the short story project

search
Famous Blue Raincoat

מריה פרננדה אמפוארו על:

Famous Blue Raincoat מאת אָישָה דה לה קרוס

לפנינו סיפור עם פסקול. או אולי פסקול שהפך לסיפור. קשה לומר. זה אולי סיפור שנכתב בארבע ידיים: ידיו של לאונרד כהן וידיה של אָישָה דה לה קרוּס, ובזמן שאנחנו קוראים את הסיפור של אישה דה לה קרוס אפשר לשמוע בלופ אינסופי את השיר "Famous Blue Raincoat"  של לאונרד כהן, האיש שמותו, ב-7 בנובמבר השנה, הפך את עולמנו הבזוי לנורא אף יותר. ומהדהדת הגיטרה ומהדהד קולו של כהן—  קולו של מה שאבד לנו, קולה של העצבות על מה שיש ועל מה שלא יכול להיות: קולו של הנאחס. ונדמה שהשיר של כהן, כמו הסיפור של אישה, הוא שיר אהבה. אבל בעצם זה שיר על בגידה. או אולי להיפך? המושגים מתבלבלים ומתערבבים זה עם זה: שנאה כלפי הנערץ עלינו, אהבה כלפי מי שהרס אותנו. ברית דמים שהופרה בגלל אישה. האישה האסורה מכולן: אשתו של חבר. וכעת, כאשר ל' כ' יודע הכול, מה יעשה מלבד לכתוב מכתב מחילה ל"אחיו", ל"רוצחו", ולספר לו על החורף בניו-יורק ועל כך ששמע שהוא בונה לו בית קטן במדבר? ושם, במדבר, מתייצבת אישה דה לה קרוס פנים אל פנים מול הבוגד, מול המאהב, זה שברח הכי רחוק שאפשר מפני חטא התשוקה לאשתו של חבר אהוב. ובסיפור הוא קורא שוב ושוב את המכתב של ל' כ' אבל העבר הוא ההווה והוא מלא טינה כמו שרץ נקמני. אין מוצא. בסיפור שהוא מעין המשך לשירו של כהן, האיש בורח למדבר—מקום מיתי לכפרת עוונות— ושם הוא מקבל  את המכתב מאחיו. ואסור בשום אופן שהמילים הללו יתגלו לאשתו, שאינה יודעת דבר. אבל המדבר הוא נבל, כמו הקיום. כל זה מהדהד את מילותיו של קוואפיס: "כי כשכילית את ימיך כאן ועכשיו בפינה נידחת זו, כילית אותם על פני כל האדמה." * כל זה מהדהד את מילות השיר הייחודי הזה, שכתב לאונרד כהן אלפי פעמים.          

*מתוך: "העיר", תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, ירושלים, 1993                     

0