Write Stories
איך נזכור את כולם?

המערכת על:

איך נזכור את כולם? מאת יחזקאל רחמים

במסורת ישראלית ותיקה של כתיבה צבאית, סיפורו של יחזקאל רחמים הוא חבר מכובד. מיתוסים של תרבות מקומית חוברים יחד למחול עדין של הלם קרב ומוות שיודע היטב שנגזר גורלו למלא תפקיד באותה שרשרת של מיתוסים ופירוקם, במעגל היחסים של הספרות הישראלית ויחסיה עם המלחמות הישראליות. יחזקאל רחמים מתנהל ברגישות ובחוכמה במרחב הסיפורי הזה. הניגוד החריף בין הרעש של שדה הקרב שמתאר יובל ברוכין, התמונה הנינוחה תחת עץ הפקאן (הלא הוא עץ התות בכפר) שבה חייל צעיר מספר לחיילת חיננית על קורותיו, אינם היפוכו הגמור של סיפורי הגבורה הישראלים, אף שהעדות שמביא החייל הזה אין בה ולו בדל של גבורה, אלא רק סיפור אנושי ועצוב על מוות מיותר. בסיפור הזה המיתוסים כולם מתקבצים יחד למעין תמונה של עייפות וחרדה מנקרת – מהקטל, מהאובדן, מהחרטה – נותר רק חצי חיוך שמבוסס על סרטי בורקס. אינטימיות זהירה. כי איך באמת אפשר לזכור את כולם? בתוך לחימה חסרת פשר, במעגל שחוזר על עצמו מ"חירבת חיזעה" דרך "התגנבות יחידים" ועד "לא שם זין" ו"בופור", הזיכרון מטשטש, הסיפורים מתבלבלים, "מה עשיתם ב-56'? מה שעשינו ב-'48."