אשתו של ז'ורז'

מרים אנדרסון על:

אשתו של ז'ורז' מאת ורוניק ביזו

כמו ציפור המשחרת לטרף, הסיפור "אשתו של ז'ורז'" תר אחר תעלומה, אחר היעדר, בפרספקטיבה מטלטלת על אירוע טראגי – הפשע המושלם. מדובר במקרה של אי-סיוע לאדם בעת סכנה, אם להידרש להגדרת העבירה (אחת השכיחות ביותר, ללא ספק), ולא צריך עוד הרבה כדי להבין שמדובר במטאפורה אקזיסטנציאלית שעולה מתוך סקיצה של סיפור בלשי מדומה. בה בעת, יש כאן ממד של סאטירה חברתית, במשקל נוצה, כפי שנדמה לעתים קרובות אצל ורוניק ביזו, שמעוררת תחושה של כתיבה המחפה על דיבור על נושא אחר. עניין זה נועד לתעתע במי שניצב מנגד (הבנאליות? הקורא? היא עצמה?), הסחת דעת או היסט. הכל אצל ביזו נובע מאותה הסחת דעת, אך עם זאת, בשעה שמתבוננים בה היטב מגלים כי היא הכרחית. מבעד לעינו החקרנית, הניטראלית, של שכנו המרותק לכסא הגלגלים, ניבטת אלינו דמותו של אדם המנקה באובססיביות את בריכתו, שבה מצאה אישתו את מותה. תאונה עצובה. הכל רגוע והאיום נוכח. ורוניק ביזו, עם נטייתה למשפטים המהלכים באורח חסר תקנה על חבל דק, משמרת בכתיבתה איזון עדין, זריזות על סף מעידה; האצות ומחוות קטועות. אצל ביזו ההומור מוצא עצמו אפילו בסימני הפיסוק, בתפניות המשפט, המרצד בין מחול ומאבק, כשהכתיבה מגיחה כקרב איגרוף. יקום המציע היתוך ייחודי שבו החושך הוא אור, לעתים נטול רחמים אך בה בעת מנחם. כוסית צ'ייסר של שקיפות (בשפה הצרפתית אין מילה המתארת את אותה כוס המסייעת להוריד את קודמתה, אך זוהי מילה נחוצה). ובכן, לחיים.