פרויקט הסיפור הקצר

search
אדום תופס את העין

רָה פֵּייג' על:

אדום תופס את העין מאת ג'יין רוג'רס

ג'ין רוג'רס היא וירטואוזית של הכתיבה בגוף ראשון. בין אם מדובר ברומן, או במחזות עטורי הפרסים שכתבה לרדיו, היא אמנית המונולוג. אבל המקום שבו ניכרת המיומנות הזאת יותר מכל היא הפרוזה הקצרה שלה. סיפורים קצרים מספקים לרוג'רס בדיוק את הזמן הדרוש כדי לארגן סביב המספרת עולם שלם, ועוד קצת, שארית, שתאפשר לספק להזדחל למוחו של הקורא, שמא העולם הזה הוא לא בדיוק כפי שהציגו אותו לפניו. רוג'רס יודעת שכדי שאלמנט הספק יהיה אפקטיבי עליו להיות מעודן, משתנה, שקשה להצביע עליו. הוא לא יכול לנחות על הסיפור כמו אירוניה דרמטית – אותו מכשיר שמשתמשים בו עד זרא באופרות סבון רק כדי להחמיא לקהל. עליו לפעול, באופן פרדוקסלי, לטובת המספרת, כך שאנחנו הקוראים נצדד בה אפילו יותר. כדי להשיג זאת ג'ין רוג'רס מעניקה לדמויות שלה כושר שכנוע ואמונה איתנה בעצמן, למרות הכל. בסיפור הזה, מעצבת טקסטיל צעירה, ג'ולי, עוזבת את בריטניה כדי לעבוד במקלט לנשים מוכות בניגריה, היא מאמינה בכל לב שזאת ההזדמנות שלה לעשות שינוי. בהתחלה היא מאוד משתדלת שלא יחשבו שהיא מתנשאת על הנשים, אבל אחר כך ג'ולי מפתחת במהירות ביטחון ומוציאה לפועל את התוכנית שלה: ללמד את הנשים במקלט לתפור ולהעניק להן אפשרות לעצמאות כלכלית. כמו רבות כל כך מדמויותיה של רוג'רס גם ג'ולי נישאת על כנפי הביטחון העצמי שלה, היא מתלהבת, היא לוקחת סיכונים מחושבים, והיא מסרבת להירתע ממכשולים שבדרכה (למשל מנהלת המקלט הסרבנית, פראן). אבל בשעה שאנחנו מפתחים אהדה למטרותיה של ג'ולי אנחנו מרגישים שמשהו אחר מתרחש במקלט, ואפילו שאנחנו חשים בזה לפניה, אנחנו סולחים לה לגמרי שהיא לא שמה לב בזמן. כוחה של ג'ין רוג'רס ככותבת של סיפורים קצרים הוא ביכולת להראות לנו שכל נקודת מבט עשויה להטעות בסופו של דבר. יש שטחים מתים – ותמיד יהיו שטחים מתים – בכל נקודת מבט יחידה, לא משנה עד כמה אינטליגנטי וזהיר מי שמביט. ג'ולי היא לא מספרת בלתי מהימנה, היא פשוט אנושית – מלאת סתירות, נלהבת, אפילו פתייה. אבל דווקא בזכות הפגמים שלה, אנחנו מחבבים אותה כל כך. 

0