This is Heading Animation

00.00
נערה עם סיכה לבנה
  • נערה עם סיכה לבנה

נערה עם סיכה לבנה

3 דק'

קראו ב:

טל ארליכמן

נערה עם סיכה לבנה

3 דק'

עליתי במדרגות בשארית כוחותיי, מרגיש איך החמצן אוזל מריאותיי, עד הגעתי לקומה הרביעית. 

נכנסתי לדירה הימנית שדלתה הייתה פתוחה לרווחה. בכניסה, ראיתי את שולחן האוכל עם תפוחי עץ שחיכו לשווא שבעליהם ינגסו בהם, פרוסות הלחם הדקות שנזנחו בחופזה וחוסר הסדר ששרר בסלון העידו על מה שהתרחש כאן רק לפני כשעתיים. נזכרתי בהוריי וליבי החסיר פעימה. 'איפה הם עכשיו?', תהיתי.

התעוררתי בשעת ערב מוקדמת. כנראה נרדמתי לכמה שעות על הספה. התקרבתי לחלון המאורך, הצופה לרחוב הדומם. הבניינים האפורים לבנים כמו פערו את עיניהם, מחכים לשובם של אלו שהתגוררו פה רק הבוקר. כל נביחה של כלב או ציוץ של ציפור האיצה בי את הדופק. 

כעבור כמה ימים אחרי שסיימתי לאכול ממזונות הבית שהלכו והידלדלו, ירדתי לאחת הדירות בקומה השלישית. כאן, המחזה כבר היה אחר. היה נראה כאילו בני הבית התכוונו וידעו לקראת מה הם הולכים. הכל היה די מאורגן ומסודר במין ציפייה ספק מדכאת, ספק אוחזת בשברירי תקווה אחרונים. 

נכנסתי לאחד מחדרי השינה. כנראה גר בו אחד הילדים. סקרתי את הציורים הרבים שנערמו על השולחן ועיניי נחו על ציור של ילד ואימו. הילד אוחז בידה של אימו ועיניו חצי סגורות. האימא נראית חזקה, בטוחה בעצמה ונראה שהילד תולה בה את כל מבטחו. הציור עורר בי את זיכרונות אותו הבוקר. 

*

"נו, חמוד שלי, בא כבר. אנחנו חייבים לצאת עכשיו. אני לא יודעת מה יקרה אם לא נצא עכשיו. הם יגיעו לפה בסוף ואני לא יודעת מה יהיה". 

הם ירדו בחדר המדרגות בצעדים שקטים. 

"איפה אבא?" שאלתי.

"הוא אמר שניפגש בפינת הרחוב ב12:00. אני מקווה שהוא מחכה לנו. אנו מאחרים בכמה דקות בגלל שהתעכבת". 

הרחוב המה המוני אנשים שמיהרו לצאת מבתיהם. 

בפינת הרחוב אבא חיכה לנו. עיניו הטובות בירכו אותנו והוא חיבק את אימא ונשק לה על שפתיה ברוך. אחר כך, התפנה לגשת אליי. 

אימא התקרבה לאבי ולחשה לו משהו באוזן. ניסיתי להקשיב אבל הרעש מסביב לא נתן לי סיכוי. מרחוק שמענו את הצעקות שלהם. ידענו שקורה משהו  ואימא כבר הייתה ממש לחוצה. 

"חייבים ללכת", היא הרימה את קולה. 

התחלנו ללכת במהירות לכיוון הכיכר ואז הבחנתי בנערה עם סיכה לבנה. הסיכה ממש נצצה באפרפרות הרחוב. מבעד לכל מאות האנשים ברחוב היה נדמה לי שהיא צועקת לי משהו. התאמצתי להבין ולא באמת הצלחתי ואז היא ממש סימנה לי '"לא" עם האצבע וראיתי שהיא נכנסה בחזרה לבניין שלידו עמדה. 

"אימא", עצרתי את אמי הממהרת. 

"מה חמוד?", שאלה אמי בקוצר רוח, 

"אולי נישאר?, יש כל מיני שמועות". 

"מה פתאום", אמרה בהחלטיות, "החלטנו שהולכים אז הולכים". 

"אני לא הולך", עצרתי במקומי. 

אמא הסתכלה על אבי והוא סימן לה להתקרב אליו. הם הסתודדו ביניהם דקה ארוכה ואז אמי החלה לבכות. אבא ניגש אלי. 

"בן שלי. אני יודע שאתה מבולבל ולא מבין מה קורה סביבנו. אם אתה רוצה להישאר, תישאר. אני כבר לא יודע במה להאמין ובמה לא. אני רוצה שתזכור תמיד מה שאמרתי לך. לבטוח בעצמך, להעז ולרצות להשיג לעצמך את מה שאתה רוצה בו. אני יודע שעכשיו זה נראה דמיוני, אבל אני רוצה שתאמין בטוב ליבם של האנשים". 

"אבא", אחזתי בידו כממאן להיפרד. לאן אני אלך?"

"תקשיב. חבר אמר לי שהבניינים ליד המזרקה הישנה יותר בטוחים. תלך לשם עכשיו. תקווה שאף אחד לא יראה אותך ותיכנס לאחת הדירות. הכל אמור להיות כבר ריק. תישאר שם עד שתרגיש בטוח".

"אולי נלך כולנו יחד?", מיאנתי לשחרר את ידו של אבי. 

" אם זה רק אתה, יש לך סיכוי. כולנו יחד, פחות. נקווה לטוב", אמר ועיניו ניסו להסתיר את מה שחשב באמת.

אמא חיבקה אותי והחזיקה את פניי בכפות ידיה "אנחנו ניפגש בסוף. תאמין בזה", אמרה ומהירה להתרחק, דמעותיה נופלות על לחייה. 

*

המשכתי להביט על הציורים כמנסה לפענח מה חשב לעצמו הילד או הילדה שציירו אותם. ניסיתי לחשוב איפה הם עכשיו. האם גם הם הלכו לכיכר באותו הבוקר. 

כעבוד כמה ימים שמעתי רעש מהרחוב, הצצתי מהחלון הקטן בחדר האמבטיה וראיתי אותם. צועדים שם עם מדיהם המגוהצים, מגפיהם המבריקים ועיניהם החלולות. עקבתי בשקט מקפיא אחרי התקדמותם עד שנעלמו מקו הראייה שלי ואז חזרתי למטבח ופרסתי לעצמי עוד פרוסה דקה עם קצת מרגרינה. כך, בימים שעברו החלפתי דירות עד שעברתי בין כל הדירות בבניין. לבסוף, יצאתי לרחוב, בכוונה לעבור לבניין אחר. 

בעודי ממהר להיכנס לאחד הבניינים הסמוכים, שמעתי קול מאחוריי. 

"מי אתה?" שאל בחור צעיר וגבוה שנראה ממהר. 

"אני גר פה", עניתי בשקט. 

"אף אחד כבר לא גר פה", הוא השיב. "הגרמנים לקחו את כולם. הם כבר לא יחזרו".

"יש לך משהו לאכול?". שאלתי. 

הוא בחן אותי. 

"אתה יודע להשתמש בנשק?", התקרב אליי ונעמד במרחק של כמטר ממני.

"לא. אני לא יודע, אבל אני יכול ללמוד", עניתי והגברתי את קולי תוך שאני מנסה להגביה את עצמי. 

"איך קוראים לך?" שאל.

"משה. משה וייסמן" 

"טוב. מהיום אתה יאן. יאן בוקובסקי. בא אחריי". 

הוא הלך בקצב מהיר מאוד וממש נאלצתי לרוץ בעקבותיו. 

הספקתי להגניב מבט חפוז אחרון לאחור. מסתכל על המקום שהיה החיים שלי בארבע עשרה השנים האחרונות. לא ידעתי מה יקרה הלאה, אבל לראשונה זה הרבה זמן הרגשתי מעט תקווה. 

תרצו משהו
אחר?
חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!.

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp