Write Stories
טמגוצ׳י

רָה פֵּייג' על:

טמגוצ׳י מאת אדם מארק

במקור הזמנתי את "טמגוצ'י" של אדם עבור אנתולוגיה של סיפורים קצרים שעסקה בתיאוריה הפרוידיאנית של "המאוים". עבור הספר הזה, ביקשתי מכמה סופרים לנסות ולעדכן את רשימת הטריגרים של פרויד – דברים שמפריעים ומטרידים אותנו באופן לא רציונלי – ולכתוב סיפורים ששותלים אותם בהקשר מודרני. בחיבור המקורי שלו, משנת 1919, מביא פרויד רשימה של גורמים קלאסיים לתחושה המאוימת הזאת: תאומים זהים, בובות, רובוטים, צירופי מקרים וכו'. סופרים אהבו את ההזמנה הזאת. אבל כל העדכונים הביאו את המאוים ישר אל המאה ה-21. המיוחד בסיפור של אדם היה, שהוא דווקא חשב מה המודרניות תורמת למאוים, ואז צלל עמוק אל תוך החומרים האישיים ביותר שלו.

בלב הרעיון של פרויד ניצבה השאלה, מה קורה כאשר האופן שבו אנחנו מבדילים בין מה ש"חי" למה ש"לא-חי" משתבש. תאומים זהים מערערים את התפיסה שלנו מפני שבעולם החי אנחנו רגילים לראות רק הבדלים; זהות שייכת לעולם הדברים המיוצרים, המשועתקים, המלאכותיים. באותו אופן, רובוטים מטרידים אותנו מפני שאנחנו יודעים שהם לא חיים ועם זאת הם מחקים את ההופעה וההתנהגות של יצורים חיים. פרויד כלל גם ברשימה שלו את החוויה של צפייה באדם השרוי בטראנס או בהתקף אפילפטי. כאן, גופו של אדם שאנחנו יודעים שהוא חי, מתנהג לפתע כמו מכונה, בלי הכרה חיה שתשלוט בו. זה מפחיד אותנו משום שזה מאלץ אותנו להבין שגם אנחנו, לפחות בחלקנו, פשוט מכונות.
אדם הבין שיש לו קשר אישי מאוד עם הדוגמה האחרונה הזאת. בנו של אדם, מקס, נולד עם תסמונת נדירה שמשלבת אוטיזם ואפילפסיה.

הצרכים של מקס והפחדים מאי הוודאויות הנלווים למצב הזה הגדירו את חייו בתור אב. לפני "טמגוצ'י" אדם מעולם לא כתב על מצבו של מקס, אבל הסיפור הזה סלל את דרכו פנימה, והתניע את קובץ הסיפורים השני שלו "משליך האבנים", שעוסק כולו באבהות לילד פגיע. כמו ברבים מסיפוריו האחרים של אדם, רכיב סוריאליסטי או טכנולוגי-עתידי משמש מטאפורה למצבים אנושיים מאוד שגרתיים וביתיים. כאן, רכיב הקסם של אדם הוא הרעיון שהטמגוצ'י חולה במחלה שנחשבת מדבקת, וירוס שעשוי להדביק את הטמגוצ'ים האחרים.

בתנועה מבריקה אחת יוצר אדם אמצעי המאפשר לו לחקור נושא במציאות חייו – כיצד הורים אחרים מגיבים למצב של הבן שלו עצמו. בסיפור, ההורים האחרים מוטרדים מכך שהטמגוצ'ים של הילדים שלהם יידבקו מהטמגוצ'י של הבן שלו. באמצעות יצירת כלי קיבול למחלה, שאינו הילד עצמו, הגאדג'ט הפשוט הזה מאפשר לדמויות בסיפור להודות בדברים שבוודאי לא היו מעזים להודות בהם אילו היו מדברים על מחלה של ילד אמיתי (למרות שהם בטח מרגישים כך). באותו אופן היחסים של האב והבן משתקפים ומועתקים ליחסים של הבן עם חיית המחמד האלקטרונית שלו, ואנחנו יכולים לראות את האב משתקף בבנו ולהפך. זאת חתיכת מטאפורה מדהימה. כמובן, אני לא אמור לנתח את הסיפור באופן הזה, להשטיח את הקסם שלו לרכיבים המרכיבים אותו, להרוג את הרוח שבמכונה… או שאולי, במקרה הזה, אפשר לסלוח לי.