נער דג דגים בשפך הירקון. הוא עומד לבד על פיסת חול. סביבו בקבוקי פלסטיק ריקים ושקיות ניילון שדומות מרחוק למדוזות. עורבים תקיפים עומדים על סלע לידו. זוגות עם עגלות צועדים. מצעד עגלות של שבת. שמש צהרים מאוחרים מוציאה משפחות צעירות מבתיהם. פעוט משתרך אחרי עגלה. הוא צועק בבכי: "אבא סליחה. תיקח אותי על הידיים" האב נראה עייף. הוא מביט באשתו. שיערה מחומצן, קמטים מקיפים את פייה. היא מנידה בראשה לכיוון הפעוט. האב עוצר וחוזר אחורה לאסוף אותו. העמודים שמחזיקים את הגשר של רידינג נטועים באדמת הירקון כמו גזעים מחלידים של בטון. אנשים חוצים את הגשר ולא עוצרים להביט בנחל מתחבר אל הים. אני מתיישבת על כיסא שחובר בברגים אל פרגולות הדק האינסופית שהותקנה בנמל. לוחות העץ נראים עייפים. אם היה פה אלישע ודאי היה אומר שהם זקוקים לשכבה של לק. ציפור מסוג מיינה מתיישבת על הכיסא לידי. קראתי לא מזמן שהיא מככבת ברשימת מאה המינים המהגרים הגרועים ביותר בעולם. הוא שלח לי הודעה הבוקר וסיפר שהכלב שלו קפץ מהקומה השנייה. לא שמעתי ממנו מספר חודשים. מאז הבוקר האחרון שבילינו יחד. לא רציתי לראות אותו אחרי אותו הבוקר. הבטתי בגב שלו מתרחק מהמיטה שלי והוא היה נראה לי כמו יצור קדמוני. כמו מוטנט מחוברת קומיקס. עצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישנה כשהוא נכנס לחדר כמה דקות מאוחר יותר ונישק אותי לשלום על המצח. הנער הצליח לדוג דג קטן ואפור. לחייו תפוחות ואדומות מקור של חודש ינואר. העורבים זוקפים מקור ונראים ערניים. הוא מוציא ביד לא מיומנת את הקרס מפיו של הדג ומשליך אותו לדלי. הנער נראה כאילו תלשו אותו ממשחק מחשב ושילחו אותי לדוג בשפך הירקון. לבוש בטרנינג אדום. נער, אבל עדיין מכוסה בשכבת שומן ילדית. גברים במכנסיים הדוקים רצים לבד, בזוגות ובשלשות. מדי פעם חתיכה של שיחה נתפסת באוזן שלי. משהו על סטרטאפ. משהו על מכונית מדגם אאודי. המיינה מתעופפת וחוזרת לכיווני. ילדה ללא שיניים קדמיות עוצרת ומחייכת אלי. כמה מוזר זה שילדים מבלים תקופה שלמה ללא שיניים קדמיות. אם אלישע היה כאן איתי, היינו שותקים יחד ומביטים על הים. אישה בבגדי ספורט בצבע ורוד פוקסיה רצה אחרי בעלה. יש לה צלוליטיס בירכיים שנראה כמו תחרה. כמו בצק שתפח בקערה. דתיים אמריקאים בדייט. הבחורה לא לבושה מספיק חם. היא מספרת שאכפת לה ממשהו. אני לא שומעת ממה. ככל שצועדים מזרחה לכיוון בבלי, הירקון נראה כאילו הוא זורם הפוך. אמרתי את זה פעם לאלישע והוא ענה ביובש: "זה בגלל הרוח שבאה מהים". איש בבגדי ספורט רחבים קורא לכלבה זעירה ולבנה בשם מימי שתבוא. היא רצה לכיוונו במהירות ונראית כמו ארנבת שבורחת מכלבים. כשעוד ניסינו להיות יחד, הוא שלח לי כל יום תמונות של הבית שלו שהוא בונה בעצמו. היה נדמה לי שהוא זומם לשייף אותי ולחבר אותי לבית כמו ספסל האמבטיה שהוא שלח באחת התמונות. שמש מפציעה מבין העננים ומאירה את הנער הדייג באור הירואי. הנער ששלף את עצמו ממשחק המחשב והלך לדוג בשפך הירקון דגים רדיואקטיביים. מה אני עושה בצפון תל אביב. דוכיפת מנקרת בפיסת דשא קטנה לצידי. הציפורים לא מפחדות ממני כי אני יושבת בכיסא כמו פסל. באותה המידה היו יכולים לחבר גם אותי בברגים. אם הוא היה מניח לי באותו הבוקר, סביר שהייתי נשארת איתו. אולי הייתי עוברת להתגורר בבית שלו ועוזבת את צפון תל אביב. באותו האופן שמדלגים על פרסומות בסרטון יוטיוב ברגע שמתאפשר. הייתי מדלגת על צפון תל אביב כמו על פרסומת. צפון תל אביב מפחידה יותר מדרום תל אביב. אומנם אין כאן זונות ומבקשי מקלט אבל יש פה דברים יותר מפחידים.  מה גרם לכלב של אלישע לקפוץ מהקומה השנייה. הדתיים האמריקאים מתיישבים על כיסאות לידי ומבריחים את המיינה ואת הדוכיפת. העורבים על הסלע נשארים נטועים במקומם. האמריקאי שואל את האמריקאית אם הייתה שוקלת לעזוב את ירושלים. הוא מעשי. אני מביטה ברגל החשופה שלה. ודאי כשחשבה מה ללבוש, הביטה דרך החלון וראתה את השמש זורחת. שיערות קצרות סומרות מקור על רגלה. היא מהססת עם התשובה. אני רוצה להתערב בשיחה ולהגיד לה שלא תעזוב את ירושלים. בטח לא בשביל צפון תל אביב. אני מאמינה בכל ליבי שהאמריקאי גר בצפון תל אביב ומנסה לגייס אותה להצטרף גם. הנער הדייג מתקין באצבעותיו השמנמנות עוד פיתיון על החכה ומשליך אותה למים. האמריקאית אומרת שזה תלוי לאן תתקבל ללימודים. האמריקאי מחייך. אני לא מאמינה לחיוך שלו. הוא לא רוצה שתתקבל ללימודים באוניברסיטה העברית. הוא רוצה שהיא תעבור לפה ושהם ילכו בכל שבת על גדת הירקון. הדבר שחיבבתי יותר מכל באלישע היה זה שהוא לא גר בתל אביב. לא בדרום תל אביב ולא בצפון. אלישע היה כרטיס היציאה שלי ואני פספסתי אותו. אבל עכשיו נשלח לכיווני חבל ההצלה בצורת ההודעה הזאת על הכלב שקפץ מהקומה השנייה. האמריקאי שואל את האמריקאית אם קר לה. לו היה גבר אמריקאי בסרט אמריקאי היה מוריד את המעיל שלו ומניח אותו על כתפיה. אבל אולי טוב שזה לא מה שהוא עושה. שתבין לאן היא נכנסת. היא אומרת שלא קר לה. באותו הבוקר גם אני יכולתי להגיד לא. אבל בטוח אני לא יכולה להאשים את אלישע במה שקרה בוקר ההוא. זה עוד עניין עם סרטים אמריקאים. תמיד זוגות מאוהבים מתעוררים ונראים נפלא ואז הם מזדיינים. אני לא נראית נפלא ולא מרגישה נפלא כשאני מתעוררת בבוקר. אני אוהבת לבהות בתקרה לפחות שעה לפני שאני יוצאת מהמיטה. רק אחרי שעה כזאת של בהייה אני מרגישה כמו בן אדם. האמריקאית שואלת את האמריקאי אם אפשר לאכול את הדגים ששוחים בירקון. הוא אומר לה שהוא חושב שלא. שהוא לא ממש מבין בזה, אבל עם כל מה שהיה באסון של המכביה הוא מניח שלא. הם יושבים ושותקים. המיינה והדוכיפת נהנות מהרגע המביך של השתיקה שלהם וחוזרות כל אחת למקומה. קראתי שפעם מפעל של חברת סנו הזרים בטעות כמות גדולה של סבון אל הירקון. זה גרם לזיהום, קצף וריחות כלור חריפים. דגים במשקל מאה טון מתו בעקבות אותה הטעות. אני מאמינה שאלה ששרדו והצאצאים שלהם הם דגים מזן חדש. אבל גם אני, כמו האמריקאי לא מבינה בעניין. השמש מתחילה לשקוע. הנער הדייג לוקח את הדלי שלו ושופך את תכולתו על הבקבוקים והניילונים. העורבים מזנקים ממקומם על הסלע ומתחילים לנקר בדגים. האמריקאית מסתכלת על המחזה ונראית אומללה. האמריקאי מציע שימשיכו בהליכה. עולה בי תחושה של סיפוק חולני מהאופן שבו הוא מניס את כלתו לעתיד מההתרחשות ואני מחליטה לכתוב חזרה לאלישע ולהתעניין בשלומו של הכלב. הוא עונה לי מיד חזרה ושולח תמונה של הכלב עם גבס על הרגל. כותב לי שעכשיו הוא צריך להתהלך עם הכלב ברצועה כמו בצפון תל אביב.