search

דוד ברגלסון (1952-1984) היה גדול המספרים היידיים אחר שלושת ה"קלסיקאים" (מנדלי, שלום-עליכם, פרץ), חדשן ופורץ דרך, ששינה את דרכה של סיפורת יידיש בשלושת הז'אנרים העיקריים שלה: הרומאן, הנובלה והסיפור הקצר. את יצירתו שהצטברה במשך ארבעים שנות פעולתו (1948-1908) נהוג לחלק לשלוש חטיבות. במוקדמת שבהם – חטיבה מוטבעת בחותמו של אימפרסיוניזם קודר אך עתיר ניואנסים – כתב סיפורים קצרים, נובלות ושני רומאנים מופתיים ("ככלות הכל" ו"שקיעה"), שבהם התמקד בעולם שוקע של מעמד בינוני מרושש ואינטלקטואלים "תלושים" החיים בערים הקטנות של מזרח אירופה חיים ריקים וחסרי תוחלת. ברומאן "ככלות הכל" (שהוא "מאדאם בובארי" של סיפורת יידיש הן בנושאו הן בשיכלולו הסיגנוני והצורני) העמיד במרכז הסיפור את האשה היהודיה המודרנית, שאינה מוצאת אחיזה וקיום בסביבתה היהודית הבורגנית. החטיבה השניה נוצרה בעיקרה בגרמניה, שאליה גלה ברגלסון (יחד עם סופרים יידיים ועבריים רבים אחרים) אחרי המהפיכה ברוסיה. הוא כתב כאן סיפורים שהתמקדו בעולמם של המהגרים ורומאן רעיוני חריף וממוקד  ("מידת הדין"), שעסק בעימות בין המשטר המהפכני בברית המועצות לבין שירידי הבורגנות היהודית שם  ואף בינו לבין הסוציאליזם האנטי-סובייטי (הסוציאל-רבולוציונרים). התכיבה נעשתה ריאליסטית מפוכחת, חדה ואנאליטית. כמו כן ניכרה כאן הקירבה הגוברת והולכת לקומוניזם של ברית המועצות. זו מצאה את ביטוייה גם במאמר הידוע "שלושה מרכזים" (1926), שבו הביע ברגלסון את דעתו, כי רק ברוסיה הסובייטית צפויים עתיד והתפתחות לספרות יידיש, שתיקמול בהכרח במרכזיה האחרים (פולין הרפובליקאית, צפון אמריקה). ב- 1933, עם עליית היטלר לשלטון, חזר ברגלסון לברית המועצות, שממנה ניתק ב-1919.כאן הוא זכה למעמד של בכיר סופרי יידיש. הוא עשה כל שביכולתו להתאים את כתיבתו לריאליזם הסוציאליסטי של העידן הז'דנובי. כמי שהיה בעצמו בן הבורגנות היהודית השוקעת הוא ראה צורך להשקיע את מיטב כוחותיו ברומאן אבטוביוגראפי ענקי ("לייד הדנייפר"), שבו עקב בפרטי פרטים אחר תהליך התמורה, שעברה על מחשבתו וריגשותיו עד שניתן לו ליקרב לתחושת חיים ולהשקפת עולם "נכונות". היה זה מפעל ענק של "ביקורת עצמית", שהמרקסיזם הסובייטי תבע מבני המעמד הבינוני המצטרפים אליו. רק שניים מן הכרכים הגדולים של הרומאן הובאו לידי סיום וראו אור. לצד הרומאן כתב סיפורים רבים ומחזות שהוצגו בהצלחה בבריה"מ וגם בישראל ("לא אמות כי אחיה" הוצג ב"הבימה"; העיבוד הדרמטי של הסיפור המוקדם "החרש" הועלה על בימת "האוהל"). למרות נאמנותו של ברגלסון ללא סייג למשטר הסטאליני הוא נאסר, יחד עם שאר מנהיגי התרבות היידית בברית המועצות, בשנת 1949, הואשם בציונות, והוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952.

מבחר מיצירותיו תורגם לעברית בידי דב בר מלכין וכונס בשני כרכי "כתבי דוד ברגלסון", ספריית הפועלים, מרחביה 1962.

*הביוגרפיה מאת דן מירון. 

יוסל בירשטיין נולד ב-1920 בעיירה הקטנה ביאלה-פודלסקה שבפולין, שאותה חזר והזכיר בספריו. הוא למד ב"חדר" והיה חניך של תנועת "השומר הצעיר". בגיל 17 עלה על אונייה והגיע לאוסטרליה. במלחמת העולם השנייה שירת ארבע שנים בצבא האוסטרלי, עם חברו הטוב הצייר יוסל ברגנר. בשנים אלה נספתה משפחתו בשואה. ב-1949 פרסם קובץ שירה ראשון, וכעבור שנה עלה לישראל והתיישב בקיבוץ גבת. הוא עבד שם כרועה צאן, ומאוחר יותר עבר להתגורר בטבעון ובנצרת עלית, ועבד כפקיד בנק. ב-1982 עבר להתגורר בירושלים, שם נשאר עד מותו ממחלת הסרטן ב-2003, בגיל 83. בירשטיין כתב את ספריו ביידיש ובעברית, והצטיין בתיאור מצבים מן החיים, בסיפורי פואנטה ואנקדוטות, ובהסתכלות אירונית ומשועשעת על מצבו הקיומי של האדם. הוא פרסם כעשרה רומנים, קבצי סיפורים קצרים וספרי שירה.

צילום: בני לפיד (ברשיון וויקישיתוף)

אליעזר בלום (הידוע גם בשם העט ב. אלקוויט) נולד בחלם שבפולין בשנת 1896. בלום התייתם מהוריו בילדותו, התחנך בנעוריו בווינה, ורשה ולובלין, הגיע לארצות הברית בשנת 1914 ועבד כחייט בסדנת יזע. ראשית כתיבתו בשירה, בשנת 1920, כשהצטרף לקבוצת ה"אינזיך" של ליילס-גלאטשטיין-מינקוב מיד לאחר הקמתה. מאז היה מנאמני הקבוצה, ובשנים 1938-1934 גם שימש עורך-שותף של כתב העת שלה, "אינזיך". בלום פרסם שירים, סיפורים ומאמרים. ב-1931 ראה אור ספר שיריו "וועגן צוויי און אנדערע" ("על אודות שניים ואחרים") ובשנת 1958 ראה אור ספר סיפוריו "אויפן וועג צום פרץ סקווער" ("בדרך לכיכר פרץ"). לאחר פטירתו, בשנת 1963, לוקטו שיריו בכרך "לידער" ("שירים", 1964). הסיפור "האור הגדול" לקוח מ"בדרך לכיכר פרץ".

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty