פעמיים

עמרי הרצוג על:

פעמיים מאת בלה שייר

בלה שייר היא אחת מהסופרות החשובות ביותר שקמו לספרות העברית החדשה – ואני כותב את המילים הללו בביטחון מלא, ללא תחושת הפרזה, על אף שרק ספר אחד וכמה סיפורים בכתבי עת מעידים על כך, בינתיים. הסיפור הקטן "פעמיים", שחותם את ספרה "מט ילדים", הוא מושלם בארכיטקטורה שלו, במורכבותה של הפשטות, באופן שבו הוא בונה עולם ודמות במילים ספורות. הוא מזדהר גם במהות החמקמקה, שאפשר לקרוא לה "אמת", כלומר בתחושה שאדם מספר לך אמת דרך הבדיון, אמת שאין דחופה ממנה. האמת הזו קשורה, כדרכה, בהעמדת פנים: העמדת פניה של הגיבורה גניה, שמנקה בניין משרדים ומתגוררת עם בתה וחתנה, וכבר עיניה כהות. ובהעמדת הפנים הזו אין תו של זיוף; כי יש בה צד פנימי וצד חיצוני, יש בה כפל פנים של מילה אחת, "פעמיים", שגניה אומרת לנהג האוטובוס אחרי העבודה, ופעם אחת היא עדות לזרות ולבדידות ולחוסר מוצא, ופעם שניה היא גם עמדה של מרד ועצמאות, של מי שהיתה צריכה לוותר, ועדיין, גם אם היא עצמה לא מודעת לכך, לא ויתרה.