בנות הקולונל המנוח

שירלי אגוזי על:

בנות הקולונל המנוח מאת קתרין מנספילד

למה אני אוהבת את הסיפור? טוב, אולי בין השאר גם בגלל דמות הסופרת עצמה, ספסימן מובהק של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת: קתלין מנספילד, בשמה המקורי, נולדה ב-1888 למשפחה בורגנית אמידה בניו זילנד, נסעה ללונדון מתוך החלטה להפוך לסופרת, ועשתה כן בגדול. היא הפכה לאמנית גדולה של הסיפור הקצר. חייה הקצרים והסוערים כללו נישואים קצרי מועד, גירושין, הריון, הפלה מחוץ לגבולות אנגליה, נישואין לסופר והעורך ג'ון מידלטון מארי, פרידות חוזרות ונשנות ממנו, פרשיות אהבים עם נשים ועם גברים, כולל חיים במשולש אהבה עם בעלה ועם אהובתה, מות אחיה הצעיר והאהוב במלחמת העולם הראשונה, חיים בקומונה הנוקשה של ג. גורדייף בצרפת, עד מותה משחפת בגיל 34, שיש אומרים שהחיים בקומונה האיצו אותו. והשאר הלא הוא כתוב על ספר דברי הימים אשר לוויקיפדיה.

ואם לחזור לסיפור עצמו – אני מנסה להימנע מקלישאות, אבל אי אפשר שלא להשתמש במלה "צלילות", וגם ב"דיוק", ו"חמלה".

"בנות הקולונל המנוח" הוא דוגמה מושלמת ונוגעת ללב לאמנות הסיפור של מנספילד.

הוא מתחיל In medias res, באמצעם של דברים: אין לדעת מי הדמויות ש"השבועיים שלאחר מכן היו הקשים ביותר בחייהן", משפט הפתיחה של הסיפור (ודאי לא באנגלית, שממנה אי אפשר אפילו להסיק את מין הדמויות). אין יודעים מה האירוע שקדם לשבועיים, מתי חלפו השבועיים, מתי מתרחשת ההיזכרות?  לאמתו של דבר, קשה בכלל לדבר כאן על הסיפור בלי לפגום בתהליך ההתוודעות האטי, אגב שיוט כמו-קליל בזמן ובנפש, אל הדמויות ואל סיפורן הכמו-סתמי, ולמעשה טראגי כל כך.

המספרת עושה שימוש מופלא בגרסה מעודנת של זרם התודעה, (מה שמקובל לכנות "מבע המשולב"), ונוגעת בעולם ובזמן דרך תודעתן של הדמויות. דרך התודעה הזאת היא מניעה בקלילות את זמן הסיפור קדימה, לאחור ולצדדים בזמן כמו מעגלי – לעבר רחוק וקרוב, להווה, לעתיד, ולנפש פנימה. באמצעותה היא משבשת לעתים את ההבחנה בין הדמויות, כמעט לכדי דמות אחת, ולעתים מחדדת אותה; נעה בעצמה מעדנות אל תוך הדמויות ומתוכן החוצה;

משרטטת אותן בהינף קטן אחד: רישום של קווים אחדים – והנה לפנינו דמות, חדר, מקום, רחוב.

והעולם הממשי נוגע בדמויות בחזרה דרך אותה תודעה עצמה. ובפער הזה, בין התודעה הילדותית של הדמויות, הרכות, התמימות, הפגיעות, לבין המציאות הגלויה לעינינו, על אדישותה, צרות העין שלה, הקטנוניות והכוחנות שבה – בפער האירוני הזה מתמקם, מטבע הדברים, המרכיב הקומי, המשועשע קלות, ה"הומור בריטי" הנודע; אבל בתוכו מתמקמת גם הטרגדיה האנושית של הדמויות, ואיתה החמלה הגדולה של המספרת כלפיהן; היא כמו מושיטה יד לעברן מעל לפער הזה, הדק מן הדק ורחב עד בלי די, אבל ידה קצרה מלהושיע.