דלות | ערדל

פיטר בלאקסטוק על:

דלות | ערדל מאת מיכאל זושצ'נקו

לראשונה נתקלתי בסיפור של הסאטיריקן הסובייטי מיכאיל זושצ'נקו כשחייתי שנה ברוסיה, ב-2006. בחרתי ללמוד את השפה באוניברסיטה, וחלמתי חלומות חנוניים שאפגוש את דוסטוייבסקי את טולסטוי וכו', אבל לא ממש הייתי מוכן  למציאות של תשעה חודשי כפור בעיירה פרובינציאלית ברוסיה, שבה נדמה שהחורף אף פעם לא נגמר. (באחד הימים בינואר צנחה הכספית למינוס 40 מעלות). אבל אחד היתרונות בשהייה במקום שאין בו דוברי אנגלית היא שאפילו סתם מתוך שעמום, ניסיתי בסופו של דבר לקרוא ספרות בשפת המקור –ואחד הסיפורים הראשונים שקראתי, והרגשתי שממש "הבנתי", היה הסיפור של זושצ'נקו «Бедность»,"דלות"."דלות" (1925) עוסק בתהליך האֶלקטריפיקַציָה של ברית המועצות דרך עיניה של משפחה אחת. לנין הרי הכריז: "קומוניזם זה שלטון הסובייטים בתוספת האלקטריפיקציה של המדינה כולה", וההומור הסאטירי של הסיפור ישיר במפתיע ויש בו אפילו משהו אנטי סובייטי לעיני הקורא העכשווי. "ערדל" (1926) נכתב בסגנון יותר קליל ומונע יותר בידי הומור ואף על פי כן הוא חתרני. למרות מה שעשוי להיראות לנו כנטייה התנגדות למשטר, זושצ'נקו היה פופולארי ביותר בברית המועצות של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ומהדורות עצומות מספריו נמכרו לקהל וזיכו אותו בעיטור הדגל האדום של העמל ב-1939. סגנון הפרוזה הפשוט שלו היה מכוון, הוא רצה שסיפוריו יהיו קלים להבנה לקהל של פועלים (וכן לאנגלים קופאים מקור שמנסים לקרוא סיפורים קצרים ברוסית). הצורה של הסיפורים שאובה מה"אנקדוטה" הרוסית, בדיחה נרטיבית, והשפעתו של גוגל גם היא ניכרת כאן היטב. זושצ'נקו היה חבר בקבוצה ספרותית, "האחים סרפיון", שבין חבריה היה הסאטיריקן הגדול יבגני זמיאטין, שהרומן הדיסטופי שלו "אנחנו" הקדים את "עולם חדש מופלא". למרות אמונתו האיתנה שאמנות אמורה להיות נפרדת מפוליטיקה, והלעג העדין שלו לתחלואי המערכת הסובייטית, זושצ'נקו לא היה מתנגד למשטר. ובכל זאת ב-1946 האווירה השתנתה: סטאלין התכחש לזושצ'נקו והוא סולק מאיגוד הסופרים, יחד עם אנה אחמטובה. הוא האיר את הפרטים הקטנים של החיים הסובייטים, לעתים ביופי רב, לרוב בתסכול, אך בסופו של דבר התברר שהאור הזה היה חזק מדי.