Write Stories

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

בסופו של היום שבו עברתי מן העיר אל הכפר, השיב כלבי את נשמתו לבורא. איני יודע האם היה זה מקרה או שמא תוצאה של הלם מעבר. אולם בשעה אחת וחצי בלילה, אחרי ייסורי גסיסה שהופיעו בחטף ונמשכו שעות ספורות, הניח הכלב את ראשו בחיקי, רעד בצמרמורת אחרונה ואז התרפה, תוך שהוא מחרבן על הפרקט החדש. כל אותו ערב שמעתי את התנים מהוואדי שמתחת לבית. איני חושב שהייתה לכך סיבה מיוחדת, בוודאי לא סמלית. התנים היו תנים ויללותיהם היו יללות, ואף על פי כן, צלילן היה זר לי ומבשר רעות. יתרה מזו: ברגע שהכלב רטט בעווית אחרונה, באותו רגע ממש, שמעתי מבחוץ יללה גרונית רמה, שונה בתכלית מאלו שקדמו לה. על אף שאני אדם רציונלי, עליי להודות כי היא העבירה בגווי צמרמורת, ולרגע דימיתי כי נשמתו של הכלב נפרדת בזעם ובאכזבה מן העולם ועולה השמיימה. ואף על פי כן, בסופו של דבר פטרתי זאת כקריאה נוספת מקריאותיהם של התנים. וכי מכיר אני את כל מילותיהם ונאקותיהם? ומלבד זאת, היה מקורה אשר היה, תוך מספר שניות גם היא נדמה ולא יספה. כמוה כמו הכלב.

למחרת בבוקר קברתי אותו בוואדי. הדבר נראה לי מכבד יותר מאשר להביאו אל הווטרינר, שם בוודאי היו שולחים אותו בשקית שחורה אל משרפה לחומר ביולוגי. ומעבר לכך היה את עניין השינוע: העברת גופה בתא המטען, גם אם היא גופה של כלב, איננה אירוע שאדם מן היישוב שש ליטול בו חלק. קבורה נראתה לי מכבדת יותר. מעפר באת ואל עפר תשוב. אם כבר הגעת אל הוואדי בו קיווינו כי תטייל, אך לא באת בשעריו, לפחות יונחו עצמותיך אחר כבוד באדמתו ותהפכו לבשר אחד. אין ברצוני להלאות את הקורא בכל פרטי הקבורה. די אם אומר כי הכלב סבל מעודף מסוים של משקל, וכי אדמת הטרשים היבשה של תחילת הקיץ סירבה להיענות להפצרותיו של את החפירה שהבאתי איתי. סופו של דבר, שקברתי את כלבי האהוב בעומק רדוד משהייתי מייחל לו, וחיפיתי על כך בתל מאבנים גדולות שליקטתי בסביבה.

בימים שלאחר מכן נמנעתי מלרדת לכיוון הקבר. ייתכן שהדבר נבע ממידה מסוימת של סנטימנטליות, וייתכן שהסיבה הייתה בת ריח מוזרה, שאפפה את החצר ורמזה כי ייתכן שהקבר לא נאטם די הצורך. ובכל זאת, לאחר שעבר שבוע וקמתי מן השבעה, עלה בי דחף לבדוק מה עלה בגורלו, בייחוד לאור העובדה שאותה בת ריח החלה להתדפק בעדינות בשעות הלילה על חלונות הבית. ליבי בישר לי שלא אתקל במחזה מרנין, אולם הונעתי על ידי דחף מסוים של אחריות: מה אם ילד יעבור במקרה וייתקל בקבר, שכעת התחלתי לחשוד כי הוא פתוח? ושוב לא אלאה את הקורא בפרטים הגרפיים. די אם אומר כי מתוך האדמה הזדקרה, כמעין תפרחת קיץ משונה, רגל אכולה למחצה. בקצה התפרחת הייתה כף הרגל שלמה לחלוטין, כולל הפרווה בצבעה הדבשי המקורי. ממש פריט אספנים. אך משם ומטה רק בשר אדום קרוע ופיסות עצם חומה מבצבצות מבעדו. נמלטתי חזרה הביתה כל עוד נפשי בי, ובלבי תחינה כי התנים ישלימו מהר ככל הניתן את מלאכתם הרשלנית.

כמה שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת של אמצע הקיץ, ישבתי בגינה לארוחה קלה, ולפתע שוב שמעתי מן הוואדי קריאה מוזרה. כעת, משעתותיי היו בידיי, יכולתי להתעמק בה. הייתה זו תרועה גרונית מיוסרת, דומה לזו שעשוי להפיק תרנגול אדיר ממדים או אייל הקורא, אולם לא האחד ולא האחר מצויים בשפלת יהודה או בסביבותיה. השערתי הבאה הייתה שזהו כלב או תן שנתפסו במלכודת רגל, מהסוג הננעל על העצם ויוצר בה חור משונן. שמעתי פעם על ציידי חוגלות באזור, והנחתי כי לא מן הנמנע שאחד מהם טמן את פחיו באזורנו ולכד בטעות חיה שאין דבר לעשות עמה, זולת להטילה לצד הדרך. חיכיתי עוד דקה כדי לבדוק האם הקולות שוככים, אולם מאחר שלא כך היה הדבר, יצאתי בריצה מן השער האחורי, לראות אם אוכל לסייע.

עודי יורד, והנה ניצב מולי איש כרסתן, כבן חמישים, שהיה לבוש סוודר וכובע אפורים, על אף מזג האוויר החם.

"שמעת את הצבוע למטה?" שאל.

שתקתי. לרגע עלתה בי חרדה מוזרה כי הוא פקח, אשר חושד בי כי קברתי את הכלב בניגוד לתקנות.

"ראיתי אותו שם, על השביל," הוא הסתובב והצביע. "אבל לא כדאי לך לרדת לשם."

"הוא מסוכן?"

"רק אם אתה פגר," הוא צחק. "לא, הוא פשוט יברח ברגע שיקלוט שאתה בא אחריו. הם חיה חכמה, הצבועים האלה. יותר מכלבים."

היה נדמה לי שהבנתי את הרמז הדק ולכן הודיתי לו וחזרתי על עקבותיי הביתה. המתנתי בשקט מאחורי עץ התפוז שבחצר, עד שראיתי כי הוא מטפס בשביל, חולף על פני הגינה וממשיך אל הרחוב.

מאז מדי יום, ובניגוד גמור להנחייתו, אני יורד אל הוואדי כדי לחפש את הצבוע. זה לא דורש הרבה. אני לוקח תרמוס עם קפה, מוצא נקודת תצפית טובה על השביל וממתין. נימיות חולפות על פניי בפליאה, חוגלות מציגות בפניי את צאצאיהן, פעם אחת אפילו הבהלתי בטעות צבי. אבל לא צבוע. אף לא פעם אחת. ריח הכמיהה שלי כנראה באמת ממלא את הוואדי.

ואתמול, בנוסף לכל, הבית שלי נפרץ. כשיצאתי לסיבוב היומי כנראה שכחתי לנעול את הדלת, וכשחזרתי מצאתי אותה תלויה על צירה העליון ומנותקת מהתחתון. בדקתי בחדרים מה נלקח. לא היו לי הרבה חפצי ערך, ובכל זאת: מחשב נייד, טלפון, מפתחות לאוטו, ארנק. את כל אלו השארתי בבית, וכל אלו היו שם גם כשחזרתי. לא יכולתי לערוב לכך שכמות המזומן בארנק נותרה כפי שהייתה, אולם כרטיסי האשראי היו שם, וכך גם כמה שטרות. וכי איזה גנב לוקח רק חלק מהכסף? על אחד הקירות, בפינה, סמוך לגובה הרצפה, מצאתי ציור קטן של כלב בגיר שחור. "זו אינה מקטרת," נכתב מתחתיו.

יצאתי לחפש צבוע בוואדי הסמוך למקום מגוריי. בוודאי שיצאתי לחפש צבוע. צבוע ודאי, בשר ודם. וכי מה עוד יכולתי לחפש שם?


*הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "מאה המטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24, ועבר כאן עריכה חדשה של המתרגמת והעורכת אילנה המרמן בשיתוף פעולה עם המתרגמת.

 

הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול." 

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

בערך בשתיים-עשרה חיליק מגיע. "אני מפריע?" הוא שואל. אני מסמן לו שייכנס, והוא עדיין מהסס על המפתן. "אם אתה עכשיו בשוונג," הוא אומר, " אז אני אבוא אחר כך. אני לא רוצה להפריע או משהו, סתם הייתי סקרן."

אני מכין לו קפה בוץ ואנחנו יושבים בסלון. הוא לא שותה מהקפה, אפילו לא טועם, רק שוקע בספה ומנסה לחייך. "קפצתי לשאול איך הולך," הוא אומר. "האנשים בהוצאה כבר על סיכות, מתים לקרוא." "פיצוץ," אני אומר לו, "הולך פיצוץ." "יופי," מחייך חיליק, "אני שמח. כי אתה יודע, כבר עברו תשע שנים. במרץ, זאת אומרת, זה יהיה תשע, ולא כתבת כלום מאז…" "כתבתי," אני אומר לו, "אני כותב. כל הזמן. רק שזה לא היה מספיק טוב." "תדע לך," אומר חיליק בזמן שהוא מחזיק את כפות ידיו מעל הקפה כך שיקלטו את האדים, "שבמעמדך אפילו לא-טוב ימכור. נשבע לך, בשבוע הספר כל עשר דקות בא איזה מישהו ושאל מתי אתה מוציא חדש. תשאל את דובי. אחרי כמעט עשר שנים – אפילו ממש-גרוע ימכור. אבל אם אתה לא כותב בכלל אז…" "אני כותב," אני אומר לו, "כל הזמן. אבל לא מתחשק לי להוציא ספר לא טוב, אפילו אם אתה או דובי…" "ברור," קוטע אותי חיליק, "אף אחד לא אמר שזה חייב להיות לא-טוב. זה יכול גם להיות טוב, טוב ימכור אפילו יותר. רק תוציא כבר איזה ספר, דחיל ראבק."

אני מכיר אותו. זאת לא פעם ראשונה שהוא מגיע. עוד מעט הוא ידבר על הבת שלו, זאת עם השיתוק, ואחרי זה הוא יבכה. תמיד בסוף הוא בוכה. "אני כבר ממש בסוף," אני מנסה להקדים תרופה למכה, "יש לי עוד חמישים עמודים גג." "חמישים?" חוזר חיליק על דברי בחשדנות. "כן," אני מנסה להישמע נלהב, "חמישים גג. אני רק צריך שהגיבור יהרוג מישהו, אחד שמגיע לו, זאת תהיה הגנה עצמית. ושאחרי זה הוא ישכב עם האחות של זה שמת בלי שהיא תדע שזה הוא שהרג אותו. ואז יש עוד כמה עמודים של מחשבות שלו כשהוא הולך על החוף ליד קיסריה. ועוד אפילוג קצר כשהוא במונית בדרך חזרה לדירה שלו ומודיעים ברדיו על התפרצות נגיף הקורונה, אתה יודע, כדי שהקורא יוכל למקם היסטורית את העלילה." "חמישים עמודים, אתה אומר," חיליק לופת חזק את הידית של ספל הקפה, "חמישים גג והקורונה? תגיד לי, מה אתה חושב שאני, טמבל?" הוא לוקח את הספל ומטיח אותו בקיר בכוח. כתם שחור מופיע על קיר הסלון ומתחיל לזלוג לכיוון הרצפה. "זוכר מה אמרת לי פעם שעברה? עשרים עמודים, אמרת. עשרים! ושתוך חודש-חודשיים זה גמור. עשרים ומבצע צוק איתן. אז זה עוד לא היה קורונה! אתה לא כותב אז אל תכתוב, אבל דחיל ראבק, אנחנו מכירים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, עוד מלפני שיפעתי נולדה, אז אל תשקר לי."

אני שותק. גם חיליק שותק. אני רואה איך לאט-לאט הוא מתחיל לקלוט מה עשה. הכתם עדיין זולג למטה, תכף יגיע לשטיח. "יש לך סמרטוט?" חיליק שואל אחרי רגע של שקט, "אל תקום, רק תגיד לי איפה, אני אנקה את זה." אני נד בראשי, אני באמת לא חושב שיש לי. "אני מצטער," הוא אומר, "איבדתי שליטה. זה לא אופייני לי. אני פשוט עובר תקופה קשה עכשיו. אני מבקש סליחה. אתה סולח לי?" אני מהנהן. "טוב," חיליק אומר, "אז אני אלך עכשיו. אני לא רוצה להפריע לך ב… חמישים עמודים, אמרת? יופי, זה כבר ממש בסוף. שלא יהיה יותר מדי מדכא הסוף, בסדר? תשאיר איזה פתח קטן לתקווה. אנשים אוהבים להרגיש את זה, שעוד יש סיכוי." ובדלת הוא נעצר ואומר, "אני באמת מצטער על הקפה. ועל מה שאמרתי קודם. אתה לא כועס, נכון? פשוט, הקטנה, המצב שלה לא טוב…" ובאמצע המשפט הוא מתחיל לבכות. אני שם לו יד על הכתף. אותה כתף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "החיים אכזריים," מסנן חיליק, "אכזריים אחו-שרמוטה. אין להם לב. טוחנים אותך וטוחנים עד שבסוף נשאר ממך רק אבק. על זה תכתוב, הא? על זה תכתוב איזה משהו. לא עכשיו, אחרי שתגמור  עם החרא הזה. בספר הבא." "איך שאני גומר אני שולח לך," אני אומר לו לפני שאני סוגר את הדלת, "זה לא ייקח הרבה. אני כבר ממש בסוף."

אחרי שחיליק הולך אני מתיישב מול המחשב וגולש קצת לאתרי פורנו. באחד מהם יש בחורה צעירה עם צמה קלועה שקוראים לה ניקי. היא מדברת בשפה שאני לא מבין ושותה שפיך מכוס זכוכית שמישהו מגיש לה. אני מכבה את זה ופותח את מעבד התמלילים. יש לי הרבה רעיונות בראש. הרבה מדי, אפילו. הפעם, אני אומר לעצמי, אני אעשה את זה אחרת. הפעם אני אנסה להתחיל מהסוף. "'בוא לא נדבר על זה עכשיו,' לחשה ניקי וכיסתה בכף ידה הרכה את פיו, 'בוא לא נחשוב על זה אפילו. בוא פשוט נשתוק ונסתכל על השקיעה.' השמש כבר טבעה כמעט כולה בים השחור, ורק קרן אחת עקשנית הבליחה לשמים במאמץ נואש אחרון להעניק לעולם כל כך אפל עוד טיפה אחת של אור."

 

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

למנוצ'הר מחמדי

האישה המתה אמרה:

"תעטפי אותי, אני מתחננת."

ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:

"נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.

זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:

"תסתמי את הנקבים טוב טוב."

הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:

"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."

חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:

"כמה שיותר מהר, יותר טוב."

"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."

האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:

"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."

אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.

כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.

"תגידי, כמה אתם בבית?"

הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:

"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."

"וקר להם?"

"מה זאת אומרת?"

"את כל הזמן סורגת."

"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."

"בעלך מובטל?"

הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:

"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."

"עיוור?"

"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."

"אז למה התחתנת איתו?"

"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."

"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"

"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"

הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.

"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"

לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:

"מה יש לך שאת רועדת ככה?"

"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."

"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."

"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."

הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:

"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."

"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."

הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.

היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."

במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"

אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.

בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:

"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."

זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא  שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.

נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:

"למה את מתפתלת ככה?"

"משהו זז לי על העור."

"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."

אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.

השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:

"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"

כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"

הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"

אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."

"אלוהים יגמול לך."

"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."

"אני?"

"אלא מי?"

"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"

"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."

האישה חשבה קצת ואמרה:

"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"

"מאתיים תומאן."

האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:

"אני אגמור אותו מהר."

ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:

"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."

הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.

"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"

"אני עוטפת את כולם אותו דבר."

"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"

"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."

"בסדר."

אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.

"מרוצה?"

"כן, אבל למה התיישבת?"

"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."

"טוב… בסדר."

"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"

"קחי מהתיק שלי."

הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.

הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.

היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.

היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.

"מה השעה?"

"שש בבוקר."

"סיימת את הסוודר?"

"לא, הסוודר המחורבן הזה…"

האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.

למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.

כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:

"לבי לבי. בסוף היא מתה."

מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.

כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:

"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"

רוסתמי קד קלות ואמר:

"כן, ברשותך."

במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.

כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:

"ומי אמור לתת לנו טיפ?"

מיקאני גיחך :

"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."

"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"

כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." 1 הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.

כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.

"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"

"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"

"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."

"למי את מחכה?"

"לבעלי."

הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:

"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."

"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."

"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."

"איך מתת?"

"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."

האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.

דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.

"או, באתם לקחת אותי?"

אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:

"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."

"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."

מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.

הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:

"כל כך מהר הלכת…"

רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.

"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."

הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.

"זאת החולה מחדר 405?"

"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.

"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."

לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:

"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."

רוסתמי גיחך.

"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"

הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.

ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:

"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."

הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.

"היא חלתה בעוד משהו."

אחר כך אמר אחד מהם:

"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."

ואז המשיך ושאל בקול רם:

"בבוקר היא לא אכלה?"

רוסתמי מלמל בעצבנות:

"עכשיו כבר צהריים."

רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.

כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.

העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:

"מה נעשה בלעדייך?"

האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:

"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."

היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… 2

אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:

"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"

בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.

כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:

"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"

וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.

ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה  עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.

ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.

כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.

הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.

היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:

"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."

הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.

"תודה לאל. ועוד אישה!"

הנהג אמר:

"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."

כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:

"מה שלומך, תיקן נחמד?"


ד"ר עוז בן אהרון מת בדיוק שמונה שנים אחרי שהרופא שטיפל בו, פרופ' גוטמן, עדכנו כי הוא נידון למוות וכי נותרו לו עד שמונה שנות חיים.

בן 50 בקירוב היה הד"ר כשפגש בפרופ' במחלקה שלו בבית החולים שבמרכז הארץ. באותה תקופה חש הד"ר שגופו בוגד בו, אך לא יכול היה לסמן את היקף הבגידה, ואילו הפרופ' הבהיר עבורו את גבולותיה החדשים.

"ובכן" פנה הפרופ' לד"ר, "יש לי עבורך בשורה טובה ובשורה רעה, איזו מהן תרצה לשמֹע קודם?". הד"ר בחר כמובן ברעה, והפרופ' המשיך: "על פניו הִנך נידון למוות, היות שמחלתך חשוכת מרפא, אף שהלוקים בה יכולים להמשיך בשגרת חייהם עד שמונה שנים — טרם יחזירו נשמתם".

"האם שמעתי בדבריך גם בשורה טובה?" שאל הד"ר. "כי אם מחלה חסרת מרפא היא המבשרת רעות, אזי העד שמונה שנים שנותרו לי לחיות הם כף התקווה!". "לא בדיוק" ענה הפרופ'. "את שמונה השנים כללתי ברעה, שכן אדם המחשב קצו הוא סוג של מת מהלך". ואז המשיך: "הבשורה הטובה היא המחקר המתקדם, והאפשרות שבשמונה השנים הבאות תמצא תרופה למחלתך".  

בתום פגישתם נפרד הד"ר מהפרופ', והודה לו על שאמר בפניו את האמת המלאה. אחר הלך למשרדו הקטן באוניברסיטה הסמוכה, ומזג לעצמו משקה צלול בקרח. ולמרות הבשורות, ביקש לקבל החלטות לגבי תוכניותיו לשמונה השנים הבאות: תחילה ישלים את חקר התקווה הטובה שהפך למפעל חייו, ובהמשך יתכנן את מותו, ובעיקר את אחרי מותו.

ואמנם עסוק היה הד"ר בשאלת 'אחרי מות', והאופן בו יזכר בתום שמונה השנים. האם כדרכם של בני אהרון, נדב ואביהו, יקריב הוא "אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" 1 או שיפעל לכבוי התבערה שיצרה משנתו, ושהביאה לו מידה נדיבה של כאב מ'בית' – מהארץ בה נולד, מהאוניברסיטה בה עבד, משלֹש הנשים שאהב בדרכו היחודית, ומהשטחים אותם נהג לחקור ולבקר.

וכמקרה נדב ואביהו חש הד"ר כי גופו ולבושו נותרו שלמים כשנודע דבר מחלתו, אך נשמתו נשרפה. וכמו בני אהרון גם עונשו משמים נראה בעיניו מידה כנגד מידה, שכן חטא ברבים בהצתת אש, וכעת עשוי למצוא מותו בשל התבערה שפרצה בתוכו. ולא ראה עוד בקיומו ערך עליון, וידע שיש יקר מהחיים עצמם.  

דרך ארוכה עבר עוז מאז גדל בכפר פריפריאלי קטן, ונחשב בילדותו לתלמיד כושל, עד שהפך מומחה בתחום הפילוסופיה של המוסר ולמושג שכִּנה 'כף התקווה הטובה'. בצעירותו בחר בעבודת אדמה ואף ראה בה תחליף לחוסר התכלית שראה בלימודיו, אלא שעם הזמן אִיבדה האדמה ערכה בעיניו, והחל הוא בחקר של יצר האדם.

בדיעבד נהג עוז לומר כי השינוי התפיסתי שידע – העדפת האדם על פני האדמה – הגיע כשנהיה לקצין ביחידה המובחרת, היות שהתקשה להרגיש מובחר בשטח זר. כשהשתחרר מהצבא ובחר את מושא עיסוקיו כבר היו רכיבי זהותו בשלים יותר, ולא הותירו מקום להגדרות שמפלות ומחריגות אוכלוסיות שלמות.  

עוד כשהיה סטודנט צעיר, ערך עוז את בִּטאון 'התקווה', בו הוא שטח את רעיונותיו והתווכח עם יריבים לדרך. את עבודת הדוקטורט שלו מיקד בדור הצעיר באזורים כבושים במאה העשרים, ובה טען שהיקום לא ידע כיבוש נאור מימיו. במחקרו השתמש במושג 'כף התקווה הטובה', שמקורו במאה החמש-עשרה – כשמגלי עולם מצאו נקודה בדרום לאפריקה שממנה נפתח נתיב סחר מאירופה למזרח, וקראו לו 'כף התקווה הטובה'.

ואילו עוז ראה במושג 'כף התקווה הטובה' נתיב של שוויון בין בני האדם, והתנה את כף התקווה הטובה בחזרתם של הכובשים לביתם, בכדי לגונן עליהם מפני עצמם. הוא טען שהם מהווים איום על ארצם שלהם בכך שהופכים אותה לאלימה ומושחתת, והמאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שאזרחי מדינה יכולים לעשות.

וכמו כדי להמחיש את טענותיו, יצא עוז בחודש מר-חשוון ללוות מסיק זיתים של משפחה שהכיר בשטחים, כשמנגד נצבו בני נוער בעלי כִּפות ענק לראשם ושנאת חינם בלבם. בידם החזיקו כלי משחית, כרתו ענפים, הפכו מכלים, וכשפגשו בעוז ראו בו אויב מבית. קללו, ירקו בפניו ובקשו להרגו, הוא החזיר להם מלחמה, ולא מתה נפשו עם פלשתים.

וביום המחרת פרסם עוז מאמר בבִּטאון 'התקווה' והקדישו לחובשי כִּפות הענק, וחתמו במשפט: "הכובשים הם כתינוק שנשבה, ועלינו לבוא לעזרם לגאלם מעצמם, כמלחמת שחרור תודעתית". והוסיף וכתב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִישָּׁפֵךְ" 2. ופרש כי דם האדם נשפך לפנימיותו של השופך, ומעורר יצריו, וגורר נקמותיו – מידה כנגד מידה.

והחלו מבקריו מפגינים מול האוניברסיטה שבה לימד, שהיתה מזוהה עם הכובשים. וטענו שפוגע הוא במשנתם, וקראו לפטרו, וערכו טקס קבלי להליכתו, ויחלו למותו. ואף שעוז לא האמין בברכות ובקללות בני האדם, באותו הרגע ממש חש במחלתו.

ובשבע השנים הראשונות של המחלה, הגם שהמוות המתין בסופן, יצא עוז למסע של חוויות חברתיות ותרבותיות באזורים אשר ידעו בעבר שלטון זר – ואף שיכלו לו. ורגעיו אלה הרגישו כאוקסימורון, שכן ככל שמותו קרב כך ידע הוא אושר בחייו. ובמסעו הפך חקר 'כף התקווה הטובה' ממלים לכוונות, והותיר תפיסה חובקת עולם שנועדה להקל עם אותם הנתונים בכיבוש, הראויים לנהל חייהם בעצמם וכרצונם.

ברם, כשנכנס עוז לשנת מחלתו השמינית, האחרונה לספירה, תקפו כאביו בשנית — כמו זיהו הם את תעתועי הזמן, ואולי שוב היו אלה הקללות שבהן לא הכיר. לילות כימים דבק במשנתו, כמי שמבקש למצות את מסגרת הזמן שהוקצבה עבורו, ועלה בידו לפרסם כתביו ברבים, ולרגע דמה שמחלתו מוציאה ממנו את הטוב שבו. אך כשנקרא פעם נוספת לפרופ' גוטמן חש כי משהו בו נגמר, וחי הוא על הקצה.

"הידעת מתי לבוא?" תחקר הפרופ'. "לא ידעתי" ענה הד"ר, "ואני אנה באתי?". והפרופ' שלא הבין מהתשובה אם הד"ר הגיע מיוזמתו או שהוזמן בידי מחלקתו, הוסיף וחקר: "ההגעת לכאן לבדך?". והד"ר ענה במתיקות מרירה: "אני וסופי, כחברים עדי עד הננו". אלא שהפרופ' החליט לסכל את הציניות בדברי הד"ר וקרא: "עוד לא אבדה תקוותנו! עולם המחקר שכמעט הביא למותך הוא שיותירך בחייך!".

כעת ניצבו הם זה מול זה, והפרופ' אחז בידיו בקופסת קרטון ובה כמוסה חדשנית, ואז קרא בקול רם וברור: "שני כדורים מדי יום לכל החיים, ואינך עוד בן מוות". אלא שהד"ר אימץ חיוך מוזר, כמי שהבשורה אינה נוגעת אליו, ובחר את מילותיו: "הנה הגעתי אל הצומת האחרון בחיי, ותמרורים רבים בו המכוונים אותי למותי".

הפרופ' מיהר להגיב: "הצגתי עבורך שתי בשורות. האחת יידעה אותך בדבר מחלתך, והשניה נועדה להוציאך ממנה ולהותירך בחיים, הלא דברנו על המחקר המתפתח?". אבל הד"ר הסתפק במימוש הבשורה הראשונה, והוסיף וקרא מילותיו לחלל: "נאבקתי בקדושת האדמה ונפלתי בנקמת דמה, ונותרתי במחלתי ובחרתי במותי". הפרופ' הניף את ידיו באוויר כנכנע, ואילו הד"ר נפרד ממנו בחיבוק של בן לאב, ויצא אל שנתו ודרכו האחרונה.

ושנת המוות היתה גדושת חלומות, וכל יום של חיים בה הרגיש כעולה על הדימיון. וכשסופו קרב הפנה עוז את מרב מחשבותיו למפגש האחרון עם שהיו לעולמו – מעשיו ומעשיותיו, יצריו ויצירותיו, ילדיו וילידיו, חבריו וחֶברותיו, ואהבותיו. ולהם פינת זיכרון ומרחב מחיה בלבו, אשר המתינו ליום מותו. וגם אחרי מות. 

וכשבא זמנו שקע עוז בתרדמת מסתורית, כמו חלם בהקיץ, וצפה ביומו האחרון. ודמיין בעיני רוחו כי רופאיו הקדימו לקבוע את לכתו, טרם בואו אל שערי שמים. כה מוזרה היתה שנתו הסופית, עת התבונן במהלכה בעוברים ושבים על פני ארונו. מתי מעטים היו, אך משמעותיים עבורו עד מאד.

והנה שותפיו שצעדו לצדו לאורך דרכו המקצועית, כמו גם בעבודות המחקר שלו, עד המוות הקרב והתקווה שעמו. ובהם שהתווכחו אתו, וחלקו על קיצוניות עולמו, אולם בכל רגע נתון ראו יעודם במאבקם המשותף על זהות החברה לה השתייכו. וכשהתקשו לפגשו בשל סיוריו התכופים בשטחים הכבושים, היו לוקחים אותו לטיולי כדורגל באירופה, ולו רק שיוכלו לשבת ביציעים ולהחליף מלים ודעות. ובחזיונו ניצבו הם מול ארונו, וברקע נשמעה שירה: "You'll Never Walk Alone".

והנה שלֹש הנשים שהיו בחייו ושאהב בדרכו היחודית, ולכל אחת זמן וחותם משלה. וכמו סמלו הן עבורו את שאבד בעבר, שהוחמץ בהווה, ושכבר לא יושג בעתיד. האשה הראשונה, רִנה, היתה אהבת ילדות, ודמותה ליווה אותו גם בימי בגרותו, ואליה הרבה להתגעגע לאורך שנים ארוכות שבהן חקר את משנתו וחי בעולם משלו. האשה השניה, מִכל, שאותה פגש בעת לימודיו, חברה אליו והפכה לאם ילדותיו. שתי בנות יפות תואר ומראה, וכל אחת עולם ומלואו, אף שהן ואמן לא ידעו משנתו. האשה השלישית, סִמה, הצעירה והמרשימה מכולן, ויופייה עז וניכר עד מאוד. הם נודעו כשנערך למותו ומצא בה שותפה לחייו, ושייכים היו לתפיסות עולם ולימים אחרים. והיה קרוב ורחוק אליהן, ונשאר עבורן אחר מיתולוגי – כי נותר ממנו להן, ומהן לו. ותמה כיצד ייזכר בעיניהן אחר מותו, ודמיין אותן עומדות על קברו וקוראות הספדן: "שותפות היינו בבואו ובלכתו, בחברתו ובבדידותו, בבנייתו ובהריסתו".

והנה אנשי הכפר בו נולד ונקבר, אשר היו למארחיו בדרכו הראשונה והאחרונה. ומהם קיבל בסיס וערך לחייו, ולהם גם הוקיר תודה על שנותר נטוע באדמתם. וכעת עומדים ומביטים בחמלה על מות האדם שעולמו נסתר מעיניהם. וניכר צערו, ולא ידע אותם בשנותיו הטובות והרעות. וחזה את מילותיהם מעל העפר שלגופו: "היה לו המקום מרחב נדודים ומדבר אינסופי וסופי".

והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ובנותיו, ונכדיו שטרם נולדו ונצפו בדמיונותיו. וקרקע הארץ הקטנה שלו, ותבנית נוף מולדתו, וכל גוש ועי-אדמה אשר להן. וצבעי זריחה, ודמדומי שקיעה, ורקיע השמים, ועננים שנותרו בזיכרונו המעומעם, ועליהם כמו נכתב: "האפור היום אפור מאד".

ובחלומו התייצב הוא על רגליו, ואולי שהה באוויר – כמו בטל בו כוח הכבידה. והפנה מבטו לקהילה המדומיינת שהתייצבה מול ארונו, וקרא לה מילותיו: "אהוביי ואוהביי, יקיריי ויקריי, מספידיי ומפסידיי, עולביי ועלוביי, כולכם ברוכים!".

ולפתע הִטה ריחופו והפך מאוזן לאדמתו, וצפה ממעל בקהל שדמיין, והוסיף וקרא: "ניגודים רבים ידעתי במהלך חיי. והיו בהם אמיתות ושקרים, וחלומות ושברים, ושלמות ופערים, ובריאות וייסורים, ומתיקות ומרורים. וטעמתי מזה ומזה, ומר לי – מר לי בפה".

ובחזיונו יצא הוא למסע מסכם בשטחים, ובהה ממרום ביושבים ובנוכחים בהם. וכמו בצילום אוויר תיעד את עוולות היומיום – פירות הבאושים, וכובשים וכבושים, וכבישים מפצלים, ומחסומים משפילים, וחיילים מבולבלים, ומסלול מכשולים, ועצי זית כרותים, והריסות הבתים, ואדונים ומשרתים, והעשבים השוטים וקרא מתוך 'מדרש יונתי': "אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי".

ועתה חזר להתבונן אל הקהילה המדומיינת שקיבץ בנדודיו, וחשופה היתה לפניו. והגיעה השעה להפרד ממנה במילותיו המאספות, טרם לכתו לעולם שכולו טוב. והישיר את עיניו אליה בחלומו, וקרא לה את הספדיו – הרי גם בה משהו מת עבורו.

והנה שותפיו, ועודם מלווים אותו במבטם, כמוודאים שבדרכים ידועות הלך לתומו. וקרא להם: "טובה אהבתכם כי תמיד צעדתם איתי, וידכם מושטת בחיי ובמותי". והנה נשותיו שהיו לו, ומזהה הוא את הדמעות היבשות בעיניהן, ואולי לא רב צערן. וקרא להן: "מוכרות ומוכחשות, מאושרות ומייאשות, מרגשות ומתישות היו אהבותיי". והנה אנשי הכפר חולפים על פניו, כבסרט נע נצפים הם, וקרובים ורחוקים עבורו. וקרא אליהם: "הייתם לי תבנית נוף מולדתי, וסך כל אהבותיי, ומה שאני ושאיני". והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ושתי בנותיו, ויתכן שגם בניו, ונכדיו שטרם נולדו. וקרא את מילותיו האחרונות: "ולמרות הכול אהבתי ונאהבתי. ולא אבדה תקוותנו".

סוף.


הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."