פרויקט הסיפור הקצר

search
קיץ בסמרקנד

יונתן רז פורטוגלי על:

קיץ בסמרקנד מאת אליף בָּאטוּמָן

עבורי, הקריאה ב"קיץ בסמרקנד" לפני ארבע שנים היתה גילוי ממש. מיד אהבתי בו הרבה דברים: את הטון המרענן – אירוני אך בו זמנית מלא באהבה לנושא, את הקצב הנהדר, את ההומור. אבל מה שהפעיל אותי במיוחד היה האופן שבו באטומן מתייחסת לידע, ולקשר שלו לכתיבה ולחיים בכלל. באחת הפסקאות הראשונות של הסיפור היא כותבת שאת שרשרת האירועים שתתואר בסיפור הניעה החלטתה ללמוד ספרות רוסית. כך, כבר בפתיחה, היא מציבה את יצירתה בניגוד להוראה המצמצמת "כתוב על מה שאתה יודע", שכל אדם שהשתתף אי פעם בסדנת כתיבה או קרא רשימת עצות לכותב המתחיל נדרש להפנים. סיפורה של באטומן מתאר מסע מבדח ומשונה, עשיר במפגשים אקסצנטריים ותובנות רגישות, אחר משהו שהכותבת עדיין לא יודעת. והמסע הזה בעקבות הידע, בעקבות השפה והספרות הרוסית, מכתיב גם את מבנה הסיפור – שלוש גיחות קצרות החוצה, מהאקדמיה אל המרחב דובר הרוסית והאוזבקית, ובחזרה.

לא פחות מלהיב, מבחינתי, הוא האופן הנונשלנטי, המצחיק והמושך שבו מתארת באטומן את הידע הספרותי העשיר שכן יש לה, כדוקטורנטית חרוצה לספרות רוסית באוניברסיטת סטנפורד. ככותב ותלמיד מחקר בעצמי, אני מכיר היטב את ההנחה הרומנטית שהאקדמיה ו"יותר מדי ידע" "הורסים" את הכתיבה. הקריאה ב"קיץ בסמרקנד" מפרקת את ההנחה הזו במחי יד. היא חיזקה תחושה שהיתה בי, אך לא ידעתי לנסח – שכל מציאות שבה חי אדם רגיש ומעניין היא מציאות שראוי וכדאי לכתוב עליה ספרות, גם אם האדם הזה אוהב מאוד לקרוא. אהבת הקריאה משמשת אצל באטומן פוטנציאל בלתי נגמר של אינטראקציות עם אנשים ומקומות בעולם, באופן שונה כל כך מאידיאל רומנטי נוסף, זה של הקורא (או הכותב) המתבודד בין מדפי ספריו. ואולי התחושה החזקה ביותר שהותירה בי הקריאה ב"קיץ בסמרקנד", ובכל ספרה הראשון והמבריק של באטומן, "שדים: הרפתקאותיי עם הספרות הרוסית והאנשים שקוראים בה" , שטרם תורגם לעברית והסיפור הזה לקוח ממנו, היא זו – שמחה על כך שישנה ספרות עכשווית קרובה ורלוונטית כל כך לחיי.

0