עבד אל-עאל הוא שוטר-חרש, איש גבוה, שחרחר, ועל גב כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

עבד אל-עאל שוטר-חרש ובכל זאת יש לו ילדים ואישה, שלפעמים מרגיזה אותו ולפעמים מרוצָה ממנו ולפעמים הוא נשבע שיגרש אותה ולעתים רחוקות הוא מממש את השבועה.

עבד אל-עאל משתכר עשר לירות לחודש, כולל כל התוספות שהוא מקבל או לא מקבל.

עבד אל-עאל מרוצה מאוד מזה שהוא שוטר-חרש. כשהוא נוסע באוטובוס ובא הכרטיסן, הוא אומר: "משטרה", וכשהוא אומר "משטרה", הוא מרגיש כמה הוא חשוב: האנשים נועצים בו את עיניהם ומברכים אותו לשלום במבטם.

עבד אל-עאל, כמו כל בני האדם, חולם על העתיד, אבל החלום שלו איננו חלום רגיל – להיות קצין, למשל, או סגן מפקד תחנת משטרה. לא, האמת היא שהוא חולם להיות שר הפנים. תארו לעצמכם..! הבנאדם מתעורר בבוקר ומגלה שהוא שר ושיש לו מכונית ושומר-סף, ובפתח ביתו עומד חייל בעל שני פסים לפחות. זה לא עניין גדול! לא משהו שאלוהים לא יכול לעשות. מה, הוא שברא את השמים ואת הארץ יש מאין, לא יוכל לברוא שר משוטר? ולמה שלא יעשה ממנו שר, ממנו, שלא כמו חבריו, יודע קרוא וכתוב ומלהג לפעמים מילים באנגלית ובולע עיתונים ויודע על קוריאה ויכול להגות נכון את השם המרשלד.

עבד אל-עאל נחקר לפני זמן מה חקירה צולבת. זה היה אחרי שהוא השתתף בטיפול באיזה אירוע פלילי והוא זה שקיבל לידיו את הפריטים שהוחרמו ואישר זאת בחתימתו. כעבור ימים אחדים סָפרו את הפריטים ומצאו שפריט אחד חסר. קראו לעבד אל-עאל ושאלו אותו והוא הכחיש. ולא הרפו ולחצו עליו בתקיפות והוא גמגם. הקצין חשד בו ואיים שיערוך אצלו חיפוש. עבד אל-עאל ראה בעיניו שהוא מתכוון לזה באמת, ואז הוא הושיט את ידו אל כיסו והוציא מהכיס את הפריט החסר. הפריט הזה היה הראיה המרכזית במשפט: זה היה צ'ק מזויף, צ’ק של מאה אלף לירות שזויף כהלכה.  

הקצין התפלא וישב לכתוב דו"ח, והתחיל לשאול שאלות, ובייחוד שאלה אחת: למה שמרת אצלך את הצ’ק המזויף? ועבד אל-עאל לא ידע לתת תשובה ברורה. הוא מילמל ולימלם וליהג והקצין לא השתכנע, וגם לא הוא עצמו.  

בסוף היום חזר עבד אל-עאל מהמחלקה באפיסת כוחות. ניכו לו חצי משכורת, העבירו אותו מאגף החקירות ואיימו עליו בפיטורים. הוא היה מדוכדך ומצוברח, ועם זאת, בעומק לבו הוא הרגיש רענן ומרוצה ומאושר. שהנה, אף אחד לא תפש שהוא שמר אצלו את הצ'ק המזויף כדי לעשות ממנו העתק מצולם זהה למקור, העתק שעלה לו הרבה כסף – חמישה-עשר גרושים.    

עבר יום ואחריו עברו עוד ימים והדכדוך והמצב-רוח הרע חלפו גם הם, אבל ההעתק של הצ'ק נשאר אצל עבד אל-עאל.

ועד עכשיו, הרגעים המאושרים ביותר בחייו של עבד אל-עלא עודם הרגעים שבהם הוא בורח מן הצפיפות והדוחק של בני האדם ומתבודד עם עצמו. הוא בודק ומוודא שאף אחד לא שם לב אליו ולא רואה אותו, ואז הוא מוציא בזהירות את ארנקו ושולף מכיס מיוחד שבו את הצילום של הצ'ק. הוא מביט בסמל של הבנק ובאותיות המודפסות שעליו, קורא את המשפט הנצחי: "שלמו למוטב סך של מאה אלף לירות מצריות בלבד" ומלטף אותו באצבעותיו, ואוזניו מרטיטות וכפות ידיו ורגליו מעקצצות.  

הוא מוסיף לבהות בצ'ק עד שהסערה שבקרבו שוככת, ואז הוא מקפל אותו בקפידה ומחזיר אותו אל הכיס המיוחד שבארנק, ונאנח כאילו סיים עכשיו להתוודות או להתפלל. ואז הוא שב לאיטו אל הצפיפות והדוחק של בני האדם וחוזר להיות מה שהיה: שוטר גבוה ושחרחר שעל כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

 

א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

הָעָרֶמָה שֶל הָבּוּבּוֹת הִיא לֶבָנָה בֶּתוֹך הָחוֹשֶך. אִם מִתְקָרְבִים אֶפְשָר לִרְאוֹת רָגְלָיים וֶיָדָיים וֶגוּפִים מֶפוֹרָקִים. אֶין לָהֶן רָאשִים. אָבָל אֶפְשָר לִרְאוֹת מֶהָפְּלָסְטִיק שֶל הָאֶיבָרִים הָאָחֶרִים שֶמֶדוּבָּר בֶּבּוּבּוֹת אֶיכוּתִיוֹת, בּוּבּוֹת מָלְאָכִיוֹת שֶשָֹמִים בֶּחָלוֹן רֶאָוָוה וֶמָלְבִּישִים אוֹתָן בָּקוֹלֶקְצְיָה הָשְחוֹרָה שֶל הָחוֹרֶף. אוֹ בֶּגוּפִיָה לֶבָנָה עִם סֶרֶט אָדוֹם. נָגִיד לֶמָשָל הָיָד הָמֶפוֹרֶקֶת הָזֹאת. אֶיך שֶמֶרִימִים אוֹתָה רוֹאִים שֶהִיא הָייתָה שָיֶיכֶת לֶבּוּבָּה עָדִינָה. זֶה אָפִילוּ לֹא נִרְאֶה כְּמוֹ פְּלָסְטִיק אָבָל סִילִיקוֹן גָמִיש. זֶה אָפִילוּ נִרְאֶה כְּמוֹ יָד שֶל בָּחוּרָה מֶרוֹב שֶזֶה אֶיכוּתִי הָדָבָר הָזֶה. הָזְרוֹעָ הָלֶבָנָה שֶמֶגִיעָה עָד הָמָרְפֶּק. מָרְפֶּק שֶמִתְקָפֶּל בֶּאֶלֶגָנְטִיוּת לָאָמָה. הָיָד הִיא מָמְשִיכָה וֶתִרְאוּ אֶת הָחִיבּוּר בֶּין הָיָד לֶבֶּין הָכָּף שֶל הָיָד וֶהָאֶצְבָּעוֹת שֶכֹּל אָחָת הֶן מִתְקָפְּלוֹת בֶּצוּרָה מוּשְלֶמֶת, אֶלֶה הָדְבָרִים הָכִי יָפִים שֶל הָבּוּבּוֹת, הָחִיבּוּרִים שֶל הָפְּלָסְטִיק בֶּין הָיָדָיים וֶהָרָגְלָיים לָגוּף, בֶּין הָטוֹרְסוֹ לָצָוָואר, אֶיבָרִים שֶמִתְחָבְּרִים בְּלִי נִיתוּח וֶמִתְנָתְקִים בְּלִי כְּרִיתָה וֶהָפָּס הָשָחוֹר הָמִסְתוֹרִי שֶיֶש בֶּינֶיהֶם. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָיָד וֶמָכְנִיסָה אוֹתָה לָתִיק וֶיוֹצֶאת מֶהָשָעָר הָיָרוֹק הָגָדוֹל. הוֹלֶכֶת דֶרֶך צִמְחִיָה וֶפָּחִים לֶעֶמֶק רֶפָאִים וֶלוֹקָחָת אֶת אָרְבָּע אָלֶף שֶעוֹשֶֹה אֶת הָעָלִיָה שֶל הָגָן. בֶּאוֹטוֹבּוּס חֶצִי רֶיק שֶל עֶשֶֹר בָּלָילָה מָלָנְתָלָפִים אוֹרוֹת בֶּכֹּל הָצְבָעִים שֶל פָּנָסִים צֶהוּבִּים וֶאוֹרוֹת אָדוּמִים שֶל בְּרֶקְסִים וֶאִיתוּתִים וֶשְלָטִים וֶחֶצִים וֶאוֹרוֹת יֶרוּקִים שֶל רָמְזוֹרִים וֶבִּנְיָינִים שְלֶמִים שֶמוּאָרִים בֶּלָבָן זֶה הוֹרֶס אֶת הָעֶינָיים, הָיָד עִם הָאֶצְבָּעוֹת הָלֶבָנוֹת שֶלָה הִיא מֶבָּצְבֶּצֶת בָּקְטָנָה מֶהָבֶּתוֹך שֶל הָתִיק וֶהָאָנָשִים הָמֶעָטִים שֶיוֹשְבִים מִסְבִיבִי רוֹאִים אוֹתָה עוֹשָֹה שָלוֹם אוֹ כֹּל תָחָנָה הִיא עוֹשָֹה תְנוּעָה אָחֶרֶת. בָּתָחָנָה מוּל הָגָן הִיא עוֹשָֹה שָלוֹם לֶמִי שֶיוֹרֶד שָם. בֶּקֶרֶן הָיֶסוֹד הִיא מֶשָֹחֶקֶת לִי בָּשֶֹיעָר. לֶיָד כִּיכָּר פָּרִיז הִיא מָתְחִילָה לֶהִשְתוֹלֶל וֶלָעָשֹוֹת תְנוּעוֹת שֶל עָצָבִּים לָכִּיווּן שֶל הָמִזְרָקָה. כְּשֶאָנִי יוֹרֶדֶת בֶּקִינְג ג'וֹרְג' הָיָד קְצָת נִרְגָעָת וֶנִכְנֶסֶת בֶּחָזָרָה לָתִיק כָּכָה שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתָה. אָנִי חוֹצָה אֶת הָכְּבִיש וֶרוֹאָה אֶת הָבִּנְיָין הָמוּאָר שֶל הָמָשְבִּיר. עוֹבֶרֶת דֶרֶך הָגִינָה שֶל הָסוּס. רוֹאָה אֶת הָעָלִיָה וֶפּוֹנָה יָמִינָה. קוֹטֶפֶת אֶחָד מֶהָפְּרָחִים הָוְרוּדִים שֶצוֹמְחִים לֶיָד אֶיזֶה בָּית וֶזוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָתִיק וֶהָיָד יָשָר תוֹפֶסֶת אוֹתוֹ וֶמֶרִיחָה אוֹתוֹ וֶמֶשָֹחֶקֶת אִיתוֹ. אָנִי חוֹשֶבֶת שֶחָלָמְתִי עָל הָבָּית הָזֶה פָּעָם שֶזֶה הָיָה הָבָּית שֶלִי אָבָל רָק שֶל הָחָלוֹם וֶבָּסוֹף נִיסִיתִי לֶהִכָּנֶס אֶלָיו אָבָל כְּבָר הָייתָה בֶּתוֹכוֹ מִשְפָּחָה חָרֶדִית וֶהֶם בִּיקְשוּ מִמֶנִי בֶּנִימוּס לָצֶאת אָז יָצָאתִי וֶשוּב חִיפָּשְֹתִי אֶת הָבָּית הָאָמִיתִי שֶלִי. קָטְנוֹעָ כָּתוֹם וֶעָלִיָה שֶל עָמוּדִים. שֶלֶט שֶל פֶּסְטִיבָל גְוָונִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָגָלֶרְיָה לֶסִפְרוּת. שְנֶי בָּתֶי קָפֶה מֶפוּצָצִים בֶּאָנָשִים. יֶצִיאָה לֶכְּבִיש עִם הָרָמְזוֹר הָכִי אִיטִי בָּעוֹלָם וֶשוּב בָּעָלִיָה אָבָל הָפָּעָם שֶל בֶּצָלְאֶל. בָּתֶי קָפֶה עִם כִּיסָאוֹת מִקָש. בָּקְבּוּקִים עִם פְּלָחִים שֶל תָפּוּזִים עָל הָשוּלְחָנוֹת. אָנָשִים מֶדָבְּרִים וֶמֶעָשְנִים הָמוֹן וֶעוֹשִֹים רָעָש וֶחוֹפְרִים וֶהָכְּלָבִים שֶלָהֶם נוֹבְחִים שָם. בֶּינָתָיים בָּתִיק הָיָד מֶשָֹחֶקֶת עִם הָפֶּרָח וֶאָז הִיא קוֹרָעָת אוֹתוֹ לָחָלוּטִין, מֶפוֹרֶרֶת אֶת הָעָלִים הָיֶרוּקִים וֶהָוְרוּדִים בֶּין מָחְבָּרוֹת וֶעֶטִים וֶמָסְרֶק וֶדְבָרִים לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מִצָד אֶחָד קָפֶה קָפֶה. בָּצָד הָשֶנִי חוֹמָה שֶל הָאֶבֶן עִם דֶלֶת מֶעֶץ וֶזְרִיקוֹת שֶל הָשָֹרָך עָל כֹּל הָחוֹמָה עָל כֹּל הָאָבָנִים, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בָּית שֶרוֹאִים בָּאָגָדוֹת וֶאָפִילוּ הָאָרוֹן חָשְמָל בָּסִגְנוֹן שֶל הָקוּבִּיזֶם וֶהָחָלוֹנוֹת שֶמֶבִיאִים לֶגָלֶרְיוֹת שֶל תְמוּנוֹת וֶהָפְּסִיפָסִים עָל הָקִיר שֶל הָנָשִים עִם הָכְּנָפָיים. הָתָחָנָה שֶל הָאוֹטוֹבּוּס וֶקָפֶה גָלֶרְיָה. הָשֶלֶט לָאֶירוּעָ שֶל מֶעָצְבִים בָּעִיר. שְֹמֹאלָה לָכְּנִיסָה שֶל הָבִּנְיָין, מָעָלִית לֶקוֹמָה שִישִית, הָחֶדֶר מָדְרֶגוֹת הוּא חָשוּך בָּאָפֶלָה אָבָל אֶיך שֶמֶגִיעִים אֶלָיו הָדֶלֶת. בָּלָילָה כָּנִרְאֶה שֶיָשָנְתִי עָל הָיָד כִּי הֶרְגָשְתִי אוֹתָה מֶנוּמְלֶלֶת, כֶּאִילוּ שֶהִיא נִרְדֶמָה. בָּבּוֹקֶר הִתְעוֹרָרְתִי וֶרָאִיתִי אֶת הָיָד שֶל הָבּוּבָּה שֶהִיא יָצְאָה לִי מֶהָתִיק בָּלָילָה וֶזָחְלָה לִי מִתָחָת לָגוּף. קָמְתִי וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלֶיהָ. הִיא הָייתָה עִם הָרְבֶּה פָּחוֹת מֶרֶץ מֶאֶתְמוֹל. אוּלָי כְּמוֹ הָמוֹח הָעָתִיק שֶל זוֹחָלִים הִיא עָשְֹתָה כֶּאִילוּ הִיא מֶתָה כֶּדֶי שֶאָנִי אֶעֶזוֹב אוֹתָה בֶּשֶקֶט מִתָחָת לָגָב שֶלִי בָּמִיטָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט רָצְתָה לִהִיוֹת שָם אָבָל לֹא רָצְתָה לֶהָפְרִיעָ לִי לִישוֹן. אָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהָ. הִיא מָמָש לֶבָנָה. לֶבָנָה וֶגְמִישָה כְּמוֹ דֶבֶק פְּלָסְטִי. הָאֶצְבָּעוֹת עָכְשָיו שֶאָנִי רוֹאָה אֶת זֶה פִּתְאוֹם אָנִי מֶבִינָה שֶאֶין לָהֶן מִפְרָקִים. הֶן גְמִישוֹת לָחָלוּטִין, יוֹתֶר מִבְּנֶי אָדָם. תְשָע עֶשְֹרֶה אָלֶף מֶגִיעָ לָתָחָנָה. אָנִי עוֹלָה עָלָיו עִם הָיָד מֶצִיצָה מִתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בֶּבֶּצָלְאֶל וֶעוֹשֹוֹת אֶת הָסִיבוּב שֶל הָגָן וֶנוֹסְעוֹת עָל קִינְג ג'וֹרְג' וֶנֶעֶלָמוֹת בָּנֶבִיאִים. כֹּל הָדֶרֶך לֶהָר הָצוֹפִים הָיָד הִיא לֹא זָזָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט כְּבָר מָרְגִישָה יוֹתֶר בָּבָּית וֶלֹא מָמָש מָרְגִישָה שֶהִיא צְרִיכָה לָעָשֹוֹת עָלָי פּוֹזוֹת, לִגְרוֹם לִי לִדְאוֹג. חָשָבְתִי שֶהִיא תָהָרוֹס לִי אֶת הָעֶטִים וֶהָמָחְבָּרוֹת אָבָל הִיא רָק שִֹיחְקָה אִיתָם קְצָת בֶּתוֹך הָתִיק וֶקִשְקֶשָה כֹּל מִינֶי דְבָרִים שֶלֹא נִרְאִים חָשוּבִים יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. צִיוּרִים שֶל לֶבָבוֹת אָדוּמִים עִם חֶצִים בֶּתוֹכָם. כֹּל מִינֶי טֶה קְיֶירוֹ. כָּאֶלֶה דְבָרִים. הָאוֹטוֹבּוּס מֶאִיץ בָּנֶבִיאִים. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת בֶּין חוֹמוֹת עָתִיקוֹת שֶל כֹּל מִינֶי בָּתֶי חוֹלִים וֶמִנְזָרִים מֶהָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה. גְדֶרוֹת יֶרוּקוֹת מֶקוּלָפוֹת עִם בְּרוֹשִים כִּמְעָט מֶתִים. שֶלֶט שֶל דִירוֹת יוּקְרָה, אָתָר בְּנִיָה עִם כֹּל הָפִּיגוּמִים. מִיָמִין הָתָחָנוֹת שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶמֶאָחוֹרָה הָחֶנְיוֹן, הָכִּיכָּר הָזֶעִירָה בָּפְּנִיָה לָרָב קוּק, שְֹמֹאלָה הָיֶרִידָה שֶמָמְשִיכָה בָּנֶבִיאִים עָד שֶהָאוֹטוֹבּוּס מֶגִיעָ מוּל הָעִיר הָעָתִיקָה וֶפּוֹנֶה שָם שוּב שְֹמֹאלָה. הָיָד הִיא יֶשֶנָה אוֹ מֶקָשְקֶשֶת שְטוּיוֹת. לִפְעָמִים הִיא כּוֹתֶבֶת מָשֶהוּ שֶהִיא חוֹשֶבֶת שֶהוּא מֶקוֹרִי. וֶאָז הִיא מוֹצִיאָה חֶצִי יָד מֶהָתִיק וֶנוֹגָעָת בִּי מֶאָחוֹרָה בָּכָּתֶף. עָכְשָיו אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת שִמְעוֹן הָצָדִיק. אָנִי שוֹמָעָת אֶת הָרָעָש שֶל הָעֶט עָל הָמָחְבֶּרֶת. יָמִינָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶשְֹמֹאלָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶיָשָר אָנָחְנוּ עוֹלוֹת וֶעוֹבְרוֹת אֶת לֶרְנֶר וֶיָמִינָה בָּכִּיכָּר שֶל הָמֶעוֹנוֹת. הָעָלִיָה שֶל צֶ'רְצִ'יל עִם בְּרוֹשִים וֶאוֹרָנִים. הָשוּרוֹת הָלֶבָנוֹת שֶל מָצֶבוֹת עָל הָדֶשֶא. יָשָר עָד הָסוֹף בֶּין רֶזְנִיק לֶהָדָסָה. יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה לָמִנְהָרָה. אָנִי יוֹרֶדֶת עִם כּוּלָם בָּמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים. מָעָבִירָה אֶת הָתִיק לֶאֶחָד הָשוֹמְרִים. עוֹבֶרֶת בָּגָלָאי מָתָכוֹת וֶלוֹקָחָת בֶּחָזָרָה אֶת הָתִיק וֶעוֹלָה בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת. הָיָד פֹּה וֶשָם הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָשֶטָח כְּשֶאָנִי קוֹנָה קָפֶה בֶּרָחֶל אוֹ עוֹבֶרֶת בֶּדֶשֶא רוּח. כְּבָר עֶשֶֹר וָרֶבָע וֶיֶש שָם אָנָשִים אָבָל אֶין שָם אוֹתָך וֶאֶין שָם אָף אֶחָד אָחֶר שֶאָנִי מֶכִּירָה. יִיצוּגִים שֶל אִימָהוֹת בָּאוֹמָנוּת. חוֹשֶך בָּכִּיתָה. הָמָקְרֶן עִם הָתְמוּנוֹת. הוּא מָרְאֶה אֶת אֶיך שֶבְּלֶייק מֶצָיֶיר אֶת הָשְנִיָה שֶל הָאָכִילָה מֶעֶץ הָדָעָת. הָעֶץ הוּא נִמְצָא בָּמֶרְכָּז שֶל הָתְמוּנָה. אָדָם בָּפִּינָה מֶבוֹעָת מֶאָסוֹן עָתִידִי. מֶאָחוֹרָיו הָנָחָש הָלָבָן מִתְפָּתֶל בֶּגְמִישוּת עָל חָוָוה וֶמָאָכִיל אוֹתָה מִפֶּה לֶפֶּה בֶּאֶחָד מֶהָפֶּירוֹת. הָבְּרָקִים שֶיוֹרְדִים מֶהָעֶץ וֶמֶבָקְעִים בָּאָדָמָה. הָמִשְקָפָיים שֶל גָל שֶמָבְרִיקוֹת כְּשֶהִיא מֶדָבֶּרֶת. אָחְרֶי גָל יֶש לִי בּוֹטִיצֶ'לִי וֶתְקוּפָתוֹ. אָחָר כָּך חָלוֹן וֶאָז אוֹמָנוּת יֶהוּדִית. בָּסוֹף אָנִי יוֹצֶאת מֶהָשִיעוּר הָאָחָרוֹן בֶּשֶש בָּעֶרֶב. הָאוֹנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר רֶיקָה בָּשָעָה הָזֹאת בָּחוֹרֶף. הָכֹּל חָשוּך וֶקָר. יֶש פִּינוֹת בֶּדֶשֶא רוּח שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת לֶאָן הוֹלְכִים. אָנִי חוֹתֶכֶת דֶרֶך הָשְבִיל שֶל הָדֶשֶא לֶתוֹך הָבִּנְיָין בָּצָד שֶל הָסִפְרִיָה. הָיָד קְצָת זָזָה בֶּעָדִינוּת בֶּתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת לָמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶלוֹקְחוֹת מִשָם אֶת שְבָע עֶשְֹרֶה הָבָּיתָה. הָיָד מָתְחִילָה לֶהִתְעָצְבֶּן בֶּכֹּל הָנֶסִיעָה. זֹאת כָּנִרְאֶה הָשָעָה הָזֹאת בָּיוֹם שֶהִיא מֶאָבֶּדֶת אֶת זֶה לָחָלוּטִין. הִיא רוֹצָה לָצֶאת מֶהָתִיק וֶלֶהִסְתָכֶּל מֶהָחָלוֹן אָז הָפָּעָם אָנִי פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָה וֶזֶהוּ. וֶאֶיך שָם עִם כֹּל הָאוֹרוֹת. אָנִי וֶהָיָד מִסְתָכְּלוֹת עָל הָלָילָה. עָל כֹּל הָמֶכוֹנִיוֹת שֶעוֹבְרוֹת בֶּמֶהִירוּת. פָּנָסִים אָדוּמִים אִיתָנוּ. פָּנָסִים לֶבָנִים בָּכִּיווּן הָשֶנִי. בָּחוּרָה עִם חוּלְצָה נֶחְמָדָה בָּמוֹשָב הָנֶגְדִי. סָרִיג עִם פָּסִים בֶּסָגוֹל וֶכָּתוֹם וֶצָהוֹב. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה לָה עָל הָסָרִיג. הָבָּחוּרָה הִיא אוֹמֶרֶת תוֹדָה עִם חִיוּך וֶתְנוּעָה שֶל הָרֹאש. וֶאָז אָנָחְנוּ מָמְשִיכוֹת בָּנֶסִיעָה. הָאֶמֶת שֶכְּבָר הֶגָענוּ לָאֶיזוֹר שֶל הָעִיר וֶהָיָד וֶהָבָּחוּרָה כְּבָר עָמוֹק בָּשִֹיחָה. הָיָד לֹא מָמָש יֶכוֹלָה לֶדָבֶּר אָז הֶן מֶדָבְּרוֹת וֶמֶבִינוֹת עִם תְנוּעוֹת שֶל הָיָדָיים וֶהָאֶמֶת שֶזֶה נִרְאֶה שֶהֶן מָמָש מֶבִינוֹת אָחָת אֶת הָשְנִיָה כָּכָה, בֶּאֶיזֶשֶהוּ שָלָב הָיָד נוֹגָעָת בִּי בֶּטָעוּת וֶאָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהֶן אָבָל הֶן עָמוֹק בֶּתוֹך הָשִֹיחָה אָז אָנִי חוֹזֶרֶת לָנָהָר שֶל הָאוֹרוֹת. בָּסוֹף אָנָחְנוּ צְרִיכוֹת לָרֶדֶת. אָנִי מֶהָנְהֶנֶת עִם הָרֹאש לָבָּחוּרָה. וֶלוֹקָחָת אֶת הָיָד שֶעוֹשָֹה לָה שָלוֹם עִם תְנוּעוֹת נִמְרָצוֹת וֶיוֹרֶדֶת מֶהָאוֹטוֹבּוּס וֶעוֹלָה הָבָּיתָה. בָּלָילָה אָנִי יֶשֶנָה אָבָל הָיָד הִיא לֹא יוֹשֶנֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן דְבָרִים. כֹּל מִינֶי שְטוּיוֹת שֶבֶּטָח יֶש לָה בָּרֹאש וֶבָּבּוֹקֶר הִיא עָיֶיפָה מִידָי וֶלֹא רוֹצָה לָלֶכֶת אִיתִי לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מָה שֶהִיא כֶּן עוֹשָֹה זֶה מִתְקָרֶבֶת לִי לָבֶּטֶן וֶמֶנָסָה לֶהָרְכִּיב אֶת עָצְמָה עָל הָיָרֶך שֶלִי. כְּשֶהִיא לֹא מָצְלִיחָה הִיא מֶנָסָה יָשָר עָל הָכָּתֶף. בָּסוֹף גָם זֶה לֹא הוֹלֶך אָז הִיא מֶנָסָה בֶּעוֹד כָּמָה מֶקוֹמוֹת אָבָל בָּסוֹף הִיא מֶוָותֶרֶת וֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה שָלוֹם וֶיוֹצֶאת. בֶּזְמָן שֶאָנִי בֶּמָבוֹא לֶאוֹמָנוּת יֶמֶי הָבֶּינָיים הָיָד הִיא נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶיֶשֶנָה עָד מֶאוּחָר. בָּסוֹף הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וֶשוֹטֶפֶת אֶת הָיָדָיים וֶמִתְיָישֶבֶת לִכְתוֹב בָּמָחְבָּרוֹת שֶקָנִיתִי לָה. הִיא יוֹשֶבֶת וֶכּוֹתֶבֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. אָבָל אָף אֶחָד לֹא נִמְצָא בָּדִירָה כֶּדֶי לִרְאוֹת אוֹתָה. הָשוּתָפָה שֶלִי עָזְבָה אֶת הָלִימוּדִים בֶּהָפְתָעָה וֶנָסְעָה לִפְנֶי כָּמָה זְמָן לֶדְרוֹם אָמֶרִיקָה. בֶּינָתָיים אָנִי גָרָה לֶבָד בָּדִירָה וֶצְרִיכָה לֶשָלֶם כָּפוּל אָבָל זֶה לֹא נוֹרָא, דָוְוקָא בָּא לִי בֶּטוֹב הָשֶקֶט. וֶעָכְשָיו עִם כֹּל הָסִיפּוּר שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה אָז הָאֶמֶת שֶזֶה עָדִיף כִּי אִם הָיית פֹּה כְּבָר הָיית מִתְחָרְפֶנֶת מֶהָשְטוּיוֹת שֶלָה. אוֹ שֶאוּלָי דָוְוקָא הָייתֶן מִסְתָדְרוֹת מֶצוּיָן. הָיָדָיים שֶלָכֶן הֶן נִרְאוֹת דֶי דוֹמוֹת. לֶבָנוֹת כָּאֶלֶה. גְמִישוֹת. גָם אָת לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת בָּמָחְבָּרוֹת הָצֶהוּבּוֹת שֶלָך. גָם אָת לִפְעָמִים מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת. אָז בּוֹאוּ נֶדָמְיֶין שֶיֶש מָסָך מֶפוּצָל וֶבָּצָד הָיֶמָנִי רוֹאִים אוֹתִי יוֹשֶבֶת בָּשִיעוּר וֶבָּצָד הָשְֹמָאלִי זֶה הָדִירָה וֶרוֹאִים אֶת הָיָד כְּשֶהִיא כּוֹתֶבֶת. אָנִי לוֹמֶדֶת הָמוֹן. הָיָד כּוֹתֶבֶת. אָנִי יוֹצֶאת מִשִיעוּרִים וֶעוֹבֶרֶת בָּדֶשֶא. אָנִי כּוֹתֶבֶת סִיכּוּמִים. הָיָד כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. וֶכָּכָה זֶה מָמְשִיך עָד אָחָר הָצָהָרָיים עֶרֶב. בָּסוֹף זֶה סוּג שֶל מָפְסִיק אָבָל הָמָסָך הָמֶפוּצָל עָדָיין מָמְשִיך עִם הָסִידוּר שֶלוֹ. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת וֶבָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי נִמְצֶאת בֶּנֶסִיעָה. אָנִי לֹא מֶדָבֶּרֶת עִם אָף אֶחָד לָמְרוֹת שֶיֶש מִישֶהִי עִם מֶעִיל אָדוֹם נֶחְמָד כָּמָה מוֹשָבִים לֶפָנָי בָּצָד הָשֶנִי. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת. בָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי יוֹרֶדֶת בֶּבֶּצָלְאֶל. עוֹבֶרֶת אָנָשִים בֶּבָּתֶי קָפֶה וֶפָּאבִּים. נִכְנֶסֶת לָבִּנְיָין. עוֹלָה בָּמָעָלִית. אָנִי תוֹלָה אֶת הָמֶעִיל וֶאוֹמֶרֶת שָלוֹם. הָיָד מָמְשִיכָה לִכְתוֹב וֶמִתְעָלֶמֶת מֶהָקִיוּם שֶלִי. בָּסוֹף הִיא כֶּאִילוּ שָֹמָה לֶב שֶאָנִי שָם בִּכְלָל וֶבְּלִי לֶהָגִיד שָלוֹם הִיא פָּשוּט נִדְבֶּקֶת לִי לָבֶּטֶן, מֶנָסָה לֶהִתְחָבֶּר. אָת כְּמוֹ גוּר קָטָן שֶל חָתוּלִים יָד. אָת כְּמוֹ חָתוּל קָטָן שֶמֶנָסֶה לִינוֹק לִי מֶהָבֶּטֶן. מֶחָפֶּשֶֹת אֶת הָקְלִיק שֶל הָחִיבּוּר בֶּכֹּל צוּרָה אֶפְשָרִית וֶלָמְרוֹת שֶאָנִי מָסְבִּירָה לָה שֶזֶה לֹא יָעָבוֹד הִיא מָמְשִיכָה וֶמָמְשִיכָה עָד שֶבָּסוֹף הִיא מִתְעָיֶיפֶת וֶהוֹלֶכֶת בֶּחָזָרָה לָמָקוֹם שֶלָה. יֶש בֶּזֶה מָשֶהוּ מֶעָצְבֶּן, זֶה נָכוֹן. אָבָל בָּסָך שֶל הָכֹּל זֶה בֶּסֶדֶר. זֶה יוֹתֶר טוֹב מִלִחְיוֹת לֶבָד אֶת כֹּל הָחָיים שֶלִי. בָּלָילָה קוֹרִים לִי דְבָרִים. בָּבּוֹקֶר אָנִי קָמָה וֶשוּב זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ נִרְדָמְתִי עָל הָיָד. אָנִי זָזָה בָּמִיטָה וֶקְצָת מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה שוּב פָּעָם הָגוּרָה הָמָצְחִיקָה הָזֹאת. אָנִי קָמָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָיָד הָלֶבָנָה, עָל הָאֶצְבָּעוֹת הָגְמִישוֹת, הָחָסְרוֹת מִפְרָקִים. וֶאָז אָנִי מֶבִינָה שֶבָּלָילָה הִיא אֶיכְשֶהוּ הֶצְלִיחָה לֶהִתְחָבֶּר אֶלָי וֶעָכְשָיו הִיא מֶחוּבֶּרֶת כְּמוֹ דֶבֶק לָגוּף שֶלִי וֶלֹא מֶשָנֶה כָּמָה אָנִי מוֹשֶכֶת הִיא לֹא מָצְלִיחָה לֶהִשְתָחְרֶר. מָזָל שֶזֶה יוֹם חָמִישִי וֶאֶין לִי שִיעוּרִים. אָנִי נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶמֶנָסָה לָחְשוֹב מָה לָעָשֹוֹת. צָרִיך לָלֶכֶת לָסוּפֶּר כִּי אֶין אוֹכֶל בָּבָּית אָבָל אֶיך אָנִי אֶלֶך עִם שָלוֹש יָדָיים. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה עָל סָרִיג עִם כָּפְתוֹרִים שֶיֶש לִי בָּאָרוֹן. אָנִי מֶבִיאָה לָה אוֹתוֹ וֶהִיא גוֹזֶרֶת לוֹ עִיגוּל וֶתוֹפֶרֶת שָם שָרְווּל מִסָרִיג יָשָן בֶּצֶבָע דוֹמֶה. הָאֶמֶת שֶהִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה לֹא רָע בִּכְלָל. יָד לֹא יָדָעתִי שֶאָת כָּזֹאת כִּשְרוֹנִית. גָם כּוֹתֶבֶת וֶגָם מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת וֶעָכְשָיו גָם תוֹפֶרֶת בְּגָדִים שֶיָתְאִימוּ לָסִידוּר שֶלָנוּ. בָּלָילָה, אָחְרֶי יוֹם שָלֶם שֶבִּילִינוּ בֶּתְפִירוֹת וֶאָחָר כָּך בָּשוּק, אָנָחְנוּ יוֹשְבוֹת עָל הָכּוּרְסָא בָּמִרְפֶּסֶת וֶשוֹתוֹת תֶה עִם נָענָע. רוֹאִים קְצָת אֶת בֶּצָלְאֶל מֶהָחָלוֹן שֶל הָמִרְפֶּסֶת. רָעָש וֶאוֹרוֹת. קוֹלוֹת שֶל אָנָשִים. צְפִיפוּת שֶל צִמְחִיָה בֶּין הָבָּתִים וֶחָצֶרוֹת. מִסְתָבֶּר שֶהָיָד הִיא כּוֹתֶבֶת יוֹמָן. הִיא עוֹשָֹה הָפְסָקָה וֶמֶצִיעָה לִי לִקְרוֹא. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָמָחְבֶּרֶת שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה וֶפּוֹתָחָת אֶת הָכְּרִיכָה וֶמֶדָפְדֶפֶת בָּדָפִּים, שְלוֹשִים בֶּסֶפְּטֶמְבֶּר אָלְפָּיים וֶשְתֶיים עֶשְֹרֶה. נָחָתְנוּ בֶּאָרְגֶנְטִינָה. לָקָחְנוּ מוֹנִית מֶאֶסֶייסָה וֶהֶגָענוּ לֶבּוּאֶנוֹס אָיירֶס תוֹך בֶּעֶרֶך אָרְבָּעִים דָקוֹת. הָכֹּל פֹּה חָדָש. הָאָוִויר מוּזָר. הָרְבֶּה יוֹתֶר קָרִיר וֶעִם בָּשָֹר כֶּאִילוּ אֶפְשָר לֶאֶכוֹל אוֹתוֹ. עָכְשָיו זֶה סוֹף הָחוֹרֶף בֶּזְמָן שֶבָּאָרֶץ הוּא עָדָיין לֹא הִתְחִיל. הָעֶצִים מִתְכָּסִים בֶּעָלִים יֶרוּקִים. הָשָמָיים אָפוֹרִים אָבָל הָכֹּל מָלֶא בֶּאוֹר. קְלָאוּ כֹּל כָּך טוֹבָה אֶלָי, הִיא עוֹזֶרֶת לֶהִתְרָגֶל וֶמָסְבִּירָה לִי דְבָרִים שֶאָנִי לֹא מֶבִינָה בֶּסְפָרָדִית. אָנָחְנוּ מֶגִיעוֹת עִם הָמוֹנִית הָשְחוֹרָה צֶהוּבָּה לָדִירָה שֶלָה וֶעָכְשָיו הִגִיעָ הָזְמָן לִישוֹן כִּי אָנִי עוֹד שְנִיָה מִתְמוֹטֶטֶת. אָרְבָּע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. טוּ דִיסְקוֹ אֶס מִיָה, טוּ פֶאָה. הָאָרְגֶנְטִינָאִים הֶם צוֹחְקִים עָל הָסְפָרָדִית הָגְרוּעָה שֶלִי. אָבָל זֶה לֹא נוֹרָאִי כִּי קְלָאוּ מֶכִּירָה לִי אֶת כֹּל הָחָבֶרִים שֶלָה וֶאָנָחְנוּ יוֹצְאִים לֶהִסְתוֹבֶב וֶלִשְתוֹת בֶּעֶרֶך כֹּל הָשָבוּעָ. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן שֶל לִהִיוֹת תָיָירִים. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן הָכִי יָפֶה בָּחָיים שֶלָנוּ. אָחָר כָּך נִשְבּוֹר אֶת הָרֹאש בֶּלִמְצוֹא עָבוֹדָה אָבָל כָּרֶגָע הָכִי חָשוּב זֶה שֶנֶשָפֶּר אֶת הָסְפָרָדִית שֶלָך אָמוֹרְסִיטוֹ. שֶבָע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. אֶיך שֶיוֹצְאִים מִלִיבְּרֶרִיָה הֶרְנָנְדֶס הָקוֹר שֶל הָלָילָה הוּא בָּא בֶּנָחָשִים, אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָל קוֹרְיֶינְטֶס בֶּין הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים שֶל קֶיסָרִים, בְּנִיָה צָרְפָתִית שֶל הָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה, חָלוֹנוֹת מוּאָרִים וֶמָלְאָכִים עָל הָגָגוֹת וֶהָכְּבִיש כֹּל כָּך רָחָב וֶהָתְנוּעָה. הָשִיעוּרֶי סְפָרָדִית מָתְחִילִים לֶהִתְקָדֶם. כֶּדָאי כִּי לֶאָט לֶאָט נִגְמָר לָנוּ הָכֶּסֶף. מָה שֶכֶּן זֶה לֹא מָפְרִיעָ לִי לִקְנוֹת בָּקְבּוּקִים שֶל הָיָין הָכִי יֶקָרִים וֶאוֹכֶל טוֹב וֶאֶת הָפּוֹאֶסִיָה קוֹמְפְּלֶטָה שֶל אָלֶחָנְדְרָה פִּיסָרְנִיק לָמְרוֹת שֶאֶין לִי אֶיך לִקְרוֹא אֶת הָדָבָר הָזֶה. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת הָכְּבִיש וֶפּוֹנוֹת לֶטָלְקָוָואנוֹ כְּמוֹ מֶאוֹקְיָינוּס עָצוּם לֶרֶחוֹב עִם בִּנְיָינִים כִּמְעָט צְמוּדִים, עָל מִדְרָכוֹת כֹּל כָּך צָרוֹת שֶאָנִי קְצָת מָרְגִישָה שֶאָנִי שוּב בֶּיֶרוּשָלָים אָבָל הָאוֹטוֹבּוּסִים עִם הָשְרִיקוֹת שֶלָהֶם זֶה דָבָר שֶקָיָים רָק פֹּה, רָק בֶּמִפְלֶצֶת שֶל עִיר שֶל שִישָה מִילְיוֹן אִיש וֶבֶּטָלְקָוָואנוֹ יֶש עוֹד חָנוּיוֹת סְפָרִים וֶגָם הֶן פְּתוּחוֹת, כִּמְעָט אָחָת עֶשְֹרֶה בָּלָילָה וֶכֹּל הָרֶחוֹב חָי וֶצוֹעֶק כֶּאִילוּ שֶעָכְשָיו זֶה רָק הָאֶמְצָע שֶל הָבּוֹקֶר. אָנִי שָֹמָה אֶת הָסֶפֶר בָּתִיק וֶמָחְזִיקָה לֶקְלָאוּ בָּיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּטְרִיבּוּנָלֶס וֶמִסְתָכְּלוֹת עָל הָאוֹרוֹת. הָכֹּל כֹּל כָּך גָדוֹל, הָבָּתִים הָכְּנֶסִיוֹת הָפְּסָלִים הָכֹּל מֶפוֹאָר, עָמוּדִים עָצוּמִים וֶקְלָאוּ אוֹמֶרֶת כָּאן זֶה הָבֶּית מִשְפָּט הָעֶלְיוֹן, שָם מֶרָחוֹק זֶה תֶאָטְרוֹ קוֹלוֹן וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת לָאוֹבֶּלִיסְקוֹ וֶרוֹאוֹת אֶת הָגוֹדֶל הָמוּפְרָע שֶלוֹ וֶחוֹזְרוֹת לֶטְרִיבּוּנָלֶס. הָרוּח בָּעָלִים הִיא עוֹשָֹה אֶת הָלָילָה. הָכָּמוּיוֹת שֶל אָנָשִים. הָאוֹרוֹת. הָכֹּל מָדְהִים. אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָד סָנְטָה פֶה וֶפּוֹנוֹת שָם שְֹמֹאלָה וֶהוֹלְכוֹת וֶמָמְשִיכוֹת לָלֶכֶת שָם אֶיזֶה שָעָה וֶעוֹבְרוֹת בָּנְקִים וֶכְּנֶסִיוֹת וֶעוֹבְרוֹת לֶיָד הָאָטֶנֶאוֹ וֶקְלָאוּ צוֹחֶקֶת כֹּל מָה שֶאָת רוֹצָה לָעָשֹוֹת זֶה לֶחָפֶּשֹ פֹּה עוֹד סְפָרִים וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּמֶשֶך שָעוֹת וֶבָּסוֹף מִתְעָייפוֹת וֶלוֹקְחוֹת מוֹנִית הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָגִיגָה נִגְמֶרָה. קְלָאוּ אוֹמֶרֶת שֶאָנִי צְרִיכָה לֶחָפֶּשֹ מֶאֶיפֹה לֶהָכְנִיס כֶּסֶף. הָכֹּל בִּשְבִילֶך אָמוֹרְסִיטוֹ. אָנִי פּוֹתָחָת עִיתוֹן אָבָל לֹא מֶבִינָה אֶת הָחֶצִי מֶהָמִילִים שֶיֶש שָם. לֹא נוֹרָא. חָתוּל לָבָן הוֹלֶך עָל הָמָעָקֶה הָצָר מִחוּץ לָחָלוֹן. מֶעָנְיֶין אִם הוּא לֹא יוֹדֶעָ שֶיֶש לוֹ שָם נֶפִילָה שֶל מֶאָה מֶטֶר. בָּסוֹף הִיא נִכְנֶסֶת וֶמָצְבִּיעָה לִי עִם הָעֶט עָל פִּרְסוֹמֶת שֶל מָשֶהוּ עִם שֶם צָרְפָתִי. הִיא אוֹמֶרֶת שֶכָּרֶגָע הֶם מֶחָפְּשִֹים קוּפָּאִיוֹת וֶשֶזֶה מָקוֹם הוֹגֶן וֶשֶאָנִי אֶשְלָח לָהֶם אִימֶייל. הִיא תָעָשֶֹה בִּשְבִילִי אֶת הָדִיבּוּרִים הָכְּבֶדִים. זֶה מָשֶהוּ שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר לֶבֶּינְתָיים. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָתוּל הָלָבָן כְּבָר לֹא אִיתָנוּ לֶיָד הָחָלוֹן. אוּלָי הוּא חָזָר לָמָקוֹם שֶמִמֶנוֹ הוּא הֶגִיעָ, אֶיזֶה בָּית שֶל שְכֶנִים שֶהָמָעָקֶה מֶחָבֶּר בֶּין הָדִירוֹת. אוּלָי הוּא בֶּאֶמֶת נָפָל. אָנִי לֹא יוֹדָעָת. קְלָאוּ לֹא בָּבָּית וֶאֶין לִי מָה לָעָשֹוֹת אָז אָנִי יוֹרֶדֶת לֶמָטָה לֶחָפֶּשֹ אֶת הָגוּפָה. הָבִּנְיָין הוּא מֶמוּקָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס וֶגָסְקוֹן. אָנִי יוֹרֶדֶת וֶמָתְחִילָה לֶחָפֶּשֹ בָּפָּחִים. אוּלָי הוּא נָפָל יָשָר עָל הָמִדְרָכָה וֶמִישֶהוּ גִירֶד אוֹתוֹ מִשָם עִם שְפָּכְטֶל וֶזָרָק אוֹתוֹ לָפָּח. אִם זֶה הָיָה כָּכָה אָנִי אוֹכָל עוֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ. אָבָל אִם הוּא קָפָץ מָמָש רָחוֹק וֶהִתְרָסֶק עָל הָכְּבִיש בֶּין מֶכוֹנִיוֹת בֶּתְנוּעָה סָבִיר לֶהָנִיח שֶהוּא הִתְאָיֶיד מֶהָמֶהִירוּת לֶבָדָה וֶשֶכְּלוּם זֶה מָה שֶנִשְאָר מֶהָגוּפָה שֶלוֹ. אִישָה מֶבוּגֶרֶת מִסְתָכֶּלֶת עָלָי מֶחָטֶטֶת בָּפָּח עִם הָיָד. הִיא לֹא אוֹמֶרֶת לִי שוּם דָבָר וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. אָנִי מֶחָפֶּשֶֹת בֶּין שָֹקִיוֹת שְחוֹרוֹת שֶל זֶבֶל אָבָל לֹא מוֹצֶאת שָם כְּלוּם וֶבָּסוֹף אָנִי חוֹזֶרֶת הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. לָילָה. יֶש אֶת הָתְחוּשָה שֶל מָשֶהוּ קָסוּם כְּשֶפּוֹתְחִים אֶת הָחָלוֹן וֶרוֹאִים אֶת הָעָלִים. אֶיך הֶם זָזִים וֶזָזִים עִם הָרוּח. אֶיך הֶם עוֹשִֹים אֶת הָרִיקוּד שֶל הָצְלָלִים הָזֶה. יֶש שָעוֹת מֶסוּיָמוֹת בָּלָילָה שֶאָפִילוּ קָפִּיטָל בָּסוֹף נִרְגָעָת וֶהוֹלֶכֶת לִישוֹן. יֶש מֶעָט מֶכוֹנִיוֹת. אֶפְשָר לִשְמוֹעָ צָרְצָרִים שֶעוֹשִֹים אֶת הָהָמוּלָה שֶל הָחִיזוּרִים שֶלָהֶם בֶּאֶיזֶה גִינָה. עָל הָשוּלְחָן שֶאֶרִיוֹת שֶל אָרוּחָה בְּסִיסִית וֶבָּקְבּוּק יָין מֶהָהָכִי זוֹלִים. קְלָאוּ עָדָיין לֹא חָזְרָה. אוּלָי כְּבָר נִמְאָס לָה מִמֶנִי. אוּלָי הִיא הִתְחִילָה לֶתָעֶב אֶת הָפָּרְצוּף הָבָּכְיָינִי שֶלִי. שְלִישִי בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶתְחָלְתִי לָעָבוֹד כֶּקוּפָּאִית בֶּקָרֶפוּר. זֹאת רֶשֶת שֶל סוּפֶּרִים כְּמוֹ שוּפֶרְסָל אוֹ רָמִי לֶוִי. הָיוֹם זֶה הָיוֹם הָשֶנִי שֶלִי בָּעָבוֹדָה וֶכְּבָר בָּא לִי לָמוּת מֶהָחָיים הָמָגְעִילִים הָאֶלֶה. אָנִי עוֹבֶדֶת בֶּסְנִיף קָטָן גָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס אָבָל בֶּמֶרְחָק שֶל אֶיזֶה עֶשֶֹר קוּאָדְרוֹת מֶהָדִירָה, דֶי קָרוֹב לָבָּית שֶל קָרְלוֹס גָרְדֶל שֶהָייתִי שָם כְּמוֹ תָיֶירֶת מֶאוּשֶרֶת בָּיָמִים הָרִאשוֹנִים שֶהָכֹּל הָיָה טוֹב וֶעָכְשָיו זֶה נִרְאֶה לִי כְּמוֹ חָרְטָא בֶּפִּיתָה, כְּמוֹ שֶקֶר גָדוֹל שֶסִיפָּרְתִי לֶעָצְמִי אָבָל הָכִי בֶּרֶצִינוּת. הָעָבוֹדָה הִיא סִיוּט. הָצִפְצוּף וֶהָעָבָרָה הָאֶינְסוֹפִית שֶל מוּצָרִים. הָאָרְגֶנְטִינָאִים שֶבָּהָתְחָלָה נִרְאוּ לִי יֶצוּרִים אֶלוֹהִיים הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹתֶר טוֹבִים וֶלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה לִי שֶהֶם הָרְבֶּה יוֹתֶר גְרוּעִים מֶהָיִשְֹרָאֶלִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָדָבָר הָיָחִיד שֶטוֹב בָּעָבוֹדָה הָזֹאת זֶה דָוְוקָא הָמָדִים. גָם אָנִי לֹא צִיפִּיתִי אָבָל הֶם יוֹתֶר יָפִים מִכֹּל הָאָרוֹן הָהָרוּס שֶנִשְאָר לִי. הֶם כְּמוֹ שֶל דָיֶילֶת. אֶלֶגָנְטִיים כָּאֶלֶה. חוּלְצָה מֶכּוּפְתֶרֶת בֶּצֶבָע תְכֶלֶת וֶחָצָאִית קְצָרָה צְמוּדָה. מִטְפָּחָת כְּחוּלָה מִמֶשִי לֶהָדֶק וֶלִקְשוֹר מִסָבִיב לָחִיבּוּר שֶל הָצָוָואר. חָמִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. אָנִי וֶקְלָאוּ כְּבָר בֶּקוֹשִי מֶדָבְּרוֹת. לֶפָחוֹת הִיא הִפְסִיקָה לָתֶת לִי מָבָּטִים מֶהָגֶהֶנוֹם בָּפָּעָם אָחָר פָּעָם שֶאָנִי מֶבָקֶשֶת מִמֶנָה כֶּסֶף. אָנִי אָחְזִיר לָך הָכֹּל בָּסוֹף שֶל הָחוֹדֶש כְּשֶאָנִי אֶקָבֶּל אֶת הָמָשְֹכּוֹרֶת, אָת יוֹדָעָת שֶאָנִי אָחְזִיר. וֶהִיא מִסְתָכֶּלֶת עִם הָמָבָּט שֶל הָהָכִי רֶשָעִים וֶמָסְתִירָה אֶת הָפָּנִים עִם אֶיזֶה סֶפֶר. שִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. לָילָה. אֶתְמוֹל לֹא סִיפָּרְתִי עָל מָשֶהוּ גָרוּעָ שֶקָרָה לִי. זֶה הָיָה אָחְרֶי שֶסִיָימְתִי מִשְמֶרֶת עֶרֶב בָּקָרֶפוּר. אָנִי הָלָכְתִי וֶהֶרְגָשְתִי אוֹתוֹ מִסְתָכֶּל לִי עָל הָעוֹרֶף וֶחָשָבְתִי שֶהוּא רוֹצֶה לָהָרוֹג אוֹתִי. הָלָכְתִי יוֹתֶר מָהֶר בָּרֶחוֹב. גָם הוּא הָלָך יוֹתֶר מָהֶר. הָיוּ שָם קְצָת אָנָשִים, זֶה לֹא שֶהָיָה שָם רֶיק, אָבָל מִמִי אָנִי אֶבָקֶש עֶזְרָה שֶכּוּלָם נִרְאִים כָּמוֹהוּ לִפְעָמִים יוֹתֶר גָרוּעָ, שֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָלָי בֶּזָעָם כֶּאִילוּ הֶם רוֹצִים שֶאָנִי אָמוּת. בָּסוֹף הוּא מִתְקָרֶב וֶתוֹפֶס לִי אֶת הָיָד. הָקוֹר שֶל נָחָשִים. אָנִי לֹא מָצְלִיחָה לֶהָזִיז אֶת הָרָגְלָיים. הוּא דוֹחֶף אֶת עָצְמוֹ עָלָי וֶהוּא מָתְחִיל לֶמָשֶש אוֹתִי וֶלֹא יוֹדָעָת מָה קָרָה לִי אָבָל בָּסוֹף הֶצְלָחְתִי לִלְחוֹש שֶאָנִי אִימָא לֶבָּת. סוֹי מָדְרֶה אָה אוּנָה אִיחָה. לֹא יוֹדָעָת מָה בִּדְיוּק חָשָבְתִי כְּשֶאָמָרְתִי אֶת זֶה. הָייתִי צְרִיכָה לִדְפוֹק לוֹ בֶּעִיטָה בָּבֶּיצִים וֶלָעוּף מִשָם. אָבָל זֶה עָשָֹה שָם מָשֶהוּ וֶהוּא שִחְרֶר מִמֶנִי לֶשְנִיָה וֶבָּשְנִיָה הָזֹאת הָלָכְתִי אָחוֹרָה יוֹתֶר וֶיוֹתֶר. הוּא רָצָה לֶהִתְקָדֶם אָבָל הָיָה שָם שוֹטֶר בָּפִּינָה וֶנִיצָלְתִי אֶת הָהִזְדָמְנוּת לִשְאוֹל אוֹתוֹ אֶיזֶה שְטוּת נָגִיד אֶיפֹה נִמְצָא הָבָּית שֶלִי לָמְרוֹת שֶכָּמוּבָן שֶיָדָעתִי. הוּא הֶרְאָה לִי בֶּנִימוּס וֶאָמָרְתִי לוֹ תוֹדָה וֶהָלָכְתִי וֶאָז הֶתְחָלְתִי לָרוּץ אֶת כֹּל הָדֶרֶך בְּלִי נֶשִימָה הָבָּיתָה. קְלָאוּ לֹא יוֹדָעָת. אָנִי בֶּסָפֶק אִם יִהִיֶה לָה אֶכְפָּת כְּשֶאָנִי אֶסָפֶּר. בֶּינְתָיים זֶה מָסְפִּיק לִכְתוֹב אֶת זֶה כָּאן. אָף אֶחָד לֹא צָרִיך לָדָעָת מִזֶה. אֶחָד עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. לֹא יוֹדָעָת אֶיך אָבָל הֶצְלָחְתִי לֶשָכְנֶעָ אֶת הָמֶנָהֶל שֶלִי לָתֶת לִי מִקְדָמָה. בָּאתִי כּוּלִי שְֹמֶחָה לֶקְלָאוּ וֶנָתָתִי לָה נֶשִיקָה וֶנִדְמֶה לִי שֶהָפָּעָם הִיא לֹא נִגְעֶלָה מִמֶנִי יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. קָנִיתִי יָין יָחָסִית סָבָּבָּה וֶהִיא עָשְֹתָה לִי פָּרְצוּף אָבָל בָּסוֹף שָתִינוּ אוֹתוֹ בֶּיָחָד. אָפִילוּ דִיבָּרְנוּ קְצָת בָּחוֹשֶך בָּסָלוֹן. נִרְאֶה לִי שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר. שְלוֹש עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶצְלָחְתִי לִקְרוֹא שִיר שֶל פִּיסָרְנִיק! כָּמוּבָן עִם הָרְבֶּה עֶזְרָה מֶהָמִילוֹן אָבָל הֶצְלָחְתִי, זֶה גוֹרֶם לִי לֶהָרְגִיש כֹּל כָּך שְֹמֶחָה. קוֹרְאִים לָשִיר לָאס פְּרוֹמֶסָס דֶה לָה מוּסִיקָה שֶזֶה אוֹמֶר הָהָבְטָחוֹת שֶל הָמוּזִיקָה בֶּעִבְרִית. הוּא מֶדָבֶּר עָל הָמִגְוָון שֶל הָצְבָעִים שֶיֶש לָקֶשֶת וֶעָל בּוּבָּה בֶּתוֹך הָכְּלוּב שֶאָנִי לֹא בֶּטוּחָה מָה הִיא עוֹשָֹה. יֶש אֶת הָעָלִים הָנוֹפְלִים שֶל הָסְתָיו. יֶש אֶת הָגָן שֶהָרֶגָע נוֹצָר. יֶש אֶת הָדְמָעוֹת וֶמֶאָחוֹרֶי הָדְמָעוֹת יֶש אֶת הָמוּזִיקָה. רָק אֶת הָמִילָה הָאָחְרוֹנָה לֹא הֶכָּרְתִי וֶכְּבָר הִתְעָיָיפְתִי לֶחָפֶּשֹ בָּמִילוֹן. אָנִי אֶרְשוֹם אוֹתָה בָּצָד וֶאֶבְדוֹק אוֹתָה אָחָר כָּך. שְבָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. קְלָאוּדְיָה עָזְבָה. תְשָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. מָה הִיא קְשוּרָה עָכְשָיו הָשוּתָפָה הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת, מָה הִיא שוֹלָחָת לִי אֶלֶף הוֹדָעוֹת, שָמָעתִי שֶאָת בֶּבּוּאֶנוֹס וֶשָמָעתִי שֶאָת בָּזֶה וֶעָשִֹית שָם טְרֶקִים וֶאָכָלְת צ'וֹרִיסוֹס דָי מֶטוּמְטֶמֶת תִסְתֶמִי. וֶעָכְשָיו הִיא כּוֹתֶבֶת אָנִי בָּאָה לֶבּוּאֶנוֹס. אִם עָכְשָיו הָיוּ לִי אֶת הָעָצָבִּים לִכְתוֹב לָה הָייתִי כּוֹתֶבֶת יָא מֶטוּמְטֶמֶת לֹא אוֹמְרִים פֹּה בּוּאֶנוֹס אוֹמְרִים קָפִּיטָל בּוּאֶנוֹס זֶה רָק יִשְֹרָאֶלִים מֶטוּמְטָמִים שֶחוֹשְבִים שֶהֶם חָיים פֹּה אָבָל הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹדְעִים שוּם דָבָר מֶהָחָיים שֶלָהֶם. קְלָאוּדְיָה לֹא עוֹנָה כְּשֶאָנִי מֶנָסָה לֶהָשִֹיג אוֹתָה בָּטֶלֶפוֹן. מָתָי שֶאָנִי מִתְקָשֶרֶת הָקָו שָם מֶנוּתָק. נִרְאֶה לִי שֶהִיא חָסְמָה אוֹתִי. אוּלָי אָנִי אֶתְקָשֶר לֶאֶחָד הָחָבֶרִים שֶלָך. אוּלָי הוּא יָסְבִּיר לָך עָד כָּמָה אָת חָסֶרָה לִי. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש לֶנוֹבֶמְבֶּר. זֶה לֹא מֶשָנֶה. עָכְשָיו זֶה אָנִי וֶפִּיסָרְנִיק. בָּיָמִים אָנִי עוֹבֶדֶת עִם הָמָדִים שֶל הָדָיֶילֶת. בָּלֶילוֹת אָנִי יוֹשֶבֶת עִם מִילוֹן וֶעִם הָשִירִים הָאָבוּדִים הָאֶלֶה. נִגְמָר לִי כְּבָר הָכֶּסֶף שֶבִּיקָשְתִי שֶל הָמִקְדָמָה. עָכְשָיו נִשְאָר בִּדְיוּק לֶחָבִילוֹת שֶל אִטְרִיוֹת שֶאָנִי אָרְתִיח וֶאוֹכָל יֶבֶשוֹת כֶּדֶי לֶרָמוֹת אֶת הָרָעָב כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים פֹּה. צָרִיך פָּשוּט לִשְֹרוֹד כָּכָה עוֹד אֶיזֶה שְבוּעָיים עָד שֶתִיכָּנֶס הָמָשְֹכּוֹרֶת. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש לֶנוֹבֶמְבֶּר. הָבָּעָל בָּית הָאִידְיוֹט הָזֶה. לָמָה אָתָה חוֹשֶב שֶאָתָה יָכוֹל לֶהָרְשוֹת לֶעָצְמֶךָ לֶדָבֶּר אֶלָי כָּכָה רָק בִּגְלָל שֶאָנִי חָיֶיבֶת לֶךָ כֶּסֶף. שְלִישִי לֶדֶצֶמְבֶּר. הָלָכְתִי לָקָרֶפוּר וֶהִתְחָנָנְתִי לָמֶנָהֶל עָל הָבִּרְכָּיים. הוּא נָתָן לִי אֶת מָה שֶנִשְאָר מֶהָמָשְֹכּוֹרֶת אָחְרֶי שֶהוּא קִיזֶז מִמֶנָה אֶת הָמִקְדָמָה וֶשָֹם לִי אֶת הָכֶּסֶף בָּיָד וֶשָלָח אוֹתִי לֶקִיבִּינִימָט הָחוּצָה. לֹא נוֹרָא. לֶפָחוֹת נִשְאָרוּ לִי הָמָדִים. וֶמָזָל שֶכְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת קָר כִּי מָמָש אֶין לִי כֶּסֶף לֶסְרִיגִים וֶמֶעִילֶי גֶשֶם. יֶש פֹּה מָסְפִּיק לֶלִקְנוֹת אוֹכֶל וֶלִשְֹרוֹד עָד שֶאָנִי אָצְלִיח לִמְצוֹא עָבוֹדָה. טְרֶס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עִם מָשְֹכּוֹרֶת שֶל חוֹדֶש אוֹ לֶפָחוֹת מָה שֶנִשְאָר מִמֶנָה אָנִי מָכְנִיסָה אֶת הָחָיים שֶלִי לֶתוֹך מִזְוָודָה וֶבּוֹרָחָת מֶהָדִירָה הָמֶזוּיֶנֶת הָזֹאת וֶלֹא מִתְכָּוֶונֶת לָחְזוֹר לֶפֹּה יוֹתֶר בָּחָיים שֶלִי. הָלָילָה שֶל קוֹרְיֶינְטֶס כֶּאִילוּ יֶלֶד בָּא לָגָן וֶעִרְבֶּב שָם יוֹתֶר מִידָי צְבָעִים שֶל הָגוֹאָש, יֶש מָלֶא דְבָרִים אָבָל כּוּלָם מִתְעָרְבֶּבִים וֶהוֹפְכִים לֶשְחוֹרִים וֶלֹא בְּרוּרִים בֶּינֶיהֶם. הָרֶחוֹבוֹת עִם הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים נִהִיים כֹּל כָּך צָרִים כְּשֶאָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפְּרִינְגְלֶס וֶלוֹקָחָת יָמִינָה בֶּקָזֶ'ה פֶּרוֹן וֶהָעֶצִים הֶם פּוֹתְחִים עָנָפִים כְּמוֹ יָדָיים שְקוּפוֹת שֶרוֹאִים אֶת הָוְרִידִים וֶהָנִימִים שֶלָהֶן בָּלָילָה. אָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפֶּרוֹן וֶעוֹבֶרֶת בֶּשְכוּנוֹת שֶל בָּתִים נֶמוּכִים וֶהָרְבֶּה פָּחוֹת מָרְשִימִים מִמָה שֶיֶש בֶּקוֹרְיֶינְטֶס, הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים, כִּמְעָט עָנִיים, חֶלֶק צְבוּעִים יָפֶה עִם הָאָדוֹם שֶל הָרוֹזֶנֶת. אָנִי עוֹבֶרֶת כָּמָה כְּבִישִים וֶמֶגִיעָה לָסְבִיבָה שֶל פָּארְקֶה סֶנְטֶנָארְיוֹ. הָפָּארְקֶה בָּלָילָה הוּא סִיבוּב שֶל עָצָמוֹת כֹּל פָּנָס כֹּל עֶץ כֹּל שוּלָיים שֶל מִדְרָכָה הֶם עָצָמוֹת יָפוֹת שֶעוֹשֹוֹת שָם סִיבוּבִים שֶל הָמָוֶות, זֶה כְּמוֹ הָקָרוּסֶלָה שֶכּוּלָם יוֹדְעִים שֶהִיא מֶקוּלְקֶלֶת, שֶיֶש לָה קֶצֶר בָּחָשְמָל וֶשֶהִיא לֹא מָפְסִיקָה לָעוּף מָהֶר בֶּסִיבוּבִים וֶשֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָל הָקָרוּסֶלָה וֶיוֹדְעִים שֶיוֹם אֶחָד יָלְדָה אָחָת בָּסוֹף תִיפּוֹל וֶתֶהָרֶג. אָנִי נִכְנֶסֶת לָרֶחוֹבוֹת שֶיוֹרְדִים מִדִיאָס וֶלֶס וֶעוֹבֶרֶת קִירוֹת עִם לֶבֶנִים אָדוּמוֹת שֶכּוּלָם מֶקוּשְקָשִים וֶבָּתִים עִם פִּיגוּמִים וֶכְּנִיסוֹת לֶחָנָיוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת פֹּה חָצֶרוֹת רָק קִירוֹת מִבֶּטוֹן אוֹ מִמָתֶכֶת. הוֹלֶכֶת עִם מִזְוָודָה קְרוּעָה וֶעִם הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָקָרֶפוּר שֶל הָדָיֶילֶת. עָכְשָיו הֶם קְצָת מֶלוּכְלָכִים מִפִּיח וֶהָחָצָאִית קְצָת מֶקוּמֶטֶת וֶהָמִטְפָּחָת שֶל הָמֶשִי דֶי קְרוּעָה אָבָל מָה זֶה כְּבָר אֶכְפָּת לִי, מִי שֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת וֶלָלֶכֶת בֶּמָבוֹך שֶל רֶחוֹבוֹת שֶכְּבָר אֶין לָהֶם שֶמוֹת, שֶכְּבָר יָצָאתִי מִזְמָן מֶהָמָסְלוּל שֶל הָתָיֶירֶת שֶאָנִי אָפִילוּ לֹא יוֹדָעָת אִם אָנִי עָדָיין בֶּקָפִּיטָל וֶשֶכֹּל מָה שֶנִשְאָר לִי זֶה לָשִֹים רֶגֶל אָחָת אָחְרֶי הָשְנִיָה וֶלֶהִיזָהֶר מִחוֹשָכִים שֶל הָפִּינוֹת וֶלֶהָמְשִיך. אֶין לִי הָבָּיתָה לֶאָן שֶלָחְזוֹר. מִישֶהוּ בִּכְלָל שָמָע עָל הָדָבָר הָזֶה. אֶין לֶאָן לָחְזוֹר וֶהָבָּתִים דָוְוקָא יָפִים הֶם נִרְאִים כְּמוֹ מָצֶבוֹת לֶבָנוֹת שֶל הָשָיש. בָּפִּינָה הָבֶּית קָפֶה הוּא פָּתוּח כֹּל הָלָילָה אָבָל אֶין שָם אָף אֶחָד שֶיָרְאֶה שֶנִשְאָרוּ פֹּה עוֹד חָיים. פִּיצָה סְגוּרָה. צִ'ינוֹס סָגוּר. יָרְקָנִיָה שֶל פֶּרוּאָנִים סְגוּרָה עִם סוֹרָגִים. עוֹד סְנִיף שֶל קָרֶפוּר אוֹ אוּלָי זֶה בֶּעֶצֶם דִיאָה אָנִי לוֹקָחָת יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה. עָכְשָיו אָנִי בֶּאֶמֶת בֶּיָעָר אָבוּדוֹת, לָבָּתִים כְּבָר אֶין כְּנִיסוֹת זֶה פָּשוּט מִסְדְרוֹנוֹת שֶלֹא נִגְמָרִים וֶהָכֹּל נִהִיָה יוֹתֶר שָחוֹר וֶיֶש פָּחוֹת וֶפָּחוֹת פָּנָסִים וֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת הָכִי רָחוֹק לֶמָטָה וֶעוֹבֶרֶת מָקוֹם שֶאָנִי דָוְוקָא כֶּן מֶכִּירָה כִּי אָנִי וֶקְלָאוּדְיָה הִתְחָבָּקְנוּ בּוֹ פָּעָם, אָנִי עוֹבֶרֶת לֶיָד הָדוּכָנִים שֶל הָסְפָרִים, יוֹצֶאת מֶהָגָדֶר שֶמֶקִיפָה אֶת הָפָּארְק וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. קוּאָטְרוֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ הָלָילָה הִיא הִפְסִיקָה לֶהִגָמֶר. אֶין עוֹד יוֹם אָחֶר. עָכְשָיו זֶה הָנֶצָח שֶל הָמָוֶות. סֶייס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. מָה שֶפִּיסָרְנִיק אָמְרָה עָל הָלָילָה שֶהוּא כְּמוֹ אִישָה זְקֶנָה עִם הָרֹאש מָלֶא פְּרָחִים. סְיֶיטֶה דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו אָנִי חוֹשֶבֶת שֶאָנִי נִמְצֶאת בֶּקָבָּשִיטוֹ. יֶש פֹּה כָּמָה שוּרוֹת שֶל בָּתִים הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים מֶהָקוּאָדְרוֹת הָאָחֶרוֹת. הֶם נִרְאִים כְּמוֹ בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָנִי אוֹמֶרֶת וֶחוֹשֶבֶת אָבָל מָה שֶאָנִי לֹא יוֹדָעָת אָבָל אָחָר כָּך מֶבִינָה כְּשֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת בֶּין חָלוֹנוֹת מֶלֶאִים בֶּקוּרִים וֶחָצֶרוֹת שֶל הָאָבָּדוֹן זֶה שֶזֹאת בֶּאֶמֶת שְכוּנָה עִם בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָבָל זֹאת גָם שְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל כֹּל הָהוֹמְלֶסִים בָּעִיר. הָפָּחִים הֶם פָּחִים שֶשָֹמִים בֶּבֶּית קְבָרוֹת. הָבְּרוֹשִים שֶשוֹתְלִים אוֹתָם לֶיָד הָקְבָרִים. הָבְּרָזִים שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל בֶּאֶמְצָע הָמִדְבָּר בֶּבֶּאֶר שֶבָע וֶהָבָּתִים הֶם הָקְבָרִים שֶל בֶּין עֶשְֹרִים לֶשְלוֹשִים אָנָשִים שֶיוֹשְבִים שָם. הָכֹּל תָמִיד אָחְרֶי שְֹרֶפָה, כּוּלָם תָמִיד מֶרוּחִים שָם בֶּפִּיח, כּוּלָם שָם הוֹמְלֶסִים שְחוֹרִים שֶעָכְשָיו הֶם יוֹצְאִים מֶהָבָּתִים וֶמֶפָייחִים גָם אוֹתִי, וֶמֶלָכְלֶכִים אֶת הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָתְכֶלֶת וֶמֶנָסִים לִתְלוֹש לִי אֶת הָמִטְפָּחָת וֶלִקְרוֹעָ אוֹתָה מֶהָצָוָואר וֶהֶם מוֹשְכִים אוֹתִי וֶמוֹשְכִים אוֹתִי לָהָמוֹן שֶל הָקְבָרוֹת, לָעָמוֹק שֶל הָקוּרִים שֶנִכְנָסִים יָשָר בָּפֶּה וֶסוֹתְמִים אֶת הָמֶעָיים וֶאָנִי אוֹמֶרֶת שֶזֶה לֹא אָנִי, זֶה לֹא אָנִי אֶת מִי שֶאָתֶם צְרִיכִים לָהָרוֹג אָבָל אָנִי נִמְשֶכֶת וֶנִמְשֶכֶת לֶאֶחָד מֶהָבָּתִים וֶנִקְבֶרֶת בָּחָיים בֶּתוֹך הָבָּית. בֶּיינְטִיאוֹצ'וֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו זֶה הָחָיים שֶל הָמָוֶות בָּקְבָרוֹת. מִי הָיָה מָאָמִין שֶאָנִי אָגִיעָ לָמָצָב הָזֶה. כֹּל יוֹם אָנִי מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה לָילָה וֶאָנִי נִלְעֶסֶת כְּמוֹ מָסְטִיק מֶלוּכְלָך בֶּתוֹך עָרֶמָה שֶל הָהוֹמְלֶסִים. אִי אֶפְשָר לָצֶאת מֶהָשְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת. אָנִי מֶנָסָה לִשְלוֹח מֶיילִים לֶקְלָאוּדְיָה וֶלָהוֹרִים. אָבָל הָכֹּל חוֹזֶר בֶּחָזָרָה כֶּאִילוּ שֶשוּם דָבָר כְּבָר לֹא קָיָים יוֹתֶר חוּץ מֶהָאָרְבָּע קוּאָדְרוֹת הָשְֹרוּפוֹת הָאֶלֶה. לִפְעָמִים אֶיזֶה זָקֶן נִכְנָס לֶפֹּה בֶּטָעוּת אָחְרֶי שֶהוּא עָשָֹה סִיבוּב בֶּקָבָּשִיטוֹ אוֹ נָגִיד סְטוּדֶנְט חָדָש שֶחִיפֶּשֹ וֶלֹא מָצָא אֶת הָפָקוּלְטָד דֶה פִילוֹסוֹפִיָה אִי לֶטְרָס. בֶּדֶרֶך כְּלָל אָנָחְנוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת הָכָּמָה דָקוֹת לֶהָתְחִיל לֶפָחֶד וֶאָז אָנָחְנוּ בָּאִים לוֹ בֶּמָכָּה וֶגוֹרֶרִים אוֹתוֹ בֶּיָחָד לֶאֶחָד הָבָּתִים. לֹא כִּי אָנָחְנוּ רוֹצִים. כִּי הָהוּא זֶה מִי שֶגוֹרֶם לָנוּ לָעָשֹוֹת אֶת זֶה. בָּבּוֹקֶר הָסְטוּדֶנְט הוּא מִתְעוֹרֶר וֶזֶה גָלְגָל שֶל הָסִיוּטִים אָבָל אָחְרֶי כָּמָה זְמָן הוּא מִתְרָגֶל וֶהוּא כְּבָר שָר כָּאן עִם כּוּלָנוּ. בֶּאוֹפֶן לֹא מָפְתִיעָ מִי שֶמֶנָהֶל אֶת הָמָקוֹם הָזֶה הוּא גָם יִשְֹרָאֶלִי. לֹא יָצָא לִי לֶדָבֶּר אִיתוֹ כִּי הוּא דֶי מָפְחִיד אָבָל לִפְעָמִים אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִסְתוֹבֶב לֶיָד הָבָּית. הוּא כֹּל הָזְמָן מִשְתָעֶל. הוּא נִרְאֶה מֶבוּגָר. עִם חָלִיפָה וֶמִשְקָפָיים עָבוֹת שֶל פְּרוֹפֶסוֹרִים. לִפְעָמִים הוּא עוֹבֶר לֶיָד הָבָּית קְבָרוֹת שֶלִי וֶאָנִי סוֹגֶרֶת אֶת הָתְרִיסִים וֶמִתְכָּנֶסֶת בֶּשֶקֶט בָּפִּינָה שֶל הָחֶדֶר. לִפְעָמִים הָיָה לִי אוֹמֶץ וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלָיו עוֹבֶר בָּקָצֶה שֶל הָחָלוֹן וֶהוּא הִשְתָעֶל מָמָש רָע וֶהִתְכּוֹפֶף עָל הָרִצְפָּה וֶהֶקִיא מָלֶא קוּרִים וֶאָז הִסְתוֹבֶב בֶּפִּתְאוֹמִיוּת כֶּאִילוּ הוּא מָרְגִיש שֶמִישֶהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. בָּסוֹף הוּא בָּדָק בָּצְדָדִים וֶלֹא רָאָה שָם אָף אֶחָד אָז הוּא הֶמְשִיך במָסְלוּל הָרָגִיל שֶהוּא עוֹשֶֹה. אָבָל מִי שֶחוֹשֶב שֶהָמָקוֹם הָזֶה הוּא כְּמוֹ הָפִיאֶסְטָה אוֹ הָחָוָוה הוּא טוֹעֶה וֶבֶּגָדוֹל. זֶה לֹא סְתָם אֶיזֶה זוּלָה שֶל יִשְֹרָאֶלִים סָטְלָנִים שֶבָּאוּ לֶבּוּאֶנוֹס וֶנִשְאָרוּ פֹּה. פָּעָם עוֹד חָשָבְתִי שֶיֶש לִי תִקְוָוה. עָכְשָיו אָנִי יוֹדָעָת שֶלֹא. הָדָבָר הָיָחִיד שֶאָנִי יֶכוֹלָה לֶנָסוֹת זֶה לֹא לֶהִתָקֶל יוֹתֶר לֶעוֹלָם בָּזָקֶן הָמָגְעִיל הָזֶה. טְרֶסֶה דֶה אֶנֶרוֹ דוֹס מִיל טְרֶסֶה. נוֹצֶ'ה. עוֹד צָ'בּוֹן שֶחָשָב שֶהוּא הוֹלֶך לִלְמוֹד עָל אָרֶנָס וֶרוּלְפוֹ וֶבָּסוֹף מָה שֶהוּא מָצָא זֶה אֶת הָדֶרֶך לֶכָּאן. עָכְשָיו לֶפָחוֹת מָתְחִילִים לִהִיוֹת פֹּה אָנָשִים שֶאֶפְשָר לֶדָבֶּר אִיתָם עָל סְפָרִים, לֶפָחוֹת אָחְרֶי אוֹ לִפְנֶי שֶהֶם מִשְתָגְעִים לָחָלוּטִין וֶמֶנָסִים לָהָרוֹג אֶת עָצְמָם בָּמָוֶות. הָסְפָרָדִית שֶלִי דָוְוקָא מִתְקָדֶמֶת בֶּסֶדֶר. אֶתְמוֹל הֶתְחָלְתִי לִקְרוֹא קְצָת שִירִים מֶהָגֶהֶנוֹם הָמוּזִיקָלִי. יֶש שָם אֶיזֶה שִיר אָרוֹך שֶמֶתָאֶר דֶי טוֹב אֶת הָמָצָב שֶבּוֹ אָנָחְנוּ נִמְצָאִים. זֶה כְּמוֹ שֶנוֹסְעִים עִם הָאוֹטוֹ בָּמִנְהָרוֹת שֶל הָהָרִים וֶשֶנוֹסְעִים וֶנוֹסְעִים אָבָל אָף פָּעָם לֹא מֶגִיעִים וֶאָף אֶחָד בָּאוֹטוֹ לֹא יָצְלִיח לֶהָבִין שֶאָנָחְנוּ לֹא נִצֶא אָף פָּעָם מֶהָרִיצָה הָחָשוּכָה הָזֹאת. יֶש שָם אֶת הָכֹּל. יֶש אֶת הָדְמָמָה שֶעוֹטֶפֶת אֶת כּוּלָנוּ. יֶש שָם אֶת הָלָילָה הָגָדוֹל וֶהָמָחְרִיד שֶל צֶעָדִים שֶלֶעוֹלָם הֶם אָבוּדִים. וֶהָכִי חָשוּב שֶיֶש שָם אֶת הָבּוּבּוֹת שֶפּוֹתְחִים אוֹתָן רוֹאִים שֶהֶן רֶיקוֹת בָּמֶעָיים וֶיֶש שָם אֶת הָיָדָיים שֶלִי שֶל בּוּבָּה מֶפוֹרֶקֶת שֶכֹּל דָבָר הֶן מֶלָטְפוֹת אָבָל שֶשוּם דָבָר לֹא בָּא אוֹ אָפִילוּ מִתְקָרֶב. בֶּיינְטִיסְיֶיטֶה דֶה אֶנֶרוֹ. נוֹצֶ'ה. אָנִי לֹא מֶבִינָה אֶיך הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת עָשְֹתָה אֶת כֹּל הָדֶרֶך מִיֶרוּשָלָים וֶעוֹד מָצְאָה אוֹתִי בָּמָקוֹם הָזֶה. הִיא עָדָיין בָּחוּץ וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָבָּרְזֶלִים שֶמֶגָדְרִים אֶת הָשְכוּנָה, אָל תִיכָּנְסִי, אָל תִיכָּנְסִי! אָנִי עוֹשָֹה לָה תְנוּעוֹת שֶל לֹא מֶהָבָּית וֶהִיא רוֹאָה אוֹתִי אָבָל הָמֶטוּמְטֶמֶת הִיא לֹא מֶבִינָה שֶאָל תִיכָּנְסִי, אוּלָי הִיא אָפִילוּ חוֹשֶבֶת שֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה לָבוֹא כִּי הִיא פּוֹתָחָת אֶת הָשָעָר וֶנִכְנֶסֶת בֶּין הָקוּאָדְרוֹת, וֶהוֹלֶכֶת בֶּאָגָם שֶל אָבוּדִים שֶל הָקְבָרוֹת בָּהָלִיכָה הָמֶפָגֶרֶת שֶל כֶּאִילוּ יֶרוּשָלְמִית שֶיֶש לָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הוֹמְלֶסִים שֶמָרְאִים לָה אֶת הָשִינָיים אָבָל הִיא יוֹתֶר מִידָי סְתוּמָה בִּשְבִיל לֶהָבִין בֶּאֶמֶת לֶאָן הִיא נִכְנֶסָה. הִיא מִתְקָרֶבֶת לָבָּית שֶל הָקְבָרוֹת שֶלִי וֶשֶל הָעוֹד שְלוֹשִים אָנָשִים וֶפּוֹתָחָת אֶת הָדֶלֶת אָז מָהֶר לִפְנֶי שֶכּוּלָם יִקְפֶצוּ עָלֶיהָ אָנִי תוֹפֶסֶת אוֹתָה בָּיָד וֶנִנְעֶלֶת אִיתָה בָּשֶירוּתִים. אָחְרֶי כָּמָה דָקוֹת שֶאָנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ בֶּהִיסְטֶרְיָה וֶבּוֹכָה בְּלִי הָפְסָקָה אָנִי מֶרִימָה אֶת הָרֹאש. אָנִי לֹא מָאָמִינָה לֶמָה שֶאָנִי רוֹאָה. הִיא פָּשוּט מִסְתָכֶּלֶת עָלָי קוֹרֶנֶת מֶאוֹשֶר. מֶנִיחָה אֶת הָעָרֶמָה שֶל מָחְבָּרוֹת בֶּצְבָעִים לֶיָד הָכִּיוֹר. שוֹלֶפֶת בֶּשְתֶי הָיָדָיים שֶלָה אֶת הָיָד הָשְלִישִית שֶתְקוּעָה לָה בָּבֶּטֶן. הָיָד הִיא מִתְפָּתֶלֶת כְּמוֹ נָחָש עָל הָרִצְפָּה וֶכּוֹתֶבֶת בְּלִי הָפְסָקָה. וֶאָז הִיא מֶנָתֶרֶת וֶמִתְחָבֶּרֶת בֶּמָכָּה לָכָּתֶף שֶל הָבּוּבָּה הָכְּרוּתָה שֶלִי.

 

אבו מוס'טפא עצר את עגלתו לצד המדרכה, וטפח ביד גדולה וסדוקה על ראש סוסו, אחר כך פנה לחנות הקרובה, והחל לשאת על גבו שקים עמוסים בעצים להסקה, והעבירם לעגלתו.

הסוס היה עצבני ללא סיבה, וכעסו התפוגג מעט כאשר מצא חתיכה מקליפת אבטיח, והחל לכרסם אותה בשלווה.

לפתע הבחין בילד קטן העומד לא הרחק ממנו ומביט בו בחיוך. אמר הסוס לעצמו: "אינני מכיר אותו. אבעט בו אם יתקרב אלי. אבעט בו בעיטה חזקה, שתשבור את ראשו".

כעבור רגע סיים הסוס לכרסם את קליפת האבטיח, והצטער על כך, והחל להביט בכעס אל הילד ואמר לעצמו: "אבעט בו".

באותה שעה היה אבו מוס'טפא טרוד בהעברת שקי העצים ובהעמסתם על העגלה.

הסוס היה תשוש, ואמר לעצמו בהתמרמרות: "אין צדק".

הסוס נולד בעיר, ובילה את כל חייו בדרכיה המכוסות אספלט, ומעולם לא עזב אותה. הוא ידע, שאבותיו הקדמונים דהרו בחופשיות דרך המדבריות הרחבים, שאין בהם לא בניינים ולא חומות מאבן, אבל כולם מתו.

הילד התכופף והרים קליפת אבטיח שהייתה רחוקה מהסוס, והתקרב לאט. הסוס חשב להיסוג,  אבל אזר אומץ ונותר במקומו. הילד הושיט את קליפת האבטיח אל פי הסוס. הסוס היסס רגע קט, ואז חטף אותה במפתיע, והחל לכרסם אותה בשביעות רצון, והרשה לילד ללטף את צווארו ביד עדינה וקטנה.

אבו מוס'טפא סיים להעביר את שקי העצים לעגלה, וכאשר הבחין בילד ליד הסוס צעק אליו: "תתרחק, קוף".

אחר כך הניף את השוט וציווה על הסוס לנסוע. אז שעט הסוס קדימה וגרר את העגלה הכבדה באיטיות.

העגלה נסעה בכמה רחובות, וכעבור זמן מה הגיעה לכביש רחב, שמצדו הימני ניצבים בתי אבן.

ברגע שנכנסה העגלה לרחוב, חסם את דרכה שוטר, ומיד צעק אבו מוס'טפא אל הסוס: "הווווויסה!".

אמר השוטר: "אינך יודע, שאסור לעגלות לנסוע בכביש הזה?".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

"אם כך, למה באת מכאן?".

"הסוס… הבט… הסוס עייף מאוד, ואם אעבור דרך הכביש הזה, אחסוך לו הליכה מרובה".

חמלה רבה מילאה את הסוס.

אמר השוטר: "אסור לעגלות לנסוע בכביש הזה. הוא מיועד רק למכוניות ולאנשים ההולכים ברגל".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

אבו מוס'טפא הרטיב את שפתיו בלשונו ואמר: "הסוס עייף, ואם ימות אאבד את פרנסתי, אמות ברעב, ימותו ילדיי… יש לי ארבעה ילדים".

"חזור על עקבותיך, ולא – אעניש אותך על הפרת הסדר והחוק".

"יש לי ארבעה ילדים, אפילו אבנים הם אוכלים".

אבו מוס'טפא הפליט צחוק קצר יבש כאילו היה סכין קטן ואכזרי, אחר כך אמר: "אומר לך את האמת… אני לא פוחד על הילדים, אני פוחד על אימם".

שאל השוטר בסקרנות: "ומדוע אתה פוחד עליה?".

העצים בצדי הכביש היו ירוקים, ומעל השתרעו שמים רחבים כחולים.

השיב אבו מוס'טפא: "אני חושש, שאם הילדים יהיו רעבים, יאכלו את אימם. שיניהם אימתניות".

מכונית עברה במהירות גבוהה. השוטר שרק במשרוקיתו, אך המכונית לא עצרה. השוטר הספיק להבחין במספר לוחית הרישוי לפני שנעלמה מעינו, ורשם אותו במחברתו, ופנה אל אבו מוס'טפא בפנים אדומות מכעס ואמר לו: "קדימה, חזור על עקבותיך".

"הנח לי לעבור רק הפעם".

ענה השוטר בתקיפות: "לא שמעת מה אמרתי? חזור על עקבותיך".

"רק פעם אחת".

"חזור על עקבותיך. החוק הוא חוק, ואין טעם להתחנן".

"הסוס עייף".

"חזור על עקבותיך".

"ישמור עליך אללה למען אמך".

"אלוהים! אל תשמור עלי! לא אני קבעתי את החוק. אני ממלא פקודות שניתנו לי, ועליך לציית".

אבו מוס'טפא לא הוציא מילה מפיו. הוא דמיין לעצמו את החוק כיצור ענק בעל אלפי ידיים: החוק מצווה על השוטר, והשוטר מציית, והשוטר מצווה על אבו מוס'טפא, ועליו לציית.

אבו מוס'טפא עמד מהסס רגעים אחדים, והשוטר צעק עליו: "חזור על עקבותיך מיד, וָלא – תתחרט".

אבו מוס'טפא פנה אל העגלה, ובאותה שעה הגיע כעסו של הסוס לנקודת השיא. הוא אסף את כל כוחותיו ופרץ בדהרה מטורפת קדימה. השוטר נבהל מהעגלה השועטת לעברו, וניסה לקפוץ למדרכה, אך לא הצליח. הסוס התנגש בו, והוא נפל ארצה שרוע על גבו, ופרסות הסוס דרכו על חזהו, ולאחר מכן רמסו אותו והוכתמו בדם אדום.

הסוס הופתע כאשר ראה שבעליו אינו שמח אלא נמלא בעתה ואֶלם, והחל לדהור ולברוח.

כעבור רגע התאספו ובאו אנשים והקיפו את העגלה, ובעיניהם פחד מהול בפליאה נסתרת, כאילו השוטר המחוץ אינו אלא גוף אישה יפה.

האנשים לא התפזרו אלא לאחר שהגיעו למקום השוטרים, והם מיהרו לעצור את הרוצח.

השופט נהג בצדק, ובאחד הימים הובל הסוס עם שחר לכיכר ראשית, שנדמה היה לו שהיא כול מה שנותר מהערבות.

הסוס עצר בשמחה, מפני שקודם להגעתו לכיכר חצה כבישים רחבים, שנאסר עליו לעבור בהם בעבר, אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, שכן תוך זמן קצר הוא נתלה.  

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

הלב נרעד בפעימה מפתיעה אחת. "ממש כמו קרפיון בכיור אמבטיה" – חשב גרגורי כץ. הוא תחב את אפו בתוך הצעיף ונשף לתוכו אוויר חם, כדי להירגע. לאחר מכן הביט לכיוון שהרכבת היתה אמורה להגיע ממנו, אבל היא אחרה, והוא נאלץ ללוות במבט של מעין קנאה ילדותית את הרכבות שעצרו ברציפים השכנים. משהשתחרר מחישוביו הקטנוניים של הנוסע, עקב כץ בהנאה אחרי רכבת של אחרים, שהחליקה בקלילות של כספית, כמו נחש אפור מתפתל על גבי המסילה, ואחר כך התרחקה, הרת גורל וחגיגית, כמו גל, ובדיוק כמו בתוך גל רצדו בה השתקפויות האורות של תל אביב. הרכבת יצאה, אבל סקרנותו של גריגורי כץ כבר קמה לתחייה, כמו צרעה שהפשירה, נתלתה, איפשהו בצד, ולבסוף ירדה בהקלה אל תיקו של אחד הנוסעים. כץ הבחין בזוג ידיים שחומות שחיפשו משהו בתוך התיק, לאחר מכן הוציאו שפופרת משחת שיניים ומברשת שיניים, והעבירו את כל זה לתרמיל גב. ללא ספק, היה כאן איזה חישוב מבוסס: הוא, האדם הזה, כפי הנראה כבר ידע שהתיק יימצא במקום אחד, ואילו תרמיל הגב יימצא במקום אחר, קרוב יותר, ומשום מה חש כץ חמימות מכך שנכנס בסוד הלוגיסטיקה הזעירה הזרה הזאת. הבחור ככל הנראה היה הודי. מה מחכה לו היום, לינה בבית זרים, עצירה באכסנייה או טיסת לילה? מה שזה לא יהיה, כץ ידע: יהיו שם אנשים ומקומות שאינם מוכרים לבחור, וכל ההתרחשות הלילית קצת מטרידה אותו וגם מסעירה, וכץ קינא בהתרגשות שלו, ודמיין לעצמו בהנאה וברוך את דרכו הלילית של האחר. אך הרגש הזה מיד התחלף בעצב. הוא חש כמו כלב רחוב המלווה את כולם, צועד כמה צעדים עם כל אחד מהנוסעים. מתי כבר יהיה לי בית? היה לו בית, אבל לאחר מות בתו ואשתו, משום מה שכח את זה כל הזמן.

עכשיו לעומת זאת היה לו הרחוב. הוא הביט מחדש על הקבצנים ומחוסרי הבית. הוא נזכר שיצא לו לשמוע שחלקם מסרבים בתוקף ללכת למקום חם, לישון תחת קורת גג, ואילו עתה, נטה להאמין שיש כאלה שמרגישים יותר בנוח ברחוב. הוא לא הצליח להבין אם הצער הקשה את לבו, או שבעצם איזה חלק של החיים נפתח בפניו, נפתח באמת, ולכן התברר שאינו נורא כפי שדמיין אותו בעבר. כעת, כשראה קבצן על הספסל חיפש בו את מידותיו של אדם שמחכה שהקומקום ירתח במטבחו בכל רגע. ובכמה מן המקרים אכן צדק. קומקום או לא קומקום, הנה, שני הגברברים האלה מסדרים על לוח השחמט כוסית פלסטיק במקום מלכה. לצדם, על גבי מודעה ישנה עומד בקבוק קולה גמור למחצה. כץ כבר לא התייסר עוד כשנתן או כשלא נתן נדבה, הוא יכול לחטט זמן רב בכיסיו ולחפש את המטבע המדויק שהתכוון לתת, ולא התבייש כלל להחביא בחזרה בכיס את הכסף הנותר. האם הוא היה כאן בן בית, האם הרחוב נהיה לביתו? ברור שלא. כץ אהב חום ונוחות, אבל דווקא ברחוב נוצרו לו "חדרים" – כך קרא בינו לבין עצמו לחללים הקטנים, אבל המוחשיים מאוד, שנוצרו לעתים במגעי הבזק שלו עם אנשים שלא הכיר.

מקום המגורים שלו – דירה פינתית נקייה בבניין קטן שאך זה נבנה ואליו עבר אחרי מות אשתו, נהייתה אט-אט דבר-מה אוורירי ושקוף. מובן שווילון הניילון שטרם הסיר אחרי הסיוד שיווה לדירה נופך של שבריריות ערפילית, אך היו גם הוכחות מובהקות יותר. הדירה הציגה בפניו מעת לעת את הפאונה האווירית שלה: טחביות חיוורות ונמלים שדופות (גם אלה וגם האחרות – חלשות, שקופות למחצה). היו גם עכבישונים משונים לחלוטין, מורכבים מגוף-חרוז ורגליים דקיקות לא נוחות – הוא פחד כל כך לפגוע בהם בסמרטוט! לפעמים מצא בפינות את הפקעות הלבנות השבריריות שלהם. אחר כך הופיעה גם פלורה אווירית. בתוך הכיור, שבהתקף נואש של חיי רווקות רחץ בו פעם נעליים מרוחות בבוץ, צמח לו צמח בצבע לילך על גבי גבעול לבן, ולידו התרומם עוד אחד שהניצן שלו עוד היה משובלל בתוך עצמו כמו עובר גדל ראש. יתכן שכל היצורים הללו חיכו שיקנה אהיל לכסות את הנורה הערומה, ואז, באור הביתי הרך היו מתחממים ומגדלים לעצמם סוף סוף – כנדרש – רגליים פרווה, שפם, צבע… אבל גריגורי כץ לא קנה אהיל. הוא הלך במהירות ברחוב החורפי הערום, שלעתים הדיף ריח דייסה, לעתים גומי, ולעתים משום מה ריח טושים. הוא נעצר במעבר חצייה ומולו חיכתה ברמזור אישה כלשהי בדיוק כמוהו, והם הלכו מכיוונים מנוגדים על גבי הפסים בשחור-לבן, ומשהו ציורי ובלתי אפשרי, איזו סימטריה רבת משמעות היתה בתנועה הזאת שלהם זה לקראת זה, שכץ חש בדחף פחדני – להחוות תנועה מגושמת על פני האספלט כדי לפוגג את החגיגיות של התנועה. אבל הוא עמד בכך, לא האיץ את צעדיו, לא הביט בה – חלף והרגיש כיצד נוצר חדר: חיים שלמים עם האישה הזאת – החדר נתלה מעל הצומת. הוא הספיק לאמוד את יציבותו ויופיו של המבנה כאילו היה אדריכל, הוא המשיך לפסוע אל עבר המדרכה והלך הלאה, נמשך כמו בעקבות מגדלור אחר תפוז צהוב בתוך סל רשת של איזה בחור מגודל, אך שכח ממנו מיד, מכיוון שמוכר השווארמה הוציא לרחוב רמקולים שאנחות ונהמות בקעו מתוכם ונשמעו בכל הרחוב, והנה עכשיו כבר נהיה כץ שודד שצועד בהארלם הלילית, זה הטייק הראשון שלו, הראשון והאחרון – הוא ידע – הוא צעד לעיני צלמים ומאפרים, הלך בתוך עשרה מסכים, הלך והתכופף, וקפץ, ושכח שהתכוון להתיישב לשולחן ולאכול כאן ארוחת ערב, אך מאוחר מדי – אין דבר, לעולם אינו אוכל בסט הצילומים, מלך ההיפ-הופ מוכרח להיות קליל ורעב, כך שזה לא זמן לשווארמה עכשיו – הלאה מכאן.

יותר ויותר אהב להיות מחוץ לבית, וכעת חי רק ב"חדרי" הרחוב שלו. כשהיה עליו לצאת לסידורים האריך את מסלולו ככל האפשר, וכשלא היו סידורים, המציא לעצמו סידורים בדויים, מחשב את הבדייה לפרטי פרטים. אבל איש לא היה מעלה בדעתו לתחקר אותו, איש לא התכוון להרשיע אותו – וזה היה מדהים – סקרנותו החולנית והחמדנית חמקה מעונש. אנשים לא שמו לב למבט הסקרני שלו, כנראה מפני שקווי המתאר של גופו שדרו טוב לב, וסווגו מיד כדבר מה שאין בחובו סכנה. מה שאכן היה נכון, אבל משום מה, בכל זאת הרגיש כמו מרגל, או גרוע מכך – סוכן חשאי. מישהו שצריך לחשוש לחייו, משום שהוא "יודע יותר מדי". ובאמת כשנכנס לחשמלית, כבר ידע הכול על אהבתם של האיש הגבוה בעל שיער השיבה ושל האישה הלא צעירה, שישבו מקדימה. וכשיצאו, ובמקומם התיישב סטודנט עם תיקיית קרטון תחת בית שחיו, שוב ידע כץ איכשהו, שהילד הזה הוא צייר, ולמרבה הצער חסר כישרון לחלוטין. "למה חסר כישרון?" החמיר עם עצמו כץ, "איך אפשר לשלוף ככה מהמותן?" אפשר – ענה לו קול שליו וחסר רחמים, ואף הועיל להסביר: "התיקייה כחושה מדי. הבחור עובד בעצלתיים, וגם חסר מעוף." (הצייר המהורהר גרד את הצוואר הארוך שבקע בו פצעון ומאחוריו התחילה שרשרת דלילה של חוליות עמוד השדרה) "הנה, תראה – אמר הקול לכץ והצביע על הפצעון, כאילו היה הוכחה ניצחת לחוסר כישרון – הנה תראה, אמרתי לך!"

כץ חשד שהעניין טמון באסון שקרה לו. האסון הוא שנתן לו את המבט החדש חסר הרחמים הזה, את הקול החדש ששוחח עמו, שאהב ושנא בו בזמן. אילו היה מביט במבט הזה באשתו או בבתו, מה היה רואה? האם היה שונא אותן, או אוהב עוד יותר? לפתע התחשק לו להביט לשם, אל עברו, באמצעות האופטיקה החדשה שרכש. הוא עצם את עיניו וציפה לראות משהו, לתפוס קצה זיכרון ולשלוף אותו כמו מטפחת משי. הוא נזכר באיזו שטות, כמובן. הוא נזכר בידו המגששת באפלה בתוך התיק שלה. (היא עצמה ביקשה ממנו להוציא משם כסף עבור איש הגז – ידיה היו מכוסות קמח.) בטנת סאטן שחורה הפתיעה אותו, הרי הוא זכר מילדותו את התיקים שהיו לאמו ולסבתו אחרי המלחמה, תיקי נשים בעלי לוע של סאטן ארגמני או קטיפה כחולה, נושפים אוויר תאטראות. התיק ההוא של אשתו היה רחב ידיים וריק. הוא מישש את הארנק ועוד משהו שהפתיע את ידו העיוורת.

התברר שמדובר בבקבוקון – פירמידת זכוכית. הוא החזיק את הבקבוקון בכף ידו – זה היה בושם, כנראה צרפתי. האובליסק השחור נצנצץ נצנוץ זדוני, כאילו פותח בכוונה לא להיות נוח – איך שלא סובב אותו, לא התאים לכף ידו. כמדומה אמר אז לאשתו: "איזה מין דבר זה, אפשר להרוג עם זה, ככה את מסתובבת?" "ככה אני מסתובבת" – צחקקה אשתו – "להגנה עצמית." ואילו אמו וסבתו מעולם לא נשאו בשמים בתיקיהן. הן התבשמו בבית מול המראה והזליפו כמה טיפות על ממחטת-אף. אבל טיפשי להגיד לה את זה, האופנה הרי כל הזמן מתחלפת. ובכל זאת, איזה מין ריח הדיף הבושם שלה? הוא לא הצליח להיזכר. היא מעולם לא התבשמה בבית מול המראה. התבשמה לה אי שם, בעבודה. בתא הלבשה, בשרותים? איפה? ובשביל מי, אגב? אולי ינסה לשסות את המבט החדש בפירמידה השחורה, יצעק לו "תפוס אותו!" ללא קול, אבל לא התחשק לו. התחשק לו להיזכר בעוביו של בסיס הבקבוקון ובנעימותו, כיצד הביט והביט באפלה האפרורית של הזכוכית. והלב נרעד שוב, הוא חשב: "כמו קרפיון" והבין איפה הדמיון: הלב הרי פועם כל הזמן, אבל אנחנו שמים לב לזה רק לעתים רחוקות, ונבהלים, כאילו שזה דבר רע, אף על פי שלהיפך – זה דבר טוב. ואילו הקרפיונים ההם היו "דגים חיים", אף על פי שהיו מתים, וכולם ידעו שהם מתים, ולכן נבהלו כשהדגים נרעדו – סימן החיים הפתאומי הוא שעורר בהלה. הוא נשען אל הקיר, הסיר את הצעיף, חייך ונזכר בקרפיון מכה בזנבו, ובאמו וסבתו צווחות וקופצות הלאה מהכיור.