Castor and Pollux are Siamese twins. Their mother invests much effort in order for them to resemble the Greek gods whose names they bare (and who are the twins represented in Gemini mythology). She regards their very existence as “a triumph of faith over the prognostications of common logic.” She expects her sons to inherit a fate similar to that of a pair of famous and auspicious twins from Siam who had “fallen under the protection of the emperor.” However, as the story progresses, it becomes clear to the reader that it does not deal with the mythical or public aspects of the Siamese existence, but rather with the conflicts between them, with the fundamental character differences, with the battle over the body. And Padilla, it goes without saying, does not seek the points of balance, but the moments of violence and force that the twins exert on each other. He gradually abandons the allegedly light tone with which the story begins, and penetrates deeper into the Siamese condition: who has ownership of the body? Can more than one soul exist within the body? Is the fate of one necessarily identical to the fate of the other?
תרגום: ליה נירגד
ברגעי הערות שלו התברר לקָסְטור שוב עד כמה הוא אוהב בתי חולים. כל כך נעים היה לו שם, בתכריכי האור החובק של חדר הניתוח, שאף העז לבקש מהאחות הרדמה מקומית. אף על פי שהכאב בצדו המשיך לייסר אותו, הוא רצה לראות הכול, להמשיך הכול, לעקוב אחרי הפרוצדורה צעד אחר צעד, בלי להפסיד שום פרט. התחשק לו לשמוע את הבדיחות המקבריות של המנתחים, את ההנחיות שלהם, את החתכים, לחזות בהחייאת גופו לא כגיבור האירוע אלא כעד מיוחס. הוא ידע עם זאת, שאין סיכוי רב שייעתרו לבקשתו: הניתוח הצפוי היה מסובך, ובוודאי, כפי שיכול להסיק מהבעת פניה המזועזעת של המרדימה, לא רגע מתאים לבדיחוּת הדעת. אף על פי כן, ברגע שהחלה הספירה האיטית לאחור והכול היטשטש מול עיניו, לא הצליח לכבוש את הצחוק שעורר בו הדגדוג המיטיב של אובדן ההכרה: הוא היה מאושר והרגיש בבית, הוא חש שגופו כמעט בבעלותו ויהיה שלו לגמרי כשיתעורר, כאשר הרופאים יבתקו סוף סוף את גשר הבשר והאיברים החיוניים שחיבר אותו במשך עשרים שנה לבטן אחיו פּוֹלוּקְס, שכבר כמה שעות גופו קפוא כלהב האזמל.
אולי חלם. ואולי התמונות ההזויות הופיעו בשבר הזמן שבו עבר מעֵרות למצב ההשעיה שאי-אפשר לקרוא לו שינה בדיוק. כך או כך, אור חדר הניתוח נותר בתודעתו אחרי הספירה. אך כעת רצה קָסטור להרגיש או לדמות שהאורות האלה הם אורות אחרים: האורות החביבים פחות של האינקובטור הכפול שאלתרו הרופאים, כך סיפרה אמו, כשהתבשרו על לידתם החריגה של תאומים המחוברים במותניהם. פעמים רבות בעבר דמיין את ההתרחשות באינקובטור, עד כדי כך שבסופו של דבר ניכס לעצמו את הזיכרון. הוא היה בטוח שראה בסיוטים את עיני התינוק שלו, המומות גם אם סומות, את המפרקים התפוחים שלו, המשותקים כמעט בהשוואה לנפנופי הזרועות חסרי המנוח של אחיו. והוא ראה גם את פּוֹלוּקְס, ילוד שלֵו פחות מאחיו, שאולי היה מוטרד מהגוף האחר ששכב לצדו: דומם כל כך, מופתע ונרגז כל כך מהזוועה הזאת שלא אפשרה לו להתנועע בנוחות במרחב הדחוק של האינקובטור.
לימים, אותה בועה של צינורות וחימום מלאכותי שדרכה התבוננה בהם האם הטרייה והמבועתת היתה בעיני קסטור לסמל של הקיום הכפול שלו, ובהמשך גם למשל על עולם קטנוני שבו יצטרך לחלוק עם פולוקס איברים חיוניים מסוימים. ומשום כך, בדרכו לבית החולים עשרים שנה מאוחר יותר, כשכבר היה בטוח שהבחין בדיוק ברגע מותו של אחיו, ידע קסטור שאיש – ובטח לא אלוהים – לא יוכל להאשים אותו שדחק את המצב אל הקצה. בכל ליבו האמין שהוא ואחיו היו ההוכחה הקיצונית לכך שאלוהים יכול לטעות: שתי נשמות שהתגלמו באותו הגוף, ישויות הכרוכות זו בזו בשניוּת מגושמת, משגה נשגב שאפשר לתקן רק בדרך אחת: הקרבת אחת הנשמות לטובת שימור הגוף המשותף. כעת, במיטת בית החולים, כאשר הקללה עמדה להסתיים, יכול קסטור לברך את עצמו ולחזור ולומר שבסופו של דבר אלוהים בחר שישרוד החזק יותר.
האמת היא, שאת זה ידעו שניהם מהרגע הראשון. וידעה זאת גם אמם, חרף נחישותה לראות בהם מעין משוואה מתמטית, עד כדי כך שקראה להם כפי שקראה: תאומים מיתיים שחזרו לעולם כתאומים מפלצתיים. מעשה זה של גנדרנות תרבותית, או שמא הציניות הלא-מודעת אך הבלתי-נסלחת של האם, לא היה הניסיון היחידי שלה לעשות אותם לאחד. נהפוך הוא, השם הזה, שהזכיר לשני הילדים בכל לילה צלול את גזר הדין שלהם, הצטרף לניסיונות הרבים שלה לגרום להם להידמות לאלים התאומים, יצורים זהים, מבשרי טוב, שבורכו בְּיִחוד בעולם שכולו שגרה. בנימה חגיגית שקסטור מעולם לא הצליח להסביר לעצמו, נהגה האם לומר שהרופאים ניבאו לבניה חיים קצרים ביותר. לידות שכאלה, חזרה ואמרה לעיתונאים שביקרו אותה בשנים הראשונות, שכיחות יותר מכפי שחושבים, ושכיח לא פחות המוות המוקדם והמקביל כמעט של הילודים. כך התיימרה להסביר מדוע היא רואה בבניה ניצחון של האמונה על מגבלות ההיגיון של הטבע. לכן גם אספה והציגה בגאוותנות הררי סיפורים ונתונים על המקרים הספורים של תאומים סיאמיים מרשימים לא פחות שהגיעו בכל זאת לגיל הבגרות, ביניהם שני תאומים מקסימים שנולדו בסיאם לפני מאה שנים כמעט והפכו לבני חסותו של הקיסר. לא פחות.
האם הקפידה להשמיט את העובדה שהסיאמיים האלה, ורבים אחרים, הפכו לאטרקציות בקרקסים ולחומר הגלם של צהובונים. מעט נאמר באותן מסיבות עיתונאים מטריארכליות על הסיוטים של תאומים טרגיים אלה ואחרים, ועוד פחות מזה על חיי המין שלהם, על דרכם הייחודית לספק את תאוותיהם, על שגרות היומיום שלהם ועל הצרכים שלהם. כאשר ניסה מישהו לדחוק את האם לאזורים האינטימיים האלה היא הייתה סוטה לעניין אחר, מציעה למבקרים עוד תה ובוחרת להציג תמונות נושנות של אותם נסיכים מסיאם שכיבדו את המצלמות בגיחוכיהם, גאים כמעט בעיוות שלהם. בחדרו, חשב קסטור שהגאווה הזאת לא מפוגגת במאום את תוגת היצורים החריגים האלה. בין שראה בהם נסים או תיפלצים, היה ברור שבני אדם לעולם לא יפסיקו לשאול את עצמם שאלות על חיי הסיאמים: על המה והאיך והמתי החשאיים של קיומם המשונה.
מבחינתו של קסטור, הפער הבולט ביותר בערבוביית המידע שאספה אמו על פני השנים נגע לעימותים ביניהם. שום עיתונאי לא טרח מעולם לשאול אותה על החיכוכים ביניהם, על הקטטות, על הבדלי האופי הבסיסיים הטבעיים לתאומים, שהוסיפו דרמה לנישואי הבשר שלו עם אחיו פולוקס. את הדוגמה המובהקת למחלוקות האלה עוררה דווקא התמונה של התאומים מסיאם: ערב אחד, זמן קצר לאחר יום הולדתם השלוש-עשר, הדביק קסטור את התמונה על מראשות המיטה שלו. פולוקס נתקף זעם ברגע שראה אותה, ואמר שהם לא צריכים את התמונה הזאת כדי לזכור את הטרגדיה שלהם, שאין סיבה להתפאר במצבם, שהם לא מפלצות. ויתכן שקסטור התעקש להשאיר את התמונה דווקא משום שנהנה להקניט את אחיו, ולאו דווקא משום שקסמה לו כל כך. פולוקס ניסה לתלוש אותה, ובמהלך הקטטה התברר לו שקסטור חזק ממנו בהרבה. הניסיון להתגושש התגלה כנואל: ההתנשמות הכאיבה לשניהם באותה מידה, ובאותה מידה נותרו תשושים וחבולים במיטה, מובסים אל מול חיוכם המיוסר של התאומים מסיאם.
מאותו רגע, במין שחזור של ימיהם באינקובטור, הגביר פולוקס את מאמציו להשתחרר מאחיו. הוא זה שחקר ובחן לעייפה את האפשרות שיסתכנו בבוא היום בניתוח המסוכן שיפריד ביניהם. ניתוחים כאלה היו בלתי אפשריים כמעט בימים ההם, לא רק בגלל האיברים הרבים שהיו משותפים להם, אלא בגלל מכשולים כלכליים בלתי עבירים. לכך היה צריך להוסיף את אדישותו של קסטור לכל שאלת ההפרדה ביניהם. תחילה צפה בסערת הנפש של אחיו בשיוויון נפש, בזילזול או פשוט בהשלמה, אך זמן קצר לאחר מכן החל לחבל במאמציו. אלוהים, התעקש באוזני פולוקס הנואש, רצה שייוולדו כך, ואותו אלוהים יידע להכחיד אותם בזמן, תמיד ביחד. אלוהים יחסל אותם אחת ולתמיד, ישלח אותם, מי יודע, לגן עדן מאוכלס בתאומים סיאמיים, ואולי לגיהינום שמן הסתם לא יהיה שונה ממנו בהרבה. תכופות שגה בדמיונות מהנים על מה שיקרה להם ביום הדין או בתחיית המתים. האם יזכו בהתחשבות מיוחדת? האם יסלחו להם מראש על חטאיהם? האם קדושתו של האחד תחייב את המלאכים לאפשר לאחר, החוטא חסר התקנה, להיכנס לגן עדן גם הוא?
וכך, שבויים בקיום הכפול שלהם, המשיכו קסטור ופולוקס להתגלגל לאורך החיים, נסתרים מעין ככל האפשר, על רקע חרדתה הסמויה של האם והשכחה שבאה לאחר מכן, כאשר חדלה להיענות לעיתונאים ואולי אף התחילה לפקפק בעצמה בברכה המקופלת במפלצתיות של צאצאיה.
ואולי בגלל העליונות הגופנית הברורה של אחיו, החל פולוקס לראות במוחו את מקור העצמאות האפשרי היחיד. קסטור, מצדו, הסכים להיסחב אחריו בכיתות כמו שֵתל שחובר לשקדנות המופרזת של פולוקס, שחצן בה במידה שהיה אדיש לחומר הלימוד. הוא התייחס כמעט בלעג לעובדה המגוחכת שעליו לגשת לבחינות שאותן יעבור אחיו בהצטיינות והוא בקושי יטרח להשיב עליהן. בדומה לשאלת הכניסה לגן עדן, קסטור ידע שהוא לא צריך לדאוג: איש לא יוכל לגרש אותו מהכיתה וגם לא לשלוח אותו לבית ספר לתלמידים מוגבלים או בעייתיים. בכל מקרה יאפשרו לו להתקדם כצל של האח השקדן – המבריק, כך אמרו – שנאלץ לשלם בכישלונותיו של אחיו על הסבל שגרם לו כשאילץ אותו להציג את עצמו בפרהסיה, לשאת את המבטים של התלמידים האחרים, של המורים ושל ההורים. לעתים קרובות העמיד קסטור פנים שהוא מצונן או סובל ממיגרנות או כאבי בטן עזים, שאילצו אותם להישאר בבית או לחזור מבית הספר. פולוקס התעמת אתו על ההצגות האלה והיה אומר לו "לא כואב לך כלום, אני יודע שלא כואב לך." על כך השיב קסטור, שהתפוצץ מצחוק כל הדרך הביתה, "איך אתה יודע, הא?"
כשחזרו הביתה היה קסטור משכלל את נקמתו בפולוקס, שחשף אותו לעולם: בעוד אחיו לומד, דפדף קסטור בשבועונים, הלך לשירותים בתדירות מרגיזה, הקשיב למוזיקה רועשת. פולוקס, שכוחו הגופני של קסטור הכניע אותו, עשה מצדו כל מה שיכול כדי למזער את הנזקים: הוא למד כשהאחר ישן, ניסה להתעלם ממנו, אטם את אוזניו.
האם מתה כשמלאו להם שבע-עשרה. כבר לא היה מי שיחשוב שהם ראויים או טובים מאחרים. פולוקס התחפר עוד יותר בספרים, מונע על ידי החרדה ותחושת הנטישה, למד כמה שיכול ואף הצליח להפגין חדות מחשבה מרשימה, שאותה ניצל לכתיבת מאמרים שגם אם לא הכניסו לו הרבה, לכל הפחות סיפקו לו פרנסה ונחמה על כך שאינו יכול לשנות את מצבו. וגם אז התנגד קסטור לכל חשיפה, בכל פעם שפולוקס הפציר בו שיקבלו את פניו של איזה עיתונאי. רק לפעמים, כשרוחו של קסטור הבריון היתה טובה עליו, נתנו האחים ראיון, ובו היתה לפולוקס הזדמנות מועטה להתבטא בין הערותיו המרירות של קסטור.
מרגע שהתייתמו, הבין קסטור עד תום כמה נוח לחיות כשאתה מחובר לאח חרוץ. במקביל, גילה את הסחטנות כצורה נוספת של שליטה בגוף שחלק עם פולוקס: הוא בקושי הסכים לאכול, ואיים על אחיו בכל פעם שהלה התלונן בפניו על סבילותו. קסטור ידע שאינו צריך לחשוש מפולוקס, אפילו ברמה המשפטית. מה יגידו השופטים? מי יקבל על עצמו להחליט למי משניהם שייך הגוף המשותף? החוק לא מסוגל להבחנות מעין אלה: פסק הדין לעולם יהיה לא צודק.
מאותו רגע החל קסטור לחשוד שמותו של אחד מהם יגרור את מות האחר, וזה עניין אותו רק כנקמה אפשרית על אלוהים יודע איזה עוול שעשה לו אחיו. על בסיס אמונה זו החל לשתות, התמסר להרס האיטי של הגוף המגונה בבדיחות קודרת. בתגובה לנחישות של פולוקס להיאחז בחיים, השתכר קסטור בלי הפוגה ונהנה מהרעיון שיגיע יום ובו יתפוצץ הכבד המשותף שלהם. פולוקס הפציר בו שיישאר פיכח, התחנן שיכבד את הגוף שאינו רק שלו. תבוא בטענות לאלוהים, היה משיב קסטור ומחסל עוד בקבוקים, כוסיות, קנקנים. השתייה היתה לעיסוק היחידי שלו, לתכלית הבלעדית שלו. פולוקס דבק בחיים ואילו הוא נאחז במותם ההלום והמאושר של שניהם, במצב של שכרות שאחיו חלק בעל כורחו כאשר האלכוהול הרווה את דמו וגרם לו להקיא על כתביו, בעוד האח שהיה עמיד יותר למשקה נתקף עליזות דווקא.
לבסוף התעוררו באחד הלילות בכאבים עזים, שבישרו על התפוצצות הכבד. פולוקס התקשר לאמבולנס ובינתיים חיכה קסטור שיהרוג אותו הכאב – הייסורים שתמיד נראו קשים יותר אצל אחיו אך היו, כעת ותמיד, זהים. בניגוד לצפוי, הצליח בית החולים להשיג תרומה – אחת בלבד – להשתלה. ובזמן שקסטור המיוסר ופולוקס הגווע הובלו לבית החולים, שאלו את עצמם נושאי האלונקה והרופאים והאחיות מי יזכה באיבר המבורך. אבל לא היה זמן להחלטות: הכבד הגיע מבעוד מועד בשביל קסטור ומאוחר מדי בשביל פולוקס, שמת באמבולנס מאחר שלא היה מסוגל לשאת את הכאב, את הזעם, את החיים. חבל, אמר לעצמו קסטור בחדר הניתוח זמן קצר לפני שביקש מהאחות שיעשו לו הרדמה מקומית. אבל מיד בהמשך גילה שמות אחיו לא מטריד אותו מי יודע מה. הגידול שיָבש יוסר, ומגופו של פולוקס אפשר יהיה לקצור איברים חדשים בשביל הגוף ששרד. אולי מחר, חשב קסטור, כשיהיה חופשי לגמרי, ישקול ברצינות להפסיק לשתות.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.