ניחוח כריזנטמות

ג'ואנה דינגלי על:

ניחוח כריזנטמות מאת ד"ה לורנס

״ניחוח כריזנטמות" נכתב ב-1909, כשד"ה לורנס היה בן 24 בלבד. הסיפור עוקב אחר אליזבת בייטס, אשתו של כורה פחם, בעודה מחכה בבית לבעלה וולטר שישוב מעבודת יומו במכרה. קראתי את הסיפור הזה לראשונה בשנתי השלישית באוניברסיטה, בבית הסטודנטים הטחוב והפרוץ לרוחות שגרתי בו. התגעגעתי לנוחות המנחמת של בית הורי ומילאתי את הבית הקטן בזרים של כריזנטמות זולות בשלל צבעים, תקועות בתוך בקבוקי יין ישנים וצנצנות ריבה ריקות. עבורי, הפרחים הקטנים האלה תמיד יישאו ריח שמעורבים בו חופש וחשש, התרגשות ובדידות. יצאתי אז אל העולם ועשיתי בדיוק את מה שתמיד חלמתי לעשות, ובכל זאת, הייתי לבדי.
ניחוח הכריזנטמות מעורר באליזבת בייטס רגש דומה. הריח מעלה זיכרונות שהם בו בזמן יקרים ללב ושנואים, של נישואים ארוכים לגבר שכבר מזמן נסחפה הרחק ממנו. לכל אורך הסיפור נאלצת אליזבת להתעמת עם בלבול הרגשות שהפרחים הקטנים הללו מעוררים בה. אהבה ושנאה מבליחים מבין הדפים ואליזבת ובעלה ולטר, קורבן ומקרבן, מחליפים שוב ושוב תפקידים במחול האומלל שלהם.
כשבנם מפזר כמה עלי כותרת של כריזנטמה על שביל הגן, אליזבת נוזפת בו משום שהיא שונאת את מראה הפרחים כך. ובכל זאת היא רוכנת וקוטפת את הגבעולים השבורים ונושאת אותם איתה בחגורת סינרה. כשבתה הקטנה מציינת את ריחם הנפלא, אומרת אליזבת: "לא, לא בעיני. היו כריזנטמות כשהתחתנתי אתו, וכריזנטמות כשאת נולדת, ובפעם הראשונה שהביאו אותו הביתה שיכור, היו לו כריזנטמות חומות בדש בגדו". ובכל זאת הפרחים גדלים בגינה, היא מחזיקה אגרטלים מלאים בהם בביתה, ונושאת בעדינות בסינרה כמה עלים מעוכים.
"ניחוח כריזנטמות" עוסק במורכבות של יחסים בין בני אדם, ובתפקיד שאנו ממלאים בהצלחותיהם וכישלונם. זהו סיפור מלא בכמיהה מרירה-מתוקה, שנגע ללבי לפני שנים רבות, והוא נוגע ללבי שוב ושוב בכל פעם ופעם שאני קוראת בו.