבדל בין דירה לארמון. באחת הפינות היה חדר כביסה, והתקרבתי אליו בזהירות. מתוך החדר נשמע קול זמזום. הצצתי פנימה כשגבי צמוד לידית הדלת, וראיתי את המשרתת זורקת בגדים לתוך מכל מתכת מחובר לחוט מתנדנד שיוצא מקופסה בקיר. אמרתי לעצמי שהמכל המזמזם הזה איננו כמו הגיגית הקטנה שלנו, שלא מחובר לגופה כל חוט הקושר אותו לדבר מה. פחדתי שהמשרתת תבחין בי, תחשוב שאני מהמשפחה ותזרוק גם אותי כדי שאסתובב במהירות יחד איתם בקבר הזה. התרחקתי אפוא מהחדר והתקרבתי לחבל הכביסה. ראיתי גרב משי צבעוני מתנועע כטווס ותפוס באטב יפה, ושאלתי אותו בשפת הגרביים על המכל שזולל בגדים. בהתחלה הוא לא הבין אותי, כי לא דיברתי ברור בשל חור קטן שנפער בי במקום הבוהן. חזרתי על שאלתי, והוא ענה לי בגַרְבִּית רצוצה:

"זאת מכונת כביסה חשמלי מיובא."

הודיתי לו מבלי לחייך, ותהיתי מדוע אין מכונת כביסה כזאת בבית הבעלים שלי. לאחר הרהור נוסף ייחסתי את הסיבה למחירה הגבוה. אבל אני מאושר שאין להם מכונה כזאת, כי הבגדים מסתובבים בתוכה במהירות כמו הסכמי שלום חפוזים. אני מאושר במכונת עשר האצבעות הטבעית עם הריח הטוב, המגע הנעים, השפשוף האיטי והמבט שאני שולח לעבר השידה בחדר הכניסה, שם מונח הגרב הוורדרד הביישן. אח, כמה יפה הדירה…בעודי שקוע בשחזור המענג של זיכרונותיי היפים התנפל עליי לפתע צינור לולייני שהתפתל כנחש ובלע הכול – אדמה, אבק, עלי עצים, חתיכות נייר…הוא משך אותי בכוח לתוכו, ומצאתי את עצמי בחשיכה. חסיתי בעלה של עץ והתרחקתי מחוטי חשמל שהיו בתוכו. שמחתי שאני לא רטוב, כי אחרת הייתי מתחשמל.

בערב רוקנו את שואב האבק החשמלי לתוך מכולת אשפה גדולה שעמדה ליד שער הפלדה המשוריין.

העברתי את הלילה בתוך המכולה המגעילה, וכדי להתמודד עם הזוהמה והסירחון נעזרתי בכל הריחות שעלו בזיכרוני – ריחות הכלה והמטבח שלה, ריח זיעת היצרנים וריחות המוצרים, אפילו ריחות השמנים העולים מהמכונות שייצרו אותי. נזכרתי בכל אלה, והם הגנו עליי.

בבוקר הסתיימה החופשה של החתן. יֶרַח הדבש היה ליַרְחֵי בצל מאושרים, והיצרן הפשוט חזר לעבודתו בחברת הניקיון הציבורית. מיד לאחר שרוקנו את המכולה לתוך ארגז מכונית הזבל נגליתי לעיניו מבין הערימות. הוא ראה אותי, חייך אליי, הרים אותי בעדינות והניח אותי בכיסו על אף היותי מטונף. הרי אני קרוב לליבו… אני אחד העדים של ליל כלולותיו… לאחר שסיים את יום העבודה שלו חזר איתי לדירה ונתן אותי לכלה. היא זיהתה אותי וקפצה משמחה, השמיעה צהלולים, ווידאה שבעלה לא נמצא תחת כישוף. אחר כך ניערה אותי מהאבק שדבק בי, נישקה אותי ולבשה אותי על ידה כמו כפפה.

השעה היתה מוקדמת. אחר עלות השחר וטרם עלות החמה. או השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאוד. האחרונה. השעה בה נפרדת האדמה מנחש הלילה המסתורי, ולאור רצי נהירה נפחדים, בודדים, חלוצים חפשניים-רטטניים, בלתי מאוחדים ובלתי מאוגדים, היא נכנסת לגלגולה החדש, המואר היטב וברור מאוד, הממושטר ומחוזק אל נכון בצבת קרני אור החמה, הסוהרים הקובעים את גורל כל חי עלי אדמות מאז ומעולם. "אהבתיך, הה, לילה" – מתרוננת האדמה השוגה עדיין בדמיונות הלילה הערפִליים – "אהבתיך, הה, לילה, מקור מנוחתי וים שִכחתי, ארכידיוקן האפסיים המרנינים וצֵלמנוֹס כל תשוקותי". כך, או בדומה לכך מתרוננת האדמה המהבילה את אדי הלילה הדוהמים, תמרות וחצאי תמרות ותמרות לשליש ולרביע, מזה דמויות של קונוס ואיפכא-קונוס ומזה אפס-דמות כללי, כאן דקל קיטור עולה שמימה וכאן כלבי אדים עצלים מתפלשים ונגררים ואורבים. ותוך האדים האלה, תוך הערפל הלילי-למחצה והטרם-יומי, תוך אדרת שֹער של הקיטור הסמיך והדביק – הייתי אני. אני עצמי מובל על ידי זיק, הוא שהופיע אלי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכֹל יינות התרעלה, להרקדיני את מחול החיים התמציתי על עברי פי האיומה בפחתים. "בוא" – משכני אחריו – "ונרוצה. תא חזי" – לחש באוזני – "ותחזינה עינינו בגיא החיזיון!"

שני סַרדיוטות הוליכוהו. הוא נשען עליהם כעל אחיותיו הרחמניות. צווארו היה מאוד רזה ופיקת גרגרתו סלדה ובכתה חרש. שוב עלה הלוך ועלֹה בדרך אל הגרדום. לא רק הוא לבדו. גם שני הסרדיוטות מלוויו. ואני וזיק היינו הקהל – העולם. החמה עלתה כפורחת. פג קסם הטשטוש, האחווה הגדולה הכול-ממזגת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות. הנהו צועד האדון המוות.

אבי חיבבני מאוד. כל גאוותו הייתי. מקור כל תקוותיו. אמנם יש והייתי גם אויבו המדומה. הענף הצעיר הפורח, המאיים להפוך לאילן בפני עצמו ולכסות בצמרתו את עין כל השמים, אבל בדרך כלל הייתי לו המשך, החוליה הנוספת לקראת העתיד. גרעין הגזע שבו התגאה בי, כי לעניות דעתו אני צפוי אלֵי ימים טובים יותר מימי ההווה שלו.

הלוא זה סוד אהבת האבות אל הבנים אצלנו. ההווה שלנו הוא כל כך שחור תמיד, עד שכל אב נוטל רשות לעצמו לקוות שבשביל בנו, ממשיך גזע מחצבתו, ייפתחו אופקים בהירים יותר. וזה סוד שנאת האבות אל הבנים אצל אומות בעלות הווה תקיף, כי הלוא הבן הצעיר אינו אלא גזלן, הרוצה אף הוא ליהנות מהיש הקמוץ ביד.

אבי חיבבני מאוד. עודני זוכר את התפילין של רבנו תם שלו, שקיבל בירושה מאביו, שקיבלם אף הוא מאביו, כשהגישם לי תוך כדי מבוכה. נרגש היה אז למורת רוחו. עודני זוכר את חרדתו לי שחס ושלום לא אצא לתרבות רעה להתחבר עם אנשי הפקר. עודני זוכר את דאגתו לחופה שלי ולקידושין שלי שלמען השם ייעשו כדת משה וישראל. עודני זוכר את כל מה שזוכר כל בחור מישראל מימי נעוריו הזוהרים. את הימים הטובים וימות החול. את דברי מוסרו הכבושים באצטלת דברי חז"ל והמהומיו החד-משמעיים. בדמי מתרוננת עדיין בת קול ביישנותו הבורחת מפני גילוי כל רגש חם כמפני גילוי עריות. בדמי מתפתנת עדיין מסורת החיים, מסורתו, הטבועה בכל גו ישראל מדור לדור.

גם אני הלכתי בדרך שנקבעה לבני דורי, גם אני ליקקתי, לקק היטב, מפנכות ילדי הנוכרים. אבי רצה בזאת יותר ממני. דימה כי כך יותן לי כוח יותר ומשנה עוז להתגבר ולעלות. להצליח. כה אהבתיך, אבי, החוליה המקשרת אותי אל העבר, אל אותו עבר מסתורי ששנים רבות בטחתי שאיננו. כמוני כמו רוב בני דורי הלוא האמנו שרק אנו ודורנו קיימים. ממני מתחיל העולם ואפסי עוד. רק הנמצא בהישג מוחי הוא הנמצא – וזולתו אין. אבי – הלוא זה השלב לאחור. לדרך חיים בדוקה באלפי בדיקות. לדרך מוות קלה יותר, כי רבים הם שניסוה לפנינו. כי רבים הם שצברו צידת נחמה בשביל ההולכים למות, המוכרחים ללכת למות. אבי חיבבני מאוד. ואני, דומה, הנני מחבבו היום עוד יותר.

ידידי הטובים, הראיתם כבר אדם ההולך ונקבר תחת מעי מפולת? הבית בנוי לתלפיות, בניין מוצק מהמסד עד הטפחות, אתה בוטח בו בכל רמ"ח חושיך, שום חשש סכנה אינו פורח ועולה, ופתאום לפתע מתמוטטים הקירות, קורות התקרה נשברות ומטר לבנים ניתך עליך וקובר אותך ואת ביטחונך ואת כל ישך. כזה היה אבי כאשר פרשֹתי לפניו את מגילת עתידי. החדר שרוי היה באפלולית רומנטית, ואנו – אבי ואני – יושבים זה מול זה בשבת המועצה העליונה של השבט, שבטנו. מתוך ביטחון בצדקת תורתי השאובה מכלים זרים הסברתי לו כי היש הרגעי הוא הקובע את גורל כל חי, הוא המכריע במערכת הקיום. בתורתי – המשכתי – אין משום קרדום, וידיעותי לא יושיבוני בסתר המדרגה, וכל שאסף אבי למעני ולמען גזעו לא יישא אף פרי מסוּטף אחד. כי קיים רק ההווה. וסיכוייו כמר מדלי. ידידי הטובים, הלוא יודעים אתם כמוני איכה ישב אבי בדד וחפוי ראש.

ידידי הטובים, בכל מפלגה, כת, חבורה תמצאו את איש "האנחנו". הוא הפונקציונר במפלגה, הוא הפַקטוֹטוּם בכת, הוא הרבי כתשיה במכתש החבורה. אלמלא היו בנמצא מפלגה, כת, חבורה – הרי שצריכות היו להיווצר בשבילו, כי אלמלא כן לא היתה לו כל אפשרות של קיום. ומי האיש יוותר על קיום כל כך נכבד? יש חורש ויש קוצר במערכת החיים. ויש גם רבי כתשיה. וגם אני נתקלתי בו בדרכי. כתשיה אינו יפה רואי, שפתו התחתונה שמוטה וגבתו הימנית נרעדת לסירוגין. כתשיה אינו דהרן ברכיבה, מהרן בצחצוח לשון וגנדרן בלבושו, ואינו מצטיין בשום מעלה מיוחדת או נצנוץ של כישרון. ואף על פי כן שימש נושא לסיפורים של סופרים רפופי כישרון, ופעם אחת אפילו נקודת מוצא למסה מדעית. כזה היה חברי, ואילו חברתי – אינני יודע מי היא. אולם אני מכירה. היא טבועה בזיכרוני מימי ילדותי הראשונים. מבטה המשוקע כלפי פנים, עיניה המושפלות, אצבעותיה הדקיקות-הענוגות. נשמתי רעדה לקראתה רעד חוזר של נשמתה. תנועתה רוויה בכי ודמעות בקולה ינגנו. צרוֹר צרוּר של כל היגונות היתה לי. ברחתי מפניה כמפני אויב נפש – היא הדביקתני. את ענק מחנקה להסיר רציתי מצווארי – לא הרפתה מני. חוליות חיי היו מרידה בלתי פוסקת בה, רצון עז להתכחש לקיומה – לא הצלחתי. אכן, אני מכירה היטב. לילות נדודי שיר מזמור חיברו לכבודה. ובעצם, בעצם דמותה כל כך מטושטשת נגד עיני, אינני יודע מי היא. ידידי הטובים, הנה סיפרתי לכם כבר מגילת חיים שלמה. על אבי ועל ימי נעורי, על חבר וחברה, ועל המוות. כלום עלי באמת כבעל מלאכה זריז לסכסך דמות בדמות וליצור מצבים דרמתיים, קומיים, מלודרמתיים, כדי שתבינו במה וכיצד אני מאמין וכיצד ואיך הייתי רוצה שיתאַשִׁית העולם? ומה ייתן ומה יוסיף לכם אם אגלה כי כובע קש רחב שוליים כיסה את ערמוני שערותיה, וריסיה השחורים ארוכים היו מני ארוך, וכי היו בה כל הסגולות הטובות הטבועות בגו נערה פורחת לצו האביב. וכי אחיה אהוב נפשה כמנהג אחים בכירים נפל שדוד בקרב. וכי אמה הזקנה כמנהג האימהות הזקנות מתאבלת עליו כל ימיה. לא מפני שמת ואיננו. אלא מפני שקבורתו לא נודעה ומצבה על קברו לא הוקמה.

אומרים כי יש נשים אוהביות, המבינות אף בלא רמז, המרגישות כל תנועה, המבטלות את ישותן מפני רצון אהוב לבן, הממלאות את הרגשת החסר בלב הגבר האהוב בתרופת קיומן הנכנע. אומרים. הלוא אלו הן הנשים הקוצרות בוז מחברותיהן הבלתי נכנעות, שלא זכו למצוא גבר כלבבן. ידידי הטובים, נא אל תבושו, נא הגידו בגת – איש לא ישמע: הראיתם אישה כזאת מימיכם?

אני לא ראיתי.

ידידי הטובים, הזוכרים אתם את הבית השומם ברחוב השומם, כולו עוד מעלה ריח טיח, כל כך חדש ובלתי מביע, כל כך חסר חיים כשלד שטרם יירקם עליו הבשר ויימתח העור? אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכרו היטב. אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכר את עצמי תוך הבית ההוא לעת ערב יושב מול אח מבוערת, השופעת חום ואור וחיים. ומאחורי, הרחק-הרחק לצד הקיר הנגדי, חברתי הפורטת על פסנתר. בעצם לא פסנתר היה זה. אלו היו מנענעים בעלי הד מוזר. הד בלא בת קול. זו היתה מוזיקה מודרנית, מפושקת ושרועה. מפורקת וקלועה. זו היתה מכונת נשימה חסרת נשמה. וזה היה מִשטור דייקני מחושב על פי כל כללי השכלול המודרני. זה היה קול הדור החדש, הדור שלנו. הדור המאמין רק בהווה שלו בלבד. הדור הרוצה בחלוקה חדשה של אוצרות העולם הזה כדי לזכות יותר, לחטוף יותר, ליהנות יותר. ולפני הפסנתר ישבה אישה, לא חברתי, אישה מודרנית. לא! שלד אישה המכה בשלד פסנתר. המאמינים אתם לי כי כמו האודים הלוחשים באח המבוערת, לחשתי גם אני באותו מעמד? המאמינים אתם לי כי אף על פי שגם אני נמניתי עם קהל חסידי תורת ההווה, הרגשתי פתאום כי יש לי אב, אב טוב ורחום, אב ושלשלת אבות, אבות רבים עד סוף כל הדורות. וכי עתיד אין לגמרי, לא לי ולא לבני דורי, ולא לשום אדם. כי מה יכול לבוא לאחר ההווה הקיים-לבדו? ומשקמתי באותו המעמד להחריש את שלד האישה הצועק לקראתי והנה – לפני חברי כתשיה, המופיע כקברן בחופה, כדרכו, ומטרידני בכל לשון של טרדה בשם המפלגה למהר לישיבה סוערת, כי הפעם יוחלט סוף-סוף אם למלחמה או לשלום, הפעם יוכרע גורל העולם. הלכתי. הלוא תבינו כי מוכרח הייתי ללכת. כי מי יודע איך ייפלו פני הדברים בלעדי? ואת ריסיה השחורים הארוכים מני ארוך של חברתי לקחתי עמי בלכתי לחתוך את גורל העולם. מי אז גאה כמוני וכחברי כתשיה. כך עזבתיה לאנחות פעם אחת – ועוד פעמים הרבה.

הפתח מי שהוא מכם את ארון הספרים אשר לעתיד לעיין באוצר המילים ולעמוד על טיבו של המונח "חזיר"? אני עשיתי זאת וגם נוכחתי כי אמנם בעל חיים יקר הוא מכל יקר. הגו בעצמכם – כך מצאתי רשום באוצר המילים – בלכתנו לישיבה הסוערת תעינו בדרך ונמצאים היינו בלב הג'ונגל, מעבה עצים מזה ומחסום צומח מזה. ופתאום סובבת מחוגת העולם, והנה נעתקים אנו מממד למשנהו ונמצאים אנו במדבר שממה ארץ לא נושבה. ים חול לפנינו וים חול מאחורינו. ומרחוק, בקצה האופק, רומז נחל אכזב וכמו בעלי חיים, אפורי תואר ודהי מראה רוחצים בו. ר' כתשיה, הפקטוטום, אוחז בדש בגדי ומוליכני. בצדי השביל אנו הולכים, בצל חומת החול הערוכה לקראתנו אנו נסתרים, כי מי יודע מה ילד רגע בארץ לא נודעה? קרבנו. והנה לפנינו שני חזירים, כגודל הפיל גודלם ועיניהם כלפידים. ובהתרחק הזכר שבהם, אזר ר' כתשיה כגבר חלציו וקרב אל הנקבה המפונדרקת. וכך הוא שואל אותה במיטב כווני חינו: נא הגידי היפה בבנות מינך, היכן אנו נמצאים ולהיכן אנו הולכים? ותוך כדי שאלתו ניתך עלינו מטר בני חצים, מכאן אש ניתזת ומכאן בליסטראות נובחות, מזה מברידות אבני נגף ומזה זוחלים אדי גופרית. ואילו הנקבה היפה בבנות מינה מחזיקה בידינו ומוליכה אותנו לנקרה כרויה במעמקי האדמה, דורות קדומים כוננוה ברוב תבונה והשכל, וכך היא מסבירה לנו פנים: דעו לכם, בני נווד עם נחשל, כי מכל החי עלי אדמות לא נותרו היום אלא תרי מינין, האדם והחזיר לבדם, ולא זו בלבד שטרפו והשמידו טאטא והשמד את שאר בעלי החיים, אלא שמלחמה נטושה עתה בין שני המינים האחרונים מי ומי משניהם יישאר חי לאחרונה. ואילו אתם, בני נווד עם נחשל, אף על פי שפני אדם פניכם, לבי מנחש כי עצם מעצמי אתם, על כן נכמרו רחמי עליכם, מי יודע אם לא מעשה צדקה אחרון עשיתי בחיי כי המחר… כך נאנחה החזירה הצדקנית ונדמה. וכך בזכות מראה פניו של ר' כתשיה, חברי לדרך, ניצל הוא ניצלתי גם אני אתו יחד.

בסורי לבית השומם ברחוב השומם לגלות גם לחברתי מה שגיליתי אני, והנה הבית שוב אינו שומם והרחוב הומה מקהל עם רב. ובבית – "אני הנני מגזע הארי", מציגה את עצמה מי שהיתה חברתי, "וזה" – היא מצביעה על אורחה הצהוב – "זהו מחבר המוזיקה המודרנית, ארי טהור". ההייתי צוהב כנגדה או כנגדו בגלל גילוי האריוּת? אני לא צהבתי כנגד הצהובים. ולא בכיתי שהיא עזבה הפעם אותי. אבי, אבי, הלוא אתה לא עזבתני.

ידידי הטובים, האם לא מעשה של עורלת לב הוא מצדי לספר על אהבה ועל חברה ועל חבר, בשעה זו כשהיד נטויה והגרזן מונף, הראשים מתנפצים והעוללים נערפים, והגוזר על אחינו גזר כי תמנו הפעם לגווע. השומעים אתם כמוני בלילות את צווחות הנשחטים, את חרחורי הגוססים, את יללת היונקים המליטים ראשיהם בחיק אימהות מתות? השורקים גם באוזניכם הכדורים, הנובחים המקלעים, הרועמים כלי הזעם בלי הפוגה, בלי כל הפוגה? היודעים גם אתם מהי מוזיקה מודרנית ערוכה לפי כל הכללים של הדיוק המדעי? השחור גם לבכם מאדי חנק תככניים וכל גווכם זב מפצעיהם של שרידי הקרובים אל לבכם ביותר? אתם יושבים עלי כרעיו המצורעים של איוב ומשננים לפני את דברי ההגדה:

ואתא השוחט ושחט – חד גדיא,
ואתא מלאך המוות ושחט – חד גדיא,
ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט – חד גדיא!

ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: עירום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון, כי אנוכי יצאתי ברכוש גדול. כי שלשלת האבות לפני, שלשלת מדור דור. כי אבי, אבי לא עזבני… ואם סיפרתי לכם מה שסיפרתי, הרי להסיח מלבי רציתי, ולוּא רק לרגע קט, את כל המראין הבישין הפורחים כשחין נגד עיני תמיד, אותה ואותו ואת העולם.

הנה הם הולכים, שניהם שני הסרדיוטות. בת הארי הנוכחת מטבע העניינים והפקטוטום הנוכח מטבע עניינו – הוא והיא. הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, את האבות של כולנו, בדרך אל התחנה האחרונה. והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צווארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש. מרחוק עולים עמודי העשן. מכיכר הערים שנהפכו על תלן. הס איום מרחף על פני הכיכר. מחרישים הפגרים המובסים הנחים בשדות. החמה זורחת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות.


*הסיפור לקוח מתוך: מוזיקה מודרנית וסיפורים אחרים מאת יעקב הורוביץ, כרך ב', מוסד ביאליק, 2018.

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה. ירדתי לקנות חפיסת סיגריות וכמה עגבניות. נעל שחורה אחת, על המרצפת השנייה שאחרי המפתן של דלת הכניסה, ליד המדרגות שרצפתן הייתה לא לבנה ולא צבעונית, אלא משהו שבין בהיר לכהה מרוב הזמן שעבר עליה ומרוב הנעליים של העולים והיורדים מעבודתם ואליה ולבתי הספר שלהם, ויוצאים לביקורים אצל משפחותיהם וחבריהם, או יוצאים סתם, לפוש באוויר הערב הטוב או בבקרים של סופי השבוע, ואולי לבית קפה סמוך, או לקולנוע, או לפגישה בעניין כלשהו. אולי הם הולכים לחנות או למרפאה או לשוק או לשלם חשבונות חשמל ומים בבנק, או לשלוח מכתב בדואר, או שהם נאלצים לרדת אל הכניסה מן הקומות העליונות שבהן הם גרים, כדי להראות למחלק בלוני הגז, שרק לאחרונה החל לעבוד בחברת הגז, היכן נמצאים הבלונים שלהם שהתרוקנו וצריך להחליפם, כי הרי יש פיות ובטנים רעבים, וידיים ונשמות שמייחלות לשעה של התעסקות איטית ונעימה בהכנת תבשיל, והינתקות מכל הדאגות הנובעות, אולי, מתלאות העבודה, או מבעיות במשפחה, או ממריבות חולפות עם בני משפחה או חברים, או מחששות לנוכח היוקר, או דאגה מפני מה שיקרה מחר לאימא שעדיין חשה כאב מוזר במותניים, או תשובה שלא נתקבלה ממקום עבודה שנשלחו אליו קורות חיים לפני שבועיים ואין תגובה.

מוזר שנעל אחת יחידה נוכחת פה בצורה הזאת. העקב שלה פונה החוצה וחרטומה המחודד פונה פנימה. היא עדיין ראויה לשימוש. ניתן אפילו להתייחס אליה כאל נעל חדשה כי עדיין יש בה ברק מסוים, ודי במעט משחת נעליים שחורה ושלוש-ארבע משיחות אלגנטיות, או אפילו גסות, ושוב היא תהיה ממש כמו חדשה, בדיוק כפי שאדם מתרענן בעזרת אמבטיה חמה ואיטית אחרי שעתיים של תנומת צהריים, לפני שהוא יוצא למסעדה בערב עם חברים או אפילו לבד לבית קפה קרוב צנוע, בתקווה לפגוש מכרים וידידים, או סתם נשאר בבית ונהנה ממוזיקה, או מקריאת רומן או עמודי המאמרים או החדשות הקלילות בעיתון של היום, או אפילו כמה עמודים מהמוסף של השבוע שעבר, או יושב באפס מעשה ולוגם כוסית במרפסת המאווררת.

נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי. זה יכול לקרות למישהו פעם בשנה, או פעם בחמש שנים לאחרים, ויכול לא לקרות להם בכלל, גם אם יאריכו ימים. אני למשל, זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי, כאילו הוא אירוע נדיר, אפילו נס שרק בני מזל זוכים לו, לטוב או לרע, כמו אהבה מרטיטה שמופיעה בהפתעה ומהדהדת בדופק המואץ של הלב מאחורי סורגי כלוב החזה, ואינך יודע כבר איך לנהוג בה, משום שאתה שמח בה כמו ילד, אבל פוחד ממנה כמו ילד גם כן, שמא תפר את בדידותך, שגם היא תמשיך תמיד לעורר  בך פחד. ואולי כמו  שמיעת ידיעה פתאומית על תאונת דרכים שנהרג בה חבר ותיק שלא ראית זה שנה וחצי, ולא חשבת עליו לעתים קרובות, ולא התקשרת אליו, וכשהוא התקשר פעם, התעלמת ולא ענית לו, ואתה עצמך לא ניסית להתקשר אליו, והעצב שלך מהול ברגשי אשם ובושה, משום שעכשיו אתה אדם העומד חסר אונים נוכח מותו הבלתי-צפוי של אדם קרוב אליו מאוד, והוא בא כדפיקה חזקה על דלת ביתך בשעות השחורות משחור של טרם שחר, ושולף אותך ממיטתך החמימה, ומחלומותיך התמימים, ואתה קם בחשש לפתוח את הדלת ומוחך זועק "אלוהים ישמור", וכשאתה פותח ונוכח שאין איש בפתח, הדבר רק מעצים את חששותיך ואת תחושת המוזרות . ואולי עניין הנעל הבודדת החדשה בפתח הבניין דומה לגילוי שרידי בגדים מקומטים בתוך חול חום-צהוב על החוף, השייכים לאדם שנכנס לים ומת בטביעה, והגלים החזירו אותם כאות לאנשי היבשה וכראיה לכך שאחד מבניהם או אחת מבנותיהם נבלעו בבית הקברות שלו.

מפחיד להתקרב אל הנעל. האם ייתכן שהיא חפץ ממולכד שנועד לאחד הדיירים, והדבר מחייב להזעיק חבלן, ואולי יש כאן עניין מוזר שבשלו נחתה כאן הנעל, כסמל לריקנות – נעל ריקה מרֶגל בסמוך למעלה מדרגות או מורד מדרגות, וריקה  מהמצב הטבעי  שבו יש בדרך כלל זוג נעליים? האם הנעל האחת, היחידה הזאת מתחת לחמש קומות שבהן דרים עשרות אנשים היא זעקת אזהרה לכולם: "שימו לב לחיים"? האם היא רוצה לומר לנו: "אני כמו החיים, וביום מן הימים תעזבו אותם בכל הפשטות והשגרתיות והשקט שבהם עוזבות אותי רגליכם בכל יום לפני שאתם שוכבים לישון?" האם היא מעמידה את עצמה כמצבת זיכרון שמסמלת את המשמעות של המוות והריקנות שהוא טומן בחובו, כתזכורת: הַזכֵּר כאשר יש בזיכרון כדי להועיל?" או שמא הימצאותה כאן, שחורה משחור, אינה אלא מקרה אקראי רגיל, מאותם מקרים אקראיים יומיומיים שבהם מתים בני אדם שאין להם לא שם ולא פנים ולא תולדות חיים, בלי שעשו מעשה  שבגללו  מגיע להם להיענש ככה בכל המוות הזה.  

המשכתי בדרכי אל החנות. לא מצאתי בה סיגריות. הלכתי לחנות ברחוב השני, חזרתי עם הסיגריות שלי, ואף הִצַּתִּי אחת בדרך, ושכחתי את העגבניות. כשהגעתי אל פתח הבניין כבר נעלמה הנעל, וצמרמורת קרה עברה בי. המקום נראה לי כחלל ריק – ריק כפי שלא נראה לי מעולם.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

החייזר החנה את מכוניתו מעבר לכביש ובא והתיישב בחדר ההמתנה. הוא ודאי ראה שזה קרה בזווית העין, אבל היה עסוק בחישוב החשבון של אישה מבוגרת בעלת שיער מאפיר מתולתל, שלבשה בגד רציני ומושך ועוררה בו איבה בלתי מוסברת. מי שמטפל בלקוחות הממוצעים מדי יום, בייחוד בלקוחות בעלי המכוניות, מועד לפתח אלרגיות כאלה. הוא ראה שהיא נבהלה וביקשה להסתיר את הפתעתה. הוא הרים את עיניו, ומולו ניצב החייזר.

הלקוחות האחרים בשורת המושבים העמידו פנים, בדרכם האנגלית, שלא קרה שום דבר מיוחד. הוא סיים לטפל באישה. מכוניות ולקוחות אחרים יצאו, הגיע תורו של החייזר. הוא יצא אל הכביש ונופף לו שייכנס אל הסדנה להמשך טיפול, ואחר כך שלח אותו חזרה לחכות בשעה שבחן את המכונית האדומה. הוא הכניס את פרטי היצרן והדגם של המכונית אל המסוף והחל לבדוק את האבחנה.

המכונאי הפעיל את הזיכיון הזה לבדו בעזרת נוכחות רובוטית ואלקטרונית של קופאי, מנהל, ומשרד ראשי. הוא ידע לקרוא אותיות, אפילו לכתוב. המקצוע דרש זאת. חיבור תמידי למערכת, ליד כל המכונות האלה שהתרוצצו כרצונן, היה מנוגד לתקנות הבריאות והבטיחות. הוא השתמש בהתקן "שמע ועשה" רק במקרים האקזוטיים, שבהם הגיעו ההוראות ארוזות עם הרכיב, וניסה להסתיר זאת מהלקוחות שלו. המסתורין של המלאכה היה חשוב לו.

לפיכך נדרשה לו שעה קלה לבדוק את מכונית הרנאבאוט הקטנה התשושה. הוא קרא לחייזר והסביר מה צריך לעשות בעזרת מחוות רבות.

על פי המוסכמות, מי שחושש לכנות ישות חיישנית אחרת "זה", מכנה את כולם "היא". המכונאי הביט בחייזר בהיחבא בשעה שהציג את המצב: הצדודית הרכה, נטולת האף, הכתפיים הרפויות, פלג הגוף העליון שעובה בשכבות של בגדים תחתונים מוזרים תחת "סרבל" אפרפר, הרגליים המגושמות בעלות המפרקים ההפוכים. היה לזה מראה נשי כמו לתחש המשכן שמלחים כינו בטעות "בתולות ים." הבלבול, חשב בלבו, היה בבחינת עלבון עבור שני הצדדים. אבל זו הייתה איוולת לצפות מתושב חוץ ממערכת כוכבים אחרת להיות מושך בצורה אנושית. הוא לא מיהר. הוא לא חש איום או פחד, כפי שאנשים אחרים אולי היו חשים, אילו ראו אחד מאלה מסתובב חופשי מחוץ למובלעת. אין ספק שהחייזר ישאיר תשר נאה, אבל לא בגלל תאוות בצע הוא התמהמה. הוא באמת ובתמים שמח לארח אחד מהם במוסך.

"פשוט תנקה את הממיר."

הוא לא הופתע שזה יכול לדבר אנגלית, הוא פשוט הניח שלא יטרח לעשות זאת. אבל הדבר האחרון שציפה לו הוא חייזר שמתנהג ברשעות.

"את יודעת, בטווח הארוך, יהיה זול יותר להחליף את כל מערכת הפליטה. את משתמשת בשיעור גבוה של מתנול, יש פה הרבה חלודה…"

החייזר הביט אל הקרקע.

"בוא רגע החוצה –"

הוא הלך בעקבותיו אל חדר ההמתנה, ושם זה קרס כמו כלב גדול על אחד המושבים, אומלל למראה, מפתל את ידיו בעלות עור התרנגולת הקמוט סמוך לחזה. "אני מתכוון למכור אותה," הסביר החייזר. "אני רוצה שתעשה את המינימום הנדרש לפי החוק."

הוא הבין שהחייזר לא מאמין שהמכונית שלו מבינה אנגלית. אבל זה גם לא האמין שהבנה מעין זו היא בלתי אפשרית. זה האמין שאם עליך לומר דבר בלתי נעים על מישהו/משהו, יש להתרחק מקרבתו המידית של הקורבן. כללי האתיקה היו קבועים, ענייניים ומחייבים. מידת ההבנה של המכונית הייתה נושא אחר, סוגיה פילוסופית סבוכה.

מכונאי הבקי במידה כזאת בנפש החייזרית לא היה מחזה נדיר. חיי החייזרים הם החומר שממנו עשויות תכניות בוקר בטלוויזיה. המכונאי היה מוצף במידע על הנושא, אילו היה לו מספיק זמן פנוי להעביר בין לקוחות.

"מה שנדרש לפי החוק," הוא חזר. הוא היה מאוכזב, מעשית ורגשית, מדלות האמצעים של הלקוח, אבל רגישותו המשונה ריככה את האכזבה.

הוא ידע, כמובן, שמצב של עוני אצל חייזר יכול להיות רק זמני ויחסי. התשר הלך והידלדל, אך ודאי תצוץ הטבה חדשה.

זה (או היא) הנהן קדורנית.

הם הנהנו. המחוות שלהם היו מאוד אנושיות, אך מגוונות תרבותית: הם סימנו "לא" בעזרת הסנטר, ולא הנידו בראשם. נדמה ששאלו קצת, בכוונה, מכל גזע אנושי, ואולי כך בדיוק עשו. במסעם אל החלל של בני האדם הם ספגו כל כך הרבה פלט אנושי, עד שאף אחד כבר לא ידע כמה מהתנהגותם של החייזרים על כדור הארץ היה טבעי, וכמה ממנה היה הצגה מתוכננת היטב.

"לחכות או לחזור כשזה יהיה מוכן?"

בזמן חילופי הדברים האלה קפאו הלקוחות האחרים עד כאב בתנוחות משועממות או אגביות. המכונאי התענג על תשומת הלב הממוקדת, הסמויה שלהם. למרבה המזל לא היו בסביבה ילדים שיקלקלו את רושם האדישות הקוסמופוליטית.

הוא לא רצה שזה יישאר. אם יישאר כאן, זה עלול לעורר שיחה, להיות רכושו הזמני של אחד הלקוחות הסתמיים האלה.

"מוטב שתלכי," הוא אמר בחרטה מעושה. "יש לי עוד עבודה שאני לא יכול לשים על אוטומט. תחזרי בעוד שעה."

*

כשזה עזב הוא התחרט באמת. הוא יצא אל הרחוב המאובק והביט מעלה מטה. זה היה חודש אוקטובר. עלי עץ הבננה שצמח מעל לחומתה של חצר מוזנחת בבית הסמוך היו בצבע ירוק חומצתי תחת שמים נמוכים שהבטיחו גשם כבר ימים רבים. מרכז התיירים נמצא לא רחוק משם: שכיית החמדה העצומה שכל העולם העריץ, שהייתה פעם מרכזה של עיר נמל בשם ליברפול. הוא זיהה נקודות זעירות, ציפורים, סמל העיר, שנצבעו לאחרונה בזהב, מנצנצות מעל האנדרטה לשפע ושגשוג המסחר. הרחק בתוך היבשת נמתח המרכז העירוני המטושטש על צלע הרי הפניין: הגבעות נסחפו שם הרחק מן העין כמו אנדרטות שטבעו, טבעו בזמן ואבדו לנצח, כמו העיר הגדולה.

לחייזר לא היה שום זכר.

הוא נכנס חזרה למוסך, בדק את התקדמותן של פעולות שונות, ובשקט – נמנע מעיני המצלמה – חמק מבעד לדלת האחורית ועלה לדירת מגוריו. אשתו הייתה בעבודה. שני הילדים שלהם, בני שבע ושנתיים, היו איתה בכיתת הלימוד ובמעון היום של מקום העבודה. החדרים, שהיו קטנים אך מצוידים היטב במוצרים בני קיימא, נדמו מסודרים ודוממים שלא כדרך הטבע. הוא עמד בסלון ובחן שורה של ספרים, תקליטורים, ירחונים שניצבו על מדף בארון הספרים. "כיצד להתמודד עם חייזר?", "מה הם חושבים עלינו?", "הבאים מרחוק", "דרך עיניים חייזריות", "האם הם ביקרו כאן בעבר?", "קסנוביולוגיה: לקראת שחר של מדע…" המכונאי ומשפחתו לא התעניינו בחייזרים האורחים יותר מן הממוצע. הם רק קנו את הספרים, לא קראו אותם. רק בית משונה בתכלית, או עני מאוד, לא החזיק לפחות כמה מהספרים האלה.

ככלל, המכונאי לא חש שהתגובה של המין האנושי מוגזמת. הוא ואשתו הצביעו בעד במשאל העם האירופי על חילופי עידן גלובלי, וכעת היה העניין בדרך לספר החוקים. השנה, השנה הזאת, לנצח תהיה השנה השלישית: 3 אחה"מ, אם השדולה הדוברת אנגלית תשיג את מבוקשה. אחרי המגע. זה היה רשמי: זה היה האירוע הגדול ביותר שקרה למין האנושי מאז "ביאת ישו" העמומה והמרוחקת. והחייזרים, בניגוד לישו, נמצאים כאן. הם בדפוס, על המסך. הם אמיתיים מעבר לכל ספק.

כל מה שהיה על המדפים תויק בספריה שלהם; אשתו של המכונאי הקפידה על המשימה הזו. אצבעותיו ריחפו מעל המקלדת, אך כוח האינרציה המסתורי של המבוגר האנושי הכריע אותו. רק ילדם בן השבע באמת השתמש במאגר המידע. הוא הוציא ספר, ועוד אחד: דפדף, קרא פסקה או שתיים. הוא לא ידע מה הוא מחפש. הוא היה מוקף בעצמים קשיחים שלא דיברו אליו ולא הביטו בו, וניסה לדמיין כיצד מרגיש חייזר. הוא הכיר נהגים רגשניים שהעניקו שמות למכוניות, קראו להן "היא"; הענישו אותן בגלל התנהגות רעה. מדי פעם תפס את עצמו (הוא העלה באוב שברי זיכרונות), מלטף בחיבה את צדו החלקלק המבריק של רובוט בשעה שהניח אותו בצד.

ילד טוב…

כלב טוב…

אבל החייזרים לא הכירו את בעלי החיים. היו להם כלים זוחלים, מתפתלים, מעופפים –  אבל הם היו פרי יצירתם. הרעיון של בריות אחרות, חיים שלא היו חייהם, היה זר להם. ייתכן שהתנאים בכוכב הבית שלהם היו שונים, אבל הראיות שעלו מתוך התגובות והדיווחים שלהם עצמם הראו אחרת. סביר להניח שהם לא חלקו את עולמם עם יצורים אחרים בעלי דם חם, נפרדים.

הוא ירד אל הסדנה ובחן את המסך שבו נראה חדר ההמתנה. הכל שם היה שקט. זה לא חזר. הוא נפנה מהמסך והעסיק את עצמו בין כלי הרכב המורמים והכלים המזמזמים. הוא לא נגע במכונית של החייזר. כשזה הופיע שוב, אמר לו שהוא נתקל במספר בעיות. קצת סבלנות, בבקשה, הוא אמר. תחזרי יותר מאוחר, או חכי. הוא לא קיבל לקוחות חדשים. אחר הצהריים השתנה לדמדומים. חדר ההמתנה התרוקן עד שזה (או היא) נותר שם לבדו.

אשתו וילדיו של המכונאי הגיעו הביתה, הם צעדו ברגל מתחנת החשמלית, התינוקת בעגלה. הוא שמע את קולות הילדים מפטפטים וצוחקים ליד דלת הכניסה וחרק את שיניו כאילו הפריעו לו במשימה מרוכזת ועדינה במיוחד. אלא שהוא לא עשה דבר, רק ישב באפלולית בין הכלים הדוממים.

החייזר היה מקופל בכיסאו. זה נראה כמו חיה שהלבישו בבגדים, חיה מדברת ממין בלתי מוכר שנלקחה מסרט מצויר לילדים. זה נעמד וחייך, חושף את קצות שיניו: גרסה של נהמה, שעשויה להיות או לא להיות מחווה כנה ומשותפת.

המכונאי היה נבוך כיוון שלא הייתה לו כל דרך להסביר את התנהגותו. לקוח אנושי, זר בארץ זרה, בשלב זה כבר היה מתרגז מאוד ואולי מפחד קצת. נראה שהחייזר השלים עם מצבו. זה לא ציפה מבני אדם להתנהג בהיגיון.

זעם בלתי ברור התעורר במכונאי מהמחשבה שהוא לא היה האדם הראשון שהעביר את זה מסכת כזאת. הוא היה רוצה להסביר אני פשוט רוצה שתהיי לידי עוד קצת… אבל היה זה וידוי מביש.

"אני רוצה לעשות לך טובה," הוא אמר. "לא רציתי לומר לך קודם, חשבתי שזה עשוי להביך אותך. אני מתקן פה לא מעט דברים, ואני אחייב אותך רק על הניקוי."

"אה."

הוא חשב שזה נראה מופתע, אולי חושש. אי אפשר שלא לייחס להם רגשות אנושיים, שלא לקרוא הבעות אנושיות בפנים המשונים שלהם.

"תודה."

"המעט שאני יכול לעשות, אחרי שבאת עד לכאן!"

הוא צחק צחוק עצבני. זה לא צחק. הם לא צוחקים.

"רוצה לעלות למעלה? לאכול משהו, לשתות כוס תה? אשתי והילדים ישמחו מאוד לפגוש אותך."

ההזמנה הייתה מעושה לחלוטין. הדבר האחרון שרצה הוא לראות את זה בבית שלו. הוא לא רצה לחלוק את החייזר עם אף אחד. החייזר נתן בו מבט יבשושי כאילו ידע בדיוק מה מתרחש. היו מי שפירשו את התנהגותם וטענו שיש להם יכולת טלפתית: בעוצמה רבה בינם לבין עצמם, ועם בני אדם, פחות.

עם זאת ודאי כבר טרטרו את זה כך בעבר… חיית ראווה. הוא חרד לנוכח המחשבה, לעצמו ולאחרים הללו.

"לא תודה." זה הסתכל אל הקרקע. "המכונית תהיה מוכנה מחר?"

הרחוב היה חשוך. כאן, הרחק מהמלונות והקניונים והאנדרטות השטופות אור ולחוכות מים, הייתה תאורה קלושה. הוא חש אשמה. החייזר המסכן ודאי סופר בראשו את הכסף שנותר לו, אולי תוהה מה לעזאזל לעשות עכשיו. חייזרים שמטיילים בגפם היו תופעה נדירה בכל מקום. אלא אם כן ימצא מסתור במלון גדול ויקר, זה יסבול מהצקות. אנשים יתאספו מסביבו ללא רחמים, יכוונו אליו את מצלמותיהם.

אבל זו לא הייתה אשמתו של המכונאי. הוא לא רצה ללכוד את זה. הוא גם לא רצה לגרש את זה. הוא רצה שיישאר כאן; רצה להחזיק בנוכחותו החיה. זה יכול לישון על המושבים. המכונאי היה מביא לו קצת אוכל מלמעלה. הם אהבו כמה מהמאכלים של בני האדם: גלידה, לחם לבן, המבורגרים – לא משהו שבא מן הטבע.

"כן, בוודאי. תחזרי מחר. אני פותח בתשע."

*

הוא אמר לאשתו שעליו לעבוד שעות נוספות. זה מעולם לא קרה קודם, אך היא קיבלה את הרעיון ללא תגובה. שגרת חייהם יחד הייתה כה רגועה, שהיה ביכולתה לבלוע לתוכה מדי פעם שקר מובהק בלי להותיר אדוות.

הוא ישב במוסך לבדו והביט סביבו. מכוניות.

מוזר שאירופאים נייחים ועירוניים רבים כל כך עדיין חשו צורך להחזיק בהן, למרות הקיצוב בדלק וכל שאר החוקים להגנת הסביבה. המכונאי לא התלונן. זו הייתה עבודה קבועה, ולעתים קרובות אפילו מהנה. אלה בני העם שלי, הוא חשב, בניסיון לאמץ את השקפת העולם החייזרית. בני עמי, צאן מרעיתי. סבתא שלו הלכה לכנסייה. אבל אז הוא חשב שוב על המושג "בעל חיים", ההפרדה בין צורת חיים אחת לאחרת. זה לא מה שהיה בין החייזר והמכונה החייזרית. הוא ניגש אל המכונית, שהוצמדה אל הכבשׁ בתנוחה בלתי הולמת, מטופלת חסרת ישע.

"הלו?" הוא אמר בהיסוס.

המכונית לא הגיבה, אך האווירה במוסך השתנתה. בכך שדיבר אליה בקול רם הוא שינה דבר מה: את תפיסתו שלו. למען האמת הוא הביך את עצמו. כמעט הצליח לתפוס את זנבו של רגש מעניין יותר. הוא היה ילד שהתגנב מעבר לדלתה של המכשפה, מפוחד ומוקסם. אבל אין דבר שיעשה או יאמר שיהפוך את הדמיון למציאות: יראה לו את עיני הרובוט קורצות, את מלתעות המתכת מחייכות או פותחות בשיחה. רק טירוף יאפשר שינוי מרחיק לכת כל כך.

הוא התחיל לעבוד, או מוטב, הפעיל את הרובוטים. כעת לא הייתה לו ברירה – עליו לעשות את מה שהבטיח וליישב איכשהו את החשבונות. לא היה דבר שהתרחש במוסך שלו ולא תועד. המכונאי מעולם לא ניסה לעקוף בדרכים מפוקפקות את המערכת של החברה. הוא מעולם לא היה הטיפוס שיתפתה להסתבך בפשע, וכעת לא יידע היכן להתחיל. הוא נעשה עגמומי מאוד כשחשב על מה שיהיה עליו לעשות: להסתיר בצורה מגושמת את הדחף המשונה שחש.

המכונות החופשיות גלשו אנה ואנה. אחרות החליקו לאורך הקווים העיליים והושיטו מטה את ראשיהן הנחשיים. המכונאי התנועע בחוסר-נוחות. המכונית הקטנה, קוריאנית בת חמש עשרה, שורפת מתנול/דלק מעורב, בעלת גוף פלסטיק אדום, מצמד נוזלי ומתלה, הייתה ערב רב של ציוד בעל עמידות גבוהה, שהיו לה עוד עשר שנים לפחות על הכביש. היא הייתה זקוקה לטיפול כלשהו, אבל לא לטיפול האישי שלו. הוא עמד וצפה.

אני מיותר, הוא חשב – תגובה שגרתית מוגזמת לרובוטים. למה החייזרים לא מרגישים מיותרים? הוא התאמץ לבצע תרגיל גמישות מנטלי ולהביט על עצמו מן המראה. בלי בני האדם, בלעדי, לא היו שום מכוניות, שום רובוטים, שום מכונות בכלל. לי אין תחליף. אפילו אם המכונות יפתחו תודעה, ייעשו "אנושיות" (השד המרחף תמיד ברקע של התקשורת הפופולרית), אני עדיין אהיה אלוהים. הבורא. המקור.

למעלה הקטנה ודאי במיטה, וכך גם הילד, מכוסה בשמיכה ולראשו התקן ללימוד ביתי שמשלים את החינוך שמספקים מעסיקיה של אמו. האם ודאי נרגעת אל תוך הערב, מכורבלת בתוך פקעת מכשירים. באופן חיישני, תת-הכרתי היה המכונאי מודע ליוצאים ולבאים, לשגרה המוכרת.

הוא גילה מדוע החייזר מילא אותו בתענוג כה בלתי נשלט ובלתי מפורש. המכונות הבטיחו, אך לא יכלו לבצע. הן נותרו דברים, ובני האדם נותרו בודדים. המכונאי ביקר ביערות הלאומיים בארצו – שטחי האדמה העצומים שיישארו באין מפריע, יהיה הסלון שלו קטן ככל שיהיה. הוא קיבל את ההכרח בקיומם, אך הרגש היחיד שהיה מסוגל לחוש הוא תרעומת. הוא בשום אופן לא היה מיודד עם הטבע הפראי. בעלי חיים יכולים לשמש חיות מחמד, אבל הם לא חלק ממך, הם לא כמוך. החייזרים החזיקו בפתרון לבידוד האנושי: עולם מדבר, עולם שיש לו עיניים; בני הלוויה שחלם עליהם אלוהים. ביקורו של החייזר עורר בו חוסר שביעות רצון כמו-אלוהי.

הוא לא יכול להכריח אותו להישאר. אבל אולי הוא יכול ללמוד ממנו, מהניסיון העשיר שלו. הסדנה היתה בעיניו מיקרוקוסמוס של הטכנולוגיה והציוויליזציה  האנושית – עולם שיוצא מליבתו האנושית כמו אקטופלזמה, מלא ביצורים שנבראו בצלמו של המכונאי: האצבע והאגודל שלו, השיניים, המפרקים המסתובבים והמתקפלים, השריר הגמיש שלו. אפילו תודעתו,  בתוך ענן כימי מהבהב, מפעפעת בחומרת המוח.

הוא נמלא התרגשות מהתובנה, נעמד על רגליו וחש אל המקלדת בסדנה. הוא שלף את הרובוטים, וזרועותיהם הבוהקות החליקו בחזרה והתקפלו בתוך הקירות. הוא הוציא קופסה של כלי עבודה. הוא יעניק למכונית את המחמאה הגדולה ביותר שיש בכוחו לתת. הוא ייתן לה ליהנות מהאומנות שלו, אותו שירות "טבעי, אורגני" שעשירים שילמו בעבורו סכומים מגוחכים.

זמן מה עבד כמו אדם בגן עדן, מעניק להנאתו שמות לתת-הבריאה  בעזרת ידיו וראשו. הוא עבד, הוא האט… הוא ישב על הרצפה הקרה, המכוסה בכתמים כהים, מפתח ברגים בידו האחת ופיסת סחבה בשנייה. הפנסים פנו מטה. למיטב הבנתו של המכונאי, הם בנו דברים באמצעות חיידקים. תרבית חיידקית שמקורה בחיידקי המעיים של החייזר, והדביקה הכל: כל כלי עבודה ורהיט, אפילו את השריון העצום של עולם-החללית שלהם. בני אדם, כשביקשו להביע רגשי השתתפות עמוקים עם כוכב הלכת, עם המין האנושי, דיברו על כך שהם "חלק מהשלם הגדול." אחרי שחיו שנים כה רבות בעולם שיצרו בעצמן – במובן מסוים, הניחו המלומדים, מראשית האבולוציה שלהם – לא יכלו החייזרים לחוות תחושה של היות חלק ממשהו. לא היו חלקים ברצף שלהם: לא חללים, לא קצוות מפרידים.

לפתע הוא חש גועל. מדענים קבעו שהחיידקים של החייזרים בלתי-מזיקים. זה היה הסיפור, אך אולי הוא שגוי. אולי הוא שקר גדול שממשיכים לספר כדי למנוע בהלה ברחובות. הוא הצטער שנגע במכונית. החייזר השתמש בה כבר חודשים. היא בטח מכוסה כולה בריר מזדחל בלתי-נראה.

איזו מין הרגשה זאת, להיות חלק מעולם חי? הוא הביט במפתח שבידו עד שידית המתכת איבדה את הברק. היא התכסתה בעור; התושבת המתכווננת הפכה לכוס שרירית, קפוצה כמו פי-טבעת, שפתיים רטובות שנמתחות מכל סיבוב של המוט התפוח. המכונאי נתקף בחילה, אך לא הצליח להניח את הכלי מידו. הוא לא היה מסוגל להתרחק ממנו. טיפת העצמיות הניגרת, מחוברת לידו, לא תתנתק ממנו אם יפיל את זה. מיתרים זעירים, חוטים של ריר חי, יידבקו ויוסיפו לחבר ביניהם. האוויר שנשם היה מלא בעצמיות, בחומר אנושי.

הוא נעמד. הוא צעד לאחור. שריון של רובוט נמעך תחתיו כמו בשר. המכונאי השמיע צווחה וזינק משם. ידו, עם המפתח בעל ידית הבשר שצמח מתוכה, נחתה על המקלדת, וכל הכלים החלו להיכנס לפעולה. הוא עמד,  קרביו גואים, הומים, הולמים – לרגע ניצל בזכות מרחב מדומיין של רישום אנטומי, ואז סגרו עליו הקירות. לא היה אור, רק אפלה אדמדמה. המכונאי יילל. הוא נאבק בצורך נורא להקיא. הוא הקיש בייאוש על המקשים.

כשהשתרר שוב שקט, הוא ישב זמן מה. אולי רק כמה דקות. הוא הרגיש שישב זמן רב. בסופו של דבר כבר לא רצה עוד להקיא, והצליח להניח מידו את מפתח הברגים. הוא ישב וראשו בין זרועותיו. הוא שם לב לכריעה העוברית המשפילה, והתרומם ממנה לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה.

המוסך היה כפי שהיה תמיד: מת ובטוח. הוא הבין שנפל בחלקו מזל גדול. איכשהו, לרגע קט, הצליח להיכנס לראש החייזר, לראות את העולם בעיניים חייזריות. איך אפשר לצפות שחוויה כזאת תהיה נעימה? עכשיו כשזה היה מאחוריו הוא יכול לקבל זאת, והיה באמת אסיר תודה.

לבסוף שחרר אנחה ונערך להפעיל שוב את הסדנה. כעת כבר לא העז לגעת במכונית האדומה בכלי עבודה. מלבד זאת ידיו רעדו. אף על פי כן, הוא ימסור את הרכב של החייזר בבוקר כמובטח, כאילו נולד בשלמותו מחדש, ככל שהיד האנושית משגת. לכל הפחות, היה חייב לו את זה.

הוא ניסה לקחת דבר-מה מהחייזר בהפעלת סוג מסוים של כוח. והוא קיבל מה שרצה. זאת לא הייתה אשמתו של החייזר שהיו לו עיניים גדולות והוא נחנק. הוא חרק שיניים לעומת תחושת הרפאים של הבשר במכונה, והניע את המערכות הנדרשות.

בתוך זמן קצר הכול נגמר. אלא שנעשה מאוחר מאוד. עכשיו תיאלץ אשתו לשאול שאלות, ויהיה עליו לספר לה חלק ממה שקרה. הוא עמד והביט בגוף הפלסטיק ובקרביים החסכוניים המחוכמים תחת מכסה המנוע הפתוח. המכונות, הם אמרו, לא יוכלו לחיות באקוספירה. בסופו של דבר ייאלץ המין האנושי לנטוש אחד מהשניים: מכוניות או "הסביבה." אבל "בסופו של דבר" עדיין נהדף. בינתיים התקיימה מעין פשרה קטנה וטובה, עשויה היטב, עם האבדון.

הוא חש בודד ועצוב. הוא ראה עולם אחר נכנס אל תוך חייו, הושיט יד לאחוז בפלא, ומצא משהו גרוע יותר מחלל ריק. הוא רצה שהחייזר יעניק לו את ארץ החלומות, אי שם מעבר לקשת. במקום זאת, הוא מצא גן עדן עוין: אוצר שאין ביכולתו ליהנות ממנו יותר מכפי שיכול לזחול בחזרה אל תוך הרחם.

המכונאי נאנח שוב וסגר את מכסה המנוע בעדינות.

המכונית האדומה הסתדרה מעט במקומה.

"תודה," היא אמרה.

*

בתשע בבוקר החייזר היה שם. המכונית הייתה מוכנה, בוהקת בחנייה הקדמית. החייזר הוריד את התיק שלו, שלא נשא על גבו או תלה על כתפו אלא תחב תחת בית השחי באותו אופן משונה ומעוקם שאופייני להם. בעיניו זה נראה עייף ועצבני. זה בקושי הציץ במכונית. אולי, כמו בן אדם, כלל לא רצה לדעת עד כמה רימו אותו.

"מה הנזק?" זה שאל.

המכונאי נעלב. הוא רצה לעבור איתו על כל דו"ח העבודה : לרדות ממנו את דבש האישור המתוק, או לכל הפחות למתוח את העסקה המידלדלת הזאת עוד קצת. היה עליו להזכיר לעצמו שהחייזר לא חייב לו דבר. ברגשות של זה כשלעצמם לא היה אפילו שמץ של משהו רומנטי או מוזר. העולם שזה חי בו היה עולם שגרתי לחלוטין. החוויה של המכונאי הייתה בעיה שלו עצמו, והייתה עניין פנימי מלכתחילה. החייזר אינו אחראי לסטיות של הפסיכולוגיה האנושית, ולא לתקריות על-טבעיות מדומיינות.

"תראה," הוא אמר. "יש לי הצעה בשבילך. הבן שלי, הבכור, הוא בדיוק עבר את מבחן הנהיגה. יש עוד זמן עד שהוא יורשה לנהוג לבד, כמובן. אבל חשבתי לקנות לו איזו מכונית רנאבאוט קטנה. לי עצמי אין מכונית, את מבינה, מעולם לא חשתי צורך. אבל ילדים, הם אוהבים את החופש… אני אשמח לקנות את המכונית שלך."

באור היום הקר הוא לא היה מסוגל לומר לזה את האמת. הוא ידע שהמכונית לעולם לא תדבר אליו שוב. אבל עולמו של האחר נגע בו, והוא היה מוכרח להביא משם משהו: הוכחה כלשהי.

החייזר נראה אפילו יותר מדוכא.

המכונאי תפס פתאום שאין לו סיבה לדאוג בנוגע לכסף. הוא יספר לחברה הכל. הם היו בני אדם במשרד הראשי, ומסוקרנים כמוהו. המכונית תישאר בחנייה הקדמית. הוא יתקשר, וידווחו עליה בחדשות המקומיות, אולי אפילו בחדשות הארציות. זה יועיל מאוד לעסקים.

עם זאת, לטובת החייזר הוא ידבק בסיפור על בנו. אסור לעודד אותם להאמין שבני האדם חושבים שהם קסומים.

"מחיר מחירון," הוא הוסיף בחופזה. "ועוד קצת. כי מי לא ישלם עוד קצת על מכונית שנהג בה אחד האורחים המפורסמים שלנו. מה את אומרת?"

אז החייזר הלך משם אחרי שכרטיס האשראי שלו נטען אלקטרונית בסכום נאה. זה פנה בפינת הרחוב, ליד החצר שעלי הבננה התנוססו בה מעל השער, וחשף את שיניו המחודדות באותו חיוך לכאורה. ייתכן שנפרד לשלום מהמכונית ממש כשם שייתכן שנפרד מהאיש שניצב לצידה, אבל זה שיפר את הרגשתו של האיש בכל מקרה.

(התרגום מוקדש בכבוד ובהוקרה רבה לפרופסור ששון סומך, שתרגם את הסיפור לראשונה בשנת 1977)

"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור",  והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער.

הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות. ילדים מסולסלי פיאות השתעשעו בינות להריסות ולירק ועוררו את פליאתם של הילדים שבאו אתנו להיפרד מסבתם: "בנים עם צמות? איך אפשר?"

בתווך, רחבה גדולה של אספלט מאובק בלב השכונה ששמה המוכר לנו הוא מוסררה. שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".

השוטר אנפף וסינן מבין שיניו את המילה "יציאה" והתכוון בכך ללמדני שיעור: היציאה, לאמור, היציאה מגן עדן, היא הדבר החשוב ולא הכניסה ל"שם"!  גם שוטר המכס לא רצה  כנראה שנחמיץ את הלקח. שכן כאשר התנשקנו עם אימא לפרידה, אמר: "מי שיוצא מכאן לא חוזר אף פעם"!

אני חושב שהרהורים דומים רדפו גם את אימא בימיה האחרונים עמנו. כאשר התאספו הידידים ובני המשפחה בביתה ערב הנסיעה לירושלים, אמרה: "זכיתי לראות במו עיני, בעודני בחיים, את הבאים לניחום המתאבלים עלי." ובבוקר, כשירדנו במורד הסמטה התלולה אל המכונית, פנתה לאחור והורתה בידה אל עצי הזית והמִשמש היבשים ואל מפתן הבית ותהתה: "עשרים שנה גרתי פה, וכמה פעמים עליתי וירדתי בסמטה הזאת!"

כשעברה המכונית ליד בית הקברות שבפרוור העיר, פנתה וקראה אל קרוביה ואל ידידיה המתים: "מדוע לא התמזל מזלי להיקבר כאן? ומי יניח פרחים על קבר נכדתי?" בשנת 1940, כש"עלתה לרגל" לירושלים, ניבא לה מגיד עתידות שהיא עתידה למות בעיר הקודש. האם תתממש נבואתו בסופו של דבר?

בת שבעים וחמש היא ועדיין לא התנסתה ברגשות האלה שלופתים את הלב ומפוררים אותו. הרגשות האלה שמשאירים ריקנות בנפש ומועקה בחזה, כמו ייסורי מצפון. געגועים למולדת. אבל אילו נשאלה מה המשמעות של המילה הזאת, "מולדת", הייתה מתבלבלת, כמו שהתבלבלה באותיות של המילה הזאת כשנתקלה בה בספר התפילה: האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה ומכתש הקוּבֶּה שירשה מאמהּ (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקוּבֶה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה!

המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה:

"הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן עירום —  לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום — לשווא טָרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשׂת כנף ופרחת.

אילו נאמר לה שכל זה הוא "המולדת", לא היתה מבינה יותר משהבינה קודם לכן. אבל עכשיו, כשהיא משקיפה על "שטח ההפקר" ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בִּתה ואומרת: "מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!"

אחיה הזקן, שבא מן הכפר להיפרד ממנה, נד בראשו ללא הרף ופניו מביעות כאב ותמיהה. ה"דבר" המסתורי הזה, שאחותו מקוננת על שהיא משאירה אותו מאחור ואינה יכולה לקחת אותו אתה — דבר זה יקר מאוד גם ללבו.

 אמר לו שכן שלנו:

"אבל בסוף אתה תחתום להם על חוזה המכירה כי החוק לצידם".

הזקן הכפרי פנה אלי ואמר:

"שמע, בן אחותי, פעם אחת שמרנו במִקשה, אני ואבי ואחי הקטן. פתאום נחתה על השדה להקת חוגלות. אחי מיהר לקחת רובה ציד, כאילו הוא גבר. אבי התעלף מצחוק. אתה זוכר איך היה סבא שלך צוחק? 'שמע ילד, ציד חוגלות הוא עיסוק לגברים!' אבל הקטן שלנו היה עקשן. כעבור שעה הוא חזר אלינו ובידו, הפלא ופלא, חוגלה חיה. השתוממנו. והוא, השובב הקטן, רקד והתגאה בשלל שלו. אבי קרא: 'אבל לא שמענו קול ירייה!' הצייד הקטן ענה לו: 'כישפתי את הרובה, אבא!'; ואותי הוא השביע באבי-אבות-אבותי שלא אגלה את הסוד לאבינו: הוא ראה את העוף המסכן בין מלתעותיו של חתול גדול ורץ ורץ אחרי החתול משׂיח אל שׂיח ובין קני התירס, עד שחילץ אותו. זהו, ועכשיו הם מצפים ממני שאחתום על מסמך מכירה של הזיכרונות האלה? כמה חסרי אונים החוקים שלהם!

עצה לי אליך, שלא תבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים. לא מפני שהבתים ההרוסים והנטושים מפתים אותם לחפש בהם את מנורת הקסמים ואת הרפתקאות עלאא' אלדין. ולא מפני שהפאות המסולסלות מעלות על שפתיהם שאלות שעלולות לסבך אותך במצב ביש. לא, אלא מפני שברחוב המוביל אל שער מנדלבאום לא פוסקת, אף לא לרגע, תנועת המכוניות החוצות אותו במהירות אירופית בבואן "משם" או בצאתן "מכאן" – מכוניות אמריקאיות מפוארות שנוסעיהן לבושים בהידור, בחליפות מטופחות ובחולצות צבעוניות, או במדי צבא שנתפרו כדי להתאים שיישפכו עליהן טיפות ויסקי ולא טיפות דם.

המכוניות האלה הן של אנשי שביתת הנשק, ועדות הפיקוח, האו"ם והשגרירים והקונסולים של מדינות המערב, רעיותיהם והטבחים של רעיותיהם, וה"בּרים" והיפהפיות שלהם. הן נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלנו" כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלנו", כדרכם של בני תרבות, ואחר כך חוצות את "שטח ההפקר", נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלהם", כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלהם", כדרכם של בני תרבות, ולכבד זה את זה בחפיסות סיגריות, להתלוצץ זה עם זה וכדומה. נערכת פה תחרות בין ישראל וירדן, וההפך נכון גם כן.  

על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: "היוצא אינו חוזר", ואף לא חוק גן עדן: "הנכנס אינו יוצא". כבוד המשקיף יכול לסעוד את ארוחת הצהריים במלון פילדלפיה ואת ארוחת הערב במלון עדן, והחיוך המנומס לא סר מעל פניו לא בבוקר ולא בערב.

כשפנתה אחותי אל החייל העומד ליד "השער שלנו" בבקשה שירשה לה ללוות את אמהּ עד השער הירדני, השיב החייל: "אסור, גבירתי!"

"אבל אני רואה את הזרים האלה נכנסים וגם יוצאים כאילו הם בבית שלהם, ואפילו עוד יותר."

"לכל אחד מותר להיכנס ולצאת דרך השערים האלה חוץ מאשר לבני הארץ, גבירתי הנכבדה."

 והשוטר אמר:  "אבקשכם להתרחק מהכביש. זה כביש ראשי סואן." וקטע את דיבורו כדי להחליף דברים עם נוסעי מכונית שהגיעה (האם זו היתה מכונית "יוצאת" או "נכנסת"?) וכולם צחקו, הם אליו והוא אליהם. אבל אנחנו לא הבנו מה מצחיק כאן.

"יש סוף לכל דבר, אפילו לשעת פרידה!" אמר שוטר המכס.

מן השער "שלנו" יצאה אישה זקנה, נשענת על מקלה, לעבר השער "שלהם", והתחילה לחצות את "שטח ההפקר" כשהיא מפנה מזמן לזמן את ראשה ומנפנפת בידה, ומתקדמת הלאה. למה עכשיו, דווקא עכשיו, היא נזכרת בבנה שמת לפני שלושים שנה כשנפל לה בין הידיים מהאינטרסול? ולמה עכשיו, דווקא עכשיו, היא מרגישה נקיפות מצפון.

מבין ההריסות, בצד שממול, הגיח חייל גבה קומה, לראשו כאפייה ועקאל, וקיבל את פני הזקנה "הנכנסת" ונעמד לדבר אתה. שניהם הביטו לעברנו.

אנחנו עמדנו כאן, עם הילדים שלנו, ונפנפנו בידינו. לפנינו עמד חייל גבה קומה, גלוי ראש, ודיבר אתנו. אנחנו הבטנו לעברם, והוא אמר לנו שאי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד נוסף.

למה הוא אמר לנו: "היא כאילו עברה עכשיו את עמק המוות שאין ממנו חזרה. זו מציאות של מלחמה, גבולות ושל שער מנדלבאום. אבקשכם לפנות מקום למעבר מכונית של או"ם!"

פתאום נחלץ מתוכנו גוף קטן מלא חיים, כמו כדור שנבעט מרגלו של כדורגלן מצטיין לעבר שערה של הקבוצה היריבה, והדבר הקטן הזה רץ קדימה, חצה את רחבת "שטח ההפקר", ואנחנו ראינו, נאלמים דום מרוב תדהמה, שבתי הקטנה היא שרצה אל סבתה וקוראת: סבתא, סבתא!" הנה היא עוברת את "שטח ההפקר", הנה היא מגיעה אל סבתה וסבתה מחבקת אותה בזרועותיה.

מרחוק ראינו את החייל בכאפייה ובעקאל משפיל את ראשו ארצה. עיניים חדות לי וראיתי אותו חופר ברגלו באדמה. ואילו השוטר שעמד בחיבוק ידיים בפתח משרדו נכנס אל המשרד, ושוטר המכס פשפש בכיסיו וחיפש משהו שכנראה אבד לו פתאום.

 איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את "עמק המוות שאין ממנו חזרה" וחזרה ממנו וביטלה את ה"מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום".

ילדה בורה שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש. איזו  תמימונת! כיוון שראתה שהיא לא מפליגה אל מעבר לים לארצות אחרות, דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחר עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהיתה רגילה לעשות יומיום? בייחוד שלנגד עיניה מכוניות חוצות את "שטח ההפקר" הלוך ושוב , ממש כמו המכוניות ליד ביתה. פה מדברים עברית, ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה האחת עם נינה ובאחרת עם סוּסוּ.

שוטר המכס נואש כנראה מלמצוא את "מה שאיבד" (יש סוף לכל דבר, אפילו למצב ביש), שכן כשם שהתחיל במלאכת החיפוש המתישה כך גם חדל ממנה פתאום, ואז כעכע בגרונו ואז אמר לחייל כמשתתף באבלו: "ילדה בורה…"

"אבקשכם, רבותי, להתרחק מהכביש, שלא ייפול אחד הילדים שלכם בין גלגלי המכוניות שנוסעות פה במהירות, כמו שאתם רואים."

והוא התרחק ראשון.

ובכן, אתה מבין למה יעצתי לך לא לבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים? כי ההיגיון שלהם פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!

 

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

אני מריח ריח של מוות. מרגע שהחשיכה מתחילה לרדת אני מריח את ריח המוות. ריח מעלי וריח מתחתַי. לאן שאני פונה, אני מריח את אותו ריח. הריח מסריח. דומה יותר מכול לריח שנוצר כשחורכים בשר אדם. הנה הוא פולש אל אפי לאט-לאט. אני מנסה לברוח ממנו אבל הוא רודף אחרי. אני מפנה את ראשי ימינה, והוא רץ אחרי, אני מפנה אותו שמאלה, והוא תוקף את אפי ביתר שאת. ככל שאני בורח ממנו כן הוא מוסיף לתקוף אותי. מניין הוא בא, הריח המתועב הזה? מי השליט אותו על אפי?

הריח נעשה דבר בלתי נסבל. לא יכולתי שלא לרדוף אחריו. משחר ימי התרגלתי לתקוף את הפחד ולא לברוח ממנו. אז למה שלא אתקוף את הריח הזה. רצתי ברחוב החשוך והריח הנחה את צעדַי. רצתי ורצתי ורצתי. עד שהריח היה ממש קרוב. נעמדתי שם. מבטי נפל על דלת שהחלה להיפתח לאט מאוד ועיני לא יכלו לקלוט את קצותיה. העובדה היחידה שהייתי בטוח בה היא שהדלת במצב של היפתחות. נכנסתי לשם. הריח נשב בכל כובדו. ניסיתי לסתום את אפי בידי אבל לא יכולתי. ידי היתה חסרת אונים, היא לא נענתה לי. הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה בניסיון לברוח מהריח ההוא. אבל הריח התגבר.
הנה אני מקשיב לנשיפת הריח,  והוא מדבר אלי ואומר: לאן אתה בורח ממני. מה שלא תנסה לעשות, אני ארדוף אחריך. מה עוללתי לך שאתה רודף אחרי ברשעות שכזאת, אני אומר לו ולשוני קופאת בפי. אני מזיז את צווארי בניסיון לברוח ממנו. אבל הוא רודף אחרי ביתר חוזק. קולו אינו זר לי. הוא דומה לקולה של אשתי החולה, השוכבת על ערש דווי. אני מנסה לברר דבר בתוכי.  מי אתה? אני שואל את הקול. והוא עונה: האם אתה חפץ להכיר אותי באמת? מההתחלה חשבתי שאתה מכיר אותי. כן, הכרתי אותו, הכרתי את הקול הזה. אבל האם הכרתי אותו באמת? אני מנסה לחזור אל העבר. היום שמצאתי אוצר ביליתי לילות בחקירתו. באותו יום באתי אל אשתי ואני נושא את החשיכה ברוחי ואת אורו הקלוש של האוצר בפי. שאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע אותה שתאהב אותי אחרי חצי מאה שנים של הקֶשר והשנאה הברורה בכל תנועה שהיתה משליכה אל פרצופי. מצאתי את האוצר מתחת לרגליה. אמרתי בלבי שעכשיו היא תאהב אותי. עכשיו נתתי לה את מה שהיא רצתה וביקשה מאז ילדותה.

אשתי הזקנה הבאה בימים חיבקה בידיה את האוצר כאילו היא רוצה להגיד לי, בלי להוציא הגה, שהאוצר לא ישוב להיות שלי כי הוא נהיה הרכוש שלה ואך ורק שלה. לא חלקתי עליה, רציתי לגרום לה שתאהב אותי. שנאתי את השנאה. לא יכולתי עוד לשאת תוספת של שנאה. אמרתי לה, הוא שלך. כל כולו שלך. אשתי שמעה ונדהמה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נדהמה ממה שאמרתי לה. היא שאלה אותי אם מישהו יודע על האוצר הזה. נדתי בראשי לשלילה. רצית לומר לה שכולו שלנו, שלךְ ושלי. מעיניה ניבט זעם בן יותר מחמישים שנה. הבנתי ממבטה שהיא רוצה שהאוצר יהיה כולו שלה. ניסיתי לתת לה להרגיש שהוא שלה ושכל מה שאני מבקש הוא שתאהב אותי קצת, אבל היא חיבקה את האוצר חזק יותר. הבנתי שהיא מצאה לבסוף משהו שיכול לשמח אותה, ולו קצת. אבל היא לא רוצה לאהוב אותי גם אם אתן לה את אוצרותיו של קורח, והלוא אני יודע שכל ההון שבעולם לא יקנה את לבה של אישה שונאת. אבל זה ניסיון. לא יכולתי שלא להתמסר לו בחשכת הצלמוות הזאת. 

הסתובבתי  בחדר המלא בריח המוות. כל מה שהיה בו היה חשוך. חזרתי אל אשתי וראיתי אותה מחבקת את האוצר בכוח עצום. עברו ימים ולילות ואשתי הוסיפה לחבק את האוצר. היא התנתקה מהעולם  ולא ביקשה עוד לא אוכל ולא שתייה. כל דאגתה היתה נתונה לחיבוק אהובהּ האוצר. הרגשתי שהיא מצאה תחליף לכל מה שהיה סביבה. והבנתי שאני שנתתי לה את התחליף הזה. אמרתי בלבי, מילא, שיהיה כך. הרי עברה מחצית המאה של שנאה, ושל הניסיון להתקרב אליה ולשכנע אותה שתאהב אותי, לא יזיק להמשיך לנסות. כשהסתובבתי בין העטלפים והתנים בלילות החשוכים, תמיד הגעתי לבסוף לאותה עמידה שלי לפניה באותו החדר. אבל המבט שלה לא השתנה.  אשתי התנתקה מהעולם, וחלומי הקבוע היה להשיבה אליו, ואולי היא תאהב אותי אם אצליח להשיבה אל חייה הטבעיים. בלי לחשוב הרבה התחלתי להגיש לה מעדנים מפירות הלילה. הייתי עורם אותם לפניה, אולי תאכל מהם והם יזינו ויחזקו אותה והיא תוסיף לחיות, ואולי היא תביא אלי את אותה החשיכה. אבל היא לא נגעה בהם. חזרתי אליה והבאתי עוד פירות וערמתי אותם לפניה. אולי יאכלו מהם עיניה מעט-מעט. אבל בכל פעם שנכנסתי אליה לחדרה הופתעתי למצוא אותה בוהה בערמת האוכל הגדולה שלפניה בלי להושיט אליה את ידה. לקחתי את אחד הפירות הגדולים והגשתי לה, אולי היא תרגיש בי. אבל היא הסבה את פניה ושרבבה את לשונה בסלידה. היא הביטה על הפרי שבידי. זה היה תפוח ענקי. שמתי לב שהוא רקוב והתולעים נושרים ממנו.

אשתי התחילה לרזות. עד שכמעט לא ראיתי אותה, ולולא האוצר שבחיקה אולי הייתי מתקשה לראות אותה. כשאשתי רזתה ככה התחלתי לשים לב שהמחלה תוקפת אותה בעוצמה. הייתי מוכרח לקחת אותה לרופא אבל היא סירבה. היא חשש שאקח ממנה את האוצר ואשתלט עליו. ואולי עלה בדעתה שאני מחפש אישה אחרת שתאהב אותי אחרי כל השנאה שהמטירה עלי עד שזַקנה ובָלתה. עם זאת ניסיתי לשכנע אותה שתפנה לרופא כדי שינתח אותה. הבנתי שהניתוח מסוכן אבל מוטב ניתוח מאשר ללכת אל המוות ברגל. היא עמדה בסירובה.
ככה כל אחד מאתנו, היא ראשונה ואני שני, אם כי האמת שונה לגמרי, אני ראשון והיא שנייה, כל אחד מאתנו מצא את עצמו סבוך בעניינו.  אני רוצה שהיא תעשה את הניתוח ואולי תציל את חייה, והיא מסרבת, כדי שלא אשתלט על האוצר שלה, שאמש היה שלי. הזמן עבר והשליך אותי מחשיכה אל חשיכה. התעייפתי מלחכות למהלומת האפלה והערפל. והפקרתי את עצמי לתנומה קלה. ראיתי את אשתי קמה על רגליה ומרימה את האוצר בשתי ידיה ומנחיתה אותו על ראשי בכל הכוח והחולשה שיש לה. היא צועקת לי שאני רוצה להניע אותה לעשות את הניתוח כדי שיהיה לי מרחב פנוי להשתלט על האוצר וליהנות מחיי אושר עם אחת מיפהפיות גן עדן. היא הוסיפה להנחית את האוצר על ראשי וקלח ממנו דם כמו ממזרקה שעד מהרה הפכה למזרקות. אחר כך שפכה עלי אשתי חומר דליק וריח של בשר חרוך נדף מגופי ופרץ החוצה אל הרחובות ואל המחשכים. בתוך כך יצאתי מגופי. והבטתי אליה, מוטלת ליד גופתי. צעקתי , האם אשתי מתה? והמשכתי לצעוק בעודי רץ ובוער באותם הרחובות. וריח המוות רודף אחרי.

 

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

השנה הייתה 3000 לספירה. אחרי שנים ארוכות של מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומלחמות דת, ואחרי שהשמיים המטירו על המים בחמת זעם מטאורים של גיהינום נקמני מלווים בברקים ורעמים, התפרצויות געשיות, סופות וסערות, מחלות ומצוקות רעב שלא שככו במשך מאות שנים, נכחדה האנושות על פני כדור הארץ כמעט לחלוטין. היבשות נעלמו על יושביהן, וכל האוקיינוסים יבשו והפכו לגאיות עמוקים ומבעיתים. נותרו רק מתי מעט שחיו במערה גדולה מתחת לאדמה שנוצרה בעקבות פגיעתו של מטאור מאה שנים לפני כן.

הם היו מאה בלבד, לבשו לגופם עורות, התחמשו בסלעים, ובשנתם הניחו את ראשיהם על זרועותיהם. הם אכלו עשב משדה מרעה קטן ומוריק שהשתרע סמוך לברכת מים עומדים. לא היו להם שמות, ולא הייתה להם שפה. הם דיברו בסימנים וכינו זה את זה במספרים. שמונים גברים, חמש עשרה נשים וחמישה ילדים היו כל מה שנותר מהאנושות כולה.

הם לא נזקקו לשפה כדי להבין שהם האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, ושהם התקווה האחרונה לכינונה מחדש של האנושות. בשל כך היו נחושים בדעתם לדבוק זה בזה כענבים באשכול ולהיאחז בחיים בציפורניהם, והבטיחו זה לזה להישאר יחד כדי להציל את הכוכב הזה. בכל בוקר היו יוצאים למרעה, מלחכים עשב, ומעלים גירה כצאן ומתפלשים בקרבת המים ככלבים. אחר כך, עם שקיעת השמש, היו שבים לישון במערה כעטלפים. יום אחד, לאחר ששבו כולם אל המערה והחלו לספור את עצמם כמדי יום, כדי לוודא שמספרם נותר כשהיה, הופתעו לגלות שמספר תשע לא נמצא.

– לאן נעלם מספר תשע?!

אישוניהם התרחבו בתימהון ונפשותיהם נרעדו מפחד. על פניהם ניכרה דאגה אמיתית וברורה בשל ההיעלמות המשונה הזו, שכן מזה יותר מעשר שנים איש מהם לא נעלם. לאחר כמה שעות של שתיקה נואשת ומתישה נכנס למערה מספר תשע, חיוך גדול על פניו, וזיעה ניגרת ממצחו. הוא נעמד מולם כפסל, והחיוך לא מש מפיו. בטרם הספיק מי מהם להפנות אליו אצבע מאשימה, הוא פרשֹ את ידיו כמי שמבקש להתפלל, כאותם אנשים שהאמינו פעם באלוהי השמיים בטרם נכחדו כולם מעל פני האדמה.

חיוכו התרחב, חיוך אווילי במקצת, וידיו חשפו תליון בצבע כסף, חלוד בשוליו, על צמיד עור שבמרכזו לב גדול. בעוד כולם מביטים בתליון בשקיקה ובהשתאות צעד לפנים גבר בעל הדרת כבוד, עב בשר ואפור שיער, שזקנו ופניו חרושי הקמטים העידו על היותו המבוגר שבהם, שנקרא מספר מאה. הוא התבונן במספר תשע בזעם כשואל: היכן היית? מספר תשע לא השיב לו, רק הרים את ידיו כדי להראות לו את התליון.

מאותו רגע השתנו הימים תכלית השינוי. מספר תשע הפך למוקד תשומת הלב של כולם וזכה במעמד רם בעל חשיבות מיוחדת במינה. הוא היה הגבר היחיד שהעיניים היו נשואות אליו בכל מקום שבו שהה ובכל מקום שאליו הלך. כולם ביקשו את חברתו, שאפו להתקרב אליו והתגאו בהיכרותם עמו, שהרי הוא היה הגבר בעל תליון הכסף. מי שצחק איתו היה בר מזל, ומי שנלווה אליו למרעה עם שחר היה בר מזל אף יותר.,אולם בר המזל הגדול ביותר באנושות כולה היה זה שמספר תשע הניח לו לגעת בתליון, דבר שקרה רק לעתים נדירות.

הנשים התחרו ביניהן מי מהן תהיה זו שתזכה באהבתו, ליבו ותליונו. אחת מהן התפשטה לפניו, אחרת קרצה לו בעינה ושלישית פיתתה אותו עם שדיה הגדולים והזקורים. הנועזת מכולן הייתה זו שהתנפלה עליו בזמן שישן.

הקנאה חלחלה בקרב הגברים כרעל, ומעיניהם ניבטה שנאה יוקדת. בתוך תוכם זממו מזימות מרושעות, והאלימות איימה להתפרץ. הם נחלקו לכמה מחנות: המבוגר בעל מספר מאה וכמה מספרים שתמכו בו סברו שהתליון הוא חידוש הרסני וטענו שחייבים להשליכו למי הבריכה. אחרים, בראשותו של מספר עשר, התנגדו לכך והאמינו בחירותו של מספר תשע ובזכותו להחזיק ברכוש פרטי. השאר שמרו על ניטרליות. וכך, לראשונה בתולדותיה, התפלגה המערה.

באחד הימים פרצה תגרה בין שני גברים: האחד אהב את בעל התליון, והשני תיעב אותו. המריבה הלכה והסלימה עד שהגיעה לשיאה כאשר האיש שאהב את בעל התליון הרג את שונאו ורוצץ את גולגולתו בסלע גדול. עד מהרה התכנס בית דין של בני אדם עירומים למעט עור חיות שכיסה את גופם, ומספר מאה הוציא פסק דין שקבע כי יש להיפטר מהתליון מיד. מספר תשע סירב למסור את התליון שלו, והוחלט להוציאו להורג בגין עבירה על החוק. הוא נגרר אל הבריכה, וארבעה גברתנים התיישבו עליו כדי להבטיח את מותו בטביעה. לאחר מכן נלקח התליון ונמסר למנהיג, מספר מאה, כדי שייפטר ממנו וישים קץ לרעה חולה זו.

ביום המחרת ההלם הכה בכולם כבשורת מוות כאשר הופיע לפניהם המנהיג כשהוא עונד את התליון על חזהו כחתן. כעבור שני לילות נרצח המנהיג, והתליון נעלם. אנשי המערה האשימו זה את זה, והספקות החלו לחלחל לליבותיהם כרוח סערה. מיד קמו קבוצות רבות של מתנגדים, תומכים, חמדנים, שונאים ומקנאים. הם חלקו זה על זה, החזיקו בקנאות בדעותיהם, התאגדו לסיעות, התווכחו, התכתשו, נלחמו, טבחו וחיסלו זה את זה עד האחרון שבהם.

כעבור חודשים ספורים הופיע במערה, לבדו, תינוק בוכה, אוחז בידיו תליון קטן בצבע כסף, חלוד בשוליו, שחיסל את מה שנותר מהאנושות.