תהילה חכימי | מקור:עברית

אישה בחלל עבודה

דימוי: "אחות חורגת" מאת בריאן קלווין, 2012

אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך? קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים. את שותה הרבה מים – אבל הגוף קיבל צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות. את יכולה לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המדפסת התלת-ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, העלות נמוכה. נזכרתי. הייתי פעם בריאיון עבודה, הם תכננו ובנו שם מדפסות תלת-ממדיות כמו זו, לא זכרתי שהן עושות כל כך הרבה רעש. המראיין הסתכל בקורות החיים ואחרי ששאל כמה שאלות מקצועיות אמר לי, ירית פעם בנשק? אמרתי לו, כן, אבל רק על קרטונים. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם?

את הרעש של המכונה התלת-ממדית את כבר לא שומעת, את מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, הקירות מגבס. את שומעת הכול. שומעים אנחות מהחדרים הסמוכים. הצפצופים של השער: כניסת ספקים. לפעמים, לצד הצפצוף הקצוב של השער, גם צופר מכונית. מישהי פותחת. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן: אישה בחלל עבודה, עם צורה של כיסא, לא קמה עד לשעת ארוחת הצהריים. אישה בחלל עבודה אהבת פעם? החלל משתנה האנשים משתנים העבודה מתגברת – או פוסקת. לפעמים משפצים משרדים. מוסיפים עציצים. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל מלאים, תהליכים, קבצים. אישה בחלל עבודה את שומעת אותי?

 

חֶבְרָה  1

המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים. אמר: אתם לא עובדים מספיק קשה. המנכ"ל קפץ על שולחן פקידת הקבלה והתייצב עליו. ארוך ולבן (השולחן). אמר: אנחנו מאבדים זמן ואתם לא עומדים ביעדי הקבוצה. צריך לשמור על הפוקוס. שב והדגיש: ההצלחה שלנו תלויה בכם. אך ורק בכם. אמר: צריך להגביר את הקצב. אמר:  money time  עכשיו זה ה- money time. לא ניכנס לזמן פציעות. עמדנו. הסתכלנו עליו שותקים. אמר, על גופתי. החלפנו מבטים. הרגליים מפושקות. דיבר, חזר והזהיר, העיניים נצצו. אמר, אנחנו עוד רגע לפני מימוש החלום. אמר, זה לא הזמן למנוחה. אמר, בקבר-תנוחו. חזר על משפטים – כמה פעמים. הרגליים לא זזו, הידיים זזו בקצב דיבור שהלך וגבר. הסתיימה השיחה והתפזרנו. חזרתי לקובייה. עברתי דרך קוביית המנהל. היה עסוק בשיחת ועידה. דיבר בקול רם אל המיקרופון והאוזניים שלו היו מכוסות באוזניות גדולות.

We must push the delivery time צרח. פניו נצמדו למסך המחשב.. We must push the delivery time  המשכתי בכיוון הקובייה. רעש, רעש מקלדות ושיחות. פינת הקפה הייתה ריקה. כשהגעתי למקום שלי והתיישבתי מול המחשב, תיבת המייל הייתה מלאה. אסור להתחיל במיילים. קראתי על זה כתבה. חוק מספר אחת. אסור להתחיל במיילים. פתחתי את המחברת ודפדפתי, הגעתי לעמוד האחרון. רשימה לביצוע. רשימת נושאים ארוכה. התחלתי להתכונן לישיבה. פתחתי את הקבצים הרלוונטיים על המחשב. אחד השכנים מהקובייה הסמוכה תקתק ללא הפסקה. תקתק בכוח. הצלחתי להתרכז. גם אני תקתקתי בזריזות. גם אני. האצבעות הכו. ברקע האצבעות שלו חבטו במקשי המקלדת בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתנשף. גם אני.

אישה בחלל עבודה – את נושמת? הרשימות עוד ימסמרו אותך לרצפה (רצפת לינוליאום כחולה משנות השמונים, כמו זו שהייתה באולם הספורט בבית הספר היסודי, נזכרתי איך אהבתי קפיצה לגובה, בכל שבוע שברתי שיא חדש). כאן לפחות יש חלונות חיצוניים. האוויר מזגנים, אבל האור –

שמש. אישה בחלל עבודה שלא מצליחה לקום בבוקר מאז שהתחיל החורף. אישה בחלל עבודה, את מדממת? אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים. אצלך הכול תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים.

אישה בחלל עבודה

ניסיתי להוציא את האישה מחלל העבודה ולדבר אליה ככה איך שאני בחלל שהוא לא חלל עבודה.

לא ענתה

 

חֶבְרָה  2

בחצות הראש הכה בכרית ונזכרתי בדג. האכלתי אותו או לא? ירדתי מהמיטה. הוצאתי מהאקווריום. שמתי בקופסת פלסטיק עמוקה. הלכתי לשטוף את האקווריום. יכול להיות שהוא חולה. האקווריום החליק לי מהידיים ונשבר בתוך הכיור. השארתי אותו ככה בתוך הכיור. אחר כך הוספתי לו אוכל בקופסת הפלסטיק והוא שחה. הדג היה נראה לי מרוצה. אני מאכילה אותו בימי שני וחמישי. אבל לפעמים קשה לזכור מתי שני וחמישי. אני שוגה בלוחות הזמנים. גם עם המחזור החודשי. הוא תמיד היה מדויק מאוד וידעתי לזהות כשהוא בא. עצבים אטומיים ללא כאבים. באיזשהו שלב התקנתי מין אפליקציה, שתגיד לי מתי צפוי להגיע המחזור. אני כותבת בה אילו תסמינים צצו לפני, במהלך ואחרי. וגם מתי עשיתי סקס, אם בכלל, ועם מי. את הטלפון הסלולרי קיבלתי מהחברה. החברה גם משלמת את החשבונות הסלולריים החודשיים. מדי פעם הם מחליפים לי את המכשיר. לכולם. בדרך כלל שדרוג. בפעמים אחרות, אם נגנב או נשבר, מסכימים להחליף לאחר. הרבה מספרים אבדו או נמחקו בגלל השדרוגים. או להפך, הוכפלו ושולשו. לרוב אני לא שמה לב. עיקר הבעיה נשארת התאריכים. האפליקציה של המחזור מבצעת סנכרון לעדכון האחרון אבל לפעמים הוא לא מספיק קרוב. במקרים האלה אני מאבדת את הספירה לחלוטין.

 

אישה בחלל עבודה – השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק – זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור. מישהו נכנס לחדר. הוא מדבר אלייך, את שומעת? הנה הוא שם את היד שלו על השולחן שלך, הוא נשען, עכשיו הוא מתקרב אל מסך המחשב, הוא מסתכל במסך, אתם מדברים על מסמך. הוא מבקש ממך משהו, הוא שואל לגבי עניין שאת אחראית עליו באופן בלעדי, הוא שואל שאלה פשוטה מאוד, התשובה כבר הייתה צריכה לעמוד לך על קצה הלשון, עכשיו זה הזמן לענות כי הוא הפסיק לדבר, אישה בחלל עבודה, הוא הפסיק לדבר, הוא שותק כבר חמש שניות לפחות, אני יודעת, כי זה בערך הזמן שלקח לי לומר: אישה בחלל עבודה

 


*מתוך: "אישה בחלל / חֶבְרָה" מאת תהילה חכימי, סדרת מעבדה לספרות ישראלי מקורית, הוצאת רסלינג, 2018.

Liked the story? Comment below.

avatar