Write Stories

כנרת רובינשטיין | מקור:עברית

אֶמָּה

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

1
Liked the story? Comment below.

avatar
newest oldest most voted
ItMom Mi
ItMom Mi

אהבתי

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.