Write Stories

הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."

1

את נילס אולגרסון, ושמא היה שמו אנדרסון, או כפי שהוגים זאת בשוודית, אנדרשון, פגשתי בבוקר יום הכיפורים בפתח גן החיות של סטוקהולם, סקנסן. הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא איתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

אבל איפה הייתי? אה, כמובן, בנילס. נפגשנו בחגיגות אמצע הקיץ בחצר הכנסייה של סְפּוָֹנְגָה, שקיימת כבר מאז המאה השלוש-עשרה בפרוור צפון מערבי של העיר. היום היה שטוף שמש וזימה. למען האמת, החודש, חודש יוני, הוא שטוף שמש וזימה בסקנדינביה. הבה נודה בזאת: פולחני האשרה שכבר בתנ"ך מקדישים להם הנביאים זמן מועט מאוד, מפאת שוליותם, הם שרידים קדומים של התרבות המקומית, שהשתלבו יפה בפולחנים הנוצריים. וכך, גם בחג המולד וגם בחגיגות אמצע הקיץ רוקדים השוודים מסביב לעץ, ובאמצע הקיץ הם משלבים בכך גם פעילות מינית סוערת, עד כדי כך שבחודש מרץ עמוסים חדרי הלידה בבתי החולים השונים עד אפס מקום.

גן החיות של סטוקהולם הוא גן חיות שצריך לבקר בו כמה פעמים כדי להתוודע אל יופיו. זר לו יבוא בשערי הגן יעמוד משתאה: הזהו גן החיות של העיר הגדולה ביותר בסקנדינביה? כן. בתחילה, דומה שנקלעת אל פינת חי מורחבת מעט, באחד מקיבוצי הסביבה: בריכת ברווזים ובה עופות מים למיניהם, כמה מבנים שהובאו מהמחוזות השונים של שוודיה כדי להדגים את סגנונות הבנייה השונים, כמה פרות ועזים, זאב, בריכה ובה כמה אריות ים, שבימות החמה מצננים אותה באמצעות גושי קרח, כדי שלא ייחם להם מדי, כמה גורי חתולים נתונים בביבר זכוכית המוצגים לילדי העיר שבפחי האשפה שלה אין חתולים, וחתולי הרחוב המזולזלים שלנו הופכים בה לשכיית חמדה אקזוטית, וכמובן, איילת צפון בלתי חיננית בעליל ואיתה עופר מגושם, מכוער למראה. כל הכבודה הזאת היתה מפוזרת על שטח רב ועצום שיש לצעוד בו שעה ארוכה ולעמוד בסבלנות אל מול הכלובים, שלפעמים, ובמיוחד לקצרי הרוח, הם נראים ריקים. אין זה בילוי הולם ליום נורא ואיום בספטמבר, אבל אני פגשתי את נילס. הוא היה יפה כנערה, ועל כן אהבוהו הנערות, והנערים, שהתבלבלו מנוכחותו, העדיפו להתעלם ממנה. אבל אני כבר לא הייתי נערה בעת שפגשתיו לראשונה, ובאותו יום כבר הייתי נתונה בחודשי הריוני הראשונים והריח הנודף מדוכני הנקניקיות המועטים שעדיין היו פזורים בעונה זו ברחוב היו מעלים בי בחילה נוראה, ממש כמו תמונות הפרסומת לסוגים השונים של הגבינה שמציפות את מחילות הרכבת התחתית ואת פינות הרחוב. לאחר ששילמנו את דמי הכניסה הסמליים והחלטנו לוותר על ביקור בביתן הטרופי, שעלות הכניסה אליו גבוהה פי כמה, עלינו במעלה הגבעה, אחת הגבעות הבודדות בעיר שכולה שטוחה מאוד. שתקנו זה מול זה, עוברים את המבנים השונים, שלי תמיד נראו דומים – צבועים בצבע האדמדם המופק בדלרנה מהאדמה שתכולת הברזל שלה גבוהה, בעלי גג משופע, וכמה מדרגות מוליכות אליהם – וצועדים אל עבר בריכת אריות הים. המים בבריכה שבימות החום היו שקופים, היו כהים עכשיו, כמעט שחורים, אבל אריות הים לא נראו מוטרדים מהעניין. הם הביטו בנו כשהתפשטנו ללא אומר ונכנסנו למים. "הישארי צמודה אלי," אמר נילס. "כך יטעו לחשוב בנו גוף אחד גדול ולא יעזו לתקוף." בתחילה נצמדנו זה לזה באופן סימטרי: ראש אל ראש ורגליים לרגליים, אבל אחר כך, משולהבים מפעלוליהם של אריות הים, הפכנו ראש לרגליים, הצטלבנו זה עם זה, מחוברים רק באמצעי גופותינו, סובבים על ציר משותף. התחברנו: גילו הצעיר לצד קור המים, ונביחותיהם של אריות הים שהיו דומות לקריאות עידוד אוהדי בית"ר ירושלים, ויש להודות שיש בהן משהו משלהב, סימכו על גופותינו באותה עת של קור, בשעה שהטמפרטורות צונחות עמוק אל תוך ה-0. נרדמנו לאטנו כדרכם של הקופאים מקור, משחררים אחיזתנו מידיים ומפיות. נשיכה עזה בכף רגלי העירה אותי. אחד מאריות הים הציל את חיינו: הוא נשך חלק מכף רגלי. בסך הכול איבדתי שלוש אצבעות. הכאב היה קהה. "בואי," אמר, "צאי מהמים." יצאתי מהמים, גוררת בקושי את רגלי, מתקשה בתנועה, כבדה מהקור. הוא היה קל למרות הקור, למרות שראיתי שגם חלק מאיבריו נשוכים וחסרים, הוא היה קל עד שהיה כמעט בלתי נראה, ואני הלכתי אחריו, מבוססת בבוץ הקופא. בגדינו נשכחו אי-שם. אנחנו היינו בדרכנו לבריכה אחרת: בריכת ציפורי המים. האווזים קיבלו את פניו כקבל בן משפחה אהוב שזמן רב לא התראו איתו. "הלוא זהו נילס," אמרו אלו לאלו בשפתם שלרגע בקעה אל תוך לשון בני האדם. "הלוא זהו נילס שלנו. רוצה סיבוב, קטנצ'יק?" אבל נילס הביט בהם משתומם, כאילו לא ראה אותם מעולם וגירש אותם מעליו כעדה של טרדנים. האומנם לא הכירם? שאלתי בלבי. אבל הכרתי שוב התערפלה, ולא מצאתי כוח לחקור אותו.

כששוב התעוררתי, נילס ישן. אותה שעה היינו רכובים כבר על איילת הצפון שנדמה היה שנלקחה מתוך חלון הראווה של חנות הכולבו של נורדיסקה קומפנייט, או כפי שהיא מכונה בראשי תיבות בפי כול NK. והמסע אמנם התחיל בחלון הראווה ההוא. מרחק כמה מאות מטרים מהתיאטרון הטוב ביותר בעולם עומדים השוודים ערב ערב כבר בתחילת הסתיו ומביטים בסצנות הלידה באורווה, רגע ההתגלות, אבל האהובה מכולן היא כמובן הסצנה של הגעתו של סנטה קלאוס מאי-שם בצפון הרחוק, רכוב על מרכבה הרתומה לשישה איילים, ומכיוון שאלוהים לא חנן אותו ואת זוגתו בפרי בטן כלשהו, מופיעים איתו רק בני לווייתו האלפים הקטנים שיש להאכילם בכל יום מימות השנה ובמיוחד לקראת חג המולד בדייסה, כדי שלא יחבלו ביבולים ולא יהפכו את כדי החלב ולא יביאו קור עז מדי בעונת ההמלטות. בירגיטה היתה אחת מהן: חומה, רכה ועושה את תפקידה בצייתנות ובצניעות נורדית. שוב ושוב הניעה את רגליה הגדולות למהלך חמשת הצעדים שאותם נדרשה ללכת מתחילת חלון הראווה ועד אמצע הדרך, מופעלת באמצעות מנגנון מכני פשוט ומונוטוני. לכן שמחה כל כך כשבאנו לקחת אותה. רגלינו ושאר איברינו כבר לא שתתו דם באותה העת, ולכן כנראה מחמת שקיפותו של נילס, ואולי מפני שדמותו נראתה מוכרת למקומיים, איש לא הבחין שעלינו על גבה של בירגיטה, דוהרים אל תוך חלון הראווה ומביטים בקהל כמו מוצרים שנשכחו בתוך המקרר אל הרעבים העומדים בחוץ ומתבוננים בנו. איש לא הבחין בנו וגם לא בעובדה שהסתלקנו מתוך חלון הראווה כשאנחנו מאיצים בבירגיטה אל תוך בית הכולבו, מקווים שלא תיבהל מההמון המסתער על הסרטנים המפרכסים כשרגליהם קשורות לבל יצבטו את הלקוחות או זה את זה, ומההמון המסתער על מתנות חג המולד ושלא תנתץ חלילה את אחד מכלי הזכוכית המפוארים שעל ניפוחם וצביעתם עמלו אומני הזכוכית של סמולאנד. כמעט בשעת נעילה הגענו אל דלת היציאה. חלפנו על פני השומר והיינו כבר בדרכנו צפונה, אל הכנסייה של ספונגה. הרחובות הוארו בזוהר מלאכותי של נורות קטנות המציפות את העצים העירומים באור מנחם ומחמם והמדרכות היו מרופדות בשלג עבה ורך. חפצנו את השלג הזה, התפלשנו בו, כאילו היה חם ולא קר, חלפנו על פני בית החולים קרולינסקה המונח אל פתחו של בית קברות גדול כדי שהנוף הנשקף מהחלונות יוכל לעודד את המאושפזים ובקצהו פארק האגה הגדול והנרחב, שכמה וכמה מגדולי האומה קבורים בו. פאני ואלכסנדר היו שני ברווזים שניסו בכל כוחם לבנות שם קן באפריל קפוא אחד, בשנה שבה הגעתי לסטוקהולם, אך לשווא. חלפנו על פני האגם, שמימיו לא קפאו עדיין, והלאה משם, לאורך מסילת רכבת הפרוורים ושמאלה.

היה חושך ועקרות הבית הזריזות ניקו את חלונות הבתים, פותחות אותם לרווחה, מנקות את החלק החיצוני, מטפסות החוצה עד סכנת נפשות כמעט, עוברות לחלק האמצעי ולתוך החלק הפנימי, תולות את וילונות הירוק-לבן-אדום, ולא כהזדהות עם הישות הפלשתינאית, אלא סתם עם ישוע המשיח ועם הכוכב המחומש המציץ מכל מקום, מהווילונות, מכיסויי המיטה, וכמובן גם מעציצי "כוכב חג המולד" האדומים-ירוקים המגיעים לשיא לבלובם בעונה זו.

הכומר הלותרני שהיה משמש את הכנסייה היה בכלל ממשפחה קתולית, וכל מנהגיו נדפו להט קתולי והיו מרוחקים מאוד מהקרירות הלותרנית הוותרנית של הכנסייה השוודית. "הכה לבי, אל תלת פנים," אמר אל מול המזבח כשנכנסנו אל הכנסייה שלו, כשהוא מכה בלבו כדרך שהיהודים עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו סרה, העווינו דין ועוד כמה עוונות, פשעים וחטאים על פי סדר אלפביתי קבוע ועולה. כשהסתובב אלינו סוף-סוף, אמר: "הביטו, נוכחותו של אלוהים היא הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה. חוק האבל מדבר על כך שהיקום מתפשט בקצב מהיר יותר בשוליו מאשר במרכזו. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם יתפשט היקום לנצח, או שמא בשלב מסוים יתחיל להתכווץ עד לחזרתו אל גרגר האנרגיה המרוכז שקדם למפץ הגדול. מובן שעל פי התיאוריה הזאת, לאחר זמן מסוים יתחולל המפץ הגדול פעם נוספת ושוב ישליך אלוהים את הקוביות בנות אינסוף הצלעות שלו אל היקום. זה עולם ללא הסתברות וללא פשר. עולם שבו הכול יכול לקרות, הכול כבר קרה, והכול עוד יקרה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמש רק צופה נרגש במהומות שהוא מחולל. אני אישית מאמין בתיאוריה הזאת בכל לבי והיא נותנת לי פרספקטיבה מצוינת על המתרחש בעולמנו: אני יודע שהמהלכים הפוליטיים, מריבותי עם אשתי על חינוך בנותינו, ואפילו דיונים מלומדים על אודות גורל הדינוזאורים, כולם מין שידור חוזר לאירועים ציוויליזציוניים אחרים, שאם לא קרו כפי שהם מתחוללים עכשיו, היו להם פנים אחרים וצורות אחרות שרק אלוהים לבדו יודע את צורתן ולעתים רחוקות גם את פשרן. וחוץ מזה, אבקש להוציא את האיילה החוצה. אין מקומן של חיות בתוך הכנסייה." אשתו היהודייה של הכומר הציצה מאחורי הפרגודים, הפרסקאות העתיקות נאנקו בצער עת חלפנו על פניהן בדרכנו החוצה, תמונות המתים מתוך מצבות המהגרים המתים שבחצר הכנסייה נופפו לנו לשלום עת חלפנו על פניהן. הלוא זה כבר יום תחייתו של ישוע הנוצרי לפני עלייתו לשמים. שדרות ולהלה, רקיע האלים תור, אודן ופריה זהרו באור השחר של חודש מרץ.

כרסי כבר קרצה לעקעקים הזנבתנים שלעולם אינם נוטשים את סטוקהולם ושורדים קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אחד מהם התקרב, ואף על פי שידעתי שכל זה רק שידור חוזר למשהו שכבר קרה, הגנתי על בטני שתינוק בתוכה מפני כל ניסיון להתקפה. השעות הלכו ותכפו והלכו וקרבו ונקירות העקעקים בבטני היו חזקות יותר ויותר, ונדמה היה שגם בגב כבר התחילו. המיילדת הכושית של בית החולים של הרובע הדרומי נרכנה מעלי: "מיד תבוא הרופאה המרדימה ותיתן לך מנה נוספת של משכך כאבים," אמרה במבטא שוודי מושלם. "שלום," אמרה הרופאה, "שמי בירגיטה נילסן. נעים מאוד. את רוצה מנה נוספת של אפידורל? הלחץ פה גדול היום. מרץ הוא היפה בחודשים." לא ידעתי אם העקעקים חדרו לחדר הלידה האפלולי ומחופה הווילונות, או שמא מסמרות הברזל שעינו את המשיח הם הננעצים בי, ולפעמים חברתי למכאיבים ולפעמים כאבתי בקול גדול. ייסוריו של ישוע, כך למדנו, היו קצרים מייסוריהם של אחרים מכיוון שגופו השביר התכלה במהירות אל תוך המוות. (תולעיםתקפואתגופושלקיפודמתבגינהכמעטברגעמותוגםלנוצפויגורלדומה)

אבל בתי נולדה בבוקר 23 במרץ, במשקל 4.060 קילוגרם, תינוקת יפה ודעתנית מאוד, וכשבאו שתי המיילדות והרופאה לעמוד ליד מיטתי ולהביט בה, נדמתה לי לרגע איילת הצפון מציצה מעבר לכתפיהן ואניצי קש בפרוותה.

5

אנשים נבחנים כאן בעיניים של משמר המוסר, ובהן בלבד. בניית החומה של עכו והמגדלור המשקיף על הים שבמערב טרם נשלמה. האבנים נשטפות בזעת הבנאים הלוהטת ביום, ובלילה מצננים אותן גלי הים.

אחרי שהמשפחה עולה על יצועה יוצאת לַיְלָא בחסות החשכה, חומקת בין ערמות האבנים המסותתות הגדולות המונחות זו לצד זו ממזרח לים ובין גליו הבאים ממערב. איש אינו מעלה בדעתו שלמשמר המוסר יש כאן עיניים בין גל לגל ובמבוכי החללים שבין האבנים.

אהבה אסורה היתה אהבתם – עאזֶם היה חייל במשמרו של אחמד אל-ג'זאר, והנישואין היו אסורים עליו, ולַיְלָא היתה בתו של סוחר עשיר. הם היו נפגשים שם בחשאי, בצילו של הירח, במקום שבו עכו פוגשת את גלֶיה.

"הבט, עאזם, בחול שעל החוף המתענג על הגלים שמתנפצים אליו."

"אוהַב אותך, לילא, עד יום מותי. נשב כאן לבדנו ונשקיף על החול שלנו."

"אבל חולות עכו אינם מסתפקים בגל אחד המתנפץ אליהם."

***

כשהשחר מפציע עולה המולת הבנאים, וקוביות האבן הגדולות נעות תחת זרועותיהם ומסתדרות בתוך החומה האדירה המתגבהת מיום ליום. איש אינו מעלה בדעתו שעל אחת האבנים יש כתם לח שטרם יבש – זרעו של עאזם, ואין הוא הכתם היחיד שעל האבנים.

"עיני המשמר אינן נעצמות", לחש שותפו של עאזם במחנה באוזני חברו.

בבוקר ההוא של העשרים ושלושה באוקטובר שנת 1784, לא היתה המולת הבנאים כתמול שלשום. הלמות האזמלים נפסקה לכמה דקות, ולא ניתן היה לשמוע אלא זעקות.

במקום המיועד לבניית המגדלור של עכו לא היה איש מלבד הגברים ואישה אחת שהובאה למשפט על בגידתה בבעלה עם אהובה מן הכפר הסמוך שהיה, כך אמרו, קדר אֻמָן ואָמָּן יוצר, ובתיהם של עשירי עכו ואמידיה היו מלאים ביצירות המופת שלו. ואילו היא – איש לא ידע מיהי ומהי, ואמרו רק שבעלה היה קצב שחלה לפני איזה זמן ועורו נתמלא פצעונים. הוא נשא לפניה ארבע נשים, ולא היו לו ילדים.

באותו בוקר נקברו השניים חיים תחת אבני המסד של המגדלור, וטיט הבנאים כיסה את גופם עד שנחנקו.

ההמולה במקום לא שככה, אבל היא השתנתה כמו גווני המוסיקה המשתנים בסימפוניה סוערת. אחרי הזעקות והתחנונים וצעקות החיילים וקללות הבעל הזועם הגיע תורם של האזמלים ופקודות החיילים המבקשים להשיב את העבודה  לסדרה.

עד שקיעת החמה שבו החיים למסלולם.

***

עאזם יצא מהמחנה וצעד מערבה. לילא תצפה לו שם כבכל לילה. אילו ראה אותו מישהו בחשכה הזו, לא היה חשדו נסתר מעיניו. אפילו המחשבות המתרוצצות בראשו כמעט נשמעות מאחורי החלונות המוגפים הנמים את שנתם. "עיני המשמר אינן נעצמות" – המשפט הזה הדהד בראשו ללא הרף. לפתע חייך בינו לבינו: "אבל אני מכיר את כולם, האם הם ילשינו עלי ועל לילא אם יראה אותי מישהו מהם?" הוא שב לחייך והניד את ראשו. "לא, לא ייתכן… ובכל מקרה אדע איך להגן על עצמי ולהגן עליה מפני הלשנות… אני אלך אל לילא ואקטוף את פִּריה לאחר עמל היום הזה". זאת אמר עאזם לעצמו בלכתו אל לילא.

היא חיכתה לו, יושבת על שורת האבנים שהונחו באותו יום וכל החרכים שביניהן נאטמו בטיט רך. עאזם הגיע. הוא היה כהר געש העומד להתפרץ מרוב תשוקתו אליה, והלבה שבתוכה החלה ניתזת בראותה אותו. הם התחבקו, התנשקו בתאווה כדרכם של פולשים המפעילים את כל הנשק שבפיותיהם והפשיטו זה את זה ברִגשה קצרת-רוח. הוא מעך את שדיה בידיו המחוספסות, והיא התירה את קישורי מכנסיו בידיה הרועדות ותרה אחר איברו. היא אחזה בו מלמטה, מן האשכים, והגביהה אותו אל פיה הרעב. היא אהבה להתענג על חמימותו בתוך פיה, ונהנתה מתפיחתו ההדרגתית, מתפארת בינה לבינה ביכולתה להביאו לזקפה. היא נתנה בו מבט וראתה שהוא זקוף למלוא אורכו. היא צחקה ואמרה: "הבנאים לא צריכים לקום מחר, הנה המגדלור מוכן ומאיר".

סהר הירח השקיף על האדמה בגנבה. עיני המשמר אינן נעצמות.

***

אני חייב לחזור עכשיו למחנה לפני שיבחינו בהעדרי. הוא ניגב את קצה איברו בחזָהּ. פיה היה מלא עדיין, והיא הנהנה בהסכמה, ובלעה את רוקה על תכולתו. אמרה: "לך אתה ראשון, ואני אלך אחריך עוד מעט". כך נהגו לעשות לבל ייראו ביחד.

עאזם שב למחנה ושקע בשינה עמוקה וארוכה.

***

ליד החוף המערבי הגלים התנפצו אל החולות בזה אחר זה.

לילא כרעה על ברכיה על האבנים הקרות המחוספסות והחלה למצוץ את איברי המשמר בזה אחר זה.

קצף הגלים הציף את החולות.

 

2

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

7

קטר הקיטור הקטן, מס' 4, התקרב משקשק וכושל מכיוון סֶלסטוֹן ואחריו שבעה קרונות מלאים. הוא צץ מעבר לפינה באיומים קולניים של מהירות, אבל הסייח שאותו החריד ממרבצו בין שיחי האלגומין, שהבליחו עדיין במעומעם באור אחר הצהריים הדשן, השיג אותו בדהירה קלה. אישה שהלכה לאורך המסילה לכיוון אָנדֶרווּד נסוגה אל תוך גדר השיחים, החזיקה את סלה לצדה והתבוננה בתא הנהג של הקטר קרב והולך.  קרונות המשא הלמו בכבדות כשחלפו על פניה בזה אחר זה בתנועה איטית בלתי נמנעת, שעה שעמדה לכודה, חסרת חשיבות, בין הקרונות השחורים המיטלטלים לבין גדר השיחים. אחר כך הם התעקלו הלאה משם אל עבר החורשה שעלי עץ אלון כמושים נשרו בה דומם, והציפורים, שניצבו על מותני הארגמן של הפסים, המריאו אל דמדומי הערב שכבר הזדחלו אל תוך החורש. באוויר הפתוח, עשן הקטר שקע ונלפת בעשב הגס. השדות היו קודרים ונידחים, וברצועת הביצה שהוליכה אל הבלתי צפוי, בריכה בוצית מצומחת קנה, כבר זנחו העופות את ההתרוצצות בין עצי האלמון וחזרו לדגור בלולים המדופנים זפת. גדת המכרה השתרעה מאיימת מעבר לבריכה, להבות כמו פצעים אדומים ליחכו את שולי האפר שלה באור אחר הצהריים העכור. ממש מאחוריה התנשאו הארובות המתחדדות והולכות ותושבות הגלגלים השחורות, המגושמות, של מכרה הפחם של בְּרינזלִי. שני הגלגלים חגו במהירות על רקע השמים, והמנוע הסיבובי השמיע בנקישות את פרכוסיו הקטנים. הכורים החלו לעלות מן המכרה.

הקטר שָרק כשנכנס אל רציף המסילה הרחב שלצד המכרה, ששורות של קרונות חנו בו.

כורים, יחידים, בזה אחר זה או בקבוצות, עברו כמו צללים מתפצלים בדרכם הביתה. בקצה המשטח המפוספס של שלוחות המסילה כרעה בקתה נמוכה, שלוש מדרגות מתחת למסילת האפר. גפן גדולה וגרומה לפתה את הבית, כאילו כדי לעקור בציפורניה את גג הרעפים. מסביב לחצר המרוצפת לבֵנים צמחו כמה פרחי בכור- אביב חורפיים. מעבר לה השתפלה הגינה המוארכת אל ערוץ נחל מחופה שיחים. היו שם כמה עצי תפוח חשופי ענפים, עצים שנסדקו בחורף וכמה כרובים ממורטטים. לצד השביל היו שרועות כריזנטמות ורודות, פרועות כותרת, כמו בגדים ורודים תלויים על השיחים. אישה יצאה כפופה מתוך לול העופות המחופה לֶבֶד, שעמד במחצית הדרך אל קצה הגן. היא סגרה ונעלה את הדלת, ואז הזדקפה, מסלקת כמה שיירים מסינרה הלבן.

היא הייתה אישה גבוהת קומה בעלת הליכות מלכותיות, יפה, גבותיה שחורות ומודגשות. בשיערה השחור, החלק, הייתה פסוקת מדויקת. כמה רגעים היא עמדה במקומה והביטה בכּורים כשחלפו לאורך המסילה. אחר כך פנתה והלכה אל שביל הנחל. פניה היו שלווים ויציבים, פיה סגור בפיכחון. כעבור רגע היא קראה:

"ג'ון!" לא נשמעה תשובה. היא חיכתה ואז אמרה בבירור:

"איפה אתה?"

"כאן!" השיב קול זועף של ילד מתוך השיחים. האישה הביטה במבט נוקב מבעד לאור הדמדומים.

"אתה ליד הנחל?" היא שאלה בחומרה.

במקום תשובה התייצב הילד לפני קני הפטל שהזדקרו כמו שבטים. הוא היה ילד קטן קומה וחסון בן חמש. הוא עמד בלי שום תזוזה, בהתרסה.

"הו!" אמרה האם, מפויסת. "חשבתי שאתה למטה בנחל הרטוב הזה – ואתה זוכר מה אמרתי לך…"

הילד לא זע ולא ענה.

"בוא, בוא תיכנס הביתה," אמרה ברוך רב יותר. "מחשיך כבר. הנה הקטר של סבא שלך מגיע!"

הילד התקדם לאט, בהתרסה. הוא היה לבוש מכנסיים ומותנייה מבּד שהיה עבה ונוקשה מדי ביחס למידת הבגדים. ניכר בהם שנגזרו מבגדי גבר.

כשהלכו לאט לעבר הבית תלש הילד את צרורות הכריזנטמות העלובים ופיזר את עלי הכותרת חופנים-חופנים לאורך השביל.

"אל תעשה את זה, זה נראה מכוער," אמרה אמו. הוא חדל, והיא, לפתע פתאום בחמלה, שברה ענף עם שלושה-ארבעה פרחים תשושים והצמידה אותם אל פניה. כשהגיעו האם ובנה לחצר ידה היססה, ובמקום להשליך את הפרח תחבה אותו בחגורת סינרה. האם ובנה עמדו למרגלות שלוש המדרגות והתבוננו מעבר לרציף המסילות איך הולכים הכורים הביתה. שקשוק הרכבת הקטנה היה קרוב. לפתע פתאום הגיח הקטר במלוא עוצמתו, חלף על פני הבית ועצר מול השער.

נהג הקטר, איש קצר קומה בעל זקן עגול ואפור, רכן מתוך תא הנהג, גבוה מעל לאישה.

"יש לך כוס תה?" אמר בעליצות לבבית.

זה היה אביה. היא נכנסה פנימה, אמרה שתכין. בן רגע היא חזרה.

"לא באתי לבקר אתכם ביום ראשון," פתח ואמר האיש הקטן, אפור הזקן.

"לא ציפיתי שתבוא," אמרה בתו.

נהג הקטר נרתע בכאב. אחר כך, בלובשו שוב את מנהגו העליז והקליל, ואמר:

"נו, אז שמעת? מה דעתך?"

"דעתי היא שזה די מוקדם," ענתה.

למשמע נזיפתה החווה האיש הקטן מחווה של קוצר רוח ואמר בנימה משדלת, ועם זאת בקרירות מסוכנת:

"נו, אבל מה יכול הבן אדם לעשות? אלה לא חיים לאיש בגילי, לשבת ליד האח שלי כמו איש זר. ואם אני מתכנן להתחתן שוב אז טוב מוקדם מאשר מאוחר. מה זה אכפת למישהו?"

האישה לא ענתה, אלא פנתה לאחור ונכנסה לבית. האיש בתא הקטר עמד תקיף, עד שחזרה עם ספל תה ופרוסת לחם בחמאה על צלחת. היא טיפסה במדרגות ונעמדה ליד משטח העמידה בתא הנהג של הקטר הרוחש.

"לא היית צריכה להביא לי לחם בחמאה," אמר אביה. "אבל ספל תה" – הוא לגם מתוך הערכה – "זה מאוד נחמד". הוא לגם רגע או שניים, ואז אמר, "שמעתי שוולטר קיבל עוד משמרת?"

"מתי הוא לא קיבל?" אמרה האישה במרירות.

"סיפרו לי ששמעו אותו ב'לורד נלסון' משוויץ שהוא יבזבז את זה עוד לפני שהוא הולך. על חצי כתר הוא דיבר".

"מתי?" שאלה האישה.

"שבת בערב – אני יודע שזה נכון".

"סביר מאוד," היא צחקה במרירות. "הוא נותן לי עשרים ושלושה שילינג".

"כן, מאוד יפה, שבן אדם אין לו מה לעשות עם הכסף שלו חוץ מלעשות מעצמו בהמה!" אמר האיש בעל זקן הלחיים האפור. האישה הפנתה את ראשה ממנו. אביה בלע את שארית התה והושיט לה את הספל.

"כן," הוא נאנח, מוחה את פיו. " זאת עובדה בשטח, זה מה שזה".

הוא הניח את ידו על הידית. הקטר הקטן התאמץ וגנח, והרכבת התגלגלה ברעם לעבר צומת המסילות. האישה הביטה שוב מעבר לפסי הברזל. חשיכה החלה להשתרר מעל מרחבי הפסים והקרונות. הכורים, בקבוצות אפורות, עגמומיות, עדיין הלכו לבתיהם. המנוע הסיבובי הלם במהירות, בהפוגות קצרות. אליזבת בייטס הביטה בזרם הקודר של הגברים ונכנסה הביתה. בעלה לא בא.

המטבח היה קטן ומלא באורה של האש: פחמים אדומים זרחו ליד לוע הארובה. כל חיי החדר כמו נראו גלומים בתוך האח הלבנה, החמימה, ובמגן הפלדה שהאש האדומה השתקפה בו. המפה הייתה פרושה לקראת ארוחת הערב; ספלים הבהבו בין הצללים. מאחור, במקום שהמדרגות הנמוכות ביותר בלטו בו אל תוך החדר, ישב הילד ונאבק בסכין ובפיסת עץ לבנה. הוא היה חבוי כמעט כליל בתוך הצללים. השעה הייתה ארבע וחצי. לא היה עליהם אלא לחכות לאב שיבוא כדי להתחיל בארוחה. בהתבוננה במאבק הקטן והנרגז של בנה עם העץ, ראתה האם את עצמה בשתיקתו ועקשנותו. היא ראתה את האב באדישותו של הילד לכל דבר מחוץ לעצמו. דומה שבעלה הטריד את מחשבותיה. הוא בוודאי חלף ליד ביתו, התגנב על פני דלתו שלו, כדי לשתות לפני שיבוא הביתה, בזמן שארוחתו מתקלקלת ויורדת לטמיון בהמתנה. היא הציצה בשעון ולאחר מכן לקחה את תפוחי האדמה כדי לסנן אותם בחצר. הגן והשדות שמעבר לפלג היו חתומים בחשיכה מהוססת. כשהזדקפה עם הסיר והותירה את מי הבישול מאחוריה, מהבילים אל תוך הלילה, ראתה שהפנסים הצהובים הודלקו לאורך הדרך הראשית שטיפסה במעלה הגבעה, הרחק מעבר למרחב פסי הרכבת והשדה.

אחר כך הסתכלה שוב על הגברים הצועדים הביתה, מתמעטים והולכים.

בתוך הבית פנימה החלה האש לדעוך והחדר היה אדום כהה. האישה הניחה את הסיר שלה על הכיריים והציבה בלילת פודינג ליד לוע התנור. אחר כך עמדה ללא ניע. צעדים רכים וחפוזים התקדמו בנעימים היישר אל הדלת. מישהו נשען על הידית לרגע אחד, ואז נכנסה ילדה קטנה והחלה לתלוש מעצמה את בגדי החוץ שלה; המון תלתליה, שצבעם העמיק מזהב לחום, נמשכו בכבדות מתוך כובעה על פני עיניה.

אמה נזפה בה על שחזרה מאוחר מבית הספר, ואמרה שיהיה עליה להחזיק אותה בבית בימי החורף החשוכים.

"אבל אמא, בקושי קצת החשיך. הפנסים עוד לא דולקים, ואבא שלי עוד לא הגיע הביתה".

"נכון, הוא עוד לא הגיע, אבל כבר רבע לחמש! ראית אותו איפשהו?"

הילדה הרצינה. היא הביטה באמה בעיניים כחולות גדולות ונוגות.

"לא, אמא, לא ראיתי אותו. למה? הוא עבר והמשיך ל'אולד ברינזלי'? הוא לא עשה את זה, כי לא ראיתי אותו".

"הוא ידאג לזה," אמרה האם במרירות. "הוא ישים לב שלא תראי אותו. אבל אני מבטיחה לך, הוא יושב ב'פרינס אוף ויילס'. אחרת הוא לא היה מאחר כל כך".

הילדה הביטה באמה ברחמים.

"בואי נאכל את הארוחה שלנו, אמא, טוב?" היא אמרה.

האם קראה לג'ון אל השולחן. היא פתחה את הדלת עוד פעם אחת והביטה אל מעבר לחשכת הפסים. הכל היה נטוש. היא לא שמעה את המנועים הסיבוביים.

"אולי," אמרה לעצמה, "הוא התעכב כדי לחצוב קצת בעצמו".

הם התיישבו לאכול. ג'ון, בקצה השולחן סמוך לדלת, כמעט אבד בחשיכה. פניהם היו נסתרים זה מזה. הילדה כרעה ליד מגן האח והעבירה אט אט פרוסת לחם על האש. הילד, פניו כתם אפלולי על פני הצללים, ישב והביט בדמותה ששינתה צורה בנגה האדום.

"אני באמת חושב שכל כך יפה להסתכל באש," אמר הילד.

"באמת?" אמרה האם. "למה?"

"היא כל כך אדומה, ומלאה מערות קטנות – והיא נעימה כל כך, וגם אפשר להריח אותה".

"תכף היא תדעך," השיבה האם, "וכשאבא שלך יבוא הוא יתלונן ויגיד שאף פעם אין אש בבית כשהבן אדם חוזר הביתה מזיע מהמכרה. בפאב תמיד חם מספיק".

השתררה שתיקה עד שהילד אמר בתלונה: "תזדרזי כבר, אנני".

"אני מזדרזת! אני לא יכולה לזרז את האש, נכון?"

"היא מושכת את זה בכוונה כדי שזה יהיה יותר לאט," רטן הילד.

"מספיק עם הדמיון המרושע הזה, ילד," ענתה האם.

עד מהרה היה החדר מלא בצליל הפריך של כרסום. האם אכלה מעט מאוד. היא שתתה את התה שלה בנחישות וישבה תפוסה במחשבות. כשקמה על רגליה ניכר כעסה בזקיפות החמורה של ראשה. היא הביטה בפודינג שבמגן האח, והתפרצה:

"זאת שערורייה שגבר לא מסוגל אפילו לבוא הביתה לארוחת ערב שלו! אם היא תישרף ותתפחם לגמרי אני לא רואה סיבה שיהיה לי אכפת. הוא עובר ליד הדלת שלו עצמו כדי ללכת לפאב, ואני יושבת כאן עם ארוחת הערב שלו ומחכה לו…"

היא יצאה החוצה. כששמטה גוש אחרי גוש של פחם על האש האדומה נפלו הצללים על הקירות עד שהחדר היה שרוי כמעט באפלה גמורה.

"אני לא רואה," רטן ג'ון הסמוי מן העין. בעל כורחה, האם צחקה.

"אתה מכיר את הדרך אל הפה שלך," אמרה. היא הציבה את יעה הפחמים מחוץ לדלת. כשנכנסה שוב בדמות צל על האח, חזר הילד על דבריו, מתלונן בזעף:

"אני לא רואה".

" בשם אלוהים!" קראה האם ברוגזה, "אתה גרוע כמו אבא שלך כשקצת מחשיך!"

למרות זאת היא לקחה גזיר נייר מתוך צרור שעמד על אדן האח וניגשה להדליק מנורה שהשתלשלה מן התקרה באמצע החדר. כשהתמתחה מעלה, ניכר בגזרתה שהיא מתעגלת מחמת הריון.

"אוי, אמא!" קראה הילדה.

"מה?" שאלה האישה, משתהה באמצע פעולת הנחת אהיל הזכוכית מעל הלהבה. מחזיר האור העשוי נחושת שפך עליה אור יפה וזורח שעה שעמדה בזרוע מורמת, פניה מופנים לעבר בתה.

"יש לך פרח בסינר!" אמרה הילדה בפרץ קטן של התלהבות לרגל האירוע הבלתי הרגיל.

"בחיי!" קראה האישה בהקלה. "אפשר לחשוב שהבית נשרף". היא הניחה את אהיל הזכוכית במקומו וחיכתה רגע לפני שהעלתה את הפתיל. צל חיוור נראה צף במעורפל על הרצפה.

"תני לי להריח!" אמרה הילדה, עדיין אחוזת התרגשות, בעודה ניגשת ומקרבת את פניה אל מותני אמה.

"לכי מכאן, טיפשונת," אמרה האם והעלתה את הפתיל במנורה. האור חשף את המתח שלהם עד כדי כך שהאישה הרגישה שהוא כמעט בלתי נסבל. אנני עדיין הייתה כפופה אל מותניה. האם התמלאה רוגז והוציאה את הפרחים מתוך חגורת סינרה.

"אוי אמא, אל תוציאי אותם!" קראה אנני ותפסה בידה בניסיון להחזיר את הענף למקומו.

"איזה שטויות!" אמרה האם ופנתה משם. הילדה הצמידה את הכריזנטמות החיוורות אל שפתיה ומלמלה:

"נכון שהן מריחות נהדר!"

אמה השמיעה צחוק קצר.

"לא," היא אמרה, "לא בעיני. היו כריזנטמות כשהתחתנתי אתו, וכריזנטמות כשאת נולדת, ובפעם הראשונה שהביאו אותו הביתה שיכור, היו לו כריזנטמות חומות בדש בגדו".

היא הביטה בילדים. עיניהם ושפתיהם הפשוקות הביעו תהייה. האם ישבה והתנדנדה בשתיקה למשך זמן מה. אחר כך הביטה בשעון.

"עשרים דקות לשש!" בנימה דקה של אדישות מרירה היא המשיכה: "נו, הוא לא יבוא עכשיו עד שיסחבו אותו. והוא יקיא! אבל שלא ייכנס לכאן עם הלכלוך שלו מהמכרה, כי אני לא ארחץ אותו. הוא יכול לישון על הרצפה – איי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! ובשביל זה באתי לכאן, לחור המלוכלך הזה, עם חולדות והכל, כדי שהוא יתגנב ויעבור על פני הדלת שלו. פעמיים בשבוע האחרון – הוא התחיל עכשיו…"

היא היסתה את עצמה וקמה לפנות את השולחן.

בזמן שהילדים שיחקו כשעה או יותר בשקט דרוך, בדמיון פורה, מאוחדים בחששם מפני חמת זעמה של אימם ומבוהלים מפני חזרתו הביתה של אביהם, ישבה הגברת בייטס בכיסא הנדנדה שלה ותפרה גופייה מבד פלנל עבה בצבע קרם, שהשמיע צליל פצוע, עמום, כשתלשה את שוליו האפורים. היא עבדה על התפירה שלה בתנופה, מקשיבה לילדים, וכעסה התייגע, שכב לנוח, מזמן לזמן פקח את עיניו והתבונן בריכוז, אוזניו זקורות בהאזנה. לפעמים אפילו רעד כעסה והתכווץ, והאם השעתה את התפירה והתחקתה אחר הצעדים שהלמו לאורך אדני הרכבת שבחוץ. היא נשאה מעת לעת את ראשה בחדות והתכוונה להסות את הילדים, אבל התעשתה בזמן, והצעדים חלפו על פני השער, והילדים לא הושלכו בכוח מתוך עולם המשחקים שלהם.

אך לבסוף נאנחה אנני והתייאשה. היא הביטה בעגלת נעלי הבית שלה, ובזה למשחק. היא פנתה ביגון אל אמה.

"אמא!" — אבל לא הצליחה לנסח את רצונה.

ג'ון זחל כמו צפרדע מתחת לספה. אמו נשאה את עיניה. "כן," היא אמרה. "תראה את השרוולים האלה!"

הילד הושיט אותם לפניו כדי לבחון אותם בלי לומר דבר. אחר כך קרא מישהו בקול צרוד הרחק ליד המסילה ומתח הסתמר בחדר, עד ששני אנשים עברו בחוץ, משוחחים.

"הגיע הזמן ללכת לישון," אמרה האם.

"אבא שלי לא הגיע," יללה אנני בצער. אבל אמה הייתה חדורת אומץ.

"לא משנה. יביאו אותו כבר כשהוא יגיע, כמו קרש עץ". היא התכוונה שהיא לא תתחיל ריב. "והוא יכול לישון על הרצפה עד שהוא יעיר את עצמו. אני יודעת שהוא לא ילך לעבודה מחר אחרי זה!"

ידיהם ופניהם של הילדים נוגבו בבד פלנל. הם היו שקטים מאוד. לאחר שלבשו את כותנות הלילה שלהם, הם אמרו את תפילותיהם והילד מלמל. האם הרכינה את מבטה אליהם, הביטה ברעמת תלתלי המשי שהשתרגו על עורפה של הילדה, על ראשו השחור והקט של הילד, ולבה התפקע מרוב כעס על אביהם שגרם לשלושתם מצוקה גדולה כל כך. הילדים טמנו את ראשם בשמלתה כדי להתנחם.

כשירדה הגברת בייטס למטה היה החדר ריק באורח משונה ושררה בו מתיחות של המתנה. היא הרימה את מלאכת התפירה שלה ותפרה זמן מה בלי להרים את ראשה. בינתיים קיבל כעסה גוון של פחד.

II

השעון צלצל שמונה והיא קמה פתאום, ומלאכת התפירה שלה נשמטה על כיסאה. היא הלכה אל הדלת שלמרגלות המדרגות, פתחה אותה והקשיבה. אחר כך יצאה ונעלה את הדלת מאחוריה.

משהו נשמע מתרוצץ בחצר והיא נבהלה, אף על פי שידעה שאלה רק החולדות ששרצו שם בהמוניהן. הלילה היה חשוך מאוד. במפרץ העצום של פסי רכבת, העמוס קרוניות, לא היה שביב של אור, רק הרחק מאחור יכלה לראות כמה פנסים צהובים בראש המכרה, ואת הכתם האדום של גדת המכרה הבוערת משׁוּחַ על הלילה. היא מיהרה לאורך שפת הפסים, ואז, אחרי שחצתה את המסילות המתמזגות, הגיעה אל גרם המדרגות שליד השערים הלבנים, ושם עלתה אל הכביש. אז דעך הפחד שהנחה אותה. אנשים הלכו לכיוון ניו ברינזלי. היא ראתה את האורות בבתים. כעשרים מטרים הלאה משם היו החלונות הרחבים של "פרינס אוף ויילס", חמימים ומאירים מאוד, וקולותיהם הרמים של גברים נשמעו בבירור. איזו טיפשה הייתה כשחשבה שמשהו קרה לו! הוא פשוט שותה שם ב"פרינס אוף ויילס". היא היססה. עד כה אף פעם לא הלכה לקחת אותו, וגם לעולם לא הייתה הולכת.  על כן המשיכה בדרכה לאורך קו הבתים הארוך והמתבדר, שניצב ממש על אם הדרך. היא נכנסה לתוך מעבר בין בתי המגורים.

"מר ריגלי? – כן! את רוצה אותו? לא, הוא לא בבית".

האישה בעלת העצמות הגסות רכנה לפנים מתוך המטבח החשוך שלה והציצה אל האישה השנייה, שאור עמום נפל עליה דרך הווילון של חלון המטבח.

"זאת גברת בייטס?" היא שאלה בנימה שניכרה בה מידה של יראת כבוד.

"כן. תהיתי אם בעלך בבית. שלי לא חזר עדיין".

"לא, אה? אוי, ג'ק בא לבית ואכל ארוחת ערב והלך החוצה. הוא הלך רק לחצי שעה לפני שהוא יושן. הלכת  ל'פרינס אוף ויילס'?"

"לא…"

"לא, בטח שלא! זה לא כזה נחמד שם". האישה האחרת התאמצה לרַצות. השתררה הפוגה מביכה. "ג'ק לא אמר כלום על – על הבעל שלך," היא אמרה.

"לא! אני מתארת לעצמי שהוא תקוע שם!"

אליזבת בייטס אמרה את הדברים במרירות ובפזיזות. היא ידעה שהאישה שבחצר ממול עומדת ליד הדלת ומאזינה, אבל לא היה לה אכפת.

בשעה שהסתובבה אמרה גברת ריגלי:

"חכי רגע! אני רק ילך לשאול פה את ג'ק אם הוא יודע משהו".

"לא, לא – לא הייתי רוצה להטריח א….!"

"כן, אני ילך. אם רק תיכנסי פה ותשמרי שהילדים לא יורדים למטה ושורפים את עצמיהם".

אליזבת בייטס, ממלמלת תוכחה, נכנסה פנימה. האישה האחרת התנצלה על מצב החדר.

המטבח דרש התנצלות. שמלות קטנות ומכנסיים קטנים ובגדים תחתונים של ילדים היו פזורים על הספה ועל הרצפה, ואנדרלמוסיה של צעצועים בכל מקום. על מפת השעוונית השחורה שעל השולחן היו פיסות של לחם ועוגה, פירורים, כתמי נוזל וקנקן תה ובו תה קר.

"כן, אצלנו לא יותר טוב," אמרה אליזבת בייטס,  מביטה באישה, לא בבית. גברת ריגלי עטפה את ראשה בצעיף, מיהרה החוצה ואמרה:

"אני כבר חוזרת".

האישה האחרת ישבה, מציינת לעצמה במורת רוח קלה את האי-סדר הכללי בחדר. אחר כך שקעה בספירת הנעליים במידות שונות שהיו פזורות על הרצפה. היו שם שנים עשר. היא נאנחה ואמרה: "לא פלא!" – בעודה מביטה באנדרלמוסיה. אז נשמעה חריקה של שני זוגות רגליים בחצר, ובני הזוג ריגלי נכנסו. אליזבת בייטס קמה על רגליה. ריגלי היה גבר מגודל בעל עצמות גדולות מאוד. ראשו במיוחד נראה גרמי. על רקתו הייתה צלקת כחולה שנגרמה מפציעה במכרה, פצע שאבק-הפחם נשאר בו כחול כמו קעקוע.

"הוא עוד לא בא לבית?" שאל האיש, בלי שום ברכת שלום, אבל בכבוד והזדהות. "אני אין לי מושג איפה הוא – הוא לא שם!" – הוא החווה בראשו בחדות לכיוון ה"פרינס אוף ויילס".

"אולי הוא הלך ל'עץ'," אמרה גברת ריגלי.

השתררה הפוגה נוספת. ניכר בריגלי שהוא רוצה להסיר משהו מלבו:

"כשאני הלכתי הוא גמר איזה עבודה," פתח ואמר. "היה כבר צלצול של סוף משמרת לפני עשר דקות, אז אני צעקתי 'אתה בא, וולט?' והוא אמר, 'לך, אני יבוא עוד חצי דקה', אז באנו ללמטה, אני ובָּאוּוֶרס, חשבנו שהוא ממש מאחורינו, ועלינו בקבוצה אחרי זה…"

הוא עמד נבוך, כאילו השיב על האשמה בגין נטישת חברו. אליזבת בייטס, ששוב הייתה בטוחה שאירע אסון, מיהרה להרגיע אותו: "הוא בטח הלך ל'עץ הגדול', כמו שאמרתם. זאת לא הפעם הראשונה. הפחדתי את עצמי למוות קודם. הוא יחזור הביתה כשיסחבו אותו".

"אוי, זה באמת חבל!" אמרה האישה האחרת בצער.

"אני רק יקפוץ לדיק לראות אם הוא שם," הציע האיש, חושש מלהיראות מודאג, חושש לחרוג מן הנימוס.

"לא, חלילה לי להטריח אותך עד שם," אמרה אליזבת בייטס בהדגשה, אבל הוא ידע שהיא שמחה על הצעתו.

בשעה שכשלו לעבר היציאה שמעה אליזבת בייטס את גברת ריגלי חוצה את החצר בריצה ופותחת את הדלת אצל השכנה. וכך לפתע פתאום כל הדם בגופה כמו החליף לפתע כיוון והתרוקן מתוך לבה.

"תזהרי!" התריע מר ריגלי. "כבר אמרתי מאה פעם שצריך לתקן את החורים האלה בכניסה, שמישהו עוד ישבור את הרגליים".

היא התעשתה ומיהרה לצדו של הכורה.

"אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים במיטה, בלי אף אחד בבית," אמרה.

"לא, בטח!" הוא אמר בנימוס. עד מהרה הגיעו אל שער הבקתה.

"טוב, ייקח לי רק כמה דקות, אל תדאגי, את, הוא יהיה בסדר," אמר החבר מהמכרה.

"תודה רבה לך, מר ריגלי," השיבה.

"אין בעד מה!" גמגם כשהתרחק. "אני חוזר פה עוד כמה דקות".

הבית היה שקט. אליזבת בייטס הסירה את כובעה וצעיפה וגללה את המרבד. כשסיימה התיישבה. השעה הייתה דקות אחדות אחרי תשע. היא נחרדה מהגניחה המהירה של המנוע הסיבובי במכרה, ומן החריקה החדה של הבלמים על החבל היורד. שוב הרגישה את הסחיפה המכאיבה של דמה, הניחה את ידה על צד גופה, ואמרה בקול: "אלוהים אדירים! …זה רק מנהל המשמרת של תשע יורד למטה," נזפה בעצמה.

היא ישבה בלי ניע והקשיבה. מקץ חצי שעה כזאת הייתה מותשת.

"מה אני מטפחת את הדאגה הזאת?" היא אמרה לעצמה באורח מעורר רחמים. "אני רק אעשה לעצמי נזק".

היא הוציאה שוב את התפירה שלה.

ברבע לעשר נשמעו צעדים. אדם אחד! היא חיכתה לדלת שתיפתח. זו הייתה אישה מבוגרת בכובע קטן שחור ורדיד צמר שחור – אמו. היא הייתה בת ששים בערך, בהירת עור, בעלת עיניים כחולות, ועורה מקומט כולו ואומלל. היא סגרה את הדלת ופנתה לכלתה בחרדה.

"אוי, ליזי, מה נעשה, מה נעשה!" היא קראה.

אליזבת נרתעה מעט לאחור, בחדות.

"מה קרה, אמא?" היא אמרה.

האישה המבוגרת התיישבה על הספה.

"אני לא יודעת, ילדתי, אני לא יכולה להגיד לך!" – היא הניעה בראשה מצד לצד באיטיות. אליזבת ישבה והתבוננה בה, חרדה ומוטרדת.

"אני לא יודעת!" ענתה הסבתא ונאנחה עמוקות. "אין סוף לצרות שלי, אין. הדברים שעברתי, אני בטוחה שזה מספיק…!" היא בכתה בלי למחות את עיניה, והדמעות זלגו וזלגו.

"אבל אמא," קטעה אותה אליזבת. "למה את מתכוונת? מה קרה?"

הסבתא מחתה אט אט את עיניה. ישירותה של אליזבת בלמה את מעין דמעותיה.

"ילדתי המסכנה! אוי, ילדתי המסכנה!" נאנחה. "אני לא יודעת מה נעשה, אני לא– ואת במצבך — איזה דבר, איזה דבר!"

אליזבת חיכתה.

"הוא מת?" שאלה, ולשמע המלים שאמרה הלם לבה בעוצמה, אם כי הרגישה פרץ קל של בושה בגלל ההפרזה הגמורה של השאלה. דבריה הפחידו די הצורך את הגברת הזקנה, כמעט החזירו אותה לעשתונותיה.

"אל תגידי את זה, אליזבת! אנחנו מקווים שזה לא רע עד כדי כך; לא, שאלוהים ירחם עלינו, אליזבת. ג'ק ריגלי בא בזמן שישבתי לשתות כוסית לפני שאני יושנת ואמר, 'אולי  את יכולה ללכת למסילה, גברת בייטס. לוולט היתה תאונה. אולי את יכולה ללכת לשבת איתה עד שנביא אותו לבית'. לא היה לי זמן לשאול מילה לפני שהוא הלך. ושמתי את הכובע  שלי וישר באתי, ליזי. חשבתי לעצמי, אוי, הילדה מסכנה, אלוהים שיברך אותה, אם מישהו יבוא ויספר לה, ככה פתאום, אלוהים יודע מה יקרה לה'. אל תדאגי מזה, ליזי – או שאת יודעת מה יכול לקרות. איזה חודש את, שישי – או חמישי, ליזי? הה!" – הזקנה הנידה בראשה מצד לצד – "הזמן עובר מהר, הוא עובר מהר! כן!"

מחשבותיה של אליזבת נדדו למקום אחר. אם הוא נהרג – האם תצליח להסתדר עם הקצבה הקטנה שלו ועם מה שתצליח להרוויח? – היא חישבה במהירות. אם הוא נפצע – הם לא ייקחו אותו לבית חולים – כמה מייגע יהיה לסעוד אותו! – אבל אולי היא תצליח להרחיק אותו מהשתייה וממנהגיו המאוסים. היא תוכל – בזמן שיהיה מרותק למיטתו. הדמעות היו קרובות לגאות בעיניה כשראתה בדמיונה את התמונה. אבל אילו מין מותרות רגשניים היו המחשבות האלה? היא פנתה לחשוב על הילדים. בכל מקרה היא הייתה נחוצה להם באופן מוחלט. הם היו עניינה.

"כן!" חזרה ואמרה הזקנה, "זה נראה כאילו רק שבוע או שבועיים עברו מאז שהוא הביא לי את הכסף הראשון שלו מהעבודה. כן – הוא היה ילד טוב, אליזבת, הוא היה, בדרך שלו. אני לא יודעת למה הוא הפך להיות כאלה צרות, לא יודעת. הוא היה בחור שמח בבית, רק היה לו מלא מרץ. אבל שלא תהיה טעות, הוא היה צרה צרורה, כן! אני מקווה שאלוהים ירחם עליו כדי שהוא יוכל לכפר על המעשים שלו. אני מקווה, אני מקווה. הייתה לך מנה גדולה של צרות איתו, אליזבת, באמת הייתה לך. אבל הוא היה ילד שמח אצלי, באמת, אני מבטיחה לך. אני לא יודעת איך…"

הזקנה המשיכה להרהר בקול רם, בצליל חדגוני ומרגיז, שעה שאליזבת חשבה בריכוז ונחרדה פעם אחת, כששמעה את המנוע הסיבובי גונח במהירות ואת הבלמים ממהרים בצווחה. אחר כך שמעה את המנוע נע לאט יותר, והבלמים לא השמיעו שום קול. הזקנה לא שמה לב. אליזבת חיכתה במתח. החמות דיברה, ומדי פעם הפסיקה ושתקה.

"אבל הוא לא היה הבן שלך, ליזי, וזה משנה. מה שהוא לא היה, אני זוכרת אותו כשהוא היה קטן, ואני למדתי להבין אותו ולוותר לו. צריכים לוותר להם…"

השעה הייתה עשר וחצי, והזקנה אמרה: "אבל זאת צרה מההתחלה עד הסוף. אף פעם את לא זקנה מדי בשביל צרות, אף פעם את לא זקנה מדי בשביל זה —" -השער נהדף בחבטה וצעדים כבדים נשמעו על המדרגות.

"אני אלך, ליזי, תני לי ללכת," קראה הזקנה וקמה על רגליה. אבל אליזבת הייתה ליד הדלת. זה היה איש בבגדי מכרה.

"הם מביאים אותו, גברת," הוא אמר. לבה של אליזבת עצר מלכת לרגע. אז גאה שוב וכמעט חנק אותה.

"הוא… זה חמוּר?" שאלה.

האיש פנה ממנה והביט אל החשיכה:

"הרופא אומר שהוא מת כבר לפני שעות. הוא בדק אותו בצריף של הציוד".

הזקנה, שעמדה ממש מאחורי אליזבת, נשמטה לתוך כיסא, שילבה את כפות ידיה וקראה: "אוי, הילד שלי, הילד שלי!"

"ששש!" אמרה אליזבת בעווית קטנה של זעף. "שקט, אמא, אל תעירי את הילדים. אני לא מוכנה שהם יירדו לכאן בעד שום הון שבעולם!"

הזקנה גנחה חרישית והתנדנדה. האיש נסוג לאחור. אליזבת פסעה פסיעה אחת לפנים.

"איך זה קרה?" שאלה.

"טוב, אני לא יודע בוודאות," ענה האיש באי נוחות רבה. "הוא גמר משהו בעבודה והחברים כבר הלכו והמון דברים נפלו עליו".

"ומחצו אותו?" קראה האלמנה ברעד.

"לא," אמר האיש. "זה פגע בו מאחורה. זה היה מתחת לפרצוף שלו, ובכלל לא נגע בו. זה חסם אותו בתוכו. כנראה שהוא נחנק".

אליזבת נרתעה לאחור. היא שמעה את הזקנה קוראת מאחוריה:

"מה? – מה הוא אמר שזה היה?"

האיש ענה בקול רם יותר: "הוא נחנק!"

אז ייללה הזקנה בקול רם, והדבר הקל על אליזבת.

"אוי, אמא," אמרה, מניחה את ידה על הזקנה, "אל תעירי את הילדים, אל תעירי את הילדים".

היא בכתה מעט, בבלי דעת, שעה שהזקנה התנדנדה ונאנחה. אליזבת נזכרה שהם מביאים אותו הביתה ושעליה להתכונן. "הם ישכיבו אותו בחדר האורחים," אמרה לעצמה, ועמדה לרגע חיוורת ומבולבלת.

אחר כך הדליקה נר ונכנסה אל החדר הקטנטן. האוויר היה קר וטחוב אבל היא לא יכלה להבעיר אש, לא הייתה שם אח. היא הניחה את הנר והסתכלה על סביבותיה. אור הנר התנצנץ על הכוסות המצופות ציפוי מבריק, ועל שני האגרטלים שהכילו כמה מהכריזנטמות הוורודות ועל עץ המהגוני הכהה. ניחוח קר, ניחוח מוות של כריזנטמות, שרר בחדר. אליזבת עמדה והביטה בפרחים. היא נפנתה מהם וחישבה אם יהיה מספיק מקום בחדר להשכיב אותו בין הספה לשידת המגירות המהודרת. היא דחפה את הכיסאות הצדה. יהיה מקום להשכיב אותו ולפסוע סביבו. אחר כך הביאה את מפת השולחן האדומה הישנה, ועוד בד ישן, ופרשה אותם כדי להגן על פיסת השטיח שלה. היא רעדה כשיצאה מחדר האורחים; ואז, מתוך שידת הבגדים היא הוציאה חולצה נקייה והניחה אותה ליד האש לאוורור. כל אותה שעה התנדנדה חמותה בכיסא ונאנחה.

"תצטרכי לזוז משם, אמא," אמרה אליזבת. "הם יכניסו אותו הביתה. בואי אל כיסא הנדנדה".

האם הזקנה קמה מוכנית על רגליה, התיישבה ליד האש והמשיכה לקונן. אליזבת נכנסה למחסן להביא עוד נר, ושם, בחדר הקטן משופע התקרה מתחת לרעפים העירומים, שמעה אותם באים. היא עמדה בלי ניע בכניסה למחסן והקשיבה. היא שמעה אותם עוברים את קצה הבית ויורדים במגושם בשלוש המדרגות, בליל של דשדוש רגליים וקולות ממלמלים. הזקנה השתתקה. הגברים היו בחצר.

אחר כך שמעה אליזבת את מתיוז, מנהל המכרה, אומר: "אתה תיכנס ראשון, ג'ים. בזהירות!"

הדלת נפתחה, ושתי הנשים ראו כורה נכנס בגבו לחדר, נושא קצה אחד של אלונקה, שעליה יכלו לראות את מגפי המכרה המסומרות של המת. שני נושאי האלונקה נעצרו, האיש שהחזיק בראש האלונקה התכופף תחת משקוף הדלת.

"איפה תרצו שנשים אותו?" שאל המנהל, גבר קצר קומה בעל זקן לבן.

אליזבת התנערה ונכנסה מהמחסן, נושאת בידה את הנר שלא הודלק.

"בחדר האורחים," אמרה.

"לשם, ג'ים!" הצביע המנהל, ונושאי האלונקה הסתובבו לאחור אל תוך החדר הזעיר. המעיל שבו כיסו את הגופה נפל כשתמרנו בגמלוניות במעבר דרך שתי דלתות, והנשים ראו את האיש שלהן, ללא כותנתו, עירום ועריה. הזקנה החלה להיאנח בקול נמוך ספוג אימה.

"תשימו את האלונקה בצד," אמר המנהל קצרות, "ותניחו אותו על הבדים. בזהירות! שימו לב —!"

אחד הגברים הפיל אגרטל של כריזנטמות. הוא בהה במבוכה, ואז הם הניחו את האלונקה. אליזבת לא הביטה בבעלה. ברגע שיכלה להיכנס לחדר היא ניגשה ואספה את האגרטל השבור ואת הפרחים.

"חכו רגע!" אמרה.

שלושת הגברים חיכו בדממה שעה שניגבה את המים במטלית.

"אי, איזה דבר, איזה דבר. בחיי!" אמר המנהל, משפשף את מצחו בדאגה ובבלבול. "לא נתקלתי בדבר כזה בחיים, בחיים לא! אסור היה להשאיר אותו שם. בחיים לא ראיתי דבר כזה! נפל עליו חד וחלק, וחסם אותו. בקושי נשאר לו מטר – אבל זה כמעט לא שרט אותו".

הוא הביט מטה אל האיש המת, שוכב אפרקדן, עירום למחצה, מלוכלך כולו באבק פחם.

"נחנק," הרופא אמר. "זה הדבר הכי נורא שנתקלתי בו. כאילו עשו את זה בכוונה. נפל ממש עליו, וחסם אותו בפנים, כמו מלכודת עכברים…" הוא החווה בידו תנועה חדה כלפי מטה.

כורי הפחם שעמדו לצד האלונקה נדו בראשיהם בחדות בתגובה נואשת.

אימת הדבר טיפסה והעבירה צמרמורת בהם כולם.

אז שמעו את קולה של הילדה מלמעלה קורא בצווחה: "אמא, אמא, מי זה? אמא, מי זה?"

אליזבת מיהרה אל תחתית המדרגות ופתחה את הדלת:

"לכי לישון!" היא ציוותה בחדות. "מה את צועקת? לכי לישון מיד, לא קרה שום-"

אחר כך החלה לטפס במדרגות. הם שמעו אותה על לוחות הרצפה, ועל רצפת הגבס של חדר השינה הקטן. הם יכלו לשמוע אותה בבירור:

"מה קרה עכשיו? מה קרה לך עכשיו, טיפשונת?" קולה היה נסער מאוד, הייתה בו נימת רוך לא ממשי.

"חשבתי שאיזה אנשים באו…" אמר קולה העצוב של הילדה. "הוא בא?"

"כן, הביאו אותו. אין מה להתרגש. תחזרי לישון עכשיו, תהיי ילדה טובה".

הם שמעו את קולה בחדר השינה, הם חיכו בשעה שכיסתה את הילדים מתחת לשמיכות.

"הוא שיכור?" שאלה הילדה חלושות, בחשש.

"לא! לא, הוא לא שיכור! הוא… הוא ישן".

"הוא ישן למטה?"

"כן, ואל תרעישי".

השתררה שתיקה לרגע, אחר כך שמעו הגברים שוב את הילדה המפוחדת:

"מה זה הרעש הזה?"

"זה שום דבר, אני אומרת לך, ממה את דואגת?"

הרעש היה גניחתה של הסבתא. היא לא חשה במתרחש סביבה, ישבה על כיסא הנדנדה שלה וגנחה. המנהל הניח את ידו על זרועה והורה לה "ששש!"

הזקנה פקחה את עיניה והביטה בו. היא הייתה המומה מההפרעה ונראתה משתאה.

"מה השעה?" — קולה הדק והעצוב של ילדה, שוקעת שוב בלי חדווה בשינה, שאל את השאלה האחרונה הזאת.

"עשר," השיבה האם ביתר רכות. אז רכנה בוודאי ונשקה לילדים.

מתיוז אותת לאנשים ללכת. הם חבשו את כובעיהם והרימו את האלונקה. הם פסעו מעל הגופה ויצאו על קצות אצבעותיהם מהבית. איש מהם לא דיבר עד שהיו רחוקים מהילדים הערים.

כשירדה אליזבת למטה היא מצאה את האם הזקנה לבדה על רצפת חדר האורחים, גוחנת מעל האיש המת, ודמעותיה נושרות עליו.

"אנחנו חייבות להכין אותו," אמרה הרעיה. היא שפתה קומקום, אחר כך חזרה וכרעה על ברכיה והחלה להתיר את שרוכי העור. החדר היה לח ואפלולי והיה בו נר אחד בלבד, על כן נאלצה לכפוף את ראשה כמעט עד לרצפה. בסופו של דבר הצליחה לחלוץ את המגפיים הכבדים והניחה אותם בצד.

"את חייבת לעזור לי עכשיו," היא לחשה לזקנה. יחד הן הפשיטו את האיש.

כשקמו על רגליהן וראו אותו מוטל באצילות התמימה של המוות, עמדו הנשים שבויות בפחד וביראת כבוד. כמה רגעים עמדו בלי ניע, מסתכלות מטה, והאם הזקנה ייבבה. אליזבת הרגישה שהמרו את פיה. היא ראתה אותו, מוטל שם בתוך עצמו בלי שום אפשרות לחילול. לא היה לה שום קשר אליו. היא לא יכלה לקבל זאת. היא רכנה והניחה את ידה עליו בתביעת בעלות. הוא עדיין היה חם , כי המכרה היה חם במקום שבו מת. אמו החזיקה את פניו בין ידיה ומלמלה דברים לא ברורים. הדמעות הזקנות נשרו בזו אחר זו כמו טיפות מעלים רטובים; האם לא התייפחה, רק דמעותיה זלגו. אליזבת נשקה לגופת בעלה, בלחייה ובשפתיה. נדמה שהיא מקשיבה, חוקרת, מנסה להשיג איזה קשר. אבל לא היה בכוחה לעשות זאת. היא נדחקה משם. הוא היה בלתי חדיר.

היא קמה על רגליה, הלכה למטבח, ויצקה שם מים חמים לתוך קערה, והביאה סבון ופיסת פלנל ומגבת רכה.

"אני חייבת לרחוץ אותו," אמרה.

אז קמה הזקנה באיברים נוקשים והתבוננה באליזבת כשרחצה בזהירות את פניו, הברישה בזהירות את שפמו הבלונדיני הבהיר מפיו בפיסת הפלנל. היא הייתה אחוזה בפחד שאין לו תחתית, על כן שירתה אותו. הזקנה, שקנאה, אמרה:

"תני לי לנגב אותו!" – וכרעה בצד השני, מנגבת אט אט בזמן שאליזבת רחצה, וכובעה השחור התחכך לפעמים בראשה הכהה של בתה. הן עבדו כך בדממה שעה ארוכה. לרגע לא שכחו שהיה זה מוות, ומגע גופו המת של הגבר עורר בהן תחושות משונות, שונות אצל כל אחת מהנשים; אימה גדולה אחזה בשתיהן, האם הרגישה שרחמה נבגד, היא נגזלה; הרעיה הרגישה את בידודה המוחלט של נפש האדם, והילד שבתוכה היה משקולת נפרדת ממנה.

לבסוף נשלמה העבודה. הוא היה גבר יפה גוף ובפניו לא ניכר זכר של שתיינות. הוא היה בלונדיני, מלא, בעל גפיים נאים. אבל הוא היה מת.

"שאלוהים יברך אותו," לחשה אמו, מסתכלת כל הזמן בפניו ומדברת מתוך בעתה צרופה. "נער יקר — שיברך אותו!" היא דיברה בריגשה שורקנית רפה של פחד ואהבת אם.

אליזבת שקעה שוב לרצפה, הצמידה את פניה אל צווארו ורעדה והצטמררה. אבל היה עליה להתרחק שוב. הוא היה מת, ולבשרה החי לא היה מקום לצדו . אֵימה ועייפות גדולות אחזו בה. היא הייתה חסרת תועלת כל כך. חייה חלפו כך ואינם.

"לבן כמו חלב, בהיר כמו תינוק בן שנה, שאלוהים יברך אותו, יקר שכמותו!" מלמלה האם הזקנה לעצמה. "אפילו סימן אין עליו, בהיר ונקי ולבן, יפה כמו שאף ילד לא היה," היא מלמלה בגאווה. אליזבת הסתירה את פניה.

"הוא הלך בשקט, ליזי – שקט כמו בשינה. נכון שהוא כל כך יפה, השֶׂה? כן, הוא כנראה השלים עם אלוהים, ליזי. אולי הוא תיקן את הכל, ליזי, כשהוא היה סגור שם. היה לו זמן. הוא לא היה נראה ככה אם הוא לא היה משלים עם אלוהים. השֶׂה, השֶׂה היקר. כן, אבל היה לו צחוק מחמם את הלב, אהבתי לשמוע אותו. היה לו הצחוק הכי מחמם את הלב, ליזי, כשהוא היה קטן—"

אליזבת נשאה את מבטה. פיו של האיש היה שמוט, פתוח מעט מתחת לכיסוי השפם. העיניים, עצומות למחצה, לא נראו מזוגגות אל האין. החיים על בעֵרתם העשֵנה, משעה שהלכו ממנו, הותירו אותו נפרד וזר לה לחלוטין. והיא ידעה עד כמה היה זר לה. פחד קפוא היה ברחמה, בגלל הזר הנפרד הזה שעמו חייתה כבשר אחד. האם זה פירושם של כל הדברים – נבדלות גמורה, מוחלטת, שחום החיים מטשטש אותה? היא הפנתה את פניה ממנו באימה. העובדה הייתה קטלנית מדי. דבר לא היה ביניהם, ובכל זאת הם התאחדו, והחליפו זה עם זה את עירומם שוב ושוב. בכל פעם ששכב איתה הם היו שתי ישויות נפרדות, רחוקות זו מזו כמו עכשיו. הוא לא היה אשם בזה יותר ממנה. הילד היה כמו קרח ברחמה. שכן בשעה שהתבוננה באיש המת, מחשבתה, קרה ומנותקת, אמרה בבהירות: "מי אני? מה עשיתי עד כה? נאבקתי בבעל שלא היה קיים. הוא היה קיים כל הזמן. במה פשעתי? מה היה הדבר שחייתי אתו? זוהי המציאות כפי שהיא, הגבר הזה". ונשמתה גוועה בתוכה מרוב פחד: היא ידעה שמימיה לא ראתה אותו, שהוא מימיו לא ראה אותה, הם נפגשו בחשיכה ונאבקו בחשיכה, בלי לדעת במי פגשו ובמי נאבקו. ועכשיו ראתה, והשתתקה בִּרְאוֹתה. מפני שטעתה. היא אמרה שהוא דבר-מה, שבעצם לא היה; היא הרגישה שהיא מכירה אותו. ואילו הוא היה נפרד כל אותו זמן, חי כפי שהיא לא חייתה מעולם, הרגיש כמו שהיא לא הרגישה מעולם.

באימה ובאשמה הביטה בגופו העירום, שהכירה באופן כוזב. והוא היה אבי ילדיה. נשמתה נקרעה מגופה וניצבה מן הצד. היא הביטה בגופו העירום והתביישה, כאילו סירבה לו. אחרי ככלות הכל, הגוף היה הגוף. הוא נראה לה איום ונורא. היא הביטה בפניו והפנתה את פניה שלה אל הקיר. משום שארשת פניו הייתה שונה משלה, דרכו לא הייתה דרכה. היא מנעה ממנו להיות מה שהיה באמת – היא ראתה זאת עכשיו. היא סירבה לו בתור מי שהוא. ואלה היו חייה, וחייו. היא הייתה אסירת תודה למוות, שהשיב את האמת על כנה. והיא ידעה שהיא לא מתה.

וכל אותה שעה התפקע לבה מרוב יגון וחמלה כלפיו. מה סבל? אילו רגעים של בעתה לאיש חסר האונים הזה. גופה היה נוקשה מייסורים. נבצר ממנה לעזור לו. הוא נפצע פציעה אכזרית, האיש העירום הזה, היצור האחר הזה, ולא היה בכוחה לעשות כל תיקון. היו הילדים – אבל הילדים שייכים לחיים. לאיש המת הזה לא היה שום קשר אליהם. הוא והיא היו רק ערוצים שדרכם זרמו החיים כדי להביא לעולם את הילדים. היא הייתה אֵם – אבל כמה נורא היה זה להיות רעיה, היא ידעה עכשיו. והוא, שהיה מת עכשיו, כמה נורא הרגיש בוודאי להיות בעל. היא הרגישה שבעולם הבא הוא יהיה לה אדם זר. אם ייפגשו בעולם שמעבר, הם רק יתביישו במה שקרה קודם. הילדים באו, מאיזו סיבה מסתורית, מתוך שניהם. אבל הילדים לא איחדו אותם. עכשיו כשמת, היא ידעה עד כמה היה נפרד ממנה לנצח, עד כמה, לנצח, לא היה לו עוד שום קשר אתה. בעיניה היה הפרק הזה של חייה סגור. הם התכחשו זה לזה בחיים. עכשיו הוא נסוג לתוך עצמו. כאב נורא השתלט עליה. זה נגמר אפוא. הדברים היו חסרי תוחלת ביניהם זמן רב לפני שמת. ובכל זאת הוא היה בעלה. אבל כמה מעט! —

"יש לך את החולצה שלו, אליזבת?"

אליזבת הסתובבה בלי להשיב, אף על פי שהשתדלה לבכות ולהתנהג כפי שציפתה חמותה. אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא הושתקה. היא נכנסה למטבח וחזרה עם הבגד.

"היא מאווררת," אמרה, חופנת את חולצת הכותנה פה ושם כדי לבדוק. היא כמעט התביישה לגעת בו; איזו זכות הייתה לה, או לכל אחד אחר, לגעת בו. אבל מגע ידה היה עניו על גופו. הייתה זו מלאכה קשה להלביש אותו. הוא היה כבד וחסר תנועה כל כך. בעתה נוראה לפתה אותה כל אותה שעה: שהוא מסוגל להיות כבד כל כך וחסר תנועה לגמרי, אינו מגיב, נפרד. אימת המרחק ביניהם הייתה כמעט רבה מדי בשבילה – היא נאלצה לחצות במבטה פער אינסופי כל כך.

לבסוף נשלמה העבודה. הן כיסו אותו בסדין והשאירו אותו מוטל, פניו מכוסים. והיא נעלה את דלת חדר האורחים הקטן, לבל יראו הילדים מה מוטל שם. לאחר מכן, בעוד השלווה שוקעת בכבדות על לבה, היא ניגשה לסדר ולנקות את המטבח. היא ידעה שהיא מרכינה את ראשה לפני החיים, שהיו אדוניה עתה. אבל מפני המוות, מי שיהיה אדוניה לבסוף, נרתעה בפחד ובבושה.

1

-1-

אני מחכה לה בלובי. חמישה לארבע והיא עוד לא כאן. מעניין אם היא שכחה, במיוחד אחרי נאום ה"חשוב לסגור על שעה ויום ולהתמיד" שהרביצה בשבוע שעבר. אחרי שביטלתי כמה פגישות בחודש האחרון והזזתי אחרות היא ניסתה להסביר לי כמה הרציפות והקביעות חשובות לטיפול. כן, הנהנתי להסכמה כשבעצם חשבתי כמה לא מתאים לי להתחייב, לא לטיפול ולא לה. והיא, במפגן נדיר של אסרטיביות מיהרה לציין שזה הכרחי לטיפול ולהצלחה שלו. טוב, עם "הצלחה" לא מתווכחים. אני מסכימה איתה. בטח, ברור.

כשהיא נכנסת למרכז, מתנשפת, הפקידה קוראת לעברה "את היום בחדר 12, חנה, החדר הקבוע שלך דולף". היא מתקנת בשקט, "דנה, לא חנה". המזכירה מתנצלת "יו! מה יהיה איתי, אני תמיד מתבלבלת. אני יזכור לפעם הבאה". היא נכנסת ללובי ומבחינה בי, מהנהנת וסוגרת אחריה את הדלת. 

"גג חודש", זה מה שאני נותנת לטיפול הזה. ואם דברים לא זזים אני עוזבת. אני נכנסת, מתיישבת היא לא פותחת בשיחה, אף פעם. אני שואלת אותה איך היא מרגישה והיא מחייכת וממלמלת "בסדר" קלוש. שוב חיוך. כשהיא מחייכת היא עולה לי על העצבים כי החיוך שלה לא אומר לי כלום, אין בו כלום. הוא שטוח וריק. יש אנשים שכשהם מחייכים אליך אתה מגלה עליהם משהו, נחשף עולם. חיוך יכול להיות אינטימיות במיטבה, משהו שעובר בשקט בלי הכוח המייסר והכובל של המלים. אבל איתה זה בדיוק ההיפך, כלום לא עובר בחיוך הזה. חודש. גג.

 אנחנו יושבות אחת מול השנייה, שוב לא בחדר הקבוע שלנו. אני מציינת את זה, קצת כדי להחזיר לה על ה"צריכים להתחייב ליום ושעה". היא מתחילה להתבלבל, לא מוצאת את המלים המדויקות ומגמגמת משהו החוצה. רחמים, אני צוחקת לעצמי, צער בעלי חיים. ברגעים האלה נדמה לי שהיא פוחדת ממני, אשכרה פוחדת. כמו ביום שבו ביטלתי את הפגישה, יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שלה דרך הסמס שהיא שלחה לי. אני מבינה למה אנשים חושבים שסמס לא חושף את הדקויות והניואנסים שקיימים פנים מול פנים, שהוא כר פורה לטעויות ואי הבנה. אבל את שלה היטבתי לקרוא — היא חשה הקלה עצומה מביטול הפגישה. היא אפילו שכחה לשאול אותי איך אני מרגישה בשבוע שאחרי, פרחתי לה מהזיכרון. עצוב. לא ממש.

"מחלון החדר נשקף נוף אורבני טיפוסי", אני אומרת, והיא מבקשת שארחיב. אין לי מושג מה עוד יש להרחיב על זה, רק ציינתי עובדה. אני משנה נושא קצת כדי לשחק איתה, "זה החדר הצמוד ביותר לפינת החי?" היא חושבת שכן, "שומעים את התוכים", היא לא שמה לב לזה, מבקשת שנתעלם. "אם יש סאונד שאני שונאת זה בדיוק זה", אני ממשיכה, "למה את לא מבקשת מהם חדר אחר?" היא שותקת, אני רואה את גלגלי המחשבה בפעולה, היא מהסוג שחושב הרבה.

"סיימנו את הפגישה הקודמת ב…",היא מנסה להיזכר במדויק, "קראת לזה 'הסיזיפיות של עולם הדייטינג'".

"כן",

"תגידי על זה משהו".

"את רווקה?" אני שואלת ומבינה שלא אקבל תשובה ישירה "כי אם כן, אז את יודעת למה אני מתכוונת. הקלות הבלתי נסבלת של עולם הדייטינג. לצאת לדייט ועוד אחד, ואחר כך עוד מישהו שחברה מכירה והוא ממש בחור מקסים. שבוע אחרי שבוע, דייט כושל אחד רודף דייט בינוני אחר. כל זה רק כדי לגלות ש… כלום. אין שם כלום".

"למה את מתכוונת?"

"את צריכה לראות אותי שם, כולי מתיקות וטוב לב. שיחה טובה, מעניינת, על פני השטח כמובן. בפועל אנחנו שמאים בעבודה, עסוקים בלאמוד שווי ערך נכס. מה אני מקבל מול מה אני נותן. אני נראית יותר טוב ממנו? אני יכול להשיג מישהי יותר כוסית ממנה?"

"את מתארת חוויה לא פשוטה. אני חושבת על הסיזיפיות הזו…"

"נו, כן. ו"..

"תגידי על זה עוד משהו."

"אין לי מה להגיד על זה יותר". למה היא נדבקת למלה הזאת? למה בכלל תיארתי את זה ככה? סיזיפיות? זו מלה שלי או שלה? "אמרתי את מה שאמרתי".

היא שותקת ואז הנהון קטן "אהה". הפה שלה לא זז, אבל אני שומעת "אהה". לאט אני  מבינה שזה הג'אקו שמחוץ לחדר. הוא ממשיך "אהה… א- הה. א- הה. סיזיפית. ית. ית. א- הה. א- הה.", ככה בתוכית מדוברת. ואז כדי לצאת מהמלל הבלתי פוסק של הג'אקו אני אומרת "היה לי חלום מוזר אתמול". אם הייתי יודעת שאקבל את התגובה הזו כבר מזמן הייתי מנחיתה עליה איזה חלום. כי באותו רגע היא עוצרת, מסתכלת עליי בצורה מוזרה. היא רוצה לדעת. "אין לי מושג… טוב זה לא חשוב…  זה בטח סתם". "לא". היא מתעקשת ובפעם הראשונה אני רואה אצלה משהו חדש ואוהבת את זה.

"אז לספר אותו? כאילו, עכשיו?"

"כן".

אני מבינה שהעניין הזה של החלום תופס אותה.

"זה קורה בערב, אני מקבל"…

"רגע".. היא קוטעת אותי "אני רוצה לכתוב את זה, ברשותך", היא קמה ממקומה לעבר השולחן שמאחורינו, והדרך הזו, החמישה מטרים הללו, היו ההצגה הכי טובה בעיר. היא לא הצליחה להגיע לשולחן, כמובן. הצעיף שהיה כרוך סביב צווארה נתפס במשענת הכיסא, דקות ארוכות היא ניסתה לשחרר אותו ללא הצלחה. ואז היא החליטה להוריד אותו אבל הוא רק הלך ונכרך יותר ויותר סביב צווארה. "לעזור לך?" אמרתי, מתחילה להיבהל מהפוסטמה, היא תיכף תיחנק. והיא, "לא לא הכול בסדר, הכול בסדר, תכף אני אוציא אותו," אבל רק הלכה והסתבכה. כשזוג מספריים שמונחות על השולחן צדו את עיניה, היא הרימה אותם וקרבה לצווארה. זה לא בטוח להפקיד בידיה מספריים, אני חושבת, או… צעיף, לצורך העניין. אני מציעה שוב את עזרתי והיא מחייכת וגוזרת את הצעיף בצורה מפחידה. כל הסצנה ארכה מספר דקות אבל אני איבדתי איזה חמש שנים מהחיים שלי, לא בטוחה שאצא שלמה מהסיפור הזה. מה אני צריכה על המצפון שלי מישהי שנחנקת מהצעיף של עצמה?

היא עשתה את זה, לזכותה יאמר, הצעיף לבסוף הוסר והיא הגיעה למחוז חפצה — השולחן. פותחת וסוגרת בו מגירות, מחפשת משהו ואז גם מוצאת, מוציאה מחברת גדולה ועט. כשהיא חוזרת אל המקום שבו אנחנו יושבות, היא חולפת שוב על פני השולחן ומפילה ספרים שהיו מונחים עליו ואז את המחברת, ושוב מרימה את הכול ומתנצלת. כן, איך שכחתי — תמיד מתנצלת. אם זה לא היה מפחיד כל כך, כל האפיזודה יכלה להיות מצחיקה. צ'פלין מסתכל עלינו מלמעלה ומריע.

"תמשיכי", היא אומרת כשהיא מתיישבת, איך לעזאזל אני אמורה להמשיך אחרי רעידת האדמה הזו?  

"זה קורה בבוקר… לא, לא, בעצם זה קורה בערב. אני מקבלת שיחת טלפון, שלום, שלום, מדברת נטע. ברזילאי. נטע ברזילאי מתקשרת אליי. אז היא כזה "שלום, מדברת נטע". ואני עונה ככה כן, זו אני. איך אוכל לעזור לך? אולי לא אמרתי את זה ככה, אבל שאלתי אותה משהו, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "איך אוכל לעזור לך?" לא, בעצם אמרתי, "כן זאת היא, אני, מה?"  והיא אומרת "אני צריכה מישהי שתעשה לי PR". סבבה PR אבל אני? אני? עכשיו, תביני, זו נטע דקה אחרי הזכייה באירוויזיון ראו אותה בכל חור אפשרי. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שמישהי תעשה לה PR ועוד אני. מה הקשר?"

"ומה הקשר לדעתך?"

"אין לי מושג. מה הקשר שלי לנטע? אין קשר. ולמה היא בכלל צריכה יחסי ציבור? וככה עם המחשבה הזו אני מתעוררת והחלום נגמר".

אני עוצרת, מהרהרת בחלום "מוזר לא?" מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי.

"מעניין", היא אומרת "יש לך איזה רעיון לגבי זה?"

אני מקדישה מספר דקות של מחשבה לשאלה שנשאלה, אבל רק למראית עין. אני אמורה גם לפרש את החלום? זה לא התפקיד שלה? מחכה עוד שתי דקות, מוודאת שהיא כל כולה איתי מחכה למוצא פי ואומרת, "אין לי שום מושג". היא חוזרת בהנהון אל המחברת וקוראת את החלום שלי, היא ממשיכה לחשוב, מחפשת משהו. "תראי זה מוזר, ממש מוזר. מה לי וליחסי ציבור, דבר ראשון. דבר שני, המכונה המשומנת של הריאליטי לא התלבשה על הייצוג שלה, אני אמורה להאמין לזה? אבל אני דווקא מאמינה לה בחלום, בשום שלב אני לא מרגישה שעובדים עליי או שזה מופרך".

היא מקשיבה לי ברוב קשב. "תנסי, ככה, למצוא חיבורים בין החלום הזה לחיים שלך, באיזה שהוא אופן". פתאום אני מגייסת את כל כוחותיי למשימה הנעלה הזו, חשוב לי למצוא את מה שהיא מחפשת אז אני מחכה עוד קצת, הפעם לא למראית עין. יש משהו מכמיר לב ברצון שלה להבין משהו בחלום שלי שהוא סתם חלום, כל ילד יכול לדעת את זה. אני רוצה לעזור לה ונזכרת במשהו "תראי, אולי זה קשור לניר".

היא מביטה בי עמוק כאילו היא רואה אותי לראשונה. אני מחזיקה במפתח לדבר הזה שהיא רוצה, אם רק הייתי יודעת מהו.

"תמשיכי…"

"ניר הוא זמר מתחיל שהוציא דיסק לפני חודש ואני מחלטרת אצלו. עוד אחת ממיליון העבודות שאני עושה כדי לשרוד בעיר הזאת. משלם במזומן, לא רע. אז אני מתקשרת לכל מיני מקומות לשלוח להם את הקומוניקט שלו ולקבוע לו הופעות. יש מצב שזה קשור לזה בעצם, כשחושבים על זה".

"אהה," היא מאוכזבת, משתדלת להסוות ללא הצלחה. אבל אני רואה לה אותה, אני רואה לה הכול. היא סוגרת את המחברת ומניחה על השולחן שבינינו. "כן, זה כנראה מה שאמרת, משהו שקשור ליחסי ציבור שאת עושה לניר," וכשהיא נסוגה מההתלהבות שלה אני ננעלת עליה, לא מוכנה שהיא תפסיק להתעניין בי.

 "אבל בכל זאת, למה דווקא נטע? מה יש בה? אולי היא מסמלת משהו? תמיד אומרים שהיא סמל אז אולי אני מגיבה לסמל שהיא?" אני מברברת את עצמי לדעת, מלהגת שטויות אבל היא כבר לא איתי, הפסקתי לעניין אותה. אם התחלנו את הסיפור על החלום במאה הרי שברגעים אלה ממש הגענו לעשר. מינוס עשר. הג'אקו מעבר לקיר ממשיך "אבל למה נטע? נטע? נטע? למה נטע? אבל למה? למה נטע, נטע, נטע?" אני מנסה להתעלם מהחזרתיות הבלתי פוסקת של התוכי ונשטפת באחת בעצב שאני מכירה היטב.

 אצלי, כשמאבדים בי עניין אני מרגישה את זה בגוף. הגוף כואב לי. זה כמו לחטוף בעיטה בבטן או טריקת דלת בפנים, ממש ככה ולא כמו דימוי. ככה זה כואב. והניתוק האלים הזה שלה מעורר אותי כי מה שהיא עשתה לי באותו רגע, הטריקה בפנים הבעיטה בבטן, לא עושים דברים כאלה. פשוט לא עושים. זה לא שאני משופעת בביטחון עצמי, זה לא שלא עזבו אותי אף פעם, שהייתי לא רלוונטית, שהפסיקו לאהוב אותי. את זה עשו כבר לפניה, מה חדש בזה? למה לעשות את זה שוב ושוב ושוב? החד צדדיות הזו מכה בי בעוצמות לא הגיוניות כי הפישרית הקטנה, הפסיכולוגית הקלינית הזו, בחורה בת 28 החליטה שהחלום שלי לא מספיק מעניין. כלומר אני, אני.

 את כל זה לא אמרתי לה, שמרתי עמוק וחזק ולא הראיתי חולשה. דבר שלא אופייני לי כי רואים עליי הכול. ידעתי ששווה להתאזר בסבלנות או יותר נכון להזדיין בסבלנות. אני אחכה, לא לבד ולא בחושך, אני מעדה אחרת. בתפוצה שלי אומרים — כל כלב בא יומו, והכלבה הולכת לאכול כאפה.

-2-

את הפגישה הבאה אני מבטלת. אני עייפה, איזה וירוס מתחיל לדגור בי ואין לי כוח לצאת מהמיטה. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. שוב, אנחת רווחה מהדהדת דרך סמס מאופק. נו טוב.

בשבוע שאחרי אני מגיעה, מתיישבת מולה, שוב בחדר אחר. החדר מלא בקרטוני חלב שמונחים על השולחן והמזגן עובד במלוא המרץ על קור מקפיא. "מה נסגר עם החלב? פתחנו מחלבה?" אנחנו צוחקות ביחד. יש בעיה עם המקררים וזה החדר היחיד שפועל בו מזגן אז ביקשו לאחסן אותם כאן. "ברור להם שזה יחמיץ עד סוף היום", היא לא יודעת מה ברור להם ומה לא, אומרת לא מרוצה מהעניין. "ננסה להתעלם מזה". כן, נתעלם מהפיל הלבן והגדול שנמצא בחדר.

לפחות את רגעי המבוכה הראשונים צלחנו, בעזרת דיון מעמיק ופורה על נפלאות קירור המזגן וקרטוני החלב. עדיף על "מה נשמע" סתמי שפוגש בחיוך סתמי עוד יותר. סימנתי וי. היא שותקת, אז תורי לדבר כנראה. שוב שיחה על הא ועל דה, בעיקר דה, מספרת שהייתי קצת חולה ולכן ביטלתי את הפגישה, עכשיו אני בסדר, מרגישה יותר טוב. ושוב שיחה על מחלות ווירוסים, בלב בלה בלה. החלון בחדר הזה קטן ולא רואים דרכו כלום ואין לי מה להרחיב על כך. אני מוציאה סיגריה אחת בודדה מהתיק. "בעיקרון הפסקתי אבל בדרך לכאן עברתי בפיצוציה וקניתי אחת, את מכירה את זה שמוכרים היום סיגריות בודדות?" היא לא מכירה כי לא מעשנת.

"אפשר?" אני שואלת והיא משיבה שלא מעשנים בבניין. כן בטח, בטח, סליחה, ברור. וממשיכה למולל את הסיגריה, "גם זה טוב. מרגיע משהו. זה בטח פסיכולוגי לא?" גם על זה היא לא עונה אבל קצוות הפה מתעגלות למעלה, או אולי למטה? משהו בין חיוך להנהון אמפתי. היא מצטיינת דיקן בהנהונים אמפתיים.

אני רוצה לספר משהו אבל לא בטוחה שזה יהיה בסדר. בכלל אני מאוד מתרגשת מהמעמד, לא מבינה למה. מכאן, אני מרימה את היד, הסיגריה. "את יכולה להביא לכאן מה שמתאים לך, אין שיפוט או עדיפות לדברים כאלה או אחרים", היא אומרת. בטח, אין שיפוט ועדיפות, שקר כלשהו. שקט מנסר אוזניים עומד בחדר. אני אוזרת אומץ והיא מחכה לי אבל לא נוסכת בי אומץ. כן יש משהו. המחברת על השולחן בינינו וגם עט פארקר. שנים שלא ראיתי את הסוג הזה. "את מחכה", היא אומרת "לראות אם אפשר לתת בי אמון". הפעם היא צודקת. כן, זה נכון.

"יש לי חלום". אני מכריזה ובוחנת כל ניע וזיע בפניה. היד ניגשת למחברת ולעט אבל היא ממשיכה לשמור על קשר עין. לפחות היום נחסכה ממני סצנת הסלפסטיק האלמותית. היא פותחת את המחברת מקליקה על העט ומחכה.  

"זה קורה בצהריים, אני מחכה לאוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון משרד החינוך. מישהו מפוקפק עם משקפי שמש כהים נצמד אליי, הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי לכייס. אני מתרחקת ממנו, הוא מלחיץ אותי. ואז הוא עוקף אותי בתור, נדבק לקשיש ומוציא ארנק מהכיס האחורי של הקשיש הישר לכיס העליון שלו. מכייס אותו. אני ניגשת לנהג האוטובוס הוא מבקש שאתקדם ואני רועדת. האיש הזה שם, אני מצביעה לכיוונו, כייס את הזקן. מי? זה שעומד מאחור. כל האוטובוס שותק, הנוסעים מחכים בציפייה דרוכה, אישה אחת אומרת לי אל תדאגי הוא לא יעשה לך כלום. אני פוחדת, מזיעה בכפות הידיים חושבת שאם זה לא נכון יצאתי סתומה אבל אם זה נכון הכייס יכול לעשות לי משהו. אולי יש לו סכין? אולי הוא יתנפל עליי? מי יגן עליי כאן? נהג האוטובוס? הנוסעים? ולאן לרוץ כשהוא יתקוף אותי? התחנה המרכזית גדולה ומלאה בסמטאות קטנות ולא מוכרות. הנהג ניגש אל הכייס, שואל אותו אם לקח לזקן כסף. הנהג פונה אל הזקן, אדוני איפה הארנק שלך? הוא לא מבין מה מדברים איתו. לקחת ממנו כסף? הוא שואל את הכייס אבל הוא רק צוחק "על מה אתה מדבר? איזה כסף ואיזה נעליים!". הנהג בודק בכיס אחד ולא מוצא כלום ואז בכיס השני — שום דבר. הוא מסתובב אליי "איפה?" ואני משיבה, "בכיס הקדמי, צד ימין של החולצה". אני מתחילה לבכות תיכף הוא יזרוק עליי משהו. הנהג בודק את הכיס האחרון, הקדמי, ומוצא שם ארנק, פותח אותו ושואל את הזקן "זה שלך?" והוא עונה "כן כן איפה מצאת?" עדיין מבולבל. אני יורדת מהאוטובוס בדיוק כשמתחילה המולה. אנשים מתנפלים על הכייס, מקללים אותו, נוסע אחד מכפכף אותו. ככל שאני מתרחקת מהאוטובוס משהו בזמן של החלום מואץ. ההילוך האיטי שבו החלק הזה קרה משתנה, וחוזר לקצב רגיל. אני הולכת ומתרחקת מהאירוע, הולכת ברחובות תל אביב, דרום תל אביב. על לוינסקי ואז ההגנה, רואה את המאפיות שבדרך, אף אחד לא צופר לי למרות שאני הולכת על הכביש. תוך כדי הליכה אני שמה לב שהבגדים שלי השתנו: במקום מכנסיים יש לי מעין חצאית קצרצרה, ובמקום חולצה אני לובשת מחוך וכל החזה שלי נשפך החוצה. אני נועלת מגפי עור גבוהים, השיער שלי מפוזר עם סרט או כתר עליו. אני הולכת ככה ברחובות העיר, כבר לא בתחנה המרכזית, גדולה וגבוהה מאיך שאני בדרך כלל. כשאני חולפת על פני מכונית אני מביטה בהשתקפות שלי ורואה אותי, אני נראית אחרת, כמו דמות מסרט. ההיא מהמכונית מסתכלת בי בחזרה ומחייכת ואני רואה אותה, זאת וונדר וומן. היא מתחילה לצחוק, אני אומרת לה, טוב בסדר הבנתי את הסימבוליות את יכולה להפסיק לצחוק. הבנתי. הבנתי הכול. ומתעוררת מהחלום".

אני מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי, מחכה לתגובה. היא אומרת, תוך כדי הצצה בשעון, שאנחנו צריכות לסיים. "אבל אני רוצה שתנסי לחשוב על החלום ולראות איך הוא מתחבר לחיים שלך, נדבר על זה בפגישה הבאה. יש לנו ככה עוד מספר דקות, רוצה לומר איך זה היה בשבילך? החלום? לספר עליו? כל מה שעולה לך. איך את עכשיו?"

זו הפעם הראשונה שהיא מדברת כל כך הרבה. עכשיו היא נראית לי כמעט אנושית, והטינה שלי מתחילה להתפוגג. ברגע הבא אני נגעלת מעצמי. מה יהיה איתי? מספיק שמגלים בי עניין קטן ואני נופלת שדודה. מתי יהיה לי עמוד שדרה?

אצלנו בעדה, ואני חלק מהעדה שלי ארצה או לא, אין אמצע. או שיש מעט מאוד אמצע. כששונאים, זה עם כל הלב וכשאוהבים זה עם כל הלב, הידיים והקישקע. כשאני רבה עם חברה או שעובר בינינו חתול שחור אני הופכת להיות חוקרת מז"פ מיומנת. כל יריקה בזירת הפשע היא עדות לדנ"א, כל זוג כפפות בפח אשפה הן קצה חוט, הכול מוביל לזיהוי ואיתור הרוצח הסדרתי. אני פרופילאית בפנטגון וכל זיק של עדות תוביל אותי לפענוח הפשע המושלם, כלומר לזה שהחברה הזו תמיד היתה בעייתית, ואז החברה הזו, המסכנה יש לומר, אבוד לה. פתאום יש לי ניתוחי אופי מעמיקים, ואני מחברת את זה למשהו שהיא אמרה לי כשהכרנו, ואני רואה את כל הזיוף והקטנות, שבדרך כלל אני מבליגה עליהם. כלומר בימים כתיקונם. כלומר בימים שפויים. כלומר כמו שעושים אנשים נורמליים. ככה גם באהבה. כשאני אוהבת אני לא אובייקטיבית, אני מתעקשת לקשור כתרים לראשם של אהוביי. אידיאליזציה מוחלטת. אני זוכרת שבתואר הראשון למדתי את אחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס דיבר בשבחי המתינות ויישוב הדעת ואיזו תכונה נדרשת זו לבני אדם. ובזמן שאני קוראת את הדיאלוג אני אומרת, היי אפלטון לא כולם ניחנו במתינות ובדעת מיושבת, עלינו, המרוקאים, המידה הזו פסחה. אבל גם אפלטון לא הכיר את המרוקאים שלי, המתינות היא ממני והלאה. אני מתחילה להתפרק מהכעס ומהפגיעות ורואה מה עוד יש בה, והחיוך שלה כבר לא מעצבן אותי והיא אפילו נשמעת לי חכמה וטובה. אני מפנה מקום ומזיזה עוד שכבת סרקזם כדי לחייך אליה בחזרה. מי יודע? אולי זה הסוף למלחמות ההתשה שלי עם מטפלים. ואז חוזר השטן מהכתף השנייה להזכיר לי לא להתמסר, לשמור על עצמי. קורא לי עלובת נפש, תפתחי כבר אישיות. אני יודעת שאת הבור הזה קשה למלא.

אני נכנסת אל הבית. בפגישה הבאה נדבר על ה"וונדר וומן", זה יספק חומר לאולי עוד פגישה-שתיים. בינתיים אמשיך לנסות לחלום חלומות.

-3-

יום שלישי הגיע, אני יוצאת מהבית אליה. ההתרגשות הזו דומה לפגישה עם מאהב בתחילת הקשר, כשעוד יש הפתעות וכל תגלית עליו היא חדשה ומרגשת, ובעיקר בלי הפילטר של התבונה והרציונליות. עוצרת לקנות סיגריה וקפה בפיצוציה, עכשיו מוכרים אותן בשלשות, יש קופסה קטנה שמכילה בדיוק שלוש סיגריות. כמובן שזה עולה הון. אני קונה. מעשנת אחת בדרך עם הקפה. אני עייפה. מאוד. לא מצליחה לישון טוב בימים האחרונים. כשאני נכנסת לבניין המזכירה מפנה אותי לחדר הקבוע ואומרת, "היום אתן בחדר שלכן, חנה התעקשה ועשינו שמיניות באוויר כדי לפנות את החדר. אם את שואלת אותי עשתה טעות, אבל אף אחד לא שאל אותי".

השעון מורה על ארבע, אבל רק בארבע ודקה היא פותחת את הדלת, נאבקת בה. היא מזמינה אותי להיכנס ומתנצלת. "לפחות זה החדר הקבוע שלנו", אני מעודדת ומתעודדת. כשאני נכנסת אני מבינה — ארון מפורק עם מגירות פתוחות וסגורות ספק עמד ספק שכב בכניסה. מהארונות הגדולים והמאסיביים של פעם, כזה שהיה בנוי היטב מעץ איכותי. "מה הקטע?" היא מסבירה שהיו צריכים לאחסן את הארון באיזה מקום וכל החדרים היו תפוסים. "מה ההיגיון?" אני שואלת, "ירכיבו אותו מחדש? למה לא לזרוק אותו וזהו?", היא לא יודעת. מהפיל הזה כבר אי אפשר להתעלם. אנחנו מוצאות את הדרך כל אחת למקומה ולמרות הארון המפורק על מגירותיו ומדפיו. 

"סיימנו את הפגישה בשבוע שעבר עם החלום על וונדר וומן," היא ממשיכה.

"ככה את קוראת לו? החלום על וונדר וומן?" אני מביטה מסביב בדמיון שלי היתה כאן מיטה. לא יודעת למה. אולי כי בסרטים כשהולכים לפסיכולוג יש אצלו מיטה או ספה ארוכה כזו שאפשר לשכב עליה. פה אין. אני חייבת לשים את הראש לכמה רגעים.

"את נראית עייפה. הכול בסדר?"

"אני לא מצליחה להירדם. אפשר?", אני אומרת ומניחה את הראש על השולחן. היא מוצאת לי שרפרף קטן ומניחה לידי "הנה", אני מרימה את הראש, חוזרת להתיישב בנוחות בכיסא ומרימה רגליים על השרפרף. "אני מתנצלת, אני לא ככה בדרך כלל. אני יודעת שזה לא מנומס. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו"…

"מה היא היתה אומרת?", היא מתנפלת על משפט-אמא כמוצאת שלל רב.

"מה? מה מי אומרת?", אני שואלת לא מפוקסת, עייפה עייפה. המחשבות שלי לא מחוברות אחת לשנייה. "סליחה. אולי קפה יעזור. יש פה קפה?" יש בכניסה. "יש מצב שאצא להכין ואחזור? שתי דקות. אפילו פחות". היא מהנהנת. "להכין גם לך?" היא מסרבת. אני יוצאת להכין קפה וחוזרת, מתחילה ללגום ומרגישה יותר טוב, ניגשת מיד לעניין, "אני לא רוצה שנפסיד את שאר הפגישה, הפסדנו זמן יקר. אז החלום על הוונדר וומן"… היא עוצרת אותי, "זה בסדר אפשר לקחת את הזמן, את יכולה לשתות בניחותא."

"חשבתי על מה שאמרת, החיבורים של זה לחיים. וגם הצחוק של וונדר וומן. אני מנסה להבין למה היא צוחקת עליי אם זו בכלל אני שם הוונדר וומן. כאילו אני צוחקת על עצמי. אני עושה את זה הרבה פעמים".

"מעניין אותי לשמוע על החלק הראשון, עם הכייס".

"דווקא החלק הזה? עליו לא חשבתי הרבה, פחדתי שם. לא הייתי וונדר וומן שם באוטובוס. ההיא באה אחר כך, וגם לא כמו משהו שלם ועוזר. היא לא נתנה לי כוחות על באוטובוס, גם לא אחר כך ברחובות. היא רק צוחקת.

"בכל זאת היה שם משהו שנתן לך כוח באוטובוס, הצלחת לדווח על כייס ולעזור למישהו".

"אני לא כל כך אוהבת את החלק הזה, זה סתם. לא משהו מיוחד. אני שונאת לחשוב על זה. כולי חלשה שם, רועדת מפחד. למה הייתי צריכה לדווח לנהג, מה זה נותן? ולסכן את עצמי? אם לא הייתי מדווחת כל אחד היה עושה את שלו וחוזר לבית בשקט. הנוסעים, והנהג, ואני, ואפילו הזקן. אני בספק אם היה מבחין שהארנק נגנב לו".

"והכייס. גם הוא יחזור לבית שלו, יעשה את שלו. עולם כמנהגו נוהג?"

"כן. בדיוק. אבל לא, אני הייתי חייבת להגיד. בדרך כלל אני סותמת את הפה, לא מפריעה לאף אחד, לא תופסת מקום. אבל שם הייתי חייבת לדבר. בכל מקרה, מעציב אותי לחשוב על החלק הזה".

"אני רואה. תנסי להגיד מה מעציב אותך בזה".

"לא יודעת. לא יודעת".

אני מוציאה סיגריה ומדליקה ואז נזכרת שאסור ומנסה לכבות אבל אין מאפרה בחדר.

"סליחה סליחה".

"זה בסדר אני אפתח חלון. אני רואה שקשה לך".

היא פותחת חלון ומחפשת משהו בפח האשפה, שנמצא מאחורי הארון. היא לא כושלת בדרכה לשם, למרות הארון והמגירות שמפוזרות בחדר ומשטחי העץ. מוציאה מהפח כוס מפלסטיק, שופכת לתוכה קצת מים.

"אז את כן מעשנת", אני מסמנת לכיוון הכוס "את מכירה את הפרקטיקה".

"לא… אני אסתמטית. אבל אה… "היא מחייכת חיוך חדש, קטן, נזכרת במשהו נעים, "אני מכירה אנשים שמעשנים. יותר נכון הכרתי".

היא פותחת את החלון שבחדר. אני קטנה פתאום לידה והיא דואגת לי. אני רוצה לישון שם על הרצפה ושהיא תכסה אותי. הנעימות הזו בחדר רוקדת ומרחפת וצפה, עוברת מהצד שלה אל הצד שלי. היא לא מחייכת, היא רואה בתוכי משהו שאף אחד לא ראה מעולם.

"זה מזכיר לי את השיר של פינק פלויד, 'קומפטרבלי נאמב'. וון איי ווז אה הצ'יילד איי הד אה פיבר, מיי הנדס פלט ג'סט לייק טו בלונס. ועכשיו הוא מרגיש את זה שוב". אני מתחילה לשיר "איי הב ביקום קומפטורבלי נאמב. שכחתי את ההמשך… ובהתחלה, ההתחלה יפה — הלו הלו הלו. זה כמו הד, אולי הוא בכלל בבור וזועק לעזרה. איז דר אניבדי אין דר, ג'סט נוד איף יו כן היר מי. איז דר אניוון את הום".

אני מחפשת את השיר בטלפון ומשמיעה אותו. "את אוהבת?"

"כן, כן. מאוד. מאוד".

"זה עצוב לא?"

"יש שם בדידות".

"בדידות. זו המלה. זו בדיוק המילה שחיפשתי. הוא לבד ואף אחד לא רואה אותו".

"אף אחד."

אני כבר בסיגריה השלישית ושתינו שומעות את פינק פלויד מהאייפון שלי. היא מתחילה להשתעל, אני מזיזה קצת את הסיגריה. השיעול שלה מתגבר ואני מתרחקת נעמדת ליד החלון. מתחיל להחשיך, מה זה? מה השעה?

שעון חורף. חמש עבר מזמן. אני מתארגנת, ממשיכה לזמזם פינק פלויד. מסמנת בראש על השעון שבחדר. "שבוע הבא?"

"שבוע הבא."

-4-

במפגש הבא אני זומבי, אישה מתה מהלכת. ספרתי שלושה ימים שלמים שבהם לא נרדמתי. אפילו לא לדקה. נכנסתי לחדר, עוד שתי דקות כדי להבין שזה לא החדר הקבוע. בכלל 'הקבוע' הזה מתברר כדבר הכי לא קבוע שיש. לא מבינה למה אנחנו מתעקשות על זה, שתאמר בחדר ולא "בחדר הקבוע שלנו". היום אנחנו לא בחדר שלנו. עוד דקה להבין שהחדר הזה משמש כחדר אחות. יש בו משקל ומד גובה, מזרקים וערכות לחיטוי פצעים, עזרה ראשונה והמוני תיקיות מגובבות על מיטת אחות. מוזר? לא כאן.

"לא אלאה אותך בשאלות מיותרות על החדר. הבנתי, מבינה ואבין למפרע".

היא מחייכת. חזרה לחייך את החיוך המטופש והשטוח שלה. מה נסגר איתה? אני יושבת מולה, ואז מתרוממת והולכת להישקל. "מה זה? מה עם המשקל הזה? לא מופיע כלום על המאזניים. היי, אני לא שוקלת. אני לא שוקלת! בואי רגע, בואי, תראי, אולי אני טועה. אולי עליתי במשקל ואני לא רואה טוב את המספר. אולי צריכה משקפיים. אולי משקל חדש". אני אומרת את הכול בשטף דיבור לא הגיוני, לא ידעתי שאני מסוגלת לדבר כל כך מהר ועל כלום. ואז באותה מהירות שבה קמתי אני חוזרת להתיישב בכורסא מולה.

הוא יושב קרוב אליי, פלג גופו העליון עירום ועל גבו חטוטרת מכוערת, כמעט לא אנושית. אבל לא, זו לא חטוטרת. זו אבן ענקית שהוא סוחב על הגב. וואט דה פאק! תגיד לי אתה נורמלי? מה נסגר? תוריד אותה כבר, אתה יכול לשבת. שב. שב. תנוח, למה כל הזמן ללכת, לעבוד, לחזור, לגלגל, להוריד. שב כבר שב.

"היי… את בסדר?"

אני רואה אותה עומדת לידי, נוגעת לי ביד מנסה… להעיר אותי? לוקח לי עוד שנייה להתעורר לחלוטין. להבין שנרדמתי על הכיסא למשך… חמש דקות היא אומרת.

"אני כל כך עייפה, כל כך עייפה, מה קורה איתי".

"מה קורה באמת? למה את לא מצליחה להירדם?"

"לא יודעת", אני משקרת, "לא יודעת".

"היה לי חלום עכשיו, אשכרה חלום. אני יושבת כאן על הכיסא הזה ויושב לידי גבר עירום". היא מוציאה את המחברת מהתיק וכותבת. "חצי עירום, מפויח ואפילו מטונף, ממש הרחתי ריח של ביוב ממנו". אני שמה לב שברצפה, קרוב מאוד לרגל שלי יש פתח ניקוז, ביוב. ושהריח של הגבר היה בעצם הביוב שבחדר. "איף, מה זה? מה זה הריח הזה! זה נורא, זה פשוט נורא. תקשיבי עם התוכים הבלגתי, גם עם החלב והמזגן ואפילו הארון. אבל ריחות? על זה אני לא יכולה לשתוק, אני מאוד רגישה מאוד רגישה. אני מסוגלת להקיא פה, ממש על הרצפה. אפילו עלייך, אני תיכף מקיאה עלייך".

"את רוצה שאדליק מזגן?"

"מה, על חום? זה יהיה גרוע".

"אפשר על קור."

"קר לי, לא רוצה מזגן", אני מוציאה חפיסת סיגריות.

"חפיסה שלמה? מה עם השלישיות?"

"זה לא תופס. וזה גם המון כסף. אני קונה חפיסה ומשתדלת לעשן שלוש ביום". 

"את מצליחה?"

"לפעמים. יש ימים שקשה לי אז אני מעשנת יותר. זה עדיף על הריח של הביוב", אני מדליקה סיגריה והיא ניגשת לחלון, פותחת אותו ונשארת קצת שם.

אני ממשיכה, "אז הבחור החצי עירום לובש איזה בגד מיוחד לאזור החלציים. לא מבינה מה הבגד הזה בדיוק. הוא יושב לידי עם חטוטרת ענקית על הגב, ככה אני חושבת ולאט לאט מבינה שזו לא חטוטרת זו אבן ענקית, ממש, בגודל של החדר הזה והיא יושבת לו על הגב. אני אומרת לו תוריד אותה תוריד מה אתה נשאר עם זה. אבל הוא לא עונה לי, רק מביט בי בעיניים קרועות מסבל. לא די, תפסיק, אתה יכול להעיף את האבן הזו! תעיף אותה לקיבינימט, אני כועסת עליו. וכאן זה נגמר. הוא אפילו לא מדבר איתי. בחלק הזה הערת אותי".

"איזה פספוס. נגמר כל כך מהר, תראי מה זה, סוף סוף אני חולמת. סוף סוף"… אני שותקת, יש לומר סותמת את הפה. מקווה שהיא לא תשים לב למה שברח לי מהמוח.

"זה מישהו שאת מכירה?"

"מי? הגבר?"

"כן".

"לא, לא יודעת. קצת כן וקצת לא. הוא לא מישהו קרוב אליי, אם את מתכוונת לזה. יותר מישהו עמום, מעורפל. אני מכירה אבל מרחוק".

"והאבן הזו, כמו מה היא?"

"זה מה שאני לא מבינה, היא דבוקה לו לגב אבל הוא גם לא רוצה להוריד אותה. אולי היא ממש מודבקת לו או תפורה לו לגוף. אני חייבת לחזור לחלום הזה, חייבת. להבין מי הוא ומה הוא רוצה ממני. יש מצב שאני עוצמת את העיניים לכמה דקות?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מנסה להירדם בכוח. אני מאוד עייפה, זה לא צריך להיות כל כך קשה. לוקחת עוד כמה דקות ומנסה להרגיע את עצמי, אני מותשת. אבל זה לא מצליח, ממש כמו בבית. אני לא מצליחה להירדם.

"לא הולך". אני אומרת מתוסכלת, "לא הולך".

"את אמרת מקודם, "סוף סוף אני חולמת". למה התכוונת?"

זהו, זה נגמר. היא עלתה עליי.

"לא אמרתי את זה. אמרתי סוף סוף אני נרדמת". אני משקרת.

"לא, את אמרת חולמת. סוף סוף אני חולמת."

היא מתחילה להשתעל כמעט נחנקת. אני מתרחקת ממנה, אבל לא חושבת אפילו לכבות את הסיגריה. אם אני אכבה, אני מסבירה, הריח של הביוב. זה נורא. היא ממשיכה להשתעל, הפעם בחוזקה. מוציאה מהתיק שלה משאף ולוקחת נשיפה ממנו. אני פותחת את הדלת של החדר ברגע שמופעלת אזעקת עשן, המזכירה נכנסת, "הכול בסדר? מה זה? מאיפה האש?", היא רואה אותי מאלתרת מאפרה וכועסת, "לא מעשנים פה. זה אסור. למה לא אמרת לה חנה? אה, למה? את הפסיכולוגית פה".

 כועסת היא יוצאת מהחדר. זהו אני לא אעשן יותר, אני מוצאת מזרק ומחזיקה אותו, כאילו הוא סיגריה. היא בינתיים נרגעה, השיעול פסק. עכשיו היא נראית החולה מבין שתינו. מבעד לעשן, לחלון הפתוח, האזעקה והפרופס שבחדר, היא קולטת אותי. חדה ובהירה יותר מאי פעם היא מניחה את המשפט הבא, "החלום על וונדר וומן לא היה אמתי, המצאת אותו".ככה כמו תער, בלי חיוכים בלי להתנצל בלי סימני שאלה.

"כן". אני לוחשת.

"למה את כל כך עייפה?"

"אני לא מצליחה לחלום. מאז החלום על נטע, זה לא קורה. שמתי מחברת ליד המיטה כדי לכתוב את החלומות שלי כשאני מתעוררת. הכול מוכן ומזומן בשביל החלומות, אבל הם לא קורים, הם לא נחלמים. אין לי יותר חלומות. ואז קראתי שכדאי לכוון שעון מעורר לעשרים דקות, וכשהוא מצלצל ישר לכתוב אותו. הוא נשאר רענן בזיכרון הוא מתקרב אלייך. וזה מה שעשיתי. רק שהחלומות, אם נחלמו, לא נזכרו ואני הפסקתי לישון".

"איפה קראת את זה? זה בכלל לא נכון".

"אני מבינה את זה עכשיו אבל מאוחר, מאוחר מדי".  

אני קמה ממקומי לעבר החלון, עם הסיגריה-מזרק ביד. זה נגמר. כמו כל הפעמים שבהם אני מפשלת.

"תראי, מהחלון הזה כולם נראים קטנים". אני נשענת על החלון והיא נבהלת ומתקרבת אליי, תיזהרי, היא דואגת לי וממהרת לסגור את החלון. ריח העשן נמהל בריח הביוב, ובחדר עומדת צחנה שאי אפשר לברוח ממנה. אני מצמידה את הראש לשמשת החלון מנסה להגיע לאיזו נקודה בלתי נראית ומבחינה בחלון וניקיונו. "מנקים פה הרבה, אה? יש כאן איזה זבוב מת, הנה, פה, בואי תראי". היא מתקרבת מצמידה את פניה לשמשה מביטה לכיוון שלי. "זה בית קברות לזבובים פה, כל המסילה מלאה בהם". אנחנו עומדות ככה, מביטות דרך החלון במבט מזוגג. שתי הזויות, פסיכיות, אינסופיות.

אם מישהו רואה אותנו עכשיו מהרחוב הוא בטוח שברחנו מהמחלקה הסגורה. שתי נשים דבוקות לשמשת חלון, מחפשות זבובים מתים. לא, אם מישהו רואה אותנו עכשיו הוא בטוח שאנחנו המחלקה הסגורה. והוא גם צודק, המישהו הדמיוני הזה שיראה או לא יראה אותנו.

יכולתי לפתוח את החלון הזה באותו רגע, רק לסובב את הידית ולפתוח. בשביל שתינו, אולי הדבר המוסרי ביותר שיכלתי לעשות עבורה. עם סיזיפוס לידי וונדר-וומן מהצד השני, מי יכל לנו? אבל לא עשיתי את זה. לא פתחתי את החלון. אנחנו נמשיך לגלגל את האבן במורד ההר, יום אחרי יום. לא המצאנו שום דבר חדש.

היא מחייכת אליי כשהיא מתרחקת, מתפיידת לאטה. לא, אל תלכי. אני דוחקת בה במלים שלא נאמרות, רגע לפני שהיא יוצאת לי מהפריים. אל תשאירי אותי פה לבד. אני לא יכולה להיות יותר לבד. אני רוצה סיפור אחר, ואם לא אחר, אז סוף חדש. אם אני חייבת לגלגל את האבן, למה לעשות את זה לבד?

 

8

"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.  

 

8

אני גרב זול שעולה חצי דינר. ייצר אותי קואופרטיב תעשייתי, ושולי הרווח מהמכירה שלי חולקו בין גורמי הייצור. קנה אותי אדם פשוט, יצרן עני, שהתחתן עם בחורה פשוטה וגר איתה בדירה קטנה בשמחה ובאושר.

הכלה הייתה נחמדה אליי מאוד. היא רחצה אותי כל יום במים חמימים, לא צרבה את עורי בסבון ולא גרמה לי כוויות באשלג. כדי לרענן אותי תלתה אותי במרפסת, והרוח הקלה והנעימה של בנגאזי ייבשה אותי.

הסתודדתי עם משבי הרוח הקלילה ונזכרתי בשפשופים של קצות אצבעותיה המשוחות בחינה. היא שפשפה אותי לאיטה כמו מסטיק בפיה צחור השיניים בעודי שולח מבט אל הגרב הוורדרד המונח ליד הדלת תחת מראת השידה שבחדר הכניסה.

באחד הימים חלתה הכלה, אולי הייתה בהיריון, והחתן רחץ אותי במים קרים בעיצומו של החורף. הוא הכאיב לאריג שלי בשפשופיו הגסים וכמעט תלש לי את החוטים וקרע את הגומי בשוליים האלסטיים שלי. התחבאתי מפניו, מה לעשות,  בקצף של הסבון. כאשר תלה אותי על החבל שכח לחזק את אוזני באטב, והרוחות נשאו אותי הרחק משם. נפלתי לחצר של וילה מפוארת, והרוחות המשיכו להעיף אותי בתוך הווילה ממקום למקום כאילו רצו להבהיר לי את ההבדל בין דירה לארמון. באחת הפינות היה חדר כביסה, והתקרבתי אליו בזהירות. מתוך החדר נשמע קול זמזום. הצצתי פנימה כשגבי צמוד לידית הדלת, וראיתי את המשרתת זורקת בגדים לתוך מכל מתכת מחובר לחוט מתנדנד שיוצא מקופסה בקיר. אמרתי לעצמי שהמכל המזמזם הזה איננו כמו הגיגית הקטנה שלנו, שלא מחובר לגופה כל חוט הקושר אותו לדבר מה. פחדתי שהמשרתת תבחין בי, תחשוב שאני מהמשפחה ותזרוק גם אותי כדי שאסתובב במהירות יחד איתם בקבר הזה. התרחקתי אפוא מהחדר והתקרבתי לחבל הכביסה. ראיתי גרב משי צבעוני מתנועע כטווס ותפוס באטב יפה, ושאלתי אותו בשפת הגרביים על המכל שזולל בגדים. בהתחלה הוא לא הבין אותי, כי לא דיברתי ברור בשל חור קטן שנפער בי במקום הבוהן. חזרתי על שאלתי, והוא ענה לי בגַרְבִּית רצוצה:

"זאת מכונת כביסה חשמלי מיובא."

הודיתי לו מבלי לחייך, ותהיתי מדוע אין מכונת כביסה כזאת בבית הבעלים שלי. לאחר הרהור נוסף ייחסתי את הסיבה למחירה הגבוה. אבל אני מאושר שאין להם מכונה כזאת, כי הבגדים מסתובבים בתוכה במהירות כמו הסכמי שלום חפוזים. אני מאושר במכונת עשר האצבעות הטבעית עם הריח הטוב, המגע הנעים, השפשוף האיטי והמבט שאני שולח לעבר השידה בחדר הכניסה, שם מונח הגרב הוורדרד הביישן. אח, כמה יפה הדירה…בעודי שקוע בשחזור המענג של זיכרונותיי היפים התנפל עליי לפתע צינור לולייני שהתפתל כנחש ובלע הכול – אדמה, אבק, עלי עצים, חתיכות נייר…הוא משך אותי בכוח לתוכו, ומצאתי את עצמי בחשיכה. חסיתי בעלה של עץ והתרחקתי מחוטי חשמל שהיו בתוכו. שמחתי שאני לא רטוב, כי אחרת הייתי מתחשמל.

בערב רוקנו את שואב האבק החשמלי לתוך מכולת אשפה גדולה שעמדה ליד שער הפלדה המשוריין.

העברתי את הלילה בתוך המכולה המגעילה, וכדי להתמודד עם הזוהמה והסירחון נעזרתי בכל הריחות שעלו בזיכרוני – ריחות הכלה והמטבח שלה, ריח זיעת היצרנים וריחות המוצרים, אפילו ריחות השמנים העולים מהמכונות שייצרו אותי. נזכרתי בכל אלה, והם הגנו עליי.

בבוקר הסתיימה החופשה של החתן. יֶרַח הדבש היה ליַרְחֵי בצל מאושרים, והיצרן הפשוט חזר לעבודתו בחברת הניקיון הציבורית. מיד לאחר שרוקנו את המכולה לתוך ארגז מכונית הזבל נגליתי לעיניו מבין הערימות. הוא ראה אותי, חייך אליי, הרים אותי בעדינות והניח אותי בכיסו על אף היותי מטונף. הרי אני קרוב לליבו… אני אחד העדים של ליל כלולותיו… לאחר שסיים את יום העבודה שלו חזר איתי לדירה ונתן אותי לכלה. היא זיהתה אותי וקפצה משמחה, השמיעה צהלולים, ווידאה שבעלה לא נמצא תחת כישוף. אחר כך ניערה אותי מהאבק שדבק בי, נישקה אותי ולבשה אותי על ידה כמו כפפה.

3

השעה היתה מוקדמת. אחר עלות השחר וטרם עלות החמה. או השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאוד. האחרונה. השעה בה נפרדת האדמה מנחש הלילה המסתורי, ולאור רצי נהירה נפחדים, בודדים, חלוצים חפשניים-רטטניים, בלתי מאוחדים ובלתי מאוגדים, היא נכנסת לגלגולה החדש, המואר היטב וברור מאוד, הממושטר ומחוזק אל נכון בצבת קרני אור החמה, הסוהרים הקובעים את גורל כל חי עלי אדמות מאז ומעולם. "אהבתיך, הה, לילה" – מתרוננת האדמה השוגה עדיין בדמיונות הלילה הערפִליים – "אהבתיך, הה, לילה, מקור מנוחתי וים שִכחתי, ארכידיוקן האפסיים המרנינים וצֵלמנוֹס כל תשוקותי". כך, או בדומה לכך מתרוננת האדמה המהבילה את אדי הלילה הדוהמים, תמרות וחצאי תמרות ותמרות לשליש ולרביע, מזה דמויות של קונוס ואיפכא-קונוס ומזה אפס-דמות כללי, כאן דקל קיטור עולה שמימה וכאן כלבי אדים עצלים מתפלשים ונגררים ואורבים. ותוך האדים האלה, תוך הערפל הלילי-למחצה והטרם-יומי, תוך אדרת שֹער של הקיטור הסמיך והדביק – הייתי אני. אני עצמי מובל על ידי זיק, הוא שהופיע אלי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכֹל יינות התרעלה, להרקדיני את מחול החיים התמציתי על עברי פי האיומה בפחתים. "בוא" – משכני אחריו – "ונרוצה. תא חזי" – לחש באוזני – "ותחזינה עינינו בגיא החיזיון!"

שני סַרדיוטות הוליכוהו. הוא נשען עליהם כעל אחיותיו הרחמניות. צווארו היה מאוד רזה ופיקת גרגרתו סלדה ובכתה חרש. שוב עלה הלוך ועלֹה בדרך אל הגרדום. לא רק הוא לבדו. גם שני הסרדיוטות מלוויו. ואני וזיק היינו הקהל – העולם. החמה עלתה כפורחת. פג קסם הטשטוש, האחווה הגדולה הכול-ממזגת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות. הנהו צועד האדון המוות.

אבי חיבבני מאוד. כל גאוותו הייתי. מקור כל תקוותיו. אמנם יש והייתי גם אויבו המדומה. הענף הצעיר הפורח, המאיים להפוך לאילן בפני עצמו ולכסות בצמרתו את עין כל השמים, אבל בדרך כלל הייתי לו המשך, החוליה הנוספת לקראת העתיד. גרעין הגזע שבו התגאה בי, כי לעניות דעתו אני צפוי אלֵי ימים טובים יותר מימי ההווה שלו.

הלוא זה סוד אהבת האבות אל הבנים אצלנו. ההווה שלנו הוא כל כך שחור תמיד, עד שכל אב נוטל רשות לעצמו לקוות שבשביל בנו, ממשיך גזע מחצבתו, ייפתחו אופקים בהירים יותר. וזה סוד שנאת האבות אל הבנים אצל אומות בעלות הווה תקיף, כי הלוא הבן הצעיר אינו אלא גזלן, הרוצה אף הוא ליהנות מהיש הקמוץ ביד.

אבי חיבבני מאוד. עודני זוכר את התפילין של רבנו תם שלו, שקיבל בירושה מאביו, שקיבלם אף הוא מאביו, כשהגישם לי תוך כדי מבוכה. נרגש היה אז למורת רוחו. עודני זוכר את חרדתו לי שחס ושלום לא אצא לתרבות רעה להתחבר עם אנשי הפקר. עודני זוכר את דאגתו לחופה שלי ולקידושין שלי שלמען השם ייעשו כדת משה וישראל. עודני זוכר את כל מה שזוכר כל בחור מישראל מימי נעוריו הזוהרים. את הימים הטובים וימות החול. את דברי מוסרו הכבושים באצטלת דברי חז"ל והמהומיו החד-משמעיים. בדמי מתרוננת עדיין בת קול ביישנותו הבורחת מפני גילוי כל רגש חם כמפני גילוי עריות. בדמי מתפתנת עדיין מסורת החיים, מסורתו, הטבועה בכל גו ישראל מדור לדור.

גם אני הלכתי בדרך שנקבעה לבני דורי, גם אני ליקקתי, לקק היטב, מפנכות ילדי הנוכרים. אבי רצה בזאת יותר ממני. דימה כי כך יותן לי כוח יותר ומשנה עוז להתגבר ולעלות. להצליח. כה אהבתיך, אבי, החוליה המקשרת אותי אל העבר, אל אותו עבר מסתורי ששנים רבות בטחתי שאיננו. כמוני כמו רוב בני דורי הלוא האמנו שרק אנו ודורנו קיימים. ממני מתחיל העולם ואפסי עוד. רק הנמצא בהישג מוחי הוא הנמצא – וזולתו אין. אבי – הלוא זה השלב לאחור. לדרך חיים בדוקה באלפי בדיקות. לדרך מוות קלה יותר, כי רבים הם שניסוה לפנינו. כי רבים הם שצברו צידת נחמה בשביל ההולכים למות, המוכרחים ללכת למות. אבי חיבבני מאוד. ואני, דומה, הנני מחבבו היום עוד יותר.

ידידי הטובים, הראיתם כבר אדם ההולך ונקבר תחת מעי מפולת? הבית בנוי לתלפיות, בניין מוצק מהמסד עד הטפחות, אתה בוטח בו בכל רמ"ח חושיך, שום חשש סכנה אינו פורח ועולה, ופתאום לפתע מתמוטטים הקירות, קורות התקרה נשברות ומטר לבנים ניתך עליך וקובר אותך ואת ביטחונך ואת כל ישך. כזה היה אבי כאשר פרשֹתי לפניו את מגילת עתידי. החדר שרוי היה באפלולית רומנטית, ואנו – אבי ואני – יושבים זה מול זה בשבת המועצה העליונה של השבט, שבטנו. מתוך ביטחון בצדקת תורתי השאובה מכלים זרים הסברתי לו כי היש הרגעי הוא הקובע את גורל כל חי, הוא המכריע במערכת הקיום. בתורתי – המשכתי – אין משום קרדום, וידיעותי לא יושיבוני בסתר המדרגה, וכל שאסף אבי למעני ולמען גזעו לא יישא אף פרי מסוּטף אחד. כי קיים רק ההווה. וסיכוייו כמר מדלי. ידידי הטובים, הלוא יודעים אתם כמוני איכה ישב אבי בדד וחפוי ראש.

ידידי הטובים, בכל מפלגה, כת, חבורה תמצאו את איש "האנחנו". הוא הפונקציונר במפלגה, הוא הפַקטוֹטוּם בכת, הוא הרבי כתשיה במכתש החבורה. אלמלא היו בנמצא מפלגה, כת, חבורה – הרי שצריכות היו להיווצר בשבילו, כי אלמלא כן לא היתה לו כל אפשרות של קיום. ומי האיש יוותר על קיום כל כך נכבד? יש חורש ויש קוצר במערכת החיים. ויש גם רבי כתשיה. וגם אני נתקלתי בו בדרכי. כתשיה אינו יפה רואי, שפתו התחתונה שמוטה וגבתו הימנית נרעדת לסירוגין. כתשיה אינו דהרן ברכיבה, מהרן בצחצוח לשון וגנדרן בלבושו, ואינו מצטיין בשום מעלה מיוחדת או נצנוץ של כישרון. ואף על פי כן שימש נושא לסיפורים של סופרים רפופי כישרון, ופעם אחת אפילו נקודת מוצא למסה מדעית. כזה היה חברי, ואילו חברתי – אינני יודע מי היא. אולם אני מכירה. היא טבועה בזיכרוני מימי ילדותי הראשונים. מבטה המשוקע כלפי פנים, עיניה המושפלות, אצבעותיה הדקיקות-הענוגות. נשמתי רעדה לקראתה רעד חוזר של נשמתה. תנועתה רוויה בכי ודמעות בקולה ינגנו. צרוֹר צרוּר של כל היגונות היתה לי. ברחתי מפניה כמפני אויב נפש – היא הדביקתני. את ענק מחנקה להסיר רציתי מצווארי – לא הרפתה מני. חוליות חיי היו מרידה בלתי פוסקת בה, רצון עז להתכחש לקיומה – לא הצלחתי. אכן, אני מכירה היטב. לילות נדודי שיר מזמור חיברו לכבודה. ובעצם, בעצם דמותה כל כך מטושטשת נגד עיני, אינני יודע מי היא. ידידי הטובים, הנה סיפרתי לכם כבר מגילת חיים שלמה. על אבי ועל ימי נעורי, על חבר וחברה, ועל המוות. כלום עלי באמת כבעל מלאכה זריז לסכסך דמות בדמות וליצור מצבים דרמתיים, קומיים, מלודרמתיים, כדי שתבינו במה וכיצד אני מאמין וכיצד ואיך הייתי רוצה שיתאַשִׁית העולם? ומה ייתן ומה יוסיף לכם אם אגלה כי כובע קש רחב שוליים כיסה את ערמוני שערותיה, וריסיה השחורים ארוכים היו מני ארוך, וכי היו בה כל הסגולות הטובות הטבועות בגו נערה פורחת לצו האביב. וכי אחיה אהוב נפשה כמנהג אחים בכירים נפל שדוד בקרב. וכי אמה הזקנה כמנהג האימהות הזקנות מתאבלת עליו כל ימיה. לא מפני שמת ואיננו. אלא מפני שקבורתו לא נודעה ומצבה על קברו לא הוקמה.

אומרים כי יש נשים אוהביות, המבינות אף בלא רמז, המרגישות כל תנועה, המבטלות את ישותן מפני רצון אהוב לבן, הממלאות את הרגשת החסר בלב הגבר האהוב בתרופת קיומן הנכנע. אומרים. הלוא אלו הן הנשים הקוצרות בוז מחברותיהן הבלתי נכנעות, שלא זכו למצוא גבר כלבבן. ידידי הטובים, נא אל תבושו, נא הגידו בגת – איש לא ישמע: הראיתם אישה כזאת מימיכם?

אני לא ראיתי.

ידידי הטובים, הזוכרים אתם את הבית השומם ברחוב השומם, כולו עוד מעלה ריח טיח, כל כך חדש ובלתי מביע, כל כך חסר חיים כשלד שטרם יירקם עליו הבשר ויימתח העור? אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכרו היטב. אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכר את עצמי תוך הבית ההוא לעת ערב יושב מול אח מבוערת, השופעת חום ואור וחיים. ומאחורי, הרחק-הרחק לצד הקיר הנגדי, חברתי הפורטת על פסנתר. בעצם לא פסנתר היה זה. אלו היו מנענעים בעלי הד מוזר. הד בלא בת קול. זו היתה מוזיקה מודרנית, מפושקת ושרועה. מפורקת וקלועה. זו היתה מכונת נשימה חסרת נשמה. וזה היה מִשטור דייקני מחושב על פי כל כללי השכלול המודרני. זה היה קול הדור החדש, הדור שלנו. הדור המאמין רק בהווה שלו בלבד. הדור הרוצה בחלוקה חדשה של אוצרות העולם הזה כדי לזכות יותר, לחטוף יותר, ליהנות יותר. ולפני הפסנתר ישבה אישה, לא חברתי, אישה מודרנית. לא! שלד אישה המכה בשלד פסנתר. המאמינים אתם לי כי כמו האודים הלוחשים באח המבוערת, לחשתי גם אני באותו מעמד? המאמינים אתם לי כי אף על פי שגם אני נמניתי עם קהל חסידי תורת ההווה, הרגשתי פתאום כי יש לי אב, אב טוב ורחום, אב ושלשלת אבות, אבות רבים עד סוף כל הדורות. וכי עתיד אין לגמרי, לא לי ולא לבני דורי, ולא לשום אדם. כי מה יכול לבוא לאחר ההווה הקיים-לבדו? ומשקמתי באותו המעמד להחריש את שלד האישה הצועק לקראתי והנה – לפני חברי כתשיה, המופיע כקברן בחופה, כדרכו, ומטרידני בכל לשון של טרדה בשם המפלגה למהר לישיבה סוערת, כי הפעם יוחלט סוף-סוף אם למלחמה או לשלום, הפעם יוכרע גורל העולם. הלכתי. הלוא תבינו כי מוכרח הייתי ללכת. כי מי יודע איך ייפלו פני הדברים בלעדי? ואת ריסיה השחורים הארוכים מני ארוך של חברתי לקחתי עמי בלכתי לחתוך את גורל העולם. מי אז גאה כמוני וכחברי כתשיה. כך עזבתיה לאנחות פעם אחת – ועוד פעמים הרבה.

הפתח מי שהוא מכם את ארון הספרים אשר לעתיד לעיין באוצר המילים ולעמוד על טיבו של המונח "חזיר"? אני עשיתי זאת וגם נוכחתי כי אמנם בעל חיים יקר הוא מכל יקר. הגו בעצמכם – כך מצאתי רשום באוצר המילים – בלכתנו לישיבה הסוערת תעינו בדרך ונמצאים היינו בלב הג'ונגל, מעבה עצים מזה ומחסום צומח מזה. ופתאום סובבת מחוגת העולם, והנה נעתקים אנו מממד למשנהו ונמצאים אנו במדבר שממה ארץ לא נושבה. ים חול לפנינו וים חול מאחורינו. ומרחוק, בקצה האופק, רומז נחל אכזב וכמו בעלי חיים, אפורי תואר ודהי מראה רוחצים בו. ר' כתשיה, הפקטוטום, אוחז בדש בגדי ומוליכני. בצדי השביל אנו הולכים, בצל חומת החול הערוכה לקראתנו אנו נסתרים, כי מי יודע מה ילד רגע בארץ לא נודעה? קרבנו. והנה לפנינו שני חזירים, כגודל הפיל גודלם ועיניהם כלפידים. ובהתרחק הזכר שבהם, אזר ר' כתשיה כגבר חלציו וקרב אל הנקבה המפונדרקת. וכך הוא שואל אותה במיטב כווני חינו: נא הגידי היפה בבנות מינך, היכן אנו נמצאים ולהיכן אנו הולכים? ותוך כדי שאלתו ניתך עלינו מטר בני חצים, מכאן אש ניתזת ומכאן בליסטראות נובחות, מזה מברידות אבני נגף ומזה זוחלים אדי גופרית. ואילו הנקבה היפה בבנות מינה מחזיקה בידינו ומוליכה אותנו לנקרה כרויה במעמקי האדמה, דורות קדומים כוננוה ברוב תבונה והשכל, וכך היא מסבירה לנו פנים: דעו לכם, בני נווד עם נחשל, כי מכל החי עלי אדמות לא נותרו היום אלא תרי מינין, האדם והחזיר לבדם, ולא זו בלבד שטרפו והשמידו טאטא והשמד את שאר בעלי החיים, אלא שמלחמה נטושה עתה בין שני המינים האחרונים מי ומי משניהם יישאר חי לאחרונה. ואילו אתם, בני נווד עם נחשל, אף על פי שפני אדם פניכם, לבי מנחש כי עצם מעצמי אתם, על כן נכמרו רחמי עליכם, מי יודע אם לא מעשה צדקה אחרון עשיתי בחיי כי המחר… כך נאנחה החזירה הצדקנית ונדמה. וכך בזכות מראה פניו של ר' כתשיה, חברי לדרך, ניצל הוא ניצלתי גם אני אתו יחד.

בסורי לבית השומם ברחוב השומם לגלות גם לחברתי מה שגיליתי אני, והנה הבית שוב אינו שומם והרחוב הומה מקהל עם רב. ובבית – "אני הנני מגזע הארי", מציגה את עצמה מי שהיתה חברתי, "וזה" – היא מצביעה על אורחה הצהוב – "זהו מחבר המוזיקה המודרנית, ארי טהור". ההייתי צוהב כנגדה או כנגדו בגלל גילוי האריוּת? אני לא צהבתי כנגד הצהובים. ולא בכיתי שהיא עזבה הפעם אותי. אבי, אבי, הלוא אתה לא עזבתני.

ידידי הטובים, האם לא מעשה של עורלת לב הוא מצדי לספר על אהבה ועל חברה ועל חבר, בשעה זו כשהיד נטויה והגרזן מונף, הראשים מתנפצים והעוללים נערפים, והגוזר על אחינו גזר כי תמנו הפעם לגווע. השומעים אתם כמוני בלילות את צווחות הנשחטים, את חרחורי הגוססים, את יללת היונקים המליטים ראשיהם בחיק אימהות מתות? השורקים גם באוזניכם הכדורים, הנובחים המקלעים, הרועמים כלי הזעם בלי הפוגה, בלי כל הפוגה? היודעים גם אתם מהי מוזיקה מודרנית ערוכה לפי כל הכללים של הדיוק המדעי? השחור גם לבכם מאדי חנק תככניים וכל גווכם זב מפצעיהם של שרידי הקרובים אל לבכם ביותר? אתם יושבים עלי כרעיו המצורעים של איוב ומשננים לפני את דברי ההגדה:

ואתא השוחט ושחט – חד גדיא,
ואתא מלאך המוות ושחט – חד גדיא,
ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט – חד גדיא!

ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: עירום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון, כי אנוכי יצאתי ברכוש גדול. כי שלשלת האבות לפני, שלשלת מדור דור. כי אבי, אבי לא עזבני… ואם סיפרתי לכם מה שסיפרתי, הרי להסיח מלבי רציתי, ולוּא רק לרגע קט, את כל המראין הבישין הפורחים כשחין נגד עיני תמיד, אותה ואותו ואת העולם.

הנה הם הולכים, שניהם שני הסרדיוטות. בת הארי הנוכחת מטבע העניינים והפקטוטום הנוכח מטבע עניינו – הוא והיא. הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, את האבות של כולנו, בדרך אל התחנה האחרונה. והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צווארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש. מרחוק עולים עמודי העשן. מכיכר הערים שנהפכו על תלן. הס איום מרחף על פני הכיכר. מחרישים הפגרים המובסים הנחים בשדות. החמה זורחת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות.


*הסיפור לקוח מתוך: מוזיקה מודרנית וסיפורים אחרים מאת יעקב הורוביץ, כרך ב', מוסד ביאליק, 2018.

4

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה. ירדתי לקנות חפיסת סיגריות וכמה עגבניות. נעל שחורה אחת, על המרצפת השנייה שאחרי המפתן של דלת הכניסה, ליד המדרגות שרצפתן הייתה לא לבנה ולא צבעונית, אלא משהו שבין בהיר לכהה מרוב הזמן שעבר עליה ומרוב הנעליים של העולים והיורדים מעבודתם ואליה ולבתי הספר שלהם, ויוצאים לביקורים אצל משפחותיהם וחבריהם, או יוצאים סתם, לפוש באוויר הערב הטוב או בבקרים של סופי השבוע, ואולי לבית קפה סמוך, או לקולנוע, או לפגישה בעניין כלשהו. אולי הם הולכים לחנות או למרפאה או לשוק או לשלם חשבונות חשמל ומים בבנק, או לשלוח מכתב בדואר, או שהם נאלצים לרדת אל הכניסה מן הקומות העליונות שבהן הם גרים, כדי להראות למחלק בלוני הגז, שרק לאחרונה החל לעבוד בחברת הגז, היכן נמצאים הבלונים שלהם שהתרוקנו וצריך להחליפם, כי הרי יש פיות ובטנים רעבים, וידיים ונשמות שמייחלות לשעה של התעסקות איטית ונעימה בהכנת תבשיל, והינתקות מכל הדאגות הנובעות, אולי, מתלאות העבודה, או מבעיות במשפחה, או ממריבות חולפות עם בני משפחה או חברים, או מחששות לנוכח היוקר, או דאגה מפני מה שיקרה מחר לאימא שעדיין חשה כאב מוזר במותניים, או תשובה שלא נתקבלה ממקום עבודה שנשלחו אליו קורות חיים לפני שבועיים ואין תגובה.

מוזר שנעל אחת יחידה נוכחת פה בצורה הזאת. העקב שלה פונה החוצה וחרטומה המחודד פונה פנימה. היא עדיין ראויה לשימוש. ניתן אפילו להתייחס אליה כאל נעל חדשה כי עדיין יש בה ברק מסוים, ודי במעט משחת נעליים שחורה ושלוש-ארבע משיחות אלגנטיות, או אפילו גסות, ושוב היא תהיה ממש כמו חדשה, בדיוק כפי שאדם מתרענן בעזרת אמבטיה חמה ואיטית אחרי שעתיים של תנומת צהריים, לפני שהוא יוצא למסעדה בערב עם חברים או אפילו לבד לבית קפה קרוב צנוע, בתקווה לפגוש מכרים וידידים, או סתם נשאר בבית ונהנה ממוזיקה, או מקריאת רומן או עמודי המאמרים או החדשות הקלילות בעיתון של היום, או אפילו כמה עמודים מהמוסף של השבוע שעבר, או יושב באפס מעשה ולוגם כוסית במרפסת המאווררת.

נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי. זה יכול לקרות למישהו פעם בשנה, או פעם בחמש שנים לאחרים, ויכול לא לקרות להם בכלל, גם אם יאריכו ימים. אני למשל, זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי, כאילו הוא אירוע נדיר, אפילו נס שרק בני מזל זוכים לו, לטוב או לרע, כמו אהבה מרטיטה שמופיעה בהפתעה ומהדהדת בדופק המואץ של הלב מאחורי סורגי כלוב החזה, ואינך יודע כבר איך לנהוג בה, משום שאתה שמח בה כמו ילד, אבל פוחד ממנה כמו ילד גם כן, שמא תפר את בדידותך, שגם היא תמשיך תמיד לעורר  בך פחד. ואולי כמו  שמיעת ידיעה פתאומית על תאונת דרכים שנהרג בה חבר ותיק שלא ראית זה שנה וחצי, ולא חשבת עליו לעתים קרובות, ולא התקשרת אליו, וכשהוא התקשר פעם, התעלמת ולא ענית לו, ואתה עצמך לא ניסית להתקשר אליו, והעצב שלך מהול ברגשי אשם ובושה, משום שעכשיו אתה אדם העומד חסר אונים נוכח מותו הבלתי-צפוי של אדם קרוב אליו מאוד, והוא בא כדפיקה חזקה על דלת ביתך בשעות השחורות משחור של טרם שחר, ושולף אותך ממיטתך החמימה, ומחלומותיך התמימים, ואתה קם בחשש לפתוח את הדלת ומוחך זועק "אלוהים ישמור", וכשאתה פותח ונוכח שאין איש בפתח, הדבר רק מעצים את חששותיך ואת תחושת המוזרות . ואולי עניין הנעל הבודדת החדשה בפתח הבניין דומה לגילוי שרידי בגדים מקומטים בתוך חול חום-צהוב על החוף, השייכים לאדם שנכנס לים ומת בטביעה, והגלים החזירו אותם כאות לאנשי היבשה וכראיה לכך שאחד מבניהם או אחת מבנותיהם נבלעו בבית הקברות שלו.

מפחיד להתקרב אל הנעל. האם ייתכן שהיא חפץ ממולכד שנועד לאחד הדיירים, והדבר מחייב להזעיק חבלן, ואולי יש כאן עניין מוזר שבשלו נחתה כאן הנעל, כסמל לריקנות – נעל ריקה מרֶגל בסמוך למעלה מדרגות או מורד מדרגות, וריקה  מהמצב הטבעי  שבו יש בדרך כלל זוג נעליים? האם הנעל האחת, היחידה הזאת מתחת לחמש קומות שבהן דרים עשרות אנשים היא זעקת אזהרה לכולם: "שימו לב לחיים"? האם היא רוצה לומר לנו: "אני כמו החיים, וביום מן הימים תעזבו אותם בכל הפשטות והשגרתיות והשקט שבהם עוזבות אותי רגליכם בכל יום לפני שאתם שוכבים לישון?" האם היא מעמידה את עצמה כמצבת זיכרון שמסמלת את המשמעות של המוות והריקנות שהוא טומן בחובו, כתזכורת: הַזכֵּר כאשר יש בזיכרון כדי להועיל?" או שמא הימצאותה כאן, שחורה משחור, אינה אלא מקרה אקראי רגיל, מאותם מקרים אקראיים יומיומיים שבהם מתים בני אדם שאין להם לא שם ולא פנים ולא תולדות חיים, בלי שעשו מעשה  שבגללו  מגיע להם להיענש ככה בכל המוות הזה.  

המשכתי בדרכי אל החנות. לא מצאתי בה סיגריות. הלכתי לחנות ברחוב השני, חזרתי עם הסיגריות שלי, ואף הִצַּתִּי אחת בדרך, ושכחתי את העגבניות. כשהגעתי אל פתח הבניין כבר נעלמה הנעל, וצמרמורת קרה עברה בי. המקום נראה לי כחלל ריק – ריק כפי שלא נראה לי מעולם.

2