המלאכית הקטנה יוצאת מקברה

המלאכית הקטנה יוצאת מקברה על:

המלאכית הקטנה יוצאת מקברה מאת מריאנה אנריקס

אני מאמינה למריאנה אנריקס. היא פותחת לי דלת אל העולמות שבראה ומכניסה אותי היישר לתוכם, בלי להקדים לכך שבילי גישה, מבואות ופרוזדורים, בלי שארגיש שהיא עשתה סדר לכבודי, שהיא מסתירה משהו. כתיבתה חושפנית, אבל אין זו חושפנות מהסוג הוידויי, הנרגש, המכביר מילים. המילים שלה מדודות, יש להן ערך ויופי, הן חושפות את מעמקי הנפש בקרן לייזר של כירורג, של משורר. התיאורים שלה אינם קישוט ארכני וקונבנציונלי שמתחשק לדלג עליו. בסיפור הזה, "המלאכית הקטנה יוצאת מקברה", התיאורים הם שמשכו אותי פנימה.
במספרת שמפיה מסופר הסיפור נתתי אמון מהרגע הראשון. איך יכולתי שלא להאמין למישהי שמתארת באופן משכנע כל כך את נפשה בילדותה? שכמוני האמינה בילדותה – או רצתה להאמין – שהחפצים הקטנים וחסרי הערך כביכול שמצאה בגינה הם אוצרות מן העבר, שכמוני זוכרת גם בבגרותה את חומריותם – את מרקמם, את צבעם, את שקיפותם?
הושיטו למספרת יד נותנת אמון של ילד, והיא תיקח אתכם אל מעבר לילדוּת ותראה לכם אימה בחופן עפר, כמו שמבטיח לעשות הדובר בשירו של ת"ס אליוט "ארץ הישימון". היא תראה לכם מתים שאינם יודעים את מקומם, כמו הגופה בשיר של אליוט, שנשתלה אשתקד בגינה והשנה אולי נבטה או תפרח. לאורך הסיפור תעמיד המספרת את אמונכם למבחן. האם תצליחו להפסיק לחשוב, כדבריה, "במונחים של אפשרי ובלתי אפשרי"? אינני בטוחה בכך, אבל אני די בטוחה שתתאהבו.