המתופף של הצאר

נורה בוסום על:

המתופף של הצאר מאת ארנו שמידט

כדאי שדבר אחד יהיה ברור: "אני עצמי לא חוויתי כלום". את זה, מכל מקום, טוען המספר בסיפורו של ארנו שמידט, "המתופף של הצאר", כבר במשפט הראשון. מדובר באדם כלשהו, אפשר כמעט לומר כל-אדם, רק נשכני מעט יותר בתצפיותיו ובשפתו; אדם שאוהב לצאת לטייל, אבל אינו מגיע עד לעולם הגדול – אם כי ייתכן שחווה אותו; שהרי "מה זה כבר ניו יורק? עיר גדולה היא עיר גדולה; הייתי מספיק פעמים בהנובר". ומהר מאוד מתברר: האיש הזה מעדיף להשאיר את החוויות לאחרים. הוא שמח לשמוע עליהן. בחברתו אנחנו נכנסים לפונדק של נהגי משאיות, קרוב לגבול, שבו שותים קולה מחוזקת בנס קפה, ובזמן שהקצף עולה על גדותיו משוחחים קצת בדלפק על האיחוד או מקשקשים על בעיות הגלובליזציה תוך זריקת מספרים פה ושם. כאן הפרובינציאלי ניצב נגד הכול, נגד עולם "ההגינות המפוקחת". האם ישנה נקודת מבט טובה יותר על הדברים? שמידט מדווח מהרפובליקה הגרמנית של אחרי המלחמה בכל מלאותה, כשהוא חריף, אפל, ופעם אחר פעם עוקצני ובעל הומור נהדר, וכמו כן, אין להכחיש, גס במידה. שפת הפונדקים הזו נקשרת בארכיאולוגיית שפה שיורדת לחקר כל הדברים. בדרך זו, רכש לעצמו שמידט מוניטין כאחד הסופרים הקשים של השפה הגרמנית, אם כי במידה רבה זו תוצאה של הפחד המוגזם שלנו מפני סימני פיסוק. אם נזרום עם השפה הזו, נשמע איך אנשים מתעוררים לחיים בדיבור. שפתו העדינה של שמידט דוחקת בנו להיות ישירים ובוטים. חריגוּתה הודפת כל ניסיון לנכס אותה ולהעניק לה מובנים שגויים.