אל תצחקו, בבקשה: לוּבוֹצְ'קָה לא יכולה לסבול את זה. עדיין לא קוראים לה לובוצ'קה, אלא סתם לוּלוּ, כמו שקראה לעצמה כשהייתה קטנה, כשעוד הייתה "פעוטה"; כבר זמן מה שאינה "פעוטה", היא ילדה (בת חמש). אך עם התואר החדש, אף על פי שלובוצ'קה חיכתה לו מאוד, לא השתנה כמעט דבר: ה"גדולים" באותו האופן מוצאים שלובוצ'קה מפונקת ופראית; באותו האופן הם מסתירים ממנה משהו, ולא מבינים בעצמם דברים רבים; באותו האופן הם צוחקים בקול רם ובלתי-נסבל. את הצחוק שלהם לולו לא יכלה לשאת: היא נרעדה, הזעיפה פניה, ולעיתים פרצה בבכי. 

לולו דיברה רק עם גרוּשָה, האומנת שלה, שלא הייתה קטנה, אך גם לא ממש גדולה, וממנה היא דרשה נוכחות מלאה, ביום ובלילה: וגם עם סבתה בעליית הגג. אמא – לא נחשבת, עם אמא אין זמן לדבר, גם להתנשק היא לא הספיקה אף פעם איתה; ואמא – היא קצת לולו בעצמה. את זה שרק קצת ולא לגמרי, לולו גילתה בדרך הבאה: היא ראתה גן בחלומה, והיא טיילה בגן הזה עם אמה. וכשהיא שאלה את אמא אם היא זוכרת את זה, אמא נדה בראשה ואמרה: "הרי את חלמת את החלום, ולא אני". זה היה לא מובן, הרי אמא ראתה בחלום את הגן בדיוק כמו לולו, אך היא לא רצתה לשאול אפילו את אמה (אין מה לדבר על גדולים אחרים!): גם כאן כפי הנראה היה סוד – כמו בכל מקום, היכן שלא מביטים. סוד זה – מה שתמיד אסור לשאול עליו, הוא מביש, מפחיד וגם אין טעם לשאול, במיוחד גדולים: הם כנראה לא יגידו, וגם אם הם יודעים, ימציאו משהו בכוונה. הכי הרבה שאפשר – לשאול לא ישירות, אלא כבדרך אגב, בזמן מתאים… לובוצ'קה קפאה כולה מאימה פעם, כשבן דודה בן השש וַסְיָה שאל ישירות, בזמן סעודת צהריים, למה עיגולים צפים במרק. ענו לו שזאת חמאה. הוא האמין לכך, אף על פי שידע טוב מאוד שהחמאה היא מוצקה ולבנה, ואילו העיגולים שקופים. עם וסיה וילדים וילדות אחרים לולו דיברה עוד פחות מאשר עם ה"גדולים", ולא שיחקה איתם. הם לא מבינים שום דבר!

על עניין הגן ואמא בחלום חשבה לובוצ'קה לבדה, ומה שהצליחה לחשוב עליו, זה שחלומות נראים מבפנים. ואילו בפנים – אני. אמא אומרת: "לא אני ראיתי". אבל אני, לולו, ראיתי. זה אומר שהחלומות נפרדים. ושאני ואמא נפרדות בחלום… ככה זה, אבל ככה – זה אפילו סוד יותר גרוע. בעצם אין להם התחלה ואין להם סוף. למה יש מילים, למשל?  למה כל מילה אומרת משהו, אך אם כולם חוזרים על מילה – "אפודה, אפודה, אפודה"… היא כבר לא אומרת כלום? ויש מילים, שהן סודות בעצמן. לובוצ'קה לא ידעת זאת תחילה, ולמשמע המילה "תחש", שאלה. אמרו לה "כלב קטן". בכוונה אמרו: משום שכאשר לולו ראתה דרך החלון כלב קטן, צעקה: "תחש! תחש! תביאו לי את התחש מיד!" וכשהביאו את הכלב, כולם געו בצחוק גועלי: "איזה מן תחש זה? זה כלב רחוב מעורב!" על ה"צדפה" לולו כבר לא שאלה; דמיינה אותה בעצמה. וכשפעם אחת היא טיילה בשביל עם גרושה – האומנת בבית הקיט, ולפתע קפצה על השביל וחצתה אותו צדפה, כולה עגולה ומכוסה במחטים אפורים, ולולו צעקה בהתרגשות: "צדפה! צדפה!" – גרושה רק נדה בראשה: "מה איתך, לוּבוֹב איוונובנה, איך אפשר להגיד את זה!"

אם הגדולים הציקו מדי – לולו ידעה להעמיד אותם במקומם. אחד מדודיה, קוליה – ענקי, שחור (לולו עצמה קטנה נורא, שערה החיוור מסתלסל בתלתלים קלושים) – הדוד הזה הוא מציקן במיוחד. המציא חידון: השם הראשון לוּ, השני גם לוּ, וביחד: ילדה טיפשה. ושוב: ראשון לוּ ושני לוּ, והשלם: פתיה מפונקת. ניחשת?

לולו רק הביטה בזעף, ואחר כך אמרה:

"גם אני חידון. השם הראשון שלי קו, השני ליה, והשלם…" – פה היא חשבה רגע קט, ואז חתכה:  "והשלם – טיפש נצחי!"

כשמסביבה כולם געו בצחוק. לולו לא טרחה להתרגז, היא לקחת את גרושה בידה ו – לחדר ילדים. 

לולו חדת תפיסה: מלבד סודות, היא שמה לב שאם מחכים לדבר מה, חושבים שיהיה כך – בוודאות לא יהיה כך. דודה מאשה נסעה לקניות: "אני אביא לך מתנה, לולושה". יום שלם היא וגרושה ניסו לנחש איזו מתנה היא תביא. חשבו כל מיני דברים. רק שלא יהיו סוכריות! חששה לולו. גרושה הרגיעה אותה: "מה איתך! היא יודעת שאת לא אוהבת!" והדודה הביאה דווקא סוכריות ונעלבה כשלולו בכתה בקולי-קולות במשך שעה שלמה. 

לא רק שהגדולים אינם מבינים סודות. הם אוהבים לשקר, בלי שהם בעצמם יודעים למה. "מחר יום ההולדת של אבא". "מה זה הולדת?" – שאלה לולו. "אה, אבא ייוולד מחר, יהיה תינוק קטן, ישכב בעריסה, ויצעק ווא-אה-אה". לולו שתקה, אך האמינה. כשראתה שלמחרת בבוקר אבא יוצא מחדר השינה באפודת השועל שלו, גדול בדיוק כפי שהיה אתמול – היא זינקה לחיקה של גרושה ושוב פצחה בבכי. איש לא הבין מדוע; והיא כלל לא כעסה על אבא – על השקר. כל זה היה מזמן, בעצם. כעת היא מאמינה לעיתים רחוקות, היא מדמיינת בעצמה. בגדולים יש  לנהוג בזהירות, לא לספר להם דבר, לא לשאול שאלות ולא להאמין להם, במקרה כזה טוב שהם קיימים. אפילו אורחים. הם מגיעים, הגדולים, כשלולו כבר ישנה, מביאים צעצועים; ובבוקר לולו מיד – עוד לפני שפֶטֶר מטאטא את הרצפה – פונה אל חדר האורחים: איזה צעצועים? יכולים להיות צעצועים שונים: בובות עם הינומות, מרכבה עם סוסים ורכב, חווה עם עצים ופרות קטנות… לולו ממיינת אותם ברצינות, מציגה אותם, מעריכה… אוהבת רק לעיתים נדירות. הם צריכים להיות בחדר האורחים, האורחים צריכים להביא אותם… יש ללולו רק צעצוע אהוב אחד: זהו דוב גדול, שחור, עשוי קרטון ללא פרצוף. חסר פרצוף לחלוטין, ריק מקדימה ורואים את הצד הפנימי האפור של הקרטון. את הדוב הזה לא הביאו אורחים: לולו לקחה אותו לילדה מסכנה, שהגיעה אליה עם גרושה במקרה: אמא הורתה לגרושה בטיול, להביא לאמא של הילדה הזאת מכתב. הדוב כבר אז היה ללא פרצוף, אך כנראה היה בו איזה קסם מיוחד, מאחר שהילדה הבעלים אהבה אותו בחירוף נפש. בעצם לא היה לה שום צעצוע אחר. לולו בקושי הביטה, ואמרה: "רוצה שיהיה שלי. רוצה, רוצה!" הילדה פרצה בבכי, אמא שלה הייתה נבוכה. גרושה ניסתה להניע את לולו – "עדיף שנלך ונקנה, אין לו אף!", אך האם אפשר לשכנע את לולו חסרת האמונה?

זה נגמר בכך שהחביאו את הדוב, ושיקרו לילדה שהחביאו אותו מלולו, אך בחדר המדרגות אמא של הילדה תחבה אותו, עטוף במטפחת גדולה, לגרושה. ולולו עטורת הניצחון הניחה את החיה חסרת הפרצוף בחדר הילדים, מאחורי מיטת הרשת שלה. 

חג המולד מתקרב. לולו יודעת אם שלג בחוץ וחורף – אם בשביל לטייל צריך ללבוש מעיל פרווה לבן עם מחמם ידיים תואם על שרוך – זה אומר שחג המולד מתקרב. מה זה חג מולד? זה עץ אשוח. והאשוח… צעצועים, מתנות, סוכריות (אלה שאינה אוהבת) יש ללולו תמיד, כל יום, היא התרגלה. אבל העץ – לא, יש עץ רק בחג המולד. מזמן, מזמן, כשלולו הייתה קטנה, כלומר פעוטה, לא ילדה כמו עכשיו (בת חמש!) – היא זוכרת: גם אז זה קרה – חג המולד – עץ אשוח, בפעם הראשונה. 

לולו, כמובן לא הבינה אז (כמו עכשיו) על הסודות. שהם בכל מקום, מסביב, שונים ומגוונים. אבל הם היו כבר אז, וסוד האשוח, המסתורי מכולם אולי, כה הרשים את לולו הקטנה, שבקושי רב הוציאו אותה מהטרקלין. אך העץ המשיך לפעול בשנתה: לולו התעוררה בבכי באמצע הלילה: "הלך! הלך! העץ הלך!" ועד כדי כך לא האמינה שלא הלך – "אני שמעתי איך הוא דפק!" – עד שלקחו אותה לטרקלין, אל העץ. "את רואה? הנה הוא. אבל אין אורות – הוא פשוט ישן. ואת מעירה אותו". לולו הביטה בעץ ברצינות, נגעה קלות בענף. וביקשה בעצמה שיחזירו אותה למיטתה. 

אחרי זה היה עוד עץ אשוח, שוב כולו באורות חמים ובסודו המסתורי. אבל כעת יהיה חדש, שיגיע בקרוב, משום שחג המולד קרב – הו, עכשיו… 

לולו הולכת במעיל הפרווה שלה עם גרושה ברחוב מוסקובסקיה, המזחלת חורקת על השלג הדחוס וחולפת על פני אכסדראות אבן. שלטים כחולים, אותיות לבנות, זהובות באור השמש. הנה אות אהובה. לולו קוראת בקול רם: "פ!… וּ… פְ. ו צ'!… קוב… פוּצ'ְקוֹב". "זהו מרכול פוצ'קוב", כמו תמיד אומרת גרושה. לולו לא מבינה לגמרי לא מה זה מרכול, ולא פוצ'קוב, וזה לא משנה לה: היא מרגישה שמחה והשתאות מכך שממקלות זהובות יוצאת משום מה מילה מצחיקה, וממקלות אחרים, שחורים, אם היא תרצה, יֵצא משהו אחר לגמרי… 

אבל היא לא רוצה. הקישוטים שבחלון שוב החזירו אותה לעץ. לולו לא חושבת במילים. מילים – זה כדי לדבר, לקרוא לדבר בשמו, או לקרוא, כמו את פוצ'קוב; ובאשר לחשוּב מכול ולמסתורי, אז הוא פה בעצמו – ואין עוד דבר מלבדו. כשהיא חושבת על העץ, היא לא רק כאילו רואה אותו, היא גם איכשהו מחבקת אותו בחיבוק ענקי מכל צדדיו. ויחד עם העץ הנראה-לא-נראה העתידי, יש ללולו עכשיו משהו אחר – סוד אחר, חדש ובלתי-צפוי. זה קרה לא מזמן. זוהי פשוט אורחת של אמא, היא באה לעיתים קרובות בשעות הצהריים. וכשהיא באה, לולו כבר לא רוצה לשחק; היא גוררת את גרושה בידה מחדר הילדים, לאטה; אך הן לא הולכות מיד לחדר האורחים, אלא תחילה משוטטות בכל החדרים; ורק אחר כך הולכות לחדר האורחים. גרושה נשארת ליד הדלת, ולולו מזנקת בזריזות של עכבר מאחורי גבה של אמה אל הספה, ושם היא קופאת בדממה.

אמא עסוקה בשיחה; לולו אינה מקשיבה, כל מה שהיא רוצה זה להביט באורחת, בלי שירגישו בה, תחת ידה המלטפת של אמה… לולו אינה חושבת על האורחת דבר, ובטח אינה חושבת שהיא אוהבת אותה. היא אוהבת את אמא, את אבא, את סבתא… את גרושה; וזה – זה דבר אחר, לגמרי. ואם היא בכל זאת אוהבת, אז כמו את העץ; לא, בדיוק כמו את העץ ההוא שהיא רואה בעיני רוחה; שיכול היה ללכת, ולא הלך. 

אבל מאחר שלולו לא הרהרה, אז גם אנחנו לא נעסוק בכך. וגם לא ברור עוד, אם הרהורים נחוצים פה בכלל. 

דבר אחד חזק היה בלולו: את הסוד עליה לנצור, ולשמור מפני כולם, מה שלא יהיה. על כך היא אפילו לא חשבה, אך כך זה היה. 

שמה של האורחת… לא משנה. לולו יודעת כמובן, אך לא זוכרת כל כך. "היא" – וזה מספיק, ודי. לולו רוצה ממנה רק שהיא תהיה, ותו לא. שלולו תוכל להביט בה, ושהיא לא תראה ולא תשים לב לכך. וברגע שהאורחת הייתה נעמדת, לולו חמקה מתחת לידה של אמא, וניסתה לברוח בשקט לגרושה, כל עוד הדיבורים נמשכים, ולא שמים לב אליה; שלא יראו, שאמא לא תכריח אותה להיפרד! 

"לאן זה, לובוב איוונובנה?" – צעקה גרושה, שבקושי הצליחה להשיג את לולו. ואילו לולו שעטה במסדרון, וקיפצה בכוונה, כדי שגרושה לא תשים לב לדבר; אף על פי שלא ידוע לְמה גרושה יכלה לשים לב, לולא לולו הייתה מקפצת. 

פעם לולו ראתה "אותה" בחלומה. היא הייתה בדיוק כמו שהיא במציאות: אותן פנים, הגומות בלחיים, קולר הקטיפה לצווארה, ו – העיקר – היא הייתה "היא". ישבה בחדר האורחים ודיברה, ולולו הביטה בה באותה ההתלהבות; ואף על פי שאמא הייתה על הספה, היא לא פחדה: לולו זכרה גם בתוך החלום, שזאת היא שרואה את החלום, ולא אמא, ואמא לא יודעת עליו. כשהתעוררה, היא צהלה: "היא" קיימת גם בחלום וגם במציאות; ובחלום היא כמו שהיא, רק שזה טוב יותר. 

גרושה – האומנת – הייתה אדם פטפטן; ומאחר שהייתה צמודה ללולו ללא הפסקה, היא פטפטה תמיד, לעיתים אפילו בלי לפנות ללולו ובלי שום סינון, כל מה שבא לראשה. ולפעמים דבריה היו חסרי עניין ובלתי-מובנים: לולו לא הקשיבה. לפתע פתאום, בתוך הטרטורים, השם "שלה":

כמה הגברות האלה יפות, כל כך יפות – יפהפיות ממש! נטליה סרגייבנה שלנו לא מגיעה לקרסוליהן!

מה? אמרה לולו בזעף. היא עקרה, באותה עת, עין מראשה של בובה שבורה, לא אהובה. 

נטליה סרגייבנה – אני אומרת – לא מגיעה לקרסוליהן! איזה יפהפיות!

מה זה – יפהפיות? תשתקי, בבקשה. עם דברים מגעילים.

הגברות האלה – דברים מגעילים? תראו אותה. כולם משבחים… כל אחד רואה.

לא, זה מגעיל, מגעיל! אף אחד לא רואה. מגעיל!

לולו רקעה ברגליה, געתה בבכי, וגרושה המבוהלת לא הייתה מצליחה להרגיעה במשך זמן רב, לולא השכילה ללחוש, שלפטר השרת יש, מאתמול, שני ארנבים לבנים עם עיניים אדומות, והוא יביא להראות אותם. 

עץ האשוח – כהה, קר, ענקי, מגיע ממש עד התקרה – כבר היה בטרקלין. הוא הדיף ריח של נטיפי קרח, שרף, טחב ושמץ עכברים. היום עוד היה אפשר לראות אותו, ואילו מחר, מהבוקר, דלתות הטרקלין ייסגרו בחוזקה: עומדים להלביש את העץ, ועד שלא יהפוך לעץ חג מולד אמיתי, לולו לא תראה אותו. 

מלבישים אותו הגדולים. לולו לא חושבת איך הם עושים את זה, זה לא משנה: היא כבר התעוררה בערפל חסר מנוח של ציפייה, אכלה רע והייתה נרגנת… רק קצת, בעצם; אך היא לא הצליחה להעסיק את עצמה בדבר. גרושה פטפטה לא לעניין: "איזו מתנה תקבלי לחג, לובוב איוונובה! אני יודעת, אבל אסור לי לגלות!" כאילו שבכך העניין! אחר כך אמרה כמה אורחים עומדים להגיע – המון! לולו ידעה שיבואו גם כל מיני ילדים שהיא מכירה, דבר שלא היה נעים לה: עדיף לו העץ כולו היה רק בשבילה. והגדולים… ו"היא", כמובן. הנה זה העיקר: "היא" – והעץ. העץ – ו"היא"…

הגדולים כבר מזמן בטרקלין; הדלת לשם נפתחת ונטרקת תכופות. והנה החלו להגיע גם הקטנים: לוקחים אותם הישר לחדר הילדים. אחרי שהם אומרים ללולו שלום, הם לא שמים לב אליה עוד, כמו שהיא אינה שמה לב אליהם: היא יושבת צמודה לאומנת בשתיקה ומביטה בקרירות, מקשיבה לפטפוטיהם המטופשים. כל הילדים קצת גדולים מלולו; יש אפילו בני שבע. וָלְיָה מיטְרוֹפַנוֹבָה השמנמנה היא בת גילה של לולו, היא עוד בסדר; ואילו את לידוצקה בילַבְסְקָיה אי-אפשר לסבול, כזאת רעשנית, מתקוטטת עם בנים, מציקה לגדולים ואינה מבינה דבר. 

שתיים מהבנות הגיעו עם מורות פרטיות. לולו מנסה לא להביט בצרפתייה השמנה הזקנה, היא מפחדת: אמא אמרה שגם ללולו תהיה מורה פרטית… אחר כך. טוב שזה רק אחר כך. 

בעודה נחפזת בדרכה, הציצה דודה נטליה בחדר הילדים: "השתעממתם, ילדים? לולושקה, אל תזעיפי פנים! עוד שתי דקות, חכו!"

אולי באמת אלה היו שתי דקות, אך הן היו ארוכות נורא. אבל עברו בכל זאת. הדלתות נפתחו. בצורה מסודרת, בלי רעש, הילדים פנו לטרקלין. לולו תפסה בחוזקה בידה של גרושה, ולמען האמת, בתחילה לא ראתה דבר, עד שריח שעווה חם ואיזה זוהר מרצד חם חיבקו אותה. היו עוד דברים רבים אחרים להביט בהם, אך בשבילה הספיק הזוהר הזה: בתוך הזוהר, באותו המקום, עמדה – "היא". לא עם הגדולים, שהתקהלו ביחד במרחק, אלא בנפרד מהם, ממש מתחת לעץ. היא הייתה לבושה בלבן, בלי קולר הקטיפה, עם פרח-ורד לבן בשערותיה – ככה לולו לא ראתה אותה מעולם, אפילו בחלום: אך הרי היא מעולם לא ראתה אותה ביחד עם העץ, כולה בתוך האורות…

לולו עמדה ללא ניע, כאילו צמחה מהאדמה, והביטה, הביטה… עכשיו הילדים הרעישו, צעקו וצווחו בעודם מקיפים את העץ בסיבובים. ניגשו הגדולים, אמרו משהו, פתחו קופסאות… "בובה! בובה!" – שרה וָלְיָה בעלת האף הסולד. בוריק התנשף מעל גלגלים כלשהם. לולו לא זזה; היא עקבה בעיניה "אחריה": הנה, היא יישרה נר, הורידה רעשן; וָסְיָה הגדול דיבר איתה – איך הוא מעז? – ביקש משהו; הנה היא מחייכת… "לולו! למה את לא מסתכלת על המתנה שלך?" – אומר ומגיש לה דוב פרוותי, חום, גדול עם פרצוף אמיתי. לולו לקחה, בלי להביט (אין זמן!), שחררה את ידה של גרושה, ועם הדוב בזרועותיה, עדיין בשתיקה, בלי חיוך, עמדה והביטה, הביטה… 

אחר כך הייתה מוזיקה, אחת המורות ניגנה בפסנתר, הילדים רקדו, ולידוצ'קה בלבסקיה צווחה. אחר כך, די במהרה – הכוכבים התחתונים נכבו, בזה אחר זה, העץ הפך לקטיפתי יותר ויותר; רק הצמרת, מתחת לתקרה, עוד דלקה. הילדים חזרו להרעיש – נראה שלקחו אותם לבתיהם, נפרדו. 

ואילו את לולו מישהו הרים יחד עם הדוב, והושיב על ברכיו. זאת נינה פיליפובנה, אורחת מגעילה, היא תמיד גועה בצחוק רם. הם יושבים כעת – כל הגדולים שנשארו – בפינה, בטרקלין, היכן שניצבים תחת הדקל – ספה קטנה וכורסאות. לולו אינה אוהבת את נינה פיליפובנה, אבל עכשיו זה בסדר, משום  שמברכיה היא רואה ישר מולה גם את העץ הכהה ("עצם עיניו ונרדם") וגם – "אותה", בהירה כולה עם הפרח-ורד, תחת המנורה הלבנה, שהרגע הדליקו. לולו רואה את שני הדברים בו בזמן, את העץ ואותה, ובעודה מחבקת את הדוב שאינו חי, הזר, היא מביטה, מביטה…

תראו את לולושקה – לפתע פתאום אמר דוד קוליה – הוא ישב ליד נינה פיליפובנה. נינה פיליפובנה געתה בצחוק, ואמא אמרה בקול רגוע:  "היא כבר מזמן צריכה ללכת לישון". 

לא רוצה לישון – לחשה לולו, בלי לסובב את ראשה. 

לא, תראו! היא לא מורידה את העיניים מנטליה סרגייבנה. ממש הופנטה. וכבר לא בפעם הראשונה, כנראה… ובכן, את כובשת לבבות אמיתית, נטליה סרגייבנה, לא כך? מגדול עד קטן…

כולם צחקו ממילותיו של הדוד קוליה, ודודה מאשה הוסיפה:

כן, לולושה אוהבת מאוד את נטליה סרגייבנה. תמיד, ברגע שאת מגיעה, רצה… זה כל כך מתוק…

לולו פערה את עיניה יותר ויותר. משהו בתוכה הלם, קפץ, ודאי – הסוד, שלקחו ממנה, ואילו הוא, הסוד, לא רצה להילקח. וזה עוד לא היה הסוף. הנורא באמת היה כשלפתע "היא" חייכה עם גומות החן בלחייה, רכנה מעט לפנים ואמרה:

אז את אוהבת אותי, לולו? זה נכון, אוהבת?

לולו החליקה מטה באחת, ובעודה מושכת את שמלתה מברכי האורחת ומחבקת בזרועותיה השלובות בחוזקה את הדוב, נעמדה ישר מול נטליה סרגייבנה.

לא נכון. לא אוהבת – היא אמרה. וכדי לחזק זאת סופית – משום שהגיע רגע ההצלה האחרון – הוסיפה, בהביטה "בה" בעיניים פעורות לרווחה: טינופת. גועל. איכס!

בבוקר המחרת ישבה לובוצ'קה אצל סבתה לשולחן בעליית הגג, ואמא הלכה בחדר וכעסה.

היא דיברה די הרבה: שהיא מתביישת בלולו, שלולו ילדה לא מנומסת, שאסור לנבל את הפה… ועוד דברים רבים שלולו לא שמעה, משום שלא הקשיבה כלל, והייתה עסוקה בדבר-מה אחר, משלה, חשוב. 

לבסוף ליטפה סבתא את ראשה ואמרה לאמא:

מה את רוצה ממנה? חג גדול כל כך היום, חג המולד, ואת כועסת עליה. היא לא תעשה את זה יותר. מה היא מבינה?

לולו מתחה את שפתיה קדימה, ואז חייכה. היא חשבה בתוכה (שוב לא במילים, כמובן), שהנה, גם אמא – גדולה, והגדולים, דווקא הם, לא מבינים דבר. במיוחד על סודות – שום דבר!

לכן גם הם טיפשים כל כך – כמעט כולם. 

דצמבר, 1932