אני כותב בגוגל ״תחנת רכבת טבריה״ ומגלה שהיא אולי תפתח ב-2019 ותשנה את פני העיר. לאבי מכונית ספורט, תספורת מאפרה וריח שהזכיר לי את בנזוג של אחותי. אף מנותח גרוע, ג׳ינסים צמודים ואיכות של רוק שנוזל לאט מהפה. כולו היה רוק איטי שנוזל מפה אחד לפה של איש ששוכב תחתיו. פה פתוח. חוט רוק נוזל לאט, וריח של נדב, הבנזוג של אחותי הגדולה.                                                       

בנעוריי האמנתי במחוות רומנטיות, וההתניה שלי הייתה לחלק אותן לגברים זרים. אבי הכניס לי את היד לאחורי המכנסיים כשעמדנו בבר, מחכים להזמין משקאות. ככה הכרנו. כשהוא הכניס את האצבעות שלו לתוך הגוף שלי עדיין לא החלפנו מילה, לא החלפנו גם מבט. הוא עיקל אותן, כמו קרס. אצבעות מתעקמות מעלה. וריאציה על לחיצת יד.                                                          

הדירה של רענן היא בעוטף שינקין. קומת קרקע. מיד משמאל – סלון, ומעליו משקיפה גלריה גדולה, חצי קומה שכזאת שאפשר לעמוד בה, למרות שבזאת הספציפית לרוב שכבו. מזרנים. מזרנים צפופים. הם ישנו שם אולי שמונה אנשים בימים ההם. רענן מבוגר מכולם בשלושים שנה ויושב באמצע הספה, תמיד באמצע הספה, לגופו תחתוני טנגה וזהו. בטן עצומה ושערות לבנות שצומחות פרא על שטחה. הוא מעשן נובלס ומחלק אותם לכל מי שאוהב ורוצה.                                                        

בסלון של רענן MTV פתוח גם תוך כדי שינה והשיר החדש של קיילי מתנגן בו כל עשרים דקות. הריאות שלי לא עומדות בחריפות הנובלס אז אני תמיד אומר לו לא תודה. שמעתי פעם שבסיגריות האלה יש חומיינים בטבק, שאם שומעים צליל פצפוץ זה אחד שכזה, שברגעים אלה נשרף ונכנס לך לתוך הריאה. חומיינים, פעם עוד עפו כאלה בתל אביב.                                                           

הדיבור היה שכל הנערים אצל רענן סולקו מהבית, אבל מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד מהם. רק הייתי מדמיין אותם מנסים להזדיין אחד עם השני באופן כזה שרענן לא יקלוט שזה קורה וירצה לגעת גם, או אפילו רק לצפות. אני יוצא לשינקין עם קופסה ריקה וממלא אותה בסיגריות שאני מבקש מאנשים. יש לי סבלנות לזה.                                                       

אבל נסעתי ברכבת לטבריה. נסעתי עם מרק עוף כי אבי כתב שהוא חולה. תחושת הקרס עוד נוכחת בגוף שלי, אז אני נוסע ברכבת להפתיע את אבי בטבריה עם מרק עוף. אני בן שלוש עשרה.                                                           

השיער שלי צבוע כתום, צהוב ואפור מטאלי. הצבעים האלו מעוצבים ככתמים בין צבע השיער הטבעי שלי, שחור. בימי שישי אני עושה פן אצל אבנר בכיכר מסריק, שלבסוף מתקבע בתרסיס דבק נצנצים. קיילי מתנגנת גם במספרה. השיר הזה מתנגן בכל מקום. עם הנצנצים והצבעים קל לי יותר לצבור סיגריות. כשבגרתי יצא לי להכיר את אחים של רענן, את האחים שלו הקטנים. עם אחד עבדתי, עם השניה כמעט עבדתי. נראה לי שהם רק חולקים אבא. שניהם לא מעשנים.                                                           

איי ג׳אסט קאנט גט יו אאוט אוף מיי הד. רענן צועד לאט בשינקין של תחילת שנות האלפיים. שרוואלים צבעוניים ומשקפיים סגולים. שיער מחומצן כמו רבין עוד לא נרצח. נמרוד ושלי מאמינים לאח שלהם שהוא פשוט עוזר לילדים האלה שאין להם לאן ללכת? שמונה בני נוער. אף אחד מהם לא מעל גיל שבע עשרה. הם יצליחו אי פעם להוציא אאוט אוף דר הדז את את המגע שלו, את המבט שלו, את ריח סיגריות הנובלס?                                                       

אתמול האקס שלי כתב לי מייל. הוא לא כתב לי שלושה חודשים. לא מאז שכתבתי לו שאני מוכן לעזוב הכול רק לראות אותו עוד פעם. שאיבדתי משמעות, שהכאב לא עובר, שאני חייב לגעת לו בעור, להעביר לו אצבע על העורף לפחות עוד פעם אחת. הראיתי את נוסח הבקשה הזאת שלי לאבא שלי מרטין, לחבר הכי טוב שלי ליאור, לתום, יאיר, גאיה, יעל ונטלי. כולם אמרו שזה יפה ומרגש. כתוב בפשטות, בהירות וכנות מרשימה. הוא לא ענה. שלושה חודשים של דממה ואני עדיין לא מצליח לשנוא אותו. אבא שלי לא מגלה לי את המצרכים למרק העוף שהוא עצמו מכין. הוא לא מגלה לי בקטע פדגוגי. כל מה שצריך זה להכין אותו באהבה.                                                         

יש עוד אבי – אבי משכונת האירוסים בנתניה. אמא של אבי קוראת לו בשריקות גבוהות כאילו הוא כלב. אמא של אבי חרוכה מסיגריות ומבעלים מכים. אמא של אבי מדברת נמוך ועייף. אנחנו בני ארבע עשרה בדירה של אבי בגבעת האירוסים, נתניה. היו שם עוד אנשים, כנראה חברים וחברות שלו מבית הספר. נושא האירוע היה להפגיש שני גייז ולצפות בתוצאות הניסוי. הרכיבים התלקחו מהר מהצפוי, המעבדה נשרפה כליל.                                                          

מצצתי לו בחדר של אחיו התאום כשאמא שלו פרצה את הדלת מבועתת. היא הריחה את ריח עשן הכימיקלים הבוערים. אני זוכר את תחושת האימה כשאיבר המין של אבי 2 עוד בתוכי. היא לקחה כיסא וזרקה אותו עלי. עוף מפה. עוף מפה. עוף מפה מיד. בקול נמוך, חרוך סיגריות ובעלים מכים. גבעת האירוסים, נתניה. אין לי כסף לאוטובוס חזרה הביתה ואין לי בטרייה בטלפון לכתוב לו שאני צריך ממנו או מהחברים שלו כמה שקלים. אני דופק בדלת שוב ואמא של אבי פותחת. היא מביאה לי את הכסף בעצמה ומתחננת שלא אראה את הבן שלה יותר בחיים.                                                         

אתמול האקס שלי כתב לי מייל. הוא לא כתב לי שלושה חודשים. לא מאז שכתבתי לו שאני מוכן לעזוב הכול רק לראות אותו שוב. לעזוב הכול פיזית, לעזוב את כל מה שאני מאמין בו, את העבודה שלי, את אורח החיים, העקשנות, הבוגדנות, את הכול. רק תן לי להגיד לך שוב שלום.

הֵי. אַי הוֹפּ יוֹר דּוּיִנְג וֵל. אַי הוֹפּ אִיטְס נוֹט טוּ אֶרְלִי טוּ רִיצ׳ אָאוּט. אַי סְטַארְטֶד אֵ נְיוּ פְּלֵיְלִיסְט אוֹן סְפּוֹטִיפַּי, אֵנְד לִיסְנִינִג טוּ אִיט בְּרִינְגְז מִי בֵּאק אֶ לוֹט אוֹף יוּ. אִיטְס קוֹלְד "White Chicks" – אֵנְד "Can't Get You Out Of My Head" אֶסְפֵשֵׁלִי גּוֹט מִי. אַי קֵאן אַנְדֶּרְסְטֵנְד אִיף יוֹר אֶנְגּרִי תֵ'את אַי דִידֵנט גֵּט בֵּק טוּ יוֹר לֵאסְט מֵסֶג' אֵנְד אִף יוּ דּוֹנְט וּאַנְט טוּ רִיפְּלַי, בַּאט אַי וַנֶטֶד יוּ טוּ קנוֹאוּ יוֹר אוֹן מִי מַינְד.                                                        

הוא צוחק על הלובן שלי. שלושה חודשים של דממה והוא שם אותי בפלייליסט נפרד, זה שהוא שומע כדי לפלרטט עם עולם אחר. אבי 2 החליף את השם שלו לקשת והוא מלמד טנטרה לקבוצות של גברים עם דימוי גוף נמוך.                                                        

אני בטבריה. הדירה מלאה בתצלומים של שושנים. תקריב של שושנה לבנה מעל המיטה. צילום של אגרטל עם שושנים מעל הספה בסלון. כנראה נסעתי לרכבת הכי קרובה לטבריה והוא בא לאסוף אותי עם מכונית הספורט שלו. היד שלו מקריסה את תוכי במהלך הנסיעה. אם לא פיזית אז בהחלט תודעתית. בגיל שלוש עשרה סביר להניח שאני לא משתמש במילה ״תודעתית״. הוא חולה ומופתע כי הגעתי עד טבריה בשביל להביא לו מרק עוף. כשהוא לוקח אותי למיטה אני מבועת אבל התודעה שלי כבר יודעת איך לצוף. אני על הבטן והראש שלי מונח לאחור. אני בוחן את עלי כותרת בשושנה הלבנה שמעל המיטה. הדפס זול על קנבס. מקרוב הכול נהיה פיקסלים קטנים והפרח נעלם.                                                         

כשהיינו יחד גיליתי שהוא לא מכיר לא את ג׳וני מיטשל ולא את קרול קינג, לא את הקרנבריז ולא את אלאניס מוריסט, לא את קיילי, ואת בריטני – רק כי כל ההומואים מוכרחים. White chicks. המייל שלו אצבעות שחורות במוגלה לבנה שלא מחלימה.

עשר שנים לפני, זהר ואני נוטלים אקסטזי בפעם הראשונה יחדיו. אנחנו ביד אליהו והתוכנית היא לעשות אמבטיית-כל-הלילה ולהזדיין. אמבטיות מתקררות מהר. אקסטות עולות בבום ואז צריך במיומנות של דולה לשמר את הגחלת. זרם מים רותחים מטפטף פנימה כל הזמן. מדי פעם מרימים את הפקק ומשתדלים לא לנזול יחד עם המים למערכות הביוב של מזרח תל אביב. סיגור רוס מנגנים כל כך מצמית שאני משנה תנוחה ועובר להתכרבל לו על בית החזה, מים עד הסנטר. הם שרים "It’s you-ou-ou״. לא אהיה שם להציל את זהר מטביעה. האשמה תדבק כמו לשון לחך. דמעות אקסטזי מצליחות לצוף מעל לעצב. למרות פתאומיות הבכי, אני לא נבהל. הוא בוכה עדין, ישר למי האמבט, ישר למערכת הביוב. הוא מספר לי בפעם הראשונה על אבא שלו ועל החגורה ואיך זה היה כל כך מבלבל אותו כי באימה הזאת היה גם משהו מחרמן. לשנינו לא עומד.                                                           

כשהוא לקח אותי לבקר את המשפחה שלו בפרברים של לונדון אני מבין שה-Black chicks נעולות בין קירות של בית אחד ויחיד. הבית שלו ושל וונדי, אמא שלו. הם השחורים היחידים בשכונה. מעבר לכביש אבא שלו. אבא שלו אדום מרוב שהוא לבן. הוא קירח ויש לו בקדמת הראש מין פוני טיפשי שאיכשהו נשאר. קרחת עם פוני קצר ומחומצן. הלסת של אבא שלו מספרת את הסיפור כולו. שבורה, מתרוצצת, חסרת שליטה. האישה לצידו סובלת ממחלת עור קשה, והיא אכן בעיקר סובלת. הם מספרים על רייבים מתחילת שנות האלפיים ועל הגוף שהתעייף. געגוע לימים שלא חוזרים. בחיים לא ראיתי אותו כל כך מכווץ כמו ליד האבא האדום שלו. הוא לא סיפר את הסיפורים אבל שמעתי אותם אלף פעם, בכל פעם שהוא נעלם ממני לפנימה הזה שלו, איפה שאין שום גישה. המכות, האלכוהול, הסכינים, האמא שנשארה, האישה הצעירה יותר שהגיעה, הדממה. אני נוטה להסתכל על כפות ידיים של גברים מכים. מנסה לחשב את הקשר בין גודל לעוצמה.                                                   

אבי 2, קשת, נהיה פיה רדיקלית. ״הפיות הרדיקליות״ הן ״רשת רוחנית קווירית״ שנוצרה בקליפורניה בסבנטיז, ובימינו זה מרחב שבו גייז ללא שרירים מתרגלים אהבה חופשית. קשת עבר לגור לידי והוא מזמין אותי לאורגיה של פיות. שישי בערב, חמישים שקל לכיסוי עלויות, מתחילים ב-23:00. לקשת שלוש ראסטות אחוריות ארוכות סביב שיער ראש קצר ושערות כתפיים ארוכות. בכניסה לבית מסודרות שקיות זבל גדולות שבהן יש לשים את הבגדים. יש משהו אפקטיבי במידיות העירום. קשת מציע לי שוקולד עם אגוזים של מילקה. חבילה סגולה עם ירוק בצדדים. הירוק זה בגלל האגוזים, זה המיתוג. קשת זה מיתוג פייתי למרות שאין בהיפיות הזאת שום דבר רדיקלי. לא התראינו ולו פעם אחת מאז משבר גבעת האירוסים, ובמעמד השוקולד, שקיות הזבל, שערות הכתפיים והבולבולים הזקורים שנינו בוחרים להתעלם מהרגע הזה כאילו לא קרה. זהר תלה את עצמו לפני חמש שנים עם חגורה. אני לא מסוגל לגעת בו. אני מסיים את השוקולד, גומר על הבטן של איזה אסף שרירותי וחוזר הביתה ברגל.                                                     

פרברי לונדון. אנחנו בחניון מחוץ למשתלה. בדיוק קניתי לוונדי עציץ. הוא לא מרשה לי לקנות לאבא שלו כלום. באוטו הוא לא מרשה לי לשמוע נטע ברזילי כי התרנגולת שלה מביכה אותו. בבית של הפוני והסובלת שטיחים מקיר לקיר. מרץ ושלג בחוץ. אם התרוקנה בו כבר האהבה אליי, למה הבאת אותי להכיר לך את ההורים?                                                    

עשר שנים אחורה ותל אביב מסניפה חגיגת בוקר עד ערב. וכשאני אומר תל אביב אני מתכוון אני. יש לי כדורית קטנה בכיס הקטן של הכיס של כל ג׳ינס. אני הולך להשתין ופותח אותה ביעילות של אקספרט, מניח אבקה צהובה על הגומחה של כף ידי המאוגרפת. השקע המינורי בין האגודל לשאר האצבעות. אין מה לסדר את זה לשורה. אני בהרצל, נוגע בקירות של בניינים ומתפלא שכף היד שלי לא משאירה סימן על הבטון.                                                           

אני מתיישב על המדרגות של בנק דיסקונט, סניף הרצל פינת לילינבלום. כנראה, אנשים עוברים. כנראה, אני שוב מאגרף את היד באמצע הרחוב ומכהה תחושה בנחיר השני. אני שולף את הטלפון ומרכז את המבט. אני חרמן אבל אין לי כוח לחיפוש האותנטי. אני מוציא 500 שקל מהכספומט וקובע עם נער ליווי ברחובות הקטנים ליד בוגרשוב.                                                        

אני הולך ברגל. אני נוסע באופנוע. אם אפול על הכביש אגלה את הפציעה רק ביום שאחרי. זה קרה כבר פעמיים. אני נוסע לבוגרשובים הקטנים על האופנוע. כשאני מגיע לבוקי בן יוגלי או המליץ או טשרניחובסקי או מנדלי מוכר ספרים או בן עמי או אהרונוביץ' אני מחנה ומוציא את הכדורית מהכיס הקטן. יש לי שם שלוש ואני מקפיד שלא לפתוח אותן במקביל. אחת אחת. אני מזהה את זאת הפתוחה מהכיווץ בפלסטיק. אני מרוקן את התכולה על מושב העור של האופנוע. אחת עשרה בלילה? חמש בבוקר? אני מגלגל שטר של מאה שקל ישן, יצחק בן צבי, ומוציא כרטיס מכבי כחול. אני מסדר עם כרטיס מכבי הכחול את הערמה הקטנה הצהובה על מושב העור השחור של האופנוע. היא נספגת בגוף שלי מהר. אני נוגע בקיר – איך זה שזה לא משאיר סימן? אני משנס את כולי כדי להצליח לקרוא את הכתובת המדויקת בטלפון, את מספר הדירה ואת הקומה של נער הליווי. כשאני מגיע, אבי פותח לי את הדלת. אבי מטבריה. אבי עם הריח של נדב. אבי שלא נהייה קשת, אבי הראשון.                                                           

האיש לידי שואל אותי על מה אני עובד בכזה ריכוז. אני שואל אותו מאיפה הוא מוכר לי והוא מזכיר לנו שהוא היה נוכח באורגיות הפיות הלא רדיקליות. לא זיהיתי אותו עם בגדים. אני מספר לו שאני מנסה לכתוב סיפור קצר לתחרות של הארץ – הוא לא שמע על זה אף פעם. הוא צייר. האצבעות שלו צבועות שאריות של סגול וירוק וכחול. הוא אומר לי שהוא מצייר אורגיות, שהוא מנסה לתפוס את היצר הזכרי בדימוי חזותי. אני מבקש שיראה לי, ותוך שלוש פניות ברחובות הקטנים של שוק הפשפשים אנחנו אצלו בסטודיו. שמעון הצדיק או חנינא בן דוסא, או אלעזר בן עזריה. קומת קרקע. הוא מסביר לי את המרקם. תערובת פולימרים, אפוקסי וצבעי שמן. הדמויות נראות עשויות זרע שנח בשלווה על נייר פשוט 60 גרם. אני מקנא בשלווה. אני מחמיא לו בכנות על העבודה ואומר לו שאני רוצה לגמור עליה. הוא מסכים, הוא נרגש, אני שולף. כשהוא מכניס לי אצבע ומסובב אותה כקרס, אני גומר.                                                       

אבי הראשון, זה שלא ראיתי עשר שנים, מאז טבריה, פותח לי את הדלת בבוקי בן יוגלי. אני בן עשרים ושלוש ואבי עדיין מריח כמו נדב, הבנזוג לשעבר של אחותי הגדולה. נדב שמת בתאונת אופנוע בדרך נמיר פינת אינשטיין, רמת אביב. אני בישלתי לו אז את המרק? אני זוכר את הקופסה, אני זוכר שהמרק לא נשאר חם בנסיעה ברכבת ובאיסוף ברכב ספורט כסוף. אני זוכר שהיה מוזר לראות את אבי שותה אותו – שלראות איש כמו אבי אוכל זה כמו לראות את ביונסה מחרבנת. הוא פותח את הדלת בבוקי בן יוגלי או בן עמי ומחבק אותי בצורה שסוף סוף נותנת מנוח רגעי לטשטוש הפנימי. ״אני בחיים לא אשכח לך את הפעם ההיא בטבריה עם המרק עוף. איזה ילד חמוד היית. בוא, שב על הספה״.                                                           

קיילי מתנגנת בבית של רענן. הגלריה ריקה מהילדים שנמצאים במשא ומתן על הקיום שלהם ורענן לא בבית. אני לוקח נובלס מהשולחן ושואף עמוק יותר כשרעש הפצפוץ מגיע. זהר תלה את עצמו עם חגורה. הוא הזיז את המיטה, הפעיל מכונת כביסה, הוריד את קציצות הבקר ברוטב האדום מהאש, פתח את ברז האמבטיה ותלה. הוא פתח את הברז כדי שאלונה השכנה מלמטה תמצא אותו יחסית מהר.                                                  

אני פותח קופסאות קטנות בבית של רענן שלא נמצא בבית. אלה שליד הספה, אלה שמוחבאות. אני לוקח שלושה כדורי אקסטזי ובולע אותם בבת אחת. לה. לה. לה. לא הלכתי להלוויה של זהר. מרק עוף אני אף פעם כבר לאף אחד לא מכין.                                                       

"Can't Get You Out of My Head" is a midtempo dance song , combining synth-pop and neo-disco, which has a tempo of 126 beats per minute. Minogue's vocal range spans from C4 to D5. Minogue chants a "la la la" hook in the song, which is often heralded as its most appealing part. BBC Radio 2 noted that the composition of the song is "deceptively simple, but its veins run with the whole history of electronic music."                                                         

בסלון של אבי ברחוב אהרונוביץ' יש אור כחול ומוזיקת האוס. הוא מחבק אותי חזק וזה מרגיע לי את הטשטוש הפנימי. על כורסה ליד הספה יושב ילד, ממש ילד, אולי בן שלוש עשרה. אבי עושה ביננו היכרות. הוא בדואי ולגופו תחתוני טנגה אפורים דהויים. אני לוחץ לו את היד.