הטפט הצהוב

אנה קלי על:

הטפט הצהוב מאת שרלוט פרקינס גילמן

המשפט הראשון הוא פתיחה מושלמת לסיפור אימה. ובכל זאת, "הטפט הצהוב" הוא הרבה יותר מזה – וכמעט 125 שנה מאז שראה אור, הוא קרוב לוודאי היצירה הידועה ביותר של שרלוט פרקינס גילמן, יצירה ידועה הרבה יותר מאינספור יצירותיה הארוכות. המספרת בגוף ראשון ילדה לא מזמן תינוק והיא סובלת ממחלה מסתורית. בעלה הרופא מכנה זאת "חולשת עצבים זמנית – ונטייה קלה להיסטריה", דיכאון אחרי לידה היא האבחנה שקורא בן המאה ה-21 היה מגיע אליה. הוא לוקח אותה לבית מרוחק למשך הקיץ, בהנחה שתבריא אם לא תעשה דבר פרט למנוחה ואכילה, ותימנע לחלוטין מכל עבודה – במיוחד כתיבה. אבל היא אינה מצייתת, בחשאי, והמילים שאנו קוראים הן הרומן הסודי שלה. הבית יפהפה והיא מנסה להחלים בצייתנות, אבל החדר שהיא ישנה בו מכוסה טפט צהוב בדוגמה מוזרה שמתחילה להעסיק את מוחה, לטרוד את מחשבתה ולרדוף אותה. הסיפור הקלסטרופובי הקטן הזה, רק 5000 מילה שמתרחשות כולן בחדר אחד, חוקר נושאים גדולים – המוסד המחניק של הנישואים הויקטוריאנים, הכלא של חלוקת התפקידים המגדרית במאה ה-19, מחלת נפש, כתיבה והדמיון. יש בו בסיפור פרטים קטנטנים מבהילים, כישרון – להראות לקורא את מה שרואה המספרת וגם מעבר לזה, והתפתחות מחוכמת ומעודנת של קולה, מן הבהירות המרוסנת של המשפטים הראשונים ועד לסיום – שהוא מפחיד בדיוק כפי שהבטיחה שורת הפתיחה, אבל הרבה יותר מזה, מעורר מחשבה.