קראו ב:
תרגום: תומר בן אהרון
למנוצ'הר מחמדי
האישה המתה אמרה:
"תעטפי אותי, אני מתחננת."
ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:
"נשארו לי רק עוד כמה שורות."
כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.
היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.
זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:
"תסתמי את הנקבים טוב טוב."
הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:
"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."
חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:
"כמה שיותר מהר, יותר טוב."
"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."
האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:
"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."
אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.
כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.
"תגידי, כמה אתם בבית?"
הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:
"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."
"וקר להם?"
"מה זאת אומרת?"
"את כל הזמן סורגת."
"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."
"בעלך מובטל?"
הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:
"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."
"עיוור?"
"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."
"אז למה התחתנת איתו?"
"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."
"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"
"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"
הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.
"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"
לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:
"מה יש לך שאת רועדת ככה?"
"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."
"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."
"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."
הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:
"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."
"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."
הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.
היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."
במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"
אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.
בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:
"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."
זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.
נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:
"למה את מתפתלת ככה?"
"משהו זז לי על העור."
"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."
אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.
השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:
"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"
כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"
הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"
אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."
"אלוהים יגמול לך."
"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."
"אני?"
"אלא מי?"
"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"
"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."
האישה חשבה קצת ואמרה:
"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"
"מאתיים תומאן."
האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:
"אני אגמור אותו מהר."
ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:
"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."
הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.
"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"
"אני עוטפת את כולם אותו דבר."
"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"
"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."
"בסדר."
אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.
"מרוצה?"
"כן, אבל למה התיישבת?"
"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."
"טוב… בסדר."
"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"
"קחי מהתיק שלי."
הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.
הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.
היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.
היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.
"מה השעה?"
"שש בבוקר."
"סיימת את הסוודר?"
"לא, הסוודר המחורבן הזה…"
האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.
למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.
כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:
"לבי לבי. בסוף היא מתה."
מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.
כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:
"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"
רוסתמי קד קלות ואמר:
"כן, ברשותך."
במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.
כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:
"ומי אמור לתת לנו טיפ?"
מיקאני גיחך :
"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."
"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"
כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." שיר טיפוסי של חאג'י פירוז, דמות מהפולקלור האיראני. המגלמים אותה יוצאים בשירה ובריקודים לרחובות בתחילת השנה האיראנית החדשה כשפניהם צבועות בשחור ובגדיהם אדומים בוהקים. הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.
כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.
"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"
"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"
"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."
"למי את מחכה?"
"לבעלי."
הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:
"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."
"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."
"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."
"איך מתת?"
"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."
האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.
דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.
"או, באתם לקחת אותי?"
אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:
"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."
"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."
מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.
הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:
"כל כך מהר הלכת…"
רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.
"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."
הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.
"זאת החולה מחדר 405?"
"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.
"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."
לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:
"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."
רוסתמי גיחך.
"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"
הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.
ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:
"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."
הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.
"היא חלתה בעוד משהו."
אחר כך אמר אחד מהם:
"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."
ואז המשיך ושאל בקול רם:
"בבוקר היא לא אכלה?"
רוסתמי מלמל בעצבנות:
"עכשיו כבר צהריים."
רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.
כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.
העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:
"מה נעשה בלעדייך?"
האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:
"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."
היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… המשחק המדובר הוא משחק חברה בורגני שבו מישהו בוחר אות ומדקלם שיר המתחיל בה. הבעל בוחר בשיר המחזק כפי הנראה את מוחמד רזא שאה במאבקיו מול הממסד הדתי. בהמשך מהדהד גיס אחר, ג'עפר, את מסריו של השאה בנוגע לחיזוק הכפרים באמצעות השכלה. המשפחה כולה היא משפחה עשירה של תומכי שאה.
אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:
"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"
בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.
כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:
"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"
וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.
ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.
ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.
כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.
הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.
היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:
"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."
הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.
"תודה לאל. ועוד אישה!"
הנהג אמר:
"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."
כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:
"מה שלומך, תיקן נחמד?"
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.