Write Stories
הנעל

עידן בריר על:

הנעל מאת השאם נפאע

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה". כך מתחיל סיפורו של השאם נפאע, מן הבולטים שבכותבי הדור הפלסטיני הצעיר ועורכו של "אל-איתיחאד", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית. גיבורת הסיפור, לפחות לכאורה, היא נעל אחת, שחורה ולא מאוד בלויה, שהושארה בכניסה לבניין. למעשה, הגיבורה האמיתית של הסיפור היא השגרה היומיומית שטענה בנעל את החשיבות המיוחסת לה ואת אלמנט ההפתעה שמתלווה אליה לאורך הסיפור. אנשים יוצאים מהבניין לעבודה, ללימודים ולשגרת יומם, אבל תמיד יוצאים מן הבניין וחוזרים אליו כשהוא בדיוק באותו מצב ובדיוק באותה צורה. כמה משונה הדבר שאת רצף ההוויה המתמשך והחזרתי הזה, שבו הכל כשורה והכל דומה, מקמטת אורחת בלתי-קרואה הממוקמת מחוץ לזמן ומחוץ למקום, ללא בעלים, ללא דורש ואולי מוזר יותר – גם ללא זוג.

"נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי", כותב נפאע, אך למעשה נדמה שמה שאיננו יומיומי איננה הנעל כי אם מי שמבחין בה ומחשבותיו. הדעת נותנת, הרי, שבתוך מסגרת הזמן הקצרצרה שבה מתרחש הסיפור שלפנינו – בין ההליכה של המספר לחנות כדי לקנות סיגריות ועגבניות לבין שובו מן החנות עם סיגריות אך בלי עגבניות – חלפו על פני הנעל אי אילו דיירים אחרים בבניין ואולי אף אנשים אחרים ואיש לא ייחס לה חשיבות מיוחדת וגם אם ייחס לה מישהו חשיבות כלשהי, הרי שהדבר נמצא מחוץ למסגרת תודעתו של המספר ומחוץ לעולם מחשבותיו. את המספר, עם זאת, שלחה הנעל המפתיעה לתוך רצף ארוך של תחושות ומחשבות שגורמות לו לתהות על הקיום האנושי בעת הנוכחית, העירונית, המנוכרת, המבוססת על שגרה חזרתית, המייצרת אדישות של האדם לסביבתו הפיזית וגם לסביבתו החברתית המיידית. במציאות זו, נוכחותם הפיזית הקבועה של השכנים, הלכודים כולם באותה שגרה אינסופית, אינם מעוררים את דאגתו של המספר – שהוא למעשה כולנו – לרווחתם של האחרים בסביבתו ולמהות קיומו כפי שמעוררת נעל אחת – זרה, מוזרה, פולשת, מפתיעה, הקורעת את מראית העין של השגרה ומעוררת בחינה של אמיתות היסוד האנושיות והחברתיות העומדות ביסודה.