פרויקט הסיפור הקצר

search

 

 

 

   12/10/2020 

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון: בקשה דחופה למגשר

 

שלום וברכה,

 

איני יודע אם תוכלו לעזור לי במצוקה האמיתית שאליה נקלעתי, אך אני פונה אליכם מתוך סערת רוחות ותדהמה. אמש התברר לי שאיש מדיירי בניין דרך סלעית 14 אינו רוצה לשלם את מיסי הוועד השנתיים, והסיבה לכך היא לא אחרת מאשר תרנגולת, או יותר נכון ביצי תרנגולת, אבסורדי ככל שהדבר נשמע. אם היינו מתגוררים במושב בפאתי ירושלים שעוד מקרקרות בו תרנגולות בלולים, אולי יכולתי להבין את הרגישות. אבל למען השם! מדובר בבניין אבן ברחוב עירוני לגמרי הממוקם בשכונה בה עציה היחידים נטועים במדרכות, והחיות הנפוצות ביותר בסביבתנו הן הנמלים, וגם הן מופיעות רק בתחילת האביב!

יש לציין שבכל אותן עשר וחצי שנים שבהן אני משמש כיושב ראש ועד הבית, מעולם לא התלוננתי או פניתי לבקשת עזרה. אך כעת אני מוכרח לקבל סיוע מכם, שהרי אתם נקראים "האגודה לתרבות הדיור" ומזה כחודש אין שום תרבות בבניין שלנו, אלא בדיוק ההפך, הנבערות והבל הרוח שולטים בכול. אולי אם תתערבו או תשלחו נציג מטעמכם, תוכלו להחזיר לבניין את דרך הארץ שאבדה.    

עד כה, הסתדרתי תמיד לבד ומילאתי את תפקידי במסירות רבה ומתוך תחושת שליחות; נקשתי על הדלתות, צלצלתי בפעמונים ולא משתי מהמפתנים עד שקיבלתי לידי את המעטפות עם הצ'קים. מילאתי את תפקידי בצנעה, בלי לבקש דבר בתמורה ואפילו התרגלתי לכך שהתנדבותי לא זכתה לקמצוץ של הוקרה או הערכה, וזאת על אף שההתרוצצות מדירה לדירה בקרסוליי הנפוחים ממחלת כלי הדם שלי, לא הייתה משימה קלה עבורי. נשוּך שפתיים סבלתי גם את הקנטותיה של אשתי טובה, שמפעם לפעם, וכאילו בלי קשר לשיחתנו הקודמת, הייתה נאנחת במרירות ושואלת בשביל מה אני צריך את כל זה, ואם לא סבלנו מספיק בחיינו, מרמזת על עברנו במשטר הקומוניסטי ברומניה תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו וגם לשנים הראשונות בארץ, בהן הצטופפנו ארבע נפשות בדירת שיכון קטנטנה בשכונת גילה וחיינו מהיד לפה. ככל שלחץ הדם שלי עלה לקראת האחד בנובמבר, התאריך השנתי שנקבע לגביית התשלומים מהדיירים, כך היו הצקותיה גוברות ומגרות את עצביי המתוחים ממילא בימים דרוּכי הציפייה שחלפו מהרגע ששלשלתי את המכתבים המודפסים עם בקשת התשלום הרשמית בתיבות הדואר של הדיירים ועד ליום שבו עברתי מדירה לדירה ואספתי את הצ'קים. 

האסיפה אמש התנהלה בשקט דרוך, עד שהצטרפו ברכה ומאיר. ברכה החזיקה בשתי ידיה סיר גדול שמיד עורר עניין ומתח. מאיר נגרר אחריה, בידיו מצקת ומגבת מטבח משובצת. ברכה הניחה את הסיר המהביל על שולחן האוכל, הסירה את מכסהו, צמצמה את  עיניה לחרכים ושאלה בקול מתקתק, "מישהו רוצה לטעום מרק תרנגולת שהכנתי?" מזווית העין ראיתי שרחל, בת השישים לערך, חדלה לנשום, ושבעלה שמואל נבהל ואחז בה שלא תתמוטט. לאחר שהצבע חזר לפניה סיננה רחל לברכה בקול מקפיא, "את אישה משוגעת." ואז פנתה אליי וצרחה, "תשכח מכך, יואל, שאשלם שוב דמי ועד! בחיים לא אשלם דמי ועד בבניין שבו גרה אישה משוגעת!" היא נעצה מבטי משטמה בברכה, קראה לה "רוצחת" ועזבה עם בעלה את הדירה בטריקה. ברכה עצמה לא נשארה חייבת וצעקה לחלל, "את מטורפת בעצמך."

מהומה שלמה פרצה וכל ניסיונותיי להרגיע את הדיירים הנסערים עלו בתוהו. הם קמו ממושבם, קיללו וגידפו זה את זה, חלקם ירקו לכיוון המרק לאות סלידה ותיעוב, ובעוד אני מנסה להשקיט את הקולות, בחצי אוזן שמעתי כיצד הצהרתה הקודמת של רחל לא לשלם דמי ועד הופכת להיות ההסכמה היחידה שנגרפה ביניהם. הסברתי להם שאין שום קשר בין הריב ביניהן לבין תשלום דמי הוועד, הרי חדר המדרגות עדיין צריך להיות מצוחצח והמעלית מתוקנת, אבל בלהט היצרים והם הודיעו לי בזה אחר זה שאם רחל לא משלמת דמי ועד, אין סיכוי שגם הם ישלמו.

הרגשתי כיצד כדור חום גדל ומתרתח בבטני וצמרמורת רוגז חוצה את גווי. פעימות לבי הואצו מאוד ומגופי נטפה זיעה שסימנה עיגולים בחולצתי המכופתרת. הכרזתי שאיני מוכן להישאר בתפקידי אפילו לא עוד יום אחד וניסיתי לגרש מעליי את ידה של טובה שנבהלה ממראה פניי המאדימים מזעם, ולחשה לי ברומנית שעליי להירגע, שהרי אחרי הכול, איני אדם צעיר ואיני בריא. הצדק עמה. שנים סבלתי מלחץ דם גבוה ולפני שנה, לאחר אירוע לב שבו נשקפה סכנה ממשית לחיי, עברתי צנתור ומאז פעמיים בשבוע אני מתעמל ונשקל במחלקה לשיקום לב.

עו"ד עדיקא, שנוהג להתפלפל באסיפות הדיירים, כאילו שהוא בעיצומו של דיון בבית משפט הצהיר במתק שפתיים מעוּשה שעליי להודיע מראש על התפטרותי. ההתנצחות עם עו"ד עדיקא הידען התישה אותי ומרק התרנגולת שעמד על השולחן הדיף ריחות של אבקת מרק ועוף ועורר בי בחילה וסחרחורת, ולכן הכרזתי על אולטימטום: אם בתוך עשרה ימים, איני מקבל את שנים-עשר הצ'קים לשנה זו אני מסיים לאלתר את תפקידי. בעוד אני ממתין לצ'קים ולהתעשתות הדיירים, החלטתי לפנות גם לעזרתכם. נדמה לי שרק נציג חיצוני מטעמכם יוכל לתווך בין הדיירים שנראה שיצאו מדעתם ולהשכין ביניהם שוב שלום.  

                                                                                       בברכה,

                                                        יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

17/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור,

הנידון: בקשה חוזרת ודחופה למגשר מטעמכם

                                                         

פעם שנייה שאני כותב אליכם. חמישה ימים עברו מאז שהצבתי את האולטימטום, ואיש מהדיירים טרם פנה אליי. גם מכם, לצערי, לא קיבלתי תגובה. את מכתבי האחרון אליכם כתבתי בעיצומה של סערת רגשות ורציתי להסביר כמה עניינים שוודאי נותרו סתומים, וגם להבהיר שאמנם כעת המצב בבניין שלנו הוא בכי רע, אך לא תמיד היו היחסים כאלו. עד לפני שפרצה מריבת הדיירים הקשה שהעכירה את האווירה, חיינו חיי שלום והעובדה הזאת מנחמת אותי וגם נוטעת בי אמונה שאולי אם נציג מטעמכם יבוא ובישיבה מסודרת יגשר בין הניצים, כמו שנהוג היום לעשות בין גבר ואישה שמעוניינים להתגרש, יהיה אפשר לתקן את המקולקל.

המריבה המכוערת בין רחל לברכה גרמה לדיירי הבניין להתפלג לשני מחנות: אלו שמצדדים ברחל ואלו שתומכים בברכה. שני המחנות קיללו וגידפו זה את זה עוד לפני שערוריית מרק התרנגולת. לאחרונה, הייתי עד לכמה התנכלויות נבזיות. האחת התרחשה כשעמי, אחד הדיירים חזר מקניותיו בסופר, ידיו עמוסות בשקיות. נילי שכנתו מהדירה ממול (המשתייכת למחנה הנגדי) שאלה אותו מתוך המעלית אם ברצונו לעלות איתה לקומה השנייה.

עמי המום מהתחשבותה הבלתי צפויה לאור מצב העניינים המתוח היסס לרגע ואז הנהן ברצון. אלא בדיוק כשהתקרב מולה, לחצה נילי על הכפתור וצחקה בקול, ודלתות המעלית נסגרו ממש בפניו של עמי מוּכּי ההלם. המקרה השני אירע כשהתברר שנורית מקומת הקרקע המצדדת ברחל שלשלה במזיד את המכתבים המיועדים לברכה בתיבת הדואר של משפחת פריד. כפי שאתם מבינים, היחסים בין הדיירים הפכו לטעונים וסבוכים כמו שרשרת שכל חוליותיה נתקעו זו בזו, וכעת נראה שרק צורף עדין ומיומן יוכל להתיר את הקשר.                                  

התסבוכת התחילה כשבאחר צהריים אחד לפני כחודש, דפקה רחל נעים על דלת ביתה של ברכה לוי וסיפרה שחסרה לה ביצה אחת לעוגת השוקולד שהיא אופה לנכדהּ בן הארבע. ברכה הזמינה אותה ברוחב לב להיכנס לדירתה הנוצצת מברק ניקיון, אבל רחל נעים שהייתה לבושה בסינר בד מאובק ושאניצי שערותיה כוסו בעננת קמח מלמלה מוטרדת שאין לה זמן. התערובת בקערה כבר כמעט מוכנה וברגע האחרון נתקעה בלי ביצים להקצפה. ברכה פתחה את המקרר הכסוף שלה שהיה גם נקי וגם מסודר להפליא וזכה תמיד לשריקת התפעלות שהייתה עבורה רק טפיחת עידוד דלה, אם כי חשובה מאין כמותה להכרה במאמציה הבלתי נדלים בקרצוף המקרר והדירה כולה. ברכה ודאי שיגרה לחלל כמה מילות נימוסים על הזמן שטס, ועל כך שהיא זוכרת את נכדהּ יריב עוד כשהיה תינוק בעריסה, וסביר להניח שרחל, שהייתה כה מרוכזת במלאכת אפיית העוגה שהשאירה מאחור, הנהנה בחיוך. עיני העכבר השחורות והזעירות שלה התרוצצו חסרות מיקוד גם לאחר שברכה נתנה לה את הביצה וגם לאחר שהתרתה בפניה שלא תשכח להחזיר לה את הביצה, רק כי מדובר בביצה – אך רחל, שהייתה פזורת דעת יותר מהרגיל מיהרה לחזור לדירתה, לכיור מלא הכלים ולשיש גדוש המצרכים הערוך כמו לקראת מלחמה.  

עד המקרה היו ברכה לוי ורחל נעים שמתגוררות אחת מול השנייה, חברות טובות. הן נהגו לשוחח בצעקות מהמרפסת כשהשקו בצינור את אדניות הגרניום, לצאת פעמיים בשבוע לערך להליכה מהירה בשכונה שבמהלכה הקיפו לא רק את השכונה כולה, על בנייניה הגבוהים וגניה הציבוריים, אלא גם את מבזק הרכילות האחרון בבניין. מי קנה אוטו חדש, מי יצא מביתו בטריקת דלת באישון לילה ומי לא מפסיקה להזמין חבילות מסין. בדרך כלל הייתה ביניהן תמימות דעים לגבי מושאי הגינויים וההתפעלויות וגם אם לא הסכימו במאה האחוזים אחת עם רעותה, בסופו של דבר קיבלה רחל את דעתה של ברכה מפני שהייתה לה נטייה להיגרר אחר פסקנותה הצדקנית של חברתה. חברותן עמדה במבחנה הקשה ביותר בשבתות, אז נדרשה כל אחת מהן בתורה להבליג על הרעש שבקע מהדירה השכנה גדושת האורחים והנכדים הצווחניים.

כשמאיר, בעלה של ברכה דפק על דלת ביתי וניסה להסביר לי מדוע ברכה נעלבה כל כך לאחר שגם בחלוף כמה ימים רחל עדיין לא החזירה לה את הביצה שלוותה, הופתעתי מאוד. ברכה תמיד נראתה לי כאישה אינטליגנטית והתקשיתי לתפוס שהיא מסוגלת להאמין באמונות טפלות מטופשות. ידעתי שעד שפרשה לגמלאות עבדה כבנקאית בכירה בבנק איגוד. איש בבניין למעשה לא ידע איזה תפקיד היא מילאה בדיוק, מלבד שעבדה כבנקאית בסניף המרכזי ברחוב בן-יהודה. עם פרוץ הסכסוך וברוח המתלקחת של הלשונות הרעים טענו מקטרגיה של ברכה שהייתה טלרית פשוטה, כזו היושבת בכיסא עור בלוי בעמדת העובר ושב וסופרת בנמנום שטרות כסף, ושגם לאחר שלושים שנות עבודה בבנק, לא הצליחה לטפס בסולם הדרגות. ואילו מצדדיה סיפרו בתוקף שבשיא פריחתה כיהנה כסגנית מנהלת הסניף המרכזי ושמיטב אנשי העסקים של ירושלים התדפקו על דלת משרדה לשם קבלת עצה להשקעה או מתן אישור לבקשת ההלוואה שלהם.

"אם זה היה משהו אחר – לא משנה מה. בקבוק שמן, או קילו סוכר או כל דבר אחר…" רטן בפניי מאיר, כשתיאר לי בפרוטרוט את השתלשלות אותם אחרי הצהריים, "אז לא הייתה שום בעיה… לברכה, לא היה אכפת. זה לא שהיא קמצנית. אתה חייב לקלוט שזה לא בגלל הכסף…" הנהנתי על אף שהתקשיתי להבין ומאיר חזר והדגיש, "אבל בגלל שמדובר בביצים… רחל הייתה צריכה לדעת. רחל הייתה צריכה לדעת על הרגישות שיש לברכה לביצים."

הוא ישב בקצה הספה החדשה שקנינו שהייתה מכוסה בסדין ששמר על הריפוד הבהיר שמא יתלכלך וסיפר לי בפנים נרגשים ובנימה מעט מתנצלת שאמה המנוחה והנערצת של ברכה לימדה אותה בילדותה שמכיוון שביצה מסמלת חיים והיא ביטוי לנשמה, אם לווים ממישהו ביצה ולא מחזירים לו, קורים הרבה דברים רעים.

אבל רחל לא מכירה את האמונה הטפלה הזאת, התגונן בפניי שמואל, בעלה של רחל שביקר אצלי כמה ימים אחר כך ושמע מפי את ההסבר. הוא ישב מכווץ על קצה הספה ורעמת שיערו הלבנה נראתה מעוכה מצרת השעה. היא בכלל שכחה מכך שלוותה מברכה ביצה, סנגר עליה. אשתו מעולם לא התברכה בזיכרון חד, וכעת בזמן השיפוץ שנערך בביתה, הפכה למבולבלת ולשכחנית מהרגיל. סוליות נעליהם המטונפות של הפועלים השאירו כתמי סיד על הרצפה בכל פעם שחצו את הדירה, רמסו את פרטיותה והוציאו אותה מדעתה. שלא נדבר על האפר המסריח של בדלי הסיגריות המעוכות במאפרה ועל תחתיות כוסות הזכוכית שנאטמו בשכבות סמיכות של קפה בוץ. הקללות העסיסיות בערבית שהטיחו הפועלים אחד בשני, הביכו אותה וגרמו לה להסמיק משום שכל חייה עבדה כמורה ללשון עברית והקפידה על טוהר הלשון.  

שמואל סיפר שרחל לא הבינה מדוע ברכה התחמקה ממנה כשנפגשו במסדרון המשותף, ולמה לא החזירה לה תגובות להודעות ששלחה, ומדוע התעלמה מצעקותיה במרפסת, ושיקרה ארבע פעמים ברצף שכואבת לה הבטן והיא לא יכולה להצטרף אליה לסיבוב הליכה בשכונה.

וכששמואל חזר מדירתי בפנים מורכנים וסיפר לאשתו שהתעלמותה של ברכה נובעת מכך שלא החזירה לה את הביצה שלוותה לעוגה, רחל נפגעה מכך שברכה התחמקה מלומר לה את האמת יותר משלושה שבועות, אך עוד באותו הערב בלעה את עלבונה, לקחה שתי ביצים בשקית ודפקה על דלת ביתם.

מאיר פתח את הדלת לבוש ודאי בחליפת האדידס הלבנה ובשרשרת הזהב הדקה המונחת ברפיון על חזהו. הוא סירב לקחת ממנה את הביצים ואמר שברכה לא תרצה אותן וכשרחל התעקשה להבין למה, הוא השפיל מבט ואמר שהסיבה היא – חשש זוגות. "מה זה חשש זוגות?" פערה רחל עיניים תמהות ומאיר הסביר שיש אמונה שרואה סכנה בעשיית דברים בזוגות, במספרים זוגיים.

"מאיפה האמונה הזאת? בחיים לא שמעתי עליה."

"מהגמרא, מהתלמוד. מאמא שלה. מאיפה לי לדעת? ועקרונית, לא מביאים דברים בזוגות. לא פרחים, לא ביצים. אפשר להביא שלוש, חמש. מספרים אי זוגיים… " הוא ענה ורחל מלמלה שהיא לא מאמינה. שרק עכשיו היא מבינה שעד עתה לא הכירה בכלל את ברכה. במקום להחזיר לו רק ביצה אחת, התמרמרה מהדחייה החוזרת ושבה לביתה. ככל שחשבה על כך יותר, חמתה בערה. כנראה חשה מבוזה מכך שברכה הקריבה את חברותן על מזבח אמונות טפלות משוללות כל יסוד והיגיון, וזאת הסיבה שאיבדה את עשתונותיה ויום אחר כך הניחה רחל צמוד לדלתה של ברכה כלוב שבו קרקרה תרנגולת. בכלוב היה כלי עם תערובת מזון וכלי מים קטן, ואליו היה צמוד פתק שבו נכתב: "הבאתי לך תרנגולת שתכפר על כל עוונותיי."

למחרת בערב דפקו על דלת ביתי ברכה ומאיר בעיצומה של מהדורת החדשות. ביקשתי בנימוס שיחזרו עוד חצי שעה, אך הם התפרצו פנימה וסיפרו נרגשים על קורות התרנגולת. "זה לא נשמע לך מטורף?" שאלה ברכה, שלבשה חולצת טריקו שחורה עם פייטים שנצנצו מזהב, שערה הצבוע נראה דהוי, שורשים לבנים צמחו בקודקודה. "ואיפה התרנגולת עכשיו?" שאלתי. ברגליים כבדות נגררתי אחריהם למרפסת דירתם ושם ראיתי את התרנגולת בעלת הנוצות הלבנות ועיני הכפתור הכתומות. הבטחתי להם שאכנס בדחיפות ישיבת דיירים כי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. הרי בכל מקרה רציתי לערוך אסיפה לקראת נובמבר כדי להציג את חשיבות קניית שטיח הרגליים החדש לכניסה לבניין ועציץ ללובי הכניסה.

באסיפת הדיירים הדברים הלכו והתדרדרו, כפי שאתם ודאי מבינים, ואפילו נעשו קרימינליים אם חושבים על אותה תרנגולת אומללה ששילמה על כך בחייה. מחכה בקוצר רוח להתערבותכם, שאולי תשים קץ לטירוף המשתולל בבניין.

                                                                  בציפייה דרוכה,                                                                                                                                    

                                      יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

 

 22/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון:  התפטרות לאלתר ובקשה למינוי מטעמכם של יו"ר ועד חדש

זהו מכתבי השלישי אליכם, ועל אף שהגיע היום העשירי והאולטימטום שהצבתי פקע, לא קיבלתי מכם תגובה כלשהי. גם דיירי הבניין טרם פנו אליי עם מועמד להחלפה ולא עם מעטפות הצ'קים ובינתיים הם מתעלמים זה מזה לחלוטין. שכנים שגרים בסמיכות וחולקים קירות משותפים ומכירים אחד את השני היטב, ואפילו מזהים את הגניחות והאנחות האינטימיות מחדר המיטות, חולפים זה על פני זה בלי לומר שלום, כאילו מדובר בזרים גמורים. בשל התמהמהותכם במתן תשובה, כבר איני מצפה למגשר שיבוא וישכין שלום אלא אבקש שימונה לי לאלתר מחליף מטעמכם כי אני לא מתכוון לחזור בי מפיטוריי, לא לאחר אותה אסיפה ארורה.

מתחילת האסיפה אמנם האווירה הייתה מתנכרת וקרירה, אך העיניים היו נשואות אליי והאוזניים קשובות. שטחתי את הסיבות המנומקות להעלאה מידתית של דמי ועד הבית. אמרתי שצו השעה מחייב להשכין בינינו שלום ועל כך שבכדי להשיג שכנות טובה דרושים פייסנות, פשרות וויתורים מכל צד, והחשוב ביותר סליחה. לסלוח על העוולות ולא חלילה לנטור טינה ולשאוף למעשי נקם, אחרת בניין שמתנהל כמו משפחה ברוכת ילדים, לא יוכל לתפקד. ואז נכנסה ברכה עם מרק התרנגולת וסכר הדממה נפרץ. הסלון התמלא צעקות, הטחות והאשמות הדדיות. כולם צעקו והתנהגו כמו ברברים, כאילו שהם נמצאים בשוק מחנה יהודה ולא בבניין מתורבת. הדבר השפיע עליי רע מאוד. לאחר שטובה ואני הסתלקנו מהדירה, בחילה קשה אחזה בי. מעיי התהפכו והקאתי בשירותים. גם בלילה נדדה שנתי וסבלתי מסיוטים.

דמיינתי את התרנגולת הלבנה במרפסת, גופה מתקדם אחרי ראשה, מנקרת גרעינים וזרעונים בשלווה ורק ראשה המרטיט מסגיר את הבהלה הנושנה הטמונה בגזעה. שמעתי קריאות קוקוריקו, ולפתע הזיתי שאני עדיין ילד בכפר ברומניה, שם גדלנו סמוך לרפת פרות ולול תרנגולות והייתי רגיל לקריאות של התרנגול השכם בבוקר ולגעיית פרות. אחר כך ראיתי בעיני רוחי את התרנגולת צפה בעורה המרוט הוורדרד במימי המרק הצהובים המבעבעים מרתיחה.

עד שהחשכה המתעבה שבחוץ התבהרה לאור מאפיר-סגלגל, לא מצאתי מרגוע לנפשי ולא הצלחתי לישון. למעשה מאז ישיבת הדיירים ההיא, שנתי קלה מאוד ואני חוזר ונזכר באותה תרנגולת וסובל מסיוטים.

רשמית, החל מהיום איני מכהן יותר כיושב ראש הוועד. סליחה על הדוחק, אך רצוי כמובן שמחליפי ייכנס לתפקיד במהרה מפני שבנובמבר הוא החודש בו מתבצעת גביית הצ'קים השנתית. מיותר לציין שאסייע למחליפי ככל שביכולתי: אביא לו את פנקס הקבלות של הבניין, אצייד אותו במספרי הטלפונים המעודכנים של כל הדיירים ואף אספק עבורו דפי טבלאות לסימון אישור על התשלום. כולי תקווה שהוא יצליח במשימת השכנת ההיגיון הבריא ודרך הארץ שאבדו, ובמיוחד במשימת גביית התשלום שבה, לצערי הרב, כשלתי. צר לי מאוד לנטוש את הגה הספינה כעת כשהיא עומדת לטבוע, אך אני בטוח ומשוכנע שאולי בהתערבותכם הדיירים הסוררים ישלמו את חובתם ושבעזרתכם תגיע הספינה הרעועה בסופו של דבר לחוף מבטחים.

                                            בכבוד רב,

                                          יואל אדמון, יושב ראש ועד דרך סלעית 14 בדימוס

 

11

 

28.12.2004

נושא: טעות בסרט

ענק הסרטים שלום,

לפני שבועיים הזמנתי באתר שלכם עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון". התרגשתי עד עמקי נשמתי למצוא את הפנינה המופלאה הזו בקטלוג שלכם, ועל כך עלי לשבח אתכם. כשצפיתי בסרט בנעוריי (הסרט יצא לאקרנים ב-1924, ואני זכיתי לראותו כמה שנים לאחר מכן), הוא הותיר בי חותם בל יימחה.

אניח כעת לעובדה שהסרט, שהיה אמור להגיע בתוך שבעה ימי עסקים, הגיע רק היום. צמרמורת חלפה בי כשאחזתי סוף-סוף בעותק, אך כשפתחתי את העטיפה חשכו עיניי. מצאתי בפנים – במקום את יצירת המופת של גאון הקולנוע הגרמני פ. וו. מורנאו – דיסק של הסרט האמריקני בן זמננו "המוהיקני האחרון".

אדגיש ואומר שאת "הצחוק האחרון", במלאת שמונים שנה ליצירתו, אני מתעתד להקרין בחודש הבא במועדון חובבי קולנוע לבני גיל הזהב, המתכנסים אחת לחודשיים. אכזבת כולם תהיה גדולה מאוד אם הסרט המיוחל לא יהיה בידינו בזמן. אנא, שילחו לי בהקדם עותק של הסרט הנכון!

בברכה,

יעקב ברנר

28.12.2004

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

2.1.2005

Re: טעות בסרט

שלום יעקב ושנה אזרחית טובה,

ראשית, קבל את התנצלותי על התקלה במשלוח. אני בודקת את העניין ואנסה להגיע לפתרון מספק בזריזות. שלחתי הודעה בעניין לאחראי המחסן שלנו, שינסה למצוא את הדיסק הנכון ויעדכן אותי. בינתיים, האם ניסית להכניס את הDVD שקיבלת למכשיר? אולי יש טעות במדבקה על הדיסק, אבל הסרט הוא בכל זאת הסרט שהזמנת?

בנימה אישית, ראיתי פעם את הסרט "המוהיקני האחרון" והוא מומלץ מאוד. אולי תקרינו גם אותו במועדון שלכם?

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

2.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

תודה על תשובתך, על אף שגם זו התעכבה יתר על המידה. מדוע אין לכם מענה אנושי בטלפון?

לבקשתך ניסיתי כעת לנגן את הדיסק ששלחתם ולדאבוני זהו אכן "המוהיקני האחרון". את הצעתך החיננית להקרין את הסרט הלא-נכון במועדון שלנו, אדחה בנימוס אך בתקיפות. אנחנו חובבי קולנוע, ולא חובבי סרטים סתם. להקרין במועדון קולנוע את "המוהיקני האחרון" במקום את "הצחוק האחרון", יהיה כמו להחליף במוזיאון הלובר את תמונת המונה ליזה, בציור של ספיידרמן. או תארי לך שאת קונה, על פי כריכתו, את הספר הדגול פאוסט, אך בתוכו את מוצאת שמודפס דווקא הלהיט הרגעי הארי פוטר. אני מניח שהצעתך התמימה נובעת, ואין לי כוונה להעליב, מחור בהשכלתך. הרשי אם כן לקשיש החתום מטה להעניק לך שיעור קצר בהיסטוריה של הקולנוע: פרידריך וילהלם מורנאו היה אשף קולנועי, ששפת הקולנוע היתה בידיו כחומר ביד היוצר. הוא "דיבר קולנוע". למה כוונתי? בתקופה שבה הקולנוע האילם הרבה להשתמש בכתוביות כדי להסביר את העלילה ולשלב דיאלוג, מורנאו יצר את "הצחוק האחרון" ללא כתוביות כלל! אף לא אחת! הצילום והמיזנסצנה מזוקקים כל כך, עד שאין צורך בשום הסבר נוסף. וכמובן, הסרט לא רק נהיר, אלא גם סוחף ומרגש עד דמעות.

ההקרנה בעוד שבועיים מהיום, אנא הזדרזי לעדכן אותי.

בכבוד רב,

יעקב ברנר

2.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

5.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אחראי המחסן עדכן אותי שמצא עוד עותק שבו העטיפה היא של "הצחוק האחרון" והדיסק של "המוהקיני האחרון". מזה אנחנו מבינים שהטעות נמצאת אצל היצרן. כתבתי להם עכשיו בתקווה שיוכלו לספק את הסרט הנכון. כבר קרו טעויות כאלה בעבר, והיצרן מצליח בדרך כלל לפתור את הבעיה, אז יש סיבה לשמור על תקווה.

תודה על שיעור ההיסטוריה. אני חייבת לציין שספרי הארי פוטר יקרים מאוד ללבי. האם קראת אותם? הם מלאים הברקות ומבדרים מאוד! הם גם נושא השיחה האהוב עלי ועל הבן שלי.

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

5.1.2005

Re: טעות בסרט

מצער מאוד!

הטעות אולי אצל היצרן, אבל האחריות כולה שלכם.

אנא אפרת, כבר הבנת שאני לא אדם צעיר. גילי עולה ב-10 שנים על גילו של הסרט שאני כה מייחל לראות. אתם מייצרים עבורי לחץ מיותר. מי יודע כמה זמן ייקח ליצרן לאתר את הסרט הנכון, אם בכלל? ואז עד שישלח אליכם את הסרט? ועד שתשלחו אתם את הסרט אלי? ומועד ההקרנה מתקרב. וישנם אורחים שבאים למועדון ממרחקים…

נו, ועכשיו אקבל את התגובה האוטומטית הארורה שלכם, ואחריתה מי ישורנה?

יעקב

5.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

8.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת,

מה יהיה? ההקרנה בעוד שבוע! יש לי לב חלש. לשם מה נטעת בי תקוות? ועכשיו את לא מעדכנת? האם יש מנהל אצלכם או שרק את שם? זוהי בושה והתעללות באדם זקן. אפנה לעיתונות!

אנא כתבי לי מתי יגיע הסרט.

יעקב

9.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה. העניין עדיין בבדיקה עם היצרן.

אתה צודק שהאחריות היא שלנו. לכן, בזמן שנחכה יחד לתשובת היצרן, אני מזמינה אותך לבחור סרט אחר מהקטלוג הרחב שלנו, ומתחייבת לשלוח אותו אליך בתוך 24 שעות. כמו כן, תשמח לשמוע שביטלנו את התגובה האוטומטית שלנו. כעת היא מוגדרת להופיע רק לאחר פנייה ראשונה של הלקוח, ולא תיתקל בה שוב בשרשור זה.

לשאלתך, מנהל "ענק הסרטים בעמ" הוא יזם, בעל עסקים במספר תחומים. הוא הקדים לזהות את הביקוש הגדול לסרטי DVD והקים את החנות, אך הוא אינו מעורב בהפעלתה. בפועל אנחנו צוות קטן: אני שמנהלת את החנות הדיגיטלית (עם עשרות רבות של רכישות בכל שבוע), יפתח אחראי המחסן, וליעד השליח. אני מבינה את תסכולך, ואעשה כל שביכולתי כדי שתהיה מרוצה, אך אנא השתדל לשמור על איפוק בתגובותיך. כמובן שאין לאיש מאיתנו כוונה לפגוע בכבודך או בבריאותך.

בכבוד רב,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

14.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שוב שלום,

טרם קיבלתי את תשובתך.

מהיצרן נמסר שאכן היתה טעות בנוגע לסרט. מתברר שהטעות היא לא בדיסק, אלא דווקא בעטיפה. כוונת היצרן היתה מלכתחילה לשווק את "המוהיקני האחרון" בלבד. עכשיו, מכיוון ש"הצחוק האחרון" כבר נכנס בטעות למערכת שלהם, הם מנסים בכל זאת להשיג את הסרט ואת זכויות הפצה שלו בDVD. מיותר לציין שזה תהליך שלוקח זמן רב, שבכל מקרה לא יסתיים בזמן להקרנה שלכם. אם הבנתי נכון, ההקרנה בעוד יומיים? תכתוב לי עכשיו באיזה סרט חלופי בחרת, ואשגר את ליעד השליח ישירות אליך.

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

22.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

אין מילים לתאר את אכזבתי. עד הרגע האחרון האמנתי ש"הצחוק האחרון" בכל זאת יהיה בידיי בזמן להקרנה. אילולא הופיע בקטלוג שלכם, הייתי בוחר כבר מזמן סרט אחר להקרנה במועדון. אך מרגע שנוצר הרושם שאוכל להקרין אותו, היה ברור לי שזה הסרט המתאים, ואין בלתו. לצערי ולבושתי, נאלצתי לעדכן את חבריי שהסרט לא יוקרן. במקומו, הוקרן עותק של "אמריקאי בפריז", שהביא הצעיר שבחבורתנו, אדם בן 70 שמחזיק מעצמו מבין גדול. תחליף רע מאוד אם תשאלי אותי. בשבילי כבר אין הבדל אם להקרין את האמריקני או את המוהיקני. שניהם מחווירים (על אף שהם סרטים בצבע) ביחס לסרטו של מורנאו. אני זוכר את עלילת "הצחוק האחרון" כאילו צפיתי בו אתמול: שוער ותיק וגאה בבית מלון, מוּרָד בדרגה והופך למשגיח חדר השירותים –  רק מפאת גילו. הוא מושפל, חבריו לועגים לו, ומשפחתו מתביישת בו. לא נותר לו כלום. סיפור קטן כל כך. פשוט ונוגע ללב. סיפרתי לך אפרת, שבסרט אין כתוביות כלל, אבל זה לא נכון. בסרט יש כתובית אחת, לקראת סופו, אחרי שהגיבור מגיע לשפל המדרגה. הכתובית מספרת שהסרט היה אמור להסתיים ברגע הזה, כמו בחיים, אבל המספר חמל על הגיבור והמציא לו סוף אחר, סוף טוב ובלתי סביר. ובאמת לאחר הכתובית הזאת גיבור הסרט מגלה שקיבל ירושה גדולה והופך לעשיר מופלג. הבנת? הסוף הטוב של מורנאו הוא פארודיה על טיפשותם של מפיקי סרטים, שרוצים לראות סוף טוב כדי להתחנף לצופים. ובמקום היצירה הגדולה הזאת קיבלנו במועדון הקולנוע את ג'ין קלי רוקד עם איזה פרצוף יפה.

בנימה אישית, אפרת, אני עדיין מקווה לראות את "הצחוק האחרון". ואני עדיין מצפה מכם לשלוח לי אותו. עם קצת מזל תצליחו לעשות זאת לפני שגופתי תישלח, בבוא העת, לפקולטה לרפואה, שם אולי יפיקו ממנה הסטודנטים ומוריהם איזו תועלת.

יעקב

23.09.2009

נושא: כתוביות הסיום

לקוחות נכבדים,

לאחר 10 שנים נפלאות, בהן היתה לנו הזכות לשרת אתכם, "ענק הסרטים" נפרדת לשלום.

ברצוננו להודות לכל אחד ואחת מכם, על שחלקתם איתנו את אהבתכם לסרטים, ועל שבחרתם בנו להיות ספק הסרטים הראשון והמרכזי שלכם לצפייה ביתית. אנחנו יודעים שרכשתם אצלנו לא רק דיסקים כסופים ומבריקים – אלא זיכרונות, חוויות, וסיפורים בלתי נשכחים.

ובכל זאת, הזמנים משתנים, והעולם דוהר קדימה. פורמט הDVD הוכרע בידי תחליפים דיגיטליים, ואינו נמכר כבעבר. לפיכך החלטנו, בדמעה ובחיוך, לסגור את החנות המקוונת שלנו, ולהמשיך לאפיקים חדשים.

תודה על הכל ו… שיהיו לכם חיים בסרט!

להתראות,

ענק הסרטים

03.03.2164

נושא: תיקון עוול 732,660

לכבוד מר יעקב ברנר,

מתוקף חוק בינלאומי 6711 סעיף 7d, נבחרת להשתתף בפיילוט של המשרד לתיקון כל העוולות כולן. למקרה שאינך בקיא בפרטי החוק 6711 סעיף 7d, נעדכנך כי באמצעות התקנת צביר פאנלים סולאריים סביב השמש, הושג בעשור האחרון מענה מוחלט לצרכי האנרגיה של האנושות, אשר איפשר בין היתר קפיצת טכנולוגית חסרת תקדים בתחום הבינה המלאכותית. בעקבות כך הוקם המשרד לתיקון כל העוולות כולן, הפועל באופן עצמאי לתיקון עוולות שאינן מצריכות מעורבות אנושית לתיקונן.

בעקבות סריקה אוטומטית של כל תכתובות הדואר-האלקטרוני בעולם כולו בין השנים 1990-2100, בחיפוש אחר עוולות, המערכת שלנו זיהתה כי העוול שלך הוא בר-תיקון. לפיכך אנו מנפיקים ושולחים לך בזאת עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאי פ.וו.מורנאו מ1924. כמו כן, כדי לוודא את האפקטיביות של תיקון העוול, ולאור העובדה שרישומינו מצאו שגופתך שמורה בתנאים המאפשרים השבת-חיים, אנו משיבים אותך לחיים.

כפי שכבר צויין, זהו פיילוט, ואנו בוחנים את הצלחתו. אנא סמן בסקר המצורף את מידת שביעות רצונך מתיקון העוול שלך בקנה מידה שבין 1 ל-10, כאשר 1 = כלל איני מרוצה, ו-10 = אני מרוצה ביותר.

 

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

 

 

אנו מקווים שתיקון העוול נעשה לשביעות רצונך.

בברכה,

המשרד לתיקון כל העוולות כולן.

הודעה זו נשלחה אליך ללא התערבות אנושית.

10.04.2164

Re: תיקון עוול 732,660

10

למשרד שלום,

היה שווה לחכות.

תודה!

יעקב ברנר.


 

*את הפרסום המקורי באתר הדף — במה ליצירה עצמאית אפשר לקרוא כאן

12

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

26

רשימותיו של שוטה על ערש דווי

חיּי קרבים אל קִצם; עוד רגע ידפוק המוות באצבעו הגרומה על דלתי… עוד רגע! חזִי יבש מרוב ייסורים, נשיקותיהן של עלמות לא יחממהו עוד. על חטאי חיי, על מאבקי בהגיון, מרט הגורל האכזר את כל שערות ראשי – גם שמן מקסרי לא יצמיחן עוד. קשה למות למי שכמוני, עשה מעשי שטות רבים כל כך בחייו! קשה למות בידיעה המרה שאתה נושא בנשמתך חטאים רבים יותר מהשערות שנשאת על ראשך בשיא חייך, קשה לסגור חשבונות עם עולם ההבלים כשהחובות רבים כל כך… קשה, קשה מאוד! הו, אומלל שכמותי! הו, טיפש! מדוע לא חשבתי על מעשיי תחילה… מדוע הבנתי את עצמי כה מאוחר! אחיי, בני האדם! רחמו על רֵעכם העלוב, שנדרש לו זמן רב כל כך להיווכח כי הוא שוטה, שלא היה טעם לחייו אלא למנוע מעצמו עשיית מעשי שטות. רחמו על רעכם האומלל, שלא הבין את עצמו בזמן, ופעל בניגוד לייעודו.

איני מאשים איש במעידותיי; איש לא עודד אותי למעוד: מעצמן השתרשו בי. אני מודה לכם, עיתונאים טובי-לב, ניסיתם להאיר את עיניי, אתם הוכחתם לי בדפוס את האמת המרה, שהבנתי אותה מאוחר כל כך, ושאי-ידיעתה היא סיבת האסונות והעוונות הרבים מִספור! מפאת היוהרה המטופשת לא האמנתי כבר אז לדבריכם בדבר היותי כסיל!

זמן קצר לפני כן היה בכוונתי להוציא לאור את ההיסטוריה של איוולוֹתיי, אלא שעבודת ההיסטוריון מפרכת: קשה לנהוג ללא משוא פנים בעצמך, אתם יודעים זאת לפי ניסיונכם. הרהרתי בדבר, והחלטתי שלא להסיר את הלוט מעל חיי שחלפו, אם כי לא אוכל להתאפק וארים אותו מעט, כמדומני יועיל גילוי הלב שלי לאנושות. יתכן כי אני טועה. אל תשפטו אותי על עזות המצח: זכרו כי אני שוטה. 

נדמה לי כי המקרה שארע לי בנעוריי, ושהטיל צל כבד על שארית ימיי, עשוי להביא תועלת למי מכם. התאזרו בסבלנות: ברצוני לספר לכם על האיוולת הגדולה של חיי.

מכל הרגשות שהציתו את נעוריי הסוערים, בלטה הקנאה מכולם, ולו במעט. סבלתי ממנה רבות. אף על פי כן, אינני רוצה לגנות את הרגש הזה מכול וכול. אנסה אפוא לדכא בקרבי את השנאה האישית לקנאה, ולהביע את דעתי הכנה עליה. 

הקנאה – לא בלתי מועילה היא, אם כי מזיקה היא יותר. היא מסעירה את הדם ומונעת את ניוונה ההרסני של הנפש, היא מעוררת את האדם מחוסר המעש, שמזיק כל כך לחברה, ולעתים היא מביאה לידי מעשי-כסילות גמורים, שנעשים בעזות מצח כה נדירה, עד שהם זוכים למראית עין של שיקול-דעת מעמיק. את האדם האחוז בה היא נותנת ללחצם הכבד של הכוחות הפועלים – התבונה והרצון. אינני מדבר על הקנאה הקטנונית של היומיום, שנתקלים בה על כל צעד ושעל בלונדון, בקַלוּגָה, באזור ויבוֹרְגסקוֹי ובשדרות נייֶבסקי, אדבר על קנאה הראויה לתשומת לב רבה יותר. יש אנשים המקנאים בנפוליאון ובסוּבוֹרוֹב, בשייקספיר, בבְּרָמְבֵּאוּס, בקְרוֹיסוֹס ובסינֶבְּריוּחוֹב; ישנם אחרים, שמקנאים בפִלֶמוֹן ובַּאוּקִיס, בפטררקה ולאורה, בפטר ואיוון, בסטניסלב ואנה; ישנם נוספים, שמקנאים במנפרד ובפאוסט; וישנם אלה… בקיצור, כולנו מקנאים במשהו. את הקנאה תוכלו לפגוש בתיאטרון, צופה ב"המלט", במַאֲפִיּה, קוראת את ביטאון "הנכה הרוסי", בנשף, רוקדת עם יפהפייה שהקנאי עצמו לא יזכה בה גם בחלומותיו הוורודים ביותר. היא זוכה לביטוי בעיקר בתחומי המסחר, הצבא והספרות. אבל אמרתי דַי על המקומות שבהם אפשר לפגוש  בקנאה; אני רוצה לספר לכם היכן הרגשתי אותה… אני מניח את ידי השמאלית על הלב, אוזר את שארית כוחותיי ומתפלל לגורלי הטוב שלא יקטע את חיי בטרם אסיים את שיחתי המלומדת עם הקורא המיטיב…

נולדתי באחד הרחובות של האי וַסִילְיֶיבְסְקִי… להורים אצילים, אך עניים.

כשמלאו לי שמונה-עשרה, התייתמתי מהוריי וקיבלתי לידי הון של עשרת אלפים רובל. נשמעתי לעצה שהעניק לי אבי לפני מותו, והתחלתי להלוות את הכסף בריבית, אבל מאחר שהאחוזים לא הספיקו לי לפרנסתי, נאלצתי לתת שיעורים…

קוננתי על מר גורלי, על שלעתים נאלצתי לרוץ עשר ורסטאות ביום בעבור חמישה רובלים. "אנשים רבים כל כך נוסעים בכרכרות!" – חשבתי לעצמי – "במה הם טובים ממני?" אט-אט הלכו תלונותיי ותכפו. ביש מזל! לא הבנתי אז את גודל החטא שחטאתי כלפי הגורל, בהרהיבי עוז לטעון כנגד רצונו הטוב.

למראה כרכרה היה לבי מתמלא בקנאה ובכעס; שנאתי את אלה שיכלו להרשותה לעצמם… הקנאה מצצה את לשד חיי… מה שלא אעשה, לאן שלא אלך – הכרכרה לא עוזבת את מחשבותיי! הפסדתי שיעורים, אמרתי דברים גועליים, עשיתי מעשי שטות – הכול בשל אותה מחשבה אחת ויחידה.

"מדוע, גורל אכזר, עשית אותי עני? בזכות אילו הישגים אנשים רבים כל כך נוסעים להם בכרכרות, ועל אילו עוונות נידונתי אני ללכת ברגל כל חיי?" חטאתי בייאוש. אבל השפעה נוראה מכול השפיע עליי מזג-אוויר גרוע. כשיורד גשם בחוץ, כשיש בוץ, רעם, ברק – אותו הדבר גם אצלי. מראה המגפיים המלוכלכים סודק את חוסני הנפשי: נהרות של דמע זולגים על לחיי, העיניים דולקות כמו ברקים, סערה משתוללת בראש…

"נורא, פשוט נורא להיות מחוסר-כרכרה!" הייתי אומר, בעודי חוצה את הרחובות המטונפים. מרחוק נשמע לפתע רעש, הייתי מביט ומתאבן מרוב כעס: כרכרה חולפת על פניי! ברגעים אלה הייתי מאבד כל שליטה עצמית! הייתי מוכן לזנק אל תוך קרביה של המפלצת בת ארבעת המושבים; לטרוף בעיניי את גזרתה המרובעת, הייתי שואב בחוש השמיעה שלי את הרעש המתועב, בולם בשיניי את תנועתה המושלמת. דמי גועש, ברכיי כושלות: איני יכול לצעוד; גשם זלעפות צולף בי, הרעם רועם מעל ראשי, הפחד לאחֵר לשיעור חורך בלבי כברק! אחרי שהמפלצת מתרחקת – אני מרגיש רגוע יותר, אך לא לזמן רב: שוב עולה מרחוק רעש, שוב הדבר הזה. ולעתים… הוֹ, האימה! שתיים, שלוש, ארבע מפלצות כולן בבת-אחת… אין כל מנוס! רפש ניתז על גבי, על רגליי, על ידיי, על פניי, לתוך פי… נורא! כמה סיבות לשנוא את האנושות! מאכילים אותך בבוץ בפרהסיה, ואינך רשאי לפצות פה! "שתתקעי במשהו, שתתרסקי, כלי שטן מתועב!" אני צועק, בעודי בורח מפני פרסותיו של סוס. ייסוריי הגיעו לשיא שלא ייאמן. האהבה שחשתי כלפי אחותו של אחד מתלמידיי, החווירה נוכח רגש תהומי כלפי כרכרה. אני אומר תהומי, שכן אמנם היה תהומי: אהבתי את הכרכרה, כי קינאתי בבעליה; שנאתי אותה, וייחלתי לה את כל הרעות האפשריות, שכן היתה המקור לכל סבלותיי… הוֹ, כמה טיפש הייתי! אהבתי, אני חוזר ואומר, כמעט שהיתה לשנאה, רק משום שמושא תשוקתי נסעה בכרכרה. סבלתי, נקרעתי, התייסרתי כמו האסיר משִילוֹן, הטלתי קללות, כמו ביירון, ובייאושי הנורא כיליתי את הוני בבלי דעת, במקום להשקיע אותו תמורת אחוזים… כדי להקל על לבי דרושה היתה נקמה באנושות, ובשביל הנקמה – כרכרה! הרגשתי שבעלות עליה לא תעשה ממני אדם מאושר, אבל התענוג לראות את התולעת על גלגלים ברשותי, להיות רשאי למחוץ אותה בהתקף ראשון של זעם… הוֹ, לשם כך שווה להקריב משהו! זמן רב נאבקתי בעצמי. זמן רב נשמרה בי גחלת של שיקול דעת והצילה אותי מהידרדרות מבישה לתואר "שוטה מושלם"; לבסוף הכריע את הכף דבר מה נוראי, והוא שסייע לגורל להציב אותי בשורת "השוטים הגמורים", שיש לי הכבוד להימנות עמם כעת…

פעם, במזג-אוויר נאה למדי, הלכתי בשדרת נייבסקי; לבי היה טוב עליי שכן זמן מה לא ראיתי כרכרה חולפת. נזכרתי באהבתי; לא היה בה דבר מנחם, פרט להבטחת שפע עונג טהור בהווה.

אהובתי עשירה: היא נועדה לנסוע בכרכרות, לחיות בפאר ובאושר; אני יצור שנולד לצעוד רק ברגל, מסומן באות קלון של המום המוזר – הקנאה בכרכרה! אלא שבקרב שוטים הופכים המכשולים עצמם, לעתים קרובות, ליתרונות דמיוניים: שכנעתי את עצמי שהפערים הללו חסרי משמעות, שהעניין יסתדר. הסקתי מסקנות מטופשות ביותר, שלשכלי המוגבל נדמו סבירות בהחלט. גשם החל לרדת לפתע, הרחוב החל להתלכלך בבוץ… עוד ועוד כרכרות שוב טרדו את מבטי. כהרגלי, נדמה היה לי שבעליהן מביטים בי בלעג, שהעגלונים זוממים להתנגש בהולך-רגל מסכן בכוונה ואז לצעוק לעברו "תסתלק", כלומר, "תסתלק מהעולם!" טיפשי, טיפשי כל כך! אבל מוכרחים להודות על האמת, שהבל כזה נדמה בעיניי אז מניח את הדעת. הנה אני חוצה את הרחוב ורואה כרכרה במרחק, אני זז הצידה כדי לא להידרס תחת פרסות הסוסים… לפתע פתאום מנת רפש מוטחת היישר בפניי. אני נרתע בבהלה ובזעם, משווע להסיר את הרפש שדבק בי, אלא שבאותו רגע נשמע צחוק רם מן הכרכרה… אלוהים אדירים! של מי הצחוק? הורדתי את ידיי. אני מסתובב ורואה את לוּבוֹב סְטֶפַּנוֹבְנָה, חלומי המתוק, מושא אהבתי; זוקפת את ראשה מבין הדלתות בצווחות צחוק… צחוקה הרם גם עכשיו מהדהד באוזניי! אין בכוחי לזכור מה אמרתי אז, אלא שהיתה זאת שטות נוראית…. גורלי נחרץ. רצתי הביתה כל עוד נפשי בי. הרפש עודו מרוח על פניי, ותחושת נוכחותו לא הניחה לחמתי לשכוך!

מכרתי את כל רכושי, אספתי את הכסף שהיה לי ורכשתי כרכרה. הוֹ, כמה טיפש הייתי אז!

לאחר מעשה השטות האימתני הזה, נותרו בכיסי כמה מאות רובלים בלבד. ואילו ההוצאות שלי הלכו ותפחו: הכרכרה הארורה הצריכה אסם; הסוס – חציר ודוחן; האנשים– דירה ולחם. שכרתי קיטון לא גדול ואורווה גדולה. הנסיעה הראשונה שלי בכרכרה היתה אליהם – ללמד שיעור. כל בני המשפחה, וקצין לא מוּכר כלשהו, קידמו את פניי בצחוק רם. נתקפתי התקף חום וקור. היא, שדה חסרת לב שכמותה, צחקה עוד יותר מכולם!

"שווה בנפשך, אומרת האֵם לקצין, בדיוק יצאנו בכרכרה לרכוש נדוניה בשביל לוּבּינְקָה שלנו…"

"נדוניה בשביל לובוב סטפנובנה?" אני חוזר על דבריה, בתחושה הרת אסון. "כן," עונה לובינקה וצוחקת, "נסענו לקנות שמלות… ואז, כל כך בחוסר זהירות… חה! חה! חה!.. השפרצנו…"

"הדקדוק הלטיני" של צוּמְפְּט נשמט מידיי…

"אנקום את נקמתי!" אמרתי ונמלטתי מן החדר…

"לאן, אדוני?" דרש המשרת.

"לאן שאתה רוצה! רק תדהר! למקום הבוצי ביותר, ותשתדל להשפריץ על כל הולכי הרגל," צרחתי לעגלון.  

העגלון והמשרת פערו את עיניהם, הם חשבו אותי למטורף… אך אני לא הייתי אלא שוטה פשוט…

מכאן ואילך היה העיסוק החביב עליי לדהור ברחובות ולצפות בבוץ הניתז מבין גלגלי הכרכרה שלי, ניתז לתוך פניהם של עוברי האורח. כאשר מזג-האוויר גרוע, והרחובות מתמלאים בוץ, מיד אני מורה להכין את הכרכרה ודוהר, דוהר, ובהנאה שלא תתואר עוקב במבטי אחר הבוץ שניתז מתחת לגלגלי המרכבה ולפרסות הסוסים! אני מתנחם במחשבה, שבנקמה על העלבונות שעלבו בי, אני עצמי מכתים את האנושות בבוץ כעת. אני שוטה, שוטה!

חרף מאמציי, מעולם לא עלה בידי להטיח רפש בפניהן של אותן הבריות שגרמו לי בזמנו השפלה דומה…

לבסוף הידלדל הוֹני. מנעתי מזון מפי כדי שאוכל להאכיל את הסוסים, אבל הכול היה לשווא… הגיע הרגע המר שבו היה עלי להכיר בעוניי, הבנתי כי אין באפשרותי להחזיק בכרכרה. אם כי לא מכרתי אותה. בהתקף זעם פזיז כלפי הכלי האילֵם שהביא עליי את אסוני, ריסקתי במו ידיי את הכרכרה שלי. בדלוּתי ובייאושי התנחמתי עוד ועוד במחשבה שמחקתי מעל פני האדמה לפחות אחת מאותן תולעים-על-גלגלים, שהכתימו ברפש אנשים רבים כל כך, ואני בעוונותיי ביניהם.

מה עוד יש לומר? כבר ציינתי שהמאורע הזה השפיע השפעה הרסנית על שארית חיי. בלב שבור, מאוכזב, חיוור ותשוש, בתום מחלה ממושכת, שהכניעה אותי לאחר השמדת הכרכרה, קמתי לבסוף מן המיטה. כוחותיי נחלשו עוד יותר, אך ייחלתי לאור יום, כמהתי לאוויר צח, ויצאתי אפוא אל הרחוב. בשדרת נייבסקי דרסה אותי כרכרה ואיבדתי את רגלי הימנית.

אתם, שנגזר גורלכם ללכת ברגל, השכילו מסיפורי העצוב – אל לכם לקנא בנוסעי הכרכרות. אילו תרפא הדוגמה שלי שניים-שלושה קנאים מושבעים, אתנחם בערוב ימי בזאת שעשיתי לפחות דבר מה חכם אחד, עבור שוטה, גם זה הרבה! אני מצווה על מי שיקברו אותי, שבתום קבורתי, לא תיסע אחרי הארון ולוּ כרכרה אחת. אני מבין שהאמונה הטפלה שלי מטופשת, אך אינני יכול לשחרר עצמי מהשפעתה לגמרי. זהו כוחו של הרגל. ואצל שוטים זקנים – הוא נסלח!

7

התאריך: 19 באוגוסט

לכבוד: שירות לקוחות

מאת: הֵנינְג

הנדון: המיקרוגל שלכם

מכובדיי,

אני פונה אליכם בעניין שעשוי להיראות שגרתי, ובמבט ראשון כמעט שולי, והאמת היא שאני האחרון שיזדעק בגלל סופגניית "קריספי קרים דונאט" קפואה בטעם טבעי במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז, כלומר אותה סופגנייה מתוצרת יוניברסל פוד שהכנסתי בשישה ביוני בשעה 18:30 בערך לתנור המיקרוגל שלכם (דגם "שרביט־קסם" יחיד), כהרגלי ולשביעות רצוני המלאה, והפשרתי שלושים שניות בלבד, ללא קשיים טכניים משום סוג, עד לדרגה מיטבית של חמימות וטריות. רוצה לומר: ידוע לי שאתם עסוקים באתגרים שלא זו בלבד שהם כנראה כבדים יותר, הם אכן כאלה בשקלול סך הגורמים. על כן הרשו לי להקדים הסבר לאי־הבנה: מטרת המכתב הנוכחי אינה לדווח על תקלה כלשהי בתפקודו של המיקרוגל דלעיל או של כל אחד משלל המכשירים והמתקנים מתוצרתכם שבביתי, המבצעים בסך הכול את תפקידם ללא דופי, או לפחות כך אני מניח (?). אילו חלה איזו תקלה טכנית היה הדבר חד־משמעי וקל היה לנקוב בשמו (וכלום לא הייתם יודעים על הפגם זה מכבר, כך או אחרת? כלומר, נודע לי שהמכשירים שולחים אליכם דיווחים על תקלות בכוחות עצמם, ושיש לכם אף היכולת לתקן את הכשלים במקרים מסוימים בלי צורך לשלוח איש מקצוע). על כן אני נאלץ להשמיע קול, ואקצר בדברים ככל האפשר, כי ידוע לי (או לפחות אני משער, בלי להטיל ספק ברמת המיכון של המכשיר שלכם) שהזמן שביכולתכם להקדיש ללקוחות יחידים הוא מוגבל (ומי אני שאומַר לכם שהזמן הוא היקר שבמשאבינו, שהרי אתם מבהירים זאת ב"חזון החברה" שלכם, כחברה שצברה שנים רבות של ניסיון – פה ושם אתם אומרים שצברתם "מידע" – כדי לספק ללקוחותיכם לא רק הקלות רבות מספור וחיסכון מחוכם באנרגיה כי אם גם חיסכון בזמן, ברגעים שכשלעצמם הם אמנם זעומים, אך מצטברים לכדי סך משמעותי – כאן אתם אף משתמשים במילה "מהפכה", ובצירוף המילים שאתם בוחרים בו אתם מבקשים מן הסתם להעיד על אופיו השלֵו של הסך (?):"מהפכה ביתית"). (אילו פניתם אליי ישירות ושאלתם להקשרים העולים בדעתי – אך אני מניח שיש לכם די והותר הצצות להרגליהם של לקוחותיכם ולהעדפותיהם, או כך לפחות אני מסיק מפרסומת של חברתכם ששודרה לאחרונה – אני חושב בראש ובראשונה על מערכת הנעילה הביומטרית שלכם, על מקרר "מטבחית" החכם המצויד ביישומון ייחודי להזמנת מוצרי יוניברסל פוד, על שואב האבק הרובוטי "אַל־אבקון" ועל אחיו התאום, שואב החלונות "זְגוּגימָטוֹר", ובייחוד על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה", ובקלות הייתי יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד, למשל את המצנם שלכם, "קרן השחר היומית שלך", המציע את האפשרות לצרוב על הטוסט את מדדי הבורסה היומיים או את מדדי לחץ הדם האישיים של המשתמש – מוצר המספק לי בוקר־בוקר הנאה שלווה, באופן שלא שיערתי מעולם).

על כן הרשו לי להגיע לתקרית, או ליתר דיוק לתאר את הנסיבות, כי המילה "תקרית" גדולה בהקשר זה ועשויה לעורר ציפיות כוזבות, וכמוה גם "מקרה", ואף "מאורע", ואולי אפשר לדבר בפשטות על "סדר הדברים" או "ההתרחשות" (שגורמים רבים שותפים לה, גורמים שתפקידם ותפקודם לוטה בערפל מבחינתי, ומובן שגם אני עצמי, כאדם וכגורם, נמנה בעל כורחי בין הגורמים הללו). אציין שבשעתו, באותו שישה ביוני, כשחזרתי כרגיל בין ארבע וחצי לחמש מהעבודה הביתה ליחידת הדיור שלי, לא השכלתי להבחין בדיוק הנדרש בין סיבה וּמְסוֹבָב. קניתי את היחידה לפני שנה בדיוק, באחד באוגוסט, כפי שתוכלו בוודאי להסיק מהפרופיל שלי – במידה שאין זו טרחה רבה, אשמח להציץ בו בהזדמנות, ואני אומר זאת ללא כל מניע סמוי אלא מתוך סקרנות גרידא, סקרנות שכל עניינה המבנה של אותו פרופיל (האם פרטי הפנייה או השימוש מצוינים שם לפי היסטוריית תאריכים בצורת פרוטוקול, רשומה או תיקייה, או שמא מוטב שאדמיין אותו כתולדות משתמש או ביוגרפיה לפי סדר כרונולוגי, טיפולוגי או שמא סינופטי?) (אפשר גם שהעניין אינו חף מגאוותנות מסוימת – אין לי כל כוונה לפסול את האפשרות הזו, שהרי ידוע כי אדם עיוור לגבי עצמו במובנים מסוימים, אך על אחת כמה וכמה יש כאן הבטחה לתובנות רבות ערך – ואולם הסיבה היחידה שאני נוגע בנושא, ושהמחשבה כלל עולה בראשי ברגע זה לראשונה, היא שאני ממילא פונה אליכם במכתב) – עברתי ליחידת הדיור, כאמור, מלא בציפיות ועד כה הייתי שבע רצון לחלוטין. כפי שידוע לכם מן הסתם, לפחות יומיים מדי שבוע אני נכנס לדירתי בחוסר סבלנות מסוים (דופק מוגבר קלות, נשימה שטחית וכן הלאה) (ובאמת הקלה עצומה היא שכבר איני נאלץ לחלץ מחזיק מפתחות מכיסי. הייתי מאותם אנשים שנאלצים לחפש את המפתחות בכל פעם בשבעה כיסים זמינים לפחות, ולא אחת אחזה בי בהלה פתאומית כשחשבתי על אובדן, והבהלה הובילה להפרשת זיעה מוגברת, ראשית באזור הגב התחתון (עכוז), ואחר כך בעורף מאחורי האוזניים (דהיינו, יותר משנבעה ההזעה ממאמץ גופני היא נבעה – ולו חלקית – מהמחשבה ששכני העומד מאחורי התריסים כבר רואה אותי ניצב מול דלתי במצב הזה של חוסר אונים, שהוא  ילדותי למראה בהכרח, ועל כן מביש), אף על פי שבשלושים וחמש שנותיי מעולם לא איבדתי את המפתח ותמיד שבתי ומצאתי אותו ברגע האחרון למרבה ההקלה, אם כי בלי שנתתי את דעתי לכך בשום צורה). גם בימים אלה קורה שאני נכנס לדירתי במצב של מתח פנימי (לפעמים אני שואל את עצמי אם הצופים מהצד מבחינים ברמת הסבל העמומה) (עם זאת, לא ארצה לעורר את הסברה שאני סובל משלפוחית רגיזה; ייתכן שהדבר חסר כל פגע ולמרות זאת הוא מקולל, אבל חרף אמצעים מדיטטיביים שונים שנקטתי אינני משתחרר מהתפיסה הזו), אך בימים אלה המצב שונה משהיה בימי מחזיק המפתחות הגשמי. עכשיו עומד בשורש חוסר הסבלנות רק הצורך הדחף הפנימי והפשוט למהר ככל האפשר ולסגור את דלת היחידה מאחוריי (דבר שקורה מעצמו, אלא שלפעמים בתהליך פתיחת המנעול קורה שהחיפזון מוביל לקטיעת תהליך הזיהוי, ושוב אני נאלץ לסגת צעד לאחור ושוב קדימה), כדי לסגור את העולם שאני מפנה את גבי אליו כשאני ביחידה, כדי שבסוף היום הארוך אוכל סוף־סוף לחזור אל השלווה שבשלב זה אני כבר מייחל לה בכל מאודי. יחידת הדיור החדשה שלי העניקה לי תחושת אושר בלתי מבוטלת גם בתחום זה, כבר מההתחלה; ייתכן שהדבר נובע מאותה תנועה בשעת הכניסה, שבה אני מניח את ידי על ידית הדלת הביומטרית וראשי מורכן קצת לאחור כדי להביט בעין המצלמה הקטנה (אף כי לטעמי היא מותקנת מעט גבוה מדי, אבל האם בסרטי העתיד שצפיתי בהם בשקיקה שכזו בנעוריי לא נאלצו הגיבורים תמיד להרים את מבטם בניד גוף קל לימין או לשמאל? מדי פעם גם עולה בי תמונה של אישה זקנה, זרועותיה שלובות וראשה מורם כראש שחקנית בסרט, והיא נושאת עיניים לדמות קדוש בכנסייה קתולית, כפי שראיתי בילדותי עם הוריי בחופשות; אמי הייתה תיירת כנסיות נלהבת, ובאופן לא מוסבר אותה קשישה אלמונית היא הזיכרון היחיד שנשאר לי מהשמים המצוירים ביד אמן על התקרות המומלצות במדריכי התיירים, שביניהן ודאי היו תמונות חשובות מעשה ידי מיכלאנג׳לו או רפאל). אך אחרי ככלות הכול, סך המחוות והתחושות הקטנות הוא בוודאי שגורם לי לשחרור דופמין ומעלה בעיני רוחי את התמונה המטופשת אך בה בעת מאושרת שהנה אני נכנס לספינת חלל (האם תיתכן הבטחה גדולה יותר לחירות מאשר החלום להיכנס לחללית בסוף עמל יומך, להפליג בה החוצה למרחבי החלל השקטים ולהתרומם בבת אחת מעל כל דאגות היומיום השפלות?) (אם הבנתי נכון, החברה שלכם שותפה כמשקיעה בחברה להוטה לנושא ששואפת לכונן במהרה בימינו טיסות פרטיות למאדים. האומנם כך?) (אחת מאהבותיי הגדולות – אינני יודע אם גם בתחום הזה אתם מודעים להעדפותיי, אך אם כן אין צורך שאציין – הייתה ונותרה לסרטים תיעודיים וגם לרומנים העוסקים בטיסה למאדים ובפיתוח החלל בכל מובניו.) בקיצור ולעניין, אני נכנס הביתה ליחידה מלא שמחה וציפייה, ומה עוד, אני מרגיש בבירור את הפוטנציאל שלה וגם את השחרור הנובע מההתרכזות במה שחשוב (כפי שנאמר בסיסמה שעל המוצרים שלכם) שהחיים מגישים לי (וכלום אנשים אחרים אינם חווים את אותו הדבר בדיוק?) עם יחידת הדיור החדשה. כשאני נכנס ליחידת הדיור כבעבר במצב של מתיחות פנימית אין לכך כל קשר למכשירים האוטונומיים שלכם – נהפוך הוא, אני נושא את מעמסת העולם החיצון ואת כעסיו איתי פנימה ליחידה, ובקיצור: אני מדבר על הרעב הפתאומי (הוא מוגבל לדברי מתיקה, אז אולי מוטב לקרוא לו "תיאבון" ולא "רעב", וגם "בולמוס אכילה" (ב״א 10.1) – כפי שהדבר מכונה בין השאר בדי־אס־אם או באָי־סי־די־10 בשתי המהדורות העדכניות ביותר — הוא כינוי בהחלט מרחיק לכת מדי לענייננו, דהיינו – למען הסר כל ספק – אין מדובר כאן במקרה קליני), הרעב הפתאומי שקשור אולי קשר סמוי לצורך הנ״ל בבידוד, אף כי אין לי כל ידע מקצועי אשר לקשר בין שתי התחושות, תיאבון מכאן והסתגרות מכאן (עד כה לא נתקלתי בספרות רלוונטית המוקדשת לשתי התופעות הללו, והפרטים היחידים העולים בדעתי בהקשר זה ושעשויים להוביל להבנה עמוקה יותר עוסקים בימי לימודיי. כי כבר אז – זה היה בחינוך ממלכתי, לא מוֹנְטֵסוֹרי – הייתי מהראשונים שעוזבים את בניין בית הספר עם תום יום הלימודים וחשים הביתה בדרך הישירה, ויותר מכול הייתה זו הדהרה לשוב ולהתכנס בין ארבעת קירותיך אחרי ההשתייכות הבלתי נמנעת למבנה חברתי, במקום להשתהות עוד עם החברים לכיתה על המדרגות, קל וחומר לשוטט יחד ברחובות העיר וכן הלאה).

אם כן, עובדה היא שבאותם יומיים בשבוע בממוצע, לעתים שלושה ורק לעתים רחוקות מאוד ארבעה ימים בשבוע (כן, אלה הם בעקביות שבועות שמצבים חברתיים מעמיסים עליי יתר על המידה בדרכים ובאופנים שונים ומכבידים על מצב רוחי) אני נכנס ליחידה וממהר לאזור המטבח, אף על פי שהכניסה לדירה – קל וחומר לגומחת המטבח – בנעלי הרחוב וכשהמעיל לגופי, מנוגדת להרגליי ועוד יותר מכך לתחושות ההיגיינה שלי. ללא היסוס אני פותח את תא המקפיא (לעתים קרובות הדבר מזכיר קריעה, אך זה רק בשל שפתי הגומי של דלת תא ההקפאה הניתקת מהסגסוגת הקלה של גוף המקרר ועל כן דורשת השקעת כוח מסוימת), מוציא מהמקפיא שקית הקפאה, מוציא מהשקית שתי סופגניות ומניח אחת מהן מיד להפשרה בתנור המיקרוגל שלכם. בשלושים השניות שהמיקרוגל שלכם מפשיר את הסופגנייה שלי (ומחמם אותה קלות, רק קלילות, אבל זה מושלם) (האם אימא שלי לא הפשירה למעני סופגניות במיקרוגל בילדותי ממש כך?) אני מוזג לעצמי כוס חלב פרה (אחד וחצי אחוז שומן מועשר בוויטמין די, 225 מיליליטר) ואז לוקח את הסופגנייה מהמיקרוגל (ראשית אני נוגס בסופגנייה ואחר כך לוגם מהחלב וטובל בו את שיירי הסופגנייה). אני צורך את הסופגנייה ואת החלב בעמידה בגומחת המטבח – אני מציין זאת כדי להמחיש את החשיבות הרבה ואת האופי המפתני שיש בעיניי לסופגנייה הראשונה הזאת בכניסה ליחידת הדיור, חשיבות פנימית וגם פיזית למעבר מאי־שקט פנימי וגם פיזי, כלומר פסיכוסומטי, אל התרגעות הפושׂה בגופי עם כל נגיסה (אולי אפשר להשוות זאת לערפל המימי האופף לאטו את הגוף עם בוקר, בשימוש בראש המקלחת החכם של המתחרים שלכם (דגם אִי־3250 איקס), המדמה בתחילה טיפות הדרגתיות ונחלי מים קטנים ואז מחליף אותם אוטומטית בנתז סבון מדויק המדגדג את פלג גופי העליון, ואז מטפטף על הרגליים, עד שהוא מגיע לברכיי ולכפות רגליי בצלופחי קצף קטנים ונאסף שם בספוגים הגדלים ברחש כמעט לא מורגש או מתנפחים לאטם). אחר כך אני נושם נשימה עמוקה ראשונה ומעביר את שתי ידיי בשערי. לבסוף אני פותח את רוכסן המעיל ופוסע החוצה מהנעליים. אני מתמתח. אחר כך אני נועל את נעלי הבית הרגישות שלי, המווסתות את חומן הפנימי לפי משוב הדופק ולחץ הדם. רק עכשיו אני שם את הסופגנייה השנייה במיקרוגל; עליה אתענג תוך התרווחות בכורסתי באזור הנוחות, מול המסך הממלא את הקיר. באופן כללי ייתכן שתחושת האושר האוחזת בי כשאני נכנס עתה לאזור הרווחה המכוונן היטב, וטעם הסופגנייה והחלב הטרי עוד על חניכיי (טעם שִיוּרי אשר – אני מרגיש מחויב להתוודות על כך – בה בעת מלבה את השמחה המקדימה לקראת הסופגנייה השנייה, שלפעמים אני מביא אותה עטופה במפית ולפעמים על צלוחית), ייתכן בהחלט שתחושת האושר הזאת היא צנועה, שברירית ביותר ואף בת חלוף. ברקע מתנגנת המוזיקה האהובה עליי, המתחילה אוטומטית ברגע שאני נכנס ליחידה והדלת נסגרת מאחוריי, ובו בזמן ניצתת תאורת הלֵד העקיפה וכך גם אורות ההדגש באזור הסלון, והתריסים הנגללים סגורים למחצה כמו שאני אוהב, וייתכן ששואב האבק הרובוטי עוד גולש לו על הזגוגית; לא נדיר – כך אני מדמיין לעצמי – שהוא מזהה על הזכוכית איזה צל שמתגלה רק בקרני השמש המעריבה, כמו מבט אחרון שבמקרה נח על פינה לא צפויה בכסות הכרום של ארון המטבח, שרק לפני כמה רגעים ניקית בדקדקנות, והנה פתאום קופץ לעין עוד פירור לכלוך שלא הבחנת בו. רוגע מרבי ושלווה מרבית שורים על הכול. כמו שאומרים, ברור לי שהאיזון שאני חווה ביחידת הדיור שלי ברגע זה עשוי להיות שברירי. כשאני עומד באזור הנוחות (ובדיוק מתכונן להתיישב על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה" – הישבן עוד לא נגע במשטח המושב, המוזיקה כבר בוקעת מהרמקולים, התאורה מתעממת ועל הקיר שממול לכורסה, המתפקד כצג במקום המתאים, מופיעה תמונת וידאו – עוד אחזור לכך – הקלטה שהסריטה גשושית בחלל החיצון, ולפעמים אפילו ספינת חלל של ממש, והתמונות נשלחו בזמן אמיתי, כלומר במהירות האור), ברגעים האלה אני נתקף סחרחורת כשאני חושב שייתכן שנדרש רק מעט, רק גף אחד שיחרוג מהשרשרת המכוונת בקפידה, כדי למוטט מבנה שלם או לפרק משימה. (האם נתקלתם בכתבה שהתפרסמה לאחרונה על האשפה ההולכת ומתרבה בחלל? המאמר נכתב בהקשר של צוות שנאלץ לפנות את החללית בגלל חלקי פסולת מעופפים. אינני יודע אם יש לכם עמדה מוגדרת בעניין ואם אתם בכלל מתכננים לנקוט צעדים בסוגיית אשפת החלל?)

אבל אני רוצה להגיע סוף־סוף לרצף האירועים או ההתרחשויות הנזכרות (במידה שיש בכלל אירועים או התרחשויות ולא יתברר בסוף שלא היה דבר?). אחרי שנכנסתי והפעלתי את המיקרוגל הנזכר לעיל התחוור לי עם הזמן, מתוך צירוף נתונים בעלי אופי קומוניקטיבי או מזדמן, או לפחות עלתה בי התחושה, שישנו כפי הנראה קשר חשאי שהתקיים באחרונה דרך גופי או התנהגותי, בין המיקרוגל דלעיל, הסופגניות דלעיל מתוצרת יוניברסל פוד והתמונות דלעיל בערוץ החלל. בתחילה לא הקדשתי מחשבה נוספת להודעות הטקסט שהגיעו אליי ממכשירי קצה שונים והודיעו לי על ערכים תזונתיים חיוביים וחיוביים פחות, וגם לא לתוויות הערכים התזונתיים שהצטרפו אליהן דברי עידוד והצעות. לעתים קרובות קיבלתי גם קופונים אלקטרוניים בדיוק לסופגניות במילוי וניל־אגוז לוז שאני חושק בהן יותר מכול; כך למשל ההצעה להוסיף חינם אין כסף בקנייה הבאה של שקית ההקפאה בגודל אקסטרה־אקסטרה־לארג׳ גם את כדורי הבצק המיוצרים מחורי הסופגנייה. גם אתקשה לומר מתי התחיל ערוץ החלל לשדר פרסומות במקום תמונות מהחלל. בתחילה היה זה קמפיין פרסומי של "תפוח ביום": תפוחים ירוקים עופפו בתצורה כמו שחרורים בבוסתן פורח ואז נסקו מעלה לשמים הכחולים, חרגו מטווח הראייה והתחלפו בבת אחת בתמונת מסלולי כוכבי לכת. התמונות, כך נראה, צולמו מנקודת המבט של מצלמת ערוץ החלל שלי, והמעבר לזרם השידור מערוץ החלל נעשה בכישרון והיה בלתי נראה לעין הלא מיומנת; למשל, ההמלצה המשכנעת להצטרף לתנועת "תפוח ביום" ופירוט היתרונות השונים והמשונים הכרוכים בכך לא הגיעו אליי דרך המסך אלא בכתב, ועל כן לא קטעו את שטף התמונות בשום אופן (דבר שבוודאי היה מטריד אותי עד מאוד). כעבור מספר ימים הופיעו תמונות של סופגניות שנעו בחלל בתצורה של גלקסיות שלמות; נוכחתי בדבר לראשונה כשכוכב לכת אחד התגלה פתאום בדמות סופגניית דונאט קלסית בציפוי סוכר לבן, שסבבה במערכת שמש קטנה אך עצמאית בחברת דברי מאפה אחרים בתמונה הבאה מרחוק. כך או אחרת: התברר מעבר לכל ספק שהמסרים והתמונות קשורים למיקרוגל שלכם, כשצפיתי בערוץ החלל באחד הערבים והופיע שם רופא שדומה כשתי טיפות מים לרופא המשפחה שלי (ואולי באמת זה היה הוא כל הזמן הזה?). הוא הדגיש את החשיבות שבמספר מסוים של צעדים שכל אדם נהג בעבר לבצע מוכנית ביציאות הרבות לסופרמרקט או לדואר, וכיום יש צורך וחובה למלא את מכסתם בצורה פעילה (כבר קיבלתי פעמים רבות מידע לגבי המכשירים שאתם מציעים למכירה ושחוסכים מהאדם הלכה למעשה את הצורך לצאת מהבית כדי לשמור על כושר). כשהתקרב הנאום שלו לסופו התרחקה התמונה לאיטה מפניו, ומכשיר האימון הביתי שהוא ישב עליו כל אותה העת נגלה לעין. בתמונה מאוחרת יותר התברר שהמכשיר הביתי ניצב בקפסולת חלל, והרופא חייך פעם אחרונה (יותר מפעם אחת חשבתי באמת שאני מזהה בעיניו זיק של הכרה), זקף אגודלים לאות אישור, והמצלמה גלשה הצדה אל חלון סיפון ומשם אל החלל והתמזגה בתמונות של ערוץ החלל המוכרות לי כל כך. מדי פעם בפעם הופיעה במקומו הסייעת שלו או יועצת מטעם קופת החולים שלי או בכיר ברשת מרכולים המתחרה ביוניברסל פוד. לעתים הם היו בתוך קפסולת חלל ולעתים הופיעו מאדמתו האדמדמה, סחופת האבק, של כוכב הלכת מאדים.

האם גזלו ממני התמונות את השלווה שכה ייחלתי לה? האם עוררו בי מורת רוח?

לא, כלל וכלל לא.

בימים שלא השתמשתי במיקרוגל לא הופיעו ההצעות והתמונות, וגם זה התאים לי היטב, כי בערבים האלה הייתי חופשי מהמתח הפנימי, והסתפקתי בעצמי. מדי פעם אפילו התאוויתי לתפוח באותם ימים, וגם המחשבה הזאת נשאה עמה הנאה גנובה ממש, כי בבחירה הזאת – שאנשי "תפוח ביום" או רופא המשפחה שלי תמכו בה כל כך – הייתי לבדי לחלוטין. אבל אז שוב קלטתי שלפעמים כבר בזמן שהסופגנייה הראשונה מסתובבת לה במיקרוגל והשנייה נחה קפואה במקפיא אני עסוק במחשבות מי יקבל את פניי בערוץ החלל והיכן הוא יהיה. הייתי מודע לחלוטין – או חשבתי שאני יודע – שהסיבה לכך שהתמונות וההצעות ממהרות ובאות אליי ברגע שאני שם סופגנייה במיקרוגל היא ששניהם משובצים באותם יחסים מובנים שרמזתי אליהם לעיל, ואומר זאת בריש גלי: הידיעה הזאת – לא שאני שולט בהתנהגותי על התמונות וההצעות, לא, אבל שאולי בכל זאת אני מסיט אותן קלות בכיוון מסוים או משפיע עליהן – הידיעה הזאת סיפקה לי עונג צנוע. במבט לאחור אני אפילו חושב שהתמונות וההצעות האלה מן החלל, שראשיתן כמובן באיזה אינטרס שהיה למשדר, שיקפו בה בעת אינטרס שבא לקראת האינטרס שלי והצטלב בדרכו, ובכך התאפשר לו להשפיע השפעה מרגיעה ואולי אף מחייה. האם אין החלל גדול דיו לאפשר מקום מספיק לי ולצרכיי? והאם אין הוא כה גדול מעבר לכל שיעור עד כי התמונות וההצעות האלה שנכנסו עם ערב מן המסך לתוך מרחב המחשבה שלי  ישמשו בהכרח עוגן ונחמה, שאינני לגמרי לבדי שם בחוץ עם הצרכים שלי?

באותו שישה ביוני – כי אם אינני טועה בשחזור המאורעות, היום הזה מסמן את נקודת המפנה או התפנית בהשתלשלות הדברים דלעיל – חזרתי הביתה כיד ההרגל הטובה עליי. כהרגלי, צרכתי את הסופגנייה הראשונה בעמידה במטבח, וכשהשנייה בידי פניתי במתח קל, שכבר התחיל להתפוגג, לאזור הנוחות. אך כשהתיישבתי והמסך צץ, חלפו בו רק התמונות חסרות הגוון של ערוץ החלל. השחור העמוק של החלל נראה לפתע כאילו ניתן לאחוז בו ביד. לא נראו בו אלא מקורות אור זערוריים שהאירו את המרחב העצום פה ושם, פלטו את גליהם וכילו את עצמם בעודם זוהרים ותו לא, לעבר סופם שלהם. בערב ההוא לא הקדשתי עוד מחשבה להיעדר כל תמונה של מסרים או מפרסמים. מורת הרוח צמחה רק כשהאירוע הזה חזר על עצמו למחרת היום, ונעשה לשגרה בימים ובשבועות הבאים, ואני איני מסוגל לחשוב על דבר־מה שונה או אחר שעשיתי באותו יום חמישי, שישה בחודש. המסרים והתמונות נעדרו מאז, ואחת היא אם חזרתי ליחידת הדיור שלי נרגש או נינוח, אם השתמשתי במיקרוגל אם לאו, אם שמתי על הצלחת המסתובבת סופגנייה (כעת לפעמים אפילו ארבע או חמש) או ירקות מזינים; אפילו מוצרים של המפרסמים האחרים לא שינו את התוצאה. לא פגשתי מאז בערוץ החלל את הרופא שלי, לא את הסייעת שלו ולא שום אדם אחר; גם לא קיבלתי מהם מסרים במכשיר הקצה שלי. השאלה שאינה מניחה לי מאז היא האם בכלל התקיים אי־פעם אותו קו תקשורת חשאי בין המיקרוגל שלכם לסופגנייה למסרים הללו? ואם התקיים, אני תוהה מדוע נקטע מאז, או שמא פשוט כונן מחדש בתצורה שאינני מבחין בה? איני מעז לחשוד שהמיקרוגל שלכם אינו מסוגל לזהות את המוצר ששמים בתוכו או לתקשר עם נקודות תוכן אחרות בנוגע אליו. אבל אם כך, האם אין פירושו של דבר שהמיקרוגל שלכם פתאום אינו רואה עוד צורך למסור את הנתונים האלה לצד שלישי? ואולי פשוט השתנתה כתובתו של אותו צד שלישי? מובן שאין לי ספק שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, ואולי ייפתרו הדברים מעצמם, כפי שקורה לעתים קרובות – האם לא נאמר שהזמן מסדר דברים רבים מעצמו, ושלחלוף הזמן יש השפעה מרפאה? אך אני עדיין מרגיש את אותה תחושה טורדנית של עצבנות וגם, כן, דכדוך, בלי שאוכל לאתר את מקומה המדויק בגופי. – ואף על פי כן, אינני מסוגל לקשר את המרמור אלא עם ההתרחשויות, או בקיצור: תמונות החלל, שבתחילה שחררו אותי מטרדות היום ונשאו אותי למרחבי החלל הדוממים, משרות עליי לפתע אי־שקט חריף, כאילו אותן התמונות ממש מבקשות עכשיו להוציא אותי לתוך חלל גדול ואפל, לאפלה. האם אין זו מחשבה מבעיתה, שהחלל בכל משיכתו חסרת הלאות להתבדר ולהתפשט עוד ועוד רק פותח מרחבים אחרים של ריק מוחלט? מחשכים? (דרך אגב, האם אתה מכירים את הדוח של ג׳ים לאבל על המשימה הדרמטית של אפולו 13? לאחרונה עלתה בזיכרוני משימת האסון, כשהצוות, שלא היה לו מספיק דלק, עומד בסכנה לפספס את מסלול ההקפה היחיד שישיב אותם לארץ, ואיך לאבל, שנאלץ לתקן את מסלול הקפסולה בעצמו לפי העין, בלי עזרת מחשב, שואל את שני שותפיו אם הם מעדיפים להיעלם ברִיק הקוסמי או להתלקח בשכבות העליונות של האטמוספרה של כדור הארץ ולחזור לקרקע בדמות פחמן; כולם כאחד בחרו באפשרות השנייה.)

לא, אינני יודע אם אוכל להסביר את עצמי, ואם חוסר הנוחות שלי באמת קשור למיקרוגל שלכם, עד כמה שהלה בכלל עמד אי־פעם באותו קשר חשאי משוער עם החפצים והאירועים שביחידת הדיור שלי. אין לי כל שאיפה להכחיש כאן ששיחת טלפון היא דרך טובה יותר לבטא את התחושה הלא נוחה שיש לי כלפיכם. האמת שבזבזתי זמן וטרחה (אחד עשר טלפונים בשלושה ימים, תוך דאגה להתקשר בשעות יום שונות בכל פעם כדי להימנע מזמני עומס אפשריים וכדי לתפוס זמנים פנויים אפשריים; בוודאי יש לכם קווים אמינים לצורך זה, אך למרבה הצער לא התאפשר לי למצוא את הפרטים המתאימים) בניסיון להגיע לאחת מפקידות שירות הלקוחות שלכם (האם נכון שאחרי השעה עשר בערב מופנים המתקשרים למרכזי המענה שלכם בהודו ובבנגלדש?). כשהגעתי לשיחה האחת עשרה (אז כבר בכלל לא האמנתי שמישהו יענה, ועל כן הייתי שקוע במחשבות, גם אם אינני מסוגל לומר במבט לאחור אילו מחשבות בדיוק העסיקו אותי; אולי זה יעניין מתישהו את חוקרי שיפור השירות שלכם? לא יודע), הקול הנשי הצלול השרה עליי בלבול רגעי, ורק אחרי ה"הלו?" השלישי, שאחריו שאלה נציגת שירות הלקוחות שלכם (שגם היא אולי מועסקת אצלכם דרך קבלן) אם יש מישהו על הקו, נראה לי פתאום בלתי אפשרי לתאר את מבוקשי בעל פה, או שמא אבד לי האומץ לכך. אינני מבקש לשטוח כל תלונה נגד הטלפנית המועסקת בידיכם או למענכם. היא מבצעת את עבודתה בלחץ גבוה להראות ביצועים (כלומר, קראתי פעם שהטלפניות במרכז השיחות בדרך כלל מקבלות את שכרן בהתאם להספק, כלומר לפי מספר השיחות שהן מטפלות בהן), אבל ייתכן שהיה גם קשר לחוסר סבלנות מסוים שהלך וגבר, כך לתחושתי, בין "הלו?" אחד למשנהו, נימה מתגברת של עצבנות כמעט לא מורגשת שאולי אני רגיש לה מעבר למקובל, ואפשר שמ"הלו?" ל"הלו?" הלכה אותה נימה וסילקה את כוונתי לבטא את מצבי בטלפון ולא בכתב למרחק הלא מושג. נראָה לי חסר טעם לרצות לתאר את המתואר לעיל באוזני דמות חסרת סבלנות (וגם אם הייתה אותה דמות חסרת סבלנות בצדק, כלומר אם מערכת השיפוי דלעיל באמת קיימת, ואינני מתכוון לכך כמתן מחילה מצדי), כי רק בקושי רב אפשר לתאר את העניין ישירות, ועל כן הוא דורש סבלנות ומידה מסוימת של רצון טוב מצד המאזינה, ובפרט שאינני אוהב להיות למעמסה על אנשים; ניתקתי את השיחה במהירות וללא אומר.

לא, כפי שאולי הסקתם מכתיבתי, אינני אדם שופע ביטחון עצמי. כשאני בחברת ארבעה או חמישה אנשים, ולפעמים די באחד או שניים, אני מתקשה לדבר, אפילו כששורר שקט. (וכן, לפעמים אני שוקע בבלבול עמוק, שלא לומר ייאוש, כי לפעמים החלל המוחשי – או הנוכחות שגופי תופס בקבוצה הכוללת ארבעה או חמישה אנשים – עומד בסתירה או בניגוד שכזה לחלל שאינני נותן לקולי.) אבל כל זה אינו שייך לפה, ואני מתחיל לסטות מהנושא, כך שלסיכום ברצוני רק להדגיש שהמכתב הזה אינו משתייך לקטגוריה של תלונות הלקוחות הרגילות (רק לאחרונה קראתי שוב מאמר ארוך ובו מתוארת הנימה שלקוחות מבטאים בה את תלונותיהם; חוסר הרגישות, כן, הזעם והטינה הגלויים, מעוררים בי את אותה תגובה שהם מעוררים בכם ללא ספק: אי־שקט עז, חלחלה לא פחות מאשר עצב; ואף על פי כן אינני רואה בכך כל סיבה לתעות במשעולי הפסימיזם התרבותי. נהפוך הוא, אני רק רוחש יתר כבוד כלפי הצוות שלכם, או עובדי הקבלן המועסקים למענכם; כן, חובה עלינו לטפח את הנימוס). אבל מובן שבהקשר זה גם לא אופתע כלל, או ליתר דיוק אני פחות או יותר מניח (ואני אומר זאת ללא צל ביקורת או אכזבה) שאיש לא יקרא את הדברים הללו, ושאתם עונים ומשקללים כל דואר נכנס באופן ממוכן לחלוטין (לפי מילות מפתח? תוך שימוש בתקציר או בסמני דחיפוּת? – לצערי ידיעותיי בדברים הללו מוגבלות) (האם בסיסי הנתונים שאתם שומרים ומקבצים בהם את השירותים שלכם אינם נמצאים בשליטתכם המלאה בכל מקום שאפשר?) (ואולי תיתקלו במכתב הזה רק במקרה, במסגרת בדיקות מדגמיות שאולי מתבצעות בקביעות? כלומר, שמעתי או קראתי שדברים כאלה נעשים בהקשר אחר אצל ספקי שירות דומים). יהיה אשר יהיה, מטבע הדברים אינני יכול ואינני מעוניין לשפוט האם תשובה ממוחשבת תהיה טובה או גרועה מתשובה שתיכתב אישית בידי אחד ממומחי השירות שלכם (האם לא יעלה על הדעת שהמכונות שלכם ימצאו מכתב דומה לחלוטין מאת משתמש קודם, דומה אפילו בנימת הדברים ובדרך הניסוח, מכתב שנציגות שירות הלקוחות שלכם אינן יכולות לדעת עליו, אך שמישהו כבר הקדיש את עצמו אליו אי־אז?). אבל יהיה יומרני לחשוב את עצמי ואת המקרה שלי למאורע יחיד במינו שראוי לטיפול ייחודי, וגם אילו היה זה כך, היה זה יומרני לדרוש מצדכם התייחסות חריגה למקרה הפרטי הזה, דווקא משום שאין לו כל שייכות כללית; כל זה ידוע לי. על כן נשארת לבסוף רק השאלה אם פניתי אליכם לכתובת הנכונה? לפי הצורך, אבקש להתעלם מהמכתב שלי, או להודיע לי שאינכם נושאים באחריות על הדבר ועל כן אינכם עונים למכתב. יוניברסל פוד, שהמוצר סופגניות "קריספי קרים דונאטס במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז" דלעיל נמנה על הקטלוג שלהם, הכחישו כל אחריות במענה חד־משמעי (וזאת כצפוי; רק מספר הקו החם ללקוחות שעל שקית ההקפאה – שקל היה להשיג אותו, וקישר אותי בניסיון הראשון לעובדת חברותית של החברה – הביא אותי לנסות זאת בניגוד לצו השכל הישר; האם אין זה אומר שלפעמים דווקא התקדמות על דרך השלילה מקרבת אדם למטרתו?), וכך גם הקבלן שקניתי ממנו באשראי את יחידת הדיור שלי, אך בלי שהצליחו עד כה להפנות אותי לאנשי הקשר המתאימים.

ברגשי הערכה ותודה,

הֵנינְג


 "Vor Anbruch der Morgenröte" by Philipp Schönthaler © 2017 Verlag Matthes & Seitz, Berlin/Germany :הסיפור לקוח מתוך*

5

ראשית, עליי להתנצל על שאני שולח לך את המכתב הזה למרות שאנחנו לא מכירים. בהתחלה תכננתי לבוא אלייך הביתה ולספר לך פנים אל פנים את מה שאני עומד לכתוב, אבל אז חשבתי שמכתב הוא אפשרות הולמת יותר: שנינו נרגיש פחות שלא בנוח, ואני אוכל לבחור את המילים שלי טוב יותר. בכל אופן, אני בטוח שתדעי למחול לי על ההיסוסים שבוודאי יהיו לי. כשתגמרי לקרוא את השורות האלה ותחשבי על מה שכתוב בהן, אנא אל תהססי ליצור איתי קשר באמצעות מספר הטלפון המצורף, אם תחשבי שיש בכך טעם.

כעת עליי להתנצל שוב, הפעם על כך שאני מתחיל את הסיפור שלי בנושא כאוב, מחלתה ומותה של אשתי. איני יודע אם שרה ואת הכרתן זו את זו. בלי ספק נתקלתן אחת בשנייה כשהבאתן את הילדים לבית הספר, או כשבאתן לאסוף אותם. אני לא יודע. שרה תמיד הייתה האחראית על המשימות האלה, כל עוד מצבה הבריאותי אפשר לה. אם אכן הכרתן ואם הזכירה אותך אי פעם, אני בכל אופן לא זוכר.

למחלה לא קדמו שום תלונה או סימן נראה לעין; היא התגלתה בזמן בדיקה גינקולוגית שגרתית. כבר אז היא הייתה בשלב מתקדם שלא התיישב עם ההרגשה הטובה של שרה. אבל החל מאותו רגע הדברים קרו במהירות. שרה נאלצה לעזוב את העבודה ולהתרכז בהחלמה. אנחנו קראנו לזה החלמה. הרופאים קראו לזה טיפול, מונח הרבה פחות מבטיח.

לא הסתרנו מהבן שלנו את המתרחש, אף שלא גילינו לו את מלוא חומרת המצב. הוא בן עשר, גדול מספיק להבחין שמשהו לא בסדר. ההידרדרות הגופנית של שרה נעשתה גלויה במהרה, והיא לא יכלה להקדיש לו אותה תשומת לב כמו קודם. כעבור זמן קצר כבר כמעט לא יכלה להקדיש לו תשומת לב כלל. אני ביקשתי חופשה כדי שאוכל לטפל בה ולבלות איתה כמה שיותר.

טיפלתי גם בבן שלנו, כמיטב יכולתי וכוחותיי. בהתחלה זה לא נראה לי קשה. הוא תמיד היה ילד שקט ומופנם, עם נטייה לשקוע בחלומות. הוא אוהב לקרוא ולצייר ויכול לבלות שעות בחדר שלו, להעסיק את עצמו בלי צורך באיש.

כל יום אחר הצהריים הייתי מפנה לו זמן ונכנס אליו לחדר. רציתי שיידע שאכפת לנו ממנו, למרות כל מה שקורה. שאלתי אותו על הלימודים. אין ספק שלא היה קל לדבר איתו. היה כמעט בלתי אפשרי להוציא ממנו שני משפטים רצופים. די מהר לא נשאר לשנינו מה לומר, ושתקנו. חיפשתי תירוצים להישאר בחדר שלו, אבל אני מניח שהיה ברור שאני רוצה להסתלק משם, ואני חושב שהוא העדיף להישאר לבד.

כשהייתי ילד אהבתי מאוד משחקי הרכבה, ואני עדיין אוהב. טוב, עכשיו כבר פחות.

יום אחד, כשחזרתי מבית המרקחת, עצרתי בחנות צעצועים וקניתי לבן שלי קופסת לגו. חשבתי שנוכל לבנות מהקוביות משאית עפר.

באופן אופייני למדי, הוא קיבל את המתנה באדישות. הוא פתח את הקופסה על השולחן בחדר שלו והביט בקוביות כאילו הוא לא יודע מה לעשות איתן. הצעתי לו שנבנה את המשאית יחד, וניגשתי למשימה בלי לחכות לתשובה, מפחד שיסרב. אני עשיתי את רוב העבודה, אף על פי שהסברתי לו כל שלב והראיתי לו את השרטוטים בהוראות. זו הייתה משאית יפה. המכולה זזה כדי לפרוק את המטען. הלכתי למטבח ומילאתי אותה באורז, כאילו המשאית מובילה חצץ. שאלתי את הבן שלי אם היא מוצאת חן בעיניו, והוא ענה שכן.

למחרת, כשנכנסתי לחדר שלו, משאית הלגו עדיין הייתה על השולחן, אבל בפינה. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנבנה משהו אחר; בהוראות היו שתי אפשרויות, פחות מסעירות ממשאית העפר, שאפשר לבנות מאותן קוביות. הייתי צריך להתעקש כדי שיסכים. פירקנו את המשאית ובחרנו אחת מהאפשרויות. הפעם הוא השתתף יותר. האמת שהרכיב אותה כמעט לבדו. אני החזקתי את ההוראות ביד והוריתי לו את השלבים.

נהיה לנו הרגל לבנות דברים יחד. קניתי לו לגו או שניים בשבוע. תוך כדי בנייה פטפטנו, אבל לא הרבה. בעקבות משאית העפר הבאתי לו רכבי בנייה נוספים: בולדוזר, עגורן, מחפר… אחר כך עברנו לדגמי ארכיטקטורה. בחנות צעצועים במרכז מצאתי דגם של הבית על האשד של פרנק לויד רייט. ואחר כך של הגוגנהיים בניו יורק ושל בניין האמפייר סטייט. התחלתי לחכות בקוצר רוח לרגעים האלה שבילינו יחד.

יום אחד אחר צהריים נכנסתי לחדרו וגיליתי להפתעתי שהוא בונה משהו על דעת עצמו. בדרך כלל הייתי צריך לבקש ממנו פעם או פעמיים שיפסיק את מה שהוא עושה כדי שנשחק יחד בלגו. אבל באותו יום הוא אסף את כל הקוביות מכל קופסאות הלגו שהבאתי לו לערימה אחת, ובנה משהו שלא הצלחתי לפענח. הוא עבד בלי להיעזר בהוראות, ומרוב ריכוז לא הבחין בנוכחותי. העדפתי שלא להפריע לו. באותו יום שרה סבלה יותר מהרגיל, וחשבתי שמוטב שאהיה איתה.

מצבה של שרה החמיר בימים הבאים, כך שבקושי הייתה לי הזדמנות להיות עם הילד, שבילה בחדרו כמעט את כל זמנו בבית. בביקוריי הקצרים אצלו ראיתי שהוא ממשיך בפרויקט הבנייה שלו. הוא בנה משהו בלתי מזוהה, סתם גיבוב חסר משמעות של קוביות, מגדל שכל מיני בליטות מזדקרות ממנו ללא דפוס או מטרה ברורים. הערב רב של הצבעים, שגם בו לא היה ניתן להבחין בדפוס כלשהו, עשה את המבנה מטריד ומכוער עוד יותר.

מצבה של שרה החמיר כל כך שהיה צריך להעביר אותה לבית החולים. אמא שלי באה לטפל בילד. אני כמעט לא ראיתי אותו, הייתי מרוכז כולי בשרה.

אשתי מתה שבוע אחר כך.

בימים שבאו לאחר מכן, למרות חיוניותם לתכלית המכתב הזה, אני מרגיש שאיני מסוגל להיזכר.

כל אותו זמן נשאר הדבר שבנה הבן שלי על השולחן בחדרו. לא היה אפשר שלא להבחין בו. בגובה חצי מטר, וברוחב זהה. חתך הרוחב שלו היה פחות או יותר מעוגל. הוא היה מוצק למראה.

לא ייחסתי לו חשיבות. מבחינתי תקופת הלגו שלנו כבר הייתה מאחורינו, כמו הרבה דברים אחרים. היה לי ברור שגם הוא חושב כך, ושהוא לא נפטר מהדבר הזה רק כי התעצל לפרק את הקוביות הרבות כל כך שהרכיבו אותו.

חזרתי לעבודה. הייתי צריך להעסיק את עצמי. בינתיים נעשה בני יותר ויותר מופנם, ואני הייתי מודע לכך אבל לא היו לי כוחות לתקן את המצב. הייתי בא אליו לחדר ומתיישב לידו, היינו מחליפים כמה מילים. הייתי מלטף לו את הראש כמו מישהו שמשפשף באי רצון מנורה שמצא בעליית הגג, אולי ייצא ממנה שד.

אני לא מנסה להצטדק.

לנוכח המצב הזה תביני כמה שמחתי כשהגעתי הביתה יום אחד ומצאתי אותו משחק עם ילד אחר, חבר מבית הספר. שבועות שבני לא היה שמח כל כך. הם היו עסוקים במבנה הלגו והוסיפו לו קוביות חדשות. לא שאלתי מאיפה הביאו אותן. הקשבתי ללחשושים הנרגשים שלהם מהמסדרון.

למחרת שוב שיחק בני לבדו. שאלתי אותו על החבר שלו והוא אמר לי שהיום יש לו חוג קראטה. כעבור כמה ימים, כששאלתי אותו שוב, הוא רק משך בכתפיו. לא התעקשתי.

אבל כעבור זמן קצר בא עוד ילד לשחק בבית, עוד חבר מבית הספר. גם הפעם הם שיחקו במבנה הלגו. החבר החדש הוסיף אבנים שהוציא משקית נייר מקומטת. הוא הציב אותן בצייתנות במקום שבני הורה עליו. כמו הילד הקודם, גם הוא בא אלינו רק פעם אחת. הוא הוסיף למבנה את הקוביות שהביא, ולא ראיתי אותו שוב.

היו עוד ביקורים, חטופים גם הם. כל הילדים הביאו קוביות. חלקם קופסאות שלמות, לאחרים היה רק קומץ בכיס.

שאלתי אם לא תהיה להם בעיה לדעת של מי הקוביות כשיפרקו את מה שהם בונים. בני הביט בי כאילו הדבר לא עלה בדעתו, אבל אמר שזו לא תהיה בעיה. שאלתי אותו גם מה הם עושים, והוא ענה שהוא לא בטוח. שאלתי אותו אם הם מנסים לבדוק עד מתי הם יכולים להמשיך להוסיף עוד ועוד קוביות, והוא ענה שכן, שזה מה שהם עושים.

כמה ימים אחר כך, כשבני לא היה בבית, נכנסתי לחדר שלו. הייתי זקוק לעט, וחשבתי שאמצא אחד בין הדברים שלו.

מבנה הלגו כיסה את כל השולחן וכבר הגיע לגובה של יותר ממטר. עליי להודות שהוא היה מרשים. בזמן שחיטטתי במגירות נתקלתי בו. קשה היה שלא להיתקל בו. כל מיני זרועות הזדקרו ממנו, וחלקן חרגו מגבולות השולחן. אני נתקלתי באחת הזרועות האלה, זרוע עליונה שנוספה למבנה לאחרונה. הזרוע התנתקה ונפלה ארצה. מיהרתי להרים אותה. אבל לפני שהחזרתי אותה למקומה הבחנתי במשהו שמשך את תשומת לבי.

כמה קוביות התנתקו גם הן מהאזור שבו הזרוע התחברה למבנה, וחשפו חלל ריק, גדול מעט יותר מקופסת גפרורים. היה משהו בפנים. הייתי צריך לפרק עוד כמה קוביות כדי להוציא אותו. זה היה פתק מקופל פעמיים. פתחתי אותו: דף שנתלש ממחברת. בחלקו העליון היה כתוב: "אני רוצה שעון חדש". מתחת לכיתוב היה ציור של שעון דיגיטלי עם הרבה כפתורים. כתב היד היה ילדותי. השעון צויר בצבעי פנדה. המשאלה הודגשה פעמים רבות בקו תחתון, וקרניים מצוירות בקעו מהמילים וגם מהשעון, כאילו הם זורחים.

כתב היד לא היה של בני, וגם לא הציור; הוא מצייר הרבה יותר טוב. הנחתי שהיוצר הוא אחד הילדים שביקרו אצלנו בזמן האחרון.

פירקתי בזהירות עוד חלקים מהמבנה בחיפוש אחר חדרים פנימיים חדשים. מצאתי שניים, ובכל אחד מהם היה פתק מקופל פעמיים: "אני רוצה להיות יותר גבוה" ו"אני רוצה שלא יצחקו עליי". שתי המשאלות היו מלוות בציורים תואמים. בראשון: מין דחליל עם רגליים ארוכות מאוד; בשני, עוד דחליל, עם כתפיים רחבות ואגרופים גדולים באופן לא פרופורציונלי, ולרגליו עוד דחלילים קטנים יותר, בגודל נמלים. גם בשני הציורים האלה הופיעו קרניים צהובות וכתומות שבקעו מהמילים ומהציורים. כתבי היד היו שונים זה מזה, וגם מכתב היד שבפתק הראשון. אף אחד מהם לא היה כתב היד של בני.

ראיתי בזה משחק. שעשוע של ילדים. גם כשאני הייתי קטן היינו עושים כאלה דברים. בעיקר הבנות. הן היו כותבות משאלות ומכניסות אותן לקופסאות או לבקבוקים, ואחר כך קוברות אותן למרגלות העצים.

העדפתי לא להמשיך לחפש, שמא לא אדע להרכיב מחדש את המבנה. החזרתי את הפתקים לחדרים הסודיים שלהם והרכבתי חזרה את הקוביות.

בשבועות הבאים, בכל פעם שהופיע ילד בבית ובידו מנחות חדשות של קוביות לגו ופתק מקופל בכיסו, השתעשעתי בניחוש המשאלה שלו. שלא יצטרך משקפיים? שההורים יקנו לו בגדים יותר יפים? שהאוזניים שלו יהיו קטנות יותר?

כשבני לא היה בבית הייתי מפרק את התוספות הטריות למבנה בחיפוש אחר המשאלות. לפעמים הן תאמו את תחזיותיי, ולפעמים לא: "אני רוצה לראות את הנשים שאני רוצה ערומות", "אני רוצה שלא ידברו אצלנו כל כך בקול רם".

בכל אופן, אלה תמיד היו שטויות של ילדים. לא דאגתי.

התחלתי לדאוג כשהגיע ילד שלא סתם הוסיף קוביות למבנה ונעלם – הביקורים שלו היו לשגרה. נתקלתי בו כמעט בכל יום. הוא תמיד הביא עמו מנחות חדשות של קוביות נוספות. ילד גבוה לגילו, שתקן, מנומס. לא התפלאתי שהוא ובני נהיו חברים טובים.

אני מניח שכבר ניחשת שהילד הזה הוא הבן שלך, ושבגללו אני כותב לך את המכתב הזה.

חלפו כמה ימים עד שהייתה לי הזדמנות להיכנס לחדרו של בני, לפרק חלק מהמבנה ולקרוא את המשאלות החדשות. הייתה רק אחת. היה לי ברור שזו הייתה משאלתו של בנך.

בפתק היה כתוב: "אני רוצה שההורים שלי ימותו". הציור המצורף הפליא להמחיש את המילים האלה: שני גופים מבותרים, גפיים וראשים מופרדים מהגוף, שפע של דם והקרניים שבקעו מהכול כרגיל. הכיתוב "אמא" הופיע סמוך לאחד הראשים, זה עם השיער הארוך; לצד הראש השני הופיע הכיתוב "אבא".

עכשיו את ודאי מבינה מדוע החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה במקום להיפגש איתך ולשוחח פנים אל פנים. אילו הייתי עושה כך, רוב הסיכויים שכשהייתי מגיע לנקודה שתיארתי זה עתה היית מצווה עליי לשתוק בזעם ולא מאמינה לי. היית מסלקת אותי מביתך ולא רוצה לשמוע יותר אף מילה, וזו הייתה תגובה מובנת בהחלט. במקרה הטוב היית דורשת ממני הסברים שאני לא יכול לספק. ואילו כך, בצורה הזו, את אמנם עלולה להפסיק לקרוא מרוב זעם, ואולי אפילו לקמט את הדפים האלה ולהשליך אותם לפח. אבל יכול להיות, ואני מאמין שכך יהיה, שאחר כך, כשהכעס שלך ישכך, תדחק בך הסקרנות לקרוא עד הסוף את מה שעליי לספר לך.

עוד באותו ערב, אחרי הארוחה, דיברתי עם בני. אמרתי לו ששמתי לב שיש ילד שבא אלינו הרבה. שאלתי אותו מי הוא. הוא ענה לי את התשובה הרגילה: חבר מבית הספר. הוא הוסיף שהם לא באמת חברים, רק משחקים יחד. שאלתי אותו אם הוא היה פעם בבית של החבר שלו, והוא אמר שלא. הוא דפדף בחוברת קומיקס תוך כדי השיחה שלנו. הוא השהה את התשובות שלו מעט, כאילו הוא צריך לחשוב עליהן, או שהשיחה פשוט לא מעניינת אותו. המשכתי ואמרתי שגם אם הוא לא היה אצלו בבית, הוא בוודאי מכיר את ההורים שלו. התברר שלא. שאלתי אותו אם החבר למשחק שלו דיבר עליהם. הוא לא דיבר עליהם, או לכל הפחות בני לא זכר. שאלתי אותו אם יצא לו לראות אותם. הפעם הוא ענה בחיוב. הוא ראה אותם כמה פעמים, כשבאו לקחת את הבן שלהם מבית הספר; לפעמים האבא, לפעמים האמא. ביקשתי ממנו לתאר אותם. בני משך בכתפיו ואמר רק שהם רגילים, נורמליים.

הרהרתי בתשובה שלו. הוא המשיך לקרוא את הקומיקס. הכעס והעלבון שכל הסיפור הזה עורר בי הלכו והתגברו. הוא חש בכך, כנראה, כי תפסתי אותו מביט בי מזווית העין. לבסוף הוא קם ממקומו בכוונה לצאת מהחדר. אמרתי לו לא לזוז. שאלתי אותו שוב מה הם בונים שם, והוא ענה לי כמו קודם; שהוא לא יודע מה זה, רק משחק שבו הם מוסיפים עוד ועוד קוביות. ואז שאלתי אותו, בלי להסתיר את הכעס שלי, עד מתי יימשך המשחק הזה. הוא הביט בי בבלבול, נראה שהוא לא יודע. איך תדע שהמשחק נגמר? איך תדע שאתם לא צריכים להוסיף יותר קוביות? זה מה ששאלתי אותו. אמרתי שאני רוצה תשובה ברורה, אבל הוא המשיך להביט בי בשתיקה. אמרתי לו שהמשחק הזה לא מוצא חן בעיניי, שנמאס לי מהדבר הזה, ופקדתי עליו ללכת לפרק אותו. הוא מחה ולא זז. הוא שאל אם הוא יכול להשאיר אותו עוד קצת. שאלתי עוד כמה זמן ובשביל מה. הוא אמר שעוד כמה ימים.

מובן שעניתי שלא. אמרתי לו שיתחיל לפרק אותו בזה הרגע.

הוא הסתגר בחדרו. כמה דקות אחר כך הלכתי לומר לו שהגיע הזמן להיכנס למיטה. מצאתי אותו יושב ליד השולחן ומחזיק קוביית לגו. הוא המהם והביט בה, שקוע בעצמו. ראיתי שפירק שני קצוות מהמבנה וחלק מקצה שלישי. החלק המרכזי, שבו היו המשאלות, נשאר שלם. כשהתלוננתי שזה כל מה שעשה, הוא ענה שזה יותר קשה מכפי שנראה, שחלק מהקוביות מודבקות וקשה לשחרר אותן. אמרתי לו לצחצח שיניים ולהיכנס למיטה.

למחרת בבוקר התקשרתי לעבודה והודעתי שאגיע מאוחר. חיכיתי שהילד ילך לבית הספר ונכנסתי לחדר שלו. החלטתי לפרק את הדבר הזה בעצמי.

זה דרש הרבה יותר זמן משציפיתי. חלק מהקוביות באמת נראו מולחמות זו לזו. בכל פעם שמצאתי עוד משאלות שמתי אותן בצד, במטרה להיפטר מהן אחר כך. הקוביות יצרו ערימה על השטיח, באמצע החדר.

לבסוף הגעתי לחלק התחתון, זה שנבנה בקוביות הלגו שאני קניתי. ואז מצאתי פתק חדש, פתק שלא ראיתי קודם לכן. הפעם כתב היד היה של בני. המשאלה שלו הייתה: "אני רוצה שאימא שלי תמות כבררר". אני מעדיף שלא לתאר את הציור שהיה מצורף למילים האלה. כפי שאמרתי, בני מצייר מצוין.

המשאלה הזו, הראשונה, הייתה קבורה תחת אינספור קוביות שהביאו ילדים אחרים. קראתי אותה כמה פעמים. אחר כך שמתי אותה בצד וגמרתי לפרק את המבנה. האמת היא שלא פירקתי אותו. הטחתי אותו בקיר, פעם אחר פעם, עד שהתפרק.

קרעתי את המשאלות, חוץ מאת זו של בני. עכשיו אני מבין שהייתי צריך לשמור גם את זו של הבן שלך, אבל אני מקווה שתאמיני למה שאני אומר.

כשהבן שלי חזר מבית הספר באותו יום אחר הצהריים, המתנתי לו. חיכיתי שייכנס לחדר שלו ונכנסתי בעקבותיו. בני עמד על הסף והתבונן בערימת קוביות הלגו שעל השטיח. אמרתי לו שחסכתי לו את עבודת הפירוק. בניגוד לציפיותיי, הוא נראה רגוע. שאלתי אותו אם מפריע לו שעשיתי את זה, והוא מלמל שלא. אחר כך הוא שאל אותי אם זה הכול. הוא הצביע על הקוביות כששאל את זה. אמרתי לו שברור שזה הכול. מה עוד יכול להיות שם? הוא נעץ בי מבט וחזר על השאלה שלו. עניתי לו שכל מה שהיה במבנה נמצא בערימה הזו. כלום לא חסר. הוא הביט שוב בקוביות, מהורהר, והנהן. אני תכף אאסוף אותן, הוא אמר.

איזו סיבה הייתה לו להיות נסער? לא הרסתי שום דבר חשוב, רק בבואה של הדבר שהוא ושאר הילדים, ובהם הבן שלך, מיענו אליו את המשאלות שלהם. זה היה בדיוק כמו לקרוע לגזרים תמונה של הבתולה.

עכשיו את מבינה למה הייתי מוכרח לספר לך את כל זה. אני בטוח שלא לך ולא לבעלך לא מגיע מה שהבן שלכם מאחל לכם, בדיוק כפי שזה לא הגיע לשרה. אתם הרי רגילים, נורמליים; כמו שהיא הייתה, וגם אני.

3

הספר הזה מונח בחדרון שבנו במיוחד בשבילו בתחנת הרכבת. שוטר התחנה "שמר" על מפתח החדרון, למעשה המפתח אינו דרוש, מכיוון שהחדרון פתוח תמיד. פִּתחו את הספר וקִראו:

"אדוני רב החסד! טיוטה ראשונה…?!" מתחת לזה מצויר פרצוף עם אף ארוך וקרניים. מתחת לפרצוף כתוב: "אתה תמונה, אני דיוקן, אתה בהמה, ואני אדם. אני – פרצופך האמיתי".

"כאשר קרבתי לזו התחנה התבוננתי בטבע מבעד החלון, כובעי עף ממני. א. ירמונקין".

"לא יודע מי קישקש, אבל קראתי כמו טיפש".

"הותיר חותם מנהל שולחן הטענות: קולוברוייב".

"ברצוני להתלונן בפני ההנהלה על הקרונאי קוצ'קין, שנהג בגסות כלפי אשתי. אשתי כלל לא הרעישה, אלא להפך השתדלה שהכול יהיה שקט. וכמו כן על השוטר נֶדֶרוֹב שאחז אותי בכתפי בגסות. מתגורר באחוזתו של אנדרי איוונוביץ' אישצ'ייב שמכיר את הליכותיי. הפקיד אֲנִיטוֹב".

"ניקנדרונוב סוציאליסט!"

"בעודי תחת השפעתו הטרייה של המעשה המזעזע… (מחוק). בעוברי בתחנה זו הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי מהדבר הבא… (מחוק). לעיניי אירע האירוע המזעזע הבא, שצובע בצבעים עזים את מנהגיהן של מסילות הרכבת שלנו… (אחר כך הכול מחוק מלבד החתימה). תלמיד כיתה ז' בגימנסיית קורסק אלכסיי טַרְחָנוֹב".

"בעודי ממתין ליציאת הרכבת, התבוננתי בפרצוף של מנהל התחנה ולא שׂבעתי נחת מן המראה כלל. מודיע על כך בקו. הנופש הלא-מתייאש".

"אני יודע מי כתב את זה. כתב את זה מ.ד."

"רבותיי, רמאי קלפים!"

"אשת השוטר נסעה אתמול עם המזנונאי קוסְטְקָה אל מעבר לנהר. מיטב האיחולים. אל ייאוש, שוטר!"

"חלפתי בתחנה בהיותי רעב בהרהורים מה לאכול לא הצלחתי למצוא מזון תענית. הכומר נַפְשִׁין".

"תבלוס מה שנותנים…"

"מי שימצא נרתיק-עור לסיגריות אז שיעביר אותו לקופה לאנדרי יגוריץ'".

"בגלל שמפטרים אותי מהתפקיד, כאילו אני שתיין, הריני מכריז שכולכם נוכלים וגנבים. המברקן קוזמדיימנסקי".

"במידות טובות התקשטו".

"קטינקה, אני אוהב אותך עד בלי די!"

"מבקש לא לכתוב מה שלא שייך בספר התלונות. ממלא מקום מנהל התחנה איוונוב ה-7".

"למרות ששביעי, עדיין טמבל".

14