ריקוד הברבורים

עירית לינור על:

ריקוד הברבורים מאת אליס ביאלסקי


אני מאוד אוהבת רומנים של התבגרות. בעיקר אם הגיבורים יתומים ועניים. איזו דרך טובה יותר לבחון את מהותו האמיתית של אדם אם לא תקלף אותו מכל ההגנות כמו הורים, כסף, מעמד חברתי? דייויד קופרפילד, אן שרלי, ג'יין אייר, פוליאנה – כולם יתומים מעונים שהצליחו לפרוץ את מחסום היתמות ולמצוא את מקומם בעולם בכוח אישיותם, כשרונותיהם ועקרונותיהם. אף אחד לא שמר עליהם. הם הופקרו לגורלם בעולם קשוח – ויכלו לו.
עם העידן המודרני נעלמו היתומים מהנוף הספרותי ובמקומם צצו סתם מתבגרים עם צרות של בית ספר, ועם מי ללכת למסיבה, ואמא לא מבינה אותי, ועם כל הכבוד‪- ‬ זה לא מגיע לקרסוליים של יתום לבוש סחבות שמתחנן לעוד דייסה בבית המחסה לעניים.‬
למרות שאליסה, הגיבורה המקסימה של "ראינו לילה" מצוידת בשני הורים חיים לגמרי והיא לא גרה ברחוב לונדוני במאה ה-19 אלא במוסקבה של שנות ה-80, היא מחזירה לרומנים של ההתבגרות את הקסם הספרותי של המאבק לחיים ולזהות של היתומה, זו שצריכה לברוא את עצמה מתוך הכלום, או מתוך מה שהיא תופסת ככלום: כאוס משפחתי וחברתי, מוזיקה שתופסת מקום חשוב מדי בעולם שהדברים החשובים בו מדכאים מכדי להתמודד איתם. ולכן יש פה הרבה אלכוהול, ורוק רוסי ושיטוטים ליליים חסרי מנוחה בחברת האנשים הלא-נכונים, אהבת נעורים עם גבר שהיתקליף הוא חתלתול לידו – וכל זה מצחיק ועצוב ומרגש ובעיקר זוהר מאוד.