1/3 1/3 1/3

תומס מוריס על:

1/3 1/3 1/3 מאת ריצ'רד בראוטיגן

"1/3, 1/3, 1/3" הוא בעיני הסיפור הקצר האמריקאי המושלם ביותר. בשתי שורות הפתיחה נאמר לך מיד במה הוא עומד "לעסוק", אבל הסיפור עצמו – וזוהר הדמדומים הבוער שהוא מותיר אחריו – חומק מתקציר. אנחנו מדברים כאן על "מפץ גדול" – יקום שמתפוצץ מתוך חוויה קטנה דחוסה. משהו ממה שיהיה אחר כך ה"הריאליזם המלוכלך" פועל בחמש הפסקאות הראשונות: אנחנו פוגשים במספר שמתגורר ב"צריף מכוסה קרטון", באמא חד-הורית שגרה ב"בית הישן, שלשכת הרווחה שכרה עבורה", וב"סופר", שגר בקרוואן ליד בריכה של מנסרה – וכל זה מסופר לנו בפרוזה פשוטה למדי. בתור קוראים אנחנו נכנסים לסיפור ברגע של יהירות גלויה ומוכרת – קבוצת הדמויות המשונה הזאת החליטה יחדיו לזמום מזימה ולהרוויח קצת כסף. אבל כשהסיפור מתקדם, ההומור הפואטי הקודר של בראוטיגן מרים מעט את הראש, ומתעוררת תחושה משונה שהסיפור הזה אותנטי באופן נדיר כל כך בכל פרוזה אחרת. אני אישית לא יכול אלא לחשוב שכל זה קרה באמת. שבראוטיגן הוא ה"אני" שהתגורר בצריף המכוסה קרטון ושהוא פורש תיאור אמיתי של מאורע אמיתי על אנשים שקיימים באמת. קשה להצביע בדיוק איך הוא עושה את זה, אבל אני חושב שזה קשור איכשהו לתחושה הרווחת בסיפור הזה, כאילו הסופר עדיין מנסה להבין אותו בעצמו. החזון הטראגי-קומי של בראוטיגן – החוש שלו לאבסורד ונכונותו לאפשר לדברים להישאר מבולגנים ובלתי פתורים – הם שיושבים בבסיס הכוח העצום של כתיבתו. כשבראוטיגן מזמין אותך אל "הקרוואן של הסופר" הוא מבקש ממך להסתכל בכיוון אחד ומסיח את דעתך בצחקוק – כל אותו הזמן הוא מקרקש בארון, מסדר לו משהו הרסני ושקט לחבוט בך בו. ובאמצעות הגישה האלגנטית הזו לפאתוס (אף שישנה תחושה שעבור בראוטיגן זאת לא בדיוק גישה, אלא פשוט דרכו הטבעית) הוא נותן כבוד לדמויותיו. בידיו של סופר אחר הסיפור יכול היה להפוך לתרגיל מתנשא בעליונות של סופרים, אבל סיומו הנשגב, האינקלוסיביות שלו – היא כה נדיבה וכה נואשת, שהקורא חש חיבה אמיתית ושותפות גורל עם כל המעורבים. לחשוב שבראוטיגן משיג את כל זה בסיפור שאורכו רק 1300 מילים, טוב, אני לא יודע מה להגיד, אבל אומר את זה: קראתי ושבתי וקראתי את הסיפור הזה כבר עשור שלם ואני עדיין מרגיש צמרמורת בכל פעם שאני קורא את שורות הסיום הרועמות שלו.