כבוד אחרון

ולדימיר ארסניץ' על:

כבוד אחרון מאת דנילו קיש

נדמה כי "כבוד אחרון" הוא אחד הסיפורים הפחות מוכרים בקובץ המופתי של דנילו קיש "האנציקלופדיה של המתים". עם זאת, כל קורא והסיפור המועדף שלו, וזהו הסיפור האהוב עלי אישית, מפני שהוא עובד בשלוש רמות. ראשית, ברמה הבסיסית – העלילה. הסיפור מתאר את הלוויה של מרייטה, זונה מהמבורג, לווייה שמובילה לפעולה מהפכנית בשם האהבה, והוא מסופר מפיו של בנדורה, מלח אוקראיני, מהפכן אבוד. כמה מסימני ההיכר בכתיבתו של קיש נוכחים ברמה הזאת, למשל הרשימה המפורטת של הפרחים על קברה של מרייטה והשימוש במקורות כמו-ספרותיים וכמו- תיעודיים (העיתון "הדגל האדום" שממוקם בברלין הוא דוגמה אחת) כמקורות שמאמתים את הסיפור. רמת המשמעות השנייה היא הרמה הפוליטית, והיא הסיבה שהסיפור, שראה אור לראשונה ב-1983 לא התקבל היטב בקרב הקוראים היוגוסלבים. עלילתו דומה ביותר להלוויה המפורסמת של טיטו ב-1980. טיטו נקבר במאוזוליאום שנקרא "בית הפרחים", ותיאור ההלוויה של מרייטה וגורלה נתפס כפרודיה על קבורתו. הסיפור כולו נחשב לביקורת חריפה על טיטו ועל המדיניות היוגוסלבית שהתנדנדה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, מהלך שנתפס כצורה של זנות, במיוחד בקרב האינטלקטואלים. ההיבט השלישי, והחשוב ביותר של הסיפור, הוא לדעתי המבט אירוני שיש בו על גורלו של הכותב והעובדה שלמעשה הוא טקסט פוסטמודרני. הסיפורים ב"אנציקלופדיה של המתים" עוסקים בלי הרף במושג המוות, וזהו גם הספר האחרון שראה אור בימי חייו של הסופר. סביר להניח שקיש היה מודע למצבו לחומרת המחלה שלו, והוא חש את המוות בקרבתו בזמן כתיבת הספר. במובן זה האירוניה שבה מסתיים הסיפור נושאת משמעות מבשרת רעות ואפילו טרגית.