search

סוֹרְן קִירְקֵגוֹר הָיָה סְטוּדֵנְט צָעִיר בָּעִיר קוֹפֶּנְהָגֶן שֶׁבְּדֶנְמַרְק בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה. הוּא נֶהֱנָה מֵהַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אֲבָל חָשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר בָּהֶם; הַמַּרְצִים לִמְּדוּ אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹגִים מִלִּפְנֵי מְאוֹת שָׁנִים וּמִיְּנוּ אֶת הַהוֹגִים לְפִי אֱמוּנוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת בַּאֲשֶׁר לְמַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם; אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם עָזַר לְקִירְקֵגוֹר הַצָּעִיר לִמְצֹא אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עוֹלָמוֹ-שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ: "מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹא זֶה אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלִּי – שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר, שֵׁם פְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפָּחָה – לֹא אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֻּלָּם".

אָמְנָם הָיוּ לוֹ מַחְשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת, אַךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם בּוֹדֵד כְּלָל; הוּא אֲפִלּוּ הָיָה מְקֻבָּל מְאוֹד בְּקֶרֶב חֲבֵרָיו וְהֻזְמַן לִמְסִבּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל גַּם שָׁם חָשׁ קִירְקֵגוֹר שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר.

יוֹם אֶחָד – כְּשֶׁחָזַר בַּלַּיְלָה מִמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ עָמַד בְּמֶרְכַּז הָעִנְיָנִים, שָׁנוּן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ – חָשׁ שֶׁלֹּא נֶהֱנָה כְּלָל; הַשִּׁעֲמוּם הַגָּדוֹל שֶׁל חַיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת פָּשׁוּט לֹא הִנִּיחַ לוֹ לֵהָנוֹת.

קִירְקֵגוֹר הֶחְלִיט לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אָדָם טוֹב וּמוּסָרִי – אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מָה שֶׁכֻּלָּם, לְמַעֲשֶׂה, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אוּלַי כָּךְ, קִוָּה, יִמָּצֵא פִּתְרוֹן לִבְעָיָתוֹ. הוּא חָצָה אֶת הַכְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה, הֶחְזִיר לַסִּפְרִיָּה בַּזְּמַן אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַל; וַאֲפִלּוּ – אַף שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן כְּלָל לְחַיִּים שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה – הִצִּיעַ נִשּׂוּאִים לַחֲבֶרְתּוֹ רֵגִינֶה אוֹלְסֶן. לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהַשְּׁנַיִם פִּרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַתֵּן.

כָּךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת, חָשַׁב קִירְקֵגוֹר: לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לְהִתְחַתֵּן, לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, לַעֲבֹד… וּמָה? הַאִם זֶה כָּל מָה שֶׁהַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַצִּיעַ לִי?

קִירְקֵגוֹר הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד. דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא מַתְאִימָה לְכֻלָּם לֹא הִתְאִימָה לוֹ כְּלָל, וְעַתָּה גַּם הִתְחַיֵּב בִּפְנֵי רֵגִינֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. וְהִיא, עַלְמָה מַקְסִימָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, הַאִם בֶּאֱמֶת מַגִּיעַ לָהּ לִחְיוֹת עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא מוֹצֵא עִנְיָן בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ מַתְאִימָה לְכֻלָּם?

פִּתְאוֹם הִכְּתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה: כָּל הַמַּרְצִים הַזְּקֵנִים נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, לְהַסְבִּיר לוֹ אֵיךְ הָעוֹלָם פּוֹעֵל, וְאֵיךְ הוּא – כְּאָדָם בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – צָרִיךְ לִפְעֹל. אֲבָל קִירְקֵגוֹר לֹא רָצָה כְּלָל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְתָם אָדָם: אָמְנָם הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ הָיָה מְסֻפָּק מֵהַטִּעוּנִים הַמְּנֻמָּקִים שֶׁל הַמַּרְצִים, אֲבָל הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה יוֹתֵר.

אָז נִסָּה קִירְקֵגוֹר לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב, וְהוּא בֶּאֱמֶת אָהַב אֶת רֵגִינֶה; אֲבָל שׁוּב יָדְעָה נִשְׁמָתוֹ עָמֹק בִּפְנִים שֶׁלַּמְרוֹת רִגְשׁוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ נוֹעַד לוֹ מַסְלוּל אַחֵר בְּחַיָּיו: מַסְלוּל שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בּוֹ – גַּם אִם הוּא נוֹגֵד הֵן אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ וְהֵן אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ – הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת.

וְכָךְ, לְהַפְתָּעָתָהּ הָרַבָּה שֶׁל קְהִלַּת קוֹפֶּנְהָגֶן, בִּטֵּל קִירְקֵגוֹר אֶת אֵרוּסָיו לְרֵגִינֶה, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ וְשָׁלַח הוֹדָעָה לָעִתּוֹנוּת: "תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַיְּקָרִים, בְּקָרוֹב יְפֻרְסְמוּ כַּמָּה סְפָרִים בִּשְׁמוֹת כּוֹתְבִים שׁוֹנִים. אָנָּא אַל תִּתְיַחֲסוּ לִסְפָרִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ סוֹרְן קִירְקֵגוֹר פִּרְסֵם אוֹתָם". זוֹ הָיְתָה מוֹדָעָה מוּזָרָה לְכָל הַדֵּעוֹת: כָּל הַזְּמַן מִתְפַּרְסְמִים סְפָרִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל מְחַבְּרִים שׁוֹנִים. אִם כֵּן, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְשֹׁב שֶׁאֵלֶּה פִּרְסוּמִים שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר?

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִנֵּה יָצָא פִּתְאוֹם סֵפֶר בַּשֵּׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ רִאשׁוֹן" מֵאֵת אָדָם בְּשֵׁם וֶקְטוֹר אֵרֵמִיטָה. הַסֵּפֶר הָיָה עָבֶה מְאוֹד וְהֵכִיל פְּרָקִים שׁוֹנִים שֶׁהִדְגִּישׁוּ שֶׁמָּה שֶׁחָשׁוּב בַּחַיִּים הוּא לֵהָנוֹת – פָּשׁוּט לֵהָנוֹת, בְּלִי לַחְשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי – רַק לָצֵאת לִמְסִבּוֹת, לֶאֱהֹב, לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ.

הַסֵּפֶר הָיָה כָּתוּב הֵיטֵב, הוּא הָיָה מַצְחִיק וּמְשַׁכְנֵעַ, וְעַד מְהֵרָה נִכְנְסָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לְשִׁגָּעוֹן שֶׁל מְסִבּוֹת וּבִלּוּיִים. אֲבָל, כְּפִי שֶׁכָּל אוֹהֵב בִּלּוּיִים יוֹדֵעַ, יוֹתֵר מִדַּי מְסִבּוֹת מְבִיאוֹת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְשִׁעֲמוּם, וְאִם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמְּסִבָּה טוֹבָה, מִמָּה אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת?

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בְּעֵרֶךְ בִּזְמַן שֶׁקּוֹפֶּנְהָגֶן הִתְחִילָה לְהָבִין שֶׁחַיִּים בִּמְסִבָּה מַתְמֶדֶת יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד, יָצָא סֵפֶר נוֹסָף בְּשֵׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ שֵׁנִי" – שֶׁנִּכְתַּב בִּידֵי מִי שֶׁהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹפֵט וְאִישׁ מִשְׁפָּחָה. סֵפֶר זֶה דִּבֵּר בְּשִׁבְחֵי הַחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים, חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה וְהַחֹק.

גַּם הַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה כָּתוּב בְּצוּרָה מְשַׁכְנַעַת כָּל כָּךְ, שֶׁבִּמְהֵרָה הֶחְלִיטָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים. תּוֹשָׁבֶיהָ הִפְסִיקוּ לְקַלֵּל בְּפֻמְבֵּי, חָצוּ כְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּבְכָל יוֹם בָּדְקוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁל יַלְדֵיהֶם. אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם חַיִּים כְּמוֹ כֻּלָּם, קָשֶׁה מְאוֹד לְהַרְגִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד – וּמִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ?

בְּשָׁלָב זֶה כְּבָר נוֹדַע שְׁמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סוֹרְן קִירְקֵגוֹר. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר מִהֲרוּ לִפְנוֹת אֶל הוֹגֵה הַדֵּעוֹת שֶׁחַי בְּקִרְבָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, "נוּ… אָז אֵילוּ חַיִּים צָרִיךְ לִחְיוֹת: חַיִּים שֶׁל מְסִבָּה אוֹ חַיִּים שֶׁל מוּסָר?"

מִכֵּיוָן שֶׁלַּסְּפָרִים שֶׁכָּתַב קָרְאוּ "אוֹ-אוֹ", הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה פְּשׁוּטָה: אוֹ כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֲבָל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קִירְקֵגוֹר הִגִּיעָה בְּצוּרַת סֵפֶר נוֹסָף, "חִיל וּרְעָדָה" שְׁמוֹ, שֶׁפֻּרְסַם בְּשֵׁם עֵט נוֹסָף – הַפַּעַם שֶׁל אָדָם בְּשֵׁם יוֹהַאנְס דֶה סִילַנְסְיוֹ.

בְּסֵפֶר זֶה הוּא לֹא דִּבֵּר עַל הַחַיִּים שֶׁל כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא, אֶלָּא עַל חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֶחָד – אַבְרָהָם אָבִינוּ. בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי בִּקֵּשׁ אֱלֹהִים מֵאַבְרָהָם לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶת יִצְחָק. אָמְנָם הַפְּעֻלָּה בָּאָה כִּדְרִישָׁה מֵאֱלֹהִים, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה וּמְהַנָּה כְּלָל. הִיא גַּם לֹא הָיְתָה פְּעֻלָּה מוּסָרִית וְטוֹבָה שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה. וּבְכָל זֹאת אַבְרָהָם, אַבִּיר הָאֱמוּנָה, יָצָא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָאֵל מִבְּלִי לִשְׁאֹל מָה מְהַנֶּה אוֹ מָה מוּסָרִי בָּהּ, אֶלָּא פָּשׁוּט מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבְּלִבּוֹ.

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם הֵבִינוּ אֶת קִירְקֵגוֹר: לְמַעֲשֶׂה, לֹא צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְגַם לֹא חַיֵּי מוּסָר, אֶלָּא דַּוְקָא חַיִּים דָּתִיִּים, חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְכָךְ הֶחְלִיטוּ תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַמְּבֻלְבָּלִים לִזְנֹחַ אֶת חַיֵּי הַהוֹלֵלוּת וְאֶת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה לְטוֹבַת הַחַיִּים בְּחֵיק הַדָּת וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, לְהִתְיַעֵץ עִם הַכְּתוּבִים בְּכָל הַחְלָטָה וּלְבַקֵּר בְּבֵית הַתְּפִלָּה בְּכָל סוֹף שָׁבוּעַ.

קִירְקֵגוֹר הִתְאַכְזֵב מְאוֹד מִן הַתְּגוּבָה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עִירוֹ. הוּא הֶחְלִיט לְפַרְסֵם סֵפֶר נוֹסָף, הַפַּעַם לֹא בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶלָּא בִּשְׁמוֹ שֶׁלּוֹ. הַסֵּפֶר נִקְרָא "נְקֻדַּת מַבָּט עַל חַיַּי כְּסוֹפֵר". בַּסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר קִירְקֵגוֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּחֶבְרָה וּמְנַסֶּה לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ לְפִי אַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ-שֶׁלּוֹ בִּסְפָרִים שֶׁל אֲחֵרִים; הַחֶבְרָה, מִצִּדָּהּ, נָעָה כְּמוֹ עֵדֶר אַחֲרֵי כָּל אָפְנָה שֶׁבָּאָה אֶל הָעִיר. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָאָדָם מְטֻלְטָל מִכָּאן לְכָאן, מֵאָפְנָה אַחַת לְאַחֶרֶת, מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?".

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הֵבִינוּ פִּתְאוֹם עַד כַּמָּה טָעוּ בַּהֲבָנַת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְפַּרְסְמוּ. הֵם מִהֲרוּ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם לְפִי כָּל סֵפֶר שֶׁנִּרְאָה לָהֶם מְשַׁכְנֵעַ מַסְפִּיק, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמָם אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם.

וְאַתֶּם, קוֹרְאִים יְקָרִים שֶׁלִּי, הַאִם אֵי-פַּעַם עֲצַרְתֶּם וּשְׁאַלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?"


*הסיפור לקוח מתוך המפרויקט "אגדות אמיתיות" שיראה אור ב-2018, בהוצאת פנק

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

בהגיעו לגיל שלושים ותשע החליט אלישע עוז הרמן שזול יותר יהיה לו לגדל ילד מאשר להמשיך לצרוך הרואין. בזה, כך היה סבור, כבר עסק די הצורך. כמה שנים טובות.

אחרים ימשיכו ויישאו את הלפיד. הוא את שלו עשה.

עכשיו, אמר לעצמו, יפסיק להיות נרקומן ויֵצא לדרך חדשה: יתחיל לגדל צאצא, תינוק, שיגדל ויהיה לפעוט, אחר כך לילד ולנער, וכן הלאה. סבור היה שאין החלטה הגיונית מזו. הגיונית מכמה בחינות. אורח חייו כהורה יהיה קביל יותר מאשר כמכור: כך רמזה המציאות, רמזה בגסות, מיותר לציין. בעברו הרחוק זכה בדרך כלל לחיבתם ולאמונם של הבריות, ואלה נעלמו כלא היו בשנות ההתמכרות. כן, ממש כך, נעלמו במין טבעיות בריונית וזחוחה, כאילו לא היו מעולם. כעת דרוש היה לו להשיבם אליו, את החיבה ואת האמון ההם. שכן המצב הגיע לידי הפרזה: אנשים הרשו לעצמם להסתייג ממנו, לא לקחת אותו ברצינות, וזה נראה להם טבעי לגמרי. כל אמינותו אבדה לו. ואילו לאחר שיפסיק לזלול מהאבקה שוב יראו אותו באור חיובי, ותתעורר לה מחדש איזו חיבה. הלוא רק סביר שכך יהיה, ובחלוף הזמן, כשיוכיח את עצמו כהורה נקי ועקבי ואחראי, אולי תשוקם גם אמינותו האבודה. וזה התחיל להיות חשוב לו. אולי אינו רב־מעלות אלישע ולא חונן בכישורים מופלאים ויוצאי דופן, אבל הוא מפוכח ומנומס דיו להכיר בחשיבותם של מבטי הזולת. כן, כשם שהיה מגונה להפליא בעיני מכריו כמכור לסמים, כך יהיה בעיניהם ראוי לשבח כאב. זאת ידע לנבא. יש הסכמה רחבה על כך; כמעט כל בר דעת יעדיף הורה טהור דם על פני נרקומן חשוך צאצא — יעדיף אותו כשכן, כחבר, כבן דוד, כשותף, אפילו כמוכר בחנות.

אכן, החלטה נכבדה ומאתגרת קיבל אלישע: ההורה הוא היפוכו של הנרקומן. ככה זה. מובן שלא יזיק כלל אם יהיה ההורה הזה גם קצין קרבי בעברו, יזם הייטק בהווה; באפיונים כאלה יש כדי להאיר אדם באור יקרות, אבל אין זה חיוני. מטעמים פרקטיים ביקש אלישע להסתפק בגרעין המכונן לבדו — להיות הורה.

אפשר לנחש כי איש ממכריו, אותם כסילים חסרי אחריות, לא יֵצא נגד החלטתו ויאמר לו: עזוב, למה לך, זה שינוי גדול מדי; עדיף שתשמור על הרגליך. רק סביר שאיש לא יאמר זאת לאלישע. ברור שמהפך כזה יתקבל על מכריו באהדה ויקרבו ללבם — וכבר הובהר שעניין זה חשוב לו כעת.

וזו סיבה טובה כשלעצמה. הרי חייבת להיות סיבה טובה לצעד כזה, לא?

יש גם סיבה טובה נוספת. ויש לחשוד שמשקלה אינו נופל מזה של חיבת מכריו ואמונם: הרווח הכספי הצפוי לו. אלישע בדק וחישב ומצא שהעלות החודשית של גידול תינוק, לאחר ההוצאה החד־פעמית על מיטה, עגלה, לול ועוד אי־אלו חפצים חיוניים, לא תגיע לשליש ממה שהוציא על הסם. זה פשוט יהיה יותר זול. החישוב התבסס בין השאר על תחקור שערך למוכרת בסופר־פארם על מחירי חיתולים, מזון תינוקות ותכשירים שונים. זו הייתה שיחה ארוכה למדי. הוא לא התעצל ושאל וירד לפרטים והקשיב היטב. אפילו הוטרד כהלכה — ויש בכך להעיד על רצינותו של הבחור — כשהבין שמחירי החיתולים והמזון תזזיתיים מאוד, משתנים תדיר וללא היגיון מחנות לחנות ומיום ליום. לפעמים, סיפרה לו המוכרת, אצלנו יותר זול מבסופרים הגדולים. וקורה גם שאצלנו יותר יקר מאצלם. תמיד תבדוק מה כדאי איפה. ותאסוף קופונים. היא באמת הייתה נחמדה. מחירו של החומר, לעומת זאת, שמר על יציבות ארוכת טווח. האומדן שהגיע אליו בנוגע לחיתולים ומזון וביגוד בסיסי אמר: בין שמונה מאות לאלף ומאה שקל בחודש — זאת לעומת כשלושת אלפים. הנה לך רווח חודשי נקי עוד לפני שנקפת אצבע. כבעל נטייה קמצנית מולדת הוקסם אלישע מהפער הזה. הרי בכל פעם שמסר שטר או שניים בידו של סוחר סמים נצבט לבו צביטה חדה של אבדן, ולא מפני שהצליח לחשוב על שימוש מוצלח יותר לכספו.

שתי סיבות טובות, אם כך.

האם דרושה סיבה נוספת?

לא בהכרח.

במשך השנים הלא רחוקות ההן, שנות השימוש, ידע אלישע כי יש לרחם על אותם אנשים שאינם מכורים, גם אם אלה הם בהחלט רובו הגדול של הציבור. ובאמת, היה בכוחו להרעיף רחמים על המון נבער זה. כעת החליט בדעה צלולה להצטרף אליו.

פרט לרגעים מזדמנים של חולשה ולאות, שבהם קינא במגזר זה על פיכחונו הקהה, היציב והבהמי — רגעים שבהם כמעט הוכרע תחת המעמסה הסיזיפית של חיי המכור — ברוב ימיו ידע שאינו מפסיד דבר, מכיוון שחיים נקיים מהסם אינם מציאה ולא חצי מציאה. ומובן שעלה בו החשש כי השינוי המתוכנן יהפוך אותו לאזרח סביל. שוב לא יהיה בחייו כוח מניע, נושא מרכזי, נושא עליון, אפשר לומר. לא עוד יקום בבוקר כמי שמטרה ברורה לפניו. יהיה לו ילד לגדל. עם כל הטרדות הנלוות שיזמינו אותו לטבוע בהן. הוא יקום מכוחו של אוסף סיבות קטנות ועלובות ומשתקות. הקצב הפנימי יואט. חייו יזדחלו איכשהו מכוחה של שגרה ללא חוט שדרה משנה לשנה; יחדלו להיות חיים ראויים.

החלטה זו, אם כך, היה בה יסוד מזוכיסטי. אמנם שגרת יומו של המכור לא תמיד מתנהלת על מי מנוחות, ולא טיפוס מפוכח כאלישע יטען שזהו מצב אידילי. אבל די להיישיר מבט אמיץ בחייו של כל הורה כדי לאבחן איזו טעות עגומה העומדת בבסיסם. לא טעות טרגית, רק עגומה וחשוכת מרפא. עגומה מכוחה של התכלית שכבשה את חייו וחשוכת מרפא באין דרך חזרה. מנגד, התבוננות בנפשם של מכריו ההורים גרמה לו לשער שלמרות הכול יש בחייהם, כפי שהם עצמם עשויים להעיד, "נרטיב מרכזי" מספק למדי; שקיים שם, נוסף ליגיעה היום־יומית השוחקת עד עפר, דבר־מה בעל ערך — ערך אישי לחלוטין, אוטיסטי אפשר לומר, שהוא, אלישע, כלל אינו מכיר.

נהוג לחשוב שדרוש כוח רצון חזק כדי להיגמל. אנשים ששומעים על אדם שהיה מכור לדבר־מה וחדל עשויים לומר זה לזה: כל הכבוד, כנראה יש לו כוח רצון. כשישמעו על אדם שלא הצליח להיגמל מהרגלו הרע יגידו: מה לעשות, פשוט אין לו די כוח רצון, ואולי ירימו גבות בצער. אלישע, מתוך זהירות, שיער שלכלי המפואר הזה — כוח הרצון — יש גם חסרונות בצד היתרונות. הוא סובל מהערכת יתר. היעדר כוח רצון הוא מצבם הטבעי של רוב בני האדם. ברכת הכוח הזה ניתנה כנראה בקימוץ למיעוט מובחר שאולי יודע איך להשתמש בו. ניסיון החיים של אלישע הבהיר לו שכוח הרצון אינו דבר שאפשר לסמוך עליו ברגעי מפנה או משבר; הוא יפה למי שרוצה לטפס אל מרומי הצוק או לרוץ מרתון בגיל חמישים, אבל לא לענייני היום־יום, לפיתוליהם וליגיעותיהם.

אלישע לא נזקק לשום כוח רצון, באף שלב בחייו, וממילא נעדרה תכונה זו משלל תכונותיו. די היה בהחלטה, החלטה שנשענה בעיקר על מיאוס מצטבר, על תחושת הרקב של השעבוד הרפטיטיבי. הוא התחיל להיות משועמם.

גם אם כוח רצון לא היה לו, אישיות הייתה. מסוימת ובלעדית, מן הסתם, שלו בלבד. אלישע ראה בה עונש. מרגע שבגר דיו כדי לעמוד על קיומה של המתנה הזאת ולהגדיר את תוויה היא הייתה משולה בעיניו למשקל עודף, לפֵאה נָכרית מוזרה וכבדה שהונחה על ראשו. אולי לא מצא צורך ממשי באישיות. וכי איזה שימוש יכול להיות לה? היא אינה דרושה כדי לנהוג במכונית ולא לעריכת קניות בסופר. לא לצפייה בסרטים, וגם בקריאת החדשות בעיתון אין לה תפקיד. ברור שאינה דרושה לצרכים הפיזיים למיניהם. גם בשיחה היא אינה חיונית. ייתכן שבתהליך ההיכרות בין בני זוג, במשך הקצר של תחילת ה"קשר", אכן דרושה אישיות כזו או אחרת, אך כאשר מבלים עם זוגות ותיקים ניתן להתרשם שאישיותו של כל אחד מהצמד לרוב רק מחבלת ביחסים.

גם עבודתו של אלישע לא הצריכה שימוש ממשי באישיות. אדריכל. מתכנן בתים. ייתכן שדרוש כישרון כלשהו לשם כך. לכל הפחות ראייה הנדסית או מרחבית או משהו. אבל כשרכן על שולחן השרטוט אישיותו ישבה בטלה. וכך גם כשישב עם לקוחות שניסו כמיטב יכולתם לתאר את הבית שהם רואים בחזונם ולהבהיר איזו חזות ואיזה אופי צריכים להיות לו. אנשים תמימים אלה, שלא פעם חשפו בפניו את צפונות לבם, לא ידעו שהם מוסרים את תכנון ביתם בידי אדם בעל הרגל נורא כל כך. ממכריו, כאמור, לא טרח להסתיר, מהלקוחות — כן. הרי אין ספק שאילו ידעו היו מחפשים אדריכל אחר. יש להניח שיימצאו לא מעט אדריכלים שכלל אינם מכורים להרואין, לכל היותר מתעניינים ביינות ויוצאים לטיולי מסעדות באירופה. ואיכשהו טבעי שמזמיני התכנון יעדיפו אחד מאלה, גם אם אין להם סיבה של ממש להאמין כי אדריכל שאינו מכור להרואין ייטיב לדעת כיצד מממשים את אותו חזון פרטי וחד־פעמי שלהם. מדי פעם בפעם, כשהיה במצב רוח מרומם, לא התאפק אלישע ופלט כבדרך אגב, בתוך שיחה עם לקוח, משפט כמו: בוא נקצר הפעם, כי אני צריך לקפוץ ללוד לקנות מנה לפני שיבוא הקריז, ואני רוצה להקדים את הפקק באיילון. בלית ברֵרה הניחו הלקוחות שהוא מתבדח.

ואילו ההרואין היה מתנה שהעניק לעצמו.

איש לא כפה עליו, לא פיתה ולא שידל אותו. חובבי הקלישאות והסדר הטוב אולי יסברו אחרת, אבל אין זו בהכרח חולשת אופיו של אדם שמביאה אותו לא למפגש הראשון עם הסם ולא להמשך הקשר, אלא יד המקרה. גיבורנו מעולם לא עמד והחליט שיהיה מכור לחומר זה או אחר; אפילו חובב לגימה מזדמנת לא היה. נסיבות שהן פסיביות וסתמיות מכדי לתארן הביאו אותו לעישון ראשון, שני ושלישי. את השאר עשה ביזמתו. עשה משום שהיה קל לעשות. אפשר לומר שאישיותו נענתה לחומר המסוים הזה. אפילו מצאה אותו מועיל.

מועיל לפחות מבחינה זו שאלישע נטה מטבעו (הרי אין להסיק מהנאמר כאן שהיה נעדר טבע כלשהו) אל החיים הפשוטים, וחייו כמכור אכן היו חיים פשוטים למדי. ודרך אגב, אין ספק שנטייה זו כשלעצמה מוצדקת ומתאימה לצווי האפנה של תקופתנו; זה עשור או שניים שאנשים מדברים בשבח החיים הפשוטים. הם כביכול מומלצים. דומה שיש איזו אהדה כלפי אנשים שפרשו מהמרוץ למען חיים שלווים יותר. כמעט כל אחד כבר יודע זאת, אפילו מי שחייו תוססים ותובעניים יודע שאין כמו החיים הפשוטים.

ואלה היו חייו הפשוטים של אלישע: עבודה, הרואין, קצת טלוויזיה, וזהו, הולכים לישון. ולמחרת — אותו דבר. לא ביקש יותר מדי, לא ניקר עיניים בשום צורה. כך, למיטב הכרתו, נשמרה אישיותו שקטה, לא עשתה צרות.

מובן שחיים אלה הצליחו להתנהל רוב הזמן באותה פשטות נוחה למדי בעיקר בזכות היותו עצמאי. מקצוע זה דבר חשוב. ואם מבין התחביבים המוצעים לך בחרת בהרצת שורות של הרואין — מקצוע טוב הוא דבר חשוב במיוחד. בשנות השימוש שלו זכר אלישע לא פעם להכיר טובה להוריו על שדחפו אותו ללמוד מקצוע של ממש. רק תבחר, אמרו לו, אנחנו נממן. לקראת סוף שירותו הצבאי דובר בבית על הנדסה או ראיית חשבון. גם בשבחי השמאות דובר. אלישע בחר באדריכלות. הוריו הריעו. רק כעבור שנים, כששקע בשימוש והיה למכור, למד להעריך עד מאוד את היותו אדריכל מוסמך, בעל מקצוע חופשי שעובד בביתו. כי קשה להיות מכור לאורך זמן אם אתה שכיר ויש לך בוס ערני ושעות קבועות, רצופות וארוכות, ובעיקר הכנסה לא מרשימה.

אני בעל מקצוע חופשי, אמר אלישע כשהציג את עצמו לזרים.

אף שיכול היה לסנגר עליו, העדיף אלישע שלא לדבר על ההרואין. זה יוצר קצר בתקשורת, כך למד מניסיונו. בני שיחו הרגישו מותקפים. אדם שומע את המילה הרואין ומיד עולה באפו ריח של ריקבון ומוות, והוא כבה מרו דחייה.

לפיכך לא דיבר על הרואין. ודווקא היה לו מה לומר על הרואין, ודאי שהיה; אלא שלא היה למי. עם כמה ממכריו הוותיקים שמר אמנם על קשר כלשהו, אבל איש מהם לא השתוקק לשמוע את דברי הסנגוריה שלו. מכיוון שלא היה לו עם מי לדבר על הדבר המרכזי בחייו נטה אלישע להסתגר. כך הסתגר במשך תקופה לא קצרה. זו הייתה תקופה יפה. רק הוא והחומר לבדם בדירתו. ערבים שלמים בילו כך שניהם. לפעמים עבר שבוע בלי שפצה את פיו. באותם ימים היה ממוקד כהלכה. שם לב לפרטים. למשל לפרטיה של היד שיוצאת מהקיר. היד הזאת הייתה חשובה, והוא ראה אותה אחת ליומיים כשהלך לקנות,

תמיד באותו מקום, באותו קיר בטון. היא יצאה אליו מצדו השני של הקיר מבעד לחור בגובה המותניים. לרוב ראה רק את כף היד ועוד כעשרה סנטימטרים במעלה האמה. זו הייתה היד שלקחה את כספו, חזרה פנימה, ומיד שוב יצאה והגישה לו שקיק שנאחז בשתי אצבעות. התהליך נמשך פחות מעשר שניות. אפשר לומר שהוא נקשר אל היד הזאת ככל שאפשר להיקשר אל יד. לא היה בה משהו מיוחד, כף צהבהבה עם חריצים ירוקים ועם כל האצבעות והציפורניים בקצותיהן, בלי שום רמז לאופיו של בעליה, רק יד עניינית, יד שעושה חרש את מלאכתה בעולם שבו ידיים כה רבות שרויות במבוכה ובחוסר תכלית. אה! המתיקות שבנוסטלגייה! איזה רגש חם ומלנכולי אפף את אלישע כשחשב על היד המגיחה מן הקיר!

אלא שהיד הזאת שייכת לעבר. ואילו כשהפנה את מבטו אל העתיד ראה את עצמו בדמיונו מגיע לביקור אצל מכריו, מנשא תינוקות תלוי לו על בטנו. אין ספק שיזדרזו להכניסו, שיארחו אותו ואת ילדו כמו שצריך. זה לא יהיה פשוט, אבל הם יהיו נחמדים אליו. הוא יהיה אב, וזה ימצא חן. והרי זה ייעודו של כל העניין: למצוא חן. והוא הולך למצוא חן. ועוד איך.


*הסיפור לקוח מתוך: "ברֵכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי, בהוצאת עם עובד, 2017.

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש עשרה, ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת הייתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו אתנו בחבורה, היה ילד חולה בשיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאד, איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעלי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד. 

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אלי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו. 

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבות, המוזרות שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו" ביקשו עיניו, מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה". גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה. 

קילפתי מעלי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח, סביב גופו. בתגובה, חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה, ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכל חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, ונפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שם נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר", אמרתי לו. הוא לא הנהן לחיוב. ולא הנהן לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר", חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגלי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם… לבד… הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל… רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכל בן שלוש עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא, וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה, לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית, וחלפה על פני.

הילדה הבלונדינית עצמה – ישנה. פניה בהירות ויפות.

בלילה סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הייתי בטוח שהם יזדעקו. שהם ישתמשו באותם ביטויים שהם השתמשו כשהיייתי עושה משהו שהרתיח אותם: "בושה", "בושה וחרפה" או הכי גרוע – "תעודת עניות".

לתדהמתי, הם נותרו אדישים. יותר מזה: הסתבר שהמחזה לא חדש להם. גם לנופש של החבורה בכינרת, בסוכות, הילד הזה הגיע, וגם אז, הוא ישב על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל והזבובים התנחלו עליו.

אני מסכים שזה לא מחזה אסתטי במיוחד, אבא שלי אמר. אבל מה בדיוק הם יכולים לעשות? לעמוד לידו כל היום ולגרש את הזבובים? 

בעיני זה דווקא יפה שהם מתעקשים להביא אותו, אימא שלי הוסיפה. הרי הם יכלו להשאיר אותו במעון. אבל הם רוצים שהוא יגדל כמו ילד רגיל. 

אז למה הם מחביאים אותו? התפרצה מתוכי שאלה בווליום גבוה, של בית, לא של סיני. אם זה כל כך יפה ואין להם במה להתבייש, למה הם הקימו את האוהל שלהם רחוק מכולם?! 

כי לקח להם קצת יותר זמן להתארגן, וזה השטח שנשאר להם, אבא שלי פסק.

כן, אימא שלי תמכה בו – מזמן לא שמעתי אותה תומכת בו במשהו –  זה לגמרי במקרה, עובדה שבכינרת הם היו במיקום מרכזי.

שיתוק אחז בי אל מול הטיעונים שלהם, שהצטרפו לטיעונים של ההורים שלו. הכל נשמע מאד הגיוני ומשכנע. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שעוול נעשה פה. אבא שלי כיבה את אור הנר ואימא שלי אמרה, בחושך, שזה יפה שאני חושב על אחרים ולא רק על עצמי ואולי אני אקח את היכולת הזאת ואשטוף מדי פעם את כלי הפלסטיק כמו שהיא מבקשת ממני כי זה לא הגיוני שהיא בסיני וכל היום היא רק מבשלת ושוטפת כלים אחרינו.

למחרת, כשהתעוררנו, הסתבר שבמהלך הלילה הגיעו עוד משפחות רבות מהארץ ונטו את אוהליהן בחוף. את לא מאמינה, רינה, כל עם ישראל בא להיפרד מסיני, אבא אמר אחרי שסיים את התעמלות הבוקר שלו מחוץ לאוהל. אוי ואבוי לי, אימא צקצקה כשיצאה החוצה, באמת כל עם ישראל פה.

שנאתי שהם דיברו ככה. כאילו שהם בעצמם לא חלק מעם ישראל. אבל לא אמרתי כלום. יצאתי החוצה וסקרתי את החוף במבט ארוך. האוהל של הילד עם הזבובים כבר לא היה בשוליים, אלא ממש במרכזן של שורות האוהלים שגדשו את המפרץ הקטן, מהגבעה הקטנה ועד לדיונה. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו כל עם ישראל יראה את הילד הזה, מתענה על כיסא הגלגלים, ובטח מישהו יגיד מילה להורים שלו.

באותו יום, כשהשמש התחילה לצלול לכיוון ההרים, נכנסתי עם השנורקל ושחיתי שוב עד לנקודה שבה השביל החולי הצר הפריד בין אלמוגי האש הגדולים. אחרי שיצאתי מהמים, וייבשתי את עצמי מעט על החוף, חיפשתי את האוהל שלהם. עכשיו כבר לא היה פשוט לאתר אותו, כי הקיפו אותו אוהלים רבים אחרים, אבל ניצוץ שנוצר מפגיעת קרני השמש בברזל של כיסא הגלגלים, הראה לי את הדרך.  

הוא ישב שם, בתוך אותו ריבוע קטן של צל. חיפשתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי, זוכר משהו. ולא מצאתי. על הפנים שלו היו מיליון זבובים. מיליארד. כל עם ישראל חלף כאן מהבוקר, חשבתי. ולא עשה כלום.

התחלתי במלאכת הגירוש. הפעם הייתי נחוש לגרש את כל הזבובים מפניו, עד האחרון. רציתי לראות את הפנים שלו חלקות פעם אחת, רציתי להרוויח עבורו כמה שניות של חסד, בלי גירוי.

זה לקח המון זמן – השמש כבר התחילה להזהיב את פסגות ההרים – אבל בסוף הצלחתי. את שלושת הזבובים האחרונים, שהיו מתים, מסתבר, קילפתי מהלחי שלו באצבעותי.

התרחקתי ממנו מעט, כדי לבדוק אם לא חמק ממני זבוב אחד, ובעודי מתרחק כבר נחתו על אפו ארבעה זבובים חדשים.

בזעם, חזרתי והכיתי באוויר שליד אפו בידיים פרושות, עד שהם נכנעו ועפו.

אחר כך עמדתי לידו במשך כמה דקות כדי לוודא שאף זבוב לא מעיז לחזור. 

אחר כך התחיל להחשיך, וקיוויתי שההורים שלי כבר דואגים לי, אז הבטחתי לילד הזבובים שאחזור למחרת, באותה שעה, והלכתי ממנו.

הייתי שמח לספר שחזרתי למחרת, ולמחרתיים. הייתי שמח לספר שלבסוף פתחתי בשביתת מחאה, אולי אפילו שביתת רעב, ליד כיסא הגלגלים של ילד הזבובים, עד שלהוריו לא נותרה ברירה אלא לעמוד משני הצדדים שלו עם כפות דקל ענקיות ולנופף בהן כל היום.

אבל האמת חזקה ממני כרגע.

באותו ערב, ליד אחד ממעגלי הגיטרות, פגשתי ילדה בת חמש עשרה ששיקרתי לה שגם אני בן חמש עשרה. היא האמינה לי וסיפרה לי שבאשדוד, שם היא גרה, יש כמה בנות שכבר עשו את זה עד הסוף עם בנים גדולים יותר. היו לה עיניים ירוקות גדולות ועור שוקולד והיא כל הזמן הלכה עם אותו בגד ים לבן, גם ביום וגם בלילה, ודיברה בקול רם על הציצים שלה, כמה שהם גדולים ויפים. התאהבתי בה מיד, כמובן. וביליתי את הימים הבאים במשחקי שש בש אינסופיים, איתה ועם הבני דודים שלה, מנסה נואשות להרשים אותה.

אחר צהריים אחד, הבני דודים שלה נכנסו לים ונשארנו רק אני והיא, על החוף.

השמש הייתה מאחורינו. לא הסתובבתי אבל תיארתי לעצמי שהיא מזהיבה עכשיו את פסגות ההרים.

שתקנו. הרגשתי שהאחריות להציל אותנו מהשתיקה, מוטלת עלי.

יש כאן איזה ילד, אמרתי לה. הוא חולה באיזו מחלה, לא יודע. בכל אופן ההורים שלו משאירים אותו על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל, כל היום, וכל הזבובים של סיני באים ומתיישבים לו על הפנים.

איזה דוחה, היא אמרה.

כן, הסכמתי. והוספתי, מגלגל את המילים בפי במהירות, אני הולך אליו מדי פעם ומגרש ממנו את הזבובים. רוצה לבוא אתי לשם? 

מה, עכשיו? היא אמרה וטמנה את רגליה השזופות בחול הרך, כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. 

לא, נבהלתי. מה פתאום עכשיו. חשבתי יותר מאוחר, מחר.

נראה, אולי, היא אמרה וזינקה לפתע ממקומה. אתה בא לים?

את הילד עם הזבובים לא ראיתי יותר. הייתי בטוח שאראה אותו ביום האחרון, כשכל החבורה של ההורים שלי תפרק את האוהלים ותתאסף ותעשה את דרכה בשיירה של סובארואים לאילת. תכננתי להטיח בהורים שלו דברים, או לפחות להיפרד ממנו ולהתנצל על שלא קיימתי את ההבטחה שלי, אבל כשהגענו לנקודת-הכינוס-שלפני-היציאה, המשפחה שלו לא הייתה שם.

הם עזבו אתמול, אימא שלי הסבירה. הילדה הקטנה חטפה קלקול קיבה.

ומה עם ה… התחלתי לשאול, אבל אבא שלי שינה את הנושא. בן, הוא אמר, תעיף מבט אחרון על החוף ותזכור טוב טוב את מה שאתה רואה. תוך שנה, המצרים מרימים פה בסיס צבאי. וחסל סדר אלמוגים ודגים.

למה, אני דווקא מאמינה שהם יפתחו פה את התיירות, אימא שלי אמרה.

והוא ענה לה. 

והיא ענתה לו. 

והם פצחו בויכוח שנמשך עד אילת, ואולי גם בכביש הערבה, אני לא יודע, כי אחרי יטבתה נרדמתי.  

כמה חודשים אחר כך, סיני חזרה למצרים, והפכה לנקייה יותר ורגועה יותר.

על ראס בורקה, השתלטו שייח מצרי כחול-עיניים ואנטיפט ואשתו הגרמנייה. בשנים הראשונות הם הסכימו להכניס ישראלים אבל אחר כך התחילה האינתיפאדה והם תלו שלט קרטון קטן שהודיע שהכניסה רק לבעלי דרכון אירופי.

האשדודית היפה כיכבה בפנטזיות שלי במשך כמה חודשים. ואז כבר לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה והחלפתי אותה בשרון חזיז. 

על הילד עם הזבובים לא חשבתי שנים, שנים, אבל פתאום, במילואים האחרונים שעשיתי בשכם, אלה שאחריהם ביקשתי לעבור יחידה, נזכרתי בו. ישבתי לבד בבוטקה הקטנה שמחפה על המחסום בעין ע'וואר, ספרתי כוכבים, הקשבתי לשיחות הקטועות בקשר, ולא ברור לי למה, הפנים של הילד הזה צפו לי מול העיניים, והלב שלי התנפח בבת אחת לגודל של אבטיח, אלוהים אדירים, אפילו על הריסים שלו היו זבובים, אפילו בתוך הנחיריים, בתוך האוזניים. ואני, הבטחתי לו לבוא.

מוזר שלא סיפרתי על הקטע הזה לאף אחד, זמזמה בי מחשבה. הרי חשפתי בפני העולם דברים מבישים יותר – סודות, שקרים, סטיות – ואת זה, משום מה, לא. הבטחתי לעצמי לספר לאשתי כשאחזור הביתה, הרגשתי שזה חיוני שאספר לפחות לה, אבל כשחזרתי התאומים היו חולים עם חום גבוה ועשינו משמרות בהשגחה עליהם ולא יצא לנו כמעט לדבר –

ואחר כך שכחתי מזה. ואין לי מושג למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו.

המילואים הרעים האלה היו לפני שנה וחצי ובכלל התיישבתי מול המקלדת בשביל להכין את המצגת השיווקית לאופטיק לייזר, שמתקיימת מחר על הבוקר, בהשתתפות כל הקודקודים הגדולים של החברה, ויש לי עוד המון עבודה, המון שקפים שלא מוכנים, המון שקפים שצריך לעשות עליהם הגהה, והטקסט הזה, מן הסתם אני לא אראה אותו לאף אחד. מן הסתם הוא ייטמן בירכתי ההארד דיסק שלי, וימשיך לזמזם משם. 

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

כשאני נזכרת בזה בא לי לקבור את עצמי. עכשיו בא לי לקבור את עצמי, אז אני נזכרת בזה.

מישהו נתן לי פעם איזה כדור כחול, אלוהים, איזו הרגשה זו היתה. הוא אמר לי תבלעי את זה ובלעתי, או בליתי, או איך שאומרים את זה. בליתי את הכדור ההוא, ובתוך הטריפ האובדני של הכדור עקבתי אחרי מישהו שזרק אותי לכל הרוחות ברחוב מלצ'ט. זה היה ערב, הייתי תחת השפעת הכדור הזה, לא ידעתי בדיוק מה שייך למה והאם כל הפלונטרים שאני רואה זה סיבות שהסתבכו בתוך תוצאות או אוטובוסים שנוסעים לצפון העיר.

לקחתי את הכדור ההוא וחיכיתי להוא למטה. איזה פאשלה איומה. הוא הלך לצלצל לחברה שלו האמיתית שזה, כבר ניתן להבין, לא הייתי אני, הוא הלך לצלצל אליה ולהגיד לה משהו. אני חיכיתי למטה, איזה בושה, איך שאני דירדרתי את עצמי. הוא ירד ואמר לי: שמעי, החברה האמיתית שלי לא קונה את הסיפור שלי, אז אני הולך, ביי. זה היה מזמן, הייתי בת עשרים ושתייים וחצי.

אתה הולך? שאלתי אותו, הוא אמר לי שאין לו ברירה. בואו הנה, איך שאני הרגשתי אז ברחוב מלצ'ט. לא היתה לי טיפת רוק בלחיים, רק הסטירת לחי הזאת. איך הגעתי הביתה? בדרך המלך בוודאי. לקחתי רגליים לדרך המלך, והן התגלגלו הלאה.

באופן קונסיסטנטי הייתי די זרוקה באותם ימים, אז חשבתי שאני צריכה להיזרק ואחר כך להיסחף הלאה, אני כבר אגיע לאן שהוא.

הידרדרתי לי הביתה. וואו, איזו הידרדרות זאת היתה. אף אחד לא ראה אותי, כך אני מקווה.

מאז עברו שנות אור. ברחובות, לפעמים אני עדיין מחפשת את הבחור ההוא שזרק אותי לכל הרוחות. אני רוצה להגיד לו שהייתי תחת השפעת הכדור ההוא, ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שלא הייתי מפוכחת מספיק כדי להגיד לו: מייקי, יש לך שקל לאוטובוס?

החיים זה כדור שלג של אובדן משמעות. אני מידרדרת מיום ליום, ומתאמצת לא לאבד את התמימות בבת אחת בכמה ימים, אלא לאט לאט בכמה שנים. שעון החול שלי אוזל, ואני מנשימה אותו בתחושות עילאיות של חירות ושוויון נפש. מאזני השפיות שלי משחקים איתי איזה משחק לא ברור, שאת חוקיו אינני מבינה. יום אחד אני קוּל, כעבור חמש דקות אני היפנוזה, או מערכת על חושית מדברת. אני כבר לא אני, קוראים לי בכל מיני שמות, ואני עונה לכולם ולאף אחד, או שאני מסתובבת באותה פתאומיות גם כשקוראים לאחרים.


*הסיפור לקוח מתוך: רדיקלים חופשים מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת כתר (כותרים), 2000. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אבא שלי מת בשש בערב.

אחרי ששמענו את הבשורה מהרופא נסענו הביתה. אריאן נהגה, אני ישבתי לידה. שנינו שתקנו. הטעם של הקפה מהמכונה בבית החולים עדיין עמד לי בפה. הסתכלתי על הכביש באור של הפנסים של המכונית ועל האורות של המכוניות שעברו ממול. היו מעט. זה היה ביום שישי בערב.

כשהגענו הילדים כבר ישנו. אריאן שילמה לבייבי סיטר וליוותה אותה החוצה. נכנסתי והתיישבתי במטבח. שמעתי אותה נפרדת ממנה ואת הדלת נסגרת. היא כיבתה את האורות בסלון, נכנסה למטבח והעמידה מים. אחר כך היא שאלה אם אני רוצה קפה.

אמרתי שכן. הקשבתי לשיקשוק של הכפית בספלים כשהיא מזגה את המים החמים.

"זה יותר טוב ככה," היא אמרה. "הוא כבר רק סבל. בשבועיים האחרונים הוא רק סבל. תאמין לי," היא אמרה. "זה יותר טוב ככה. לכולנו." אחר כך היא אמרה, "זה לא רק בשבועות האחרונים. זה כבר כמה חודשים. הוא אף פעם לא היה יושב ככה במרפסת."

"אני לא יודע," אמרתי. חשבתי על זה רגע.

היא שמה את הקפה על השולחן, לידי, ועמדה רגע נשענת עם הידיים על המשענת של הכיסא. היא העבירה יד על הפנים. "אני הרוגה," היא אמרה. "אני גם רעבה. אתה רוצה לאכול משהו?"

אמרתי שלא. "אבל תאכלי משהו אם את רוצה," אמרתי. "תעשי לך משהו."

"כן," היא אמרה. "אני הרוגה." היא עמדה רגע עם כפות הידיים מסביב לצוואר ואחר כך הדליקה סיגריה והוציאה דברים מהמקרר. בזמן שהיא הכינה לעצמה אוכל שתיתי את הקפה שלי וניסיתי לחשוב על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. חשבתי על הימים האחרונים.

"אני אתקשר לאמא שלי," אריאן אמרה. "כמעט שכחתי. אני אתקשר אליה עכשיו." היא לקחה את המאפרה לטלפון. הדברים שהיא הוציאה נשארו על השיש.

היה צריך לעשות עוד הרבה דברים לפני ההלוויה ולא היה לי מושג מה ואיך. מודעת אבל, למשל. כשאמא שלי מתה אבא שלי טיפל בכל זה. זאת הפעם הראשונה שאני צריך לדאוג לכל הדברים האלה בעצמי. שמעתי את אריאן מדברת עם אמא שלה מהמסדרון. הדלקתי סיגריה וזרקתי את הגפרור לכיור. חשבתי על אבא שלי.

בערך שנה אחרי שהתחתנו הוא התחיל לנדנד לי בקשר לדירה. הוא לא אהב את זה שגרנו עם ההורים של אריאן. בעיקר אחרי שהילד נולד. הוא תמיד אמר לי שזה לא טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו. אבל באותו זמן לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו כסף. הוא אמר שהוא מוכן לעזור, אבל אני לא שאלתי אותו בכמה. לא היה לו הרבה. את זה ידעתי. אפילו לא מספיק בשביל התחלה.

זה לקח בערך עוד שנה עד שקיבלתי הלוואה למשכנתא וקניתי את הדירה הזאת. נכנסנו לגור בה בקיץ, עוד לפני שהעבודות בבניין נגמרו. בפנים עוד התקנתי דברים. מראות, ארון קיר, מדפים באמבטיה, דברים כאלה. אריאן והתינוק ישנו בחדר הקטן ואני בסלון שעדיין היה ריק.

ביום שבו התקינו את הארונות במטבח, והם עוד היו ריקים, עוד לא הספקתי אפילו לנקות את השאריות של הנסורת מבפנים, אבא שלי בא לבקר.

עמדנו במטבח החדש. הוא כל כך שמח שהוא חייך לעצמו כל פעם שהפסקנו לדבר. הוא הוריד אבק מהשיש ואני הסתכלתי על היד שלו. היד עם הטבעת. ככה זכרתי את היד שלו תמיד. עוד מאז שהייתי ילד קטן. יד עם טבעת נישואין.

אחרי כמה דקות אריאן חזרה והדליקה עוד סיגריה. היא התיישבה ליד השולחן ושמה את המאפרה בינינו. היא הסתכלה על התחתית של הפמוט שהשתמשתי בה בתור מאפרה. "זה בסדר," היא אמרה. "זו לא בעיה. אפשר לעשות הכל בטלפון. אבל זה לא דחוף. מחר שבת," היא אמרה, "לא יוצאים עיתונים. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בינתיים."

הקפה שלה היה קר והיא קמה ושפכה אותו לכיור. ראיתי לפי השיער שלה שהיא השעינה את המצח על היד כשהיא דיברה בטלפון.

זה שהכל נגמר, זה היה גם הקלה, אני לא אומר שלא. לפחות אני לא צריך לחזור לבית החולים. אני לא יודע כמה שעות ישבתי על הספסל והסתכלתי על הדלתות של המחלקה. כמעט עשרה ימים. כמעט כל הזמן. נסעתי הביתה רק להתקלח ולפעמים לישון, אבל רוב הלילות נשארתי שם. לפעמים אריאן החליפה אותי. לפעמים ישבנו שם ביחד.

אריאן העמידה עוד מים. "אתה רוצה עוד קפה?" היא אמרה.

אמרתי שלא. אחר כך היא התחילה להכניס את הדברים למקרר. היא לא אכלה כלום.

שיפשפתי את הפנים בידיים. הרגשתי עייף ומלוכלך. הרגשתי את העייפות בעצמות. אבל לא היה לי חשק לישון. בזמן שאריאן הכינה לעצמה קפה הסתכלתי על השולחן וניסיתי לחשוב מה אני מרגיש.

"אתה רוצה להתקלח ראשון?" היא אמרה. היא זרקה את הכפית לכיור. "או שאתה רוצה עוד קפה ואז אני אתקלח." הסתכלתי על הקפה. היא החזיקה אותו באוויר, בינינו. הוא עוד הסתובב במערבולת קטנה, מהבחישה. אחד מאיתנו היה צריך לשתות אותו והשני היה צריך להתקלח. ככה זה עמד. עצמתי את העיניים. ניסיתי להירגע.

"אתה רוצה אותו או לא?" אריאן אמרה.

"אני לא רוצה קפה," אמרתי, "בסדר? שאלת אותי כבר ואמרתי לך שאני לא רוצה. תפסיקי לתת לי קפה. לכי להתקלח."

היא משכה בכתפיים ושמה את הקפה על השיש. אחר כך היא אמרה, "אז אני הולכת להתקלח. אני נרדמת בעמידה. אני ממש הרוגה." היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. "אני נופלת מהרגליים," היא אמרה. "תתקלח לפני שאתה בא לישון. בסדר? תתקלח. תרגיש יותר טוב אחרי מקלחת."

"בסדר," אמרתי. הסתכלתי על הגב שלה כשהיא יצאה מהמטבח.

רק כמה שנים לפני שאמא שלי מתה שמתי לב פתאום שאבא שלי זקן. קודם לא חשבתי על זה. אבל יום אחד, בפסח נדמה לי, או אולי בראש השנה, פתאום הבנתי את זה. זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנתי. הבאתי להם מתנה לחג טוסטר אובן. כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שזה משהו שהיא צריכה לקנות, אבל היא לא רצתה. זה הרגיז אותי. היא לא אוהבת חידושים, אמא שלי. תמיד היו לנו ויכוחים על זה. אבל ידעתי כמה זה עוזר, אז קניתי להם אחד כזה בכל זאת, מתנה לחג. זה היה טוסטר גדול ומשוכלל. הוצאנו אותו מהקופסה ואבא שלי ואני ניגשנו להפעיל אותו במטבח. אבל הוא לא פעל. כלום. הוא אפילו לא התחיל.

אבא שלי הוציא את חוברת ההוראות ועברנו שוב על הכל. אחר כך הוא פרש עיתון על הרצפה והניח עליו את הטוסטר, הפוך. היה לו לא נעים שזה לא עובד. ירדנו על ארבע ופתחנו את הברגים ואחר כך הורדנו את התחתית. ואז הסתכלתי על אבא שלי. הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם בצד, על העיתון. הוא נראה משונה בלעדיהם. כאילו הוא היה ערום. הוא הסתכל לתוך הטוסטר אבל ראיתי שהוא לא יודע אפילו מה לחפש.

זה היה באותו רגע שפתאום קפצה לי המחשבה הזאת. חשבתי שיש לו מזל מחורבן כל החיים. שכל החיים דפקו אותו והוא אף פעם לא החזיר. חשבתי פתאום שמה שלא הייתי מביא לו מתנה, זה לא היה עובד. זה היה מקולקל מהתחלה. אם הייתי מביא לו טלוויזיה או סטריאו או מכסחת דשא, או לא משנה מה, זה לא היה עובד. אבל הכי גרוע היה שהוא הרגיש שהוא צריך להתנצל. הסתכלתי עליו מתכופף שם בלי משקפיים ומתנצל על זה שהבאתי לו משהו שלא עובד. באותו יום פתאום ראיתי שהוא זקן. בערב כשהלכתי לישון לא יכולתי להוציא מהראש את התמונה הזאת. אבא שלי, בלי משקפיים, מתכופף מעל טוסטר.

המשכתי לשבת במטבח והקשבתי למים במקלחת. שמעתי אותם זורמים ואחר כך נפסקים. חשבתי על הרופא הצעיר הזה שיצא ואמר לנו שאבא שלי מת. ואז הרגשתי שאני רוצה להכות אותו. אני לא יודע. אולי בגלל הצורה שבה הוא דיבר. לא שמתי לב לזה בזמן שהוא דיבר איתנו בבית החולים, אבל עכשיו נזכרתי. מייד כשהוא התחיל לדבר ידעתי. לא הייתי צריך להקשיב להמשך. הוא דיבר כאילו הוא יודע לעשות את זה כמו שצריך. להקל על המשפחה. הוא היה מרוצה מאיך שהוא אומר את זה. מאיך שהוא אומר לי שאבא שלי מת. באותו רגע, כשנזכרתי בזה, הייתי יכול להרוג אותו. הייתי יכול לעשות את זה בידיים.


 *הסיפור לקוח מתוך: מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב מאת גדי טאוב, בעריכת מנחם פרי, הספריה החדשה  (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 1992. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty