ההכנות לחג ההתגלות בעיצומן. עוד כמה שעות יריעו השופרות ומסכי הענק בצמתים יעבירו בשידור חי מבית המקדש את טכסי קורבנות החגיגה. העיר פקוקה לגמרי ואני תקועה כאן באוטובוס עם הסלים הכבדים האלה במקום לקחת את רבקהל'ה מהמטפלת, לנקות את הבית ולבשל עם שרהלי את סעודות החג. כמה קל היה לו התיר לנו משיחנו להשתמש במכשירי הכופרים. היינו יכולים לנוע ממקום למקום ללא אוטובוסים ופקקים, סעודות החג היו נרקחות בפקודת מחשב אחת והבית היה מתנקה מעצמו. 

אני חייבת לסלק את הרהורי העבירה הללו ממוחי ולזכור את הפקודות: העולם קפא ברגע ההתגלות של משיחנו. עלי לשוב ולשנן את דבריו: חדש אסור מן התורה! הקידמה,  ההתפתחות והשינוי מוציאים את האדם מן העולם! 

סוף סוף הגיע האוטובוס ליעדו. גררתי את הסלים הביתה והתפלאתי לגלות בחצר עץ חרובים גדול, אבל לא הרשיתי לעצמי להתענג על פירותיו המתוקים. עליתי במהירות לקומה השניה ופישפשתי בתחתית הסל אחר המפתח. לא הבנתי למה הוא לא נכנס למנעול והלמתי בדלת בשארית כוחותי.

בחורה צעירה עמדה בפתח. "למה את דופקת באלימות?" כעסה. 

"סליחה," מלמלתי במבוכה, "מרוב חיפזון טעיתי בקומה." 

"לא נורא," אמרה, "זה יכול לקרות לכל אחד."

בקומה התחתונה היה שם משפחה אחר, וגם בקומה השלישית. עליתי וירדתי שוב ושוב את כל המדרגות, בדקתי את כל הדלתות, נכנסתי לכל הכניסות והסתובבתי בכל הבניינים, אבל רק שם, בקומה השניה, היה רשום השם הנכון. 

נקשתי שוב בדלת, הפעם באיפוק, והיבטתי בעיניים קפואות בבחורה הצעירה. 

"שוב את," אמרה.

"אני מרגישה לא טוב," לחשתי.

"היכנסי בבקשה," חייכה, "תשתי כוס מים ותנוחי." 

לגמתי מן המים וראיתי שכל התמונות תלויות בסדר שונה. גם לא אהבתי את המפה הסגולה על השולחן בסלון, והכי שנאתי את הצבע הירוק בפינת האוכל. 

"איפוא שרהלי?" רעדתי. 

"בבית שלה," אמרה בהפתעה, "מוזר שקבעה איתך פגישה דווקא היום, אבל אין דבר, אני שמחה שנתגלגלה לידי מצווה חשובה זו של הכנסת אורחים, את מבינה, היום אני מתחתנת, ומצוות הן דבר רצוי לכלה ביום כלולותיה."

הכוס נשמטה מידי. "מי את?" צעקתי, "איך קוראים לך?"

"סליחה שלא הצגתי את עצמי," התנצלה, "נעים מאוד, אני רבקה."

כשהתעוררתי מן הנפילה לא הרגשתי כל כאב. "תשכבי בשקט," אמרה לי, "הזמנתי אמבולנס."

אבל אני התרוממתי וחיבקתי ונישקתי והרטבתי את הפנים היפים שלה בדמעותי. "רבקל’ה, בת יקרה שלי," בכיתי, "איך נהיית פתאום גדולה כזו."

היא נרתעה ממני בבהלה וצרחה לאבא שלה שיבוא להציל אותה מן האשה המשוגעת הזו. 

לא זיהיתי את האיש הזקן שהגיח מן החדר הסמוך, אבל כשהביט בי והתחיל לצעוק, היכרתי מייד את הקול.

"איפוא הילדים שלי?" שאלתי אותו.

 "הם כבר לא ילדים," הפטיר, "וחוץ מזה יש להם אמא חדשה."

"אמא חדשה?" זעקתי.

"הכל נעשה על-פי דין," פסק, "הסנהדרין התירו לי לשאת אשה אחרת. ילדים קטנים  זקוקים לאמא שתגדל אותם, ומישהו גם צריך לפרנס את המשפחה ולהחזיק את הבית. את לא יכולה פתאום לחזור אחרי שנעלמת, ודווקא היום, עם כל הבלגן של החתונה."

"לא נעלמתי," צעקתי, "בסך הכל אחרתי קצת." 

"זה נקרא לאחר?" זעם, "את יודעת מה התאריך היום?" 

בעוד כמה שעות יחלו חגיגות העשור להתגלות," השבתי.

הוא פרץ בצחוק. "נו, באמת, לפני חודשיים חגגנו את שנת השלושים להתגלות, איפוא היית עשרים שנים, אה?" 

"אני לא יודעת," מלמלתי, "אולי נרדמתי?" 

פניו התעותו בלעג. "איזה שטויות את מדברת, מאז חוני המעגל אף אחד לא נרדם לכל-כך הרבה זמן." 

ואז, בבת אחת, נזכרתי בבוקר ההוא בארמון. 

זמן רב חסכתי פרוטה לפרוטה, וכשהצלחתי לאסוף את הסכום הדרוש, קמתי עם עלות השחר, לבשתי את היפה בשמלותי ועליתי לבירה. ארבע שעות חיכיתי בקור ובגשם עד שהגיע תורי והוכנסתי אל ההיכל וזכיתי לעמוד פנים אל פנים מול אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד.

הוא ספר את השטרות בקפדנות. שילמת את כל מעשרות המקדש? שאל. וגם את הנדרים, עניתי. תוכלי לקנות כל נס שתרצי, הבטיח. כל נס שארצה? שמחתי. והשרות באחריות, הוסיף. אני רוצה לישון, אמרתי. בשביל לישון לא צריך נס, כעס. יש לי שמונה ילדים קטנים, הסברתי. כן ירבו, בירך. אני עייפה, לחשתי. הבטלה היא אם כל חטאת, נזף. איני מצליחה לעמוד בכל העמל והיגע ועול הבית והפרנסה וגידול הבעל והילדים, נאנחתי. ומה  אעשה לך בתי הרי לכך נוצרת, הזכיר. אפסו כוחותי, בכיתי. אעשה ממך חוניה, הציע. חוניה? שאלתי. כמו חוני המעגל, השיב. אבל אני לא צריכה גשמים, התפלאתי. חוני  לא קשור לגשמים, תיקן. אבל קראו לו מעגל כי הוא הקיף את עצמו במעגל וביקש גשמים, תמהתי. קראו לו מעגל כי היו לו חיים מעגליים, השיב. חיים מעגליים? גימגמתי. חיים בתוך מעגל, הסביר, כל בני האדם חיים בתוך קו ובבוא יומם עוזבים לצמיתות, ואילו חוני לא חיכה עד שהעץ יבשיל אלא הלך לישון במערה, והחיים בחוץ נמשכו כסידרם וכעבור שבעים שנה חזרו לאסוף אותו כדי שיוכל לקטוף את הפירות. 

אבל אני לא צריכה שבעים שנות שינה, נדהמתי. אז כמה את רוצה? שאל. שהילדים כבר יגדלו, גנחתי. אצלי הלקוח הוא מלך, הצהיר המשיח, ובתור בונוס עוד תזכי לרקוד בחתונה של הבת הקטנה שלך. 

רבקהל'ה מיהרה לטלפון וסיפרה לאחים שאמא חזרה כדי לרקוד בחתונה, ותוך זמן קצר הגיעו שתי נשים וחמישה גברים עם שערות שיבה וקרחות וזקנים וכרסים ובכו על צווארי ואמרו ראות פנייך לא פיללנו. ואני התגעגעתי אל הידיים הרכות וערגתי אל הריח המתוק וייחלתי אל הפנים הקטנים ונכספתי אל גוזלי. אני לא רוצה לרקוד בחתונה, התייפחתי, אני רוצה את רבקהל'ה הקטנה שלי. מי שלא מגדלת את הילדים באמת לא מגיע לה לרקוד בחתונתה, התיז בעלי, ואני בכיתי על עוללי הגזולים והצער והכאב וההחמצה כירסמו את קרבי. משיח, הו משיח, התחננתי, גם אני כמו חוני שואלת את נפשי למות, קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי.

* * *

למה חרה לכם, ידידי הקוראים, ומדוע נפלו פניכם? אך חלום בלהות היה זה.

ביושבה כך באוטובוס עם הסלים בצהרי חג ההתגלות העשירי, נפלה תרדמה על האם העייפה ובחלומה ראתה את כל העלילה הזאת.

הסירו דאגה מלבכם, היא אינה חוניה, היא לא תרדם לעשרים שנה, אין בידה לשלם למשיח צדקנו עבור נס. מיד תתעורר ותמהר אל ביתה לטפל בילדיה ולהכין את החג.

אל חשש, ידידי, גם בימות המשיח יתנהלו להם החיים כסדרם הראוי והטוב, ונשינו היפות תמשכנה לנקות ולמרק, לרקוח ולבשל, לזון ולפרנס, לרחוץ ולהאכיל, לכבד ולהגן, להלביש ולחנך, לטפח ולגדל. 

ברוך הנוטה חסד לכל ברואיו, ובמיוחד לברואותיו, ועולם כמנהגו נוהג גם בימות המשיח.