Write Stories
שער מנדלבאום

כמאל ריאחי על:

שער מנדלבאום מאת אמיל חביבי

 הגבול, המחסום, הוא המקום המסוכן ביותר בהיסטוריה ובכלל בכל גיאוגרפיות העולם. ככל שהיחסים בין שתי מדינות שכנות מתוחים יותר נוצרת ספרות מיוחדת של מתח, חרדה ופחד. ספרות טרגית וייחודית מתעוררת ומגיעה לשיאה כשהמחסום הופך למלאכותי, בין המדינה עצמה לחצי הכבוש שלה. שם, בגבול בין השטחים הפלסטינים הכבושים לשטחים הערבים בשער מנדלבאום, כותב אמיל חביבי בשנת 1954 את סיפור אכזריותו של המחסום המפריד בין האנושות לפראות. זהו סיפורה של הסבתא שמנסה לעבור לצד השני כדי לפגוש את בתה ומאוימת באובדן הזיכרון המוחלט ששמרה לה במשך שבעים וחמש שנים, כולל משפחתה שתשאיר בצד השני שנמצא בשליטת ישראל. הסיפור הוא רגע מכונן בחייו של הפלסטיני מול המחסום, רגע שמתעד את אחת הטרגדיות של המוות הלא מוצהר, אותו מוות שקורה לנו בעודנו ממשיכים לחיות. תחושה של ייסורי מצפון ואשמה ואובדן מולדת ותחושה של בגידה עצמית. בין מתן אישור למעבר מותנה בגירושה הנצחי של הזקנה לבין מתן אישור לילדה קטנה לעבור,  אנו קוראים סיפור על הברוטליות של המודעות לגבולות. הפלסטיני החופשי הוא הילד; והילד הוא "הבור/התמים". סיפורו של חביבי מתעד הפרה מסוכנת של אחת מזכויות האדם הכי חשובות, חופש התנועה המצוין בסעיף 13 להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם: "לכל אחד יש את הזכות לחופש תנועה ומגורים בגבולותיה של כל מדינה" ו- "לכל אחד יש את הזכות לעזוב כל מדינה, כולל שלו, כמו גם זכותו לחזור אליה. אך בסיפור הזה, דרך דמות האישה הזקנה, נחשפת הפגיעה בזכותו של האזרח הפלסטיני, "זכות השיבה".