תודה

דניאל בלאושטיין על:

תודה מאת אלחנדרו סמברה

הספרות נוכחת באופן קבוע ביצירתו של סמברה. כך גם האהבה: האהבה ופצעיה; האהבה ואי הוודאות שבה; האהבה וחמקמקותה.
הגיבורים ב"תודה", המכונים "הצ'ילני והארגנטינאית", גם הם סופרים. אולי כי העלילה מתרחשת במקסיקו הבירה, או כי שניהם סופרים ש"הדבר שהם עושים הכי מעט הוא לכתוב", או כי קורים להם דברים מוזרים והם מתנחמים בשתיית אלכוהול, או כי לצ'ילני יש שיער ארוך ("רק בשנות השבעים הלכו ככה"), או כי שניהם סובלים ממלנכוליה שאין ביכולתם להסתיר – הצ'ילני והארגנטינאית מזכירים לנו דמויות אחרות של סופרים צעירים: הריאל-וויסרליסטים של בולניו.
"תודה" הוא בין השאר סיפור על חטיפה, אבל הטון של המספר הוא טרגי-קומי. אי אפשר לקבוע אם הצ'ילני והארגנטינאית, בעקבות החטיפה, יקבלו בסופו של דבר את מה שהם לא יכולים – או לא רוצים – לקבל. אילו היה לסיפור של סמברה פסקול הוא היה כולל את השיר הכי טוב של לנון:Whatever gets you thru the night. ואילו היה לו אפיגרף (אם כי הסיפור של סמברה לא זקוק לו) הוא היה מצטט כמה שורות שבורחס התחרט על פרסומן (אבל לא על כתיבתן): "זאת האהבה, עם כל המיתולוגיות והקסמים הקטנים וחסרי התועלת שלה."
בסיפור יש סצנה משעשעת מאוד שבה החוטפים והחטופים מנהלים דיון על כדורגל ובמיוחד על מסי. אני לא חושב שהקטע הזה מנותק מיתר ההתרחשות. איפה היה מסי בלי הכדור ואיפה היה הכדור בלי הנגיעות של מסי? אילו יכלו לדבר (הכדור, אבל גם מסי!) אין לי ספק שהם היו אומרים זה לזה "תודה".