ביוגרפיה של שמלה

עמרי הרצוג על:

ביוגרפיה של שמלה מאת ג'מייקה קינקייד

מדוע אני אוהב את הסיפור הזה (ולמעשה את כל מה שג'מייקה קינקייד כתבה עד עתה, וגם את מה שעוד תכתוב)? אני לא יודע, לא יודע. יש בכתיבה שלה איזה סוד, כמו באהבה; יש לה סיפור שלא שייך לעולמי, בכלל לא קשור אליו, וגם לא יהיה. ולכן זו מתנה נהדרת, כי מה שהופך מתנה לנהדרת באמת, היא העובדה שהיא לא יכולה להיות שלך. וזו עובדה עצובה מאוד וגם משמחת מאוד.
היא כותבת שיש שתי דמויות, בנות שנתיים או בנות ארבעים ושלוש, לא משנה: האחת שחווה את העולם, והשנייה שצופה בה ממרחק. היא כותבת, שמבין שתיהן, רק זו שצופה היא המעניינת, ורק לה אפשר להאמין, ורק קולה אמיתי על אף שהיא משקרת. מי שכותבת כך יודעת מהי כתיבה. ומי שכותבת כך מבינה מהו פצע, מהם חיים של פצע. כלומר, מבינה כיצד שמלה צהובה יפהפייה שנרקמה בעמל על ידי אמא ליום ההולדת, היא עדינה כל כך בתפריה, שכל נגיעה בהם יכולה להחריב הכול, לפוצץ את המורסה, להבקיע מהיופי הצהוב את הרעל. וכמה שהסיפור הזה רעיל, אכזרי, נטול רחמים – כלפי האמא וכלפי הילדה בת השנתיים, כלפי המספרת הבוגרת וכלפי הקורא (קיראו; ראו איך כל אחד מהם הופך נגוע בכאב, בזעם, בצבע לא נכון). לא יודע איך אפשר לחיות ככה, לחוות ככה עולם של תפרים פרומים. אבל כמה עניין ואמון ואמת נטועים בצפייה במי שחווה, ככה.