פרויקט הסיפור הקצר

search

לוסי מוד מונטגומרי | מקור:אנגלית

אמילי בת מולד הירח – פרק רביעי

תרגום : שלי קרן

Aeppol

מועצת חכמי השבט

אמילי התעוררה לאור יום בבוקר המחרת. מבעד לחלונה הנמוך, חסר הווילונות, נהרה פנימה השמש העולה במלוא הדרה, ורמז אחרון לכוכב לבן בודד דעך בשמי הבדולח הירוקים שמעל האורן התרנגולי. רוח מרעננת במתיקותה נשבה מסביב למרזבים. אלן גרין ישנה במיטה הגדולה ונחרה נחירות קצובות. מלבד זאת היה הבית הקטן שקט מאוד. זו הייתה ההזדמנות שאמילי חיכתה לה.

בזהירות רבה היא חמקה ממיטתה, חצתה את החדר על קצות בהונותיה ופתחה את הדלת. מייק ניתק עצמו מהשטיח שבאמצע החדר ועקב אחריה, תוך חיכוך של גופו החמים כנגד קרסוליה הקטנים והקפואים. היא התגנבה, באשמה כמעט, במורד גרם המדרגות החשוף, האפלולי. כמה חרקו המדרגות – בוודאי יעירו את כולם! אך איש לא הופיע ואמילי הגיעה לקומה התחתונה וחמקה אל תוך טרקלין האורחים, שם שאפה פנימה נשימה ארוכה של הקלה בזמן שסגרה את הדלת. היא חצתה את החדר כמעט בריצה בדרכה אל הדלת השנייה.

סידור הפרחים בצורת כרית של דודה רות כיסה עדיין את זגוגית הארון. אמילי, בשפתיים קפוצות שהעניקו לפניה דמיון מוזר לאלו של דודה אליזבת, הרימה את הסידור והניחה אותו על הרצפה.

"אוי, אבא – אבא!" היא לחשה, והניחה את ידה על גרונה כדי לעצור בעד משהו מלהתפרץ. היא עמדה שם, דמות קטנה ורועדת, לבושה בלבן, והתבוננה באביה. זו תהיה הפרידה שלה; עליה להיפרד ממנו כשהם שניהם לבדם – היא לא תיפרד ממנו בפני המוּרֵיִּים.

אבא נראה יפה כל כך. כל קמטי הכאב נעלמו – פניו נראו כמעט כשל ילד, מלבד השיער הכסוף שמעליהם. והוא חייך – כזה מין חיוך קטן ונחמד, שובב וחכם, כאילו גילה פתאום משהו נפלא ובלתי צפוי ומפתיע. היא אומנם ראתה חיוכים נחמדים רבים על פניו בימי חייו אך אף פעם לא אחד כזה בדיוק.

"אבא, אני לא בכיתי מולם", היא לחשה. "אני בטוחה שלא ביזיתי את הסטארים. לא ללחוץ את היד של דודה רות לא ביזה את הסטארים, נכון? כי היא לא באמת רצתה שאלחץ אותה – אוי, אבא, אני לא חושבת שמישהו מהם מחבב אותי, אלא אם כן דודה לורה אולי מחבבת קצת. ואני עומדת לבכות עכשיו קצת, אבא, משום שאני לא יכולה לעצור בעד זה כל הזמן".

היא הניחה את פניה על הזגוגית הקרה והתייפחה מרוֹת אבל קצרות. עליה להיפרד ממנו לפני שמישהו יתפוס אותה. מרימה את ראשה, היא הביטה בפנים האהובים במבט ארוך ומלא כוונה.

"שלום, יקיר יקר מפז", היא לחשה במחנק.

תוך ניגוב מהיר של הדמעות שעיוורו את עיניה היא השיבה למקומו את סידור הפרחים של דודה רות, שהסתיר את פניו של אבא מעיניה לנצח. ואז היא חמקה החוצה, בכוונה לשוב במהירות לחדרה. בדלת היא כמעט נפלה על בן דוד ג'ימי, שישב על כיסא מול הפתח, עטוף בכתונת לילה ענקית משובצת וערסל את מייק.

"ששש!" הוא לחש, טופח על כתפה. "אני שמעתי אותך יורדת למטה ועקבתי אחרייך. אני ידעתי מה רצית. ישבתי כאן בשביל להרחיק אותם אם אחד מהם יבוא בעקבותייך. הנה, קחי את זה ורוצי מהר חזרה למיטה, חתלתולי קטנה".

"זה" היה גליל ארוז של טבליות מנטה. אמילי תפסה בו וברחה, מלאת בושה על כך שבן דוד ג'ימי ראה אותה בכתונת הלילה שלה. היא שנאה סוכריות מנטה ומעולם לא אכלה אותן, אבל טוּב הלב שבן דוד ג'ימי מוּרֵיי הפגין כשהעניק לה אותן שילח התרגשות ענוגה אל ליבה. והוא גם כינה אותה "חתלתולי קטנה" – היא אהבה את זה. היא חשבה שאף אחד כבר לא יקרא לה בשמות חיבה נחמדים יותר. לאבא היו רבים כל כך בשבילה – "מתוקה שלי" ו"יקירתי" ו"אמילי שלי" ו"ילדונת פצפונת יקרה" ו"דובשנית" ו"עלפית". היה לו שם חיבה לכל מצב רוח והיא אהבה את כולם. באשר לבן דוד ג'ימי, הוא היה נחמד. בקשר לחלק שלא איתנו, ברור כי אין המדובר בליבו. היא חשה הכרת תודה כה גדולה כלפיו עד שכשהייתה שוב בבטחת מיטתה, אילצה עצמה לאכול אחת מהטבליות, אף על פי שנדרש לה כל כוח הסיבולת שלה כדי להצליח לבלוע אותה.

ההלוויה התקיימה לקראת הצהריים. שלא כדרכו הבית הקטן והבודד שבעמק הרפאים המה אדם. ארון הקבורה הועבר לטרקלין האורחים והמוּרֵיִּים ישבו בנוקשות ובנאותות סביבו בתפקיד האֲבֵלִים, אמילי ביניהם, חיוורת ומהוגנת בשמלתה השחורה. היא ישבה בין דודה אליזבת ודוד ואלאס ולא העזה להניע איבר. אף בן משפחת סטאר נוסף לא נמנה עם הנוכחים. לאביה לא היו קרובים בסביבה. תושבי מאייווּד הגיעו והביטו בפניו המתים בחופשיות ובסקרנות מחוצפת שלעולם לא היו מרשים לעצמם במהלך חייו. אמילי שנאה לראות אותם מביטים באביה בצורה כזאת. לא הייתה להם שום זכות – הם לא היו נחמדים אליו כשהיה בחיים – הם אמרו עליו דברים קשים – אלן גרין שבה על דבריהם לעתים. כל מבט שנשלח אליו הכאיב לאמילי; אבל היא ישבה ללא ניע ולא הסגירה שום סימן חיצוני לכך. דודה רות אמרה לאחר מכן שהיא מעולם לא ראתה ילדה שהייתה כה משוללת לחלוטין מכל רגש אנושי.

כשהטקס הסתיים קמו המוּרֵיִּים והקיפו בתהלוכה את ארון הקבורה כדי להעניק מבט פרידה כמתחייב. דודה אליזבת לקחה את ידה של אמילי וניסתה למשוך אותה להתלוות אליהם, אבל אמילי משכה אותה חזרה ונענעה בראשה. היא כבר נפרדה ממנו. לרגע אחד נדמה שהיה שדודה אליזבת עומדת להתעקש; אך אז היא החליקה קדורנית הלאה, לבדה, ונראתה מוּרֵיִּית מכף רגל ועד ראש. אין להקים מהומות בלוויה.

דאגלס סטאר עמד להילקח לשרלוטאון כדי להיקבר לצד אשתו. המוּרֵיִּים הלכו כולם, אבל אמילי לא הייתה אמורה להצטרף. היא צפתה בתהלוכת הקבורה בזמן שזו התקדמה בפיתולים במעלה הגבעה המשתפלת, המדושאת, מבעד לגשם האפור הקל שהחל לרדת. אמילי שמחה שיורד גשם; פעמים רבות היא שמעה את אלן גרין אומרת שמת שהגשם נופל עליו מאושר הוא;1 והיה קל יותר לצפות באבא עוזב בערפל האפרורי, הרך והנדיב הזה מאשר באורה המתנצנץ של שמש צוחקת.

"טוב, אני חייבת להודות שהלוויה הלכה בסדר", אמר אלן גרין לצד כתפה. "הכול נעשה כמו שצריך, למרות המצב. אם אביך צפה בה מגן עדן, אמילי, אני בטוחה שהוא היה מרוצה".

"הוא לא בגן עדן", אמרה אמילי.

"אלוהים אדירים! מכל הילדים שבעולם!" זה כל מה שאלן הייתה מסוגלת לומר.

"הוא עדיין לא שם. הוא רק בדרך לשם. הוא אמר שהוא יישאר בסביבה ויתקדם באיטיות עד שגם אני אמות, כדי שאוכל להשיג אותו. אני מקווה שאמות בקרוב".

"זה דבר רע, רע מאוד לקוות לו", גערה אלן.

כשהכרכרה האחרונה נעלמה מן העין אמילי שבה לטרקלין האורחים, שלפה ספר מארון הספרים, וקברה עצמה בכורסה. הנשים שעסקו בסידור המקום שמחו על כך שהיא שקטה ולא מפריעה להן.

"זה טוב שהיא יכולה לקרוא", אמרה גברת האבּרד בעגמומיות. "יש ילדות קטנות שלא היו מסוגלות לשליטה עצמית כזו – ג'ני הוּד רק צרחה ויִִללה אחרי שהם נשאו את אימה החוצה – ההוּדים כולם כאלה רגשנים".

אמילי לא קראה. היא חשבה. היא ידעה שהמוּרֵיִּים ישובו אחר הצהריים; והיא ידעה שגורלה כנראה יוכרע אז. "נסכם את העניין כשנשוב", היא שמעה את דוד ואלאס אומר באותו בוקר לאחר הארוחה. תחושת בטן מסוימת גילתה לה בדיוק מה "העניין" היה; והיא הייתה מקריבה ברצון אחת מאוזניה המחודדות רק כדי לשמוע את הדיון בשנייה. אבל היא ידעה ללא כל צל של ספק שיסלקו אותה משם. לכן היא לא הופתעה כשאלן ניגשה אליה בדמדומי היום ואמרה:

"עדיף שתעלי למעלה, אמילי. הדודות והדודים שלך נכנסים לכאן כדי לדון בעסק".

"אני לא יכולה לעזור לך להגיש את ארוחת הערב?" שאלה אמילי, כי חשבה שאם תכנס אל המטבח ותצא וממנו תוכל אולי לקלוט מילה או שתיים.

"לא, זה יהיה יותר טרחה מעזרה. קדימה צעד, עכשיו".

אלן התנודדה בכבדות לכיוון המטבח, מבלי להמתין ולראות אם אמילי הקדימה וצעדה. אמילי קמה בחוסר-רצון. איך תוכל להירדם בלילה אם לא תדע מה עומד לקרות לה? והיא הייתה בטוחה שלא יספרו לה כלום עד הבוקר, ואפילו אז אולי לא.

עיניה נפלו על השולחן הארוך שעמד במרכז החדר. המפה שנפרשה עליו הייתה בעלת מידות נדיבות, ונפלה בקפלים עבים עד לרצפה. ברק של גרביון שחור חצה את השטיח, רעד פתאומי הפריע את מפלי הבד, ואז – דממה. אמילי, על הרצפה שמתחת לשולחן, סידרה את רגליה בנוחות וישבה כמנצחת. היא תשמע איזו החלטה תתקבל והם לעולם לא יחשדו בדבר.

מעולם לא אמרו לה שזה לא כל כך מכובד לצותת, הזדמנות ללמוד לקח כזה לא צצה במהלך חייה עם אביה; והיא חשבה שמדובר פשוט במזל משמים שחשבה להסתתר מתחת לשולחן. היא אפילו יכלה לראות במעומעם דרך האריג. ליבה פעם חזק כל כך מרוב התרגשות עד שהיא פחדה שהם ישמעו אותה; לא נשמע אף צליל אחר חוץ משירתם הרכה, הרחוקה, של הצפרדעים בגשם, שחדרה פנימה דרך החלון הפתוח.

פנימה הם נכנסו; מטה הם ישבו מסביב לחדר; אמילי עצרה את נשימתה; למשך כמה דקות אף אחד לא דיבר, אך דודה אווה נאנחה ארוכות וכבדות. ואז דוד ואלאס כחכח בגרונו ואמר,

"ובכן, מה עלינו לעשות עם הילדה?"

אף אחד לא הזדרז לענות לו. אמילי חשבה שהם לעולם לא יפתחו את פיהם. לבסוף דודה אווה אמרה ביבבה,

"היא ילדה כל כך קשה – משונה כזו. אני לא מצליחה להבין אותה בכלל".

"אני חושבת", דודה לורה אמרה בביישנות, "שיש לה מה שנקרא מזג אומנותי".

"היא ילדה מפונקת", אמרה דודה רות בהחלטיות רבה. "עבודה רבה מצפה לנו בתיקון הנימוסים שלה, אם אתם שואלים אותי".

(המאזינה הקטנה שמתחת לשולחן סובבה את ראשה ושלחה מבט של בוז אל עבר דודה רות מבעד למפת השולחן. "אני חושבת שאלה הנימוסים שלך שקצת מקולקלים". אמילי לא העזה אפילו למלמל את המילים מתחת לנשימתה, אבל היא עיצבה את צורתן בפיה; זה גרם לה להקלה גדולה ולסיפוק רב.)

"אני מסכימה איתך", אמרה דודה אווה, "ואני למשל לא מרגישה שאני מתאימה למשימה".

(אמילי הבינה שהמשמעות היא שדוד ואלאס לא מתכוון לקחת אותה ושמחה בכך).

"האמת היא", אמר דוד ואלאס, "שדודה ננסי צריכה לקחת אותה. המזל האיר לה פנים יותר מאשר לנו".

"דודה ננסי לא תחלום לקחת אותה ואתה יודע זאת טוב מאוד!" אמר דוד אוליבר. "וחוץ מזה, היא לחלוטין מבוגרת מדי בשביל לקחת על עצמה לגדל ילדה – היא והמכשפה הזקנה הזאת קרוליין. אני נשבע, אני לא מאמין שמישהי מהן אנושית בכלל. הייתי רוצה לקחת את אמילי – אבל אני חושש שאני לא ממש יכול. יש לי משפחה גדולה לפרנס".

"היא כנראה לא תאריך ימים כדי להוות טרחה על מישהו", אמרה דודה אליזבת בתמציתיות. "היא בטח תמות משחפת כמו אביה".

("אני לא – אני לא!" קראה אמילי – לפחות היא חשבה את זה בפרץ כזה של רגש שכמעט נדמה היה שצעקה זאת. היא שכחה שרצתה למות בהקדם, כדי שתוכל להשיג את אבא. עכשיו היא רצתה לחיות, רק כדי להעמיד את המוּרֵיִּים על טעותם. "אין לי שום כוונה למות. אני עומדת לחיות – מלא זמן – ולהיות סופרת מפורסמת – רק חכי ותראי אם לא, דודה אליזבת מוּרֵיי!")

"היא באמת ילדה כחושה למראה", הודה דוד ואלאס.

(אמילי פייסה את רגשותיה הנזעמים באמצעות העוויית פרצופה אל עבר דוד ואלאס דרך מפת השולחן. "אם אי פעם יהיה לי חזיר, אני עומדת לקרוא לו על שמך", היא חשבה – והרגישה די מסופקת בנקמתה זו.)

"בכל זאת מישהו צריך לדאוג לה כל עוד היא בחיים, אתם יודעים", אמר דוד אוליבר.

("יגיע לכולכם אם אני באמת אמות ואתם תסבלו מרגשות אשם נוראיים לשארית חייכם", חשבה אמילי. ואז, בשתיקה שהשתררה במקרה לאחר מכן, היא דמיינה בתיאטרליות רבה את ההלוויה שלה, בחרה את נושאי הארון וניסתה להחליט איזה מזמור קדוש ברצונה כי ייחרת על מצבתה. אבל לפני שהצליחה להכריע בסוגייה זו דוד ואלאס שוב התחיל.)

"טוב, זה לא מוביל לשום מקום. אנחנו צריכים לדאוג לילדה הזאת – "

("הלוואי ולא היו קוראים לי 'הילדה הזאת'", חשבה אמילי במרירות.)

" – ומישהו מאיתנו חייב להעניק לה בית. בִּתה של ג'ולייט לא תופקר לרחמיהם של זרים. באופן אישי, אני חש שבריאותה של אווה אינה מספיקה כדי לדאוג לצרכיה וחינוכה של ילדה – "

"של ילדה כזאת", אמרה דודה אווה.

(אמילי הוציאה לשון לדודה אווה.)

"נשמה קטנה ומסכנה", אמרה דודה לורה בעדינות.

(משהו שקפא בליבה של אמילי נמס באותו הרגע. היא הייתה מרוצה באופן מעורר חמלה מכך שכינו אותה "נשמה קטנה ומסכנה" ברכות כזו.)

"אני לא חושב שאת צריכה לרחם עליה יותר מדי, לורה", אמר דוד ואלאס בהחלטיות. "ברור כי יש לה מעט מאוד רגש. לא ראיתי אותה מזילה דמעה אחת מאז שהגענו הנה".

"שמתם לב שהיא אפילו לא הסכימה להביט פעם אחת אחרונה באביה?" אמרה דודה אליזבת.

בן דוד ג'ימי שרק לפתע לכיוון התקרה.

"היא מרגישה כל כך הרבה שהיא חייבת להסתיר זאת", אמרה דודה לורה.

דוד ואלאס נחר.

"אולי אנחנו נוכל לקחת אותה, את לא חושבת, אליזבת?" לורה המשיכה בביישנות.

דודה אליזבת זעה באי-נוחות.

"אני לא חושבת שהיא תהיה מרוצה במולד הירח, עם שלושה זקנים כמונו".

("אני כן! – אני כן!" חשבה אמילי.)

"רות, מה לגבייך?" אמר דוד ואלאס. "את לגמרי לבדך בבית הגדול ההוא. יהיה טוב אם תהיה לך קצת חברה".

"היא לא מוצאת חן בעיניי", אמרה דודה רות בחדות. "היא נכלולית כנחש".

("אני לא!" חשבה אמילי.)

"בעזרת חינוך נבון וזהיר רבות ממגרעותיה עשויות להירפא", אמר דוד ואלאס,   נפוח מחשיבות עצמית.

("אני לא רוצה שיירפאו!" אמילי הפכה כעוסה יותר ויותר ככל שעבר הזמן במקום מושבה מתחת לשולחן. "אני מעדיפה את המגרעות שלי על ה – על ה – " היא גיששה במחשבותיה כדי למצוא מילה – ואז נזכרה בביטויו של אביה בניצחון – "על המעלות המתועבות שלכם!")

"מסופקני", אמרה דודה רות, בנימה עוקצנית. "התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ובאשר לדאגלס סטאר, אני חושבת שזה היה פשוט מחפיר מצדו למות ולהשאיר את הילדה הזאת ללא אגורה".

"הוא עשה את זה בכוונה?" שאל בן דוד ג'ימי בנימה חסרת גוון. זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר.

"הוא היה כישלון חרוץ", התיזה דודה רות.

"הוא לא – הוא לא!" צעקה אמילי, ושלפה לפתע את ראשה מתחת למפת השולחן, בינות לרגלי השולחן המרוחקות.

לרגע אחד ישבו המוּרֵיִּים בשקט וללא תנועה, כאילו ההתפרצות שלה הפכה אותם לאבן. ואז דודה רות קמה, ניגשה בזעף לשולחן והרימה את המפה, מאחוריה נסוגה אמילי בתדהמת בהלה, כשהיא מבינה מה עוללה.

"קומי וצאי משם, אמ'לי סטאר!" אמרה דודה רות.

"אמ'לי סטאר" קמה ויצאה. היא לא ממש פחדה – היא הייתה כעוסה מדי בשביל זה. עיניה השחירו ולחייה האדימו.

"איזו יפהפייה קטנה – פשוט יפהפייה קטנה מהספרים!" אמר בן דוד ג'ימי. אבל אף אחד לא שמע אותו. הבמה הייתה של דודה רות.

"מצותתת קטנה וחסרת בושה שכמותך!" היא אמרה. "הנה הדם הסטארי נגלה במלוא הדרו – בן למשפחת מוּרֵיי לעולם לא היה עושה דבר כזה. צריך להכותך!"

"אבא לא היה כישלון!" קראה אמילי, חנוקה מרוב זעם. "לא הייתה לך שום זכות לקרוא לו כישלון. מי שנאהב עד כדי כך לא יכול להיות כישלון. אני לא מאמינה שמישהו אי פעם אהב אותך. כך שאת הכישלון. ואני לא עומדת למות משחפת".

"את מבינה באיזה דבר מביש את נאשמת?" דרשה דודה רות בזעם מקפיא.

"רציתי לשמוע מה הולכים לעשות איתי," קראה אמילי. "לא ידעתי שזה כזה דבר נוראי לעשות – לא ידעתי שאתם עומדים להגיד כאלה דברים איומים עלי".

"מאזינים בסתר לעולם לא שומעים טובות על עצמם", אמרה דודה אליזבת ברוב רושם. "אימך לעולם לא הייתה עושה דבר כזה, אמילי".

העוז נטש את אמילי המסכנה. היא חשה עצמה אשמה ואומללה – אוי, אומללה כל כך. היא לא ידעה – אבל נראה שביצעה חטא נורא.

"עלי למעלה", אמרה דודה רות.

אמילי הלכה, ללא מחאה. אבל לפני שעשתה זאת היא הביטה מסביב לחדר.

"בזמן שהייתי מתחת לשולחן", היא אמרה, "עשיתי פרצוף לדוד ואלאס והוצאתי לשון לדודה אווה".

היא אמרה זאת בעצב, מבקשת להיטהר מהעוונות שדבקו בה; אך כה בקלות אנו נקלעים לאי הבנות, עד שהמוּרֵיִּים דווקא חשבו שהיא מתענגת על שארית אחרונה של עזות מצח שאינה במקומה. כשהדלת נסגרה מאחוריה הם כולם – חוץ מדודה לורה ובן דוד ג'ימי – נדו בראשם ונאנקו.

אמילי עלתה למעלה בתחושת השפלה מרה. היא הרגישה שעשתה משהו שנתן למורים את הזכות לבוז לה, והם חשבו שזו הסטאריות שבה שנחשפת – והיא אפילו לא גילתה מה יעלה בגורלה.

היא הביטה בקדרות באמילי-הקטנה-שבמראה.

"לא ידעתי – לא ידעתי", היא לחשה. "אבל אדע מעכשיו", היא הוסיפה בפרץ פתאומי, "ואני לעולם, לעולם לא אעשה זאת שוב".

לרגע היא חשבה שתשליך עצמה על המיטה ותפרוץ בבכי. היא לא יכלה לשאת את הכאב והבושה שלהטו בליבה. ואז נפלו עיניה על ספר-החשבונות הצהוב הישן שעל שולחנה הקטן. ברגע הבא אמילי ישבה רכונה על מיטתה, בישיבה מזרחית, כותבת בלהיטות בספר הישן בעפרון העופרת הקצר והשמנמן. בעוד אצבעותיה רחפו לרוחב השורות הדהויות לחייה הסמיקו ועיניה זרחו. היא שכחה את המוּרֵיִּים למרות שכתבה עליהם – היא שכחה את השפלתה – למרות שעסקה בתיאור של מה שאירע; במשך שעה היא כתבה בקצב קבוע לאורה הדלוח של העששית הקטנה והמעשנת שלה, ללא הפסקה, מלבד פה ושם, כדי להביט מבעד לחלון אל תוך יופיו המעומעם של ליל הערפילים, בזמן שתרה ברחבי תודעתה אחר מילה מסוימת שרצתה; כשמצאה אותה היא שחררה אנחת שמחה ושקעה חזרה בכתיבה.

כששמעה את המוּרֵיִּים עולים במדרגות היא הניחה את הספר שלה בצד. היא כבר סיימה; היא כתבה תיאור של כל התקרית ושל מועצת חכמי השבט המעגלית הזאת של המוּרֵיִּים, והיא קינחה בתיאור מלא פאתוס שלה על ערש הדווי, עם המוּרֵיִּים ניצבים סביבה ומפצירים בה שתסלח להם. בתחילה היא תיארה את דודה רות כמי שעושה זאת על ברכיה בהתייפחויות מלאות חרטה. ואז היא השהתה את עֶפְרוֹנָהּ – "דודה רות בחיים לא תוכל להרגיש עד כדי כך רע לגבי שום דבר", היא חשבה – ומשכה קו שחצה את השורה כולה בעפרונה.

בתהליך הכתיבה, הכאב וההשפלה נמוגו. היא רק חשה שהיא עייפה ודי מאושרת. זה היה כיף, למצוא את המילים שיתאימו לדוד ואלאס; ואיזה סיפוק מרהיב היה בלתאר את דודה רות כ"אישה קטנה ופחוסה".

"מעניין מה הדודים והדודות שלי היו אומרים לו ידעו מה אני באמת חושבת עליהם", היא כשנכנסה מתחת לשמיכות.


1. אמרה עממית עתיקה הנהוגה בקרב הקתולים – "שמחה היא כלה שהשמש זורחת עליה, ושמח הוא מת שהגשם נופל עליו". טיפות הגשם שנופלות על ארון המתים מסמלות כי נשמתו של הנפטר הגיעה בבטחה ליעדה בגן עדן.