ישמעאל

אלונה קמחי על:

ישמעאל מאת שמעון אדף

השילוב בין הפרוזה הפיוטית והרהוטה של אדף לעלילת מדע בדיוני המשמרת בדיוק מרבי את חוקי הז'אנר, יוצרת היבריד ספרותי נדיר. ההווה המסויט, או שמה העתיד שבו מתרחש הסיפור, נתפס כהוויה מנוכרת, סינטתית, בעלת הגיון פרוורטי אך מוצק. אדף בודה עולם מוקפד עד אחרון הפרטים ולמרות שנהיר שהוא חושף בפנינו רק את קצה הקרחון של מכלול התופעות המרכיבות אותו, התמונה המצטיירת לקורא הינה חדה ונצרבת בתודעה כמציאות שלמה ואפשרית. הסיבה להימצאותם של בני האדם על אותו לוויין של כוכב לכת עצום ואלמוני נחשפת באמצעות רמזים בלבד – מרד, עיקור, גלות, התומכים בשיטה והמתנגדים לה.
האב הולך לפגוש את בנו בן השש. תחילה זהו רק "גוש בשר" המקבל את צורתו, צורת הילד, בעזרת תכנות מיוחד. תודעתו של הילד ריקה. הוא זוכר ויודע רק את מה שזכר וידע שנתיים וחצי קודם לכן, כשהלך לישון ו"הוקפא". זהו מפגש תקופתי עם אביו שעם תומו שוב יורדם הילד מחוץ לחוקי זמן ומקום. לעולם יישאר בן שש. לעולם יזכור רק את מה שהתרחש עד הקפאתו. שמו ישמעל. המגורש, הדחוי, זה שנפלט ממשפחתו ועמו. ילד החי לנצח בפרפטום מובילה, נרדם ומתעורר שוב ושוב, זהה לעצמו, לא צומח, לא נובל, נצחי בתוך בועתו האטומה הרמטית.
המשמעות מסתתרת בצללים – אניגמטית, אפילה, חלום בלהות, נבואה קודרת, או שמה מטפורה לדבר מה עמוק יותר, דבר שאין לו שם ואין דרך לתארו מלבד בעזרת יצירת מרקם וירטואוזי של שפה, דימויים, מראות, דמויות וההתרחשות שביניהן, שפשטותה ואנושיותה רק מגבירות את תחושת האימה נטולת קווי המתאר, הקמאית, אפופת חוויית אבדן ללא נחמה, הנחה ביסוד פיסת הפרוזה שלפנינו.