פרויקט הסיפור הקצר

search
אורות אדומים

נעמה נגר על:

אורות אדומים מאת טלאל אבו שוויש

מונית נעה אך מתקשה להתקדם, מרמזור לרמזור, מאדום לאדום, וברקע בוקעים מהרדיו עדכונים שוטפים על אודות הלחימה באחד מאינספור "סבבים" של סכסוך מתמשך שלעתים מרגיש נצחי, חדגוניים כמו מקצב נקישת האצבעות על לוח המכוונים. ״המצב הוא רק זמני״. ״זה לא הזמן לאום כולתום״. שקרים קטנים שנועדו ליצור תחושה של זמן שעובר בצורה נורמלית. כאילו יש זמן "נכון" לאום כולתום בסוף כל זה.
זהו נוסח עזתי של מחזה האבסורד ״מחכים לגודו״. הנהג והנוסע-המספר – היחידים שמחליפים ביניהם משפטים, אם כי אין בהם משום שיחה – על תקן גוגו ודידי. אליהם מצטרפים "פוצו" ו"לאקי" – הנערים הרוכלים בני ה-9 וה-12 (שהופעותיהם חוזרות זו על זו) וכמו לאקי, אפשר לחשוב על שניהם בתור עבדים: גם אם אינם כבולים לאדון, הם שפוטים של עבודה שאינה מפרנסת, ללא אפשרויות תעסוקתיות אחרות – אם כי לפחות "אינם קבצנים". הנער שוטף המכוניות בן ה-15 הוא בן דמותו של "רועה העיזים"; אלא שאין הוא נושא בשורה שקרית על גאולה טרנסצנדנטית, אלא נגאל בעצמו, בזעיר אנפין, במעשה רגעי של חסד אנושי.
יש מספר חסדים כאלה גם בקרב נוסעי המונית: הם מתגלמים במחוות הטקסיות היומיומיות הפשוטות: לסרב בנימוס למסטיק, השוקולד או הסיגריה המוצעים כמתוך חובה. לאסוף כסף ולהעביר קדימה, כדי לא להביא את הנהג לכדי מראית עין של פשיטת יד, מילולית.
המחוות הפשוטות הללו מקנות משמעות חדשה לאחווה. לא אחוות לוחמים או אחוות פועלים, כי אם אחוות הממתינים, התקועים בצוותא, הלכודים בסיטואציה שאין להם שליטה עליה. אין הם קורבנות חסרי אונים. הם דואגים לשוות גם לרגע הקטן ביותר הדרת כבוד.

0