פרויקט הסיפור הקצר

search
האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר

אדם בלומנטל על:

האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר מאת פטר ביכסל

אין ספק שלהורים שלי לא היה שמץ של מושג מה הם מעוללים לי כשנתנו לי במתנה את תקליט התסכיתים של פטר ביכסל, "סיפורי ילדים", בהיותי בן שמונה. הסיפורים הרי נקראו "סיפורי ילדים", והאיש שהיה מצולם על עטיפת התקליט נראה נחמד, רק מעט משונה. הם לא ידעו עד כמה הסיפורים עתידים היו להפנט אותי: המבטא השווייצרי הרך והמתנגן הזה, מפלי המילים האלה, הקול שמונה דברים, ההתעלויות האלה, שתמיד מסתיימות במשפטים ברורים, במשפטים המפוכחים והמפכחים ביותר. ורק שנים רבות לאחר מכן, בתחילת שנות העשרים שלי, כשקראתי את הסיפורים שוב, שמתי לב איזו תהום נפערת בכל אחד מן הסיפורים ואיזה עצב קיומי יש בהם. אבל תמיד הייתה בסיפורים האלה גם התקווה, תמיד היה בהם גם הרגע הקצר הזה, שבו הכול נראה אפשרי: להקיף את העולם ברגל, לגלות ארץ חדשה, או פשוט לשכוח את כל מה שלמדת אי פעם, כמו בסיפור "האיש שלא רצה יותר לדעת כלום". והתקוות האלה תמיד נכזבו, מפני שהעולם פשוט גדול מדי, מלא מהמורות, מוכר מדי ודוחק מדי. אבל תמיד נותרת בסיפורים האלה גם איזו שארית: שארית של תקווה, שארית של מרדנות, או לפחות שארית של המשך. תמיד נשאר ספק קטן, אם הבלתי אפשרי אולי בכל זאת יכול להיות אפשרי. "'אני רוצה להיות קרנף,' אמר האיש, 'אבל אני מניח שאיחרתי את המועד'," כך כתוב בסיפור "האיש שלא רצה יותר לדעת כלום". ואכן, כנראה מאוחר מדי, אבל נשאר ה"כנראה": שארית של אפשרות, שארית של תקווה, וצריך לשמור על ה"כנראה" הזה, לשבח אותו ולטפחו, ולחפש אותו שוב ושוב. כסופר, גנבתי מפטר ביכסל ללא בושה, כקורא אני חב לו עוד הרבה יותר.

0