דבש

עמרי הרצוג על:

דבש מאת ליאת אלקיים

סיפור מצוין מגולל יותר מאשר מילותיו מספרות. "דבש" הוא סיפור מתעתע: הוא כולל רישום ריאליסטי של הלילה שעובר זוג לאחר חתונתם, מנקודת מבטה של הכלה הטריה. נדמה לי, שהלילה הזה – על מטעניו הדרמטיים השוצפים והסודיים – עדיין לא תואר בספרות העברית; בוודאי לא כך. עליו להיות מושלם, כמובן, כי זה "הלילה הראשון", סימן לבאות. אבל איך יוכל להיות מושלם, כשהמלאכותיות של טקס החתונה והעבודה הקשה שהושקעה בו, נותנות את אותותיהן על עור הפנים, על הגוף ועל הרגש? לא, זה לילה שכולו עייפות, ובתוך העייפות נמזגת אכזבה בלתי נמנעת, געגוע נטול תקווה וגם בלבול מסוים שכרוך במילים החדשות: בעלי, אשתי.
כל הרגשות הללו נמסכים בלקוניות המרהיבה של הסיפור, שאין בו שמץ מהמלודרמה ובכל זאת הוא מסעיר מבחינה רגשית. הוא מצייר סצנות פשוטות: העמידה מול דלת חדר המלון הנעולה; ההתעכבות באמבטיה לפני "ליל הכלולות"; רישום רצועת הנעל על הקרסול. אבל כל המטען הטקסי, הרומנטי, הרגשי, הארוטי והחברתי שנכפה על הסצנות הללו הופך אותן ל"גדולות מהחיים", דווקא משום שהן קטנות מהחיים, קטנוניות ואפילו נלעגות ביחס לפנטזיה של "ליל הכלולות". זו הגדוּלה של ליאת אלקיים כמספרת: כל כך הרבה מגוּלל ב"דבש", כהלכה ובפרוטרוט, בלב הדברים ממש, ולא מסופר בו.