This is Heading Animation

00.00
הסיפור של סרגיי
  • הסיפור של סרגיי

הסיפור של סרגיי

2 דק'

קראו ב:

משה דביר

הסיפור של סרגיי

2 דק'

סרגיי. קוראים לי סרגיי. מה את שואלת? מה קרה? נו, את רואה. לא? עוד פרטים? חה! תראי כמה פרטים יש כאן מסביב. את צריכה עוד פרטים? את אולי רוצה להיכנס לחדר שינה? הוא חטף הכי חזק. אחרי הפיצוץ לא שמעתי כלום. היה שקט. לא. לא. צרחו. בטח שצרחו. ראיתי שצרחו. חוץ מאירנה. היא נשארה לישון. לפחות כך חשבתי. עם חיוך מתוק על הפנים שלה.

אחרי כמה שניות הבנתי שזו שינה עמוקה מאד. שינה שלא קמים ממנה. שנת נצח, כמו שאומרים. את סמיון, שמבוגר ממנה בשלוש שנים ראיתי צורח. פה פעור. לא יכול היה להיות פעור יותר. ראיתי את פתחי הוושט וקנה הנשימה שלו. אבל לא שמעתי כלום. ראיתי את הבעתה בעיניים שלו. והדמעות שלא הפסיקו לרדת . הוא בסך הכל בן אחת עשרה. בינואר חגגנו לו. ואז ראיתי את כתם הדם על חולצת הפיג'מה שלו. שהלך והתרחב מכתף שמאל ועד למרפק.

בחוץ עוד היה חושך. נותרו שעתיים עד לזריחה. לא ידעתי מה לעשות קודם. אז בגלל שנדמה היה לי שאירנה ישנה. לפחות כך נוח היה לי להאמין, קפצתי וחיבקתי את סמיון. הוא רעד. רעד בגלים. רציתי להרגיע. שיגע אותי שלא שמעתי כלום. נחרשתי. מהפיצוץ. אפילו לא את יבבות הבכי שלו. בטח. גם אני הייתי מבוהל. התחלתי להרגיש בכאב בשוק ימין. הנה כאן. קרוב לכף הרגל. לא. לא משהו רציני. אולי רסיס, ואולי שבר זכוכית שניתז מחלון החדר. באמת כלום. בטח לא כשראיתי את כל הזוועה מסביב.  

הלילה הם ישנו אצלי. טניושקה, אשתי, חשבה שאולי אצלי יותר בטוח. אנחנו לא חיים ביחד. בדרך כלל הם ישנים אצלה. היא גרה עם אמא שלה בקצה העיר. אבל היא פחדה שהם יגיעו ויכבשו שם קודם. הבית שבו הם גרים יהיה בין הראשונים שהם יכנסו אליו. וזה יהיה טראומה בשביל ילדים. אז היא הביאה אותם אלי בצהריים. מי ידע שבלילה יפגע טיל דווקא בבניין שלנו. הוא לא הפסיק לבכות ולרעוד. גם כשחיבקתי אותו חזק.

קרעתי מהסדין רצועה וקשרתי בה את הזרוע. איפה שראיתי שהדם יוצא הרבה. אחר כך חיבקתי אותו שוב. והוא רק התייפח הושבתי אותו. וניגשתי לאירנה. היא הייתה מכוסה בשמיכה עד לצוואר. אירנה קראתי לה. התכופפתי וקרבתי את הפה לאוזן ושוב קראתי. ניסיתי להעיר אותה. כמה טיפשי רציתי כל כך להאמין שהיא ישנה. אחר הסרתי את השמיכה. והבנתי הכל. ראיתי את כתם הדם בחזה שלה. היא לבשה את חלוק השינה שהבאתי לה בקריסמס, עם כל המתנות. בצבע לילך, עם המון מלאכים קטנים עליו. עכשיו היא תפגוש אותם. שם למעלה, הוא מצביע בשתי אצבות כפות ידיו לתקרה ומבטו עוקב אחריהן.

כשהרמתי אותה ראיתי על הסדין את כתם דם גדול. כל הדם של הבת שלי. כלום לא נשאר. היא הייתה קלה כמו בובה שלה. והתחלתי לבכות. לא יכולתי להתאפק. בכיתי יחד עם סמיון. כמו ילד. ואני מנשק אירנה. ואני הולך איתה לסמיון. והוא בוכה חזק ועושה לי לא עם הראש שלו. לא. לא לא. אל תתקרב אלי. כאילו, נו, אני לא יכול. ואחר כך באו אנשים . שכנים. וסתם אנשים שאני לא מכיר. ופנים שלהם אמרו לי הכל. אמרו. אמרו. חיים שלך כבר לא יהיו מה שהיה סרגיי. אתה מבינה ? חיים שלי כבר לא. כבר לא. וטניושקה עוד לא יודעת כלום. אוי טניושקה. גם חיים שלך כבר לא. כבר לא, חיים שלנו.  

זה היה אתמול. עכשיו היא כבר יודעת. נו, באו כאן מצלב אדום חובשת ודוקטור ונהג של אמבולנס. הם לקחו אירנה. וגם סמיון לבית חולים. כן. בטח אני כל הזמן חיבקתי אותו. יחד נסענו כולנו. אירנה באלונקה. כיסו בשמיכה גם הפנים שלה. לא הסכמתי. רציתי לראות אותה עוד. חיים שלנו כבר לא יהיו אותו דבר. הם שלחו אמבולנס להודיע לטניושקה. היא התעלפה. נו בטח. רק אמרו אירנה, והיא בום נפלה ברצפה. אולי עשר דקות עד שהצליחו להעיר אותה. אירנה וטניושקה שתי טיפות מים. רק אחת גדולה ואחת קטנה. טניושקה, החיים שלה כבר לא אותו דבר. זהו. רצית עוד פרטים, נכון ?      

תרצו משהו
אחר?
חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!.

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp