פרויקט הסיפור הקצר

search
נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות

יערה שחורי על:

נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות מאת נורית זרחי

"פעם היינו ילדים/אבל זה כמובן שקר" כתבה נורית זרחי בשיר "האוניה המקועקעת" ויש טעם לתהות לגבי מה אנחנו משקרים. בסיפורים של זרחי, כשהאמת מוסטת מתוך העולם הפנימי אל עולם הדברים הממשיים, היא נהדפת בתואנות שונות, היא יותר מידי ופחות מידי, היא אינה תואמת איזו דעה רווחת או טעם טוב. ולגבי השיר, האם השקר הוא שאי פעם, אי בזה, הייתה לנו ילדות? או שמא השקר נעוץ בהנחה שהילדות הסתיימה אי פעם? שיש בנמצא אותו 'פעם'? האם הילדות נמשכת גם בגופים שצמחו, מי ליופי ומי לסרבול איברים.

בלה, הגיבורה של "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" , הסיפור בעל השם הצ'כובי, אינה ילדה. אולי אפילו אינה נערה. היא אישה ואם. ועדיין דומה שהעולם רואה בה ילדה. מי שנתקל בה מפקפק בכך שלה עצמה יש ילדים, ובנרמז – יכולת להתרבות ולהפוך לחלק מהסדר הקיים. אבל בלה עצמה גילתה את סוד הצמצום של העולם בילדותה (שהוא כמובן הפוך לריבוי). אז "גילתה שאם לוחצים על תחתית העפעף, הכול הופך לקטן יותר, הכול מתרחק – הכיתה, הילדים, המורה – עד שהוא מתפזר בעין." נדמה שהיחס הזה, נותר עבורה היחס הראשון.

אבל לא הכול מתפזר. לא מיד. כי בלה, נערת הפרובינציה שהונחה בעיר, מוצאת עצמה מול לבם המפרפר של הדברים. הימים הם ימי מלחמה, ככל הנראה מלחמת יום כיפור, ובלה עובדת בארכיון של עיתון יומי. היא גוזרת תצלומים וכתבות מהעיתון מצוידת במספריים. אל הארכיון מגיעים הורים שכולים, כעולים לרגל, מבקשים באמצעות התמונות שרק אתמול הופיעו בעיתון לזהות את קלסתרו המחוק של הבן. להפריך את העובדות. לערער על היות בנם החייל נעדר או מת.
בלה מאמינה שהעיקר להיות חיים. אבל האמת הזאת נהדפת בשם ערכים שנתפסים נעלים יותר, תרבותיים יותר. "שטויות," נאמר לה "העיקר איך חיים", על הטענה הזאת מטעם התרבות והערכים והטעם הטוב, מטעם היפה והראוי, מערערת זרחי. כי נורית זרחי כמו הגיבורות שלה, שגם אם יתרועעו עם פיות ידברו אנגלית מהקיבוץ, יודעת היכן נעוץ ההבדל. היא מוקסמת מהיופי אבל לא מהיפה והטוב. אצלה החיים תמיד יהיו טובים מהמוות, והצורך לנשום יהיה חזק יותר מה"איך" לנשום, מ"כך צריך להיות" ו"כך עושות כולן" שמבצבץ מתחת מה שלכאורה מתקבל על הדעת. ולא בכדי זה אחד מהסיפורים הפוליטיים ביותר שלה. אצל זרחי לעיתים העולם מוכרח להצטמצם ולהיטשטש רק כדי שנוכל למצוא דרך לחיות בתוכו. וגם אם נעמוד מול יצירי פרנקנשטיין למיניהם, עשויים זיכרון, נייר עיתון ודעות רווחות, בסופו של דבר, העולם קיים. ואולי גם זה כמובן שקר.

0