עידו גפן | מקור:עברית

איך זוכרים מדבר?

דימוי: Adam's Office, by Paco Pomet. Oil on canvas

1.

ושם, בחדר ההמתנה הלבן, היא פתאום מתחלחלת כשהיא מבינה שעמיחי צדק. צדק כל הזמן. ששני אנשים באמת יכולים להיות בדיוק באותה נקודה ממש, עד ששום חלקיק לא יפריד ביניהם. שהיום אפשר להיכנס לתוך הקישקע של אדם אחר, להחזיק חזק ולא להרפות.

"תמיד נשאר איזה רווח שאיתו צריך לחיות," היתה מוחה כשעמיחי היה מעלה את הרעיון, וחושבת לעצמה שטוב מאוד שמישהו דאג לשים שם רווח. אבל עמיחי היה מתעקש. מחבק ולוחץ ומעקם, עד שהיא היתה נותנת לו לעשות את הניסיונות המוזרים שלו. והוא באמת ניסה. בחדר השינה ובשירותים ובמכונית. היה נצמד אליה בכל מקום שרק היה יכול. לפני שעזבה, אמרה לו שאדום לה העור מכל הניסיונות שלו. אבל הוא התעקש להמשיך, עד הרגע האחרון.

בחורה צעירה בחלוק רופאים נכנסת, מקריאה את שמם של היושבים בחדר. רותי מביטה בה, חושבת שהגבות שלה מסודרות יפה. אחר כך מתבוננת בזוגות שיושבים סביבם, מבינה שהם הכי מבוגרים בחדר. מנסה לנחש בכמה. עשרים שנה בטח. אולי שלושים?

"אילן ורותי זמיר?"

"הוא זמיר, אני מינר," היא ממהרת לתקן. "כלומר, ממחר נהיה שנינו זמיר." היא מביטה על אילן, חוששת שנעלב, אבל לא נראה שהוא מתרגש מהעניין.

"זה בסדר, היום גם אחרי החתונה אפשר להישאר זמיר־מינר," אומרת הבחורה, ואילן עונה בחיוך, "את שנינו כבר לא תתקנו, אנחנו אולד־פשן."

כמה אנשים בחדר צוחקים.

"ברוכים הבאים ל'Lucid Memo',״ אומרת הבחורה, מזכירה שהזוגות לפני חתונה זכאים לספא מפנק בסוף הטיפול. אחר כך מסבירה על התהליך. מחדדת נוהלי בטיחות. מגישה טפסים ומציינת שבסוף הטיפול ייתכן שחלק יחושו סחרחורת קלה, "במיוחד מטופלים בגילאים מתקדמים." רותי תוהה אם המשפט נאמר במיוחד לכבודם. הבחורה יוצאת לרגע, אומרת שתכף יקראו להם זוג־זוג. שני גברים משמאלם מחזיקים ידיים ומתלחששים. אחד מהם פונה אליה.

"אני חייב לשאול, את קשורה למינר, היזם?"

"אתה לא חייב, אתה רוצה," היא עונה, ואילן ממהר להוסיף, "זה בעלה לשעבר. בחור נחמד מאוד."

"לפחות עשה לכם הנחה?" שואל הבחור, ומישהו אחר צוחק, "איזו הנחה, שלא ישתיל לכם זיכרון מקולקל."

"הוא בחור הגון," אומר אילן, והיא לוקחת לו את היד ולוחצת חזק, תמיד עושה את זה כשאנשים מדברים על עמיחי.

2.

הבחורה מכניסה אותם לחדר טיפולים. באמצע החדר ניצבות שתי מכונות עגולות ורחבות. היא מסבירה שהן נראות ופועלות כמעט כמו מכשירי אם־אר־איי. נותנת להם חלוקים בצבע ירוק של בית חולים, מבקשת מהם להחליף בחדר ההלבשה שבפינת החדר. אילן נכנס ראשון, היא אחריו. החלוק קטן עליה, אבל היא לא אומרת כלום.

"מתרגשים?" שואלת הבחורה. אילן עונה שכן. רותי מהנהנת.

"אז כמה זיכרונות תשתפו ביניכם היום?"

"שניים."

"לא הסבירו לכם בהרשמה שחייבים לפחות חמישה?"

"אני לא עושה יותר משניים," קובעת רותי, ואילן מוסיף, "סיכמנו איתכם בטלפון על שניים."

"אני מתנצלת, אין לנו אפילו הצעת מחיר לשני זיכרונות."

"אז נשלם על חמישה ונעשה שניים," עונה אילן, ורותי מחייכת. אוהבת את הנחרצות שלו, אוהבת שהוא לא משחק משחקים בדברים כאלה. הולך איתה.

הבחורה מרימה טלפון. בודקת. "אני מתנצלת, לא עידכנו אותי שסגרתם משהו אחר," היא אומרת. "שניים איט איז." היא מזכירה שחשוב שלזיכרון שמשתפים יהיו מקום וזמן מוגדרים, אחרת המכונה תתקשה להעתיק, מסבירה שהם עדיין פחות טובים עם זיכרונות אבסטרקטיים. "התהליך כולו ייקח חצי שעה, אם מישהו צריך פיפי, זה הזמן."

"עשינו בבית," אומר אילן, והבחורה מחייכת. מגישה לכל אחד מהם כוס זכוכית עם נוזל שקוף. מסבירה שזה חומר שיעזור למוח לקלוט את הזיכרונות החדשים. מבהירה שהוא גורם לטשטוש. אילן שותה לאט, רותי שותה הכול בלגימה. זה מתוק לה נורא.

"אז נתחיל."

אילן מנשק לרותי את הלחי ומתקדם לעבר המכשיר שלו, היא ניגשת למכשיר שלה. נשכבת על המזרן. הריפוד קר. מתאים לעמיחי לא לחשוב על זה.

היא מביטה על אילן, שמביט אליה חזרה, מפריח נשיקה באוויר. זה מביך אותה אז היא מביטה על התקרה, שומעת זמזום. המכונה מתחילה לפעול, המזרן נמשך פנימה. תעלה לבנה הולכת ומקיפה את גופה, עד שמכסה אותה לחלוטין.

"לעצום עיניים," מבקש קול נעים בכריזה. "לנשום עמוק."

היא משתדלת. חושבת על הבן שלה ושל עמיחי. איך אמר לה שביום שהוא נכנס למכונה הזאת, הבין שהיא טועה. שאנשים לא נועדו להסתובב לבד בעולם. סיפר לה על הפעם הראשונה שהוא ואשתו נעמי החליפו זיכרונות. אמר, "במקום שמילים נכשלות, הטכנולוגיה לוקחת פיקוד." היא הסתכלה על הילד המאוהב שלה ושמחה בשבילו. השתדלה שלא לחשוב על המרחק המצער וההכרחי שעושה ילד מאמו.

"המכונה הזאת לא נראית לי," התוודתה בפניו. אמרה שהיא מרגישה שכל הזיכרונות והתמונות וההודעות שאנשים משתפים ביניהם כל היום קצת קרובים לה מדי. אמרה וראתה איך העיניים שלו התגלגלו. חשבה לעצמה שבטח אמר לנעמי שאמא שלו כבר "לא בלופ" כמו שהוא אומר על אחרים. כבר כמה שנים, מאז שהגיעה תעודת הגמלאי שלה בדואר, שהוא מביט עליה אחרת. בוחן אותה כל פעם שהיא שוכחת איפה שמה את המפתחות או מתקשה להיזכר בשם של מישהו שלמד איתה בתיכון.

"רותי, אני רואה לפי הדופק שאת קצת לחוצה," קורא הקול. "אל תדאגי, הכול בשליטה."

"אני יודעת."

"יופי. תמשיכי להתרכז בנשימה. עכשיו אני אבקש משניכם לחשוב על הזיכרון הראשון שביקשתם לשתף."

היא מנסה להיזכר. אפילו לעצמה עוד לא גילתה שלא התכוונה לשתף אף זיכרון. שהסכימה לעשות את כל השטות הזאת רק כי הבן שלה כל כך התעקש. לרגע שקלה לוותר. להעלות מתוכה איזה זיכרון פעוט ולא משמעותי. הפסקת צהריים במשרד או משהו. הרי למה שלא תשתף את אילן? ידעה כמה טוב זה יעשה לו. יעשה לשניהם. הרגישה שהיא מתנגדת לכיוון התנועה של העולם, ולא הבינה למה.

"נסו להיזכר מה נמצא סביבכם באותו רגע, מה אתם רואים, מה אתם מריחים."

היא מרגישה את השרירים כולם מורדים בה. מתקשים כולם.

"נסו להרגיש את הטמפרטורה במקום שבו אתם נמצאים."

הגוף מטיל וטו, רק שחור תקוע לה בראש. תכף יעלו עליה. ישאלו למה היא לא נזכרת, מה הבעיה.

"מיד נמשיך בתהליך," אומר הקול, והיא יודעת שנתפסה.

המכונה הופכת שקטה.

"אנחנו מתנצלים, היתה תקלה קלה. ברשותכם, נעשה את השלב הזה שוב. קחו נשימה ותחשבו על…"

"רגע," היא אומרת. "אני צריכה לשירותים."

"תוכלי להתאפק קצת?" משיב הקול, "זה לא ייקח עוד הרבה."

"לא, אני חייבת, חייבת עכשיו."

"זה קצת בעייתי להפסיק את הטיפול באמצע. תוכלי לחכות עוד…"

"לא לא, זה תכף בורח לי מהמכנסיים. הלו? אתם שומעים? אני עוד שנייה עושה פה פיפי על הכול."

יש רגע של שקט, ואז המזרן נסוג לאחור, לאט. הבחורה הצעירה עומדת מימינה. "בואי, נעשה את זה מהר, בסדר?" אומרת בחיוך המעצבן הזה שלה. "אני אלווה אותך לשם."

"אני לא צריכה ליווי."

"עדיף," היא אומרת, "יהיה לך קצת קשה ללכת עם החומר המטשטש שנתנו לך."

"הכול בסדר, רותי שלי?"

"כן אילן, כן. רק הולכת רגע לשירותים."

"אין בעיה, מחכה לך פה. אוהב אותך."

"אני כבר חוזרת."

הבחורה עוזרת לה לרדת ממיטת הטיפולים. רותי ניגשת לערמת הבגדים בפינת החדר, לוקחת מכיס המכנסיים את המכשיר הסלולרי שלה. הבחורה אומרת שלא צריך לקחת כלום, אבל רותי לא מקשיבה. היא מרגישה קצת חולשה, נאחזת בבחורה כשהן הולכות לאורך המסדרון.

"רוצה שאכנס איתך?"

"לא לא, אני בסדר."

"טוב, אני מחכה לך כאן. רק שימי לב שאת יוצאת מאותה דלת."

"אין בעיה," רותי חושבת על הבן שלה. לפעמים גם הוא מסתכל עליה ככה, כמו הבחורה הזאת, כשהוא לא בטוח אם הבינה עד הסוף.

היא נכנסת לשירותים. יש שני תאים, שניהם פנויים. היא בוחרת בשמאלי. נועלת את הדלת, חותכת ריבועים של נייר טואלט ומפזרת בקפדנות על המושב. מתיישבת. רוצה להניח רגע את הסמארטפון אבל לא מוצאת איפה. יש לה הודעה. מנסה להיכנס אליה אבל לא מצליחה. שונאת את המכשיר הזה. רצתה להישאר עם הפלאפון הטיפש והנוח שלה, אבל הבן שלה סינדל אותה עם אייפון חדש. קנה לה במתנה וחודשיים אחרי גילה שהסתובבה עם הסוללה ריקה ועם הפלאפון הטיפש מוחבא בכיס. שלושה ימים לא דיבר איתה, עד שהפקידה בידיו את המכשיר הישן ונותרה להיאבק לבדה במסך המגע.

היא נכנסת בטעות לרשימת אנשי הקשר. מנסה לצאת, אבל במקום מגוללת מטה, לאורך רשימת השמות. בשם של עמיחי היא נעצרת. בוהה באותיות. אחר כך מנסה לחזור למסך הבית, אבל מתקשרת אליו בטעות. מנסה לנתק. לא מצליחה. המסך הופך לשחור, המכשיר ממשיך לחייג.

"לעזאזל," מסננת, שומעת את הקול של עמיחי מגיח מהמענה הקולי.

"אהלן, מוזמנים להשאיר הודעה."

במעמדו? הודעה כזאת פשוטה? יפה. היא שותקת. מקווה שהקו יתנתק מעצמו. מכירה אותו, אחרי עשר שניות שלא ישמע כלום הוא ינתק, בטוח ינתק. ואם לא? עוד יחשוב שהיא מנסה להטריד אותו. לא יבין למה היא מתקשרת אליו יום לפני החתונה שלה. מוטב להגיד משהו, שלא יהיו אי־הבנות.

"היי, זאת אני. אתה לא תאמין איפה אני," מהססת אם להמשיך. "בבניין שלך. של החברה. משתפת זיכרונות עם אילן. היית מאמין? הבן שלנו, הממזר הזה. הצליח לשכנע אותי."

היא שומעת את הדלת מבחוץ נפתחת. "הכול בסדר?" שואלת הבחורה.

"כן," היא עונה ומניחה יד על המסך, "ייקח לי עוד זמן."

"טוב, תשתדלי להזדרז. תקראי לי אם את מסתבכת."

"תודה, תודה," אומרת וחושבת מה כבר יש להסתבך. שומעת את הדלת נסגרת. היא מביטה שוב במסך שעדיין מסרב להגיב. "זהו, בקיצור, חשבתי אולי אתה גם כאן. אבל אנחנו כבר תכף מסיימים, אז לא משנה. נתראה מחר בחתונה. יאללה, ביי."

היא מנסה לנתק, לא יודעת אם הצליחה. מתרוממת, זורקת את הנייר לאסלה ומורידה את המים. ניגשת לכיור, מרגישה חולשה ברגליים. טוב שהבחורה מחכה בחוץ. מסתכלת על המראה, חושבת לעצמה שאילן בטח דואג. שמה את הידיים מתחת למכונת הייבוש ומתנחמת באוויר החם. אחר כך פותחת את הדלת ואז זה מגיח מתוכה.

מים קרים נשברים תחת כתפיה. ניתכים. הכול מתכווץ בה, והיא מנסה להתגונן ולא יודעת איך. מאיפה זה בא? גם הגוף מרגיש שונה באחת, נוקשה. נספג בקפוא. היא מתבוננת בידיה, ולא מבינה. היא יבשה לחלוטין. שום מים לא מרטיבים אותה. וכמו שבאה, ככה נעלמת התחושה.

היא משתהה, ואז מתמתחת, מבקשת לחזור לעצמה. רק הבלבול נותר בה. "מה זה החומר הזה, תגידי לי?" היא אומרת לבחורה, אבל הבחורה לא שם. גם היא לא שם. זה לא המסדרון שממנו באה. מרצפות שחורות, אור יום מטושטש שזולג מהחלונות הכהים. היא מנסה לפתוח את הדלת של השירותים ולא מצליחה. לצד הדלת יש קופסת מקשים קטנה וכסופה. היא לא יודעת את הקוד. רוצה להתקשר למישהו ולא יודעת למי. מנסה לאילן, הוא לא עונה.

"הלו, נתקעתי כאן," היא צועקת. "הלו?"

אין תגובה. היא מתחילה לנדוד באיטיות לאורך המסדרון, סומכת על עצמה פחות ופחות עם כל צעד.

"יש פה מישהו?"

איש לא עונה. היא אוחזת את הקיר בידה השמאלית, הולכת ותועה במסדרונות, נכנסת ויוצאת מדלתות, אין לה מושג איפה היא. אין לה מושג לאן לשוב.

ושוב, באחת, מים ניגרים עליה ולא מותירים עדות. הפעם זורמים בעדינות. והם פושרים, כבר לא קפואים. התחושה נעימה, כמעט מלטפת. ואל המגע מצטרפת תמונה מעומעמת. היא רואה את הבן שלה, עומד מולה מתחת למפל מים גדול, הוא עומד שם בלי חולצה, צוחק ומכווץ בתחתונים אפורים. שנים לא ראתה אותו ככה, חשוף כולו.

היא מבינה.

זה לא זיכרון שלה. זה זיכרון של אילן, הזיכרון שביקש לחלוק איתה. מטיול שהוא והבן שלה עשו לפני חודשיים. רק שניהם, במדבר יהודה. היא מנסה להריץ את התמונה קדימה ואחורה בראשה, אבל לא מצליחה. רק מרגישה את הגוף של אילן מגיח מתוכה, כפוף ונוקשה. נזכרה בדברים שאמר לה הבן שלה, על היום בו נכנס לגוף של נעמי. איך הרגיש אותה כמו שלא הרגיש בחיים. "כאילו היינו שנינו ממש באותה נקודה."

וגם היא מרגישה. את האבנים שדוקרות את הרגליים של אילן, את הכאבים העמומים בגב התחתון עליהם הוא מתלונן כבר שנה.

הפלאפון מצלצל. קוטע אותה מהגוף. המסך שוב שחור. היא נאבקת במכשיר, לוחצת שוב ושוב עד שהצלצול נפסק.

"הלו. הלו? שומעים? נתקעתי פה. אתם שומעים?"

"רותי?"

היא מתכווצת.

"זה עמיחי. איפה נתקעת?"

היא לוקחת נשימה. "אה לא, אני פשוט, אני פה בשיחה עם מישהו, מה, מה שלומך?"

"טוב. שמעתי את ההודעה. אתם עוד אצלנו?"

"האמת שכן," אומרת ומצמידה את ראשה לקיר. הוא קר, מזכיר לה מחדש את מגע המים.

"יופי, שמח לשמוע. מתייחסים אליכם יפה?"

"ממש. נחמדים פה כולם."

"נהדר. רוצים לקפוץ אלי למשרד, לקפה?"

היא עוצמת עיניים. הבן עומד מולה, ספוג במפל. גופו הולך ומתבהר, רואה איך כל חלק בו הופך מדויק יותר ויותר.

"האמת שאנחנו עוד באמצע פה."

"הבנתי. אז אם תרצו לקפוץ אחרי אתם מוזמנים. המשרד שלי בקומה ארבע־עשרה."

היא מרגישה את הירוקת השמנונית ספוגה תחת רגליה.

"טוב, רותי?"

"בטח בטח. אני אראה איך מתקדם פה, אני לא יכולה להבטיח."

"בלי לחץ, מקסימום נתראה מחר," הוא אומר, והיא מנסה לדמיין את הפנים של עמיחי. נזכרת בחולצה הלבנה והמקומטת שלבש בחתונה שלהם. הקו מתנתק. היא משמיטה את המכשיר הסלולרי מטה, בוהה במרצפות, רואה את המים מתערבבים תחתיה. מגיעים עד לברכיים. היא עוצמת עיניים, מרגישה את הזיכרון מתחיל לנוע בתוכה כמו סרט. מרגישה את המים מתחילים לזרום סביבה, במגע ערפילי. רוח איטית נושבת על עורפה. בזווית העין היא מבחינה בילדים משחקים, אבל הם נותרים מטושטשים. היא לא מצליחה להתמקד בהם. היא שקועה כולה בבנה. בגופו הצוחק. צחוק מלא ובריא. הוא צועק משהו. צועק בחיוך גדול. אבל היא לא שומעת. לא מצליחה לקרוא את שפתיו, זרם המים מסתיר אותן. מרגישה את הגוף של אילן עונה, אומר לו משהו, אבל היא לא מבינה מה.

אילן ודאי חשב עליה באותו רגע, היא בטוחה. הרי ידע כמה כמהה לרגעים כאלה עם הבן שלה. כמה ביקשה שיהיה לה יותר ממנו. הבינה את הכוונות הטובות של אילן, וככל שחשבה עליהן יותר, כעסה עליו יותר. שככה הראה לה בעיניים מה חסר. היא נשארת שם עוד כמה דקות, מנסה להעמיק בזיכרון. גם ריח המדבר עולה בה, מזכיר לה את השנתיים שעבדה במצפה רמון. הכול הולך ונהיה צלול יותר. אבל שום צליל לא מתעורר בה. הבן שלה עומד מולה, ממשיך לצעוק מילים שהיא לא מצליחה לשמוע.

היא מביטה לתקרה. לא מבינה מה היא עושה שם. בכלל לא רצתה את כל הטיפול הזה. היא אוחזת את הראש בין ידיה, מבקשת להוציא את הזיכרון הזר שנשתל בראשה. לא מצליחה. היא מביטה ימינה ושמאלה, מוודאת שאין איש במסדרון, ומשחררת זעקה עדינה. רוצה לצרוח, אבל לא רוצה שמישהו ישמע. אחר כך מתחילה להתקדם לאורך המסדרון. מגיעה עייפה למעלית ולוחצת על הכפתור, מרגישה שהסחרחורת נחלשת מעט. הדלתות נפתחות והיא נכנסת פנימה. לרגע מביטה על הכפתורים, ואז לוחצת על קומה ארבע־עשרה וקומה ראשונה במקביל, מחליטה להגיע לאן שתגיע.

3.

את הדרך למעלה עד למשרד של עמיחי היא עושה לבד. כשהדלתות נפתחות בשנית, היא רואה מולה פרקט עץ יפה וקירות שיש. הם לא שמו לב אליה ברגע הראשון, אבל אחרי כמה צעדים לכיוון שולחן המזכירות, כמה מהעובדים כבר בהו בה.

"הכול בסדר, גברתי?" שואל המזכיר בדלפק. "את נראית מעט חיוורת."

"הכול מצוין," היא אומרת, מקפידה לחייך, מקווה שהחיוך יסתיר את החלוק הירוק והגוף המותש. "באתי לעמיחי. איפה הוא יושב?" שואלת וחושבת על אילן. על צער שימלא אותו אם ידע שנפגשו. כשידע שנפגשו. הבחור מביט במחשב.

"אני מתנצל, אני לא רואה פגישות בלו"ז."

"הייתי אשתו פעם," היא אומרת.

הבחור מהסס, מסמן למישהי שיושבת לידו, לוחש לה משהו באוזן. היא קמה וניגשת בזריזות לאחת הדלתות, דופקת ונכנסת.

"זה החדר של עמיחי?"

"רק רגע, גברתי, רק רגע."

הבחורה יוצאת ולוחשת משהו לבחור.

"הוא בשיחה חשובה," מודיעים לה, "ייקח חצי שעה לפחות."

"אני רק רוצה להגיד שלום, אפשר?"

"אני מתנצל, אי אפשר להפריע לו."

"אני מבינה," אומרת רותי ומשחררת אנחה. "לא נורא, בהזדמנות אחרת."

"אני בטוח. תרצי שנלווה אותך חזרה לטיפול, גברת זמיר?" הוא מחייך, והיא יודעת שעלו עליה. הם יודעים.

"כן," היא אומרת בטון כנוע. "רק אולי תגיד לי איפה פה השירותים?"

"בטח. כאן משמאל."

רותי מהנהנת בהכרת תודה ופונה שמאלה ואז משנה כיוון אל דלת המשרד של עמיחי, פותחת אותה. הבחור בדלפק צועק משהו, אבל היא מתעקשת לא להקשיב. מתקדמת בצעדים גדולים, מתיישבת על כורסה לבנה ורכה, מתבוננת ברצפה.

"תסגרו פה, הכול בסדר," היא שומעת את הקול ההחלטי של עמיחי, ואת הדלת שנסגרת מיד אחרי. היא מרימה אליו מבט.

4.

הוא נראה כמעט זקן, ובכל זאת בקושי השתנה. רוב השערות הלבינו, אבל העור עוד מתוח וחלק. אף פעם לא ראתה אותו עם חליפה, אך הישיבה עדיין יציבה ובטוחה, בדיוק כפי שזכרה. הוא מביט בה ואומר בטלפון, "אני חייב לסדר כאן איזה עניין, כבר חוזר אלייך." מנתק ובוהה בה.

"הרבה זמן," הוא אומר.

"כן."

הוא שואל לשלומה. היא אומרת שטוב.

"תה או קפה?"

היא אומרת שהיא לא צריכה כלום.

"איך היה הטיפול?"

"מה אני אגיד לך, כל הטכנולוגיה הזאת שלך ממש מרשימה," היא אומרת ונעצרת, נושכת את שפתה התחתונה.

"הכול בסדר, רותי?"

"אין לי כוח, עמיחי," היא נאנחת. "אין לי כוח."

"לְמה אין לך כוח?" הוא שואל ונשען קדימה, שולח יד למרכז השולחן. היא נזכרת ביכולת המשונה הזאת שלו, להביע אמפתיה ולשמור על מרחק באותו זמן.

"אני לא יודעת מה אני עושה כאן," היא אומרת ומסתכלת על ארון הספרים במשרד. מסודר ומוקפד. חושבת על הבית שגרו בו בחיפה, כשרק התחילו. איך ישנו על הרצפה כמעט חודש כי המוביל נעלם עם כל הדברים.

"רותי, אני לא ממש מבין."

היא חושבת על הבית שעברו אליו אחרי, ברמת גן. ועל הטיול לירדן. חושבת על הבן של שניהם, שעדיין תקוע לה בראש, מתחת למפל. כל הזיכרונות עולים בה, והיא מנסה לעצור בעדם ולא מצליחה.

"תוציא את זה ממני," היא אומרת לו.

"את מה…"

"הזיכרון שדחפתם לי. תמחק אותו."

"איזה זיכרון, רותי? מהטיפול עכשיו?"

היא מהנהנת.

"מה יש בו?"

"מה זה חשוב. לא רוצה כלום בראש שלי. לא רוצה שאף אחד יסתובב לי שם."

היא רואה שהוא לא יודע איך לאכול אותה. בטוח שהשתגעה. היא יודעת, היא מכירה אותו. "זה לא כל כך פשוט, רותי. אי אפשר פשוט למחוק, אנחנו עוד לא ערוכים…"

"אבל אני לא רוצה את זה," היא צועקת, "די, לא רוצה."

הוא מגרד את ראשו, מוציא דף מהמגירה ומתחיל לרשום משהו על פתק. גם את הטכניקה הזאת היא מכירה אצלו. להיראות עסוק עד שמשהו יסתדר. היא לא תיתן לו.

"אני אתבע אותך," היא אומרת ונאחזת בכורסה.

"מה?" הוא מרים אליה מבט. לא מבין.

"שמעת, אני אתבע אותך. אקח עורך דין הכי טוב ואתבע. כל המדינה תשמע."

עמיחי נשען לאחור, מביט עליה במבט רציני. מעביר יד על הסנטר. משהו משתנה בו. עתה הוא נראה לה אחר. לא עמיחי שהכירה לראשונה בשוק הטורקי, אלא אותו מנכ"ל רציני וסמכותי שכולם מדברים עליו.

"בשביל מה באת, רותי?"

"אני לא יודעת," היא מתוודה, משפילה מבט. "אני באמת לא יודעת."

"כסף? זה העניין?"

"השתגעת?" היא אומרת ומלטפת את עצמה.

"כמה את רוצה?" הוא שואל.

"לא רוצה ממך כלום," היא משיבה בתוקף, מבחינה שהיד עם העט קצת רועדת לו. הוא גם שם לב, ומסתיר אותה מתחת לשולחן. הוא מסתכל אל המחשב, אחרי זה חוזר להסתכל עליה.

"זה הכול רעיון שלךְ."

"מה?"

"כל החברה הזאת."

עכשיו זה הוא שנראה לה משונה.

"תגיד, איזה ג'וק נכנס לך לראש? לי אף פעם לא היה כוח לכל הניסיונות האלה," יודעת שהוא מבין היטב למה היא מתכוונת.

"נו, ובגלל זה אמרת."

"אמרתי מה, עמיחי? על מה אתה מדבר?"

היא רואה בו זרם של היסוס, הוא תוהה אם להגיד. כבר לא סומך עליה. "שאני צריך למצוא שיטה אחרת, כי דרך הגוף זה לא יצליח."

היא לא מבינה על מה הוא מדבר. מנסה ולא מצליחה. אבל רואה בגוף שלו, החיוור פתאום, שהוא לא משקר. "אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה," היא עונה בשקט.

"זיכרון זה דבר משונה," הוא משיב, ואז מתחיל לדבר איתה על התהליך הטכני המפורט. מסביר איך הזיכרון נצרב במוח, איך המכונה שלו פועלת.

"מה אתה מקשקש? איך זוכרים מדבר?" היא מתפרצת לו באמצע, והוא עונה משהו על הנוירונים במוח. ממשיך ומבהיר שאי אפשר למחוק זיכרון ככה סתם. מסביר כל מיני דברים שלא מעניינים אותה. היא מסתכלת עליו, אבל נמצאת כולה מתחת למפל.

דפיקה בדלת.

"כנסו," הוא אומר, והיא כבר יודעת.

5.

כל הדרך חזרה הביתה היא מחזיקה לאילן את היד. מחזיקה חזק. מחכה שיגיד משהו.

"אני לא יודעת מה חיפשתי שם."

"אני יודע," הוא עונה, בטון עדין ורך שהוא לא מצליח להסתיר.

הם יוצאים מהכביש המהיר ונכנסים לעיר.

"שתדע לך שזיכרון אחד כן עבר אלי," היא אומרת ומסתכלת על החלון.

"אני יודע."

"הבעיה ש…"

"לא היה קול."

"איך אתה יודע?"

"הם אמרו לי. הסבירו שהם לא צרבו טוב את הזיכרון."

היא מביטה אליו דרך המראה הקדמית, מקווה שיסתכל עליה, אבל העיניים שלו מרוכזות בכביש.

"זה היה מהטיול שלכם לפני חודשיים?"

"כן. במדבר."

"היה לכם קר," היא צוחקת.

"כן," הוא אומר ונאבק להסתיר גיחוך. היא מבחינה, עוטפת את היד שלו גם בידה השנייה.

"בזיכרון שאני שיתפתי איתך, היה קול?"

"לא שיתפת אף זיכרון."

"מה?"

"את לא שיתפת אותי."

היא מכווצת את רגליה. מצמידה אותן אחת לשנייה.

"זה מה שהם אמרו?"

"לא. אני מכיר אותך."

היא לוקחת נשימה, מדליקה את הרדיו, מקווה לשמוע שיר יפה אבל לא מוצאת.

"על מה דיברתם?"

"מי?"

"אתה והוא. מה הוא אמר לך שם, במפל?"

אילן זורק לעברה מבט חטוף, ואז חוזר להביט בכביש. הם ממשיכים לנסוע בשתיקה. עשר דקות, אולי רבע שעה.

"הוא צעק שחבל שאת לא פה. שהיית מצליחה להחזיק שעה מתחת למים," הוא אומר לבסוף בחיוך, "ואני אמרתי לו שהוא צודק."

רותי מרפה מידו.

"לא מבין, חשבתי שתשמחי."

היא לוקחת נשימה עמוקה עד שהיא לא יכולה לנשום יותר.

"תעצור בצד," היא דורשת.

"מה?"

"תעצור בצד. עכשיו."

"אין פה איפה, רותי. תכף נהיה בבית, נדבר על הכול."

"אפשר בצד השני," היא קובעת ומצביעה עם הגוף כולו.

"אי אפשר, זה קו הפרדה רצוף."

רותי נשענת קדימה, מוודאת שהכביש פנוי ואז דוחפת את ההגה שמאלה, חזק.

"רותי, די!" הוא צועק, נאבק בה. האוטו מוסט הצידה, כמעט נכנס ברכב חונה לפניהם. אילן מצליח לבלום ברגע האחרון. הפגוש הקדמי מתחכך בפגוש האחורי של הרכב לפניהם. האזעקה מתחילה לפעול.

"התחרפנת לגמרי," הוא אומר ומכניס לרוורס. רוצה לזוז מאמצע הכביש, אבל היא לא נותנת לו. רותי מרימה ידיים ונדחפת לתוכו. נצמדת אליו, הכי קרוב שרק אפשר. ברגע הראשון הוא עוד מנסה לנהוג, עד שהוא מבין שאין לו סיכוי. רכב מאחוריהם צופר שוב ושוב, אבל הם לא זזים. היא מתקרבת עוד, והוא נשבר. מתחיל לעטוף אותה. "קשה לי לנשום," הוא אומר.

"לא נורא," היא משיבה. "אתה מתמודד יפה."

הוא מצמיד אותה אליו בידיים גדולות וחומלות, והיא ממשיכה להידחף לתוכו, בעקשנות. נצמדת הכי חזק שהיא יכולה ולא מרפה.


*הסיפור לקוח מתוך "חוף הים של ירושלים", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.