This is Heading Animation

00.00
מהיכן באתי? לאן אשוב?
  • מהיכן באתי? לאן אשוב?

מהיכן באתי? לאן אשוב?

3 דק'

קראו ב:

סימה בן

מהיכן באתי? לאן אשוב?

3 דק'

״טטיאנה! את כאן? טטיאנה! איפה את? מה קרה כאן עכשיו?״, אני צורח כפי שמעולם לא ידעתי שאני מסוגל.

״מה קרה כאן עכשיו?״, ענני האבק החונקים אופפים אותי. חלקיקים של התופת הבלתי ידועה מזינים אותם ומתאדים בנופלם על רצפת העץ החרוכה.

״רומן? אתה בסדר?״, היא מגיעה לעברי שהיא כולה מפוחמת ומלוכלכת. אנחנו מתחבקים ללא מילים. חשבתי שאני גבר קשוח למדי, תמיד זוקף את ראשי קדימה. תחרותי, שאפתן ממוקד. בניתי לנו חיים שלמים. רק עכשיו התחתנו אחרי שנים שביססו את עצמנו. פתחתי חנות פיצה שכונתית קטנה והעסקים פרחו. הכסף נכנס. כל כמה חודשים היינו קונים רהיט חדש יחד בזיעת העבודה הקשה של שנינו .

היו ערבים שהייתי מעסה את כפות רגליה הנפוחות אחרי שעות העבודה הארוכות במטבח בו טרחה ועמלה. בדיוק גם שילמתי את המקדמה על המסעדה האיטלקית החדשה שעמדנו לפתוח. השקענו שם את כל החסכונות שלנו. הכל היה ורוד. מה נעשה עכשיו?

״רומן, כבר הוצאתי את עוגת התפוחים מהתנור. עוד מעט שעת התה מהים השחור״ היא מצחקקת. דעתה ממש משתבשת עליה והיא אחוזת טירוף. מסרבת להיכנע להכרתה ולקבל את כל מה שקורה כאן, סביבנו. עיניה טרוטות. היא אחוזת עצב וכעס. הכל אבוד, אני אוסף אותה אלי. הבית שלנו וכל מה שעמלנו עליו נמחה ברגע אחד. 

״מה נעשה עכשיו רומן?״, היא בוכה ללא הפסקה.  ״לאן נלך? עוד מעט גם יגייסו אותך לצבא ואני אשאר לבדי. עם הבן שלך״. היא מתייפחת ומחבקת את ביטנה העגלגלה והחמודה.

כמה רציתי להקים איתה בית. שנים בחנו את הזוגיות ביננו ותמיד הכל זרם נכון. ועכשיו זה – בית הרוס וחרב על ראשינו. ״הכל פה רעוע, בואי נתחיל לאתר כמה שיותר חפצים ולאסוף אותם במהירות. אם המקום הזה הופגז עכשיו הוא עלול להיפגע שוב. קדימה״. שנינו אחוזי טירוף אוספים ומנערים את השברים וחתיכות החלומות שלנו שנפלו לקרקע בצורת שבבי עץ וגחלים. כל מה שנותר לנו זה רק שתי שקיות. חסרי אונים אנחנו עוזבים את המקום בו חשבנו לנטוע יתד וסוף סוף לבנות בית.

אנחנו מתחילים לצעוד ועם כל צעד שאנחנו מתרחקים מבתנו אנחנו גם משילים מעצמנו את כל החומות שהגנו עלינו כבני אדם חופשיים שנים כה רבות. באיטיות והשלמה. ככה זה שיש מלחמה-  הצרכים האנוכיים והמפונקים שלנו  בדמות חיים שלמים של חלומות ושאיפות מתבטלים ברגע אחד. עכשיו זמן רק לשרוד לא לחיות.

אבל היא באמת לבדה. היא התייתמה כבר לפני חמש שנים מאימה ומאביה רק לאחרונה. כמה שרצינו בן לקרוא לו בשמו אנטון. מי יודע מי מאיתנו עכשיו בכלל ישרוד את זה. ככה אנחנו מתרחקים מהכל ומעצמנו. משילים את האישיות והגאווה מעצמנו- מתרפקים בזרועות של כל מי שרק יכול יהיה לבבי ומוכן לעזור. להפגין מעט חום או הבנה למצבנו.

רק שעתיים לפני כן ישבנו בחצר הקטנה ועשינו סלפי. אחרי הכל אנחנו דור ה- Z . שפתי ברווז, פוזות של אושר ושמחה. הכל הבל ונבל. העולם הזה צריך להתמודד עם שאלות גדולות. מלחמות קטנות קורות בכל יום ובכל שעה אבל מלחמת עולם? מראות כאלו קשים? כמו במקומות הכי חשוכים בהיסטוריה! ועוד כאן!  באדמה הזו? אף אחד לא למד כלום?!? 

אפילו הגבר הכי חזק לא יכול להישאר אדיש אל מול המראות הריחות העומס הנזקקות וחוסר האונים. של ילדים נשים קשישים וחולים. מנהיגים בודדים מחליטים על גורלם של מיליארדים רבים. ומה אנחנו האנשים האמיתיים בכלל רוצים? אותנו שאלו פעם? אנחנו רוצים רק לחיות, לאהוב, לטייל להגשים חלומות! להנות ממה שהעולם מציע. 

אך לעיתים קרובות נדמה כאילו שהם מתעקשים להצר את צעדינו ושהם מתנהלים בעולם הזה כאילו הוא "הכדור במגרש שלהם". כל אחד בועט כרצונו- משחקי כוח ואגו במסווה של ביטחון וצרכים. והכל על גבנו. האזרחים הפשוטים ובעלי חלומות קטנים. לא שכרון הכוח ולא פאר החרב.

אילו רק הייתם עוזבים אותנו לנפשנו אף אחד לא היה נלחם, היינו שבעים ורגועים. חיים את חיינו בשקט בלי להזיק לאף אחד. בדיוק כמו חיות טורפות- הן אינן טורפות בזמן שהן לא רעבות. בלי מנהיגים מטורפים מדושני אגו- העולם הזה היה נראה לגמרי. רק עכשיו נרגעה כאן קצת הקורונה. שרדנו תקופה מאתגרת. אי אפשר לעצור את זה. כדור השלג כבר מתגלגל. כל 80 שנה מלחמת עולם. זה הגורל שלו? להתפוצץ על עצמו?

אחרי הליכה ממושכת של מספר שעות, אנחנו מגיעים אל מקלטי הסיוע. שוטפים ידיים ופנים במים שזורמים אלינו מתוך  מיכל פלסטיק כתום וענק. מקבלים מנת אוכל ארוזה. מנשנשים. כבר שעות רבות שצעדנו ללא מזון אבל אני ממש לא רעב.  חשוב לי שטטיאנה תתחזק. 

״את חייבת לסיים הכל. לשמור על עצמך כמה שיותר״, אני מבהיר לה.

״בטח תכף יאספו אותי ואני אצטרף ללוחמים״

״גם אני רוצה להילחם״, היא זועמת ועיניה מוארות בכעס וזעם.

״בשום פנים ואופן לא. טטיאנה תבטיחי לי. לשנינו אין אף אחד בעולם. יש לי רק אותך ואת הילד שלנו. אני מתחנן בפניך תשמרי עליכם בשבילי״. 

״המלחמה הזו היא לא המלחמה שלנו. אנחנו רק שבויים בידם״, היא מניחה את ידה בכף ידי.

״אתה צודק. זה לא שווה את זה. אתה הבית שלי. אחכה לך, ווז׳אן מיא Боже мій. השם יעזור״. שנינו מביטים אל השמיים וממתינים להתרחשויות חדשות שיחרצו  את גורלנו. אחרי הכל מבני אדם כבר התייאשנו.

תרצו משהו
אחר?
חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!.

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp