פרויקט הסיפור הקצר

search

לוסי מוד מונטגומרי | מקור:אנגלית

אמילי בת מולד הירח – פרק שלישי

תרגום : שלי קרן

Aeppol

לצאת מהשושלת

דאגלס סטאר חי למשך שבועיים נוספים. מקץ השנים, ומשנגוז מהם הכאב, אמילי חשבה שאלה היו זיכרונותיה היקרים ביותר. אלה היו שבועיים יפהפיים – יפהפיים ולא עצובים. ולילה אחד, כששכב על הספה בטרקלין האורחים, עם אמילי לצידו בכורסה הישנה, הוא חלף מבעד לווילון – חלף בשקט וברכות כאלה שאמילי כלל לא ידעה שהוא איננו עד שלא הרגישה לפתע בדממה המוזרה של החדר – אף אחד לא נשם בו מלבדה.

"אבא – אבא!" היא קראה. ואז הזעיקה את אלן.

אלן גרין אמרה למוּרֵיִּים כשאלה הגיעו כי אמילי התנהגה יפה מאוד, בהתחשב בנסיבות. מן הסתם, היא בכתה כל הלילה ולא עצמה עין; איש מתושבי מאייווד שנהרו בנדיבות אל הבית כדי להציע עזרה לא הצליח לנחם אותה; אבל כשהגיע הבוקר דמעותיה נשרו כולן. היא הייתה חיוורת ושקטה וכנועה.

"בדיוק ככה", אמרה אלן, "זה מה שיוצא מזה שמכינים אותך כמו שצריך. אבא ש'ך כל כך כעס עלי שאיזהרתי אותך שהוא לא התנהג איתי כמו בנאדם מאז – ועוד שהוא בנאדם גוסס והכול. אבל אני לא נוטרת לו שום טינה. אני את חובתי עשיתי. גברת האברד מכינה שמלה שחורה בשבילך, והיא תהיה מוכנה עד ארוחת הערב. הקרובים של אמא ש'ך יגיעו לפה הלילה, ככה הם הודיעו בטלגרף, ואני נותנת ת'מילה שלי, הם יראו אותך לבושה באופן מכובד. הם עשירים מאוד והם ידאגו לך. אבא ש'ך לא השאיר אגורה אבל גם אין שום חובות, אומר את זה לזכותו. הלכת לראות ת'גופה?"

"אל תקראי לו ככה", זעקה אמילי, מתכווצת. זה היה נורא לשמוע את אבא מכונה כך.

"למה לא? בחיי שאת הילדה הכי משונה! הוא גופה יותר יפה משהייתי מצפה, כולו עור ועצמות וזה. הוא תמיד היה גבר נאה, אבל רזה מדי".

"אלן גרין", אמרה אמילי פתאום, "אם תגידי עוד אחד מ – הדברים האלו – על אבא, אטיל עלייך את הקללה השחורה!"

אלן גרין בהתה בה.

"אני לא יודעת למה לכל הרוחות את מתכוונת, אבל זאת לא צורה לדבר אלי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. עדיף שהמוּרֵיִּים לא ישמעו אותך מדברת ככה או שהם לא ירצו שום עסק איתך. הקללה השחורה, לא פחות! הנה הכרת תודה בשבילכם!"

אמילי מצמצה בכאב. היא הייתה יצור קטן, בודד ועזוב, והיא הרגישה שלא נותר לה חבר בעולם. אבל היא כלל לא התחרטה על הדברים שאמרה לאלן ולא היה בכוונתה להעמיד פנים שכן.

"בואי להנה ותעזרי לי לשטוף ת'כלים", פקדה אלן. "יעשה לך טוב שיהיה לך משהו שיסיח את דעתך מדברים ואז לא תחפשי להטיל קללות על אנשים ששחקו ת'אצבעות עד העצם בעבודה בשבילך".

אמילי, בלוויית מבט סקרן בידיה של אלן, הלכה והביאה את מגבת הכלים.

"הידיים שלך שמנות כמו סופגניות", היא אמרה. "לא רואים עצמות בכלל".

"אל תתחצפי! זה נורא, בזמן אבא ש'ך המסכן שוכב מת שמה. אבל אם דודה שלך רות תיקח אותך היא תרפא אותך מזה מהר מאוד".

"דודה רות הולכת לקחת אותי?"

"אנ'לא יודעת, אבל בעצם היא צריכה. היא אלמנה בלי שום ילדים בכלל, ויש לה מספיק כסף".

"אני לא חושבת שאני רוצה שדודה רות תיקח אותי", אמרה אמילי, בהחלטיות, לאחר הרהור קל.

"טוב, הם כנראה לא ישאירו לך את הבחירה. את צ'כה להיות אסירת תודה לקבל בית כלשהו. תזכרי שאין לך חשיבות רבה".

"אני חשובה לעצמי", קראה אמילי בגאווה.

"זו תהיה חת'כת משימה לגדל אותך", הפטירה אלן. "דודה ש'ך רות היא האדם הנכון למשימה, לדעתי. היא לא תסבול שום שטויות. היא אישה טובה ועקרת הבית הכי מסודרת באי הנסיך אדוארד. את יכולה לאכול מהרצפה שלה".

"אני לא רוצה לאכול מהרצפה שלה. לא אכפת לי אם הרצפה מלוכלכת כל עוד מפת השולחן נקייה".

"טוב, גם המפות שלה נקיות, הייתי אומרת. יש לה בית יפה בשרוסברי עם חלונות מקושתים ופיתוחי עץ מסביב לכל הגג. הוא מאוד מסוגנן. זה יהיה בית טוב בשבילך. היא תכניס לך קצת שכל ותעשה לך המון טוב".

"אני לא רוצה שיכניסו לי שכל ויעשו לי המון טוב", קראה אמילי בשפתיים רועדות. "אני – אני רוצה שמישהו יאהב אותי".

"טוב, את צ'כה ל'יתנהג יפה אם את רוצה למצוא חן בעיניי אנשים. אי'פשר להאשים אותך יותר מדי – אבא ש'ך פינק אותך. אמרתי לו את זה לעיתים מספיק קרובות, אבל הוא סתם צחק. אני מקווה שהוא לא מצטער על זה עכשיו. האמת היא, אמילי סטאר, שאת משונה, ואנשים לא אוהבים ילדים משונים".

"במה אני משונה?" דרשה אמילי.

"את מדברת משונה – ואת מתנהגת משונה – ולפעמים את נראית משונה. ואת בוגרת מדי לגילך – למרות שזה לא באשמה שלך. זה בגלל שלא הית'רבבת עם ילדים אחרים. תמיד הצקתי לאבא ש׳ך שישלח אותך לבצפר – ללמוד בבית זה לא אותו דבר – אבל הוא לא הקשיב לי, כמובן. אני לא אומרת שלא התקדמת בספרים שלך כמו שצריך, אבל את צ׳כה ללמוד איך להיות כמו ילדים אחרים. מצד אחד יהיה לך טוב אם הדוד ש'ך אוליבר ייקח אותך, כי יש לו משפחה גדולה. אבל אין לו הרבה כסף כמו לשאר, אז כנראה שלא ייקח. אולי דוד ש'ך ואלאס ייקח, כי הוא מחשיב ת'צמו ראש המשפחה. יש לו רק בת אחת והיא גדולה כבר. אבל אשתו חולנית – או לפחות חושבת ת'צמה כזאת".

"הלוואי שדודה לורה תיקח אותי", אמרה אמילי. היא זכרה שאבא אמר שדודה לורה הייתה דומה קצת לאימה.

"דודה לורה! לה לא תהיה שום מילה בעניין – אליזבת היא הבוס במולד הירח. ג'ימי מוּרֵיי מנהל את החווה, אבל הוא לא לגמרי איתנו, ממה שאמרו לי – "

"איזה חלק שלו לא איתנו?" שאלה אמילי בסקרנות.

"ריבונו של עולם, זה איזה משהו שקשור לראש שלו, ילדה. הוא קצת מפגר – איזו שהיא תאונה כשהיה צעיר, זה מה ששמעתי. זה בלגן לו את הראש, משהו כזה. אליזבת הייתה מעורבת בזה איכשהו – אף פ'ם לא שמעתי את הפרטים עד הסוף. אני לא חושבת שהאנשים ממולד הירח ירצו ל'טריח ת'צמם איתך. הם מאוד מקובעים בהרגלים שלהם. קבלי עצה ממני ונסי למצוא חן בעיני דודה שלך רות. תהיי מנומסת – ותתנהגי יפה – אולי תתחבבי עליה. הנה, זה כל הכלים. עדיף שתעלי למעלה ולא תסתבכי בין הרגליים".

"אני יכולה להביא את מייק וסאל פלפָּל?" שאלה אמילי.

"לא, את לא יכולה".

"ככה תהיה לי חברה", הפצירה אמילי.

"חברה או לא חברה, את לא יכולה ל'ביא אותם. הם בחוץ והם יישארו בחוץ. אני לא מסכימה שהם יפזרו עקבות בכל הבית. ניקיתי ת'רצפה".

"למה לא ניקית את הרצפה כשאבא היה בחיים?" שאלה אמילי. "הוא אהב שהכול נקי. אז בקושי ניקית אותה. למה לנקות עכשיו?"

"תקשיבו לה! הייתי אמורה כל היום לקרצף רצפות עם הראומטיזם שלי? תעלי למעלה וכדאי שתשכבי קצת לנוח."

"אני עולה למעלה אבל אני לא מתכוונת לשכב לנוח", אמרה אמילי. "יש לי הרבה על מה לחשוב".

"יש דבר אחד שאני מציעה לך לעשות", אמרה אלן, נחושה בדעתה לא להחמיץ אף הזדמנות למלא את חובתה, "וזה לכרוע על ברכייך ולהתפלל לאלוהים שיהפוך אותך לילדה טובה ומלאת כבוד ואסירוּת תודה".

אמילי נעצרה בתחתית גרם המדרגות והביטה חזרה.

"אבא אמר שלא צריך להיות לי שום עסק עם האלוהים שלך", היא אמרה בכובד ראש.

אלן השתנקה באוויליות, אבל לא הצליחה לחשוב על שום תגובה להצהרת כפירה זו. היא שלחה את תחינתה ליקום.

"האם מישהו אי פעם שמע דבר כזה!"

"אני מכירה את האלוהים שלך", אמרה אמילי. "ראיתי תמונה שלו בספר אדם-וחווה הזה שלך. יש לו שפם והוא לובש כותונת לילה. אני לא אוהבת אותו. אבל אני אוהבת את אלוהים של אבא".

"ומי זה אלוהים של אבא שלך, אם מותר לי לשאול?" דרשה אלן בסרקסטיות.

לאמילי לא היה מושג מי זה אלוהים של אבא, אבל היא הייתה נחושה בדעתה שלא לתת לאלן להעמידה במקומה.

"הוא טהור כמו הירח, יפה כמו השמש, ונורא כצבא עם דגליו", היא אמרה בניצחון.

"טוב, את חייבת לומר את המילה האחרונה, אבל המוּרֵיִּים ילמדו אותך מה זה מה", אמרה אלן, בהרמת ידיים נכנעת. "הם פרסביטריאניים אדוקים ולא מאמינים באף אחד מהרעיונות הנוראיים של אבא ש'ך. עלי למעלה".

אמילי הלכה לחדר הדרומי, והיא הרגישה נטושה מאוד.

"אין אף אחד בעולם שאוהב אותי עכשיו", היא אמרה, כשהתכרבלה במיטתה שעל יד החלון. אבל היא הייתה נחושה שלא לבכות. אסור שהמוּרֵיִּים, ששנאו את אביה, ייראו אותה בוכה. היא הרגישה שהיא מתעבת כל אחד ואחד מהם – אולי חוץ מדודה לורה. כמה גדול וריק הפך פתאום העולם. שום דבר כבר לא היה מעניין. מה זה משנה שעץ התפוחים הגוץ בין אדם-וחווה הפך מחזה מרהיב עשוי שושני-שלג – שהגבעות שמאחורי עמק הרפאים נטוו משי ירוק, עטור צעיף ערפל סגלגל – שהנרקיסים לבלבו בגינה – שצמרות עצי הלִבְנֶה תלו מכל עבר בגדיליהם הזהובים – שאשת הרוחות נשפה עננים לבנים קטנים על פני השמיים. הדברים הללו לא טמנו בחובם קסם או הציעו לה נחמה כעת. בניסיון חייה המועט, היא האמינה שלעולם לא יוכלו לעשות זאת יותר.

"אבל הבטחתי לאבא שאהיה אמיצה", היא לחשה, קופצת את אגרופיה הקטנים, "וזה מה שיהיה. ולא אתן למוּרֵיִּים לראות שאני פוחדת מהם – אני לא אפחד מהם!"

כשהשריקה הרחוקה של רכבת אחר-הצהריים עלתה מעבר לגבעות, ליבה של אמילי החל לפעום בחוזקה. היא שילבה את אצבעותיה והרימה את פניה.

"בבקשה עזור לי, אלוהים של אבא – לא אלוהים של אלן", היא אמרה. "עזור לי להיות אמיצה ולא לבכות מול המוּרֵיִּים".

מקץ רגעים אחדים נשמעה חריקת גלגלים מלמטה – וקולות – קולות רמים, החלטיים. ואז אלן הגיעה מתנשפת במעלה המדרגות עם השמלה השחורה – בגד מאיכות ירודה עשוי צמר מֶרִינוֹ זול.

"גברת האברד הספיקה לסיים אותה בדיוק בזמן, תודה לאל. לא הייתי מוכנה שהמוּרֵיִּים יראו 'תך שלא בשחורים בעד שום הון שבעולם. הם לא יוכלו לומר שלא עשיתי את חובתי. הם כולם כאן – האנשים ממולד הירח ואוליבר ואשתו, דודה שלך אדי, ווואלאס ואשתו, דודה שלך אווה, ודודה רות – גברת דאטון, זה שמה. הנה, את מוכנה עכשיו. בואי".

"אני יכולה לענוד את המחרוזת הוונציאנית שלי?" ביקשה אמילי.

"שאלוהים ישמור אותנו! מחרוזת ונציאנית עם שמלת אבלות! 'תביישי לך! זה הזמן לחשוב על קישוטים?"

"זה לא קישוטים!" קראה אמילי. "אבא נתן לי את המחרוזת הזו בחג המולד האחרון – ואני רוצה שהמוּרֵיִּים יראו שיש לי משהו!"

"מספיק עם השטויות שלך! בואי, אני אומרת לך! תקפידי על הנימוסים שלך – הרבה מאוד תלוי ברושם שתשאירי עליהם".

אמילי ירדה בנוקשות מטה כשאלן בעקבותיה ונכנסה לטרקלין האורחים. שמונה אנשים ישבו סביב – והיא חשה מיד במבטן הבוחן של שש-עשרה עיניים זרות. היא נראתה מאוד חיוורת ופשוטה בשמלתה השחורה; הצללים הסגולים שהותיר אחריו הבכי גרמו לעיניה להראות גדולות מדי וחלולות. היא פחדה עד ייאוש, וידעה זאת – אבל היא לא תיתן למוּרֵיִּים להבחין בכך. היא זקפה את ראשה והישירה מבטה אל הניסיון הקשה שמולה בגבורה.

"זה", אמרה אלן, בעודה נוגעת בכתפה ומסובבת אותה מעט, "דודך ואלאס".

אמילי נרעדה והושיטה יד קרה. היא לא חיבבה את דוד ואלאס – היא ידעה זאת מיד – הוא היה שחום וקודר וכעור, עם גבות כעוסות וקוצניות ופה חמוּר, חסר רחמים. היו לו שקיקים גדולים מתחת לעיניו ופאות לחיים שחורות שנגזזו בדיוק רב. אמילי החליטה בו במקום שהיא לא משתגעת אחרי פאות לחיים.

"נעים מאוד, אמילי", הוא אמר בקרירות – ובאותה קרירות ממש נרכן קדימה ונשק ללחייה.

נחשול פתאומי של תרעומת סחף את נשמתה של אמילי. איך הוא מעז לנשק לה – הוא שנא את אביה ונישל את אמה! היא לא תקבל את נשיקותיו! במהירות הבזק, היא שלפה את מטפחתה מכיסה ומחתה את לחיה המתרעמת.

"תראו, תראו!" הכריז קול מגנה מצדו האחר של החדר.

דוד ואלאס נראה כאילו ברצונו לומר דברים רבים אך הוא אינו מצליח להעלותם בדעתו. אלן, בנחרת ייאוש, דחפה את אמילי אל המבקרת הבאה.

"דודתך אווה", היא אמרה.

דודה אווה ישבה עטופה כולה ברדיד. היו לה את פניהם הרגוזים של החולים המדומים.1 היא לחצה את ידה של אמילי ולא אמרה דבר. וכך גם אמילי.

"דודך אוליבר", הכריזה אלן.

מראהו של דוד אוליבר די מצא חן בעיניי אמילי. הוא היה גדול ושמנמן ווורדרד ונראה עליז. היא חשבה שלא היה מפריע לה כל כך אם הוא היה נושק לה, על אף שפמו הלבן והקוצני. אבל דוד אוליבר למד את הלקח של דוד ואלאס.

"אתן לך מטבע בעבור נשיקה", הוא לחש בלבביות. בדיחה הייתה דרכו של דוד אוליבר להפגין ידידותיות ואהדה, אבל אמילי לא ידעה זאת, והתרעמה על כך.

"אני לא מוכרת את הנשיקות שלי", היא אמרה, נושאת את ראשה מעלה ביהירות שלא נפלה מזו של אף אחד מהמוּרֵיִּים הנוכחים בחדר.

הדוד אוליבר צחק ונראה משועשע ביותר ולא פגוע כלל. אבל אמילי שמעה משיכת אף מעברו השני של החדר.

דודה אדי הייתה הבאה בתור. היא הייתה שמנמנה ווורדרדה ועליזה למראה כבעלה והיא העניקה לידה הקרה של אמילי לחיצה נחמדה, עדינה.

"מה שלומך, יקירה?" היא אמרה.

ה"יקירה" הזו נגעה לליבה של אמילי והפשירה אותה במעט. אבל האורחת הבאה הקפיאה אותה מיד חזרה. זו הייתה דודה רות – אמילי ידעה שזו דודה רות לפני שאלן אמרה זאת, והיא ידעה שזו הייתה דודה רות שאמרה "תראו, תראו" ומשכה באפה. היא הכירה את העיניים האפורות, הקרות, השיער המוקפד, חום אפרפר, הדמות הנמוכה, המוצקה, הפה החד, הקפוץ, חסר הרחמים.

דודה רות הגישה את קצות אצבעותיה, אך אמילי לא נטלה אותן.

"לחצי את ידה של דודתך", אמרה אלן בלחישה כועסת.

"היא לא רוצה ללחוץ את ידי," אמרה אמילי בפשטות, "ולכן אני לא מתכוונת לעשות זאת".

דודה רות השיבה את ידיה הדחויות לחיקה עטוי המשי השחור.

"את ילדה מאוד לא מחונכת", היא אמרה; "אבל כמובן שזה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו".

אמילי חשה נקיפת מצפון פתאומית. האם התנהגותה משליכה על אביה? אולי למרות הכול היה עדיף ללחוץ את ידה של דודה רות. אבל היה מאוחר מדי עכשיו – אלן כבר שילחה אותה הלאה.

"זה בן דוד שלך, מר ג'יימס מוּרֵיי", אמרה אלן, בטון הגועלי של אדם המשלים עם עבודה שנעשתה שלא כהלכה ורק מבקש לסיים עם העניין מהר ככל האפשר.

"בן דוד ג'ימי – בן דוד ג'ימי", אמר האדם הזה. אמילי נתנה בו מבט ממושך והוא מצא חן בעיניה מיד וללא כל פקפוקים.

היו לו פנים קטנים, ורודים ושדוניים וזקן אפרפר מתפצל; שערו התקרזל סביב ראשו כסחבת רצפה מאוד לא מוּרֵיִּית של חום מבריק; עיניו הגדולות, החומות, היו טובות וכנות כשל ילד. הוא לחץ את ידה של אמילי בלבביות, על אף שהביט בחשד בגברת שמולו בזמן שעשה זאת.

"שלום, חתלתולי!" הוא אמר.

אמילי החלה לחייך אליו, אבל חיוכה היה, כתמיד, כה איטי והדרגתי בהופעתו שאלן חטפה אותה הלאה לפני שהגיע לשיא פריחתו, וזו הייתה דודה לורה שזכתה לחוות את מלוא הרושם. דודה לורה נבהלה והחווירה.

"החיוך של ג'ולייט!" היא אמרה, כמעט במלמול. ושוב, דודה רות משכה באפה.

דודה לורה לא הייתה דומה לאיש מהנוכחים בחדר. היא הייתה כמעט יפה, עם תוויה העדינים ותלתליה הבלונדיניים הגדולים, בהירים ומשיים, מאפירים במעט, שסודרו בקפידה מסביב לראשה. אבל עיניה הן שכבשו את אמילי. הן היו עיניים עגולות כה כחולות, כחולות. לא ניתן היה ממש להתגבר על ההלם של כמה כחולות היו. וכשדיברה, זה היה בקול יפה ורך.

ילדה מסכנה, קטנה ויקרה", היא אמרה, וכרכה את זרועה מסביב לאמילי בחיבוק עדין.

אמילי חיבקה אותה בחזרה ובנס לא הופרה הבטחתה שהמוּרֵיִּים לא יראו אותה בוכה. מה שהציל אותה היה העובדה שאלן דחפה אותה לפתע לעבר הפינה שליד החלון.

"וזו דודתך אליזבת".

כן, זו הייתה דודה אליזבת. שום ספק לא היה בעניין – והיא לבשה שמלת סאטן שחורה נוקשה, כה נוקשה ועשירה בשכבות שאמילי הייתה בטוחה שזו חייבת להיות שמלתה הטובה ביותר. זה הניח את דעתה של אמילי. יהיו דעותיה של אליזבת על אביה כשיהיו, לפחות היא חלקה לו את הכבוד של שמלתה הטובה ביותר. ודודה אליזבת נראתה מרשימה למדי בהופעתה הגבוהה והרזה ונטולת הקישוטים המיותרים, על תווי פניה המובחנים וצמה כבדה של שיער אפור מתכתי שנכרכה מתחת לכובע התחרה השחור שלה. אבל עיניה, אף שהיו כחולות כפלדה, היו קרות כעיניה של דודה רות, ושפתיה הדקות והארוכות היו קפוצות בחומרה. תחת מבטה הקר, המודד, אמילי נסוגה לתוך עצמה וסגרה את הדלת של נשמתה. היא רצתה למצוא חן בעיני דודה אליזבת – שהייתה "הבוס" במולד הירח – אבל היא הרגישה שלא תוכל לעשות זאת.

דודה אליזבת לחצה את ידה ולא אמרה דבר – והאמת שהיא לא ידעה בדיוק מה לומר. אליזבת מוּרֵיי לא הייתה מנידה עפעף לו הייתה ניצבת פתאום מול המלך או המושל הכללי, הגאווה המוּרֵיִּית הייתה מסייעת לה במצב מעין זה; אך היא הרגישה שלא בנוח בנוכחות הילדה הזרה הזו, המביטה בה כשווה, שכבר הוכיחה שהיא הכול חוץ מצנועה וענווה. ואף על פי שאליזבת מוּרֵיי לעולם לא הייתה מודה בכך, היא לא רצתה לזכות בהשפלה שהייתה מנת חלקם של ואלאס ורות.

"לכי ושבי על הספה", פקדה אלן.

אמילי התיישבה על הספה בעיניים מושפלות, דמות קטנה, דקת גו, לובשת שחורים, בלתי מנוצחת. היא שילבה את ידיה בחיקה ושיכלה את קרסוליה. הם צריכים לראות שיש לה נימוסים.

אלן נסוגה למטבח, מודה לאלוהים שזה מאחוריה. אמילי לא אהבה את אלן אבל היא הרגישה מאוד בודדה כשאלן הלכה. היא ניצבה עכשיו לבדה מול הביקורת המוּרֵיִּית. היא הייתה נותנת הכול כדי להיות מחוץ לחדר הזה. אבל במקום כלשהו בירכתיי מוחה התעצב כבר הנוסח בו תכתוב על כך הכול בספר החשבונות הישן. זה יהיה מעניין. היא הייתה מסוגלת לתאר את כולם – היא ידעה שהיא מסוגלת. הייתה לה המילה המדויקת עבור עיניה של דודה רות – "אפורות כאבן". הן היו בדיוק כמו אבנים – קשות וקרות ואכזריות כמוהן. ברגע זה פילח את ליבה כאב עז. אבא לעולם לא יוכל שוב לקרוא את מה שתכתוב בספר החשבונות.

ועדיין – היא הרגישה שהיא דווקא תרצה לכתוב את כל זה. איך תוכל לתאר הכי טוב את עיניה של דודה לורה? הן היו עיניים יפות כל כך – סתם לקרוא להן "כחולות" לא אמר שום דבר – למאות אנשים יש עיניים כחולות – אוי, יש לה את זה – "מצולות של כחול" – זה היה ממש זה.

ואז ההבזק הגיע!

זו הייתה הפעם הראשונה מאז הלילה הנורא שבו אלן פגשה בה על מדרגות הכניסה. היא חשבה שהוא לעולם לא יוכל לבוא שוב – ועכשיו, דווקא בזמן ובמקום הכי פחות סבירים מכולם, הוא כן בא – היא ראתה, לא בעיניה אלא בעיני רוחה, את העולם המופלא ששכן מעבר לווילון. אומץ ותקווה הציפו את נשמתה הקפואה והקטנטנה בגל של אור ורוד. היא הרימה את ראשה והביטה סביבה במבט בוטח – "בחוצפה" דודה רות הכריזה לאחר מכן.

כן, היא תכתוב את כולם בספר החשבונות – תתאר כל אחד ואחת מהם – דודה לורה המתוקה, בן דוד ג'ימי הנחמד, דוד ואלאס הזקן העגום, דוד אוליבר בעל פני הירח, דודה אליזבת ההדורה ודודה רות המתועבת.

"היא ילדה חולנית למראה", אמרה דודה אווה, לפתע, בקולה הרגוז, חסר הגוון.

"ובכן, למה עוד יכולת לצפות?" אמרה דודה אדי, באנחה שנדמתה לאמילי כבעלת חשיבות משמעותית כלשהי. "היא חיוורת מדי – אם היה לה קצת צבע לא הייתה נראית רע".

"אני לא יודע את מי היא מזכירה", אמר דוד אוליבר, מביט באמילי.

"היא לא מוּרֵיִּית, את זה קל לראות", אמרה דודה אליזבת, בהחלטיות ובגינוי.

״הם מדברים עלי כאילו שאני לא פה״, חשבה אמילי, ליבה עולה על גדותיו בתרעומת על חוסר ההוגנות שבכל זה.

״גם לא הייתי אומר שהיא סטארית,״, אמר דוד אוליבר. ״נדמה לי שהיא יותר כמו הבירדים – יש לה את השיער ואת העיניים של סבתה״.

״יש לה את האף של ג׳ורג׳ בירד הזקן״, אמרה דודה רות, בנימה שלא הותירה ספק לגבי דעתה על האף של ג׳ורג׳.

״יש לה את המצח של אבא שלה״, אמרה דודה אווה, גם בגינוי.

"יש לה את החיוך של אימא שלה", אמרה דודה לורה, אבל בקול שקט כל כך שאף אחד לא שמע אותה.

"והריסים הארוכים של ג'ולייט – לא היו לג'ולייט ריסים מאוד ארוכים?" אמרה דודה אדי.

אמילי הגיעה לקצה גבול יכולתה.

"אתם גורמים לי להרגיש כאילו אני עשויה משאריות וטלאים!" היא התפרצה בתרעומת.

המוּרֵיִּים בהו בה. ייתכן שהרגישו מעט ייסורי חרטה – שהרי, ככלות הכול, אף אחד מהם לא היה איזה תיפלץ נורא והם כולם היו בני אנוש, פחות או יותר. נראה שאף אחד לא הצליח לחשוב על משהו לומר, אבל הדממה הנדהמת שהשתררה הופרה על ידי צחקוקו של בן הדוד ג'ימי – צחוק שקט, מלא בגיל ונקי מזדון.

"נכון מאוד, חתלתולי", הוא אמר. "תראי להם מה זה – תעמדי על שלך".

"ג'ימי!" אמרה דודה רות.

ג'ימי שקע בכיסאו.

דודה רות הביטה באמילי.

"כשאני הייתי ילדה קטנה", היא אמרה, "דיברתי רק אם פנו אלי תחילה".

"אבל אם כולם ידברו רק כשיפנו אליהם תחילה לא תתקיים שום שיחה", טענה אמילי.

"אף פעם לא התווכחתי", המשיכה דודה רות בחומרה. "בימים ההם ילדות קטנות קיבלו חינוך ראוי. היינו מנומסות וכיבדנו את הורינו. לימדו אותנו את מקומנו, ונשארנו בו".

"לא נשמע שהיה לכן כל כך כיף", אמרה אמילי – ואז השתנקה באימה. היא לא התכוונה לומר זאת בקול רם – היא התכוונה רק לחשוב את זה. אבל היה לה ההרגל הקבוע לחשוב בקול רם בשביל אבא.

"כיף!" אמרה דודה רות בקול המום. "לא חשבתי על כיף כשהייתי ילדה קטנה".

"לא, אני יודעת", אמרה אמילי בכובד ראש. קולה ונימוסיה היו מכבדים ביותר, כי הייתה להוטה לכפר על פליטת הפה שלה. אבל דודה רות נראתה כאילו הייתה רוצה לאטום את אוזניה. הילדה הזו ריחמה עליה – העליבה אותה בכך שהצטערה בשבילה – על ילדותה החסודה, הנקייה מרבב. אי אפשר היה לשאת זאת – במיוחד כשזה מגיע מסטארית. וג'ימי הנתעב הזה צחקק שוב! אליזבת אמורה להרגיע אותו!

למרבה המזל אלן גרין הופיעה באותו רגע גורלי והכריזה שארוחת הערב מוכנה.

"את צריכה לחכות", היא לחשה לאמילי. "אין מספיק מקום בשבילך בשולחן".

אמילי שמחה. היא ידעה שלא תצליח לאכול דבר תחת העיניים המוּרֵייוֹת. דודותיה ודודיה פרשו מהחדר בנוקשות ומבלי להעיף בה מבט נוסף – כולם חוץ מדודה לורה, שפנתה על עקבותיה כשהגיעה אל הדלת ושלחה לה נשיקה זעירה, סודית. לפני שאמילי הספיקה להגיב אלן גרין סגרה את הדלת.

אמילי נותרה לבדה בחדר שנמלא אט-אט בצללי דמדומים. הגאווה שהחזיקה אותה בנוכחותם של המוּרֵיִּים נטשה אותה פתאום והיא ידעה שהדמעות מגיעות. היא הלכה ישר אל הדלת הסגורה שבקצה הטרקלין, פתחה אותה, ונכנסה פנימה. ארונו של אביה ניצב באמצע החדר הקטן, שהיה פעם חדר שינה. הוא כוסה בכבדות בפרחים – המוּרֵיִּים עשו את הדבר הראוי במקרה זה, כמו בכל עניין אחר. סידור הפרחים הגדול בצורת עוגן של שושנים צחורות שהביא דוד ואלאס ניצב בגאון על השולחן הקטן שלצד ראשו. אמילי לא יכלה לראות את פניו של אביה בגלל שגלגל האבל של היקינתונים הלבנים מדיפי הניחוח הכבד שהביאה דודה רות נח על הזגוגית, והיא לא העזה להזיזו. אבל היא התכרבלה על הרצפה והצמידה את לחיה כנגד צדו המבריק של ארון הקבורה. הם מצאו אותה שם שקועה בשינה כשנכנסו אחרי ארוחת הערב. דודה לורה הרימה אותה ואמרה,

"אני לוקחת את הילדה המסכנה למיטה – היא מותשת לגמרי".

אמילי פקחה את עיניה והביטה סביבה בישנוניות.

"אני יכולה לקחת איתי את מייק?" היא אמרה.

"מי זה מייק?"

"החתול שלי – החתול הגדול האפור שלי".

"חתול!" נזעקה דודה אליזבת בקול המום. "אסור להכניס חתולים לחדר השינה!"

"למה לא – רק פעם אחת?" הפצירה לורה.

"בשום פנים ואופן לא!" אמרה דודה אליזבת. "חתול זה הדבר הכי לא בריא שיכול להיות בחדר שינה. אני מתפלאת עלייך, לורה! קחי את הילדה מעלה למיטה ושימי לב שיש לה מספיק שמיכות. הלילה קר – אבל שלא אשמע עוד דיבורים על שינה עם חתולים".

"מייק חתול נקי," אמרה אמילי, "הוא רוחץ את עצמו – כל יום".

"קחי אותה למיטה, לורה!" אמרה דודה אליזבת, מתעלמת מאמילי.

דודה לורה צייתה בהכנעה. היא נשאה את אמילי למעלה, עזרה לה להתפשט, וכיסתה אותה בשמיכות. אמילי הייתה ישנונית מאוד. אבל לפני שנרדמה לגמרי היא חשה משהו, רך וחמים ומגרגר וחברותי, מתכרבל לצד כתפה. דודה לורה התגנבה מטה, מצאה את מייק והביאה אותו מעלה עבורה. דודה אליזבת מעולם לא גילתה זאת ואלן גרין לא העזה לבטא מילה של התנגדות – שהרי, האם לורה לא הייתה מוּרֵיִּית ממולד הירח?


1. "החולה המדומה" – קומדיה מאת מולייר, שגיבורה היפוכונדר הנוהה אחר עצת הרופאים.

 

3