פרויקט הסיפור הקצר

search

לוסי מוד מונטגומרי | מקור:אנגלית

אמילי בת מולד הירח – פרק שני

תרגום : שלי קרן

Aeppol

ליל שימורים

אמילי קפאה על מקומה והביטה מעלה אל פניה הרחבים, האדומים של אלן – קפאה כאילו נהפכה פתאום לאבן. היא הרגישה כאילו זה מה שקרה. היא הייתה המומה כל כך עד שנדמה היה שאלן הכתה אותה מכה של ממש. הצבע אזל מפניה הקטנים ואישוניה הלכו והתרחבו עד שבלעו את הקשתית והפכו את עיניה לשתי בריכות שחורות. הרושם שנוצר היה מבהיל כל כך שאפילו אלן גרין הרגישה שלא בנוח.  

"אני מספרת לך ת'זה כי לדעתי כבר ממש הגיע הזמן שתידי", היא אמרה. "אני מציקה לאבא ש'ך כבר חודשים לספר לך, אבל הוא כל הזמן דחה ודחה את זה בלי שום סוף. אני אומרת לו, אני אומרת, "תה יודע כמה קשה היא לוקחת דברים, ואם תפיל את זה עליה פתאום איזה יום זה בטוח יהרוג אותה אם לא יכינו אותה מראש. 'תה חייב להכין אותה', והוא אומר, הוא אומר, 'עוד יש מספיק זמן, אלן'. אבל הוא אף-פ'ם לא אמר מילה, וכשהדוקטור אמר לי אתמול שהסוף יכול לבוא ממש בכל רגע עכשיו, אני פשוט החלטתי שאני אעשה את הדבר הנכון ואזרוק איזה רמז כדי להכין 'תך. שאלוהים ירחם, ילדה, אל תעשי פרצוף כזה! יהיה מי שיטפל בך. הקרובים של אימא ש'ך ידאגו לזה – תודות לגאווה המוּרֵיִּית, אם לא מאף סיבה אחרת. הם לא ייתנו לבני משפחתם למות ברעב או לחיות אצל זרים – אפילו אם הם תמיד שנאו את אבא ש'ך כמו רעל. יהיה לך בית טוב – יותר טוב משהיה לך כאן. את לא צ'כה לידוג אפילו קצת. בנוגע לאבא ש'ך, את צ'כה להיות אסירת-תודה לראות 'תו בא למנוחות. הוא נגמר לאט-לאט בחמש השנים האחרונות. הוא הסתיר ת'זה ממך, אבל הוא סבל נורא. אנשים אומרים שהלב שלו נשבר כשאימא ש'ך מתה – זה נפל עליו ככה פתאום – היא הייתה חולה רק שלושה ימים. זה למה אני רוצה שתידי מה הולך לקרות. כדי שלא תהיי מצוברחת כולך כשזה יקרה. בשם שמים, אמילי בירד סטאר, אל תעמדי שם ותבהי ככה! את עושה לי עור ברווז! את לא הילדה הראשונה שנשארת יתומה ולא תהיי האחרונה. תנסי לחשוב בהיגיון. ואל תלכי ל'ציק לאבא ש'ך על מה שסיפרתי לך עכשיו, אם לא אכפת לך. כנסי הביתה עכשיו, שלא תחלי, ואני אביא לך עוגייה לפני שתלכי לישון".

אלן ירדה מדרגה, כמו כדי לאחוז בידה של הילדה. כוח התנועה שב לאמילי – היא תהיה מוכרחה לצרוח אם אלן רק תעז לגעת בה עכשיו. בצווחה פתאומית קטנה, יחידה, חדה ומרה היא חמקה מידה של אלן, נורתה דרך דלת הכניסה ונמלטה במעלה גרם המדרגות החשוך.

אלן נענעה בראשה והתנודדה בכבדות בחזרה למטבח.

"איך שלא יהיה, אני את חובתי עשיתי", היא הרהרה. "הוא פשוט היה ממשיך לומר 'מספיק זמן' ולדחות את זה בלי סוף עד שהיה מת ואז אי אפשר היה להתמודד איתה. עכשיו יהיה לה זמן להתרגל לזה, והיא תחזור לעצמה תוך יום-יומיים. אני אגיד לזכותה, לא חסר לה אופי – שזה מזל, ממה ששמעתי על המוּרֵיִּים. לא יהיה להם קל לאלף אותה. יש בה משהו מהגאווה שלהם, וזה יחזיק אותה. הלוואי והיה לי אומץ להודיע לחלק מהמוּרֵיִּים שהוא גוסס, אבל אני לא מעזה עד כדי כך. אי אפשר לדעת מה הוא יעשה. טוב, נשארתי פה עד הסוף ואנ'לא מתחרטת. אין הרבה נשים שהיו עושות ת'זה, לחיות בתנאים שהם חיים פה. חבל על איך שגידלו את הילדה הזאת – אפילו לא הלכה אף פ'ם לבצפר. טוב, אמרתי לו את דעתי בעניין לעיתים מספיק קרובות – על המצפון שלי זה לא, וזו נחמה אחת. הנה, סאל, חת'כת יצור, קישטא! ואיפה מייק, גם כן?"

אלן לא הצליחה למצוא את מייק מהסיבה הטובה מאוד שהוא היה למעלה עם אמילי, אחוז בחוזקה בין זרועותיה, כשישבה בחושך על מיטתה המתקפלת הקטנה. בייסורי היגון והאובדן הייתה נחמה מסוימת במגע פרוותו הרכה וראשו העגול הקטיפתי.

אמילי לא בכתה; היא הביטה ישר אל תוך החשיכה, בניסיונה להתמודד עם הדבר הנורא שאלן סיפרה לה. היא לא הטילה ספק בדבר – משהו אמר לה שזה נכון. למה היא לא יכולה למות גם כן? היא לא תוכל להמשיך לחיות בלי אבא.

"אם אני הייתי אלוהים לא הייתי מרשה לדבר כזה לקרות", אמרה.

היא הרגישה שזה היה רע מאוד מצדה לומר דבר כזה – אלן אמרה לה פעם שהדבר הרע ביותר שאפשר לעשות זה להטיל דופי באלוהים. אבל לא היה לה אכפת. אולי אם תהיה רעה מספיק אלוהים יכה בה ואז היא ואבא יוכלו להמשיך להיות ביחד.

אך דבר לא קרה – רק למייק נמאס שאוחזים בו חזק כל כך והוא התפתל וחמק ממנה. עכשיו היא הייתה לגמרי לבד, עם הכאב השורף והאיום הזה שכמו הקיף אותה כולה ועם זאת לא היה גופני. לעולם היא לא תוכל להיפטר ממנו. לא יעזור שתכתוב עליו בספר החשבונות הצהוב הישן. היא כתבה שם כשעזב מורה בית ספר של יום ראשון שלה, וכשהלכה לישון רעבה, וכשאלן אמרה לה שהיא כנראה חצי משוגעת אם היא מדברת על נשות רוחות והבזקים; ואחרי שכתבה עליהם הכול הם לא הכאיבו לה יותר. אבל על כך לא תוכל לכתוב. היא אפילו לא יכלה ללכת אל אבא שינחם אותה, כפי שעשתה כשנכוותה קשה בידה, כי הרימה בטעות את המחתה האדומה הלוהטת. אבא אחז אותה בזרועותיו כל אותו הלילה וסיפר לה סיפורים ועזר לה לשאת את הכאב. אבל אבא, כך אלן אמרה, עמד למות תוך שבוע או שניים. אמילי הרגישה כאילו אלן סיפרה לה את זה לפני שנים רבות. בוודאי לא יכול להיות שעברה פחות משעה מאז ששיחקה עם אשת הרוחות בשדות החשופים והביטה במולד הירח בשמים הירוקים-ורדרדים.

"ההבזק לעולם לא יבוא שוב – הוא לא יכול", היא חשבה.

אבל אמילי ירשה כמה דברים מהשושלת הקדמונית של אבותיה האציליים – הכוח להילחם – להתייסר – לחמול – לאהוב מעומק הלב – להתמלא שמחה – להחזיק מעמד. כל הדברים הללו היו בה והביטו אליך מבעד לעיניה הסגלגלות-אפורות. יכולתה המולדת להחזיק מעמד נחלצה לעזרתה כעת ורוממה אותה. אסור לה לתת לאבא לגלות שאלן סיפרה לה – זה עלול לפגוע בו. עליה לשמור הכול לעצמה ולאהוב את אבא, אוי, כל כך, בזמן המועט שעוד נותר להם. היא שמעה אותו משתעל בחדר שתחתיה: היא חייבת להיות במיטה כשיעלה; היא התפשטה במהירות הרבה ביותר שאפשרו לה אצבעותיה הקרות ונכנסה למיטה המתקפלת הקטנה שניצבה לרוחב החלון הפתוח. קולותיו של ליל האביב הרך קראו אליה מבלי שתשים ליבה אליהם – בלי להישמע שרקה אשת הרוחות ליד המרזבים, כי הפיות שכנו רק בממלכת האושר; בהיותן חסרות נשמה, אינן יכולות לבוא בשערי ממלכת הצער.

היא שכבה שם כשגופה קר ודומם ועיניה ללא-דמע כשאביה נכנס לחדר. באיזו איטיות רבה הלך – באיזו איטיות רבה פשט את בגדיו. איך יכול להיות שהיא מעולם לא שמה לב לדברים הללו קודם? אבל הוא לא השתעל בכלל. אוי, ומה אם אלן טעתה? – מה אם – תקווה פראית זינקה בליבה הדואב. השתנקות קטנה נמלטה מפיה.

דאגלס סטאר ניגש למיטתה. היא חשה בנוכחותו היקרה מפז כשהתיישב על הכיסא לצדה, בכותונת הלילה האדומה הישנה שלו. אוי, כמה אהבה אותו! לא היה עוד אבא כמוהו בכל העולם – לעולם לא היה יכול להיות – כה עדין, כה מבין, כה נפלא! הם תמיד היו כאלה חברים – הם אהבו זה את זה כל כך – לא יכול להיות שנגזר עליהם להיפרד.

"אפרוחית, את ישנה?"

"לא", לחשה אמילי.

"את רדומה, יקירה קטנה?"

"לא – לא – לא רדומה".

דאגלס סטאר נטל את כף ידה ואחז בה בחוזקה.

"אם כך נקיים את שיחתנו, אהובה. גם אני לא מצליח להירדם. אני רוצה לספר לך משהו".

"אוי – אני יודעת – אני יודעת!" התפרצה אמילי. "אוי, אבא, אני יודעת! אלן סיפרה לי".

דאגלס סטאר שתק לרגע. אז מלמל, "הטיפשה הזקנה – הטיפשה השמנה הזקנה!" כאילו שומניה של אלן הוסיפו חטא על פשע טיפשותה. שוב, בפעם האחרונה, אמילי קיוותה. אולי כל זה היה טעות איומה – פשוט עוד קצת מטיפשותה השמנה של אלן.

"זה – זה לא נכון, נכון אבא?" היא לחשה.

"אמילי, ילדונת", אמר אביה, "איני יכול להרים אותך – אין לי הכוחות – אבל בואי טפסי ושבי על ברכי – כמו פעם".

אמילי חמקה ממיטתה וטיפסה על ברכו של אבא. הוא עטף אותה בכותונת הלילה הישנה ואחז בה קרוב, פניו נוגעים בשלה.

"ילדה קטנה ויקרה – אמילי שלי האהובה, זה נכון", הוא אמר. "התכוונתי לספר לך בעצמי הערב, וכעת הבדיחה הזקנה הזו אלן סיפרה לך – בגסות, כך ניתן להניח – והכאיבה לך נורא. יש לה מוח של תרנגולת ורגישות של פרה. הלוואי ותנים ישבו על הקבר של סבתא שלה! אני לא הייתי מכאיב לך, יקירה".

אמילי נלחמה לדחוף מטה משהו שאיים לחנוק אותה.

"אבא, אני לא יכולה – אני לא יכולה לשאת את זה".

"כן, את יכולה ואת תעשי זאת. את תחיי משום שיש משהו שאת אמורה לעשות, אני חושב. קיבלת את הכישרון שלי – לצד משהו שלי אף פעם לא היה. את תצליחי במקום שבו אני נכשלתי, אמילי. לא יכולתי לעשות הרבה עבורך מתוקה שלי, אבל עשיתי מה שיכולתי. לימדתי אותך משהו, אני חושב – על אף אלן גרין. אמילי, את זוכרת את אימך?"

"רק קצת – פה ושם – כמו קרעים נהדרים של חלום".

"היית רק בת ארבע כשהיא מתה. מעולם לא דיברתי עליה ארוכות באוזנייך – לא הייתי מסוגל. אבל אני עומד לספר לך הכול עליה הערב. זה לא מכאיב לי לדבר עליה עכשיו – בקרוב מאוד אראה אותה שוב. את לא נראית כמוה אמילי – רק כשאת מחייכת. בכל השאר, את נראית כמו זו שאת נושאת את שמה, אימי שלי. כשנולדת רציתי לקרוא לך גם ג'ולייט. אבל אימך לא הסכימה. היא אמרה שאם נקרא לך ג'ולייט אתחיל מיד לקרוא לה 'אימא' כדי להבחין בין שתיכן, והיא לא יכלה לעמוד בזה. היא אמרה שדודתה ננסי פעם אמרה לה, 'בפעם הראשונה שבה בעלך קורא לך "אימא" הרומנטיקה בחיים מתה'. אז קראנו לך בשמה של אימי שלי – שם הנעורים שלה היה אמילי בירד. אימא שלך חשבה שאמילי הוא השם היפה ביותר בעולם כולו – הוא היה עתיק ושובה לב, מקושת ומענג, כך היא אמרה. אמילי, אימא שלך הייתה האישה המתוקה ביותר שנבראה".

קולו רעד, ואמילי התכרבלה קרוב יותר אליו.

"פגשתי בה לפני שתיים עשרה שנה, כשהייתי עורך משנה באנטרפרייז בשרלוטאון והיא הייתה בשנתה האחרונה בקווינ'ס.1 היא הייתה גבוהה ובהירה ותכולת-עיניים. היא נראתה קצת כמו דודתך לורה, אבל לורה מעולם לא הייתה כל כך יפה. עיניהן היו דומות מאוד – וקולן. היא הייתה מהמוּרֵיִּים של בּלֵייר ווֹטֶר. לא סיפרתי לך הרבה על המשפחה של אימך, אמילי. הם חיים בחוף הצפוני הישן בבלייר ווטר בחוות מולד הירח – והם תמיד חיו שם, מאז שהמוּרֵיי הראשון הגיע מאירופה ב-1790. הספינה שבה הגיע נקראה מולד הירח והוא קרא לחווה שלו על שמה".

"זה שם נחמד – מולד הירח הוא דבר יפה כל כך", אמרה אמילי, מגלה עניין לרגע.

"ומאז, תמיד התגורר בחוות מולד הירח לפחות מוּרֵיי אחד. הם משפחה גאה – הגאווה המוּרֵיִּית הפכה לשם דבר לאורך החוף הצפוני, אמילי. אין מה לומר, היו להם סיבות להתגאות, אי אפשר להתכחש לזה – אבל הם לקחו את זה רחוק מדי. אנשים מכנים אותם שם 'העם הנבחר'.

"המשפחה התרחבה, הם הכפילו מספרם ונפוצו בכל האזור, אבל נוכחותם בחוות מולד הירח התמעטה מאוד. רק הדודות שלך, אליזבת ולורה, חיות שם בימים אלה, ובן הדוד שלהן ג'ימי מוּרֵיי. הן לא נישאו – לא הצליחו למצוא מישהו מספיק טוב בשביל מוּרֵיי, כך היו אומרים. דודך אוליבר ודודך ואלאס מתגוררים בסאמֶרסַייד, דודתך רות בשְרוּסבֵּרי, ודודתך הגדולה ננסי באגם פְּריסט".

"אגם פריסט – זהו שם מעניין – לא שם יפה כמו מולד הירח ובלייר ווטר – אבל מעניין", אמרה אמילי. למגע זרועו של אבא סביבה התכווצה הזוועה לרגע. לשעה קלה היא הפסיקה להאמין בכך.

דאגלס סטאר הידק קצת יותר את כתונת הלילה סביבה, נשק לראשה השחור, והמשיך.

"אליזבת, לורה, ואלאס, אוליבר ורות הם ילדיו של ארצ'יבלד מוּרֵיי הזקן. אשתו הראשונה הייתה אימא שלהם. כשהיה בן שישים הוא התחתן שוב – לאיזו ילדונת צעירה – שמתה בזמן שילדה את אימך. ג'ולייט הייתה צעירה בעשרים שנה ממשפחתה למחצה, כפי שנהגה לקרוא להם. היא הייתה יפה מאוד ומלאת קסם והם כולם אהבו ופינקו אותה והיו גאים בה מאוד. כשהיא התאהבה בי, עיתונאי צעיר ועני, שאין לו דבר בעולם הזה מלבד העט שלו והשאיפות שלו, התחוללה רעידת אדמה משפחתית. הגאווה המוּרֵיִּית לא יכלה לסבול את זה בשום פנים ואופן. אני לא אחשוף הכול – אבל נאמרו דברים שלא יכולתי לשכוח, או לסלוח עליהם. אימך נישאה לי, אמילי – ואנשי מולד הירח לא רצו יותר שום קשר איתה. האם את יכולה להאמין כי, אף על פי כן, היא מעולם לא התחרטה שנישאה לי?"

אמילי הרימה את ידה וליטפה את לחיו השקועה של אביה.

"ברור שהיא לא התחרטה. ברור שהעדיפה אותך על פני כל המוּרֵיִּים מכל סוג ירח שהוא".

אבא צחק מעט – והיה תו דק מן הדק של ניצחון בצחוקו.

"כן, היה נדמה שכך היא הרגישה לגבי זה. והיינו מאושרים כל כך – אוי, אמילי שלי, מעולם לא היו זוג אנשים מאושרים יותר בעולם כולו. את היית ילדתו של האושר הזה. אני זוכר את הלילה בו נולדת בבית הקטן בשרלוטאון. זה היה במאי ורוח מזרחית נשפה עננים כסופים על פניו של הירח. פה ושם נצנצו כוכב או שניים. בגינה הזעירה שלנו – כל מה שהיה לנו היה קטן מלבד האהבה שלנו והאושר שלנו – היה חשוך ופורח. פסעתי במעלה ובמורד השביל שבין ערוגות הסיגליות ששתלה אימא שלך – והתפללתי. השחר החיוור רק החל לזהור כפנינה ורודה כשמישהו יצא ובישר לי שיש לי בת קטנה. נכנסתי – ואימא שלך, חיוורת וחלשה, חייכה את החיוך היקר, האיטי, המופלא שאהבתי, ואמרה, 'יש – לנו – את – התינוקת – היחידה – בעלת חשיבות כלשהי – בעולם, יקירי. פשוט – תחשוב – על זה!'"

"הלוואי ואנשים היו יכולים להתחיל ולזכור ממש מהרגע שבו נולדו", אמרה אמילי. "זה היה יכול להיות כה מעניין".

"הייתי מעז לומר שאז היו לנו הרבה זיכרונות לא נוחים", אמר אביה, צוחק מעט. "לא יכול להיות יותר מדי נעים להתרגל לחיות – לא יותר משנעים להתרגל לחדול מכך. אבל היה נראה שלך זה לא כל כך קשה, היית ילדונת-פצפונת קטנה וטובה, אמילי. היו לנו עוד ארבע שנים מאושרות, ואז – את זוכרת כשאימך מתה, אמילי?"

"אני זוכרת את הלוויה, אבא – אני זוכרת אותה בברור. אתה עמדת באמצע חדר, החזקת אותי בידיים, ואימא שכבה לפנינו בקופסה ארוכה, שחורה. ואתה בכית – ואני לא יכולתי להבין למה – ולא הבנתי למה אימא נראית כל כך חיוורת ולא פותחת את העיניים. והתכופפתי ונגעתי בלחי שלה – ואוי, היא הייתה כל כך קרה. זה עשה לי צמרמורת. ומישהו בחדר אמר, 'מסכנה קטנה!' ואני פחדתי והחבאתי את הפנים שלי בכתף שלך".

"כן, אני נזכר בכך. אימך מתה בפתאומית רבה. אני לא חושב שנדבר על כך. המוּרֵיִּים באו כולם ללוויה שלה. למוּרֵיִּים יש מסורות מסוימות שהם דבקים בהן בקפדנות רבה. אחת מהן היא שרק נרות משמשים כדי להאיר את מולד הירח – ואחרת היא שאין להמשיך אף סכסוך מעבר לקבר. הם באו כשמתה – הם היו באים כשחלתה אילו ידעו, אומר זאת לזכותם. והם התנהגו יפה מאוד – אוי, יפה מאוד בהחלט. לא סתם הם היו המוּרֵיִּים של מולד הירח. דודתך אליזבת לבשה ללוויה את שמלת הסאטן השחורה הטובה ביותר שלה. עבור כל לוויה שאיננה של מוּרֵיי השנייה הטובה הייתה מספיקה; והם לא התנגדו ביותר כשאמרתי שאימא שלך תיקבר בחלקה של הסטארים בבית הקברות של שרלוטאון. הם היו מעדיפים לקחת אותה חזרה לחלקת הקבר העתיקה של המוּרֵיִּים בבלייר ווטר – יש להם חלקת קבר פרטית, את יודעת – בתי קברות המוניים אינם בשבילם. אבל דודך ואלאס הודה באצילות שעל האישה להשתייך למשפחת בעלה במותה כמו בחייה. ואז הם הציעו לקחת אותך ולגדל אותך – 'לפצות על חסרונה של אימך'. אני סירבתי לתת להם לקחת אותך – אז. האם פעלתי כשורה, אמילי?"

"כן – כן – כן!" לחשה אמילי, חיבוק מלווה כל "כן".

"אמרתי לאוליבר מוּרֵיי – זה היה הוא שדיבר איתי עלייך – שכל עוד אני חי לא אפרד מהילדה שלי. הוא אמר, 'אם אי פעם תשנה את דעתך, תודיע לנו'. אבל אני לא שיניתי אותה – אפילו לא שלוש שנים מאוחר יותר, כשהרופא שלי אמר לי שעלי להפסיק לעבוד. 'אם לא תפסיק, אני נותן לך שנה', הוא אמר, 'אם תפסיק, ותבלה בחוץ עד כמה שתוכל, אני נותן לך שלוש – אולי אפילו ארבע'. הוא היה נביא טוב. עברתי לכאן והיו לנו עוד ארבע שנים נהדרות ביחד, לא כן, יקרה קטנה שלי?"

"כן – אוי, כן!"

"השנים הללו, ומה שלימדתי אותך בהן, הם הירושה היחידה שאני יכול להשאיר לך אמילי. התקיימנו על הכנסה קטנטנה שהושארה לי כקצבת חיים מעיזבון של דוד זקן – דוד שמת לפני שהתחתנתי. העיזבון ייתרם לצדקה כעת, והבית הקטן הזה הוא רק בית שכור. מנקודת מבט חיצונית בהחלט הייתי כישלון. אבל המשפחה של אימא שלך תדאג לך – אני יודע את זה. הגאווה המוּרֵיִּית תבטיח את זה, גם אם לא שום דבר מעבר לכך. והם לא יוכלו שלא להתאהב בך. אולי הייתי צריך לקרוא להם קודם – אולי אני עדיין צריך לעשות את זה. אבל גם לי יש גאווה מסוג כלשהו – הסטארים אינם חסרי מסורות לחלוטין – והמוּרֵיִּים אמרו דברים מרים מאוד באוזניי כשהתחתנתי עם אימא שלך. שאשלח מכתב למולד הירח ואבקש שיבואו, אמילי?"

"לא!" אמרה אמילי, בתוקפנות כמעט.

היא לא רצתה שמישהו יפריד בינה לבין אבא בימים היקרים מפז שעוד נותרו. עצם המחשבה הייתה נוראית בעיניה. זה יהיה מספיק גרוע אם הם יבואו – אחרי. אבל כבר לא יהיה לה אכפת כל כך משום דבר – אז.

"נשאר ביחד עד הסוף ממש, אם כן, אמילי הקטנה שלי. לא ניפרד לרגע. ואני רוצה שתהיי אמיצה. אסור לך לפחד משום דבר, אמילי. המוות איננו נורא. היקום מלא באהבה – והאביב מגיע לכל מקום – ובמוות אתה פותח וסוגר דלת. יש דברים מופלאים בצדה האחר של הדלת. אני אמצא את אימא שלך שם – הטלתי ספק בדברים רבים, אך מעולם לא הטלתי ספק בכך. לפעמים פחדתי שהיא כל כך תקדים אותי בשבילי הנצח שלעולם לא אוכל להשיג אותה. אבל אני מרגיש כעת שהיא מחכה לי. ואנחנו נחכה לך – לא נמהר – אנחנו נשוטט ונתעכב עד שאת תשיגי אותנו".

"הלוואי – ויכולת לקחת אותי מעבר לדלת איתך", לחשה אמילי.

"בעוד זמן קצר לא תרגישי כך. עוד לא למדת כמה נדיב הוא הזמן. והחיים צופנים בחובם משהו בשבילך – אני מרגיש את זה. צאי לפגוש אותם ללא פחד, יקירה. אני יודע שאת לא מרגישה כך כרגע – אבל את תיזכרי בדבריי מפעם לפעם".

"כרגע אני מרגישה", אמרה אמילי, שלא הייתה מסוגלת להסתיר שום דבר מאבא, "שאני לא אוהבת את אלוהים יותר".

דאגלס סטאר פרץ בצחוק – הצחוק שאמילי אהבה יותר מכול. זה היה צחוק יקר כל כך – נשמתה נעתקה מעוצמת ערכו עבורה. היא חשה את זרועותיו מתהדקות סביבה.

"כן, את כן, אהובה. את לא יכולה שלא לאהוב את אלוהים. הוא האהבה עצמה, את יודעת. אסור לך לבלבל אותו עם האלוהים של אלן גרין, כמובן".

אמילי לא ידעה בדיוק למה אבא התכוון. אבל פתאום היא גילתה שהיא לא מפחדת יותר – והמרירות נעלמה מיגונה, והכאב הבלתי נסבל יצא את ליבה. היא הרגישה כאילו אהבה נמצאת מעליה ומסביב לה, מנשבת מתוך מין רכות גדולה ובלתי נראית שמרחפת ממעל. אי אפשר לפחד או לחוש במרירות במקום שבו יש אהבה – והאהבה הייתה בכל מקום. אבא עמד לעבור דרך הדלת – לא, הוא עמד להסיט את הווילון – היא העדיפה את המחשבה הזאת, משום שווילון לא היה מוצק ומוחלט כדלת – והוא יחליק אל העולם שההבזק הראה לה מבטים חטופים ממנו. הוא יהיה שם בתוך יופיו של העולם הזה – ואף פעם לא יותר מדי רחוק. היא תוכל לסבול כל דבר אם רק תוכל להרגיש שאבא לא יותר מדי רחוק – ממש מעבר לווילון המתנועע קלות.

דאגלס סטאר החזיק אותה עד שנרדמה; ואז, על אף חולשתו, הצליח להשכיב אותה במיטתה הקטנה.

"היא תאהב מעומק הלב – היא תסבול נורא – היא תחווה רגעי גדוּלה שיפצו על כך – כפי שקרה לי. ועל היחס שיעניקו לה משפחתה של אימה, כן יגמול להם אלוהים", הוא מלמל בקול שבור.


1. בית ספר להשכלה גבוהה בשארלוטאון המקנה תעודת הוראה. שרלוטאון היא עיר הבירה של מחוז אי הנסיך אדוארד – אי קנדי השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובו מתרחש סיפורה של אמילי.

0