This is Heading Animation

00.00
צילה מתה
  • צילה מתה

צילה מתה

6 דק'

קראו ב:

רונית ידעיה

צילה מתה

6 דק'

לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ירדן. היו שם הרבה גברים בגלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, "בקטע אנתרופולוגי", כמו שגם אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה בטוב לראות את כל העוני שם. "בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טילפן לכל המלונות חמישה כוכבים שהיא הזמינה "בגרושים!" כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה (מה הקשר בין מלריה לכסף?), וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר בקטע אנתרופולוגי. באותו הקטע שרון נאלצה כמעט כל בוקר לרדת לקבלה להראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, נזהרת לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?" ובאותו הקטע, במומבאי, במלון עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית בצבעים אדמדמים, וכילה אכולת עובש מעל המיטה — היא צווחה "אין שירותים!", וסירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חירמן אותו.

ועוד בקטע אנתרופולוגי, הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שהוא נתקל בו כאיש מכירות. יש כאלה שמגיבים לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, יעני מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או יזם סטארט־אפ שעוד מעט יעשה אקזיט וימכור מיליונים?)

ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לוקח על עצמו — במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, למשל: "אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות?" וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח, שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה. את השולחן הזה הוא "קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת,"הוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה…!" "כן־כן, שולחן בן לפחות מאתיים." או למשל בענייני קפה, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה ועל גרעיני קפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. וגם חסדים קטנים כמו אספרסו קטן חזק בלי הרצאה ולידו כוס פרייה, או הזמנה לאכול בחדר האוכל ושאלות לעניין. אבל, כאמור, זה לא עובד על כל אחד ויש כאלה שאפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.

אדם תמיד נוקב בשמו הפרטי של הלקוח כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: "תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, אתה עוד תודה לי, אחי," (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך ואדם מיד מתקן, "עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת להנחה של עשרה אחוזים.") כל מה שצריך זה יכולת הקשבה, אמפתיה, ומראית עין של קולגיאליות. צריך לכבד את הלקוח ולתת לו תחושה שאתה מבין אותו. להיות תחרותי ברמה חברית וכמובן, אינטליגנטי. כמו במקרה של עופר הטווסי) שרון הייתה מתה עליו (מהמרכז ביוקנעם. עם הכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת. הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך" ויקר רצח.

הנייד של עופר רטט בלי הפסקה ואדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה. כשסוף־סוף הוא הרים אותו נחשף רולקס מוזהב.

"הלו?"

אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה, וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל — אם נשאר זמן וחשק.

בקריית עתידים למשל, הוא פוקד בניין משרדים מרובע משיש אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צועקת, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ומטלטל את הפסל הקינטי באצבע אחת, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה. אולי זו המטרה של הצעצוע הנבזי הזה — השפלה. למר קינטי יש גם זקן אופנתי, כלומר מראה לא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שמזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה בעליל. יש לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טישרט שחורה וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.

השמש עולה בחלון מאחורי בני וחודרת למשרד דרך תריס רפפות פתוח למחצה שמסנוור את אדם ומן הסתם גם מתווה רשת פסי רוחב באור/צל על פניו. זה בטח מצחיק את בני ומצטרף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי ממשיך לעלות ולרדת בכוח האינרציה, אדם מחכה במתח שייעצר, אבל אז בני נותן לו עוד דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־ עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא מסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?

אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהות שלה. האישה האומללה סובלת מהפרעה בשדה הראייה, עצמים זעירים צפים לה בעין ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר עוצמה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים במשקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה. אלא שהוא לא חמותו המולכת בטריטוריה הפרטית שלה. הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל ונודע בכוח הסבל שלו ובאמו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני לא נהייתה מדריכת כושר סתם, אלא השיגה לה כנפי צניחה! והוא ממשיך לדבר אל בני שהפך לצללית אפרפרה עם הילת קרני אור.

במרכז ההייטק בהרצליה, קירות המראות של המגדלים משקפות אותך קטן־קטן. בניין רהבתני של לקוח חדש (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון לא הצליח לסגור שם שום מכירה), אחרי השומר בלובי שמכוון אותו לקומה 18 , המזכירה בכניסה שמצביעה בידה אל המשרד וממשיכה לבהות במחשב, דלת זכוכית עם לוגו של עץ אלון מוזהב ושם החברה. הוא פותח את הדלת. ספת עור קטנה צמודה לקיר הכניסה, בצמוד לקיר זכוכית עם הנוף להרצליה פיתוח ולים, כיסא מנהלים מדגם בָּיוֹני עליו ישוב האלון מול שולחן עתיק גדול, שטיח אתני למרגלותיו. לפעמים, במשרד מהסוג הזה, אדם דמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס. הוא נזכר בפעמים שבהן הוא נקרא לחדר של עמיחי, הבוס שלו (פנים רופסות נטולות סנטר אבל עם פיצוי הולם בלחיים, כאילו שהוא אוגר אגוזים בצדי הפה). 

כאן, תיאוריית קריאת הפנים שניסח מופרכת מול הנחישות שבה הוא נוזף בו על ירידה במכירות בטור גיאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה). "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב" (שאגה). אדם מגמגם משהו ברפיסות (יללה) וחושב שבשלב הזה של ההיריון הוא ממש לא מעוניין לאבד את מקום העבודה.

האור ממנורת ההלוגן שבתקרה חודר דרך השיער הקוצני של האלון, (ג'ל?), שצומח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו. הפנים של האלון עגולות והמשקפיים העגולות שהוא מרכיב מקטינות את העיניים העכבריות שלו. האלון משדר בחזותו ובהתנהגותו בהתאמה משהו צלופחי שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג אותו במסגרת אנתרופולוגית.

אדם לא משתף את שרון בהשפלות בעבודה, היא לא בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא מעדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי הוא לשמר את הדימוי. למרות שבעבר ניסה לחורר אותו ולחתור תחת חזות ה"כול יכול", הוא לא הצליח. ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא התפטרה מהעבודה אחרי עלבון קטן מהבוס? כלום לעומת העלבונות שהוא סופג ביומיום, משהו כמו "תעופי לי מהעיניים" או "תתחפפי מכאן", הוא כבר לא זוכר את הציטוט המדויק. היא עפה משם באותו הרגע בלי לחשוב פעמיים על חופשת הלידה או על מענק הלידה, אחרי שזרקה לו בפרצוף את מזכר המריבה שכתבה, משהו על סדנאות העשרה לבנות במשרד, הפסקה ארוכה יותר, שדרוג חברת ההסעדה… וגם את מפתחות המשרד. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה אותו לשאת בעול הפרנסה לבדו? עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את האלון והביטחון התעסוקתי, חרף החזות הצלופחית.

דווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, כזה שלא עושה עניין מהעושר ומשדר צניעות אמיתית, עם מזכירה ששואלת לשמו ומחייכת אליו ומתעניינת אם הוא קבע פגישה והוא משקר ואומר שכן, עם יצירות אמנות מקוריות, שהמבקרים יכולים לזהות ולהעריך את המחיר, עם רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי וגם כד או שניים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ולקוח ששערו מאפיר כמו פרוות השנאוצר הבינוני של השכנים מהתְ לת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם המשובח.

אז עכשיו הוא כאן, טרח והגיע, אפילו שמר שנאוצר בינוני לא טרח לענות על ההודעות ששיגר אליו: "אני בדרך וחשבתי לקפוץ", "מבקש רק דקה מזמנך". הלפטופ כבר פתוח ואדם מפנה אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. אולי הוא יוכל להגניב כמה מילים אינביטווין — ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום שעל פניו, מקשיב אבל תוך כדי כך משדר שהוא בעצם עושה טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד כשניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא ממש מצפה לרגע שבו תסיים את דבריך ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות חולפות והשנאוצר מודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; מתיז "תודה רבה" מזווית הפה וסוגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו בפרצוף את הדלת.

הילד מתפתל על הכיסא. עכשיו, כשהאמא שלו לא עובדת, היא יכולה להקדיש לו קצת יותר תשומת לב, חושב האבא שלו. לא חשוב. הילד אומר לאבא שהוא ילד במבה. האבא שואל, "מה עושה ילד במבה?" "רץ רץ רץ, מתגלץ' לבריכה של במבה. אני מתגלץ' מהכיסא וצילה תופסת אותי." איפה צילה? בחלון? "הבלונים של התחת של צילה עפים בחלון," הילד אומר,

"לבן אדום."

"רק שלא יתפוצצו," הוא אומר לאבא שמביט בחלון ולא רואהשם בלונים.

"אין בלונים." האבא אומר.

"יש."

"בעלה פיצץ אותה במכות," האמא אומרת לאבא כשהיא חוזרת הביתה אחרי עוד יום שוטטות בחנויות או מה שלא יהיה.

"רק שלא יתפוצצו," הילד אומר. "איך היא יושבת על השירותים?"

"שמנה דובה אוכלת כל היום עוגות עד הגג."

"היא תמיד עם משקפי שמש שלא יראו לה את הסימנים," האמא אומרת לאבא.

הילד מתנדנד בפראות על הכיסא.

"תזהר לא ליפול!" אומרת האמא.

"אמרתי לך להפסיק!"

צילה צילצילה צוחקת, הילד חושב, אמא שלי כועסת שאני לא מרים ת'תחתונים רק ת'מכנסיים —

"ואיך אתה הולך?" האמא שואלת.

"מה אתה פינגווין?"

אני פינגווין שחור בבריכה בספארי.

שוחים בבריכה בלי במבה.

אבא מפוצץ לאמא בלילה ת'בלונים בתחתונים כואב לאמא.

אההה אההה אההה

אל תהיי עצובה.

תרצו משהו
אחר?
חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!.

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp