Write Stories

מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי. כולם מסתכלים עלי. זאת לא טעות, אני מבין טוב מאוד מה הם חושבים לעצמם. הם מזלזלים בי, לא, הם לועגים לי. אני לא מבין, מה כל כך בער לה לקנות כרטיסים לפנַי? מה, לא ברור לה שזה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי? אני גבר, ג'נטלמן. מישהו אי פעם ראה גבר לוקח בחורה לסרט – לצורך העניין, לא משנה איזו בחורה – ואז את הבחורה הזאת הולכת וקונה כרטיסים בעצמה? ברור שלא. גם אני בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. הפרצוף שלי בוער מחום, אני בטח מסמיק נורא. אין פה ראי? אם יש, אוכל להסתכל על עצמי. אה, האיש הזה פשוט צוחק עלי לפני כולם! ככה אתה משפיל אותי? אתה רוצה להגיד לי שלא ראית איך פתאום היא הסתערה על אשנב הכרטיסים? לא הצלחתי למנוע את זה, כי מי בכלל העלה על דעתו דבר כזה? אני לא יכול לשאת את זה יותר, מתחשק לי פשוט להסתובב ולהסתלק מכאן. טוב, אני אצא החוצה ואעמוד כמה רגעים על המדרגות. 

רגע, היא עוד לא קנתה כרטיסים? כמה צפוף שם! אין לי מושג למה היא צריכה להילחם ככה על כרטיסים בצפיפות הזאת. היא לא מוכנה שאזמין אותה לסרט? אז למה אתמול בערב היא הסכימה? למה אתמול בערב, כשליוויתי אותה הביתה, היא הסכימה שאזמין אותה לצאת היום? היא חושבת שהיום היא צריכה להחזיר לי טובה? נו, באמת! אם זה מה שעובר לה בראש, אז אולי במקום שנתחיל להתחרות מי מזמין את מי, עדיף שניפרד וגמרנו! הרי לא הזמנתי אותה לראות סרט רק כדי שהיא תזמין אותי בפעם הבאה. אולי פשוט לא נעים לה שתמיד אני מזמין אותה לבלות, ולכן היום היא החליטה לקנות את הכרטיסים בעצמה, רק כדי לשמור על הדימוי שלה? כן, בהחלט ייתכן. נשים הרבה פעמים חושבות ככה, נשים יכולות להיות ממש גאוותניות. רגע, מה קורה פה? היא עוד לא השיגה כרטיסים? למה שלא אדחק בעצמי לתור ואנסה להקדים אותה? אני צריך פשוט להשלים בשלוות נפש עם אינספור המבטים הלעגניים האלה? אני צריך לגשת לשם, לא בטוח שהיא כבר הצליחה לקנות כרטיסים. איך המחירים כאן? 60 אגורות באולם התחתון. ובעליון? לעזאזל עם האיש הזה והראש הענקי שלו, אני לא רואה. אה, הנה, 80 אגורות. רגע, היא ניגשת לכאן. היא כבר קנתה כרטיסים. מוזר, איך לא ראיתי אותה? מאיפה היא השיגה את הכרטיסים?

טוב, לא חשוב, ניכנס. אבל למה היא נותנת לי את שני הכרטיסים? אה, אלה כרטיסי circle! מה פתאום היא משחקת אותה כאילו היא שוחה בכסף? אני מבין, זאת הדרך שלה לרמוז לי שהיא לא מרוצה מזה ששלשום קניתי כרטיסים למושבים רגילים ביציע. זה משפיל אפילו עוד יותר. אני לא עומד בזה! אני מעדיף לנתק את קשרי הידידות איתה ולא לקבל את הכרטיסים האלה! לא, אני לא מוכן לקחת אותה שוב לסרט. שום דבר, לא טיולים בפארק, לא גלידה, לעולם לא! רגע, היא אומרת משהו:

"אזלו כל הכרטיסים למעלה ולמטה, נשארו רק כרטיסים ליציע."

אוי! אני ממש מתנצל, לרגע היתה פה אי-הבנה. איך פספסתי את ההודעה שתלו באשנב הקופה, שאומרת שאין יותר כרטיסים למושבים הרגילים? הרי כל אלה שהצטופפו בתור כבר התפזרו, לא? הם בטח נורא מאוכזבים. מה, הסרט עד כדי כך מוצלח? אה, אני מבין, יום ראשון היום. אנחנו צריכים לעלות למעלה. אבל… היא נתנה לי את שני הכרטיסים. מה אני אמור להבין מזה? המדרגות האלה צרות מדי, לא רחבות כמו "בקולנוע גוּאָנְגמינג". שני אנשים יכולים רק בקושי לעלות זה ליד זה. התחיל הסרט? אני שומע שהמוזיקה מתנגנת. הנה בודקים את הכרטיסים. אה, אני מבין, היא רוצה שאני אמסור אותם לסדרן, כאילו אני זה שקנה אותם. כן, בדיוק ככה, היא לא רוצה שאתבזה. רגע אחד, צריך להעיף מבט לאחור, אולי מישהו ראה אותה קונה את הכרטיסים. לא, אנחנו כנראה הצופים האחרונים שנכנסו פנימה. מה עם הרוסי הזה שהרגע הביט בי בבוז למטה? והבחורה שלובשת צ'יפּאו צמוד? והברנש השחצן שעישן סיגר? הם בטח לא השיגו כרטיסים, והלכו. מגיע להם! באיזו זכות הם מזלזלים בי ככה? איפה אנחנו יושבים? שבעים וארבע, שבעים וחמש. לא ברור אילו מושבים אלה. קנינו כרטיסי circle. שכה אחיה! שורה שלישית. זאת לא השורה האחרונה? מה, צריך להמשיך עוד הצדה? אלה המושבים שלנו? על הפנים. אנחנו בקצה, נהיה חייבים לפזול כדי לראות את הסרט. טוב, לפחות אתן לה לשבת במושב הפנימי יותר.

האוויר כאן מחניק, והאולם מתפקע מצופים. איזה סיגר הוא מעשן, הגרמני הזה? סירחון נוראי. מה הדבר הזה שהיא נותנת לי? אה, תוכנייה, ברור. למה אני תמיד צריך להיות מרושל כל כך, איך שכחתי לקחת את התוכנייה בכניסה? אבל מוזר שלא ראיתי מתי היא לקחה את התוכנייה. אה, זה בטח היה כשבדקתי איפה אנחנו יושבים. סרט של אולפני  "אופא". אכן, אני יודע שהסרט הזה הופק בידי  "אופא". קולנוע "פריז" מקרין בקביעוּת את הסרטים שלהם. לא רע. מעניין אם היא שמה לב. אני צריך לספר לה.

"עוד סרט של "אופא"."

מה פתאום היא מסתכלת עלי?! היא לא מכירה את "אופא"? טוב, זה מצריך הסבר. אבל נדמה לי שאני צריך לדבר בשקט:

"הסרטים של "אופא" הם הכי טובים, אלה אולפנים מפורסמים מגרמניה. אלה הסרטים האהובים עלי. לדעתי, אלה סרטים יותר טובים מהסרטים של הוליווד, בלי יוצא מהכלל."

היא לא מתכוונת לענות? היא רק מהנהנת. אולי עכשיו, בגלל ההסבר שלי, היא חושבת שאני יהיר. היא בטח מעוצבנת כי נדמה לה שאני לא מעריך את הידע שלה בקולנוע. שוב היא שקועה בתוכנייה. איך אני צריך להתבטא לידה? אני רוצה לבדוק אם יש כאן מישהו מוּכּר. אם מישהו יראה אותי כאן איתה ויפיץ את השמועה, בהחלט תהיה אי-נעימות. אבל רגע אחד, אי-נעימות? הרי כבר חשבתי על זה. אין מה להסתיר. מה, אסור לי לצאת עם מישהי לסרט? אני באמת עוד פוחד מהדברים האלה? האורות כבו, מיד יתחיל הסרט. טוב, אף אחד כבר לא יראה אותנו. היא סיימה עם התוכנייה? קשה לי להאמין שהיא מסוגלת לקרוא במהירות כזאת, בטח קראה רק חצי. האמת, הגענו מאוחר מדי. באשמתה, כי היא לא הסכימה לקחת מונית והתעקשה ללכת דרך השדרה המוצלת. אני באמת לא מבין מה היא רוצה.

הכיסאות כאן קטנים מדי, לא נוחים. מה, היא מניחה את היד על המשענת גם בצד הזה? טוב, אם ככה נשארה לי רק המשענת שבקצה. אני אשב נטוי, אתרווח לי קצת. היי, מאיפה בא הריח הנפלא הזה? בטח ממנה. גם אתמול, כשהתיישבנו לנוח קצת בפארק, הרחתי את הריח הזה, אבל הוא לא היה חזק כל כך. אה, עכשיו אני נזכר, אחרי ארוחת הערב היא התעכבה למעלה שעה ארוכה עד שכמעט פקעה הסבלנות שלי. בטח אז היא התגנדרה. אם שואלים אותי, היא אפילו החליפה תחתונים. רגע אחד, אסור לי לדבר ככה, זה ממש מגונה! אבל למה היא צוחקת? בעצם, כולם צוחקים! אולי הם גילו מה עובר בראש המלוכלך שלי? לא יכול להיות. הם בכלל צוחקים על הפיל הזה שנתקע לו החדק בחריץ. ה-cartoon הזה באמת לא רע.

בשביל מה היא תוקעת מרפק בזרוע שלי? הרגשתי כאילו היא דוחפת אותו לעברי. היא עשתה את זה בכוונה או שבלי לשים לב? מספיק לבחון את ההבעה שלה כדי לדעת. חבל שהמסך חשוך מדי, אני לא מצליח לראות בבירור. והיא, כאילו לא קרה כלום, נועצת מבט ישר במסך ועוטה ארשת מהוגנת. נדמה שהיא פשוט שכחה שהיא יושבת איתי בקולנוע. אם היא היתה זוכרת, מה היא היתה צריכה לעשות? אולי לשגר אלי עוד ועוד מבטים? אני עושה צחוק מעצמי! מה לכל הרוחות עובר לי בראש? הו, הפעם תפסתי אותה. היא ממזרה גדולה, בלי להזיז את הראש אפילו טיפונת היא מלכסנת מבט לעברי. למה היא מתנהגת ככה? הרי ברור שבסתר לבה היא מתעניינת בי. גם היא בטח הבחינה שאני מביט בה. באמת, השפתיים שלה קצת זזות כאילו היא מחניקה חיוך. על מה היא חושבת? אני באמת לא מצליח לקרוא אותה. מה טיב היחסים בינינו עכשיו? אני מאוהב בה? אפילו את עצמי אני לא מצליח לקרוא. למה אני כל כך שמח לצאת איתה? בשלושת הימים האחרונים אני פשוט לגמרי לא מאופס. בילינו כמעט בכל פינה בשנגחאי. אפילו עם אשתי מעולם לא הייתי לבבי כל כך. אני מרחם עליה, אבל אין לי ברירה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי. היא מהכפר, יצור עדין ומסכן. היא בטח כבר ישנה עכשיו. מה הסיכוי שהיא חולמת שהלכתי לסרט עם מישהי אחרת?  

איזה חום, נדמה לי שאני מרגיש אגלי זיעה זולגים לי על המצח. איפה הממחטה שלי? אני לא מוצא אותה אפילו בכיס האחורי. אה, נזכרתי, שכחתי אותה על הספסל בפארק חוֹנג-קוֹאוּ אחרי שפרשתי אותה שם בשבילה. עכשיו אני חושש שהיא תיהפך לזיכרון סודי, מתוק. מה היא אמרה כשישבה על הספסל והחזיקה עלה ערבה שנשר לה על הכתף? "איך יכול להיות שלא הכרנו קודם?" היא אמרה את זה, לא? נכון, אני זה שאמר ראשון: "איך זה לא הכרתי אותך קודם." אני לא מבין איך יכולתי לומר את זה אז, מה פירוש הדבר? אולי העברתי לה איזה מסר סמוי? ערבי הקיץ בפארק חונג-קואו פשוט נהדרים. עד עכשיו אני עוד רואה מולי את הירח הזהוב משתקף וצף לו במימי הבריכה, מקסים! אבל אולי היא התכוונה לומר שאם היא היתה מכירה אותי קודם, אז גם … קודם? ומה פירוש "קודם"? כשעוד לא הייתי נשוי… זה מה שהשתמע ממה שאמרתי לה? מוזר. כנראה התנסחתי בצורה עמומה מדי. לא הייתי צריך לדבר בצורה מעורפלת כזאת אל בחורה רגישה כל כך.

עכשיו היא קיבלה רושם מוטעה. היא בטח חושבת שאני מאוהב בה. האמת, היא לא ממש טועה, אני באמת קצת מאוהב בה, ואני לא מבין למה. אני לא יודע אם עדיף להגיד לה ולגמור עם זה. למשל עכשיו כשישבנו יחד בפארק, אם הייתי אומר לה שאני אוהב אותה, איך היא היתה מגיבה? בוכה? כן, אני יודע שנשים תמיד מייבבות בבכי או מרכינות את הראש בשתיקה כשהן נקלעות למצבים האלה. ואיך הייתי אמור להגיב אז? לנחם אותה? היא היתה נותנת לי לנשק אותה כמו שחקניות הקולנוע מלאות התשוקה שעל המסך? אני חושש שלא. ברור שלא! הנסיבות לא אותן נסיבות. היא יודעת שאני נשוי, כמובן. מה עובר עליה? היא נראית חסרת מנוחה. היא מושיטה את היד עוד קצת קדימה. אני יכול להרגיש את החום של העור שלה. היא מפנה את הראש, היא מנסה לומר לי משהו?

"איך קוראים לו?"

"למי? על מי את שואלת?" היא שאלה על אחת הדמויות בסרט. כנראה על השחקן שמשחק בתפקיד השָליש. מי זה? אני לא מצליח להיזכר. מדברים עליו כל הזמן, איך זה שפתאום אני לא מצליח להיזכר? הוא כוכב קולנוע רוסי. אני יודע. כן, נזכרתי.

"את שואלת על השָליש? זה איוון מוז'וחין, שחקן רוסי מפורסם."

"נכון, איוון מוז'וחין, אתה צודק. אני זוכרת. הוא מופיע בהמון סרטים, אני ממש אוהבת אותו."

מה, היא אוהבת אותו? איך בחורה סינית יכולה לאהוב טיפוס קר וחמור סבר כמו מוז'וחין? שקר. אני לא מאמין. מילא אם היתה אומרת ולנטינו. מה שנכון נכון, כל מי שמגלם בחורים צעירים יכול להשיג בחורות בקלות. אבל שחקנים, אחרי הכול, לא מהווים סכנה של ממש, או לכל הפחות אפשר לומר ששׂחקנים זרים לא מהווים סכנה. את אוהבת אותו? אבל איך הוא יֵדע? תראי, הוא מנשק בחורה אחרת. את לא מקנאה? חה חה, nonsense!

אני חושב שהיא מביטה בי. לא רק מלכסנת מבט כמו לפני רגע, אלא ממש מפנה את המבט ומתבוננת. מה זה אומר? אז גם אני צריך להסתובב ולהצליב מבטים איתה? לא, זה מיותר, זה רק עלול להביך אותה. אבל רואים שהיא מחייכת. כן, אני חושב שהיא ממש מתבוננת בי ומחייכת. מה מבדר אותה כל כך? אולי היא קוראת את המחשבות המופרעות שלי? זה היה סתם בצחוק. אולי להפנות מבט ולהסתכל לה ישר בעיניים? צריך לעשות את זה מהר, שהיא לא תוכל להתחמק, ואז אוכל לשאול אותה למה היא מתבוננת בי ומחייכת.

"למה את מחייכת?"

אה, תפסתי אותה. רואים שהיא נבוכה. נראה איך היא תענה.

"בגללך."

מה, פשוט ככה? מחייכת בגללי, את זה אני יודע גם בלי שתגידי לי. אבל אני רוצה לדעת למה את מחייכת. מה בי גורם לך לחייך? אשאל אותה שוב:

"למה את מחייכת בגללי?"

"בגלל איך שאתה צופה בסרט, בפה פתוח, במבט הלום."

מוזר! בפה פתוח, במבט הלום. מאיפה היא שלפה את זה? אני אף פעם לא ככה. גם היום לא. בטח לא הרגשתי. שקר, עוד שקר! נשים מומחיות בשקרים. כמה מתוחכם מצדה. ברור שלא זאת הסיבה שהיא מחייכת. היא מחייכת בלי שום סיבה. אני יודע. בטח משעמם לה לצפות בסרט סתם ככה. הרי מה היה הטעם אם כולם היו נטועים במושבים שלהם כמו בולי עץ ובוהים במסך? בסופו של דבר, באים לכאן כדי לנצל את החשכה, לא פחות ולא יותר. יש תנועות רבות ומילים רבות שזקוקות לחסוּת החשכה. תראו, היא שוב נוטה לעברי. עכשיו המרצע יצא מן השק. אם זווית הצפייה היתה מפריעה לה, היא היתה צריכה להטות את הגוף ימינה, אבל ברור שהיא נצמדת לכתף שלי בכוונה. אולי גם אני אצמד אליה קצת, ונראה אם היא נרתעת או לא.

שכה אחיה, היא אפילו לא זזה. היא שמה לב לתנועות שלי? יכול להיות שהיא מרגישה משהו כלפי? כן, ביומיים האחרונים היא לא דחתה אותי אפילו פעם אחת. למה שלא אעז ואתקדם עוד קצת? אין לי אומץ. אני אוהב אותה, התאהבתי בה! אבל איך אגיד לה את זה? היא תוכל לאהוב גבר נשוי? אני חושש… אני חושש שאחרי שאגיד לה, אפילו רק ארמוז לה, טיפ-טיפה, היא פשוט תברח. היא לעולם לא תפגוש אותי שוב, ואפילו הידידות בינינו תגווע. 

"הפסקה." כבר הפסקה. כבר הקרינו חצי סרט. עבר מהר. לא ראיתי אפילו קצת. גלידה, בול בזמן, אני מת מחום. אבל מה היא רוצה? גלידה? גזוז? אשאל אותה:

"את רוצה גלידה או גזוז?"

"שום דבר."

מה פתאום היא מנומסת כל כך דווקא היום? ביומיים האחרונים היא לא היתה ככה. למה היא לא רוצה כלום? לא חם לה? הרי רק אתמול בערב אכלנו שני ארטיקים ב"קרלטון". למה היום היא מתעקשת לא לאכול? אני לא אוהב שהיא מנומסת כל כך.

"היי, שתי גלידות שוקולד."

קניתי. נראה אם היא באמת לא רוצה.

"לא, אני באמת לא רוצה. לא מתחשק לי לאכול גלידה היום."

אה, ניחשתי נכון. זאת בדיוק הסיבה. היא מסמיקה קצת, לא? לא הייתי צריך לדחוף לה את זה בכוח, להעמיד אותה במבוכה. אחרת היא לא היתה דוחה אותי ככה. היא מעולם לא התנהגה בצורה כזאת. היא לא אמרה שהיא רוצה לאכול היום? טוב, אני אוכל את שתיהן. אבל הן קרות מדי, אני לא מסוגל לגמור שתי גלידות, לא רוצה לחטוף קלקול קיבה. למה היא מסתכלת מסביב? את מי היא מחפשת? או שאולי היא חוששת שמישהו הבחין בנו? האמת היא שאני דווקא מקווה שכן. נו, שיָפיצו את זה, אולי יֵצא מזה משהו טוב. האצבעות שלי מרוחות בשוקולד, דביקות. ממש לא נוח בלי ממחטה. אני אמחה אותן בתוכנייה. רגע, איפה התוכנייה שלי? הרגע הנחתי אותה על הברך. נפלה על הרצפה. היא בטח מטונפת עכשיו, לעזאזל. איך אני אמור לנגב את הידיים?

היא נותנת לי ממחטה. היא עקבה אחרי כל הזמן הזה? הממחטה קטנה כל כך, חמה כל כך, לחה כל כך, היא בטח מחתה בה הרבה זיעה. טוב, ניקיתי את האצבעות שלי. רגע אחד, אני רוצה להריח אותה. אני יכול להעמיד פנים שאני מוחה את השפתיים ותוך כדי כך להריח. מי יראה? הו, ניחוח נפלא, זה באמת הריח שלה, שילוב של בושם וזיעה. אני מת ללקק את זה, לטעום את הריח הזה. הוא מרתק אותי. אני יכול למחות את השפתיים בממחטה הזאת, מן הקצה השמאלי של השפה העליונה עד לקצה הימני של השפה התחתונה, ולנצל את זה כדי לשרבב את הלשון וללקק. אפילו אם אמצוץ קצת אף אחד לא יגלה אותי. זה יהיה צעד מחוכם מאוד. טוב, האורות כבו בבת אחת. ההקרנה מתחדשת. הנה ההזדמנות שלי למצוץ ככל יכולתי. כמה מלוח. זאת בטח הזיעה. אבל מאיפה הריח החריף הזה? כנראה ליחה ונזלת. אכן, ליחה ונזלת, דביקות להחריד. מעדן שמעולם לא טעמתי, מין עקצוץ מעודן בקצה הלשון. מוזר, אני מרגיש כאילו אני מחבק את הגוף העירום שלה. אני לא יכול להשאיר אצלי את הממחטה הזאת? מה היא תגיד אם פשוט אכניס אותה לכיס? לא, גם אם היא לא תפצה פה, זאת תהיה ממש גסות רוח. אסור לי להתנהג בצורה בזויה כל כך. אני חייב להחזיר לה, ברגע זה!

היא לא המשיכה להחזיק בממחטה ותחבה אותה ישר לכיס. היא כנראה עלתה עלי. הממחטה רטובה לגמרי מרוב שמצצתי אותה, כאילו ניגבו בה בגד שנרטב במבול קיצי. אה, איזה מעדן! איזה מעדן! אם היא רק היתה מרשה לי למצוץ את השפתיים העדינות שלה, למצוץ מאחורי האוזניים שלה, הייתי מתחיל לרעוד בכל הגוף. שכה אחיה! עכשיו אני רק רוצה לדעת איך היא תגיב אם אחשוף את האהבה הסודית שלי כלפיה. אם רק הייתי יכול לדעת שהיא לפחות לא תדחה אותי. אני לא מבין למה אני מרגיש חוסר ישע כזה. לשָאוֹיֵאן היו הרבה מאהבות, לא? אני בטוח שיש לו שיטות שונות משלי. מעניין מה הוא עושה אם מישהי מסרבת לו אחרי שהתוודה בפניה שהוא אוהב אותה. רק את זה אני רוצה לדעת. אבל היתה מי שסירבה לו בכלל? הוא יפה תואר, שופע קסם, נסיך החלומות. יכול להיות שנשים לא אוהבות לפגוע בזולת, אבל מה שלא יהיה, מספיק אפילו הסירוב הכי קטן כדי שאפגע עד עמקי נשמתי.  

טוב, עכשיו אני צריך לחשוב על זה לעומק, איזו סיבה יש לה לסרב לי? היא הרי נהנית לבלות איתי כל יום. היא מתנגדת נחרצות שנצרף עוד מישהו לבילוי חוץ משנינו. היא נעלמת בכל פעם שנודע לה שאשתי נמצאת בשנגחאי. כשאנחנו יוצאים לאכול יחד, תמיד היא מבקשת לאכול בחדר פרטי. כשאני לא שם לב, היא מרכינה את הראש ושוקעת במחשבות. וזה לא הכול, היא כל הזמן נועצת בי מבטים מסתוריים, שלפעמים נמשכים אפילו ארבע-חמש דקות. מה פירוש כל הדברים האלה? כן, מה פירוש כל הדברים האלה? אני משוכנע שאין לה שום סיבה לסרב לי מלבד זה שאני נשוי.

אבל זה לא מופרך שבחורה תתאהב בגבר נשוי. אדרבה, זה די נפוץ. מה הבעיה בעצם? חוץ מזה, אם היא לא רוצה אותי, היא היתה יכולה להתרחק ממני מזמן. יכול להיות שהיא רגועה כל כך שהיא חושבת שלעולם לא אטריד אותה בעניין? לא, לא יכול להיות. אלה בדיוק השנים שבהן מישהי כמותה מחפשת אהבה, ואם היתה לה כוונה מראש לדחות אותי, בשביל מה לה לבזבז עלי זמן רק בשביל לצאת איתי לבילויים חסרי תכלית? זאת תעלומה, ואת התעלומה הזאת אני חייב לפענח, כך או כך.

מה קורה שם בסרט? הוא מסיר את טבעת הנישואים של אשתו לשעבר וזורק אותה לפני העיניים של האישה הזאת? יפה! הבעות הפנים של מוז'וחין מרשימות מאוד. תראו כמה כואב לו. ממש קשה לעטות הבעת פנים כזאת. אבל, מה קרה קודם? לא שמתי לב. בחיים שלי לא צפיתי בסרט בהיסח דעת כזה כמו היום. רגע, מה לגבי טבעת הנישואים שלי? איך היא תרגיש אם גם אני אסיר עכשיו את טבעת הנישואים של אשתי? היא בכלל תבחין בכך? ואם כן, היא תגיד משהו? טוב, צריך לנסות. הנה, אני מסיר את הטבעת מהאצבע ומגלגל אותה ביד. היא בטוח הבחינה בזה, אני יודע. מה, מאיפה באה האנחה הזאת? מי נאנח כאן עכשיו? כל הצופים נאנחים? אה, הם מתחבקים. הגיבורה סוף-סוף השליכה את עצמה לזרועות השָליש. למה היא לא מביטה במסך? היא עוד עוקבת אחרי. הנה, גם אני מסתובב לעברה ונראה מה יהיה. היא מסתכלת בטבעת שביד שלי? מה היא אומרת?

"מה אתה עושה?"

"מה אתה עושה?" זה מה שהיא שאלה? איך אני אמור לענות על שאלה ישירה ובוטה כזאת? ולְמה היא מתכוונת? היא שואלת למה הסרתי את הטבעת או למה הפניתי את המבט לעברה? טוב, אני אשיב לה תשובה מעורפלת:

"לא עושה כלום."

היא נבוכה, ורואים שלא נעים לה. למה היא מפנה את המבט הלאה ממני ומרכינה את הראש? על מה היא חושבת עכשיו? כן, אני חייב להבין מה חולף לה במוח עכשיו. אבל היא שותקת, ולי אין שום דרך לדעת. נשים שומרות על הסודות שלהן, תמיד, עד המוות. אבל לפעמים הן עלולות להתחרט.

כולם נעמדים. אה, נגמר הסרט. האורות חזקים מדי, אני מסונוור לגמרי. אוּף, כמה צפוף כאן. אנחנו צריכים לרדת במדרגות בקצה ההוא. מה היא אמרה? לא שמעתי.

"שאלתי אותך מה דעתך."

מה דעתי? מה זאת אומרת? אה, היא בטח שואלת על הסרט.

"אה, מצוין. ממש טוב."

מגוחך. האמת היא שבכלל לא צפיתי בו. אוי! זהירות! לכי ישר. איך פספסת את המדרגה הזאת? אולי היא עשתה את זה בכוונה. היא עשתה את זה בכוונה כדי להישען עלי. עכשיו היד שלי כרוכה סביבה. אני צריך להסיר אותה? לאו דווקא, עוד לא הגענו למטה, היא עלולה למעוד שוב.

כמה קריר ונעים בחוץ. רק ביציאה מקולנוע "נאנג'ינג" מרגישים משב של רוח חמה. איזה כיף. הגיע הזמן להסיר את היד ממנה. מה השעה? אחת-עשרה וארבעים. השעון שלי ממהר בעשר דקות. בכל אופן, אחת-עשרה וחצי בערך. עוד מוקדם, אזמין אותה לאכול דים סאם. 

למה היא מנומסת כל כך היום? למה היא לא מוכנה לצאת לאכול? אפילו ללוות אותה הביתה היא לא נתנה לי, ופשוט עצרה מונית לבדה. תכננתי ללוות אותה הביתה. יכול להיות שאין לה כוח אלי? אולי. כנראה קצת נמאס לי ממני היום. אבל… אבל למה היא שוב קבעה איתי למחר בשתיים בצהריים לטיול בפארק פּאן-וָואנג-דוּ? אני לא מבין.

 

כדי להאמין למראה עיניו היה עליו לאתחל את המחשב שש פעמים רצופות, להתקלח לראשונה מזה שבוע, לרדת לקנות אטריות קרות וסיגריות ולחזור הביתה. יש מישהי, סוף-סוף יש מישהי, והיא פנתה אליו מיוזמתה דרך אתר ההיכרויות. זו היתה הפתעה משמחת מאין כמותה, אם כי נדמה שהוא חש מעט יותר מופתע מאשר שמח.

הוא לא התברך במראה שנשא חן בעיני בנות המין השני. מאז ומעולם היה כך, ולו עצמו היה הדבר ברור יותר מלכל אדם אחר. אמנם גברים אף פעם לא נדרשים לעמוד באמות המידה שנקבעו בתחום זה לנשים, שבימינו כבר אין להן זכות קיום אם הן לא יפות, מה גם שהוא, כמו הרוב המכריע של בני מינו, לעולם לא יודה שהוא מתבייש במראה שלו. אבל בכל פעם שהזמין מישהי לסרט ונדחה, כשהבחין במלצרית שמסתכלת עליו בעין עקומה או פשוט כשראה את בבואתו משתקפת בשִמשת הרכבת התחתית, הוא שמע קול שקט אך תקיף מהדהד באוזנו: אם היית יכול להיראות כמו קיאנו ריבס, היית מסתפק בלהיות מיסטר בִּין?

מצב הביש הזה הוא שעיצב באורח בלתי נמנע את אופיו המופנם, כמו גולם המסתגר בפקעת. כשלמד בשיעורי הביולוגיה בחטיבת הביניים על גרגור מנדל, שמתוך זריעת אפונים פיתח את תורת הגנטיקה, התחברו להם לפתע כל הקצוות הפרומים והוא מיקם את עצמו במדויק בעץ המשפחתי: הפה הזעיר להגחיך של סבו מצד אביו; האוזניים המחודדות של סבתו מצד אביו; התלתלים הטבעיים, העיקשים, והעצלנות של סבו מצד אמו; הנטייה להשמנה של סבתו מצד אמו; הפנים המחוטטות והמזג הנרפה של אביו; עיניה השחוחות וקומתה הקטנה של אמו, שנראתה נמוכה אפילו כשעמדה בין תלמידי בית-ספר יסודי; פצעי הבגרות הרבים מספור של דודו מצד אמו והשומה שלו, שצמחה גם לו עצמו על הרקה בדיוק כמו לדוד (זה הרגיז אותו במיוחד; איפה נשמע לכל הרוחות שגם שומות עוברות בתורשה? והנה, דווקא לו זה קרה). והאופי, האופי הזעיר-בורגני הנפוץ כל כך בקרב אנשים פשוטים.

כשהבין שהוא ההתגלמות המושלמת של כל הפגמים הגנטיים שנשאו בני משפחתו, הוא נאפף תוגה, אבל בראש ובראשונה הרגיש מגוחך, וכך השלים עם מר גורלו. כשלמד על תורת האבולוציה של דרווין, הוא נתקף חרדה איומה, וכדי שלא יתברר חלילה שהוא יצור שאמור להיגרע במנגנון הברירה הטבעית, החליט כי מעתה והלאה ישתדל ככל יכולתו שלא לבלוט, בדיוק כמו ההורים המכנים את ילדיהם "כלב" או "פרה" נגד עין הרע.

ואכן, הוא באמת ובתמים שרד בזכות אופיו הנוקשה, אופי של כלב או פר. בן שלושים ואחת, מתגורר בגפו, סובל ממשקל עודף ועובד במזללת מזון מהיר. שערו מקורזל להחריד, והמזל אף פעם לא מאיר לו פנים. לפחות פצעי הבגרות נעלמו כבר, אבל פניו נותרו זרועות חטטים. העדר הכישורים החברתיים הקנה לו אופי ילדותי משהו, ומנהל הסניף נזף בו חזור ונזוֹף על היגיינה אישית לקויה, אבל הוא כבר היה חסין לכול. כשנתקל בלקוחה יפה, ידיו רעדו (ואחרי שהשמועה עשתה לה כנפיים, עובדות צווארון ורוד מכל רחבי האזור נהרו למזללה בזו אחר זו, נכנסו במסווה וניצלו אותו כדי לבחון את עצמן), ובכל לילה, מיד כשנרדם, חלם שהוא הופך לאדם אחר. שלוש מאות וחמישה ימים עברו עליו בהמתנה למן הרגע שנרשם לאתר ההיכרויות ועד שקיבל את ההודעה הראשונה.

היא כתבה שאינה פונה אליו מסיבה מיוחדת, אלא סתם כי משהו בדרך שבה הוא הציג את עצמו (במאה מילים בלבד, למען האמת) עורר בה את המחשבה שהם יוכלו להסתדר לא רע. הוא קרא ברעד, אחר כך כתב כמה מילים, מחק, כתב, מחק, ושוב כתב, ורק כעבור שלוש שעות שלח תשובה בלב מפרפר. מאותו הרגע פתחו השניים בהתכתבות סדירה.

בכל בוקר כשקם מהמיטה הוא קיבל ממנה אי-מייל לא ארוך ולא קצר, חמש מאות מילים בערך, רובו ככולו תשובות לשאלות ששלח לה יום קודם, אי-מייל שממשיך את נושא השיחה מאתמול ומפגין מידה נאותה של סקרנות ביחס אליו. האופן שבו התנסחה לא היה מיוחד בשום קנה מידה, ומפעם פעם הופיעו שגיאות כתיב שאפילו הוא הצליח למצוא בלי בעיה. אבל המילים נשאו גם מעין תבונה, מעין חמימות לא מאיימת. בקיצור, היא היתה בחורה רגילה לגמרי בעלת השכלה ממוצעת. הוא קרא את ההודעות מתחילתן ועד סופן שלוש עד חמש פעמים, יצא מביתו והתייצב בעבודה, ושם התרשל שוב ושוב במלאכתו, שהרי כל מעייניו היו נתונים לניסוח מכתב התשובה שהוא גלגל במוחו. בתום המשמרת הוא היה חוזר לביתו ללא שיהוי, ושם מקדיש כשעה כדי להקליד ולשלוח מכתב בן אלף מילים, שעלה לו ביום עבודה שלם רצוף כשלים, ושוב מחכה עד לבוקר למחרת. אמנם הציפייה לא הסבה לו נחת, אבל היו לו מאות תירוצים למה לא להציע לה לקדם את הקשר לשלב הבא.

איך הוא מצא את עצמו כרוך אחריה כבר בתוך חודש? נכון שהבחורות היחידות שהכיר היו קרובות משפחה, אבל מעבר לזה, היא פשוט היתה בעיניו כליל השלמות. ב"שלמות" אין הכוונה לשיער ארוך, עיניים גדולות, גזרה דקיקה או לוויית חן מיוחדת, אם כי מובן שגם לנגד עיניו עמדה איזושהי דמות אידיאלית של בחורה חמודה, עדיף בהירה, רכה ומתוקה כמו גלידת וניל. אבל חשובים מכל אלה היו שיגיונות שהצטברו בנפשו במשך שנים כה רבות של בדידות. למשל, עדיף שהיא תאהב סלרי, גזר, דגים וקטניות, ולא תאכל בשר ושרימפס. ככה, כשהם ייפגשו לארוחה, הם יוכלו לעזור זה לזו לרוקן את הצלחת. ורצוי שהיא תאהב לשוטט באמצע הלילה במרכולים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה, להרים מוצר אחרי מוצר מהמדף, להעיף בהם מבט ולהחזיר אותם למקום. ויהיה בכלל מצוין אם היא מאלה שמעדיפות לצפות בדי-וי-די בבית במקום ללכת לקולנוע (אבל העיקר שלא תיקח בהשאלה את הסרטים האמנותיים האלה שבכלל לא יוצאים לאקרנים ומגיעים היישר לספריות הווידיאו). היא היתה בת יחידה ששׂנאה שיעורי מלאכה בבית הספר, ברחוב היא נושאת את מבטה שוב ושוב אל השמים, כשהיא בלחץ היא מדברת בלי הרף, היא נוטה להצטנן בקלות, להפיג מתחים באמצעות קנאה, ובכל פעם שהיא נכנסת לחנות נוחות היא קונה משקה קל אחר…

באי-מייל היומי, שרובו ככולו היה פטפוטים על דא ועל הא, היא חשפה עוד ועוד פרטים, ובצירוף מקרים מופלא הם תאמו את הפנטזיות שלו ונגעו בסודות שהיו כמוסים בחדרי ליבו בלי שיוכל לבטא אותם במילים. באותה העת, החלומות נמחקו משנתו באבחה אחת. פעם הוא הִרבה לחלום, חלומות ורודים על האושר והיופי הנעדרים ממציאות חייו, ועתה לא היה דבר – לא אוצרות בלומים, לא סמליות, לא טומאה ולא חסד, דבר מלבד חלל שחור ואינסופי.

זה היה חסר היגיון בכל מיני אופנים, ואמור היה לזרוע ספקות בליבו, אבל הוא האמין שהחלומות הוורודים לא התפוגגו, אלא התגבשו לקראת המפגש עם הבחורה שהועיד לו הגורל, מפגש שעתיד היה להתממש בכל רגע. בדרכו הדוממת אל העבודה וממנה הוא שיווה בנפשו את הבחורה שחיה לה חיים מקבילים לשלו תחת אותם שמים, בחורה זרה שהוא קשור אליה בנימי נפשו, וליבו נעטף באושר שהיה ריק ומלא בעת ובעונה אחת.

אף אחד מהם לא הציע שייפגשו. מין הסכמה שבשתיקה, שבתחילה נסכה בו שלווה, אבל ככל שנקפו הימים, ככל שהעמיקה ההיכרות ביניהם וככל שהצטברו עוד ועוד רגעים קסומים משותפים, היא אפילו לא הציעה לו להתקשר אליה ולשוחח בטלפון.

לא שהוא באמת היה מעז להתייצב מולה פנים אל פנים, גם אם היא היתה עושה את הצעד הראשון. אבל החיים האלה התחילו לתסכל אותו – כמה עוד יוכל להמשיך כך, לא לבד אבל גם לא בזוג, לא בודד אבל גם לא מסופק? כמה עוד יוכל לשבור את הראש בניחושים בלתי פוסקים לכאן או לכאן? כך או כך, אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

אולי היא מושלמת עד כדי כך שהיא רק מחכה למוצא פיו, אבל איכשהו קשה לו להאמין שקיימת מישהי שמצפה לבן זוג כמוהו.

אולי היא בכלל נשואה, אֵם לילדה בת שלוש ולילד שזה עתה מלאה לו שנה. בעלה הוא יצור דוחה מכף רגל ועד ראש, והיא פשוט מחליפה בין עשרות זהויות ברגעים הפנויים שבין ההנקה להתעסקות במחשבה עד כמה היא שונאת את החיים, וכך גורמת למועקה יומיומית בחזה לעשרות בחורים אומללים.

אולי זה בכלל איזה זוג משועממים שמשקיעים את כל מרצם רק כדי לשטות באדם זר.

אולי זה רק עניין של זמן עד שהיא תבקש ממנו להעביר כסף לחשבון בנק כלשהו.

ואולי – ולמרבה הבושה זה היה התסריט הנורא ביותר שהוא הריץ במוחו – היא בעצם בדיוק כמוהו, האדם הדחוי ביותר עלי אדמות.

בשלב זה הוא גמר אומר לחדול מניחושים. המציאות כבר עושה עימו חסד בעצם העובדה שאינה דוחקת בו, אז בשביל מה לו למהר? ומי יודע, הוא הרהר לעצמו, אי שם אולי דווקא יש בחורה יפה ועדינה שנבראה במיוחד כדי לאהוב אותו. אם יש אנשים שזוכים בלוטו ויש אנשים ששׂורדים מכת ברק, מדוע שדווקא לו, שסובל בשקט שנים ארוכות כל כך, לא יקרה נס?

בגלל ההרגל ארוך השנים להימנע מכל משטח שממנו עלולה להשתקף בבואתו, הוא היה כנראה האחרון שהבחין בשינוי.

בתחילה זו היתה חבורת תלמידות מחטיבת הביניים שמעבר לרחוב. כמו בכל ערב, הן באו להכין שיעורי בית במזללת המזון המהיר ותפסו את כל השולחן עם ספרי הלימוד ודפי העבודה שלהן, אבל עיניהן המחויכות לא התמקדו בשיעורי הבית, אלא עקבו אחריו בגנבה בזמן שתמרן בין הקופה למשטח הטיגון ולשטיפת הרצפות. זה הסב לו אי-נחת עד בלי די, וגרם לו לפשל בעבודה עוד ועוד, אבל הוא היה חסר אונים.

אחר כך היו אלה חבריו לעבודה, שבלי שום ספק ריכלו עליו, אלא שלא ברור היה על מה. הוא ידע שהם אוהבים לרכל, אבל מעולם לא העלה על דעתו שיום יבוא והוא יהיה מושא הרכילות.

לבסוף היתה זו אמו. בוקר אחד היא פתאום נזכרה במשהו שהיא חייבת לדבר איתו עליו, וצלצלה בפעמון דלתו. כשפתח לה, היא קפאה במקומה: "סליחה, טעות בכתובת."

"אמא, איזו טעות בכתובת בראש שלך?"

אמו היתה המומה כל כך, ששכחה לגמרי את מטרת הביקור. היא בחנה אותו ארוכות ואמרה: "מה קרה לך שרזית כל כך?"

אבל זה היה רק קצה הקרחון. אחרי שאמו הלכה לדרכה בפיזור דעת, הוא עמד חצי שעה מול המראה בשירותים, ואף על פי שעדיין זיהה את עצמו, הוא נתקף פחד איום, והאגדה על הסנדלר והגמדים הדהדה ללא הרף במוחו. נדמה שיש איזה יצור שמופיע באישון לילה ועוזב עם שחר, עמֵל על גופו הרדום לילה אחר לילה, חוצב בתוכו ומשלים חוסרים. היצור הזה הגביה אותו בשמונה סנטימטרים תמימים ופיסל ממנו גבר בנוי לתלפיות שפניו חלקות וקורנות בזוהר על-טבעי. אפילו השומה השחורה והשעירה שברקתו הצטמקה לצלקת שטוחה ודהויה, כמעין עִקבה למכת אגרוף. לא פלא שאמו, שלא ראתה אותו כמה וכמה חודשים, לא זיהתה את בנה ומרוב בהלה לקתה באובדן זיכרון זמני. לא פלא שחבריו לעבודה ריננו מאחורי גבו שהוא לא רק עשה דיאטה, אלא גם עבר ניתוחים פלסטיים. ולא פלא שעדר התיכוניסטיות האלה פתאום מפגינות עניין בדמותו החדשה, אחרי שעד לא מזמן התעלמו ממנו לחלוטין.

הוא ידע שזה בגללה. המציאות התהפכה על פניה ברגע שהיא הפציעה בחייו. הוא היה כמו הדוכס יֶה חובב הדרקונים, ששוּתק מרוב פחד כשסוף-סוף פגש בדרקון אמיתי. הוא הסתגר בבהלה בבית, ורק מקץ שלושה ימים אימץ לחיקו בחיל וברעדה את ההפתעה המופלאה הזו, כמו מתעשר חדש שנחשף לראשונה בציבור, עדיין לא מבין איך עליו לזקוף את הסנטר, מגלה את עצמו מחדש בכל חלון ראווה, אבל אט-אט לומד ליהנות ממעמדו החדש. בה בעת הוא אזר אומץ והתחיל להטות אוזן לעצות אופנתיות מפי זבניות בחנות הכל-בו, שפיזרו חיוכים לקראתו והתעלמו מלקוחות אחרים, דיברו בקול ענוג כממתיקות סוד ויעצו לו להסתפר אצל קֶני, בקומה השנייה בבניין ממול. הוא יצא עמוס בשקיות מתפקעות מקניות, ועם שתי חשבוניות שבצידן האחורי נכתבו בחשאי מספרי טלפון. היופי הוא מעמד, והגוף הוא נשק במלחמת המעמדות. כשחצה את העיר ופגש במבטים ששוגרו לעברו בזה אחר זה, הוא הבין שהעפיל למעמד השליט.

אבל שאלה אחת ויחידה הדהדה במוחו: עכשיו כשהוא יכול לפגוש אותה, היא תבוא?

הלילה ההוא נותר חרות בזיכרונו עד אחרון הפרטים. הוא חזר לדירתו בערך בשמונה וחצי בערב, מצויד במלתחה חדשה ובבטן מפרפרת מחששות. בתשע הוא אכל ארוחה ארוזה שקנה בדוכן ברחוב, ואחר כך פתח את תיבת הדואר האלקטרוני. הכול היה כרגיל, אלא שהנמען היה אדם חדש לחלוטין.

הוא תהה בינו לבין עצמו אם היעלמותו בשלושת הימים האחרונים העלתה את מפלס החרדה והבלבול של הבחורה, שבוודאי יושבת לה מאחורי אחד מרבבות החלונות המוארים אי שם ברחבי העיר. משום מה המחשבה הזו גרמה לו לזקפה נוקשה שהוא מעולם לא ידע כמותה, עד שלא נותר לו אלא להשליך הצידה את כל הסיבות שנועדו לשכנע אותה להיפגש, סיבות שטווה במוחו הקודח במשך ערב שלם, ולהסתפק בשני משפטים: "נצא לסרט בסוף השבוע? אני מזמין." אחר כך הוא סגר את המחשב ללא דיחוי, כיבה את האור והתכרבל בשמיכה. הוא נרדם בו ברגע שנכנס למיטה, והחלום הראשון מזה זמן רב לא איחר להגיע. הוא חלם עליה.

הדמויות התערבבו בחלומו ולא ברור היה מי הוא מי. לפרקים הוא השקיף על גופיהם המשגעים, שלו ושלה, סבוכים ומפותלים זה בתוך זה. לפרקים הוא שב ומצא את עצמו בעיצומה של התעלסות סוערת, עורה נצבע בגון קרם וניל שקוף למחצה ושפתיה מחליקות שוב ושוב על כל אחד ואחד מקצות עצביו. כשגמר, הוא נשך מבלי משים את כתפה, שלא דיממה אך הותירה בפיו טעם פירות טריים, פעם רכים ופעם פריכים. אחרי שהגיע לפורקן, תיאבונו התעורר והוא התחיל לזלול בשקיקה, ורק אחרי שסיים להאביס את עצמו בגופה, הוא ניעור באחת – משהו כאן לא כשורה, אי אפשר לאכול בני אדם, נכון?

עווית חלפה בכפות רגליו והן הוטחו ברצפה. הוא הרים את מבטו, המחוגים הזוהרים בשעון הקיר הורו שלוש ארבעים ושבע, אבל הוא היה מול המחשב ולא במיטה, והצג שלפניו ריצד באורות בוהקים בעלטה הכבדה ששׂררה מסביב. הוא קלט שזה היה חלום, ואילץ את עצמו להתנתק מהגוף שנותר כמדומה במקומו. הוא לא הבין איך ייתכן שהוא עדיין כאן, והביט בעיניים טרוטות לתוך צג המחשב, אותו מחשב שהוא זכר בבירור שכיבה לפני ששכב לישון. 

הדפדפן היה פתוח בתיבת הוֹטמייל, מחובר לחשבון שלה. כל האי-מיילים שהוא שלח היו מסודרים יפה בזה אחר זה. בחלון אחר התחילה להיכתב תשובה להזמנה לסרט מאתמול, ואז נקטעה באמצע: "אתה מדבר על סר…", כאילו הכותב קם מהכיסא רק לרגע, לביקור בשירותים.

אבל הכותב לא קם לשירותים, אלא הקיץ מחלום. שתיים מאצבעות ידו הימנית נותרו מונחות על המקלדת ללא תכלית, מהססות להשלים את הכתוב. הוא קפא בתנוחה הזו עד עלות השחר, וכשהתחיל לשמוע את שאון המכוניות של משכימי הקום, הוא רץ לשירותים והקיא את הארוחה מאמש – פרוסות דג בחומץ, אפונה מוקפצת עם תירס וקוביות גזר וכמה גרגרי אורז עם שיירי ביצה. כשסקר את מרכיבי הקיא שלו, התחוור לו לפתע כי בזמן האחרון הוא אוכל מאכלים שונים שהוא עצמו מעולם לא נגע בהם, אבל ש"היא" אוהבת.

הוא לא ידע אם מדובר בפיצול אישיות, במחלת ירח או באיזושהי מחלה אחרת, אבל דבר אחד היה בטוח – להתרשלות בעבודה ולירידה במשקל לא היה קשר לאהבה, אלא להעדר שינה. מאה ושלושה-עשר ימים חלפו מאז שמסיבה עלומה כלשהי הוא הקיץ משינה עמוקה, הלך לסלון, הדליק את המחשב, פתח חשבון בהוֹטמייל ובאתר היכרויות, כתב לעצמו "נראה לי שאנחנו יכולים להסתדר", חזר למיטה, ואחרי שהתעורר לא זכר דבר. איזה סיכוי יש לו לישון טוב אם שינה של שבע שעות בלילה קוצצה לארבע שעות בלבד?

גם אחרי שבחן במדוקדק את תיבת האי-מייל ואת הרישומים הפנימיים של המחשב, לא עלה בידו להבין מה פתאום הוא עשה דבר כזה לעצמו. אולי מפני שהוא זקוק נואשות לאהבה, ואולי בדיוק להפך, מפני שהוא אכול שנאה עצמית, ואולי בכלל אחד מקרובי משפחתו נושא מחלת נפש מסתורית בגנים שלו. יש אנשים שזוכים בלוטו, יש אנשים שנפגעים ממכת ברק, ולו, לעומת זאת, יש סיכוי של מאה אחוזים לזכות בפרס הגדול של הפגמים התורשתיים. 

תהיה הסיבה אשר תהיה, היא לא תשנה את העובדה שהוא נועד להישאר לבד לנצח. בתוך כמה ימים, כמו בלון שיצא ממנו מכל האוויר בתום מסיבת גן, הוא חזר לצורתו המקורית: פה זעיר להגחיך, אוזניים מחודדות, תלתלים טבעיים עיקשים, משקל עודף, פנים זרועות חטטים ורדרדים, קומה נמוכה ועיניים שחוחות. השומה שעל רקתו לא הסתפקה רק בחזרה לצורתה המקורית, התלת-ממדית, אלא קיבלה תיאבון והצמיחה כמה שערות שחורות. השינוי היחיד נבע מהיעדרותו הכרונית מהעבודה – הבוס שלו שלח לו הודעה בנייד, שלא יטרח להגיע יותר, וכך הוא מצא עבודה חדשה בחנות הנוחות הקרובה. בינתיים הוא מכר את המחשב, אבל לא מפני שהעלה בו זיכרונות עצובים או עורר בו חרדה, אלא מפני שהוא חזר לאופיו הנוקשה, אופי של כלב או פר, ולכן העדיף לשלול מעצמו את ההזדמנות להתעורר ביום מן הימים ושוב לעולל איזו שטות.

וזה אכן לא קרה שוב. הוא התחיל שוב לחלום מדי לילה בלילה, חלומות על חיי היומיום הדהויים והחדגוניים: על מנה מלוחה מדי של אטריות עם בשר וגבעולי חרדל כבושים, על חיפוש נואש של שירותים, על משחק וידיאו שהוא לא עובר בו שלב. אבל לפעמים, ובמיוחד בימי הקיץ המיוזעים, כשהתעורר עם שחר, שכב במיטה והריח את צחנת גופו שלא התנדפה במשך כל הלילה, הוא נזכר בגופה הרך כשמנת של הבחורה שהופיעה בחלומו, ושוב נשאב בעל כורחו במערבולת של ניחושים: מה "היא" רצתה לומר לו במכתב ההוא שלא הספיקה להשלים באותו לילה, במכתב ההוא שנקטע בשלוש ארבעים ושבע לפנות בוקר?

המחשבה הזו עוררה בו טינה קשה מנשוא, שלא אפשרה לו אלא להיאנח אנחה ארוכה וכבדה, לקום מהמיטה, ללבוש את הטישֶרט ואת המכנסיים הקצרים שלבש אתמול, ולהתכונן לעוד חפיפת משמרות בחנות, שלאחריה יאכל לארוחת הבוקר לחם וחלב שהתאריך האחרון המצוין עליהם כבר חלף. הוא נטל את המפתחות, פשפש במטבעות שבכיסו ויצא מהבית. הוא שכח לגמרי שהיום חל יום הולדתו השלושים ושניים. סתם עוד יום שגם בו לעולם לא יתגשמו החלומות שלו.

"חוש עסקי לא עובר בתורשה," אומרת אמי השכם והערב במין ביקורת סמויה כלפי, ואולי אפילו בקורטוב של צער. אבל לא היה שום מקום להצטער לפני שמלאו לי עשר שנים, שכן מספרים שעד הגיל הזה הייתי דווקא איש עסקים לא רע בכלל.

פעם היתה בבעלות משפחתי חנות נעליים. העניין הוא שילדון שאומר ללקוחות: "הן יושבות עליך פיקס, הנעליים האלה", "זה מעור אמיתי", "אני עושה לך הנחה מיוחדת", או "אתה הורג אותי! ירדתי הכי נמוך שאני יכול", לא נשמע אמין במיוחד, שלא לומר לא משכנע בעליל. ואז שנה אחת, עלה סוף סוף במוחה של אמי רעיון. "אתה יכול ללכת לגשר ולמכור שם שרוכים ורפידות נעליים," היא אמרה. "הם יראו ילד ובטוח יקנו." רק שנים רבות אחר כך למדתי שפנים תמימות של ילד הן תכסיס של החיים, שמטרתו להפיח בנו אומץ להמשיך לחיות הלאה.

השוק היה מחולק אז לשמונה ביתנים, ולכל אחד מהם שם משלו: "נאמנות", "כיבוד אב ואם", "טוּב-לב", "אהבה", "אמון", "צדק", "הרמוניה" ו"שלום". אנחנו גרנו בין "אהבה" ל"אמון". בין "אהבה" ל"אמון" נמתח גשר להולכי רגל ועוד גשר הוביל ל"טוב-לב". הגשר שחיבר את "אהבה" ל"אמון" היה ארוך יותר, ולכן החביב עליי. מעברו האחר הוביל הגשר אל שכונת שִימֵנדִינְג, וניצבו בו דוכנים שמכרו מכל הבא ליד: מכרו גלידה, מכרו בגדי ילדים, מכרו מאפי שָאו‎ֹבִּינְג, מכרו הלבשה תחתונה של ואקול, מכרו דגי זהב ומינים שונים של צבים, ואפילו הזדמן לי לראות דוכן לממכר "נזיר הים" (סוג של סרטן כחול). מפעם לפעם באו שוטרים לסלק את הרוכלים, אבל על הגשר היו כל כך הרבה מעברים – הרוכלים פשוט אספו את מטלטליהם, ניצלו את ההזדמנות לרדת לשירותים, וחזרו למעלה. מה גם שהשוטרים נהגו לפסוע בעצלתיים, כאילו חשבו שהרוכלים לוקים כולם בשיתוק ולא יוכלו לברוח מהם.

מוקדם בבוקר לקחה אותי אחותי הגדולה לגשר, השאירה לי כדורי אורז והסתלקה. קשרתי את השרוכים זוגות-זוגות על מעקה הברזל של הגשר והם התנופפו ברוח הנושבת. התיישבתי על שרפרף העץ שהיא הביאה והתחלתי לסדר את הרפידות בשורה, זוגות-זוגות, ימין ושמאל. את הרפידות מ"עור מרעיש" הנחתי בחזית, כי הן היו היקרות ביותר, שלושים דולר לזוג. אמא שלי הסבירה ש"עור מרעיש" הן רפידות עשויות עור חזיר שמדיפות צחנה עזה. אם עורמים כמה מהן יחד, כשיוצאים לסיבוב הן משמיעות צלילי "ווש-ווש-ווש", ומכאן השם. מי היה מאמין שעור של חזיר מת עדיין מסוגל להרעיש!

כל כך אהבתי למכור רפידות על הגשר.

מול הדוכן שלי ניצב דוכן של גבר בעל שיער שמנוני, לבוש מקטורן עם צווארון דש ומכנסיים אפורים ארוכים ונועל נעלי צנחנים לא שרוכות ולא רכוסות. נעלי צנחנים הן מגפיים גבוהים מחוררים בחורי שרוכים רבים, ששריכתם היא ללא ספק אחת המשימות המייגעות ביותר עלי אדמות. ברבות השנים מישהו המציא רוכסן שיחליף את השרוכים, ואומרים שהוא הביא אושר גדול לחיילי טאיוואן, שכן אחינו החיילים יכלו כעת לקום בבוקר ולהתארגן צ'יק-צ'ק. באותה תקופה היו מגיעים לפחות עשרה חיילים ביום לחנות שלנו לקנות רוכסנים לנעלי הצנחנים שלהם, ואני חשבתי לעצמי שאם אצליח לשכנע את אמי לתת לי למכור כמה רוכסנים כאלה בגשר, בטח יהיו מכירות לא רעות בכלל.

האיש ההוא צייר על הקרקע קשת בגיר, ופרס בד שחור והניח עליו את מרכולתו, מוצר-מוצר. בהתחלה לא הבנתי מה הוא מוכר, היו שם קלפים, חישוקי ברזל, פנקסים משונים… אחותי אמרה שהוא מוכר אביזרי קוסמות. אלוהים, מוכר אביזרי קוסמות! הדוכן שלי נמצא מול דוכן של אביזרי קוסמות!

"לא לא, אני קוסם באמת," הכריז האיש על עצמו. יום אחד, כששאלתי אותו מי הספקים שאצלם הוא קונה את הסחורה, הוא השיב: "כל הקסמים האלה אמיתיים." המבט שנעץ בי בעיני הלטאה שלו, עיניים המרוחקות זו מזו עד כדי כך שנדמה שהן מסתכלות כל אחת לכיוון אחר, העביר בי צמרמורת.

שלא כמו הקוסמים בטלוויזיה, הקוסם הזה לא לבש פראק ולא חבש מגבעת. הוא הופיע בכל יום לבוש במקטורן הצמר ובמכנסיים האפורים, נועל לרגליו את נעלי הצנחנים המטונפות. זו הזדמנות למכור לו את משחת הנעליים הנוזלית, חשבתי לעצמי, משיכה אחת והן יבריקו כמו חדשות. הפנים שלו היו מרובעות מעט וארוכות מעט, קומתו היתה ממוצעת, לא גבוה ולא נמוך, וחזותו היתה עגמומית, כמי ששכח איך לצחוק. ברגע שהתערבב הקוסם בהמון, דבר לא העיד עליו שהוא קוסם. דבר, פרט לעיניים שלו כמובן, ולנעלי הצנחנים נטולות הרוכסן.

את מופע הקוסמות שלו הוא היה מעלה אחת לשעה בערך, ואיזה מזל היה לי שישבתי ומכרתי רפידות נעליים ממש מולו. בדרך כלל היה מבצע פעלולי קוביה, קלפים או חישוקים, וכשאני נזכר בהם עכשיו הם נדמים לי פשוטים כל כך, מובנים מאליהם עד כדי כך, שכלל לא ראוי לקרוא להם קסמים. אבל באותם ימים הם היו לא פחות מנס בעיניי, ממש כפי שהרגשתי אחר כך כשראיתי לראשונה את ויוויאן לי. לכן השתוקקתי לשים את ידי על אביזרי הקוסמות האלה, מאותן הסיבות שבגללן תמיד רציתי לגדל ציפור דרור.

פעם אחת הוא ביצע קסם בעזרת שש קוביות. צופים רבים התקהלו סביבו, והוא הכניס בקור רוח קוביה אחר קוביה לתוך תיבה ירוקה קטנה. אחרי שסגר את התיבה הקטנה, שקשק פעם אחת, חשף חיוך שהיה שמור כנראה רק למופעי הקוסמות שלו, וכשפתח את התיבה הורו הקוביות בזו אחר זו: שש-שש, שש-שש, שש-שש.

נראָה שהקוסם ידע לשלוט בספרות שעל הקוביות כאוות נפשו. הוא היה שואל, למשל, את אחד הצופים המסוקרנים מתי חל יום הולדתו, ולאחר מכן, כאילו היה זה דבר של מה בכך, שקשק את הקוביות בעודו ממשיך לדבר עד שהציגו את תאריך יום ההולדת של הצופה. לפעמים היה משקשק רק פעם אחת ולפעמים נדרשו פעמים רבות כל כך, שהיה מפסיק לשקשק רק כשכבר הייתי מסוחרר לגמרי, אבל כשפתח את התיבה, תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הציגו הקוביות את המספר הנכון.

כשליהטט בקסמיו היה לעתים ניצת בעיניו זיק. עדיין היה אותו קוסם, במקטורן בעל צווארון הדש, במכנסיים האפורים ובנעלי הצנחנים המזוהמות, אבל באותם רגעים הוא זרח כולו, כאילו יש ביכולתו לשאוף אוויר ואז לרכז את כל עוצמות האור וכוח הכבידה לתוך המעגל הקטן שצייר בגיר. הקוסם גם הופיע, וגם מכר את הקסמים, ויום אחד לא עמדתי עוד בפיתוי וקניתי את אחד מאביזרי הקוסמות שלו בכסף שהרווחתי ממכירת הרפידות. הראשון שקניתי היה "קוביות המסתורין".

אחרי שקנית ממנו את אחד האביזרים, היה הקוסם לוקח אותך הצידה ונותן לך את הקסם שקנית בצירוף נייר לבן חלק. "קח את זה הביתה, תספיג במים ותייבש טוב-טוב," אמר, "וכך תראה את סוד הקסם." באישון לילה אכן הספגתי את הנייר במים, ייבשתי אותו במייבש השיער של אמא, ואחר כך תרגלתי בחשאי, בחסות החשכה. את המלים שעל הנייר ליוו גם איורים, ונראה שהקוסם צייר אותם בעצמו. אז ככה הוא עושה את זה, קראתי את הכתוב ומלמלתי לעצמי, ככה הוא עושה את זה. באותו רגע חשבתי שפענחתי את רזי הקוסמות, בדיוק כפי שבגיל אחת-עשרה, כשהתאהבתי בסתר בילדה מהכיתה, חשבתי לתומי שאני מבין מה זאת אהבה.

התאמנתי בגניבה, בחדרי חדרים, וכשהצגתי לראשונה את הקסם לפני אחי הבכור הייתי לחוץ כל כך, שהקוביות נפלו לי כמה וכמה פעמים מהיד, עד שלבסוף הוא הבין את הטריק עוד לפני שהספקתי להטעין את כולן לתיבה. הוא הביט בי בבוז ואמר:

"אתה מצמיד לגוף שלך את הצד עם המספר שאתה רוצה, נכון?"

"נכון." אוף, זה כל כך מתסכל! הוא צודק. אין דבר מעציב יותר מקסם שנחשף עוד בטרם בוצע. זה בדיוק כמו שיספרו לך מראש איך ייראו החיים שלך עוד לפני שהספקת לגדול. אני מתעב מגידי עתידות כשם שאני מתעב אנשים שחושפים קסמים של אחרים. המפתח לקסם לא נעוץ בקוביות עצמן אלא בתיבה, שיש לה מבנה ייחודי. את הספרות הרצויות אתה מניח בצד שקרוב אליך, ואז מנצל את הכוח של מפרק כף היד כדי לסובב את הקוביות בתשעים מעלות, וכך הפאה שצמודה אליך פונה כלפי מעלה. זה כל הסיפור.

"אני הולך לספר לאמא שגנבת כסף," אמר אחי. נכון, אכן "מעלתי" בכספים ממכירת הרפידות, ואחי חשף אותי. לא היתה לי ברירה אלא לתת לו את קוביות הקסם במתנה.

הסוד הזה היה יקר מדי, לעזאזל – אין סיכוי שהוא שווה שישים דולר! שבוע שלם ירקתי דם כדי להערים על אמא שלי עד שהצלחתי לסחוב את הששים דולר האלה מההכנסות.

ובכל זאת, למרות שזה נשמע מוזר, גם אחרי שגיליתי ששום כישוף לא מעורב כאן, בכל פעם שראיתי את הקוסם מוחא כפיים ומרעים בקולו, שכחתי שנפלתי קורבן לתרמית. זריזות הידיים של הקוסם ריתקה אותי בעל כורחי פעם אחר פעם, ופיתתה אותי לקנות בזה אחר זה את אביזרי הקוסמות, שבאותם ימים היו יקרים הרבה מעבר להישג ידי. למשל, קופסת הגפרורים הריקה שהפכה לקופסת גפרורים מלאה, חוברת הצביעה שקווי המתאר של ציוריה מתמלאים בשלל צבעים תוך כדי דפדוף, העט הכדורי שאפשר לצייר בו בכל צבעי הקשת, מטבע הנחושת המסתורי שיכול להתקפל… זה חזר על עצמו בכל פעם מחדש: ברגע שהקוסם הופיע, תמיד נתקפתי דחף בלתי מרוסן ללמוד את הקסם שהוא מציג באותו רגע, אבל אחרי שקניתי אותו בכספי, אחרי שחזרתי הביתה, השריתי את הנייר במים והמילים צפו ועלו, חדל הקסם להיות מסתורין, והפך לתרמית. שנים רבות חלפו עד שגיליתי שאותו עיקרון עומד כנראה בבסיסם של כל הדברים. מאחר שנוסף לכל גם מיעטתי לתרגל, נהיו אביזרי הקוסמות האלה אסון גמור בשבילי, והייתי מושא ללעג הקבוע של בני המשפחה והשכנים.

"ילד טיפש, שתו ממך את כל הכסף," אמרה אמי כשנודע לה שגנבתי כסף כדי לקנות אביזרי קוסמות, והיא החטיפה לי סטירת לחי.

הדבר הנורא ביותר בכל הסיפור היה העובדה שהילד המגמגם שעבד אצל החיט, ואה-גאי, הבן של איש התחזוקה בביתן "צדק", ואה-קאי ממסעדת האיטריות והוון טון, קנו כולם אותם האביזרים בדיוק. לא התרגזתי כי רימו אותי, אני באמת משוכנע שפשוט לא תרגלתי מספיק, אבל היה נדמה לי שכולם שמו את ידם על הנייר הסודי הזה והתחושה היתה פשוט בלתי נסבלת עבורי. לא פעם התחשק לי לפרוק את זעמי על הקוסם, אבל את הזעם העזתי לפרוק רק על אמא, וכשעברתי כל גבול היא הסתובבה לעברי ושוב נתנה לי סטירה.

"לא מספיק שלקחת את כל הכסף בשביל לקנות את הזבל הזה, אתה עוד מעז לדבר?"

העסקים של הקוסם החלו להידרדר. זה היה צפוי, העוברים והשבים אמנם הוסיפו לפקוד פה ושם את הדוכן, אבל הילדים מהסביבה כבר קנו את כל האביזרים. בהתחלה הילדים שקנו את האביזרים מנעו משכניהם ובני כיתתם לעשות כמוהם בתואנה שהכול מזויף, אבל בסופו של דבר כולם קנו. יש דברים שאתה מוכרח לנסות בעצמך לפני שתבין שרימו אותך, לא ככה?

הקוסם הבחין גם הוא בהלך הרוח הזה, וכשהיה בחברתם של הילדים הבין שעליו לספק להם נושאי שיחה חדשים. יום אחד כשהתייצב בדוכן ראיתי אותו שולף ספר מתיק היד המרובע שלו. הוא פתח אותו, ומשהו היה תחוב בין הדפים: משהו שחור, משהו שנגזר מנייר, משהו שלא היה גדול יותר מזרת של אדם מבוגר – זה היה איש קטן.

הוא הניח את האיש השחור הקטן על הארץ ובתוך המעגל הגדול שתחם את גבולות הדוכן שלו הוא צייר בגיר צהוב מעגל נוסף בערך בגודל מניפה. אחר כך עצם את עיניו והחל למלמל לחשים. האיש השחור הקטן החל להתנועע לפתע מצד לצד, וכאילו הקיץ זה עתה משינה קם ונעמד על רגליו. בהתחלה עוברי האורח הוסיפו לחלוף על פניו בחופזה, אבל אז משום מה, כאילו שמעו את האיש השחור הקטן מזמן אותם ללא קול – הסבו את מבטם לאחור בעל כורחם. משגילו את האיש השחור הקטן על הארץ, עצרו את הליכתם מבלי משים.

כל כך אהבתי למכור רפידות על הגשר. האיש השחור הקטן יצא במחול מעט מגושם, מזנק פעם ימינה ופעם שמאלה לצלילים שדמו לשירה וללחשים שבקעו מגרונו של הקוסם. תנועותיו היו אמנם מסורבלות מעט אבל חמודות להפליא, כאילו הוא נמנע ממאמץ מופרז שמא יקרע את עצמו לגזרים. אחרי הכול, נייר לא נועד לתנועות פתאומיות. התחלתי לדאוג לאיש השחור הקטן – אם היה משתתף בשיעור התעמלות זה היה נורא מסוכן.

אט אט התחוור לי שטווח התנועה של האיש השחור הקטן מוגבל למעגל הצהוב והוא לא יכול לצאת ממנו. אם מישהו הושיט יד לגעת בו, קרא לו הקוסם בקול רועם לעצור: "מי שיגע בו יכה בו הגורל, אבל מי שיצפה בו רוקד המזל יאיר לו פנים." נראה שהאיש השחור הקטן בעצמו לא שש שיגעו בו, כי בכל פעם שמישהו התקרב הוא דילג לו ונצמד לרגלו של הקוסם.

משנִשבו כולם בקסמו של האיש השחור הקטן, החל הקוסם במופע. הקסמים היו אותם הקסמים: קוביות המסתורין, קופסת גפרורים שהתמלאה מעצמה, חוברת צביעה שנצבעת תוך כדי דפדוף, עיפרון שמצייר בכל צבעי הקשת, מטבע נחושת שמתקפל בין האצבעות… ומשום מה, האביזרים שבעבר לא הצליח למכור נחטפו פתאום בזה אחר זה. הצופים שוב קנו בשמחה את האביזרים של הקוסם. הוא היה לוקח את הלקוחות  הצידה ונותן להם בזה אחר זה את הדף הלבן. כבר ראיתי את כל הדפים הלבנים האלה, יכולתי לדקלם אותם בעל פה, אבל ברוב טיפשותי שוב קניתי קוביות קסמים.

כל אותו הזמן האיש השחור הקטן כבר ידע את מקומו בתוך מעגל הגיר, אבל מכיוון שלא היו לו עיניים, הנחתי שאין ביכולתו לראות אותו. האיש הקטן הזה, שלא יכול לראות, פסע לאיטו בתוך המעגל הצהוב הקטן, ונראה שדבר מה מטריד את מנוחתו.

האיש השחור של הקוסם החל לעשות לו שם. עכשיו לא רק ילדי הסוחרים בשוק, אלא כל תלמידי בית הספר היסודי שלנו באו לגשר. גם עובדי המשרדים שהיו בדרכם לרחוב צ'וֹנגצ'ינג, הרוכלים משימנדינג ואפילו השוטרים הצבאיים מהבסיס שממול והבנות מהמספרות שבסביבה, באו במיוחד לגשר כדי לחזות באיש השחור הקטן של הקוסם. האיש השחור הקטן עדיין היה ביישן והמשיך בריקודו הגמלוני מעט, שבסופו כופף את מותן הנייר שלו והשתחווה לקהל, מנופף להם בידו העשויה נייר גם היא. נשביתי לחלוטין בקסמו, ובכל יום חיכיתי בעיניים כלות למופע הריקוד שלו, עד כדי כך שלפעמים שכחתי למכור רפידות ושרוכים. עד היום אני נזכר במראה היפהפה של השרוכים הקשורים על מעקה הברזל, מתנופפים אנה ואנה ברוח הנושבת, ומתמלא בערגה.

משקניתי את כל אביזרי הקוסמות של הקוסם, התחלנו גם להתוודע זה לזה. כשקנה כיסונים מטוגנים היה נותן לי כמה, ולפעמים גם אני חלקתי עימו את מאפי החמאה שאמא הביאה מהבית של סבתא ברובע דָאגְ'יָה. כשאכל היו עיני הקוסם נעות מפעם בפעם לכיוונים מנוגדים, כאילו חשש להחמיץ איזושהי התרחשות בעולם.

לפעמים כשהיה מוכרח ללכת לשירותים, היה מבקש ממני להשגיח עבורו על הדוכן. "אם שום דבר לא ייחסר כשאחזור, הכול יהיה בסדר. אין צורך למכור כלום– מה שלא יהיה – אל תמכור שום דבר. ואל תעז לגעת באיש השחור הקטן."

זה היה קלי קלות ונעתרתי בעונג רב. כשאתיישב על כיסא הקוסם, ארגיש כמו קוסם בעצמי. כשאתיישב על כיסא הקוסם, סוף סוף תיפול בחלקי ההזדמנות להסתכל מקרוב על האיש השחור הקטן. אוכל לחקות את הקוסם ולמחוא כפיים, לשיר שירים קודרים ומשונים וללחוש כישופים עלומים. האיש השחור הקטן ייעמד על רגליו, יתנודד מצד לצד, כאילו מישהו זימן אותו, וייצא במחול במעגל הגיר.

אבל כל זה לא קרה כמובן. האיש השחור הקטן ישב בשקט מופתי על קופסת הגפרורים של הקוסם.

קופסת הגפרורים שעליה ישב האיש השחור הקטן היתה בדיוק בגודל המתאים, כמו כיסא שנבנה במיוחד למידותיו. כשלא הרקיד אותו, היה הקוסם מניח את רגלו האחת של האיש הקטן על רגלו האחרת, ומושיב אותו על קופסת הגפרורים ברגליים משוכלות, בדיוק כמו הגדולים. לפעמים כשנשבה רוח, היה האיש השחור הקטן מתכופף, ונדמה שהוא שקוע בהרהורים. אילו מחשבות העסיקו את האיש השחור הקטן? האם ישנם עניינים שמטרידים אך ורק אנשים שחורים קטנים? האם יש בעולם, אי שם, בית ספר כלשהו שרק אנשים שחורים קטנים יכולים ללמוד בו? מה מלמדים שם? האם גם אנשים שחורים קטנים חייבים לשנן את לוח הכפל? האם בבית הספר של האנשים השחורים הקטנים יש שיעור מוסיקה (ואם לא, אז מאיפה הוא יודע לרקוד)? איך האיש השחור הקטן אמור לשחק מחניים כשהוא עשוי מנייר דקיק כל כך? בסתר ליבי דאגתי לאיש השחור הקטן, בדיוק כמו שאמא שלי דואגת לי.

אם השגחתי על הדוכן של הקוסם או ישבתי בדוכן הרפידות שלי מולו, לא התקתי את מבטי מהאיש השחור הקטן, שקוע כל כולי במחשבות הללו.

פעם אחת הלך שוב הקוסם לשירותים, לחרבן כנראה, כי הוא לא שב במשך שעה ארוכה. ישבתי על הכיסא משועמם להחריד, והאיש השחור הקטן ישב על קופסת הגפרורים ונראה משועמם מאוד גם הוא. מאחר שבאותו יום הייתי עייף נורא, ומזג האוויר היה קודר והולכי רגל מעטים בלבד חצו את הגשר, נפל עלי נמנום. לא נרדמתי ליותר מכמה דקות –אני מעריך – ואז העיר אותי הגשם. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מצליף בלי רחמים מהשמיים האפרוריים. רפידות הנעליים שלי לא עניינו אותי – היה עלי לפתוח את המטריה הגדולה של הקוסם ולנעוץ אותה בכַּן שלצד הדוכן שלו. אבל המטריה היתה פשוט גדולה מדי והיד שלי קטנה מדי, וכל ניסיונותיי עלו בתוהו. הגשם ניתך ארצה ועד מהרה נקווה נחל קטן על הגשר וזרם לעבר פתחי הניקוז. קרה המקרה שדווקא באותו יום האיש השחור הקטן לא ישב על קופסת הגפרורים, אלא נשען על דופן הגשר, על הקרקע. די מהר הוא נספג כולו במים. עד שהבחנתי בכך, הוא כבר היה מרוח על הקרקע כמו אשפה שהושלכה, ידיו ורגליו שמוטות בייאוש. לא היה אכפת לי להירטב, זרקתי מיד את המטריה הצידה וניגשתי להרים אותו. אבל הנייר נדבק לבטון של הגשר, וברגע שהתחלתי לקלף אותו, ידו של האיש השחור הקטן נקטעה. פרצתי בבכי, הדמעות זלגו בשצף קצף, צעקתי: "היד של האיש השחור הקטן נקטעה, האיש השחור הקטן מת, נקטעה לו היד!"

אה-פֵ'ן, הדודה שמכרה בגדי ילדים בדוכן הסמוך (אני קורא לה דודה, אבל היא היתה בסך הכול ילדה, כנראה תלמידה בחטיבת ביניים) מיהרה להציב קודם כל את המטריה בדוכן שלה ואז באה בריצה לעזור לי לפתוח את המטריה שלי. אחר כך היא הביטה אובדת עצות באיש השחור הקטן חסר האונים על הקרקע. המשכתי לבכות ולבכות, בכיתי כל כך הרבה עד שכמעט נתקפתי עווית, ואז ראיתי את הקוסם חוזר. שתי עיניו הפעורות לרווחה הביטו לכיוונים מנוגדים והוא החל לאסוף את חפציו.

"יורד גשם," הוא אמר. "אם לא תאסוף את הדברים שלך תיכף ומיד, הרפידות יירטבו לגמרי, ואמא שלך תראה לך מה זה." לא ידעתי אם הוא כועס, גמגמתי ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מפי.

האיש השחור הקטן מת. הוא מת באשמתי. חור נפער בלבי, כאילו גם הוא עשוי מנייר.

למחרת, כשאמא האיצה בי ללכת ולהעמיד את הדוכן, היה לי מצב רוח איום ונורא. מצד אחד לא רציתי לשבת מול הקוסם, אבל מצד אחר רציתי בזה מאוד, כדי לשאול מה שלומו של האיש השחור הקטן. אולי רק ידו נקטעה והוא לא מת? איש שחור קטן וגידם, עדיין יכול לרקוד, עדיין יכול ללכת לבית הספר של האנשים השחורים הקטנים, לא?

באותו היום, כשהגעתי לפינה שלי על הגשר, קברתי את מבטי ברצפה ולא העזתי להרים את עיניי. כשהקוסם ראה אותי מתקרב, במקום לברך אותי לשלום – "קטנצ'יק, אכלת כמו שצריך?"– כמו תמיד, הוא פשוט ישב חרישית בכיסאו. הרגשתי חסר ערך, מכוניות חלפו הלוך ושוב תחת הגשר, האבק שריחף מעליו שקע על גופי, וכל העוברים והשבים נראו שמחים ממני.

לארוחת הצהרים קנה הקוסם קופסת כיסונים מטוגנים (הפעם לא הזמין אותי לאכול איתו), וכשגמר לאכול מחה את פיו ופתח את התיק המשרדי המרובע שלו. הוא שלף ממנו את הספר ופתח אותו, ובפנים היו תחובים פיסת נייר שחור וזוג מספריים. הקוסם נטל את הנייר והמספריים וניגש למלאכה. כהרף עין גזר מן הנייר איש שחור קטן. הצצתי בגניבה בתנועותיו של הקוסם, ולבי הלם כשעון שזה עתה נמתח.

הקוסם הניח את האיש השחור החדש על הארץ, ושוב צייר מעגל בגיר צהוב, מחא כפיים, והחל לפזם ולקרוא בקול רם. האיש השחור החדש פצח בריקוד, אותו הריקוד שרקד האיש השחור הישן לפניו, אולי קצת יותר מהודר. הפעם ידע גם להסתחרר. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר וצעקתי: "הוא לא מת, הוא לא מת!" אבל ברגע שיצאו המילים מפי, הייתה לי הרגשה שאולי בכל זאת אני טועה. יכול להיות שהאיש השחור הקטן הזה אינו אותו איש שחור קטן ששכב אתמול על הארץ ספוג במי הגשם, ושאת ידו קטעתי. יכול להיות שזהו איש שחור קטן חדש, שבא להחליף את האיש השחור הקטן והגידם שלפניו?

הקוסם הביט בי בעינו הימנית וחיוך כבוש התעגל בזווית פיו. עינו השמאלית הביטה לכיוון השני והוא סימן לי בידו לגשת אליו.

"האם אתה יכול לומר מה ההבדל בין האיש השחור הקטן הזה לאיש הקטן מאתמול?"

נדתי בראשי ואמרתי בהיסוס: "הם נראים בדיוק אותו הדבר, לא? האיש השחור הקטן לא מת, נכון?"

"גם אני לא יודע," ענה הקוסם, שכל אחת מעיניו פנתה לכיוון אחר, "אבל דע לך, קטנצ'יק, יש בעולם דברים שלעולם לא נדע. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא לא הדבר היחיד שקיים."

"למה?" שאלתי.

הקוסם הרהר לרגע ואז השיב בקול צרוד: "כי לפעמים הדברים שאתה זוכר כל החיים הם לא הדברים שראית במו עיניך."

האמת היא שלא הבנתי בכלל למה הקוסם התכוון. אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי כך– כמו אל מבוגר, כמו אל מישהו שראוי להכרה.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאחי את מה שקרה עם האיש השחור הקטן ואת פרטי השיחה עם הקוסם, הוא התעצבן. לא הבנתי למה. הוא אמר שהוא יגיד לאמא שלא תרשה לי יותר ללכת למכור רפידות על הגשר, כי הקוסם עשוי לחטוף אותי.

באותו לילה הופיעה דמותו של האיש השחור הקטן בחלומי. הוא הוביל אותי ליער (לא שבאותם ימים ידעתי מהו יער, מעולם לא הרחקתי מעבר לפארק החדש), ושרנו שם שירים ביחד ושיחקנו במחבואים. עמוק בתוך היער הבחנתי בחלקה מוארת, והאיש השחור הקטן אמר לי שאסור לי ללכת לשם. שאלתי למה, והוא אמר שחשוך שם מדי. אמרתי שרואים בבירור שדווקא מואר שם, והוא ענה שיש מקומות מוארים רק למראית עין, אבל למעשה הם חשוכים.

הקוסם לא חטף אותי, ואחי הבכור לא סיפר לאמא על האיש השחור הקטן. הימים חלפו להם בזה אחר זה. ככל שקשריי עם הקוסם הלכו והתהדקו, פניתי אליו פעמים רבות ביחידות והתחננתי בפניו שיגלה לי את הסוד של האיש השחור הקטן, אבל ברגע שהזכרתי אותו, הוא מיד הרצין ואמר:

"קטנצ'יק, אני אומר לך, כל הקסמים שלי הם אחיזת עיניים. רק האיש השחור הקטן אמיתי. ומפני שהוא אמיתי אני לא יכול לגלות לך. מפני שהוא אמיתי אין פה שום סודות לגלות, הוא לא כמו קסמים אחרים."

לא האמנתי לו. הייתי בטוח שהקוסם לא אומר לי את האמת – הוא בוודאי מסתיר משהו. ראיתי את זה בעיניו – בדיוק כמו אמא שלי, שאומרת שהיא יודעת שאני משקר כשהיא מסתכלת לי בעיניים.

"אל תעבוד עליי," אמרתי. "אל תחשוב שאתה יכול לעבוד עליי רק בגלל שאני ילד."

פתיחת שנת הלימודים התקרבה מיום ליום, ואמא הכריזה שכשאשוב לספסל הלימודים לא אלך עוד למכור בדוכן. זה העציב אותי נורא, והתווכחתי איתה בלי סוף שתאפשר לי להמשיך ולעבוד בזמן הלימודים, גם אם רק בחופשות ובחגים. אבל היא לא הסכימה בשום אופן, וחשדתי באחי שהלך והלשין.

סיפרתי על זה לקוסם: "אם לא תלמד אותי את הקסם עכשיו, אחר כך יהיה מאוחר מדי. אני חוזר לבית הספר בקרוב," אמרתי בלב כבד. "אם לא תלמד אותי, אתה עוד תתחרט, אם תמות פתאום אף אחד לא יידע את הקסם של האיש השחור הקטן." אני לא יודע מתי נהייתי חלק לשון שכזה, כנראה באמת פיתחתי "חוש עסקי" כמו שאמא שלי קוראת לזה.

הקוסם רק צחק, עינו האחת השקיפה למרחקים והאחרת היישר לתוך לבי.

ערב אחד בשעה שמונה, כשקיפלתי את הדוכן, אסף הקוסם את האיש השחור הקטן ואת אביזרי הקוסמות וסימן לי לבוא אחריו. הלכתי בעקבותיו בלי היסוס, לבי הולם בקרבי. הוא התקדם היישר לפנים, חצה את הגשר והגיע לפינה הנידחת ביותר בשוק, שם ניצבה דלת. ידעתי שהדלת הזאת מובילה אל הגג, המקום שהמבוגרים אסרו עלינו לטפס אליו. בתנועה סיבובית פתח הקוסם את המנעול וסימן לי לעלות יחד איתו.

זו היתה הפעם הראשונה שעליתי לגג של השוק, והנוף שנשקף ממנו הקסים אותי.

באותם ימים טאיפיי לא נבנתה לגובה כמו היום, וקו הרקיע שלה היה נמוך בהרבה. בחגים יכולנו לראות מהגשר את הזיקוקין די-נור מעל נהר טאמסוי, ובמזג אוויר טוב היה אפשר לראות אפילו את הרי יאנג-מינג. טאיפיי באותם ימים עדיין דמתה לגיגית גדולה, שגם אם ניצבת במיקום לא גבוה במיוחד בתחתיתה, יכולת לראות את שוליה ואת כל מה שבתוכה. אבל באותו הרגע עמדתי עם הקוסם על הגג, מהעבר האחד שימנדינג ופנסיה הזוהרים, ומהעבר האחר הבניין המואר של משכן הנשיא. הקוסם הצביע הצידה, לאחת הפינות שתחת שלטי הניאון.

"שם אני גר," הוא אמר. "אבל ביום מן הימים אעזוב את המקום הזה." על הפינה שבה גר הקוסם הגן סוכך שבלט מחדר הגנרטורים של שלטי הניאון. לצד ערבוביה של שקיות ניילון ושק שינה מרופט הופתעתי לראות  ערימות רבות של ספרים.

"לאן תלך מכאן?"

"לא יודע, לאן שייצא."

"גם אני רוצה להיות קוסם."

"אתה לא מתאים להיות קוסם. לקוסמים יש הרבה סודות, ואנשים עם הרבה סודות הם לא אנשים מאושרים."

"למה?"

"תשכח מזה, אתה לא תבין. חוץ מזה, קוסם לא יכול להישאר באותו מקום יותר מדי זמן. קטנצ'יק, תמיד רצית ללמוד את הקסם של האיש השחור הקטן, נכון?"

"נכון!" הנהנתי נואשות בראשי. האם ייתכן שהקוסם באמת מוכן ללמד אותי? לבי פרפר בעוצמה כה רבה עד שנדמה היה לי שהוא עומד להימלט.

"אי אפשר ללמוד אותו, כי האיש השחור הקטן אמיתי. הוא אמיתי, ולכן אין כאן מה ללמוד."

שוב אותם דיבורים.

"אז תן לי אותו, בסדר? אם זה קסם תלמד אותי, ואם הוא אמיתי אתה יכול פשוט לתת לי את האיש השחור הקטן. מה אתה אומר?"

"כשהייתי ילד, חשבתי שאם לוכדים פרפר ומשבצים אותו באוסף אפשר להיות בעלים של פרפר. לקח לי הרבה זמן להבין שפרפרים באוסף הם לא פרפרים. רק כשהבנתי את זה בבירור, יכולתי לעשות קסמים אמיתיים כמו הקסם של האיש השחור הקטן, כי יכולתי לקחת משהו שהתקיים בדמיון שלי, ולהפוך אותו למשהו שכולם יכולים לראות לנגד עיניהם. אני בסך הכול השפעתי על העולם כפי שאתם רואים אותו, בדיוק כמו מי שמצלם סרטים."

הסטתי את ראשי הצידה. שלט הניאון הענק שעליו התנוססה פרסומת למשקה סרספרילה השמיע זמזום צורם. לא הבנתי את מה שאמר הקוסם, עיניו נצצו בכחול לאור הבזקי הניאון הכחולים, ובירוק לאור הירוקים. דבריו הדהדו במוחי, ומה שכינה  "קסם אמיתי" הותיר אותי מבולבל לגמרי.

"אז איך אפשר לעשות את זה? זאת אומרת, איך אני יכול למשל להרקיד את האיש השחור הקטן?"

"קטנצ'יק, אני לא יכול לספר לך איך אתה יכול. אבל אתה ואני קורצנו מאותו החומר. אני אתן לך משהו במתנה, ואתה תוכל להשתמש בו כראות עיניך."

הוא סיים את דבריו, והושיט את יד ימין כאילו הוא עומד להציג דבר מה. הוא החזיק אותה כך חצי דקה בערך. בעל כורחי הבטתי בכל היבלות, בכל הקווים והתלמים המסובכים והמסתעפים שכיסו לו את כף היד. אט אט עיקל הקוסם שתי אצבעות ואגודל והחדיר אותן לעינו השמאלית. עיני שלי כאבו נוכח המראה. ארובת עינו של הקוסם נראתה רכה להפליא, אצבעותיו נשלחו במהירות פנימה– ובסיבוב קל הוא שלף את עינו השמאלית והניח אותה בכף ידו הימנית. גלגל העין לא דימם ולא נקרע – כמוהו ככוכב מושלם וצחור שנברא זה עתה.


*דימוי: ארקס לי דרך Booooooom