This is Heading Animation

00.00
באחיזתו של הטורף
  • באחיזתו של הטורף

באחיזתו של הטורף

3 דק'

קראו ב:

אנסטסיה ויסוצקי

באחיזתו של הטורף

3 דק'

השמש האירה על ארון העץ עם הקירות המקולפים שבתוכו שכבנו. כל המהומה שככה פחות או יותר, גם בבניין וגם ברחוב, מלבד כמה יללות שנשמעו פה ושם. דניל הציץ החוצה, חיפש את אמא. 

בקושי הצלחתי למצוא אותו אמש. הוא ישב בתוך הארון, החזיק מנעול פלדה קטן ביד אחת, כובע ובובת דינוזאור בשנייה. כשהתחילו ההפצצות כבר לא יכולתי לשכנע אותו לצאת. נשכבתי איתו על רצפת העץ של הארון. לא היו בתוכו בגדים שיכולנו לפרוס, אמא שלו הוציאה אותם בבוקר בשביל לארוז. הקשבנו ליריות, גם לצעקות השכנים הקשבנו. הם נשמעו בבירור כי החדר היה צר וקירותיו ישנים. 

״אמא?״ שמעתי כשהתחיל להאיר. ״ששש״, אמרתי לדניל, ״תן לה לישון״, ״היא צריכה להתאושש, בוא נצא״. הושטתי לו יד. ״אני רוצה את אמא״, הוא סגר את הדלת. 

יצאתי לבד, ניגשתי לחור בקיר שאתמול היה חלון. יום קפוא עמד עלינו, והכל נצבע אפור, אפילו העצים. כאילו איבד אתמול העולם את כל צבעיו. השכונה נראתה כמו בניין נטוש, שבו יכולים לחיות מעכשיו רק עטלפים וציפורי לילה. תלוליות עפר והריסות עמדו במקום הבניינים של אתמול, והבתים ששרדו הפכו לקופסאות שחורות, מעוותות, שמאחוריהן נשמע קול כזה, כאילו מישהו מכה בפטישים. ובית הספר של השכונה שלנו… שולחנות כתיבה חתוכים פוזרים על האדמה, וגם חמישה מעילים שהילדים שכחו כנראה בכיתה, בימים שלפני הפלישה.

בין סילוני עשן שחורים, מתפשטים כזנב ארוך, שואפים להגיע אל פסגות רחוקות מכאן ונעלמים בדרך, ראיתי ילדה. ניסיתי לזהות אותה אבל לא הצלחתי. עינה השמאלית היתה חבושה, והיא גררה דלי שלג. מה משקלו של המשא הזה? על דרך מחוררת בתלמים עמוקים, בבוץ, בעלייה. טיפות גשם גדולות התחילו לעוף עליה מהעצים שתחתיהם היא פילסה את דרכה, ובמרחק נראתה הכנסייה, עומדת בודדה. 

מהמקלט יצאה שכנה, סופי, ושני הילדים שלה, במעילים קרועים. הם נעמדו על גבעת הריסות קטנה, בהו במים המתפשטים לעברם מהשלולית. אחר כך עוד אשה, בזרועותיה התנדנד תינוק, ולידה אביו, מחזיק כובע מתחת לזרועו. הם נשענו זו על זה. הוא התחיל לגרד את הראש בחוזקה בשתי ידיו, ואז הלם בערימת בולי עץ במגף. חשבתי על רוסיה והמגע העתיק והבלתי פוסק עמה, על הנהר, העשב, האדמה, היער, והשמש שאנו חולקים עמה. על כל מה שהחיים נותנים… ועל קרים, על אלו שמתו שם בלי זכר, בלי תלונה לעולם, אלפים, עשרות אלפים, נשכבו על ההרים הירוקים, וגם במלחמה הזו כמו באלה שלפניה ילדים ישכבו על האדמה, ככה בשקט, בצניעות, כמו עשב, ומאות אלפים אחרים, כמו עשב, יוולדו. חשבתי על כל בית, אבן, עץ, נחל… נראה לרגע שזה הכל שלנו, ואז פתאום הכל באחיזתו של הטורף. 

הסתובבתי להביט על הארון. אם לא המלחמה דניל היה יוצא היום עם אמא לשוק. הייתי רואה אותם מהחלון בימי שבת, שש בבוקר וקפוא אבל הם צועדים באומץ לב עם התיקים שלהם אל מול הבתים הקודרים שלפני הזריחה והרחובות השוממים.

הלכתי למטבח, על בליטות פרקט, לבנים, בוץ, זכוכית, רסיסי קרמיקה, וילונות, רהיטים, וסמרטוטים. אוטומטית בקור הזה אתה רוצה להרתיח את הקומקום אבל לא היה מים בברז. גם חשמל לא היה. והיא שכבה מקופלת, ליד המקרר, מעיל חורף חדש וצעיף צמר על צווארה. והיום הזה הוא רק טיפה בים.

ניקיטה הופיע בפתח, ״אני״ הוא אמר, ״עובר פה. מחפש אולי נשאר מישהו, אולי צריך…״. הוא הסתכל עליה. הורתי לו עם האצבע על הארון בחדר ממול. 

ניקיטה בחור בן שש עשרה. אבא שלו היה לוקח אותו להפגנות ביברומאידאן כשהוא היה בן שמונה. אמא שלו ואחיו הקטן ברחו לפני כמה ימים לפולין, הוא התעקש להישאר כאן. לעזור למי שלא יכל לברוח.

״תודה לאל שבאת״ אמרתי לו. ״תעזור לי״. הלכנו לארון. דניל בכה. "דנילקה, זה אני״, אמר ניקיטה והתיישב על הרצפה. המעיל של דניל היה סגור לו עד קצה הצוואר, כמו שאמא סגרה לו אתמול כשהתכוונו לברוח, והוא לא הרפה מהכובע שלו, למרות שהעביר את הלילה בארון, ולא נראה שהתכוון לצאת ממנו.

-״נו איך אתה שם?״ שאל אותו ניקיטה. ״בוא תצא, אני איתך אל תדאג.״ דניל משך בכתפיו.

״אתה רעב? זוכר הלכנו יחד לחנות ממתקים אז, זוכר?״ 

-"לא״ ענה דניל וגופו רועד.

-״בוא אני אעזור לך״. 

-״אני רוצה את אמא״. 

-״זוכר שרצינו לבנות מכונית כזו שתיסע עד הים השחור, רוצה?״

שתי נערות עברו בחדר מדרגות, חיפשו את הכלב שלהן. הן הציצו מבעד לדלת הכניסה. ״בואו, בואו תהיו איתו רגע״, ביקשתי מהן והן נכנסו. לקחתי את ניקיטה חזרה למטבח.

״בדרך למקלט״ אמרתי לו, ״נו אתמול כשכולם… ראיתי את אמא שלו. רצה בסיבובים נסערת, צעקה שלא מוצאת את הילד. הוא התחבא בארון. אתה מבין? זה עיכב אותם.״

עמדנו שניה זה מול זה, אחר כך המבטים שלנו נמשכו לכיוונים שונים. אולי בגלל כמה צלילים יוצאי דופן, צלילים ומשהו אחר שהשתלט על העיר שלנו. 

הבנות ניסו בינתיים לשכנע את קיריל לצאת, הן הציעו לו עפרונות צבעוניים שאחת מהן הוציאה מהתיק, ״רוצה לבוא לצייר? זה במתנה״. 

״אני כבר״ אמרתי לניקיטה ויצאתי מהדירה לחדר מדרגות. הלכתי לדלת ממול. לדירה שלי. נכנסתי, נעמדתי בסלון, הבטתי כמה דקות על ההרס שמסביב, מצאתי את התיק שלי עם המסמכים, ואז התחלתי לחפש שמיכה גדולה שנוכל לעטוף בה את אמא של דניל. להוריד אותה לבור שארגנו למטה. 

תרצו משהו
אחר?
חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!.

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp