אני רציתי לעזוב את ישראל, אבל ענת התעקשה להשאר.

"ממי איפה עוד נוכל לחיות? החברים שלנו פה, המשפחה. ההורים שלי כבר זקנים. אני לא יכולה פשוט לעזוב אותם".

אמרתי לה שיש לה שני אחים, נשואים עם ילדים. לנו אין ילדים. אנחנו צעירים. אמרתי לה שלעזוב זה לאו דווקא לנצח. אנחנו יכולים לנסות שנה, שנתיים, ואז נראה.

שיקרתי כמובן.  אני רציתי לעזוב ולהשאר רחוק. טיפטפתי לה, מכרתי לה. אני איש מכירות. אני איש מכירות מיומן והחברה שבשבילה אני  עובד "צא וראה בע"מ" פתחה משרדים ביוון ובתורכיה. 

"תורכיה? אתה רציני? הם ערבים!" היא אמרה כשסיפרתי לה איפה נוכל לגור באיסטנבול. "יוון חם מידי". התעקשה כשסיפרתי לה על האיים.

במשרד אני ידוע כזה שיכול למכור שלג לאסקומאי. אבל את ענת לא הצלחתי לשכנע, וכמה חודשים מאוחר יותר, בגלל מגפת הפראייר טוק, נסגרו המשרדים של "צא וראה" בתורכיה וביוון, והוריה של ענת מתו.

ענת פנתה אלי בוקר אחד בינואר. אני ישבתי במטבח, הקשבתי לרדיו וקראתי מכתב מלאונורה. כשענת התקרבה החבאתי את המכתב, ואם ראתה אותו, לא שאלה אותי לגביו. הייתי במצב רוח רע בחודשים האחרונים. לאחר מות הוריה ענץ רדתה באחיה ובי, ואחרי שתפסה אותי צופה בהחבא במשחק בזמן השבעה, לא הסכימה לדבר איתי.  אבל בשבועות האחרונים, שמתי לב, ניסתה להתחנחן. זוהי דרכה. היא לא תבקש סליחה. ברגע שהפסיקה לכעוס היה מצופה מכולם לשכוח מהכל ולהמשיך הלאה. 

לא. לא אסכים. הפעם לא אסכים.

היא הגיחה עם נייר שהדפיסה. "חוויה זוגית מהחלומות בע"מ" הפלגה בת שבוע לאיי יוון. מחיר מציאה. "תמיד רצית לנסוע ליוון" אמרה וחייכה ונשקה לי. לא רציתי לבקר ביוון, רציתי לגור ביוון. רציתי לשכוח מחיי, להתחיל משהו חדש.  אבל, חשבתי בליבי, מוזר שהעלתה את יוון דווקא עכשיו. אולי, חשבתי בלילבי, זה גורל. מחצתי את המכתב של לאונורה באגרופי הקמוץ, ומצצתי ממנו כוח.  היא הלכה לסגור את החלון, כי נכנס ממנו עשן הגופות.

לאונורה הייתה אהבתי הראשונה. אולי אהבתי האמיתית. אולי אהבתי היחידה. בתיכון הייתי איתה. הייתי שלה. בזמן הצבא הייתה ביננו החלפת מכתבים ענפה. מכתבי אהבה ותשוקה. אני לא אהבתי מעולם לכתוב, אבל כשכתבתי ללאונורה יצאו המילים כאילו כלום. שמרתי חלק מהמכתבים. אני לא יכול להאמין שפעם היו לי רגשות כאלה. אבל בגיל עשרים ושתיים, בזמן שהייתי בטוח שאני ולאונורה נתחתן, היא הודיעה לי שמאסה בחיים שלה פה, בארצנו.  היא לא יכולה לסבול את הדלות, העליבות, את רחובות רמת-גן. היא צריכה מרחבים, היא אמרה. היא צריכה ירוק. הצחיחות! איך יכול אדם לחיות ככה, בצחיחותה, עליבותה ודלותה של הארץ האלימה? היא בכתה והתחננה שלא אכעס עליה, שאבין, אך לא ביקשה ממני להצטרף אליה. אולי הזכירו לה פני את הצחיחות, הדלות והאלימות.

היא עזבה לאירופה. לא שמעתי ממנה, ומכעס- או אולי מתוך הערפל שנשאר מרחף מעל ההריסות שהשאירה- התחתנתי עם ענת. 

לפני שנה התחלתי לקבל שוב מכתבים מלאונורה.

במכתביה סיפרה לי שהחיים שתמיד רצתה, החיים שדימיינה במדינות העשירות , הפוריות, והענוגות לא הסתדרו כפי שציפתה. אבל בכל אופן, הוסיפה, עדיף. בכל אופן, כתבה, מסתדרת. יש עצים ויש הרים ויש מרחבים ומקורות מים לא הרחק מהבית. ויש כסף ברוך-השם. יש לה עסק משלה.

כשענת הציעה באותו יום חורפי את הנסיעה ליוון, חשבתי על העבודה של לאונורה, העסק המצליח שבראשו עמדה, חישבתי את מספר הימים עד שתצא הספינה מנמל חיפה, והתכנית נרקמה בראשי במהירות של דם שנקרש.

"את יודעת מה ממי?" אמרתי לענת. " זה רעיון לא בכלל" אמרתי. את המכתב מלאונורה מחצתי באגרופי הקמוץ. מצצתי ממנו חיים.

ענת שמחה מתשובתי. אני לא חושב שרצתה לשוט ליוון, לבטח לא רצתה לבלות שבוע או יותר עם שאר הנוסעים, זקנים וגימלאים, שרק יזכירו לה את הוריה זכרונם לברכה, אבל שמחה שבמהלך השיט תוכל להוכיח לי כמה היא סובלת וכמה היא מקריבה כך שאני, בעלה האהוב, היחיד שאי פעם אהבה, אהבתה האמיתית, אוכל להגשים את חלומי ולבקר ביוון.

מרוצה, היא הלכה לחדר השינה שלנו וסגרה אחריה את הדלת. היא נוהגת להתבודד כך לפעמים.

היא חייבת קצת me-time.

היא מתבודדת בחדר השינה שלנו או בשירותים עם ספר וסיגריה. ( אני לא מרשה לה לעשן בחדר השינה. היא מסכימה  ורושמת לעצמה את הויתור הנוסף הזה שלה לזכותה). ריח הסיגריות בחדר השינה הזכיר לי את הורי. כשהייתי קטן והתעוררתי מאחד הסיוטים שלי, בהם באו אנשים ואמרו לי "צא וראה!" ורצתי לחדרם  של הורי להתחבא במיטתם ונחנקתי .

יומיים לאחר מכן היו לנו כרטיסים. אני שלחתי מכתב ללאונורה. כרגיל השתפכתי בפניה. כתבתי לה איך לא הרגשתי רגשות שנים. איך הייתי מת-חי. איך מעולם לא חששתי מהמגפה כי גופי כבר מת, נשמתי כבר מתה. מתה כשעזבה אותי אז בימים ההם. " והנה עכשיו לפתע, התחיל ליביב שוב לפעום". לאחר הקדמה זו כתבתי לה על נסיעתינו- שלי ושל ענת-  לאיי יוון. העתקתי לה מאתר האינטנרנט של חברת המסעות "צא וראה בע"מ" את העצירות של הספינה בים האיגאי. ולבסוף שיתפתי אותה בתכניתי.

כמובן ששיקרתי ללאונורה. רגשותי לא חזרו אלי. ליבי לא באמת החל לפתע לפעום. לא פחדתי מתגובתה לתכנית. או שתענה לי ותענה לי, חשבתי, או שתזדעזע  ולא אשמע ממנה עוד לעולם. לי זה לא משנה.

לאחר שבוע הגיע מכתב מלאונורה ובו הביעה התלהבות יתרה מהתכנית. כמה טוב שהסכימה, כי אני מצידי כבר התחלתי להוציא אותה לפועל.

אני עובד כמדען במעבדות "שיו- וו בע"מ" של המדענים המעוללים מסין xen Xiu  ו tommy woo.  אני מייצר כימיקלים לדשן, ובמעבדה אומרים עלי שאין עץ שאני לא יכול להצמיח ואין עשב שאיני יכול לקטול. האילן שהתכוונתי לשבח כעת הוא עץ חיי, והעשב, אין צורך לציין, הוא ענת.

"אתה יודע מה זה ענת?" שאלה אותי ענת כשרק התחלנו לצאת לדייטיים בקיץ שלאונורה עזבה. 

"ענת היא שדה כנענית. ידעת את זה?"

לא ידעתי אז. היום אני יודע. השדה שלי חזרה הביתה ממסע קניות. הכנתי לה כוס תה. "אהובה", אמרתי לה. היא לא שמה לב שקראתי לה "אהובה". לא הרימה גבה ושאלה "מה פתאום? ממתי אתה מדבר ככה?" אולי הניחה שאני אסיר תודה על הטיול ליוון, ושאין צורך להגיב. היא לקחה את כוס התה עם התוספת הסודית שהכנסתי לתוכה, ואמרה "תודה" והלכה להתבודד בחדר השינה. שמעתי אותה פותחת את הטלויזיה, רואה חדשות ומארגנת בו זמנית את הבגדים החדשים בארון.

בלילה כשנכנסתי לחדר השינה היא הייתה רדומה. לצידה על השידה, כוס התה הריקה.

פעם הבאתי את המנה בכוס תה בערב. פעם בקפה בבוקר. פעם אחת הזרקתי מנה לתוך שפופרת משחת השיניים שלה עם מזרק חד פעמי שהבאתי מהמשרד. 

כשבוע לפני הנסיעה, ענת התחילה להרגיש רע.

"אני לא יודעת מה יש לי. אני גמורה".

"אהובה" אמרתי. התחלתי לקרוא לך כך יותר ויותר מאז שהתחלתי להרעיל אותה. אולי, חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל הרגשת ההקלה שלבואה ציפיתי. אולי כבר הכרתי לה תודה מראש, לענת שלי ז"ל, ולכן באמת קצת אהבתי אותה. "אהובה," המשכתי, "את עודבת קשה נורא".

היא עיסתה את מצחה, את גשר האף מבעד למשקפיים, הנהנה ואמרה "כן. אתה צודק". היא לא יכלה שלא להוסיף "מישהו צריך בסופו של דבר לעבוד".

"גם אני עובד". אמרתי וישר הצטערתי. לא הייתי צריך להכנס להתנצחויות האלה עם ענת. הן יכולות להמשיך ימים שלמים בהן היא נועלת את עצמה בחדר השינה או בשירותים.

"לכתוב סיפורים קצרים ואכזריים זו לא ממש עבודה". היא אמרה לי . נשכתי את זעמי ובלעתי.

"עוד מעט" אמרתי וחייכתי " עוד מעט נהיה על הספינה ונפליג לחופשה מהחלומות. חכי ותראי".

היא כיחכחה בגרונה, נשכבה על הספה, הניחה את כפות רגליה על ירכיי ועם עיניים עצומות אמרה, "כן. חופש יבוא טוב. אני צריכה שקט".

שקט.

שקט היא אומרת.

נשימותיה נהיו כבדות כשנרדמה. כל הלילה היא נחרה. לא יכולתי לכתוב מילה. מהרחוב נשמעו יריות. היו יריות ברחוב מאז ששדרן החדשות אילן בון-בון חטף פראייר טור בשידור חי. התקרקף.

"אולי", היא אמרה לי. " אולי לא אוכל לנסוע ממי".

זה היה ביום שלפני הנסיעה. היא הקיאה בשירותים ואמרה לי את זה כשיצאה ומאחוריה שמעתי את רחש המים היורדים באסלה.

"מה? למה?"

"נראה לי אני חולה במשהו".

"אוי ממי. מה את מרגישה?" ניסתי לעטות על עצמי פרצוץ של דאגה כמו זה שראיתי על פניה של השכנה שלנו אידית, כשבנה תקע גרעפס בעגלת התינוקות. ציפית שמשהו כזה יקרה אם הסימפטומים יתחילו מוקדם יחסית.

"אני לא יודעת. עייפה. חלשה. ועכשיו מקיאה".

"חשבתי שאלה פשוט המיגרנות שלך".

"גם אני חשבתי".

"אוי לא. טוב. אז שמעי. העיקר הבריאות. אם נראה לך שלא תכלי לנסוע לא נסע".

"אולי תסע בלעדי"?

"אין מצב נשמה".

"אבל לא חבל על הכסף?"

"כסף זה כסף. אם את לא יכולה את לא יכולה".

הסתכנתי. אני יודע. אבל שמחתי על הכרותי רבת השנים עם ענת.

"כל כך ציפית לזה".

"אין מה לעשות. זה לא אשמתך". וכמובן במילים אלה היא שמעה את מה שקיוויתי שתשמע. כשאמרתי "זה לא אשמתך" היא שמעה "זו אשמתך" וכמו מחשבון ישן שמתקתק ומוציא הדפס, ראיתי אותה מתקתקת, מחשבת מה אוכל לדרוש ממנה בעתיד על חשבון נקודת הזכות הזו שקלעתי לטובתי. "לא". היא אמרה. " אתה שנים אומר לי כמה חשוב לך לנסוע. אנחנו ניסע. אני אקח אספירין ומחר כבר ארגיש יותר טוב. וגם אני צריכה חופשה. אני בטוחה שארגיש יותר טוב כשנצא לדרך". ומתוך ליבה שמעתי את התקתוק: רצתה להמשיך להרגיש רע ( אבל לא יותר מידי) כדי שהנקודה שלרגע הייתה שלי תעבור ישירות אליה ותכפיל אף תשלש את עצמה.

"את בטוחה?"

"כן".

"אוקי. את מקסימה אותי".

"אני הולכת לישון. אתה עוד הולך לראות טלוויזיה?"

"נראה לי שכן. עוד כמה זמן".

"אז תלך לסלון. זה עושה לי יותר כאב ראש".

"אין בעייה ממי". נשקתי לה על מצחה, ועל מנת להראות לה איזה בעל מקסים אני, הבאתי לה שני אספירין מהמטבח וכוס מים. בכוס המים שמתי עוד רבע מנה. לא היה חכם מצידי להוסיף לה את רבע המנה. כבר שמתי לה במיץ התפוזים בבוקר. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. רק רבע מנה. זה לא ישפיע מידי. נרדמתי מול הטלויזיה וחלמתי על הפראייר טוק. על האדמומיות בקו השיער, דילדול העור. וקילפתי לעצמי את הקרקפת וחשפתי את הפראייר.

הספינה לא נראתה כמו בתמונות, והחדר שלנו היה קטן וחם. ענת, צבע עורה אפור, קווצות שיערה דבוקים למצחה בזיעה קרה, בכל זאת שמה לב לכך ואמרה "זה ממש לא כמו בתמונות". כל משפט מכיל בתוכו עוד משפטים. " זה ממש לא כמו בתמונות" מכיל את המשפט : "תעשה משהו". 

"תעשה משהו" משמעותו: בוא. תנסה לעשות משהו ולהצליח. וכשלא תצליח אני אנסה לעשות משהו. לצעוק על הדיילים, לבקש לדבר עם הקברניט לדרוש את הכסף שלנו בחזרה… ואז יקרה משהו. נקבל חדר דומה כמעט לגמרי אבל מעט גדול יותר ובמהלך כל החופשה אתה תהיה הגבר המובס. כזה שאפילו להחליף נורה הוא לא יכול.

"זה לא נורא" אמרתי לה והגשתי לה את בקבוק המים המורעל. "איך את מרגישה?"

שתתה. "אני אשרוד".

נראה.

כל יום חלה הדרדרות. 

כשעזבנו את הנמל בקפריסין היא לא יכלה לצאת מהמיטה. היא הקיאה לדלי שהשארתי למענה לצד המיטה. הייתי בעל מקסים. לא יצאתי לסיפון. לא נהנתי ממראות הים. ישבתי לידה. השקתי אותה וניגבתי את פיה.

"אני הולכת למות" היא אמרה.

"מה פתאום. זה המיגרנות".

"זה לא. אני הולכת למות. אני לא יכולה לחשוב. אני לא מצליחה להרגיש את הרגליים. אני מפחדת".

"ששש"  הכנתי לה כוס תה ונתתי לה לשתות מכפית. סססספ, סססספ, היא שאבה את הנוזל, ואז באמת מתה.

למחרת היינו צפויים לעגון בנמל של כוס. נשארתי כל הלילה בחדר איתה, הבטתי על גופתה של השדה הכנענית שלי ז"ל ולא ידעתי מה לחשוב. זו הייתה הפעם הראשונה באותה שנה שהייתה לי זקפה. אוננתי מולה למשך כעשרים דקות עד שהזקפה התפוגגה. לא גמרתי. שטפתי ידיים.  בשעה חמש בבוקר רצתי במסדרונות הספינה, עליתי לסיפון פני מכוסים דמעות. אשתי! צעקתי. רופא!

הרופא קבע את מותה וניסה לנחם אותי. מזל, הוא אמר, שבדיוק עגנו.

"מה קרה לה דוקטור?" שאלתי את הדוקטור.

"אני חושש שזו המגפה. לפעמים הסימפטומיפ משתנים. לא כולם מגיבים עם עור הקרקפת. האם היו לה קשרים שידועים לך עם אנשים נגועים?"

"כן". אמרתי. כאילו זה כרגע עלה על דעתי. " כן. ההורים שלה נדבקו ומתו". הרופא הנהן.

לקחו כמה שעות  לאחר שהורידו את כולם מהספינה לעטוף את השדה שלי בשקית זבל שחורה.  לקחו אותי למשרד שנבנה במיוחד להתמודדות עם מקרים כאלה, בנמל.  לאחר שעתיים של המתנה הגיע אחות כבדת גוף ועשתה לי בדיקת דם.  באנגלית גרועה אמרה לי שאם גם אני נדבקתי, אאלץ לעבור למשובת הנגועים באי הצמוד. היא נהנתה להתבונן בעיני כשאמרה את זה, לראות איך אגיב.  בסוף אותו היום הגיעו התוצאות. שלילי. " יש לך מזל גדול" אמר לי מושל האי. " אולי אתה מאותם אנשים שיש להם חסינות טבעית. אז בוא נדבר על מה עושים הלאה. אתה תרצה לשרוף את הגופה?" 

עיני דמעו. הייתי גאה בעצמי. הכל עובד לפי התכנית. "אדוני המושל". אמרתי לו. " אנחנו יהודים. לא נוכל לשרוף את הגופה של אישתי האהובה. ארצה לקבור אותה".

"בימים אלה" הוא אמר ונשען אחרונית בכיסאו. " בימים אלה לא קוברים יותר אנשים. המחלה מחלחלת באדמה. נכנסץ למי התהום.  לירקות השורש. אנחנו לא קוברים פה באי. שורפים. זה קשה אבל נחוץ. אתה בטח מבין".

"כמובן. כמובן.  אישתי תסכים להקבר רק בארץ הקודש".

המושל עיווה את פניו במיאוס.

" אנני יודע מה החוקים שם. בכל אופן זה יהיה על אחריותך". הוא אמר. "אני אצטרך לבקש שתסדר את כל הסידורים עד מחר בלילה. לאחר מכן אני מחוייה לשחרר את הגופה מחדר המתים. אלו הם הימים האלה אתה מבין".

ועוד באותו ערב סודרו הסידורים. הגיע משאית עם קירור מאחורה. היא חנתה בחנייה של משרד הנמל.  יצאתי לפגוש בה. מדלת משאית הקירור יצאה לאונורה שלי. לא צעירה אך מעתיקת נשימה. שיערה דליל ולא כפי שזכרתי. אדום ולא בלונדי, אך עדיין מכשף. פנייה עייפות עם עיניים בצבע אחר, אך עדיין עיני אהובתי. היא טרקה את דלת המשאית מאחוריה, העיפה בי מבט שללא קריצה קרץ, וניגשה ישירות למנהל הנמל שיצא גם הוא מהמשרד מאחורי. 

היא הביטה בניירות שהוגשו לה, ואני קרבתי. " שלום". היא אמרה. כאילו מעולם לא הכרנו. " שלום". לחצתי את ידה.

"שמי לאונורה. אני מנהלת את חברת "שובו" פה ביוון."

"נעים להכיר".

"אנחנו מתמחים בשליחת נפטרים לקבורה בארץ הקודש. צר לי על אבדנך אדוני".

חשבתי על הכוס שלה, של לאונורה אהובתי. ריירתי.