פרויקט הסיפור הקצר

search
פיקניק

דרור בורשטיין על:

פיקניק מאת ארנה קזין

הסיפור החריג וגם היפה ביותר בספר של ארנה קזין הוא גם זה הנושא את שם הקובץ. זהו סיפור שבו את מערכת היחסים האנושית ה"קרקעית" והשפופה מחליף לרגע אחד מבט כלפי מעלה: ילד מגלה ביער בן-שמן, לפתע, ציפור. "רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור זהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה".

ברור לקורא בספר כי המבט-למעלה הזה הוא נחלת הילדות והיער, בניגוד לבגרות ולעיר. אבל גם שם, ביער, מסתמנת כבר ראשיתה של הנפילה: הציפור כבר נעלמה, ואת המבט בה מחליפים מבטים אנושיים הדדיים ושתיקה. המבט הנפתח הופך למבט בלום. בסופו של דבר באה השבירה ההכרחית: "טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים", אומר הילד שראה את הציפור. זהו היגד מזעזע – דיבור המגרש את הילדה בבת אחת מגן העדן של היער והציפור המרחפת בו, אל תחומם של היחסים האנושיים, אל הקרקע הנתונה לבני האדם, קרקע שהזהבן "אף פעם לא יורד אליה".

0