גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

הלב נרעד בפעימה מפתיעה אחת. "ממש כמו קרפיון בכיור אמבטיה" – חשב גרגורי כץ. הוא תחב את אפו בתוך הצעיף ונשף לתוכו אוויר חם, כדי להירגע. לאחר מכן הביט לכיוון שהרכבת היתה אמורה להגיע ממנו, אבל היא אחרה, והוא נאלץ ללוות במבט של מעין קנאה ילדותית את הרכבות שעצרו ברציפים השכנים. משהשתחרר מחישוביו הקטנוניים של הנוסע, עקב כץ בהנאה אחרי רכבת של אחרים, שהחליקה בקלילות של כספית, כמו נחש אפור מתפתל על גבי המסילה, ואחר כך התרחקה, הרת גורל וחגיגית, כמו גל, ובדיוק כמו בתוך גל רצדו בה השתקפויות האורות של תל אביב. הרכבת יצאה, אבל סקרנותו של גריגורי כץ כבר קמה לתחייה, כמו צרעה שהפשירה, נתלתה, איפשהו בצד, ולבסוף ירדה בהקלה אל תיקו של אחד הנוסעים. כץ הבחין בזוג ידיים שחומות שחיפשו משהו בתוך התיק, לאחר מכן הוציאו שפופרת משחת שיניים ומברשת שיניים, והעבירו את כל זה לתרמיל גב. ללא ספק, היה כאן איזה חישוב מבוסס: הוא, האדם הזה, כפי הנראה כבר ידע שהתיק יימצא במקום אחד, ואילו תרמיל הגב יימצא במקום אחר, קרוב יותר, ומשום מה חש כץ חמימות מכך שנכנס בסוד הלוגיסטיקה הזעירה הזרה הזאת. הבחור ככל הנראה היה הודי. מה מחכה לו היום, לינה בבית זרים, עצירה באכסנייה או טיסת לילה? מה שזה לא יהיה, כץ ידע: יהיו שם אנשים ומקומות שאינם מוכרים לבחור, וכל ההתרחשות הלילית קצת מטרידה אותו וגם מסעירה, וכץ קינא בהתרגשות שלו, ודמיין לעצמו בהנאה וברוך את דרכו הלילית של האחר. אך הרגש הזה מיד התחלף בעצב. הוא חש כמו כלב רחוב המלווה את כולם, צועד כמה צעדים עם כל אחד מהנוסעים. מתי כבר יהיה לי בית? היה לו בית, אבל לאחר מות בתו ואשתו, משום מה שכח את זה כל הזמן.

עכשיו לעומת זאת היה לו הרחוב. הוא הביט מחדש על הקבצנים ומחוסרי הבית. הוא נזכר שיצא לו לשמוע שחלקם מסרבים בתוקף ללכת למקום חם, לישון תחת קורת גג, ואילו עתה, נטה להאמין שיש כאלה שמרגישים יותר בנוח ברחוב. הוא לא הצליח להבין אם הצער הקשה את לבו, או שבעצם איזה חלק של החיים נפתח בפניו, נפתח באמת, ולכן התברר שאינו נורא כפי שדמיין אותו בעבר. כעת, כשראה קבצן על הספסל חיפש בו את מידותיו של אדם שמחכה שהקומקום ירתח במטבחו בכל רגע. ובכמה מן המקרים אכן צדק. קומקום או לא קומקום, הנה, שני הגברברים האלה מסדרים על לוח השחמט כוסית פלסטיק במקום מלכה. לצדם, על גבי מודעה ישנה עומד בקבוק קולה גמור למחצה. כץ כבר לא התייסר עוד כשנתן או כשלא נתן נדבה, הוא יכול לחטט זמן רב בכיסיו ולחפש את המטבע המדויק שהתכוון לתת, ולא התבייש כלל להחביא בחזרה בכיס את הכסף הנותר. האם הוא היה כאן בן בית, האם הרחוב נהיה לביתו? ברור שלא. כץ אהב חום ונוחות, אבל דווקא ברחוב נוצרו לו "חדרים" – כך קרא בינו לבין עצמו לחללים הקטנים, אבל המוחשיים מאוד, שנוצרו לעתים במגעי הבזק שלו עם אנשים שלא הכיר.

מקום המגורים שלו – דירה פינתית נקייה בבניין קטן שאך זה נבנה ואליו עבר אחרי מות אשתו, נהייתה אט-אט דבר-מה אוורירי ושקוף. מובן שווילון הניילון שטרם הסיר אחרי הסיוד שיווה לדירה נופך של שבריריות ערפילית, אך היו גם הוכחות מובהקות יותר. הדירה הציגה בפניו מעת לעת את הפאונה האווירית שלה: טחביות חיוורות ונמלים שדופות (גם אלה וגם האחרות – חלשות, שקופות למחצה). היו גם עכבישונים משונים לחלוטין, מורכבים מגוף-חרוז ורגליים דקיקות לא נוחות – הוא פחד כל כך לפגוע בהם בסמרטוט! לפעמים מצא בפינות את הפקעות הלבנות השבריריות שלהם. אחר כך הופיעה גם פלורה אווירית. בתוך הכיור, שבהתקף נואש של חיי רווקות רחץ בו פעם נעליים מרוחות בבוץ, צמח לו צמח בצבע לילך על גבי גבעול לבן, ולידו התרומם עוד אחד שהניצן שלו עוד היה משובלל בתוך עצמו כמו עובר גדל ראש. יתכן שכל היצורים הללו חיכו שיקנה אהיל לכסות את הנורה הערומה, ואז, באור הביתי הרך היו מתחממים ומגדלים לעצמם סוף סוף – כנדרש – רגליים פרווה, שפם, צבע… אבל גריגורי כץ לא קנה אהיל. הוא הלך במהירות ברחוב החורפי הערום, שלעתים הדיף ריח דייסה, לעתים גומי, ולעתים משום מה ריח טושים. הוא נעצר במעבר חצייה ומולו חיכתה ברמזור אישה כלשהי בדיוק כמוהו, והם הלכו מכיוונים מנוגדים על גבי הפסים בשחור-לבן, ומשהו ציורי ובלתי אפשרי, איזו סימטריה רבת משמעות היתה בתנועה הזאת שלהם זה לקראת זה, שכץ חש בדחף פחדני – להחוות תנועה מגושמת על פני האספלט כדי לפוגג את החגיגיות של התנועה. אבל הוא עמד בכך, לא האיץ את צעדיו, לא הביט בה – חלף והרגיש כיצד נוצר חדר: חיים שלמים עם האישה הזאת – החדר נתלה מעל הצומת. הוא הספיק לאמוד את יציבותו ויופיו של המבנה כאילו היה אדריכל, הוא המשיך לפסוע אל עבר המדרכה והלך הלאה, נמשך כמו בעקבות מגדלור אחר תפוז צהוב בתוך סל רשת של איזה בחור מגודל, אך שכח ממנו מיד, מכיוון שמוכר השווארמה הוציא לרחוב רמקולים שאנחות ונהמות בקעו מתוכם ונשמעו בכל הרחוב, והנה עכשיו כבר נהיה כץ שודד שצועד בהארלם הלילית, זה הטייק הראשון שלו, הראשון והאחרון – הוא ידע – הוא צעד לעיני צלמים ומאפרים, הלך בתוך עשרה מסכים, הלך והתכופף, וקפץ, ושכח שהתכוון להתיישב לשולחן ולאכול כאן ארוחת ערב, אך מאוחר מדי – אין דבר, לעולם אינו אוכל בסט הצילומים, מלך ההיפ-הופ מוכרח להיות קליל ורעב, כך שזה לא זמן לשווארמה עכשיו – הלאה מכאן.

יותר ויותר אהב להיות מחוץ לבית, וכעת חי רק ב"חדרי" הרחוב שלו. כשהיה עליו לצאת לסידורים האריך את מסלולו ככל האפשר, וכשלא היו סידורים, המציא לעצמו סידורים בדויים, מחשב את הבדייה לפרטי פרטים. אבל איש לא היה מעלה בדעתו לתחקר אותו, איש לא התכוון להרשיע אותו – וזה היה מדהים – סקרנותו החולנית והחמדנית חמקה מעונש. אנשים לא שמו לב למבט הסקרני שלו, כנראה מפני שקווי המתאר של גופו שדרו טוב לב, וסווגו מיד כדבר מה שאין בחובו סכנה. מה שאכן היה נכון, אבל משום מה, בכל זאת הרגיש כמו מרגל, או גרוע מכך – סוכן חשאי. מישהו שצריך לחשוש לחייו, משום שהוא "יודע יותר מדי". ובאמת כשנכנס לחשמלית, כבר ידע הכול על אהבתם של האיש הגבוה בעל שיער השיבה ושל האישה הלא צעירה, שישבו מקדימה. וכשיצאו, ובמקומם התיישב סטודנט עם תיקיית קרטון תחת בית שחיו, שוב ידע כץ איכשהו, שהילד הזה הוא צייר, ולמרבה הצער חסר כישרון לחלוטין. "למה חסר כישרון?" החמיר עם עצמו כץ, "איך אפשר לשלוף ככה מהמותן?" אפשר – ענה לו קול שליו וחסר רחמים, ואף הועיל להסביר: "התיקייה כחושה מדי. הבחור עובד בעצלתיים, וגם חסר מעוף." (הצייר המהורהר גרד את הצוואר הארוך שבקע בו פצעון ומאחוריו התחילה שרשרת דלילה של חוליות עמוד השדרה) "הנה, תראה – אמר הקול לכץ והצביע על הפצעון, כאילו היה הוכחה ניצחת לחוסר כישרון – הנה תראה, אמרתי לך!"

כץ חשד שהעניין טמון באסון שקרה לו. האסון הוא שנתן לו את המבט החדש חסר הרחמים הזה, את הקול החדש ששוחח עמו, שאהב ושנא בו בזמן. אילו היה מביט במבט הזה באשתו או בבתו, מה היה רואה? האם היה שונא אותן, או אוהב עוד יותר? לפתע התחשק לו להביט לשם, אל עברו, באמצעות האופטיקה החדשה שרכש. הוא עצם את עיניו וציפה לראות משהו, לתפוס קצה זיכרון ולשלוף אותו כמו מטפחת משי. הוא נזכר באיזו שטות, כמובן. הוא נזכר בידו המגששת באפלה בתוך התיק שלה. (היא עצמה ביקשה ממנו להוציא משם כסף עבור איש הגז – ידיה היו מכוסות קמח.) בטנת סאטן שחורה הפתיעה אותו, הרי הוא זכר מילדותו את התיקים שהיו לאמו ולסבתו אחרי המלחמה, תיקי נשים בעלי לוע של סאטן ארגמני או קטיפה כחולה, נושפים אוויר תאטראות. התיק ההוא של אשתו היה רחב ידיים וריק. הוא מישש את הארנק ועוד משהו שהפתיע את ידו העיוורת.

התברר שמדובר בבקבוקון – פירמידת זכוכית. הוא החזיק את הבקבוקון בכף ידו – זה היה בושם, כנראה צרפתי. האובליסק השחור נצנצץ נצנוץ זדוני, כאילו פותח בכוונה לא להיות נוח – איך שלא סובב אותו, לא התאים לכף ידו. כמדומה אמר אז לאשתו: "איזה מין דבר זה, אפשר להרוג עם זה, ככה את מסתובבת?" "ככה אני מסתובבת" – צחקקה אשתו – "להגנה עצמית." ואילו אמו וסבתו מעולם לא נשאו בשמים בתיקיהן. הן התבשמו בבית מול המראה והזליפו כמה טיפות על ממחטת-אף. אבל טיפשי להגיד לה את זה, האופנה הרי כל הזמן מתחלפת. ובכל זאת, איזה מין ריח הדיף הבושם שלה? הוא לא הצליח להיזכר. היא מעולם לא התבשמה בבית מול המראה. התבשמה לה אי שם, בעבודה. בתא הלבשה, בשרותים? איפה? ובשביל מי, אגב? אולי ינסה לשסות את המבט החדש בפירמידה השחורה, יצעק לו "תפוס אותו!" ללא קול, אבל לא התחשק לו. התחשק לו להיזכר בעוביו של בסיס הבקבוקון ובנעימותו, כיצד הביט והביט באפלה האפרורית של הזכוכית. והלב נרעד שוב, הוא חשב: "כמו קרפיון" והבין איפה הדמיון: הלב הרי פועם כל הזמן, אבל אנחנו שמים לב לזה רק לעתים רחוקות, ונבהלים, כאילו שזה דבר רע, אף על פי שלהיפך – זה דבר טוב. ואילו הקרפיונים ההם היו "דגים חיים", אף על פי שהיו מתים, וכולם ידעו שהם מתים, ולכן נבהלו כשהדגים נרעדו – סימן החיים הפתאומי הוא שעורר בהלה. הוא נשען אל הקיר, הסיר את הצעיף, חייך ונזכר בקרפיון מכה בזנבו, ובאמו וסבתו צווחות וקופצות הלאה מהכיור.

 

טבעת של אור זרחני, כחול, נדלקת כשהאצבע של ריבה נוגעת בפלסטיק ולוחשת לחיה השקופה שבתוך הקומקום. החיה מתעוררת ומתמתחת ברחש גבישי שעולה וממלא את הבית, מתעבה והופך להמיה, מהמיה לשאון ומשאון לרעש גדול, מחריש אוזניים.

בועות גדולות מסתערות על דופנות הזכוכית, עולות יותר ויותר גבוה, נחושות לפרוץ אל העולם. הראשונות כבר נוגעות בשוליים ועוד רגע יהיו מפץ גדול, וחיים, אבל צליל נקישה עוצר את הרעש ומכבה את האור והחיה נסוגה לאחור באי־רצון וברטינה, כל תאוותה בידה.

המים רותחים, מציינת ריבה, למרות שחוץ מהחתולה, אף אחד לא שומע.

הייתי יכולה להעיר אותו והיינו שותים יחד, היא חושבת, או לחכות שהוא יקום ולשתות אחר כך, היא מעלה חלופה שבהחלט יש בה טעם, אבל פונה אל המטבח ולא אל חדר השינה, שולפת כפית מהמדיח ביד אחת, מערימה עליה גרגרי קפה נמס גבישי, ומכניסה לכוס שהיא עוטפת באצבעות של השנייה. פרחים אדומים וורודים מזדהרים באפלולית על הכוס בין האצבעות שלה, ושתי אותיות, עי"ן ות"ו. זאת העובדת מצטיינת, חושבת ריבה, או שאולי זאת העם עזיבתך, כי חוץ מהכיתוב הכוסות נראות כמעט אותו הדבר. לא, זאת העם עזיבתך, היא מחליטה, אין מספיק מקום בין העי"ן לת"ו בשביל עובדת מצטיינת, לא שזה כל כך חשוב כבר.

היא מוזגת לכוס את המים שרתחו, מסרקת את השיער לאחור בהיסח הדעת בציפורניים כסוסות, אחרי היסוס קצר מוסיפה גם חלב ומחזירה את הקרטון למקרר. בהליכה זהירה היא מנסה לשמור שהקפה לא יישפך בדרך אל השולחן, ומניחה את הכוס במקום שבו העכבר לא יכול להגיע אליה. לא נשפך, ובכל זאת מצטיירת טבעת חומה, מימית, על השולחן. נו באמת, היא אומרת, חוזרת למטבח, תולשת חתיכה גדולה של נייר מהגליל, ומנגבת את הטבעת. היא מחכה עוד רגע ליד השולחן, למקרה שנזק נוסף יתרחש, ואז מחזירה את הנייר למטבח ומתיישבת.

ריבה קוראת מאמר, שולחת בסוף כל עמוד מבט מהיר אל חדר השינה, אחר כך את הכתבות מהמוסף של שבת, ואחרי הכתבות, דיווח מבית האח הגדול. המבטים של ריבה חוזרים בידיים ריקות, אין תזוזה מכיוון חדר השינה. בסוף היא קמה, מכבה את המחשב, ויוצאת עם השקית של הזבל לכיוון הוואדי. בשליש הדרך שעולה מהוואדי יש ישורת קטנה על המדרגות, רַחבה, שגם שביל חוצה אותה, ושש־עשרה מדרגות מתחת לרחבה, הצפרדע. השכנים זורקים את הזבל לתוך הצפרדע מלמעלה, ומשאירים ברחבה את הדברים שהם לא צריכים, כדי שמי שכן צריך יוכל לקחת. עכשיו שני רדיאטורים גדולים באריזה מקורית נשענים על המעקה של הרחבה. ריבה מתכופפת מעל לרדיאטורים ומפילה את השקית לתוך הצפרדע.

חודש מאי החביב. על כל מדרגה חתול או שניים או שלושה מתגלגלים על הגב, חושפים לשמש פלומה לבנה רכה, או נצמדים אחד אל השני, תלוי אם זה בצד החם או הקר של המדרגה, וחוטמיות ורודות פורחות על מכסה הביוב שבפינת הרחבה הקטנה.

התרוממות רוח אביבית ממלאת את ריבה כשהיא עולה במדרגות האבן מהוואדי, היא סופרת אותן תוך כדי, ומוזר שהיא לא ראתה בדרך למטה, אבל עכשיו, כשהיא עולה, היא רואה בחור שוכב באלכסון על המדרגות שיורדות מהרחבה אל השביל, הראש שלו למטה והרגליים למעלה, והידיים שלו פרושות לכל רוחב המדרגות. העור של הבחור כהה מאוד, השיער שלו מקורזל, והרגליים שלו כמעט נוגעות בשלה כשהיא עומדת ומתבוננת במחזה הלא צפוי. "הֵי," היא אומרת.

הבחור נראה ישן. היא מתכופפת ונוגעת ביד שלו, מזיזה אותה קצת ומדברת אליו, אבל היד רפויה לגמרי כשריבה עוזבת אותה, ופתאום היא חושבת שאולי בכלל הוא מת. סליחה, היא אומרת ואחר כך שוב, סליחה?

היא מתרוממת ועולה במדרגות, פותחת את השער ואחר כך את הדלת של הבית ונוגעת ברגל של בעלה. "קום," היא אומרת, "יש מישהו על המדרגות." גם הבעל של ריבה לא זז בהתחלה, אבל בטוח שהוא חי כי הוא נוחר ואף אחד גם לא מנסה להגיד שפתאום בבת אחת כל האנשים בעולם מתים.

"יש מה?" בעלה שואל.

"בחור. שוכב על המדרגות."

"איך הוא יכול לשכב על המדרגות?" בעלה שואל מתוך שינה, מנסה לנער מעליו את הסיפור שעוד לא ממש נוגע בו, בכוונה נחושה, שכרגע נפער בה סדק ראשון, להמשיך לישון עוד שעה ואולי שעתיים, שברוב השבתות הוא מצליח.

"קום."

בעלה פותח עין אחת. "מה השעה," הוא שואל.

"עשר," אומרת ריבה. "ישנת מספיק."

*

הבעל של ריבה מדבר אל הבחור, מנענע אותו, אבל הבחור לא זז. מקרוב הוא נראה צעיר מאוד, רק מעט מבוגר יותר מהבן הגדול שלהם. דקירה של כמיהה מפלחת את החזה של ריבה, כמו חץ עקום שנכנס ויוצא מתוך לב מצויר בגיר על הלוח.

השער שבקצה החנייה נפתח וריח של קפה שנטחן עולה ופונה אל הרחבה, מחפש נחיריים להמם אותם. נוח יוצא מהשער עם כוס קפה וסיגריה, שהוא מתכוון לעשן עם הקפה בשמש, אבל כשהוא רואה את ריבה ובעלה, הוא עולה. נוח עומד ומסתכל על הבחור, שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ועוד אחת, ואפשר לשמוע את המחשבות שלו בתוך השקט. אחר כך הוא עוזב את הבְּדל, וכשהבדל נוחת על האבן, הוא מחכך בו כפכף מחוספס, כחול ולבן. אחר כך הוא עולה עוד קצת במדרגות וחוזר עם זיווה שעובדת ב"הדסה הקטנה" וגרה למעלה, עטופה בצעיף שנשלף במהירות ביציאה מהבית. הנה, הוא מצביע על הבחור בזרת מקושטת בטבעת כסף דקה. אולי הוא מת, ריבה מדגישה את חומרת המצב.

"למה הם אוכלים את דברים האלה," זיווה ממלמלת במבטא דרום אפריקאי כבד, שנשמע כאילו הפה שלה מלא במים, ואפילו כשהיא ממלמלת, שומעים אותו. היא אוספת את הצעיף כדי שלא יפריע, ומתכופפת אל הנער, מניחה יד על השרוול שלו, ואומרת סליחה, ומדהים כמה סליחות כבר נאמרו ועוד ייאמרו ביום הזה, אבל הבחור לא שומע או לא סולח ובכל אופן לא מגיב. בינתיים גם נעמי של נוח מתעוררת ועולה בכפכפי גומי של אחד הילדים, וחיוך חצי רדום קופא על הפנים שלה כשהיא רואה על מה כולם מסתכלים.

כשהבעל של זיווה מבקש סליחה, כבר יש מניין מסביב לגופה.

"לך תקרא לַפרופסור," נעמי של נוח אומרת לבן שלה, שמציץ מאחוריה, אבל מגיעה דווקא אשתו של הפרופסור, במקרה ולא בגלל שקראו לה, מחבקת ארגז קרטון שתנור עם שני סלילים כתומים מצויר עליו. היא מניחה את הארגז ליד המעקה בשתיקה, חוזרת, וגם זה בשתיקה, ומקרבת באצבע את המשקפיים אל העיניים שלה, כדי לראות יותר טוב את הגוף ששוכב הפוך על המדרגות. "מישהו צריך תנור אולי?" היא שואלת, "הוא חדש."

קבוצה של גברים בטליתות ובגדי שבת עולה מהוואדי ומתפצלת מסביב לקהל שמקיף את הגופה, מביאה איתה שובל של ריח אביב ועלים אחרונים של פרחי שקדיות. אם הם רואים, הם לא מראים שהם רואים, ואם הם לא רואים, זה בגלל שהם נדחקים ברווח שבין הקבוצה למעקה. אלה שלא מצליחים להידחק, יורדים לשביל ועולים מסביב, משתדלים לא להסתכל.

"אני אגיד לו," האישה של הפרופסור אומרת כשהיא מתרחקת, מקיפה בזהירות את הגוף, ואולי הגופה שעל המדרגות. "הוא צריך להגיע כל רגע."

בינתיים הקהל עומד מעל הנער, שוקע לאיטו בענייני חולין. שכנים באים, הולכים, שואלים שאלות ומציעים הצעות, מנצלים את ההזדמנות לתפור עסקאות שכונתיות קטנות, להגיד שלום ולהדליק סיגריה מסיגריה.

אז מה אתם רוצים לעשות עם זה, שואל הפרופסור בטון סמכותי.

ריבה לא תמיד ערה לדקויות שמשפיעות על שיווי המשקל בעולם ולא שמה לב לזה שיש סיבה לזה שאף אחד לא עונה. "חשבנו לקרוא לאמבולנס," היא אומרת והקול שלה דועך כשהוא פוגש את האור התכלכל הצונן בתוך העיניים של הפרופסור.

"אפשר לעשות את זה," הוא אומר, ולא משתמע בשום פנים שהוא חושב שגם צריך לעשות את זה. גם הוא מנסה להזיז את הבחור. "קום בחורצ'יק," הוא אומר בקול תקיף. "אני מכיר אותם," הוא מסביר לנוכחים, "הם סתם משתכרים בוואדי."

כדור אדום קטן מפלסטיק מופיע פתאום ומדלג במורד המדרגות, טק טק טק ואחר כך טטטטטטטטטטטק ונעלם בוואדי.

ריבה עולה, פותחת את השער, נכנסת לגינה וממנה לבית ומחייגת: אחת אפס אחת.

אנחנו מחכים לאמבולנס ולרעש שיבוא איתו, אבל יונדאי מקומטת, מנומרת בכתמים גדולים של חלודה ומדבקות צבעוניות, מגיחה אל מגרש החנייה בחריקה. שתי הדלתות הקדמיות של היונדאי נפתחות בבת אחת, ועשרה זוגות עיניים פעורות בוהות בפרמדיק שפורץ ממנה ועולה במדרגות, ובנהג עגמומי שדולק אחריו. הצמד מתפרש משני צדי הגופה ומתארגן לתנאי שדה.

"מה העניינים איתך," הפרמדיק פונה באופן ענייני אל הבחור, ומרים אותו למצב ישיבה. במצב הזה הבחור באמת נראה יותר טוב, למרות שאם הפרמדיק יעזוב את היד, הבחור ללא ספק יחזור למצב הקודם שלו, רק שלא יעשה את זה בבת אחת. הפרמדיק מכוון פנס לתוך העיניים של הבחור ומודד את לחץ הדם שלו. "אם אתה לא עונה, אני צובט," הוא מאיים כשהוא מסיים את החלק הזה של הטיפול.

הבחור כמובן לא עונה והפרמדיק מניח את היד על השקע שבין עצם הבריח לצוואר שלו, וצובט.

הגופה מתנערת פתאום בבת אחת ומתמלאת חיים. "מה אתה עושה," הבחור צועק על הפרמדיק, מבולבל למראה הקהל הגדול שגוהר מעליו ומהכאב שגרמה הצביטה מצילת החיים ואולי בכלל מפיחת חיים.

"למה אתה שוכב פה," צועק הפרמדיק בחזרה.

"סתם, נחתי," אומר הבחור בקול שרק עכשיו גמר להתחלף והוא עוד לא קול של מבוגר, העיניים שלו סוקרות את הנוכחים, "אסור?" עכשיו הוא חי לגמרי, גמיש ובריא, חוץ מהכתם המכוער שמתפשט מסביב למקום של הצביטה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על כפות הרגליים שלו.

"איך קוראים לך, איפה אתה גר," הפרמדיק עדיין צועק, דבק במשימה שלו, אבל הנער לא מגלה איך קוראים לו וגם לא איפה הוא גר, "אני בכלל לא מכאן," הוא אומר. "אני גר רחוק."

הקהל מהסה את הפרמדיק הצעקן. "מזלך שלא קראנו למשטרה," הפרמדיק רוטן, אבל מוריד הילוך.

אם הנער נבהל מהמילה משטרה, הוא לא מראה את זה. הוא מסתכל על הילד של נעמי ונוח שישב ליד הרגליים שלו בשקט. אחלה נעליים, אחי, הילד אומר, כאילו הבחור לא היה מת לפני רגע.

"אתה רוצה כוס מים? לאכול משהו?" שואלת ריבה, בעצם כמעט מבקשת, טווה בדמיון מיומן בועה אינטימית קטנה וחסרת שחר סביב הבחור, סביב בעלה וסביבה בתוך ההמון. "תיכנס, נתקשר להורים שלך." אבל הבחור אומר שהוא חייב לזוז, שמחכים לו, וכשהוא אומר את זה, הוא קם, מחליק בתנועה מהירה את הבגדים שלו ונעלם כמו רוח במעלה המדרגות, שואב אחריו את רוב האוויר מהרחבה.

וזהו, נגמר עוד לפני שריבה מספיקה לשאול איפה הם היו עד עכשיו, אלה שהוא אומר שמחכים לו.

הבועה של ריבה מתנפצת בשריקה חרישית, היא מסתכלת למעלה לתוך המדרגות שאפילו לא רואים את הסוף שלהן ואת המקום שבו הן מתחברות לעולם.

במשך רגע ארוך אף אחד לא זז ולא אומר שום דבר, רק נוח משתעל.

"טוב, תקפצו בהזדמנות," הוא אומר ומתחיל לרדת בחזרה אל השער שהוא בא ממנו, והכפכפים של נעמי מצליפים אחריו על המדרגות. זיווה מסדרת מסביבה את הצעיף ומתחילה לעלות, הפרופסור הלך כבר מזמן והיונדאי עוזבת את מגרש החנייה בחריקה.

הבעל של ריבה מסתכל על הארגז עם התנור ועל הרדיאטורים, אולי נזכר במשהו שלקח מכאן פעם, ואחר כך אומר לריבה, "נעלה?"

כשהם עולים, שרה יורדת להאכיל את החתולים. "קרה משהו?" היא שואלת.

משב רוח קריר מחליק דרכם וממשיך הלאה, השמש נעלמת מאחורי ענן ושוב קר.

הפכפך מזג האוויר הזה של מאי החביב.

"לא," הם עונים, "לא קרה שום דבר."

בכניסה לחצר, ריבה עוצרת על המפתן. הבעל שלה כבר נכנס הביתה, היד שלו מונחת על הידית. "מה, ריבה," הוא שואל בקול רם, כי חמישה־עשר צעדים מפרידים ביניהם. "בואי, נכין קפה." אבל ריבה לא יודעת מה. מַשהו מנסה למצוא את הדרך שלו החוצה. פתאום הקפה נשמע כמו מלכודת. החושים שלה אומרים לה להיזהר. הנה זה. משהו שאבא שלה, שאהב חידות, הסביר לה פעם, זה היה על מרחקים ונקודות. באמצע בין שתי נקודות, אבא שלה אמר, יש עוד נקודה. כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הנקודה שביניהן, אבל גם בין הנקודה הראשונה לאמצעית יש נקודה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. וריבה חושבת, באמצע בין שתי כוסות קפה, יש עוד כוס קפה. כדי להגיע מכוס אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הכוס שביניהן, אבל גם בין הכוס הראשונה לאמצעית יש כוס קפה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. "וככה מתחילים בנקודה אחת, ופשוט לא מגיעים לנקודה השנייה אף פעם," אבא שלה אמר. "ברור שמגיעים," ריבה אמרה, "כן, אז תוכיחי," אמר אבא שלה, אבל ריבה לא יכלה להוכיח.


מתוך: עשרים קצרים 3#, הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017.

השם שהופיע היה ג'ייקוב.

אם לא הוא, היה מופיע שם אחר. תמיד מצליח מישהו מהם לברוח החוצה מתוך רשימת השמות, להיעשות ממשי. לתבוע את תשומת הלב שלה.

"כל שאר התלמידים כבר דאגו להירשם," כך השיבה למייל ששלח, השעה היתה תשע וארבעים בערב. נותרו פחות מעשר שעות לתחילת יום הפגישות הארוך.

היא גם המשיכה, למרות שלא באמת היה צורך בכך: "האם לא ראית את הטבלה שעלתה לאתר לפני כשבועיים, שבה התבקשתם, בפשטות, למלא את השם ליד השעה?"

לרגע פקפקה בעוזרת ההוראה שלה, חשבה שאולי זו התרשלה ולא שלחה לו את הקישור לטבלת הפגישות. אם כי קשה להאמין. העוזרת, בעלת תווי הפנים הקלושים, היא מאסטרנטית בת עשרים ושלוש שחולמת על עתיד אקדמי. היא זוכרת, שולחת, כותבת, הכול.  

ג'ייקוב השיב שהוא ראה את הטבלה, רק לא נרשם בה. הוא לא בטוח למה החליט רק היום, למעשה, רק הרגע, שגם הוא זקוק לפגישת הייעוץ בעניין עבודת הגמר. הוא מתלבט אם לבחור באפלטון ובלווינס בתור שני הוגים מרכזיים להשוואה, ועוד חושב על זה, בכל פעם משנה את דעתו.

"והתמות?" היא שאלה במייל חוזר ובו מילה אחת.

"כן, בדיוק. התמות." לשם כך הוא רוצה להתייעץ איתה.

המרצה לא זכרה מי משמונים ושישה תלמידי המבוא לפילוסופיה בתוכנית הבינלאומית הוא ג'ייקוב. מי מהאמריקאים, הבלגים, הסינים, הפולנים, שהלכו שבי אחרי שם הקורס הפתייני: "טבע האדם: החיפוש אחר משמעות החיים". היא חשבה שקרוב לוודאי שהוא הג'ינגי' עם הכיפה הסרוגה, הזעירה, שהעיק עליה כבר בשיעור הראשון. במראהו הוורדרד העז ושאל על הוגים שבכלל לא הכירה, או לפחות לא הכירה היטב. על חוקר מוח צעיר שיש לו הרצאה ב"טד". היתה לה תחושה שזה הוא. יותר מתחושה, כמעט ודאות.

היא הציצה בתיקייה על המסך. אם כך, ג'ייקוב הוא התלמיד שקיבל מאה בעבודת אמצע הסמסטר. עוזרת המחקר מחויבת לוודא איתה לפני שהיא נותנת מאה; ראש התוכנית אינו רואה בעין יפה ציונים גבוהים מדי בתכיפות גבוהה מדי. אם כי יש לשמור על איזון עדין, יש להם לא מעט תורמים יהודים מעבר לים ועל התלמידים לשוב למולדתם מסופקים מהתמורה שקיבלו.

את המאה הזה היא אישרה, היא זוכרת, ואפילו הוסיפה הערה משלה בעט אדום בעמוד השער: "לפעמים כשאנחנו נרגשים מהחומר אנחנו נוטים לחזרתיות מיותרת – נסה בפעם הבאה לחלק את הנושאים לתתי-קטגוריות."

בסופו של דבר השיבה שיוכל להגיע באחת וחצי בדיוק. ממילא נפתח שם חלון בין שתי פגישות, סלין וסינתיה, אחרי שנודע שהתלמידה פוּטוּרה עזבה בפתאומיות לאיטליה בגלל מקרה חירום משפחתי.

היא לא תזכה להפסקונת ארוחת הצהריים, עם זה עליה להשלים. הוויתור כואב מעט. ישנו עונג מיוחד באכילה הכוכית הזאת במשרד, כמו חיה קטנה במחילה, שצריכה לשרוד. אך לא מחר. היא תותיר באריזה שכבר הכינה את כריך לחם השיפון, את האפרסק, את שקיק הצימוקים. גם את התה הירוק הקר בטעם רימון שהיא קונה, לעיתים רחוקות בלבד, בבקבוק ארגמני מהודר מדי.

ג'ייקוב הודה לה והתנצל, קצת הכביר בהתנצלות, כפי שהכביר בשאלות בשיעור הראשון, והיא זיהתה איזו אי-יציבות בניסוחיו, אומר דבר ושוב חוזר בו, הבינה שיש סיכוי שכלל לא יגיע, או שיגיע, אך יקדים או יאחר מאוד. המרצה שלחה לו את מספר הנייד שלה, ליתר בטחון.  

כל הבוקר היא ישבה בכסאה האורתופדי מול רומינה, מול סופי, מול רייצ'ל, מול לילי, מול סלין. במשרדה עמד אור של סתיו מחוזק באור ניאון, אם כי השניים נותרו נפרדים זה מזה. נראה לה שיש רק מעט פחות אור ממה שצריך.

לסופי עיניים סגולות מרצדות בסקרנות, בהקלה. סופי רוטטת, סוף כל סוף היא יכולה לדון בסובייקטיביות ובמוסר עם מישהי, עם מרצה, דוקטור לפילוסופיה. דוקטור, אם כי באנגלית התלמידים קוראים לה פרופסור, שם גנרי למורה, והמרצה מרגישה שהיא מתחזה. התואר הזה תמיד מזכיר לה את תיאו. הם התחילו ללמוד יחד מיד אחרי הצבא, והנה היום הוא כבר אמריקאי לחלוטין, חי בחוף המזרחי ומשמש פרופסור אמיתי, מן המניין.

רייצ'ל, בסריג מהוגן עם חולצה מכופתרת מתחת, עושה רושם כמי שטווה רשת מניפולציות עדינות, משחקת במרצה במתיקות. היא מכוונת היטב למה תאמר ומה תשאל כדי ליצור תחושת שותפות וכך לקבל ציון גבוה, "תודה, ממש תודה, אני כל כך מעריכה את דעתך," היא שבה ואומרת, "כמה טוב שיש פידבק, שיש דיאלוג, לדעת שאני במסלול הנכון…" היא כמו מחתימה את המרצה בכתב סתרים של דבש ומייפל, על חוזה אחריות לעבודת הגמר שלה.

כל שם בתורו מסומן בצהוב בטבלה, ההספק היומי נראה לעין, ויש בכך הנאה. היא מוסיפה הערות בעמודה השמאלית עבור העוזרת שלה, במקרה של רייצ'ל היא כותבת – "נא לבדוק את העבודה בצורה יסודית, בפרט לוודא שהיא באמת הבינה את קאנט."

אחרי רייצ'ל נכנס אליאס, שחרחר, עם מבטא צרפתי, התלמיד שהעתיק את כל עבודת אמצע הסמסטר מאתר סיכומים. זיפיו צפופים כמו חול והוא מלא כל כך בכוונות טובות. באופן חריג שקשור במבט הכהה או בחולשה רגעית, המרצה נכנעת להן. הוא נראה לה כמו פליט. כנראה היחיד מבין כולם, ילדי קרנות הנאמנות, שבאמת עובד יום-יום, או לילה-לילה, ההורים לא בתמונה, לא שאלה מדוע. אולי באמת נרתמה לכוח הרצון הסוחף שלו, שנדמה אמיתי מאוד. "הפעם אני אצליח, את לא תתחרטי, פרופסור," הוא אומר לה. היא היתה רוצה שיצליח, אך עודנה ספקנית.  

ג'ייקוב לעומתו, זה כבר מפגש מסוג אחר, היא באמת מתוחה לקראתו. מה אם שוב ישאל שאלות שלא תדע להשיב עליהן? והרי לא נתן לה די זמן מראש להתכונן לשיחה, לא עדכן במסודר מה נושאי העבודה שלו.

באחת שלושים ושתיים הנייד מצלצל. סלין, מולה, מאופרת ומבושמת בכבדות, מסכמת בצרידות שבסופו של דבר, כנראה היא פשוט מתחברת יותר לתאוריות פוסט מודרניות. סלין אוספת את המחברת והאייפד, מכניסה באיטיות את העטים לקלמר פלסטיק בצורת ארטיק ורוד. יש משהו חושני מדי בתנועות האלה.

שניות ארוכות חולפות עד שהמרצה מחליקה אצבע על המסך, עוצרת את הצלצול המביך, ההמוני שהורידה עבורה עומר ושאינה יודעת להחליפו.

"כן," היא אומרת, ושומעת את ג'ייקוב מבטא את שמה לא נכון. לא קצת לא נכון, אלא לא דומה אפילו, חוץ מכמה אותיות.

היא מתקנת אותו, ואז משיבה,

"חדר שלוש מאות ואחת."

"לא", היא מוסיפה, "זה בקומה השלישית, כמו כל החדרים שמתחילים בספרה שלוש."

צליל קולה והיגוי ההסבר משדרים סבלנות וסמכות ומרגיעים אותה, זמנית.

"אני מחכה לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.

סלין תולה באלכסון את רצועת הוויניל הלבן של התיק ושואלת בחיוך, "נכון זה היה ג'ייקוב עכשיו?" והמרצה מהנהנת בלי להביט בה.

דפיקה אחת בדלת באחת שלושים ושש, צלילה כצליל חפץ שנופל בחבטה, והוא נכנס. לא ג'ינג'י. לא. בכלל לא ג'ינג'י, גם בלי כיפה. גבוה מאוד, גבוה ושיערו חום ולא מסופר, ממושקף כמתבקש, וגם רזה נורא, אף על פי שכתפיו בכל זאת רחבות. הן מותחות את הסוודר האפור כמו קולב של ברזל, מעקמות את מפתח הצוואר. הוא שתה מבקבוקון וצמח מהר מדי, לא ידע מתי לחדול. אבל הלחיים נותרו כשהיו בילדותו ודאי, מעוגלות, כמו פרי לבן, נדיר.

היא לא חושבת שראתה אותו קודם, לפחות לא הבחינה בו באודיטוריום הגדול.

הוא אומר "הֵי," או שרק נושם בקול רם, ילקוט ירוק נשמט מידו לרצפה, כמו ביצה לא מבושלת. הוא מתיישב על הכיסא מולה אבל מפנה את גופו ימינה, לא אליה, לא לשולחן העבודה. אין לו די מקום לרגליים, הוא מניח ומלפף אותן אחת סביב השנייה. לרגע מבזיקה ממשות של ירך מבעד לג'ינס דק, תכלכל, היא רואה שבכת שריר ומבנה עצם, העין נשאבת לאנטומיה הזו, אך המראה שב ונעלם.

קשה לו עם ההבדל, הוא אומר לה.

פולני? סלובקי?

בכל אופן, ישר להבדל, בלי שיודה לה קודם על המפגש הספונטני, בלי שיציג את עצמו או את הנושאים שבחר, בלי שיאמר מילה על מה שלמד מהקורס שלה במהלך הסמסטר, כמו שהקפידו לומר לה השאר.

"רק רגע, סטופ, סליחה – עוד לא הסברת לי על מה אתה כותב. על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?"

ההבדל. ההבדל שבין מושג התשוקה של אפלטון לבין זה של לווינס. ג'ייקוב מבין את הדמיון ביניהם, זה כן, את הצורך הזה, באחר, כמו מין פורטל אל ממד גבוה יותר, אבל פתאום שני הדברים נראים לו בדיוק אותו הדבר והוא מרגיש מבולבל, גם מודאג, הרי בהשוואה בין ההוגים בעבודה הם התבקשו לכתוב גם על הדומה וגם על השונה.

המרצה משתהה, מציצה בלוח השנה שעל השולחן, הציור של חודש דצמבר הוא נער עם סל פירות של קאראווג'ו. תאי הימים ריקים, רק תאריך יום ההתייעצויות לעבודה מסומן בהם. הריבועים הלבנים גורמים לה תחושת צניחה, או נפילה.

פתאום גם היא לא זוכרת, אף על פי שהיא יודעת, כמובן, מה ההבדל. שני מושגי התשוקה נראים לה זהים, היא יושבת מולו בשתיקה. הוא תלמיד זר בתואר הראשון, היא אולי תהיה מועמדת לקביעות בשנה הבאה. עבודת הדוקטורט שלה יצאה לאור בספר שמלמדים בקורס חובה בחוג, אבל בחוג לפילוסופיה, לא פה, בתוכנית הבינלאומית, לא בשיעור שלה. נושא המחקר שלה דווקא יכול היה להתאים לג'ייקוב –  המחשבה על תפיסת התשוקה של אריסטו כהצעה להתנהגות מוסרית.

לפני שנים, כשקרא תיאו את הפרק המסכם בגרסתו הסופית הוא אמר לה, "אישה-גאון. המשרה אצלך בכיס הקטן של החולצה. וגם אני."

ועכשיו, מה.

"מה התמה השנייה שבחרת? לצד התשוקה, אם הבנתי נכון," היא מרוויחה זמן, קוראת במהרה מסיכומיה הסדורים היטב על מסך המחשב, עוזרת ההוראה היא שהכינה לה אותם.

ג'ייקוב חושב לכתוב על הגוף רק שהוא לא לגמרי בטוח. תת-זרם תנועתי כמעט סמוי חולף בו על הכיסא, מין תדר חוסר נחת שזורם תחת העור. כפות ידיו מעקמות ומשברות מהדק נייר, והן דקות מאוד, ידיו, אך משום מה לא נראות לה עדינות בכלל. ציפורן אחת, חלקה, בקצה אצבע מחוספסת, נצבעה כנראה בלק כהה. או שאולי הוא פשוט קיבל מכה.

היא מביטה בעור המצח הדקיק, השנהבי-החלבי, מאמינה שבעור כזה לא יופיע קמט לעולם. עולים אל מולה תוויה, איבריה, המתוקים החלקים של עומר, ותמונת הבוקר: בתה חולפת על פניה במכנסי פיג'מה קצרים, למרות שכבר התחיל להיות קר. עומר התלוננה שהעור שלה יבש בגלל מזג האוויר, או הרדיאטור שבחדרה, ובישיבה על השטיח בסלון משחה את רגליה לכל אורכן בקרם גוף ממכל סגול מטאלי. המרצה שאלה אותה, "תגידי את לא מאחרת?" ועומר צעקה "הו, הזמן, הזמן!" בניגון טראגי שוודאי למדה בחוג למשחק, ואמרה שהיא מרגישה כמו רובוט כשהיא הולכת לבית הספר. כשהיא שם לא נותרת בה טיפת אנושיות, "אחח, כזו קטסטרופה!"

ההבדל בין עומר לבין ג'ייקוב, המרצה חושבת, הוא פחות משלוש שנים.

סנטרו נע מולה באיטיות מעלה ומטה, המרצה עוד לא יודעת איך להשיב, לפשט עבורו, לתת סדר בדברים. היא מוטרדת, רחוקה מפה כרגע. מה פשר הישות המתריסה שפוסעת בעולם ברגליים מפתות, משומנות, ואמורה להיות בתה? ואיך קרה שהאחת הזאת, לא יותר מתינוקת, יכולה לחשוב על בית-הספר – עליה – על כל אובייקט שקיים, כל מה שהיא רוצה. כל דבר שהוא עומר נראה לה כרגע בלתי נגיש. מי היא עבורה, עומר, עו-מר, צליל סתום, גברי בכלל.

ומה הייתה חושבת אותה עו-מר על ג'ייקוב? האם היתה מבחינה במשקע העצם החיוור שנגלה במפתח הסוודר, מקום למלא בו טיפת מים להשקות ציפור קטנה? והאם היה ג'ייקוב מסתובב לכיוונה, מביט. מזהה כהרף עין את הלחות לאורך הרגליים?

אבל עומר לא רוצה להתקרב אל הקמפוס ולא ללמוד פילוסופיה.  

"יש סיכוי, אבל סיכוי ממש קטן אמא! שכשאגדל ואהיה פנסיונרית אלך לשמוע הרצאות."

"אז אני קצת הלכתי לאיבוד, כי מצד אחד הגוף קשור מאוד לנושא התשוקה וזה יהיה חיבור מעניין, מפרה אולי, ומצד שני אני חושב שיהיה לי קל יותר לכתוב על תשוקה בזיקה לצורך האנושי במציאת משמעות. או אולי כוח? יחסי כוח?" ג'ייקוב אומר או שואל, הוא מדבר אל עצמו יותר משאליה, אל הקיר המזרחי בחדר, שעליו מוצגות התעודות שלה. כבר לא תלויה שם התמונה שלה ושל תיאו עומדים לצד פסלו של סוקרטס היושב באקדמיה באתונה. עמודי השיש מתנשאים כסורגי ענק ברקע, והיא קטנה, נמוכה לידם, הפסל מסנוור בלובנו והשמיים שקופים.

אצבעו האחת של ג'ייקוב, חבולה או מקושטת, שעונה על מסעד הכיסא המתכתי, נלחצת אליו, נמעכת, מחווירה עוד יותר, מכאיבה למרצה.

אם עוד פעם אחת הוא יאמר תשוקה באנגלית,

Desire

Desire

אפילו שהמילה מסתתרת בתוך משפטים ארוכים, מקוטעים, שג'ייקוב פולט בלי להיות מוטרד מהאופן שבו הוא נשמע לה, כמו היה העניין בדבריו מובן מאליו לשניהם; ואפילו שהמילה מתפתלת דרך מבטא מזרח-אירופי שמקורו לא ידוע, ושאינו הולם את גילו הצעיר, בכל זאת. אם יאמר אותה רק עוד פעם אחת, היא נודרת –

היא לא יודעת מה תעשה.

גם לא יודעת, פתאום, האם היא בכלל ישובה כאן, מולו, או שאיבריה מתרוקנים, מרחפים, מתפוגגים במהירות. והאם יש אמת או עניין בהסבר ששלפה לגבי ההבדל, מבין הרשימות המנוסחות בשפתה של אֵלִיה (זה שם העוזרת): הסבר שמדבר על פער של אלפיים שנה, על מלחמות עולם שפרצו בין לבין; על הפילוסופיה הקלאסית ומשבר המודרנה; על האופן שבו תשוקה אחת שואפת לשלמות מסוגרת בעוד השנייה כמהה, נעתרת, לאינסוף הפתוח; על ארוס שמאיין את הגוף לעומת ערגה ששוכנת עמוק בבשר. זה ההבדל ביניהם.

ג'ייקוב מהנהן, רואה אותה… לראשונה, יכול להיות? אינו רושם דבר, גם הוא נזכר. הוא כבר ידע את זה.

היא כנראה רעבה מאוד ומכאן הסחרחורת, הבחילה העמוקה. אלה לא תחושות שנובעות מן  היש אלא תמיד מזיכרון הדבר האחר, שאיננו. קיומה שלה עצמה כלומי, הרי. נייטרלי. לא טוב, לא רע.

החדר כולו נהיה לכוך, מערה, חצוב טיט וחול יבשים, כל נגיעה עשויה למוטט אותם פנימה. שבריריות משתלטת על תכונות השולחן, החלון, החפצים.

כשתיכנס סינתיה, הפגישה של אחת וחמישים, היא תראה אותה ככה:

הנה היא, המרצה, על רצפת המשרד, כורכת את הסוודר האפור על העיניים שלו בלי להסיר את משקפיו, מאכילה אותו בענבים שנתלשו אחד-אחד, נוגסת בפרי הלבן, רגליה לופתות את כלוב הצלעות שלו כמו שער סגור.   

 

סוֹרְן קִירְקֵגוֹר הָיָה סְטוּדֵנְט צָעִיר בָּעִיר קוֹפֶּנְהָגֶן שֶׁבְּדֶנְמַרְק בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה. הוּא נֶהֱנָה מֵהַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אֲבָל חָשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר בָּהֶם; הַמַּרְצִים לִמְּדוּ אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹגִים מִלִּפְנֵי מְאוֹת שָׁנִים וּמִיְּנוּ אֶת הַהוֹגִים לְפִי אֱמוּנוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת בַּאֲשֶׁר לְמַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם; אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם עָזַר לְקִירְקֵגוֹר הַצָּעִיר לִמְצֹא אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עוֹלָמוֹ-שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ: "מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹא זֶה אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלִּי – שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר, שֵׁם פְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפָּחָה – לֹא אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֻּלָּם".

אָמְנָם הָיוּ לוֹ מַחְשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת, אַךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם בּוֹדֵד כְּלָל; הוּא אֲפִלּוּ הָיָה מְקֻבָּל מְאוֹד בְּקֶרֶב חֲבֵרָיו וְהֻזְמַן לִמְסִבּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל גַּם שָׁם חָשׁ קִירְקֵגוֹר שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר.

יוֹם אֶחָד – כְּשֶׁחָזַר בַּלַּיְלָה מִמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ עָמַד בְּמֶרְכַּז הָעִנְיָנִים, שָׁנוּן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ – חָשׁ שֶׁלֹּא נֶהֱנָה כְּלָל; הַשִּׁעֲמוּם הַגָּדוֹל שֶׁל חַיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת פָּשׁוּט לֹא הִנִּיחַ לוֹ לֵהָנוֹת.

קִירְקֵגוֹר הֶחְלִיט לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אָדָם טוֹב וּמוּסָרִי – אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מָה שֶׁכֻּלָּם, לְמַעֲשֶׂה, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אוּלַי כָּךְ, קִוָּה, יִמָּצֵא פִּתְרוֹן לִבְעָיָתוֹ. הוּא חָצָה אֶת הַכְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה, הֶחְזִיר לַסִּפְרִיָּה בַּזְּמַן אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַל; וַאֲפִלּוּ – אַף שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן כְּלָל לְחַיִּים שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה – הִצִּיעַ נִשּׂוּאִים לַחֲבֶרְתּוֹ רֵגִינֶה אוֹלְסֶן. לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהַשְּׁנַיִם פִּרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַתֵּן.

כָּךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת, חָשַׁב קִירְקֵגוֹר: לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לְהִתְחַתֵּן, לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, לַעֲבֹד… וּמָה? הַאִם זֶה כָּל מָה שֶׁהַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַצִּיעַ לִי?

קִירְקֵגוֹר הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד. דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא מַתְאִימָה לְכֻלָּם לֹא הִתְאִימָה לוֹ כְּלָל, וְעַתָּה גַּם הִתְחַיֵּב בִּפְנֵי רֵגִינֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. וְהִיא, עַלְמָה מַקְסִימָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, הַאִם בֶּאֱמֶת מַגִּיעַ לָהּ לִחְיוֹת עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא מוֹצֵא עִנְיָן בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ מַתְאִימָה לְכֻלָּם?

פִּתְאוֹם הִכְּתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה: כָּל הַמַּרְצִים הַזְּקֵנִים נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, לְהַסְבִּיר לוֹ אֵיךְ הָעוֹלָם פּוֹעֵל, וְאֵיךְ הוּא – כְּאָדָם בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – צָרִיךְ לִפְעֹל. אֲבָל קִירְקֵגוֹר לֹא רָצָה כְּלָל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְתָם אָדָם: אָמְנָם הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ הָיָה מְסֻפָּק מֵהַטִּעוּנִים הַמְּנֻמָּקִים שֶׁל הַמַּרְצִים, אֲבָל הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה יוֹתֵר.

אָז נִסָּה קִירְקֵגוֹר לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב, וְהוּא בֶּאֱמֶת אָהַב אֶת רֵגִינֶה; אֲבָל שׁוּב יָדְעָה נִשְׁמָתוֹ עָמֹק בִּפְנִים שֶׁלַּמְרוֹת רִגְשׁוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ נוֹעַד לוֹ מַסְלוּל אַחֵר בְּחַיָּיו: מַסְלוּל שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בּוֹ – גַּם אִם הוּא נוֹגֵד הֵן אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ וְהֵן אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ – הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת.

וְכָךְ, לְהַפְתָּעָתָהּ הָרַבָּה שֶׁל קְהִלַּת קוֹפֶּנְהָגֶן, בִּטֵּל קִירְקֵגוֹר אֶת אֵרוּסָיו לְרֵגִינֶה, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ וְשָׁלַח הוֹדָעָה לָעִתּוֹנוּת: "תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַיְּקָרִים, בְּקָרוֹב יְפֻרְסְמוּ כַּמָּה סְפָרִים בִּשְׁמוֹת כּוֹתְבִים שׁוֹנִים. אָנָּא אַל תִּתְיַחֲסוּ לִסְפָרִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ סוֹרְן קִירְקֵגוֹר פִּרְסֵם אוֹתָם". זוֹ הָיְתָה מוֹדָעָה מוּזָרָה לְכָל הַדֵּעוֹת: כָּל הַזְּמַן מִתְפַּרְסְמִים סְפָרִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל מְחַבְּרִים שׁוֹנִים. אִם כֵּן, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְשֹׁב שֶׁאֵלֶּה פִּרְסוּמִים שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר?

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִנֵּה יָצָא פִּתְאוֹם סֵפֶר בַּשֵּׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ רִאשׁוֹן" מֵאֵת אָדָם בְּשֵׁם וֶקְטוֹר אֵרֵמִיטָה. הַסֵּפֶר הָיָה עָבֶה מְאוֹד וְהֵכִיל פְּרָקִים שׁוֹנִים שֶׁהִדְגִּישׁוּ שֶׁמָּה שֶׁחָשׁוּב בַּחַיִּים הוּא לֵהָנוֹת – פָּשׁוּט לֵהָנוֹת, בְּלִי לַחְשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי – רַק לָצֵאת לִמְסִבּוֹת, לֶאֱהֹב, לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ.

הַסֵּפֶר הָיָה כָּתוּב הֵיטֵב, הוּא הָיָה מַצְחִיק וּמְשַׁכְנֵעַ, וְעַד מְהֵרָה נִכְנְסָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לְשִׁגָּעוֹן שֶׁל מְסִבּוֹת וּבִלּוּיִים. אֲבָל, כְּפִי שֶׁכָּל אוֹהֵב בִּלּוּיִים יוֹדֵעַ, יוֹתֵר מִדַּי מְסִבּוֹת מְבִיאוֹת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְשִׁעֲמוּם, וְאִם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמְּסִבָּה טוֹבָה, מִמָּה אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת?

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בְּעֵרֶךְ בִּזְמַן שֶׁקּוֹפֶּנְהָגֶן הִתְחִילָה לְהָבִין שֶׁחַיִּים בִּמְסִבָּה מַתְמֶדֶת יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד, יָצָא סֵפֶר נוֹסָף בְּשֵׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ שֵׁנִי" – שֶׁנִּכְתַּב בִּידֵי מִי שֶׁהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹפֵט וְאִישׁ מִשְׁפָּחָה. סֵפֶר זֶה דִּבֵּר בְּשִׁבְחֵי הַחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים, חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה וְהַחֹק.

גַּם הַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה כָּתוּב בְּצוּרָה מְשַׁכְנַעַת כָּל כָּךְ, שֶׁבִּמְהֵרָה הֶחְלִיטָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים. תּוֹשָׁבֶיהָ הִפְסִיקוּ לְקַלֵּל בְּפֻמְבֵּי, חָצוּ כְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּבְכָל יוֹם בָּדְקוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁל יַלְדֵיהֶם. אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם חַיִּים כְּמוֹ כֻּלָּם, קָשֶׁה מְאוֹד לְהַרְגִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד – וּמִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ?

בְּשָׁלָב זֶה כְּבָר נוֹדַע שְׁמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סוֹרְן קִירְקֵגוֹר. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר מִהֲרוּ לִפְנוֹת אֶל הוֹגֵה הַדֵּעוֹת שֶׁחַי בְּקִרְבָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, "נוּ… אָז אֵילוּ חַיִּים צָרִיךְ לִחְיוֹת: חַיִּים שֶׁל מְסִבָּה אוֹ חַיִּים שֶׁל מוּסָר?"

מִכֵּיוָן שֶׁלַּסְּפָרִים שֶׁכָּתַב קָרְאוּ "אוֹ-אוֹ", הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה פְּשׁוּטָה: אוֹ כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֲבָל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קִירְקֵגוֹר הִגִּיעָה בְּצוּרַת סֵפֶר נוֹסָף, "חִיל וּרְעָדָה" שְׁמוֹ, שֶׁפֻּרְסַם בְּשֵׁם עֵט נוֹסָף – הַפַּעַם שֶׁל אָדָם בְּשֵׁם יוֹהַאנְס דֶה סִילַנְסְיוֹ.

בְּסֵפֶר זֶה הוּא לֹא דִּבֵּר עַל הַחַיִּים שֶׁל כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא, אֶלָּא עַל חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֶחָד – אַבְרָהָם אָבִינוּ. בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי בִּקֵּשׁ אֱלֹהִים מֵאַבְרָהָם לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶת יִצְחָק. אָמְנָם הַפְּעֻלָּה בָּאָה כִּדְרִישָׁה מֵאֱלֹהִים, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה וּמְהַנָּה כְּלָל. הִיא גַּם לֹא הָיְתָה פְּעֻלָּה מוּסָרִית וְטוֹבָה שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה. וּבְכָל זֹאת אַבְרָהָם, אַבִּיר הָאֱמוּנָה, יָצָא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָאֵל מִבְּלִי לִשְׁאֹל מָה מְהַנֶּה אוֹ מָה מוּסָרִי בָּהּ, אֶלָּא פָּשׁוּט מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבְּלִבּוֹ.

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם הֵבִינוּ אֶת קִירְקֵגוֹר: לְמַעֲשֶׂה, לֹא צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְגַם לֹא חַיֵּי מוּסָר, אֶלָּא דַּוְקָא חַיִּים דָּתִיִּים, חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְכָךְ הֶחְלִיטוּ תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַמְּבֻלְבָּלִים לִזְנֹחַ אֶת חַיֵּי הַהוֹלֵלוּת וְאֶת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה לְטוֹבַת הַחַיִּים בְּחֵיק הַדָּת וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, לְהִתְיַעֵץ עִם הַכְּתוּבִים בְּכָל הַחְלָטָה וּלְבַקֵּר בְּבֵית הַתְּפִלָּה בְּכָל סוֹף שָׁבוּעַ.

קִירְקֵגוֹר הִתְאַכְזֵב מְאוֹד מִן הַתְּגוּבָה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עִירוֹ. הוּא הֶחְלִיט לְפַרְסֵם סֵפֶר נוֹסָף, הַפַּעַם לֹא בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶלָּא בִּשְׁמוֹ שֶׁלּוֹ. הַסֵּפֶר נִקְרָא "נְקֻדַּת מַבָּט עַל חַיַּי כְּסוֹפֵר". בַּסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר קִירְקֵגוֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּחֶבְרָה וּמְנַסֶּה לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ לְפִי אַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ-שֶׁלּוֹ בִּסְפָרִים שֶׁל אֲחֵרִים; הַחֶבְרָה, מִצִּדָּהּ, נָעָה כְּמוֹ עֵדֶר אַחֲרֵי כָּל אָפְנָה שֶׁבָּאָה אֶל הָעִיר. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָאָדָם מְטֻלְטָל מִכָּאן לְכָאן, מֵאָפְנָה אַחַת לְאַחֶרֶת, מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?".

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הֵבִינוּ פִּתְאוֹם עַד כַּמָּה טָעוּ בַּהֲבָנַת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְפַּרְסְמוּ. הֵם מִהֲרוּ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם לְפִי כָּל סֵפֶר שֶׁנִּרְאָה לָהֶם מְשַׁכְנֵעַ מַסְפִּיק, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמָם אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם.

וְאַתֶּם, קוֹרְאִים יְקָרִים שֶׁלִּי, הַאִם אֵי-פַּעַם עֲצַרְתֶּם וּשְׁאַלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?"


*הסיפור לקוח מתוך המפרויקט "אגדות אמיתיות" שיראה אור ב-2018, בהוצאת פנק

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

בהגיעו לגיל שלושים ותשע החליט אלישע עוז הרמן שזול יותר יהיה לו לגדל ילד מאשר להמשיך לצרוך הרואין. בזה, כך היה סבור, כבר עסק די הצורך. כמה שנים טובות.

אחרים ימשיכו ויישאו את הלפיד. הוא את שלו עשה.

עכשיו, אמר לעצמו, יפסיק להיות נרקומן ויֵצא לדרך חדשה: יתחיל לגדל צאצא, תינוק, שיגדל ויהיה לפעוט, אחר כך לילד ולנער, וכן הלאה. סבור היה שאין החלטה הגיונית מזו. הגיונית מכמה בחינות. אורח חייו כהורה יהיה קביל יותר מאשר כמכור: כך רמזה המציאות, רמזה בגסות, מיותר לציין. בעברו הרחוק זכה בדרך כלל לחיבתם ולאמונם של הבריות, ואלה נעלמו כלא היו בשנות ההתמכרות. כן, ממש כך, נעלמו במין טבעיות בריונית וזחוחה, כאילו לא היו מעולם. כעת דרוש היה לו להשיבם אליו, את החיבה ואת האמון ההם. שכן המצב הגיע לידי הפרזה: אנשים הרשו לעצמם להסתייג ממנו, לא לקחת אותו ברצינות, וזה נראה להם טבעי לגמרי. כל אמינותו אבדה לו. ואילו לאחר שיפסיק לזלול מהאבקה שוב יראו אותו באור חיובי, ותתעורר לה מחדש איזו חיבה. הלוא רק סביר שכך יהיה, ובחלוף הזמן, כשיוכיח את עצמו כהורה נקי ועקבי ואחראי, אולי תשוקם גם אמינותו האבודה. וזה התחיל להיות חשוב לו. אולי אינו רב־מעלות אלישע ולא חונן בכישורים מופלאים ויוצאי דופן, אבל הוא מפוכח ומנומס דיו להכיר בחשיבותם של מבטי הזולת. כן, כשם שהיה מגונה להפליא בעיני מכריו כמכור לסמים, כך יהיה בעיניהם ראוי לשבח כאב. זאת ידע לנבא. יש הסכמה רחבה על כך; כמעט כל בר דעת יעדיף הורה טהור דם על פני נרקומן חשוך צאצא — יעדיף אותו כשכן, כחבר, כבן דוד, כשותף, אפילו כמוכר בחנות.

אכן, החלטה נכבדה ומאתגרת קיבל אלישע: ההורה הוא היפוכו של הנרקומן. ככה זה. מובן שלא יזיק כלל אם יהיה ההורה הזה גם קצין קרבי בעברו, יזם הייטק בהווה; באפיונים כאלה יש כדי להאיר אדם באור יקרות, אבל אין זה חיוני. מטעמים פרקטיים ביקש אלישע להסתפק בגרעין המכונן לבדו — להיות הורה.

אפשר לנחש כי איש ממכריו, אותם כסילים חסרי אחריות, לא יֵצא נגד החלטתו ויאמר לו: עזוב, למה לך, זה שינוי גדול מדי; עדיף שתשמור על הרגליך. רק סביר שאיש לא יאמר זאת לאלישע. ברור שמהפך כזה יתקבל על מכריו באהדה ויקרבו ללבם — וכבר הובהר שעניין זה חשוב לו כעת.

וזו סיבה טובה כשלעצמה. הרי חייבת להיות סיבה טובה לצעד כזה, לא?

יש גם סיבה טובה נוספת. ויש לחשוד שמשקלה אינו נופל מזה של חיבת מכריו ואמונם: הרווח הכספי הצפוי לו. אלישע בדק וחישב ומצא שהעלות החודשית של גידול תינוק, לאחר ההוצאה החד־פעמית על מיטה, עגלה, לול ועוד אי־אלו חפצים חיוניים, לא תגיע לשליש ממה שהוציא על הסם. זה פשוט יהיה יותר זול. החישוב התבסס בין השאר על תחקור שערך למוכרת בסופר־פארם על מחירי חיתולים, מזון תינוקות ותכשירים שונים. זו הייתה שיחה ארוכה למדי. הוא לא התעצל ושאל וירד לפרטים והקשיב היטב. אפילו הוטרד כהלכה — ויש בכך להעיד על רצינותו של הבחור — כשהבין שמחירי החיתולים והמזון תזזיתיים מאוד, משתנים תדיר וללא היגיון מחנות לחנות ומיום ליום. לפעמים, סיפרה לו המוכרת, אצלנו יותר זול מבסופרים הגדולים. וקורה גם שאצלנו יותר יקר מאצלם. תמיד תבדוק מה כדאי איפה. ותאסוף קופונים. היא באמת הייתה נחמדה. מחירו של החומר, לעומת זאת, שמר על יציבות ארוכת טווח. האומדן שהגיע אליו בנוגע לחיתולים ומזון וביגוד בסיסי אמר: בין שמונה מאות לאלף ומאה שקל בחודש — זאת לעומת כשלושת אלפים. הנה לך רווח חודשי נקי עוד לפני שנקפת אצבע. כבעל נטייה קמצנית מולדת הוקסם אלישע מהפער הזה. הרי בכל פעם שמסר שטר או שניים בידו של סוחר סמים נצבט לבו צביטה חדה של אבדן, ולא מפני שהצליח לחשוב על שימוש מוצלח יותר לכספו.

שתי סיבות טובות, אם כך.

האם דרושה סיבה נוספת?

לא בהכרח.

במשך השנים הלא רחוקות ההן, שנות השימוש, ידע אלישע כי יש לרחם על אותם אנשים שאינם מכורים, גם אם אלה הם בהחלט רובו הגדול של הציבור. ובאמת, היה בכוחו להרעיף רחמים על המון נבער זה. כעת החליט בדעה צלולה להצטרף אליו.

פרט לרגעים מזדמנים של חולשה ולאות, שבהם קינא במגזר זה על פיכחונו הקהה, היציב והבהמי — רגעים שבהם כמעט הוכרע תחת המעמסה הסיזיפית של חיי המכור — ברוב ימיו ידע שאינו מפסיד דבר, מכיוון שחיים נקיים מהסם אינם מציאה ולא חצי מציאה. ומובן שעלה בו החשש כי השינוי המתוכנן יהפוך אותו לאזרח סביל. שוב לא יהיה בחייו כוח מניע, נושא מרכזי, נושא עליון, אפשר לומר. לא עוד יקום בבוקר כמי שמטרה ברורה לפניו. יהיה לו ילד לגדל. עם כל הטרדות הנלוות שיזמינו אותו לטבוע בהן. הוא יקום מכוחו של אוסף סיבות קטנות ועלובות ומשתקות. הקצב הפנימי יואט. חייו יזדחלו איכשהו מכוחה של שגרה ללא חוט שדרה משנה לשנה; יחדלו להיות חיים ראויים.

החלטה זו, אם כך, היה בה יסוד מזוכיסטי. אמנם שגרת יומו של המכור לא תמיד מתנהלת על מי מנוחות, ולא טיפוס מפוכח כאלישע יטען שזהו מצב אידילי. אבל די להיישיר מבט אמיץ בחייו של כל הורה כדי לאבחן איזו טעות עגומה העומדת בבסיסם. לא טעות טרגית, רק עגומה וחשוכת מרפא. עגומה מכוחה של התכלית שכבשה את חייו וחשוכת מרפא באין דרך חזרה. מנגד, התבוננות בנפשם של מכריו ההורים גרמה לו לשער שלמרות הכול יש בחייהם, כפי שהם עצמם עשויים להעיד, "נרטיב מרכזי" מספק למדי; שקיים שם, נוסף ליגיעה היום־יומית השוחקת עד עפר, דבר־מה בעל ערך — ערך אישי לחלוטין, אוטיסטי אפשר לומר, שהוא, אלישע, כלל אינו מכיר.

נהוג לחשוב שדרוש כוח רצון חזק כדי להיגמל. אנשים ששומעים על אדם שהיה מכור לדבר־מה וחדל עשויים לומר זה לזה: כל הכבוד, כנראה יש לו כוח רצון. כשישמעו על אדם שלא הצליח להיגמל מהרגלו הרע יגידו: מה לעשות, פשוט אין לו די כוח רצון, ואולי ירימו גבות בצער. אלישע, מתוך זהירות, שיער שלכלי המפואר הזה — כוח הרצון — יש גם חסרונות בצד היתרונות. הוא סובל מהערכת יתר. היעדר כוח רצון הוא מצבם הטבעי של רוב בני האדם. ברכת הכוח הזה ניתנה כנראה בקימוץ למיעוט מובחר שאולי יודע איך להשתמש בו. ניסיון החיים של אלישע הבהיר לו שכוח הרצון אינו דבר שאפשר לסמוך עליו ברגעי מפנה או משבר; הוא יפה למי שרוצה לטפס אל מרומי הצוק או לרוץ מרתון בגיל חמישים, אבל לא לענייני היום־יום, לפיתוליהם וליגיעותיהם.

אלישע לא נזקק לשום כוח רצון, באף שלב בחייו, וממילא נעדרה תכונה זו משלל תכונותיו. די היה בהחלטה, החלטה שנשענה בעיקר על מיאוס מצטבר, על תחושת הרקב של השעבוד הרפטיטיבי. הוא התחיל להיות משועמם.

גם אם כוח רצון לא היה לו, אישיות הייתה. מסוימת ובלעדית, מן הסתם, שלו בלבד. אלישע ראה בה עונש. מרגע שבגר דיו כדי לעמוד על קיומה של המתנה הזאת ולהגדיר את תוויה היא הייתה משולה בעיניו למשקל עודף, לפֵאה נָכרית מוזרה וכבדה שהונחה על ראשו. אולי לא מצא צורך ממשי באישיות. וכי איזה שימוש יכול להיות לה? היא אינה דרושה כדי לנהוג במכונית ולא לעריכת קניות בסופר. לא לצפייה בסרטים, וגם בקריאת החדשות בעיתון אין לה תפקיד. ברור שאינה דרושה לצרכים הפיזיים למיניהם. גם בשיחה היא אינה חיונית. ייתכן שבתהליך ההיכרות בין בני זוג, במשך הקצר של תחילת ה"קשר", אכן דרושה אישיות כזו או אחרת, אך כאשר מבלים עם זוגות ותיקים ניתן להתרשם שאישיותו של כל אחד מהצמד לרוב רק מחבלת ביחסים.

גם עבודתו של אלישע לא הצריכה שימוש ממשי באישיות. אדריכל. מתכנן בתים. ייתכן שדרוש כישרון כלשהו לשם כך. לכל הפחות ראייה הנדסית או מרחבית או משהו. אבל כשרכן על שולחן השרטוט אישיותו ישבה בטלה. וכך גם כשישב עם לקוחות שניסו כמיטב יכולתם לתאר את הבית שהם רואים בחזונם ולהבהיר איזו חזות ואיזה אופי צריכים להיות לו. אנשים תמימים אלה, שלא פעם חשפו בפניו את צפונות לבם, לא ידעו שהם מוסרים את תכנון ביתם בידי אדם בעל הרגל נורא כל כך. ממכריו, כאמור, לא טרח להסתיר, מהלקוחות — כן. הרי אין ספק שאילו ידעו היו מחפשים אדריכל אחר. יש להניח שיימצאו לא מעט אדריכלים שכלל אינם מכורים להרואין, לכל היותר מתעניינים ביינות ויוצאים לטיולי מסעדות באירופה. ואיכשהו טבעי שמזמיני התכנון יעדיפו אחד מאלה, גם אם אין להם סיבה של ממש להאמין כי אדריכל שאינו מכור להרואין ייטיב לדעת כיצד מממשים את אותו חזון פרטי וחד־פעמי שלהם. מדי פעם בפעם, כשהיה במצב רוח מרומם, לא התאפק אלישע ופלט כבדרך אגב, בתוך שיחה עם לקוח, משפט כמו: בוא נקצר הפעם, כי אני צריך לקפוץ ללוד לקנות מנה לפני שיבוא הקריז, ואני רוצה להקדים את הפקק באיילון. בלית ברֵרה הניחו הלקוחות שהוא מתבדח.

ואילו ההרואין היה מתנה שהעניק לעצמו.

איש לא כפה עליו, לא פיתה ולא שידל אותו. חובבי הקלישאות והסדר הטוב אולי יסברו אחרת, אבל אין זו בהכרח חולשת אופיו של אדם שמביאה אותו לא למפגש הראשון עם הסם ולא להמשך הקשר, אלא יד המקרה. גיבורנו מעולם לא עמד והחליט שיהיה מכור לחומר זה או אחר; אפילו חובב לגימה מזדמנת לא היה. נסיבות שהן פסיביות וסתמיות מכדי לתארן הביאו אותו לעישון ראשון, שני ושלישי. את השאר עשה ביזמתו. עשה משום שהיה קל לעשות. אפשר לומר שאישיותו נענתה לחומר המסוים הזה. אפילו מצאה אותו מועיל.

מועיל לפחות מבחינה זו שאלישע נטה מטבעו (הרי אין להסיק מהנאמר כאן שהיה נעדר טבע כלשהו) אל החיים הפשוטים, וחייו כמכור אכן היו חיים פשוטים למדי. ודרך אגב, אין ספק שנטייה זו כשלעצמה מוצדקת ומתאימה לצווי האפנה של תקופתנו; זה עשור או שניים שאנשים מדברים בשבח החיים הפשוטים. הם כביכול מומלצים. דומה שיש איזו אהדה כלפי אנשים שפרשו מהמרוץ למען חיים שלווים יותר. כמעט כל אחד כבר יודע זאת, אפילו מי שחייו תוססים ותובעניים יודע שאין כמו החיים הפשוטים.

ואלה היו חייו הפשוטים של אלישע: עבודה, הרואין, קצת טלוויזיה, וזהו, הולכים לישון. ולמחרת — אותו דבר. לא ביקש יותר מדי, לא ניקר עיניים בשום צורה. כך, למיטב הכרתו, נשמרה אישיותו שקטה, לא עשתה צרות.

מובן שחיים אלה הצליחו להתנהל רוב הזמן באותה פשטות נוחה למדי בעיקר בזכות היותו עצמאי. מקצוע זה דבר חשוב. ואם מבין התחביבים המוצעים לך בחרת בהרצת שורות של הרואין — מקצוע טוב הוא דבר חשוב במיוחד. בשנות השימוש שלו זכר אלישע לא פעם להכיר טובה להוריו על שדחפו אותו ללמוד מקצוע של ממש. רק תבחר, אמרו לו, אנחנו נממן. לקראת סוף שירותו הצבאי דובר בבית על הנדסה או ראיית חשבון. גם בשבחי השמאות דובר. אלישע בחר באדריכלות. הוריו הריעו. רק כעבור שנים, כששקע בשימוש והיה למכור, למד להעריך עד מאוד את היותו אדריכל מוסמך, בעל מקצוע חופשי שעובד בביתו. כי קשה להיות מכור לאורך זמן אם אתה שכיר ויש לך בוס ערני ושעות קבועות, רצופות וארוכות, ובעיקר הכנסה לא מרשימה.

אני בעל מקצוע חופשי, אמר אלישע כשהציג את עצמו לזרים.

אף שיכול היה לסנגר עליו, העדיף אלישע שלא לדבר על ההרואין. זה יוצר קצר בתקשורת, כך למד מניסיונו. בני שיחו הרגישו מותקפים. אדם שומע את המילה הרואין ומיד עולה באפו ריח של ריקבון ומוות, והוא כבה מרו דחייה.

לפיכך לא דיבר על הרואין. ודווקא היה לו מה לומר על הרואין, ודאי שהיה; אלא שלא היה למי. עם כמה ממכריו הוותיקים שמר אמנם על קשר כלשהו, אבל איש מהם לא השתוקק לשמוע את דברי הסנגוריה שלו. מכיוון שלא היה לו עם מי לדבר על הדבר המרכזי בחייו נטה אלישע להסתגר. כך הסתגר במשך תקופה לא קצרה. זו הייתה תקופה יפה. רק הוא והחומר לבדם בדירתו. ערבים שלמים בילו כך שניהם. לפעמים עבר שבוע בלי שפצה את פיו. באותם ימים היה ממוקד כהלכה. שם לב לפרטים. למשל לפרטיה של היד שיוצאת מהקיר. היד הזאת הייתה חשובה, והוא ראה אותה אחת ליומיים כשהלך לקנות,

תמיד באותו מקום, באותו קיר בטון. היא יצאה אליו מצדו השני של הקיר מבעד לחור בגובה המותניים. לרוב ראה רק את כף היד ועוד כעשרה סנטימטרים במעלה האמה. זו הייתה היד שלקחה את כספו, חזרה פנימה, ומיד שוב יצאה והגישה לו שקיק שנאחז בשתי אצבעות. התהליך נמשך פחות מעשר שניות. אפשר לומר שהוא נקשר אל היד הזאת ככל שאפשר להיקשר אל יד. לא היה בה משהו מיוחד, כף צהבהבה עם חריצים ירוקים ועם כל האצבעות והציפורניים בקצותיהן, בלי שום רמז לאופיו של בעליה, רק יד עניינית, יד שעושה חרש את מלאכתה בעולם שבו ידיים כה רבות שרויות במבוכה ובחוסר תכלית. אה! המתיקות שבנוסטלגייה! איזה רגש חם ומלנכולי אפף את אלישע כשחשב על היד המגיחה מן הקיר!

אלא שהיד הזאת שייכת לעבר. ואילו כשהפנה את מבטו אל העתיד ראה את עצמו בדמיונו מגיע לביקור אצל מכריו, מנשא תינוקות תלוי לו על בטנו. אין ספק שיזדרזו להכניסו, שיארחו אותו ואת ילדו כמו שצריך. זה לא יהיה פשוט, אבל הם יהיו נחמדים אליו. הוא יהיה אב, וזה ימצא חן. והרי זה ייעודו של כל העניין: למצוא חן. והוא הולך למצוא חן. ועוד איך.


*הסיפור לקוח מתוך: "ברֵכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי, בהוצאת עם עובד, 2017.

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש עשרה, ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת הייתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו אתנו בחבורה, היה ילד חולה בשיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאד, איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעלי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד. 

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אלי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו. 

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבות, המוזרות שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו" ביקשו עיניו, מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה". גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה. 

קילפתי מעלי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח, סביב גופו. בתגובה, חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה, ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכל חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, ונפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שם נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר", אמרתי לו. הוא לא הנהן לחיוב. ולא הנהן לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר", חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגלי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם… לבד… הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל… רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכל בן שלוש עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא, וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה, לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית, וחלפה על פני.

הילדה הבלונדינית עצמה – ישנה. פניה בהירות ויפות.

בלילה סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הייתי בטוח שהם יזדעקו. שהם ישתמשו באותם ביטויים שהם השתמשו כשהיייתי עושה משהו שהרתיח אותם: "בושה", "בושה וחרפה" או הכי גרוע – "תעודת עניות".

לתדהמתי, הם נותרו אדישים. יותר מזה: הסתבר שהמחזה לא חדש להם. גם לנופש של החבורה בכינרת, בסוכות, הילד הזה הגיע, וגם אז, הוא ישב על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל והזבובים התנחלו עליו.

אני מסכים שזה לא מחזה אסתטי במיוחד, אבא שלי אמר. אבל מה בדיוק הם יכולים לעשות? לעמוד לידו כל היום ולגרש את הזבובים? 

בעיני זה דווקא יפה שהם מתעקשים להביא אותו, אימא שלי הוסיפה. הרי הם יכלו להשאיר אותו במעון. אבל הם רוצים שהוא יגדל כמו ילד רגיל. 

אז למה הם מחביאים אותו? התפרצה מתוכי שאלה בווליום גבוה, של בית, לא של סיני. אם זה כל כך יפה ואין להם במה להתבייש, למה הם הקימו את האוהל שלהם רחוק מכולם?! 

כי לקח להם קצת יותר זמן להתארגן, וזה השטח שנשאר להם, אבא שלי פסק.

כן, אימא שלי תמכה בו – מזמן לא שמעתי אותה תומכת בו במשהו –  זה לגמרי במקרה, עובדה שבכינרת הם היו במיקום מרכזי.

שיתוק אחז בי אל מול הטיעונים שלהם, שהצטרפו לטיעונים של ההורים שלו. הכל נשמע מאד הגיוני ומשכנע. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שעוול נעשה פה. אבא שלי כיבה את אור הנר ואימא שלי אמרה, בחושך, שזה יפה שאני חושב על אחרים ולא רק על עצמי ואולי אני אקח את היכולת הזאת ואשטוף מדי פעם את כלי הפלסטיק כמו שהיא מבקשת ממני כי זה לא הגיוני שהיא בסיני וכל היום היא רק מבשלת ושוטפת כלים אחרינו.

למחרת, כשהתעוררנו, הסתבר שבמהלך הלילה הגיעו עוד משפחות רבות מהארץ ונטו את אוהליהן בחוף. את לא מאמינה, רינה, כל עם ישראל בא להיפרד מסיני, אבא אמר אחרי שסיים את התעמלות הבוקר שלו מחוץ לאוהל. אוי ואבוי לי, אימא צקצקה כשיצאה החוצה, באמת כל עם ישראל פה.

שנאתי שהם דיברו ככה. כאילו שהם בעצמם לא חלק מעם ישראל. אבל לא אמרתי כלום. יצאתי החוצה וסקרתי את החוף במבט ארוך. האוהל של הילד עם הזבובים כבר לא היה בשוליים, אלא ממש במרכזן של שורות האוהלים שגדשו את המפרץ הקטן, מהגבעה הקטנה ועד לדיונה. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו כל עם ישראל יראה את הילד הזה, מתענה על כיסא הגלגלים, ובטח מישהו יגיד מילה להורים שלו.

באותו יום, כשהשמש התחילה לצלול לכיוון ההרים, נכנסתי עם השנורקל ושחיתי שוב עד לנקודה שבה השביל החולי הצר הפריד בין אלמוגי האש הגדולים. אחרי שיצאתי מהמים, וייבשתי את עצמי מעט על החוף, חיפשתי את האוהל שלהם. עכשיו כבר לא היה פשוט לאתר אותו, כי הקיפו אותו אוהלים רבים אחרים, אבל ניצוץ שנוצר מפגיעת קרני השמש בברזל של כיסא הגלגלים, הראה לי את הדרך.  

הוא ישב שם, בתוך אותו ריבוע קטן של צל. חיפשתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי, זוכר משהו. ולא מצאתי. על הפנים שלו היו מיליון זבובים. מיליארד. כל עם ישראל חלף כאן מהבוקר, חשבתי. ולא עשה כלום.

התחלתי במלאכת הגירוש. הפעם הייתי נחוש לגרש את כל הזבובים מפניו, עד האחרון. רציתי לראות את הפנים שלו חלקות פעם אחת, רציתי להרוויח עבורו כמה שניות של חסד, בלי גירוי.

זה לקח המון זמן – השמש כבר התחילה להזהיב את פסגות ההרים – אבל בסוף הצלחתי. את שלושת הזבובים האחרונים, שהיו מתים, מסתבר, קילפתי מהלחי שלו באצבעותי.

התרחקתי ממנו מעט, כדי לבדוק אם לא חמק ממני זבוב אחד, ובעודי מתרחק כבר נחתו על אפו ארבעה זבובים חדשים.

בזעם, חזרתי והכיתי באוויר שליד אפו בידיים פרושות, עד שהם נכנעו ועפו.

אחר כך עמדתי לידו במשך כמה דקות כדי לוודא שאף זבוב לא מעיז לחזור. 

אחר כך התחיל להחשיך, וקיוויתי שההורים שלי כבר דואגים לי, אז הבטחתי לילד הזבובים שאחזור למחרת, באותה שעה, והלכתי ממנו.

הייתי שמח לספר שחזרתי למחרת, ולמחרתיים. הייתי שמח לספר שלבסוף פתחתי בשביתת מחאה, אולי אפילו שביתת רעב, ליד כיסא הגלגלים של ילד הזבובים, עד שלהוריו לא נותרה ברירה אלא לעמוד משני הצדדים שלו עם כפות דקל ענקיות ולנופף בהן כל היום.

אבל האמת חזקה ממני כרגע.

באותו ערב, ליד אחד ממעגלי הגיטרות, פגשתי ילדה בת חמש עשרה ששיקרתי לה שגם אני בן חמש עשרה. היא האמינה לי וסיפרה לי שבאשדוד, שם היא גרה, יש כמה בנות שכבר עשו את זה עד הסוף עם בנים גדולים יותר. היו לה עיניים ירוקות גדולות ועור שוקולד והיא כל הזמן הלכה עם אותו בגד ים לבן, גם ביום וגם בלילה, ודיברה בקול רם על הציצים שלה, כמה שהם גדולים ויפים. התאהבתי בה מיד, כמובן. וביליתי את הימים הבאים במשחקי שש בש אינסופיים, איתה ועם הבני דודים שלה, מנסה נואשות להרשים אותה.

אחר צהריים אחד, הבני דודים שלה נכנסו לים ונשארנו רק אני והיא, על החוף.

השמש הייתה מאחורינו. לא הסתובבתי אבל תיארתי לעצמי שהיא מזהיבה עכשיו את פסגות ההרים.

שתקנו. הרגשתי שהאחריות להציל אותנו מהשתיקה, מוטלת עלי.

יש כאן איזה ילד, אמרתי לה. הוא חולה באיזו מחלה, לא יודע. בכל אופן ההורים שלו משאירים אותו על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל, כל היום, וכל הזבובים של סיני באים ומתיישבים לו על הפנים.

איזה דוחה, היא אמרה.

כן, הסכמתי. והוספתי, מגלגל את המילים בפי במהירות, אני הולך אליו מדי פעם ומגרש ממנו את הזבובים. רוצה לבוא אתי לשם? 

מה, עכשיו? היא אמרה וטמנה את רגליה השזופות בחול הרך, כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. 

לא, נבהלתי. מה פתאום עכשיו. חשבתי יותר מאוחר, מחר.

נראה, אולי, היא אמרה וזינקה לפתע ממקומה. אתה בא לים?

את הילד עם הזבובים לא ראיתי יותר. הייתי בטוח שאראה אותו ביום האחרון, כשכל החבורה של ההורים שלי תפרק את האוהלים ותתאסף ותעשה את דרכה בשיירה של סובארואים לאילת. תכננתי להטיח בהורים שלו דברים, או לפחות להיפרד ממנו ולהתנצל על שלא קיימתי את ההבטחה שלי, אבל כשהגענו לנקודת-הכינוס-שלפני-היציאה, המשפחה שלו לא הייתה שם.

הם עזבו אתמול, אימא שלי הסבירה. הילדה הקטנה חטפה קלקול קיבה.

ומה עם ה… התחלתי לשאול, אבל אבא שלי שינה את הנושא. בן, הוא אמר, תעיף מבט אחרון על החוף ותזכור טוב טוב את מה שאתה רואה. תוך שנה, המצרים מרימים פה בסיס צבאי. וחסל סדר אלמוגים ודגים.

למה, אני דווקא מאמינה שהם יפתחו פה את התיירות, אימא שלי אמרה.

והוא ענה לה. 

והיא ענתה לו. 

והם פצחו בויכוח שנמשך עד אילת, ואולי גם בכביש הערבה, אני לא יודע, כי אחרי יטבתה נרדמתי.  

כמה חודשים אחר כך, סיני חזרה למצרים, והפכה לנקייה יותר ורגועה יותר.

על ראס בורקה, השתלטו שייח מצרי כחול-עיניים ואנטיפט ואשתו הגרמנייה. בשנים הראשונות הם הסכימו להכניס ישראלים אבל אחר כך התחילה האינתיפאדה והם תלו שלט קרטון קטן שהודיע שהכניסה רק לבעלי דרכון אירופי.

האשדודית היפה כיכבה בפנטזיות שלי במשך כמה חודשים. ואז כבר לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה והחלפתי אותה בשרון חזיז. 

על הילד עם הזבובים לא חשבתי שנים, שנים, אבל פתאום, במילואים האחרונים שעשיתי בשכם, אלה שאחריהם ביקשתי לעבור יחידה, נזכרתי בו. ישבתי לבד בבוטקה הקטנה שמחפה על המחסום בעין ע'וואר, ספרתי כוכבים, הקשבתי לשיחות הקטועות בקשר, ולא ברור לי למה, הפנים של הילד הזה צפו לי מול העיניים, והלב שלי התנפח בבת אחת לגודל של אבטיח, אלוהים אדירים, אפילו על הריסים שלו היו זבובים, אפילו בתוך הנחיריים, בתוך האוזניים. ואני, הבטחתי לו לבוא.

מוזר שלא סיפרתי על הקטע הזה לאף אחד, זמזמה בי מחשבה. הרי חשפתי בפני העולם דברים מבישים יותר – סודות, שקרים, סטיות – ואת זה, משום מה, לא. הבטחתי לעצמי לספר לאשתי כשאחזור הביתה, הרגשתי שזה חיוני שאספר לפחות לה, אבל כשחזרתי התאומים היו חולים עם חום גבוה ועשינו משמרות בהשגחה עליהם ולא יצא לנו כמעט לדבר –

ואחר כך שכחתי מזה. ואין לי מושג למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו.

המילואים הרעים האלה היו לפני שנה וחצי ובכלל התיישבתי מול המקלדת בשביל להכין את המצגת השיווקית לאופטיק לייזר, שמתקיימת מחר על הבוקר, בהשתתפות כל הקודקודים הגדולים של החברה, ויש לי עוד המון עבודה, המון שקפים שלא מוכנים, המון שקפים שצריך לעשות עליהם הגהה, והטקסט הזה, מן הסתם אני לא אראה אותו לאף אחד. מן הסתם הוא ייטמן בירכתי ההארד דיסק שלי, וימשיך לזמזם משם.